קהילת כתיבה מקצועית

מאמין שרובכם נחשפתם לזה באמצעי התקשורת השונים, אבל גם לטובת מי שלא, וגם לטובת מי שכן - אין על הדוגמא הזאת למותחן הזוי, רק שהפעם זה אמיתי! (לפחות חלק...)
כנראה שאנשי הביון (ולא רק של המוסד...) יצירתיים לא פחות מהסופרים.

הנה (מ'המבשר' הבוקר):


אשמח לשמוע את מי שהדמיון (או הקשרים) שלו פועלים שעות נוספות, שישלים לנו את התמונה, איך בדיוק כל התעלול הזה עזר לתפוס את המתנקש?!

שלום וברכה,
האם יש כאן כותבים שכותבים תוכן לאתרים?
אנחנו מחפשים כרגע כותב (עורך) לאתר עם תוכן בנושא תורני,
(או לפחות נסיון בכתיבה שיווקית בנוסף לעריכה התורנית הנצרכת).
אשמח לשמוע בפרטי
תודה.

תשע"ה / טריקה שקטה

שמונה חודשים מאז ששמריהו יקטר סיים את הקורס המזורז אצל הרב שמחה כהן, הוא מצא את עצמו, לראשונה בחייו המקצועיים, חסר אונים.
זו היתה אמורה להיות פגישה שגרתית עם עוד אחד שזוגיותו עלתה על שרטון, ועשר דקות לאחר שהחלה הוא הבין שמה שיש לו כאן הוא כישלון מפואר.
האיש ישב מולו, עיניו החלולות בהו בו, או במשהו שראה דרכו בקיר שמאחוריו. וחוץ מזה שקט.
האם השקט הזה צריך להביך אותו? או אולי כשאין פרטנר לסיטואציה אז המבוכה איננה מבוכה?
המקרה לא מופיע בספר, שמריהו משוכנע. גם לא דובר על כך באף אחד מן השיעורים. הוא מנצל את השקט בשביל לשפר את תכניתו הישנה לפתוח בעתיד הרחוק מכון הכשרת יועצים זוגיים גדול. אחד השיעורים, הוא מציין לעצמו כעת, ידון בשאלה האקוטית "מה עושים במקרה שהמטופל יושב מולך כמו פוחלץ, או לחילופין כמו עציץ מת, ולא משתף פעולה בשום צורה, ולמעשה מתעלם ממך לחלוטין, ואינו מראה סימן חיים כלשהו. עצות, טיפים, רעיונות ואנקדוטות מן הניסיון העשיר".
צריך לראות לקצר את הכותרת איכשהו, הוא מוסיף לציין לעצמו, ובו בזמן חלק המוח המקביל מנסה למצוא דרך חוקית לבדוק אם הגבר השדוד מולו לא מת מוות מוחי או דבר מן הסוג הזה. במקרה כזה, נבהל לרגע, ייתכן שכדאי לומר ווידוי. אולי עדיף קריאת שמע. איך בכלל נראה אדם מת?
הוא מנסה לשחזר מה קרה מתחילת הפגישה. הבחור נכנס, התיישב בנימוס, חיוור משהו ושקט מאוד, כמעט אצילי. לא הוציא מילה. כששאל אותו אם ירצה לשתות משהו הוא רק הנהן, וכעת שם לב שהכוס מלאה עדיין. 'אריה, נכון?' הוא התחיל, שוב הנהון. הוא ניסה לפתוח בשאלות נימוס, אבל האדם לא הגיב מעבר להנהונים. הוא המשיך למונולוג שבירת הקרח. זה מצליח לו בדרך כלל. אבל המקרה הזה אינו בכלל הדרך. המונולוג נמשך ונמשך, כולל כמה וכמה פאוזות של 'אז בוא ננסה שוב. מה בעצם קורה?' ו'אני מבין שבאת לכאן בשביל לנסות לטפל בפלונטר שנוצר', ו'אז מה אתה אומר, תוכל לספר לי איך למעשה התחיל הכל?' משראה שזה לא ממש עוזר, ובכן, הגיע השקט.
ומשהגיע – הוא רבץ בחדר כמו פיל עבה וכהה ומגושם עד מאוד.

- - -

"תגיד", העיניים מולו בערו פתאום, "אני מכוער?"
תת המודע של שמריהו קפץ משמחה. הוא לא מת!
אבל טופ המודע בישר שמשהו משובש קורה.
"מה?! מה זאת אומרת?" שמריהו נסה להתאושש ולהבין מה קרה, אבל קולו יצא קצת מבוהל.
"אני אדם דוחה, שמריהו?" קולו של אריה עז לפחות פי מאתיים ממה שדמיין.
"לא הייתי אומר. כלומר, ממש ממש לא. אבל בוא– "
"אני מפחיד אותך, שמריהו?"
"תראה, זה הרי לא העני – "
"אני טיפש?"
"מה? למה שתחשו - "
"אני טיפש. שמריהו. עכשיו אני יודע".
גופו של אריה נרפה מעט לאחור, כאילו הבין משהו חשוב, ושמריהו חש כי תכף יישאב הבחור שוב אל אותו חור שחור, ומיהר לתפוס את קצה החוט. רק שימשיך לדבר. שיהיה שטויות.
"אתה... לא נראה לי טיפש", שמריהו זורם.
"אז, למה? מה הסיבה שכל זה קרה לי? רק תסביר לי רק למה?"
"אני... לא בטוח שאני מבין, אריה. למה מה? אולי תתחיל מהתחלה?"
אריה הביט עליו בתימהון מהול בריחוק מאופק. ושתק.
הוא חייב לדבר, להציל את המומנטום. עכשיו!
"תראה, אריה, אני לגמרי מבין אותך. לא פשוט לעמוד במצב שלך. בכלל לא פשוט. אני מנסה לעזור כאן. יש לך, אני מבין, ילדה קטנה, נכון?"
אריה נדרך. הוא רכן לעברו בשתיקה עצורה.
זה טוב, אמר שמריהו לעצמו בהיסוס. תמשיך. זה ממש טוב!
"אני מנסה לתאר לעצמי... ככה, יום אחד להישאר לבד... בלי לדעת מה, האשה עוזב – "
"אפ-אפ-אפ..." אריה הזדקף בזעם וסינן בלחישה עזה: "תעצור שם. שם בדיוק". הוא הושיט את שתי ידיו כאילו הוא סותם סכר. "אל. תדבר. ידידי".
"פשוט... אל תדבר", לחישתו הפכה מובסת.
הדוק המבריק בעיניו של אריה, שפתאום נראה כל כך עייף, חלחל את שמריהו.
שוב הגיחה אותה שתיקה, בעדה הובלטו כל הרחשים המכוערים של החיים. תנועת האוטוסטרדה, קדיחות הקונגו מאתר הבניה וצעקותיה הצרודות של השכנה מלמטה.
"אני צעיר שמריהו, נכון?" קולו של אריה סדוק ומבטו אומלל, כאילו הגלדיאטור הביס אותו בקרב האחרון. "אתה הולך להסביר לי מה עובר עלי, אתה מתכוון להזדהות איתי, ואז לנסות להסביר לי איך להיות חכם ולא צודק, ולהרגיע אותי שזה קורה אצל כולם, ומי שמטפל בעצמו הוא גיבור, ושבכל מצב אפשר לעשות משהו מועיל, ושלא כולם ברחוב יודעים, וגם אם כן זה לא מה שחשוב, ושהזמן מרפא הכל. אבל אתה יודע מצוין שהכל אבוד. שאין לך באמת מה לומר לי.
"אני יודע שאני לא פר איתך, שמריהו. אתה עושה את התפקיד שלך. אבל תסלח לי. באמת, תסלח לי שאין לי ראש לנימוסין עכשיו. אתה מבין?"
אריה מתכווץ אל תוך עצמו, כתפיו רועדות.
"לא. אתה לא מבין. איך תבין? יש לך מושג איך מרגיש אדם שכל חייו קורסים לו מנגד? אתה יודע מה עובר על מישהו שלא רואה יותר אנשים רק עיניים חדות ופוצעות, וכל מה שהוא שומע הן לחישות? הרגשת פעם איך גונבים ממך את חייך? איך לוקחים ממך הכל? סתם? ככה ביום אחד דלוח? יצא לך ליפול לבור בעומק שלושים קילומטר וידעת שאין באמת מישהו שמסוגל להגיע אליך?
"שמריהו, אני סמרטוט. אתה איש צעיר ומצליח שיחזור הביתה בערב לשבת על קפה בכוס זכוכית ולספר לאשתו איך הציל את היום, ואני סמרטוט. אתה תחזור לרגעים העייפים המוכרים שלך, לריבים הקטנים, לשעות השקטות, לכסות את הילדים במיטה ולכעוס על השכן שמטפטף לך תמיד עם הזבל ליד הדלת, ואני... אני סמרטוט מטונף, שמריהו".
"אריה... שתדע, אני... –"
"עזוב". אריה הניף את ידו בביטול וחיוך דק ומר היה בשפתותיו. הוא קם ממקומו.
"תסתכל עלי. תראה אותי. תראה איך נראה בן אדם שנסע הרבה זמן על כביש סדוק, הכל רקד סביב, אבל היו רגעים נחמדים, והיו נופים מושלמים, ופתאום הוא על גשר דק, והרכב איבד את הבלמים, והכביש נגמר. ולמטה יש רק מים סוערים".
שמריהו הביט באריה שעמד בדלת, ואריה הביט על שמריהו, ושניהם ידעו שהפרק נגמר.
"אולי היה יכול להיות אחרת", אמר אריה וסגר אחריו בטריקה שקטה.


_____
פרק ראשון מתוך ארבעה שבתכנית.
מוקדש לאיציק ידידי. תתחזק אחי וברוך שובך.

שיר שכתבתי לפני כשנה לרגל יום האחדות תשע"ז

לרגל יום האחדות השלישי שחל במלאת שלש שנים לחטיפתם והירצחם של שלושת הנערים:

אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגלעד שעאר ז"ל.

טו' סיון תשע"ד-תשע"ז.

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" [ירמיהו לא' טו'-טז']



שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שְׁלֹשָׁה בָּנִים.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים

חָלְפוּ מֵאָז-

וּתְמוּנָה,

בְּחִיּוּךְ תָּמִים

מִתְעוֹפֶפֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

כְּמוֹ נַחַל אַכְזָב-

וְרַק אִמָּא - עֲדַיִן

מַמְתִּינָה בַּמִּרְפֶּסֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

הַכְּאֵב לֹא עָזַב,

וּבַלֵּילוֹת -

לִפְעָמִים, אֲנִי עוֹד מְחַפֶּשֶׂת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

הַזְּמַן כָּזָב,

אַךְ הַתִּקְוָה מִבִּפְנִים-

עוֹלָה,

מְטַפֶּסֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

שְׁלֹשָׁה בָּנִים,

וְגַאֲוָה בְּכָחֹל-לָבָן

הָיְתָה, עוֹדָהּ, וְתַמְשִׁיךְ -

מִתְנוֹפֶפֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

אַלְפֵי אֵרוּעִים.

וֶאֱמוּנָה אַחַת,

שֶׁאוֹתָנוּ חוֹפֶפֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

מִילְיוֹן גַּעְגּוּעִים,

וּשְׁכִינָה מִמָּרוֹם

מְלַוָּה וְאוֹפֶפֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

אלפי אֲנָשִׁים,

בִּזְכוּתְכֶם-

בְּאַחְדוּת וּבְאַהֲבָה שֶׁעוֹטֶפֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

הַגִּילָאִים מְטַפְּסִים,

אַךְ מִכֶּם - הַנַּעֲרוּת עוֹדֶנָּה-

נוֹטֶפֶת.


שָׁלֹשׁ שָׁנִים,

אֶתְכֶם לֹא שׁוֹכְחִים,


וְאֶת רוּחַ הָאֱלֹקִים-

שֶׁעֲלֵיכֶם מְרַחֶפֶת---





© כל הזכויות שמורות

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר, כל חלק שהוא מחומר זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בקבצים אלו אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב.

"אני מבחינתי סיימתי. לא רואָה כל סיבה להמשיך. אם היינו מסכימים על הבסיס היינו יכולים איכשהו להמשיך לחיות יחד, אבל לא נראה לי שיש איזשהו מכנה משותף שמחבר בינינו, אז יאללה לְמה לסבול כל החיים?"

תמיד קינאתי בה. היכולת שלה לחבר חבילות במהירות שיא ולפרק אותן במהירות שווה – היא מופלאה. היא שונאת ספקנות והססנות, היא לא פוחדת משינויים, היא החלטית ונחרצת, ומה שהכי מרגיז, שבדרך כלל ההחלטות שלה גם מוכיחות את עצמן. פעם חשבתי שהיא חזקה בקבלת החלטות, היום נראה לי שהיא פשוט יודעת להחליט נכון.

כנראה גם הפעם היא צודקת, ויאללה, הגיע הזמן לארוז פקלאות. אני מת מפחד. אני יודע שבמצב הזה הסבל של הילדים גדול יותר, אני גם מבין שהאלימות שלי כלפיה איננה לגיטימית למרות כל ההסברים הצודקים שלי, ושבאמת הכי נכון לחשב מסלול מחדש, אבל החלטות הן לא התחום שלי.

"אתה פשוט מצחיק אותי", היא אומרת, "הרי בכל מקרה מתישהו אני אקום ואעזוב."

אני לא סובל שהיא משתמשת במילה 'מתישהו'. תמיד היא הולכת לאנשהו, חוזרת מהיכנשהו, קמה מתישהו, ואיכשהו הבית מאורגן. רק כשאני מציע לצאת לאיפשהו, היא מתחמקת. אוף.

"טוב, תני לי שלושים יום."

"אתה הולך לחשוב שלושים יום ברצף?"

"מה?"

"בשביל מה אתה צריך שלושים יום? משהו יתחדש בשלושים יום האלו? הרי ביום העשרים ותשעה אתה תדוש ותתחבט באותם ספקות והתלבטויות שאתה מתחבט בהם היום, וגם אז הרי לא תגיע להחלטה אלא תחכה שמישהו יחליט בשבילך, בדיוק כמו שהיה עם ההחלטה על הדירה ובדיוק כמו כל ההחלטות שלא עשית בחיים שלך, אז לְמה השלושים יום האלה?"

"את צודקת. אבל בכל זאת, צריך להכין את הילדים, זה לא כזה פשוט."

המשפט הזה גורם לה להביט בי בעיניים מלאות לעג. נראה שבכל פעם שאני מזכיר את הילדים, מתגברות תחושות התיעוב שלה כלפיי. טיפשה שכמותה. אני קצת מתגעגע לימים שהתווכחנו בצרחות.

"טוב, קח שלושים יום."

הלכתי לשחק סולייטר עם המחשב.

הראשון מתוך שלושים חלף.

(אליהו)

השאגות נענעו את הבניין הישן, ופיסת טיח שכבר שנים חיכתה לרגע הזה ניצלה את ההזדמנות, ונחתה בנחת על הרצפה, איפשהו בירכתי המחסן בקומת המרתף.

השאגות של ר' מרדכי עלו לאוקטבה בלתי נתפשת: "אתה בחור גרוע! איפה נראה לך שאתה חי?! תתפוס את עצמך בידיים! אז מה אם אתה מגיע ממשפחה חד הורית? אין לזה שום משמעות! תתפוש את עצמך! יש לך כשרונות נדירים! תחזור לתלם!!!"

הישיבה הייתה קטנה, ושאגותיו של ר' מרדכי נשמעו היטב ברובה, אם לא בכולה...
קרבתי לאיטי לחדר המג"שים, משרך רגליי בחשש עמוק. רק שהוא לא התלבש על יענקי, רק שהוא לא התלבש על יענקי--
הצצתי בזהירות בזווית כזו כך שהמג"ש הצועק לא יבחין בי. ובכן, אשר חששתי- בא.

יענקי היה בפנים, יושב על קצה הכסא, כתפיו שמוטות כמעט עד הרצפה, קפוא לגמרי, לא זז אפילו מילימטר. מה שאי אפשר לומר על התמונות של הרבי שליט"א, שרעדו בהחלט על הקירות. ההדף, אוי. ההדף של הצעקות.


עמוק בלב כנראה ידעתי שיום אחד זה יגיע, אבל קיוויתי שלא.

מידי כמה שבועות נפל אומלל אחר כקרבן התורן, ונגרר רועד וחיוור כולו לסדרת חינוך בשאגות אימים אצל ר' מרדכי.

יהודי ירא שמים היה ר' מרדכי, חסיד ובן אוריין. מקפיד על קלה כבחמורה, לומד הלכות ומדקדק במצוות. ישר עם עצמו ועם סביבתו, הגון, אולי אפילו טוב לב. יהודי עם עין חדה שבחדות, יהודי שהבין לא מעט בנפש האדם, וידע היטב לאבחן את הניצב מולו באבחון נוקב היורד עד למעמקיה החשאיים של הנפש.

בעיה אחת הייתה בו, בעיה צנועה ממש:
דעתנות.

ר' מרדכי היה דעתן, ענק. דעתן שלא יודע ולא רוצה לשמור את דעותיו לעצמו. לא היה מסוגל שלא לחלוק עם סביבתו עם כל אבחנותיו ותובנותיו.

ועוד פיצ'ר אחד קטן היה לו באישיותו: הוא היה תמיד הצודק הקבוע, תמיד.
ר' מרדכי האמין כי מסיני ניתנו הלוחות לעם ישראל, ובד בבד הוענקה לו צידקות קבועה. צדק נצחי. לכל אורך חייו.

תמיד צדק ר' מרדכי, תמיד.
או לפחות- כך חשב לעצמו.

בסך הכל הוא כיהן כעוד מגיד שיעור מן המניין, אבל די מהר נהפך לסוג של משגיח ומורה דרך. בעיניו, לפחות. כחלק מכך נהג לקחת את העניינים לידיים ולהעביר בסדרות חינוך (שחלקן, אכן, היו מוצדקות לחלוטין) את תלמידיו המופרעים. חוש הומור מזן מסויים מאוד קינן בתוכו, והתפרץ לפרקים באריזה צינית קשה לעיכול.

התוצאה: אף אחד לא התעסק עם ר' מרדכי, וכולם רעדו ממנו, שמרו על הכללים בחיל ובחשש, לפחות בסביבתו.
הצרה הייתה סדרת החינוך הפרטית. אותה סדרה שיענקי נפל לתוכה באותו יום מר ונמהר...

כחבר קרוב של יענקי, עקבתי בחשש רב אחרי התדרדרותו: הוא החל לאחר לתפילות, להבריז פה ושם מאיזה סדר או חצי סדר, לפספס תפילה בבית המדרש בישיבה, והכי גרוע: להחסיר מידי פעם שיעורים אצל ר' מרדכי, בחדר השיעורים המצומק והחנוק.

התרעתי: "יענקי יענקי, לאף אחד לא קל, אבל בבקשה, יענקי, אל תתחמק מהשיעורים של ר' מרדכי, אתה מכיר אותו. הוא יגמור אותך אחר כך. הוא יתן לך בצב"ץ (בום צעקה בום צעקה) חבל על הזמן".

יענקי אמר: "אתה צודק, אני יודע שאני טועה. אבל לפעמים אני פשוט לא מסוגל להכנס לשיעור שלו, ולא מסוגל לצאת מהמיטה".

הכרתי את יענקי היטב, את נפשו הרגישה, את עדינותו, את תומתו וכישוריו החריפים. נדמה היה כי כל אבותיו, חכמי וחריפי פולניה נתכנסו בו. בחור חכם על סף הגאונות.

ידעתי כי לפעמים מתכנס היה בשרעפיו, וקופא לגמרי. כחבר- שיערתי כי יש דברים בגו, ולא חיטטתי.


ובכן... מה שאי אפשר לומר על ר' מרדכי, שחיטט וחיטט בזעם כביר ובאש יוקדת של צדק כביר ונישא. בצעקות ובשאגות רמות: "מה עוד אני צריך לעשות כדי שתפסיק להיות הבדיחה של הישיבה, ותפסיק להיות חולם גולם וקלוץ ולץ מתלוצץ??? מה עוד אני צריך לעשות???

לאט לאט רוקן את מצבורי החינוך, ואוקטבותיו החלו לנחות בחזרה.

עוד כמה מילות תוכחה הכוללות אבחונים שונים ומשונים על יענקי הדומם, ור' מרדכי יצא בנמרצות מחדר הרמי"ם, והילך לו לביתו.


ליבי אמר לי: עוף, עוף מכאן. אל תאמר דבר ליענקי.

לא התווכחתי, ועשיתי בדיוק כפי שנצטוויתי. נסתי לחדרי ושמתי עצמי ישן.

בסדר הערב למדתי חברותא כרגיל עם יענקי. יותר נכון: סיפרתי לו במרץ רב את פרק ג' לרעיון הגאוני שניקר בי באותם ימים. אינני זוכר את הרעיון אבל הוא כלל ספינת מלחמה חדישה, הליקופטר שגם חופר מנהרות, ותותחים שפועלים על מסלות מגנטיות. תע"ש 2, ללא ספק.

יענקי כמנהגו היה קשוב וחוץ משאלות טכניות קטנות ("איך בעצם ההליקופטר יקפל את הרוטרים שלו כשהוא חופר מנהרה? ולא עדיף צוללת מאשר ספינת מלחמה??..") היה המאזין המושלם.

וכך חלפו עוד יום ועוד יום, וזקן צימח על פני ופני חבריי לשיעור, התבגרנו וגדלנו, עזבנו את הישיבה הקטנה והלכנו לישיבה גדולה, ונסענו משם הלאה, איש איש לדרכו על פי רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו.


בניגוד לידידי ילדות אחרים, עם יענקי שמרתי על קשר. קצת קטוע, קצת רחוק, קצת צולע, קצת מגמגם, אבל קשר.

כך גם שח לי כי עזב בפתאומיות את הישיבה- גדולה, עבר לאן שעבר, עשה מה שעשה, ולאט לאט איבד את רוב רובה של הדת.


כמדומני שאפילו שוחחנו פעם בצורה מעורפלת על זכרונותינו המשותפים מן הישיבה הקטנה, שם שנינו לא ממש רווינו נחת. הזכרנו במעורפל את התקרית ההיא, ויענקי ציין באגביות כי היה לתקרית ההיא חלק נכבד בהתרחקות הרגשית שלו מחיי הדת וכל מה שהם מייצגים. בסדר, לא חפרתי. גם לא ממש רציתי לדעת מה כוללת ההתרחקות.

לפני שבועיים השתתפתי בחתונה כלשהי, עוד אחת מתוך כמה שהספקתי באותו ערב. רצתי פה, רצתי שם, ופתאום, ראיתי את ר' מרדכי. בבת אחת נזכרתי בהכל.

ניגשתי אליו, לחצתי ידיו באהבה. אחרי הכל, הייתי תלמידו, וזכרונות רבים זוכר אני ממנו, חלקם הגדול חיוביים ומהנים.

הזדהיתי בפניו: "אתם זוכרים אותי, את געציל הג'ינג'י מבאר שבע?" "כן בטח", הוא זכר ושמח לראותני. שוחחנו מעט. הוא סיפר לי כמה הוא מתגעגע לימיו כמג"ש (שתקתי), אני סיפרתי לו כמה טבריה מאירה פניה לתושביה, (הוא גיחך: טבריה?) והשיחה עמדה לקראת סיום.

ברגע האחרון, עם רגל אחת מחוץ לאולם וללא שום הכנה או תכנון מוקדם, השאלה נזרקה מפי, ושאלתיו:

"אתם זוכרים את הבחורצ'יק ההוא, יענקי קוסוביצקי? ההוא? אתם זוכרים איך צעקתם עליו, אז? אתם יודעים מה יצא ממנו?"


ר' מרדכי הביט בי מהורהר, חפן את זקנו הדליל בידיו, חשב שניות ספורות, ואמר:

"כן, וודאי שאני זוכר. בחור חריף וירא שמים.

אפילו פעם אחת צעקתי עליו חזק, נתתי לו נענוע גדול. הצלתי לו את החיים. הוא מן הסתם יושב ולומד עד היום בכולל. בזכותי. השקעתי בכולם, ובו במיוחד. הוא מן הסתם זוכר זאת ומבין זאת כיום."


ובזה סיימנו את השיחה, ואין אני יודע דבר.


געציל.
(תודה מיוחדת לניק היקר והחשוב שסייע בעדי בפיסוק דקדוק ובהערות מאליפות, ותודה נוספת לאברומי שהעניק לטור הערה אלמנטרית...)

יואב שונא את זה.
זה מביא לו את הסעיף שמושכים לו בכבל.
בערך כמו שבן אדם רגיל אוהב לקבל שוקר באוזן באמצע נמנום צהריים.
שרירי הלסת של יואב מתהדקים לפני שהוא מסובב את הראש לבדוק מי זה. הוא גומר את הסולו שלו, שולח מבט לאורגניסט שהוא לוקח הפסקה,
ומסתובב, תוככדי כאילו ריקוד, מנופף את הגיטרה ימינה ושמאלה לקצב הלהקה, ובעצם מסתכל אחורה לראות מי זה שמושך בכבל של הגיטרה.
ילד. ג'ינג'י. מבט חצוף, ומתח גוף שמבהיר שהוא הולך לעשות את זה שוב. והוא עושה את זה שוב.
יואב מנתק את הכבל מגוף הגיטרה באותה שניה שהילד מושך, והילד שידיו מושכות בחוזקה כעת כבל שלא מחובר לכלום, משחרר מרפק מופתע אל הבטן של גיא שבא מאחוריו.
גיא הוא חבר.
הוא המוביל של הלהקה, 120 קילו של שרירים ומנת משכל של תפוח אדמה.
הלהקה ממשיכה במחרוזת פריילאך, הרצפה זזה עמומות לקצב הקפיצות ברחבה, והילד נועץ מבט מתפלץ בהר האדם שחטף ממנו בבטן לפני שניה.
יואב רוצה לשחרר על הילד את כל הזעם שיש לו בבטן. לנער אותו ולומר לו שהגיטרה זה הדבר היחיד שנשאר לו, ושאם היא תיפגע הוא מאבד את החלק היחיד בראש שלו שיושב נכון.
אבל גיא הוא נשמה.
גיא יודע להתכופף ולהסתכל בעיניים של הילד, להזיז את הראש מצד לצד ולומר לו "לא" באופן שאיכשהו מרגיע את הילד אבל בו זמנית משגר אותו לרוץ מסביב לאולם להעלם.

יואב מניד בראשו אל גיא, מתווה אליו "תודה" בלא קול, ומחבר את הכבל חזרה לגיטרה הכחולה.

אחרי שחתונה נגמרה, ויואב עזר לצוות להעמיס, כי זה חלק מההסכם שלו, הוא חיכה בצד שעמוס יחזור עם הצ'קים. זה יום חמישי, ולמרות שיש עוד אירוע במוצאי שבת, השבוע נגמר מבחינת יואב.
הוא לומד עם גיא את שתי ההלכות בשמירת הלשון שהרב אמר לו שזה סגולה לשידוך, ומנסה לא להיזכר על הפגישה אתמול בבוקר.
היא אמרה שהוא בחור נחמד מאוד והכל אבל הרב שלה אמר שלא נראה שזה שידוך מתאים עם בחור עם עבר.... כזה. הוא הרגיש כל נקודה ונקודה בהמתנה שאחרי המילה עבר. התשובה היא תהליך, ונסיון, ואף אחד לא מחכה לי עם מדליית זהב להרים אותי על הכתפיים שעשיתי טובה לאנושות וחזרתי בתשובה.
זה אני כאן, הולך איתך, אבא, טוב? הוא חושב ומביט על השמיים שבין הכוכבים בעיניים עצומות.

עמוס הוציא את הראש ואמר, חברה' זה מתעכב, מי שרוצה שיחכה, מי שלא - נדבר בראשון. יואב נשאר כי האויר טוב וכי הוא נזכר שבבר היו עלי גפן ממולאים שהתאימו לו דווקא. הוא הסתובב להתוות שלום לגיא, שנכנס לטנדר עם הצוות והתניע, ובאותו הרגע הוא שמע את הבכי.
ברחוב הקטן שבניצב לאולם ישב על שפת המשרכה הגי'נג'י עם המבט החצוף ובכה ביבבות ובשפתיים מתוחות מטה. כמו תינוק ממש.

יואב מתקרב בזהירות, יושב על עקביו ומחפש את מבטו של הג'ינג'. הילד לא יצר קשר עין בכלל. יואב שואל בגמלוניות ילד, איפה אבא ואמא שלך.
המבט החצוף לשעבר פולט אוויר ומלעלע, הוא לא בא. אבא לא בא בכלל.

רבע שעה אחרי נסיונות הבנה וחיפוש כתובת חלקית בפלאפון, הם הלכו ברחוב, יואב והילד.

יואב שומר מרחק של מטר וחצי מסתכל על שלטי הרחובות ועל הפלאפון חליפות, והילד ממשיך לפלוט בכי חנוק.
הם מגיעים לרחוב עם בתים שנחבאים מאחורי גדרות נגד עניים.
הילד מאירות עיניו פתאום והוא רץ בטבעיות אל דלת ענקית, ופותח אותה על ידי הצמדת האצבע אל משטח כחלחל.
יואב מתרשם כיאות.
הילד מסתובב שניה, מסתכל לראשונה על יואב ונעלם אל תוך המתחם. הדלת נסגרת בנקישה מוחלטת.
יואב עומד כמה שניות ברחוב השקט לחלוטין ברחש של עשירים, מתנער, ומסתובב בהרגשת חוסר אמון ומוזרות. זה היה פשוט מוזר, הוא אומר לעצמו ובאותו הרגע מישהו אומר, סליחה! בוחער! המ... בחור! אפשר? בפתח הדלת עם משטח הלחיצה הכחלחל עוד יהודי חסידי גדל גוף, בחלוק בית, כוס בידו, ומסמן לו בתנועות רחבות ואומר בקול עבה אה.... אתה הבאת את יחצקל?
יואב מתקרב חזרה ואומר, יחזקל זה הבן שלך? הגי'נג'י? הוא בסדר?
החסיד המלא מתנשף ופותח ביד אחת את השער, מסמן בידו השניה ליואב להכנס בתנועות שלא רגילות שמסרבים להם.

יואב מכתיף את הגיטרה, מסתכל אל הרחוב השקט. חושב שניה משהו כמו, איזה הזוי.
ונכנס.



****המשך, יבוא****

זו הייתה שבת של חורף. יום שישי 15:00 בצהריים. הלחץ בשיאו.

"כנסו למקלחות"; "עוד דקה שבת"; "כיבית את המרק?" "הוצאת את הדגים?" ו"למה השעון שבת עוד לא מכוון? נו, אתה לא רואה שכבר שבת" - מרחפות ההוראות בחלל הבית, ואני, מה לעשות, מנסה ללא הצלחה לרוץ אחרי הפקודות. את הדגים - הדלקתי, את המרק - הוצאתי, ועוד כמה טעויות שרק העלו את מפלס הלחץ לשמי שמים.

באמצע כל הבלגן - הטלפון מצלצל.

אבא על הקו.

"שימען, תעשה לי מצווה. יש בחור נהדר שהתגייר לא מזמן. הוא נמצא השבת בבית-וגן ומחפש מקום לאכול, זה בסדר שיבוא אליך בלילה?"

ודאי, אין שום בעיה.

"אבל שימע'ן יש בעיה. צריך להיזהר בכבודו מאוד. הוא התגייר רק לאחרונה, ואם מישהו יפגע בו, יצחק על טעויותיו, ישאל שאלה לא במקום, זה קטרוג גדול. אתה חייב לדאוג שיזהרו בכבודו".

אל תדאג, יהיה בסדר.

"לא! לא 'יהיה בסדר'. תתקשר כבר עכשיו לכל מי שמתארח אצלך השבת ותגיד שייזהרו".

אבל כבר שבת, השעון עוד לא מכוון, איך אני אעשה טלפונים עכשיו?

"אני מבקש ממך. זה מאוד חשוב. תתאמץ קצת".

טוב, אני אצלצל. גוט שאעבס. ד"ש לכולם.

בשנים האחרונות זוכה אבא להיות בין מקבלי הפנים של נשמות חדשות לעם ישראל. בדרך כלל, הם באים אחרי מסלול ארוך ומפרך של כמה שנים, שרק בסיומן הם זוכים לעבור את הגיור בפועל. חבלי הקליטה קשים, כמעט בלתי אפשריים. השפה חדשה, המנטליות, ההלכות, המנהגים, תחושת הזרות. העבודה אף פעם לא מסתיימת גם כשהם נכנסים תחת כנפי השכינה. אז היא רק מתחילה. העבודה הקשה והסיזיפית להעלות אותם על דרך המלך.

כך נולדה אותה שיחה וכך נולדו כל השיחות שקיימתי בבהילות עם האורחים שאמורים היו להגיע באותה שבת.

כשבחלל כבר מרחף צפצוף כניסת השבת, עוד הספקתי להתקשר לאבא לספר שהמשימה הושלמה.

הוא בכלל יודע עברית? שאלתי.

"הוא יודע שבע שפות ברמת שפת אם. כן, גם עברית. בגיל 15 הוא סיים תואר ראשון, ועוד לפני גיל 20 הוא החזיק בתפקיד בכיר באחד הבנקים הגדולים באירופה. הוא נחשב לאחד הכוחות הגדולים בכלכלה האירופית. הוא בחור משכמו ומעלה, אבל רק תיזהרו בכבודו, אף פעם אי אפשר לדעת ממה הם ייפגעו".

עוד לא סיימתי את השיחה ודפיקות בדלת.

הוא עמד מולי. בחור אירופאי, מרשים, גבה קומה, חולצה וחליפה מגוהצות למשעי, כל שערה עמדה במקום, פניו היו חרושות קמטים. ראו עליו שהוא לומד הרבה. בכלל היו לו תווי פנים שאי אפשר לשכוח. עדינות מהולה בכריזמה. לולא הייתי שומע את הסיפור, הייתי משייך אותו בקלות לקבוצת העילית של ישיבת 'עטרת ישראל' הממוקמת ממול.

"שלום וברכה, אני עקיבא, נעים מאוד".

הייתה לו לחיצת יד איתנה שפקקה לי את כל האצבעות.

היה לו מלא ביטחון עצמי. מין משאב כזה שיש לאנשים שלא צריכים כל הזמן להוכיח את קיומם. השיחה הקצרה שניהלנו לפני שיצאנו לבית כנסת, רק חידדה את התחושה. לא ידעתי לשים את האצבע על הנקודה, אבל היה לי ברור שככה נראה אדם מאושר ושלם עם עצמו.

דיאגרמה למדד היושר

לא פגשתי בהרבה גרים בחיי. אבל הוא היה הכי רחוק מהסטריאוטיפים שהיו לי בראש. איש שיחה מרתק, איש העולם הגדול, אמן שיחה ונימוסים.

יצאנו להתפלל בישיבה. חזרנו באיחור, אחרי השיחה של ראש הישיבה, כולם כבר חיכו סביב השולחן. נאמן להוראתו של אבא, התחלתי להכיר לו את כל המסובים. הוספתי עוד מבט חמור לכל אחד, ליתר ביטחון. העיניים שלי צעקו: אין שאלות על ההיסטוריה שלו; אין חיטוטים ואין נושאים שעשויים לגרום לו אי נעימות!

שלום עליכם, קידוש, מתחילים לאכול.

כבר בתחילת הארוחה שמו כולם לב לשינוי בין עקיבא לשאר האורחים. מיד אחרי נטילת ידיים, לקח עקיבא את מפית הבד הצחורה שהייתה מונחת על הצלחת, תחב אותה בצווארון חולצתו המוקפדת ואכל בנימוס שנראה כאילו נלקח מבית המלוכה הבריטי. האווירה, מטבע הדברים הייתה שונה מכל שבת. האנשים פחדו לדבר. אף אחד לא ידע איזו מילה עשויה לעורר מבוכה. פתאום גדולי הדברנים, הפכו לאילמים מרצון.

אבל כל המבטים כוונו אל עקיבא. היה בו משהו מהפנט, בכל תנועה ובכל תזוזה.

נס שיש את איילה בת החמש שלא שמה לב לזוטות כמו אורחים וגרים, וסיפרה בהתלהבות על פרשת השבוע שלמדה בגן. כשסיימה, ראתה שעדיין יש שקט והמשיכה לספר על הזוחלים שהגיעו השבוע לבקר אותם ועל גינת התבלינים שאבא של אחת הילדות שתל להן בחצר.

משסיימה, הרהבתי עוז בדחילו ורחימו והצעתי לעקיבא להגיד כמה מילים על פרשת השבוע. לא היה צריך לשכנע אותו הרבה. נראה שהוא הגיע מוכן.

"אני חייב לומר לכם שפרשיות השבוע מדהימות אותי כל פעם מחדש. אני קורא על יוסף והאחים וכל פעם מתפעל כאילו קראתי את זה בפעם הראשונה. ראיתי היום מדרש שמספר שמיד אחרי שיצא מבית האסורים יוסף היה יכול לחזור לבית אביו ולהודיע לו שהוא חי. אני שואל את עצמי, למה הוא לא עשה את זה? למה הוא נתן ליעקב להתייסר בייסורים הללו?

"אבל המדרש אומר משהו מדהים: הוא אומר שיוסף לא חזר הביתה כי הוא לא רצה לפגוע באחים שלו. מישהו מסוגל לחשוב על כזה דבר? על כזו רגישות? אני חושב שכל ילד צריך לשמוע את המדרש הזה, כל יום. זה ממש משנה את החיים, את צורת ההסתכלות על הכל".

וזהו, השיחה נפתחה. אנשים התחילו לדבר על קנאות ושנאות, על מריבות בין אחים ובין חברים ומישהו הציע לעקיבא לקרוא את הסיפור 'החיבוק האחרון' שהתפרסם בבמה זו בט"ו בשבט ועוסק בדיוק בנקודה הזו של אהבת אחים שמתגלה לצערנו רק בעיתות משבר.

הסיפור שסיפר לי איצקו, אח של סבתי, הוא עדות מטלטלת על חרטה של יהודי רגע לפני שהוא נכנס למשרפות, על ההתייחסות שלו לאחיו במשך שנים. זו הייתה הצעה במקום, עקיבא ביקש את הסיפור, קיבל אותו, ופרש לספה כדי לקרוא.

המתח פג ואיתו חזרה הקשקשת הרגילה. סיפור השבוע היה יהודי שקרס כלכלית ונמלט לחו"ל. היו שטענו שכל העסק שלו היה מבוסס על נוכלות מתחילה ועד סוף. אני, שהכרתי את היהודי אישית, חשבתי אחרת. הוא לא גנב ולא נוכל. הבחור הסתבך עם האנשים הלא נכונים, התדרדר מהר מאוד, וקרה מה שקרה. הוויכוח התלהט ואיתו המספרים שהופרחו לחלל האוויר. אחד דיבר על נפילה של 10 מיליון דולר, השני אמר שזה 100 מיליון, סנט לא פחות. וכן הלאה. למה לא להפריז במספרים. איש הרי בסוף לא משלם את החשבון.

תוך כדי השיחה הלוהטת הסתכלתי על עקיבא. הוא היה מרותק לסיפור לחלוטין. ראיתי שדמעות זולגות לו מהעיניים. הוא חזר ודפדף, קרא שוב ואחרי שסיים חזר לשולחן. נס שהוא שב. אחרת הסכומים עוד היו מדלגים בקלילות מעל המיליארד.

הוא החזיר לי את העיתון, ושאל: "רגע, האיצקו הזה הוא בעצם דוד של אביך, לא שלך".

נכון.

"והסבתא שלך, היא אמא של אבא".

בדיוק.

"אז בעצם אבא שלך גדל בבית של ניצולת אושוויץ, והיום הוא יכול לגייר צאצאים של גרמנים, אולי אפילו של נאצים. לא ייאמן. איזו סגירת מעגל".

לא חשבתי על זה עד לאותו רגע, אבל היה בזה משהו. מי יודע אילו נשמות מתגלגלות, דרך איזה אנשים, אף פעם אי אפשר לדעת.

עקיבא קלט את השקט שנהיה בשולחן. "אז על מה דיברתם?" שאל בספונטניות.

לקח לו בדיוק דקה להבין את הסיפור. היה לו ידע פיננסי נרחב והוא שאל את השאלות הנכונות: למה אנשים הפקידו אצלו כסף? איזה ערבויות הוא נתן? היה לו קשה לתפוס את האמון הטוטאלי שאנשים בקהילה החרדית נותנים אחד בשני. הוא לא האמין שאנשים מפקידים אצל משקיעים אחרים כספים גדולים על סמך צעטאלע.

מהר מאוד הוא קלט את הוויכוח בין מי שטען שהוא גנב נאלח לביני.

"תגיד", הוא שאל, "אם לא היית מכיר אותו, גם היית אומר עליו שהוא בחור ישר?"

כנראה שהייתי גם חושב שהוא גנב, הודיתי, אבל זה לא הסיפור. אני מכיר אותו. הוא לא גנב. הוא פשוט הסתבך בסיפור שהיה גדול עליו. אני מכיר גנבים, הוא לא שייך לז'אנר.

לבד עם אבא

"אתה מכיר גנבים", הוא חזר אחרי כל מילה בהטעמה כאילו הוא שומע את המילה הזו בפעם הראשונה. "אתה בעצם אומר שיש תופעה של 'גנבים' שהם לא סתם גונבים, אלא הם ממש 'גנבים' אמיתיים. אני חייב לשאול אותך: מה הופך אדם ממישהו שגונב באופן חד-פעמי לגנב בעצם? מתי הוא מקבל חותמת של גנב? במה זה תלוי? במספר הגניבות? באיכות שלהן? הרי כולנו חוטאים בגניבה. אם לא של חפצים, אז של מחשבות. כולנו גנבי דעת. האם כולנו נקראים גנבים?

ראו עליו שיש לו תשובה מסודרת, אבל הוא נתן לכולם לדבר.

"אני רוצה לשאול עוד משהו", אמר. "מתי המעשים שלנו הופכים מחד פעמיים לכאלה שמגדירים אותנו? מתי אדם הופך לשקרן ולא לאחד ששיקר מדי פעם? מתי בן אדם הופך לתאוותן או כעסן? הרי כולנו כועסים וכולנו מתאווים, מתי התכונות הללו הופכות למגדיר של האישיות שלנו?"

מדהים לחשוב על זה, כולנו מכירים את ה'שלימזל', ה'לץ', ה'שויטה', ה'רשע' וכו'. בכולנו יש קצת מכל תכונה, מתי אנחנו נהפכים להיות התכונה בעצמה.

אף אחד לא הצליח לשים את האצבע על הנקודה: איפה עובר הקו העדין שמפריד בין המעשה להגדרה?

"אני לא שואל אתכם סתם", אמר עקיבא, "אני חושב שמי שיודע לענות על השאלה הזו, משתנה לו משהו בחיים. הוא מצליח לפצח את החידה הכי עמוקה של החיים, ואני אומר את זה מניסיון".

הבנתי לאן הולכת השיחה. ידעתי שעוד שנייה בדיוק מישהו ישאל אותו על איזה ניסיון הוא מדבר, תוך דקה השיחה תגלוש לשאלות שעשויות להביך אותו.

"חברים, נעשה 'לחיים'", אמרתי.

מזגתי לעקיבא את הכוסית הראשונה. וויסקי עם קצת קרח. "אתה יודע", אמרתי לו בחיוך, "בשם שלך יש את כל סודות הוויסקי: י'שתה ב'בת א'חת ע'ם ק'רח, ראשי תיבות עקיבא".

"כשהתגיירתי", הוא אמר בחיוך, "אמרו לי שעקיבא זה ראשי תיבות י'ש ק'ונה ע'ולמו ב'שעה א'חת, על הוויסקי הדיינים כנראה לא חשבו"...

"נו, אתה רואה. עקיבא זה גם י'ש ק'ונה ע'ולמו ב'שלוק א'חד, בוא נעשה 'לחיים'".

החבר'ה שתו והסיפור שעקיבא רצה לספר, נשכח מלב.

לפני שהלך, הוא הודה לי בחום גדול על הארוחה - ואמר בחיוך: "אם לא היית ממהר עם ה'לחיים' היית מקבל עוד סיפור טוב".

הסמקתי. הבחור קולט הכל. "חבל", הוא אמר, "שאף אחד לא התעניין לשמוע מה הסיפור".

"אתה מבין", אמרתי לו, "דווקא אותי מאוד מעניין, אבל לא חשבתי שזה עניין של כולם מה ההיסטוריה שלך, מה עשית ומאיפה הגעת".

"אני מבין מצוין", הוא אמר. "זה סיפור ששייך לשבועות, יש עוד זמן, ניפגש בהזדמנות ואספר לך. עד שבועות יהיה לך מספיק זמן לכתוב אותו... אני מגיע לפעמים במוצאי שבתות להורים שלך בהר נוף, ל'מלווה מלכה'. תבוא לשם, שגם הם ישמעו, אם כבר אני מספר..."

הוא חייך שוב ונעלם לרחוב החשוך.

לא הרבה שבועות החזקתי מעמד. שלושה שבועות אחרי אותה שבת היסטורית, מצאתי את עצמי מטפס לבית הוריי, מגיע ל'מלווה מלכה' עם עקיבא. לשמוע את סיפור חייו, שמתאים דווקא לשבועות... הוא ישב כרגיל, עם מפית תחובה בחולצה. בתנועות עדינות פתח בסיפורו, שלקח אותנו היישר לעיירת הולדתו, וינצ'י. עיירה קטנה באיטליה בין רומא לוונציה, בטבורו של חבל טוסקנה המפורסם.

"חיי הכפר", הוא פתח בהסבר סוציולוגי, "שונים מאוד מחיי העיר. אין את הלחצים והמתחים העירוניים. אנשים קמים בבוקר עם קריאת התרנגולים, מתחילים את היום יחד עם השמש, מכינים בנחת קפה של בוקר, ויוצאים אל הגינה לשאוף אוויר צלול וצונן. בלגימות איטיות של יום חדש. לעולם לא תשמע צעקה באזור הזה, כולם מברכים אחד את השני לשלום. קצב החיים איטי וקבוע מראש. דורות על דורות של אנשים שחיים בדיוק כמו שההורים שלהם חיו ועוסקים בדיוק באותם מקצועות.

"אנחנו", הוא המשיך, "כבר המון דורות בטוסקנה. משפחה כפרית, טובה ופשוטה, שחיה בפשטות. מעולם לא הילכנו בגדולות, עובדים קשה מאוד, ותמיד שמחים בחלקם.

"אבא שלי, סרג'יו, היה קצת שונה. הוא אדם מקסים, עם חוש הומור ושמחת חיים, שאוהב לעשות טוב לכל אחד, אבל במשפחה הוא היה סוג של כבשה שחורה. תמיד האשימו אותו שהוא לא עושה מספיק. שהוא עצלן ובטלן ומחפש קיצורי דרך. התדמית הזו דבקה בו. לאורך שנים, כל מה שהוא עשה - נכשל.

"הוא מאוד רצה להתחתן", אמר עקיבא ולראשונה נשמעה איזו נימת התנצלות. "אבל כשהוא הכיר את אמא שלי, הוא סיפר לה סיפורי בדיות על עסקים חובקי עולם שהוא מנהל, ועל העושר שאוטוטו ייפול בחלקו ובחלקה של זו שתזכה לחלוק איתו את החיים. הוא אדם טוב, אבא, לא קשה לאהוב אותו, ומהר מאוד הם התחתנו. לקח לה כמה חודשים להבין שמהעגל הזה כבר לא יצא חלב.

"התחילו חיכוכים גדולים בעיקר על רקע כלכלי, וימים ספורים אחרי שנולדתי, היא החליטה לעזוב אותו. כבונוס על כל החלומות שהתנפצו לה בפנים, היא החליטה להשאיר לו נדוניה גדולה. אותי. אפילו שם עוד לא נתנו לי. היא לא רצתה להישאר איתו אפילו יום אחד, גם לא איתי. היא רצתה לפתוח בחיים חדשים עם מישהו שיבטיח לה ביטחון כלכלי".

בחכמה מפצח שערים

מאותו יום, המשיך עקיבא, אבא החליט לשנות דיסקט. הוא הבין שגורל חייו עגום, אבל שום דבר לא מחייב שהבן שלו יסבול מגורל דומה. הפכתי לפרויקט חייו. הסיבה היחידה שבעטיה הוא חי. לא עניין אותו שום דבר אחר. הוא רצה לנקום בעולם דרכי, והחליט שכל הסבל שלו בעולם יתועל למטרה אותה ראה כנעלה מכל: הבן שלו.

הוא קרא לי לֵאוֹנַרְדוֹ. או בשם החיבה לִיאוֹ. אתה תהיה לאונרדו דה וינצ'י השני, שינן באוזניי מגיל אפס. אני אראה לכולם, שהבן של סרג'יו, יותר טוב ויותר חכם מכל המשפחה יחד. לאונרדו דה וינצ'י, היה אחד החכמים הנערצים והמפורסמים ביותר שהיו לפני כחמש מאות שנה באיטליה, הוא היה איש אשכולות, מדען, ממציא, חוקר, סופר וצייר שהתפרסם כאחד מגאוני העולם בכל הדורות.

והוא הגיע בדיוק מהכפר הקטן שלנו, וינצ'י.

השנים הראשונות היו הקשות ביותר לאבא. הוא נאלץ להיעזר באחיות וקרובות משפחה, שיעזרו לו לגדל את היצור הקטן שלא דיבר כלל אבל בכה הרבה. מהר מאוד, הוא קיבל ביטחון ובהדרגה הצליח ללמוד להתמודד עם המשימה לבדו. מגיל שנתיים לקח אותי אבא לגן הכי טוב בכל טוסקנה. לנסוע לגן היה אירוע של שעה וחצי לכל צד. וזה כשלא היו פקקים. אבל בשביל אבא שום מאמץ לא היה גדול מדי. העיקר שאני אקבל את הטוב ביותר. כל החברים שלי היו ילדים של עשירי איטליה. אבל לא היה דבר שהיה להם ולא היה לי. בשביל לממן את כל הטוב הזה נאלץ אבא לעבוד קשה. הוא לא בחל בשום אמצעי בשביל 'לארגן' כסף שנועד לגידול שלי. רק שנים אחרי זה הבנתי כמה רחוק היה מוכן אבא ללכת בשביל לדאוג לעתיד שלי.

אבא, אם להשתמש במילה שבה הוא הגדיר את עצמו כל חייו, היה פשוט - גנב. גנב פשוט. לא מתוחכם, לא נועז, לא אחד שחי בראוותנות, לא שודד, לא אלים, סתם גנב. החכמה היחידה שהייתה לו היא מה שאנחנו אומרים במעריב 'בחכמה פותח שערים'...

כשלמדתי יהדות, קטע עקיבא את הרצף עם לגימה, סיפר לנו המורה - שהיה יהודי גנב שנפטר שלא ידעו איך להספיד אותו, עד שבא יהודי אחד שנון שהספיד אותו ואמר - 'לא עבר על היהודי הזה יום בלי שהוא 'נטל ידיים' כמה פעמים'... אז אבא שלי היה נוטל ידיים לחומרה. כל ערב. אבל הוא לא דאג לעצמו. הוא חי בצניעות מופלגת. הכל היה בשבילי.

'פרנסתו' של אבא הייתה מתיירות. חבל טוסקנה הוא חבל ארץ מתוייר מאוד, והעיירה שלנו מושכת תיירים מכל העולם שרוצים לראות את ערש הולדתו של לאונרדו דה וינצ'י. התיירים היו אנשים משכילים ואמידים. לא תמיד הם שמרו על התיקים שלהם כמו שצריך, ואבא, גם אם היה סוחב את התיק, היה דואג להחזיר להם את המסמכים שלא יצטערו יותר מדי, גם אם זה היה כרוך בסיכון גדול שייתפס תוך כדי החזרה.

הקב"ה חנן אותי בכישרונות ובהרבה סקרנות, אמר עקיבא. כל דבר רציתי להבין, כל דבר עניין אותי. בגיל ארבע כבר ידעתי קרוא וכתוב. ואבא מילא את הבית בכל ספרי הילדים שיכל להשיג. לפעמים בשעות הערב הייתי נשאר לבד לקרוא ואבא היה יוצא לכמה שעות 'לארגן' כסף.

כשהיה חוזר באישון ליל, היה בודק שאני מכוסה כראוי ומנשק את ראשי בגעגועים. לפעמים הייתי מתעורר, פוקח עיניים למחצה, מושיט שתי ידיים ואבא היה נופל על צווארי בחיבוק אמיץ. זה היה רגע סוער בשבילו - לא פעם היה מתפרץ בבכי ומתייפח בייאוש על כתפיי הצנומות, עד שמצאתי עבורו מילות נחמה. היינו קשורים בקשר שאין כדוגמתו. היינו כמו נפש אחת בשני גופים.

באיזשהו שלב, התחלתי להבין מה בעצם העבודה של אבא ומהיכן הוא מארגן כל חודש את ההוצאות שהיו לו בגללי. אבא לא ניסה להצדיק את עצמו או לתרץ לי תירוצים. הוא רק אמר: 'אני כבר אבוד. החיים שלי כבר נדפקו לגמרי. אני כבר אמות גנב. אבל אתה ליאו, אתה תהיה לאונרדו דה וינצ'י השני. אתה תצליח, אתה תהיה כל מה שאני לא הצלחתי'. אבא החדיר לי לעצמות, את החזון, את השאיפה, את התשוקה, להיות משהו, להיות מישהו, להצליח בחיים... לא להיות כישלון. לא להיות סתם גנב פשוט.

ככל שהתבגרתי, גדלו ההוצאות. אבא נאלץ לבלות שעות ארוכות יותר מחוץ לבית. הוא לא חסך ממני מאומה. נשלחתי לבית ספר פרטי שעלה הון כל חודש, מלבד הביגוד והנסיעות ועוד הוצאות של בני עשירים, שהיו חבריי לכיתה בבית הספר. הייתי התלמיד הטוב ביותר בבית הספר, ופעמיים קפצתי כיתה. כמובן שלא היה מאושר מאבא בתבל. חזונו קרם תעודות וציונים.

הייתי הצלחה מטאורית. הגשמתי את כל השאיפות של אבא. בגיל 14 כבר סיימתי את התיכון. משם הייתי אמור לעלות לאוניברסיטה. התלמיד הכי צעיר אי פעם במוסד הזה. למרות גילי הצעיר, הדיקן הסכים להכניס אותי. לא סתם הסכים, אפילו התלהב. אבל את ההלם קיבלנו ששמענו מה שכר הלימוד. זה היה סכום עתק. לא במושגים שלנו בכלל.

זה כבר הצריך היערכות כלכלית אחרת לגמרי.

אבא היה מדוכדך. היה ברור שהוא לא עומד לוותר. 'אני אארגן משהו, ליאו, אל תדאג', הוא אמר לי, אבל ראיתי שאין לו שמץ של מושג מה לעשות עם הבשורה הזו. 'צריך למצוא 'מכה' טובה', הוא מלמל לעצמו. 'פעם, עוד הייתי יכול, היום זה קצת קשה'. אבא כבר לא היה צעיר, וגם לא בריא באופן מיוחד. הוא חי במתח תמידי, והתזונה שלו הייתה לקויה ביותר. הוא היה חולה לב, סבל מסוכרת וכולסטרול גבוה, ומצבו הבריאותי תמיד הדאיג אותי. העבודה שלו גם הפכה לקשה יותר משנה לשנה. פתאום היו מצלמות בכל מקום והתיירים נהיו יותר מתוחכמים ולא מחלו על כל גניבה. היו תלונות, המשטרה שרצתה לשמור על התיירים טיפלה בכל מקרה ביד קשה. בקיצור, כל העסק הסתבך.

יום רדף יום, הקיץ כבר התחיל, ואני עדיין לא ידעתי מה אעשה בשנת הלימודים הבאה. בכל זאת, לא דיברתי על זה עם אבא מילה וחצי מילה. הלב שלי נקרע, לראות את אבי במצב כל כך אומלל. בינתיים, למדתי עצמאית ספרי לימוד בקצב מהיר. מתמטיקה, מדעים, פילוסופיה, הכל גמעתי בשקיקה וחיכיתי במתח לראות איך יתגלגלו העניינים.

הפקולטה לייצור גנבים

ערב אחד, ממשיך עקיבא, יצאנו אבא ואני לטייל בכפר. מצב הרוח שלו היה עגום באופן נדיר. הוא הרגיש חסר אונים ולא הצליח להשלים עם המחשבה שהוא לא יכול לדאוג לבן שלו.

שוטטנו בשדות אובדי עצות. אבא ובן אוהבים עד כלות ומתוסכלים עד דכדוכה של נפש. תוך כדי הליכה הגענו לתחנה הבודדת שהייתה בעיירה. האוטובוס הישן עצר בחריקת בלמים. מכיוון שהאוטובוס היה אירוע די נדיר בכפר, הוא היה מלא עד אפס מקום. ישבנו בתחנה והסתכלנו על האנשים הפשוטים שסיימו את יום העבודה ומיהרו הביתה. אחרונה ירדה סנדרה, השכנה שלנו.

סנדרה הייתה כבר אישה מבוגרת. שנים ארוכות היא עבדה בניקיון ותחזוקת בתים של עשירים בעיירות הנופש. כשנתקלה בנו, בפנינו הנפולות, ובמצב רוחנו הירוד, שהיה נדיר למדי, התעניינה בכנות: 'סרג'יו, מה קורה איתך?' אבל לאבא לא היה מצב רוח לענות. זה שבר אותי. אבא תמיד היה שמח ועליז והקרין אור לכל כיוון. לא היום.

'ליאו, מה עשית לאבא? למה הוא עצוב?'

לא היה לי מצב רוח לענות: 'הלוואי', אמרתי לה, 'שהיה לי איך לעזור לו'.

אבל סנדרה החליטה לא לוותר. היא ישבה איתנו שעתיים עד שאבא נכנע וסיפר לה על המצוקה אליה הוא נקלע.

'זה כסף גדול, סרג'יו, כסף גדול מאוד', הגיבה.

'נו, אמרתי לך שאי אפשר לעזור!' - טענתי בייאוש.

היא שתקה כמה דקות ואז אמרה לאבא: 'סרג'יו, יש לי רעיון. בחיים לא עשיתי כזה דבר, אבל בשביל ליאו שלך אני מוכנה לעשות הכל. אתה לא תגיד לאף אחד בעולם שדיברת איתי'.

'ברור', אמר אבא, 'ברור לגמרי'.

'אז ככה, תשמע טוב. אני עובדת בכמה בתים של עשירים גדולים. אחד הבתים, בית ענק, הכי קרוב לבית כנסת של היהודים, שייך ליהודי עשיר מרומא, שבא לשם רק בקיץ. הוא עשיר גדול, יש לו כמה בנקים, ועוד כל מיני עסקים. הוא איש מבוגר, כבר קרוב לשמונים ותמיד הולך עם שני עוזרים שמשמשים גם כמאבטחים ששומרים עליו 24 שעות.

'אני מטפלת בכל מה שצריך בבית. יש לי את המפתחות והכל. בקומה הראשונה, ליד חדר השינה, יש משרד שממנו הוא מנהל את העניינים שלו. יש שם תמונה על הקיר, שמסתירה כספת ענקית שמכילה המון כסף מזומן, זהב ויהלומים. יש שם מיליונים'.

עינינו אורו וסנדרה המשיכה.

'כשהוא ברומא, יש חברת אבטחה מיוחדת ששומרת על הבית והכל מוקף בחוטים של אזעקות. כשהוא שם, מבטלים את החוטים ויש רק את השמירה של המאבטחים שלו. כשהם יוצאים איתו לבית כנסת, הם נועלים את הדלת והחלונות, זו דלת משוריינת שאי אפשר לפרוץ ולכן זה מספיק להם.

'אתה צריך לפחות שעתיים, כי יש מנגנון השהיה של שעה וחצי לכספת. ביום רגיל אין לך שעתיים. אבל עוד כמה ימים, יש הזדמנות מיוחדת. יש ליהודים חג, שהם כל הלילה נמצאים בבית כנסת. זה הלילה היחיד שהבית ריק. למעשה זה שני לילות. אחד אחרי השני.

'בקיצור, זה הרעיון. אני נותנת לך את המפתחות, אתה לוקח את הכסף - וכמובן שאתה לא מקפח את חלקי. גם אני צריכה לחיות אחרי שיפטרו אותי'.

הצבע חזר בבת אחת ללחיים של אבא. מצב רוחו עלה בחדות ועליזותו הרקיעה שחקים. עסקה טובה מזו לא יכל לחלום בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא תפס בידי ופצח בריקוד ספונטני.

'זו באמת הפעם האחרונה שלי', הוא אמר. 'אני כבר לא רוצה להתעסק עם השטויות האלה. ניקח מה שיספיק לליאו לגמור את האוניברסיטה ואחר כך הוא כבר ירוויח לבד. אני כבר לא יכול להסתכן יותר. כל החיים היה לי מזל, אבל עכשיו אם יתפסו אותי, לא אחזיק מעמד. הבריאות שלי כל כך גרועה, שאני אמות בכלא תוך כמה ימים'.

ריגול ליל שבועות

לאבא לא היו שותפים. הוא תמיד פעל לבד. לבד תכנן, לבד ביצע. לא שיתף אף אחד. גם לא אותי, שהייתי הקרוב אליו ביותר. הפעם, זה היה שונה. קודם כל שמעתי את התוכנית יחד איתו, וחוץ מזה, חשבתי שיש לי יכולת לעזור בתכנון כזה דבר, מהידע שיש לי שלאבא לא היה.

חזרנו הביתה. התיישבתי על המחשב, ללמוד קצת על האיש, על המקום, ועל החג של היהודים שיחול בעוד כמה ימים. כל הפרטים היו נכונים. זו הייתה פעם ראשונה שאני יודע מה הולך לקרות. למען האמת, הייתי די מפוחד מהסיפור. חששתי על בריאותו של אבא וחשתי מבוכה פנימית מהסיטואציה. מצד שני, ידעתי כמה הוא 'עובד' קשה על כל גרוש. כאן הייתה הזדמנות חד פעמית שיכלה לשנות לנו את החיים.

חשבתי כל הזמן איך אני יכול לסייע לאבא, להקל עליו, להבטיח שהכל יעבור בשלום. כמובן שלעזור בפועל, לא היה מה לדבר. אבא לא הסכים בשום אופן. 'אני כבר אמות גנב', חזר ואמר, 'אבל אתה אל תתעסק עם זה, אתה תחיה כמו שצריך לחיות'.

הצעתי שלכל הפחות אני אשמש כמשקיף מן הצד. אם היהודי ירצה לחזור, אני אתקשר לאבא שיוכל לברוח בזמן. אבא הסתפק. אז אני הצעתי רעיון שישדרג את העסק: יש הרי שני לילות של חג. בלילה הראשון, אני אסתובב שם בבית הכנסת ואכיר את השטח מקרוב. אסתכל מתי הוא מגיע ומתי הוא הולך, אלמד איך השמירה עליו עובדת, וכך, בלילה השני, כשיהיה לנו את כל המידע, נוכל לפעול לפי המידע, כך נוכל להבטיח כמה שפחות סיכונים.

אבא הסכים. בערב החג של היהודים נסענו אל העיר הסמוכה, במצב רוח מרומם מתמיד. שמחתי בעיקר על כך שזו הפעם האחרונה של אבא. הפרק המעיק בחייו, שנמשך מאז שנולדתי פחות או יותר, יסתיים בקרוב, ואנחנו נפתח דף חדש. אכלנו ארוחה טובה וסמוך לשעת חצות הלכתי מהמלון הקטן בו ישנו לבית הכנסת. צעדתי רגלית עד שעמדתי בשעריו. למרות שהכנתי את עצמי היטב וידעתי את סיפור הכיסוי שלי על בוריו, ליבי פעם בפראות. אם אתגלה? אם מישהו ישאל אותי שאלות שלא אדע לענות, ויזמין משטרה? קיוויתי לטוב ופתחתי את דלת בית הכנסת.

ברגע הראשון הייתי בהלם.

עשרות אנשים יושבים באישון ליל, מבוגרים לצד צעירים, הורים לצד ילדיהם, לבושים בחגיגיות וקוראים יחד מהספרים שלפניהם. היו שם גם נערים בני גילי, שישבו בזוגות ונופפו בידיהם בהתלהבות תוך כדי צעקות נרגשות. הרגשתי כל כך שונה, כל כך רחוק ומוזר, שחשבתי לסגת על עקבותיי. נתקפתי בלבול וחרדה. חיפשתי פינה לברוח אליה. דלת של חדרון קטן וצדדי הייתה פתוחה, ואני ביקשתי שם מקלט. שלא יראו אותי, שלא אבלוט כל כך ואתפוס תשומת לב..

נכנסתי לחדרון בחופזה ומהר מאוד הבנתי שזה המטבחון של בית הכנסת. יהודי אחד היה באמצע להכין כוס תה והחדר היה שקט וחשוך. תוך כדי שאני מסדיר את הנשימות, הסתובב היהודי שסיים להכין את התה. העיניים שלנו נפגשו. מיד זיהיתי אותו. זה היה ה'אובייקט' שלנו. הבנקאי מרומא. היה לו חיוך מואר, הוא לחץ לי את היד כאילו פגש נכד אובד.

'חג שמח, בחורצ'יק', הוא אמר לי באיטלקית מתגלגלת.

הדם אזל מפניי. ההפתעה הייתה מושלמת. מאיפה הוא צץ? איך הוא בדיוק מצא אותי ואיך נפלתי לידיים שלו ברגע אחד?

הוא קלט שאני נבוך מאוד ועשה הכל כדי להקל עלי: 'זה זמן מצוין לבקר בבית כנסת', הוא אמר.

'אולי תרצה לשתות משהו?' הנהנתי בחיוב רק כדי להסיט מעצמי את האש. הוא חזר לכיוון השיש ואני נרגעתי קצת.

'בן כמה אתה?'

'15', אמרתי.

'איך קוראים לך?'

'ליאו'.

'אוהו, איזה שם. ליאו זה אריה. זה סמל של גבורה. נעים מאוד, אני יוסף. איפה אתה גר?'

'אני מווינצ'י', עניתי.

'וינצ'י?' הוא שאל, 'זה די רחוק. באת מיוחד? כל הכבוד. האמת לא ידעתי שיש יהודים בווינצ'י. העוזרת שלנו משם, אבל היא לא יהודייה...'

רעדתי בכל חלקי גופי. הייתי בטוח שעוד רגע הכל מתגלה ואני אבוד. חזרתי בכוח לסיפור הכיסוי. אני לא יהודי. באתי לראות כי שמעתי שיש הלילה חג מיוחד ורציתי לראות מקרוב.

הוא בחן אותי במבט חודש והחל לצחוק לעצמו. 'אתה לא יהודי? אתה נראה יהודי מבטן ומלידה. לא הייתי מעלה בדעתי. אתה נראה לי בחור חכם וסקרן... אז אתה מווינצ'י... אם הייתי מווינצ'י והיה לי בן, הייתי מתאמץ עוד קצת ובמקום ליאו הייתי קורא לו לאונרדו.. מה יותר מתאים?'...

'השם המלא שלי זה לאונרדו', אמרתי.

'אז למה אתה לא אומר?' נשפך על שפתיו חיוך גדול.

רעדתי בכל חלקי גופי. מי יודע מה היהודי הזה יודע. אני צריך פשוט לברוח מיד.

אבל לפני שהתעשתי הרגשתי את ידו החמימה של יוסף, מונחת על כתפיי. 'אתה רוצה לראות מקרוב את החג?' שאל וקבע, 'בוא, אני אראה לך'. הוא לקח אותי למקום שלו, הושיב אותי לצידו, במקום שהיה הכי קרוב לארון הקודש, ואמר לי: 'תשמע בחור צעיר, אתה מתעניין בחג, אני רוצה להסביר לך עליו משהו. כמו שאתה רואה, החג הזה, שקיבלנו את התורה, יש לו מנהג מיוחד, אנחנו ערים כאן בחג הזה כל שנה כל הלילה. יש לזה כל מיני סיבות.

'אבל, אני רוצה להגיד לך על זה משהו שקשור גם אליך כלא יהודי'.

מספרים מתחת לשרוול

'מקובל לחשוב שהתורה שלנו היהודים, היא ספר הדרכה מה לעשות ומה לא לעשות', אמר הבנקאי היהודי מרומא ולגם מכוס התה. 'זה נכון. אבל רק חלקית. המצוות הן עניין יהודי פנימי. המצוות שלנו כמעט לא קשורות למי שלא יהודי .

'אבל, יש לתורה שלנו עוד היבט: ליהודים יש גם תפקיד ביחס לאנושות כולה. יש להם אור מיוחד, שהם צריכים להעביר אותו. זה לא אור שתלוי בעשייה, אלא אור שקשור בהבנה נכונה של החיים. התורה שלנו כוללת גם את תיאור בריאת האדם. התיאור הזה, טומן בחובו תשובה לשאלה שכל האנושות עוסקת בה - מהי מהות האדם? מיהו האדם באמת? מהו האני האמיתי של האדם?'

כשזה הגיע למישור הזה, הסביר עקיבא, הרגשתי בבית. בכל זאת למדתי כבר קצת פילוסופיה, לפחות כמו הבנקאי מרומא. מיהרתי לתת לו כמה תשובות של פילוסופים ידועים.

אבל יוסף חייך. 'לא, לא לזה אני מתכוון'.

הוא השתתק לרגע, פתח את חפתי הזהב של שרוול חולצתו ואמר 'אני רוצה להראות לך משהו'. לתדהמתי הוא הרים את השרוול וחשף בפניי קעקוע של מספר שהיה צרוב בזרועו.

'אתה יודע מה זה?'

'לא, אין לי מושג'.

בקצרה ממש הוא סיפר לי על אושוויץ ועל המספרים הסידוריים שקעקעו הנאצים בזרועות היהודים, 'למען הסדר הטוב'. גם כשהם רצחו ילדים ונשים, על הסדר הם לא ויתרו מעולם. 'איך ייתכן, אתה בטח שואל את עצמך, איך עם נאור ומשכיל כמו הגרמנים, יעשה את הזוועות הכי נוראות מימות עולם? ויותר מזה, איך רותמים את כל החכמה והקדמה לשכלול מכונת המוות? איך זה יכול להיות?!

'מה היה חסר להם?!'

שתקתי. השאלות האלו לא היו בספרים שלי.

'יש לנו חכם שחי לפני אלפיים שנה, קראו לו רבי עקיבא. אפשר לספר עליו הרבה', אמר יוסף. הוא תמצת לי את חייו של רבי עקיבא, שהתחיל ללמוד בגיל ארבעים והפך לאחד החכמים הכי גדולים ביהדות. ואז הוסיף: 'אתה יודע מה הוא לימד את תלמידיו חוץ מההלכות והחכמה? הוא לימד את זה. את התפיסה הזו.

'כך הוא אומר: 'חביב אדם שנברא בצלם'. המהות של האדם היא אלוקית. היא רוחנית, היא לא פיזית. כל אדם, יש בו מהות כזו, מתוקף היותו שייך למשפחת האדם. זו המתנה המיוחדת שיש לנו כיהודים, להעניק לאנושות. זו התפיסה של האדם על עצמו ועל זולתו.

'אתן לך דוגמה', המשיך יוסף ונעץ בי מבט, 'למה שקורה כשהתפיסה הזו לא קיימת. ניקח למשל גנב. חס וחלילה. זה אדם שגונב פעם אחת, ואחר כך שוב ואחר כך שוב. בתחילה יש לו מצפון, אחר כך הוא מתרגל, ואז מגיע השלב האחרון והמסוכן: הוא מכנה את עצמו 'גנב' ומתחיל להאמין שהוא לא סתם גונב שוב ושוב. אלא שהוא גנב במהות שלו. מהרגע הזה, הוא אבוד. מכאן ואילך כל המחשבות והפעולות שלו, מותאמות להגדרה הזו. זו תבנית. מין כלא שהאדם מכניס את עצמו אליו.

'התרופה של אדם כזה', אמר יוסף, 'זה לא להפסיק לגנוב. הוא צריך לעשות משהו הרבה יותר עמוק, הוא חייב לשנות את התפיסה שבנה לעצמו. הוא צריך לדעת שהוא לא גנב!'

הנהנתי בראשי במרץ.

'ככה זה בכל משהו מוטעה שאנחנו עושים', המשיך יוסף. 'אנחנו הופכים את מה שעשינו למשהו שמצביע על המהות שלנו. לכן, גם אדם משכיל ונאור, ברגע ששטפו לו את הראש שהוא 'נאצי', לימדו אותו שזו המהות שלו, הוא מתיר לעצמו את כל מה שהמשמעות להיות 'נאצי' כוללת, וכך הוא הופך לרוצח השפל ביותר שיש.

'איש צעיר', לחש לי יוסף ושוב לגם מהתה, 'אני מציע לך לזכור את רבי עקיבא, החכם שלוקח כל אדם, גם את החוטא הגדול ביותר, ולוחש באוזנו: 'גם אם אלף פעמים עשית משהו, זה עדיין לא הופך להיות המהות שלך. אתה בכל רגע יכול לבחור אחרת. הצלם-אלוקים שיש בכל אדם, מאפשר לך בכל רגע להשתחרר מהכלא שבנית לעצמך ולהשתחרר מכל ההרגלים'.

'אם היו יותר אנשים שהיו מקשיבים לרבי עקיבא, לא היה לי את המספר הזה על היד', סיים יוסף את דבריו. היה נראה לי שעיניו לחות.

הדברים של רבי עקיבא ושל יוסף, פוצצו לי את הלב. הרגשתי כאילו שמישהו חורט על זרועי אותיות ומזהיר אותי לשמור על הצלם. הנה, חשבתי לעצמי, תראה כמה נמוך ירדת, עד שהלכת להזיק לאדם המיוחד הזה.

התחלתי לצעוק לעצמי בלב: אתה לא גנב, מעולם לא היית גנב. לעולם לא תהיה גנב. אתה מהות רוחנית, אלוקית. יש לך בחירה חדשה כל רגע מחדש.

יוסף התנער והמשיך: 'הלילה אנחנו ערים כי אנחנו מכריזים שיש לנו אור שיכול להאיר את כל העולם, והאור הזה מאיר דווקא בחושך. הלילה הזה אנחנו מביאים את האור של התורה אל תוך חשכת הלילה. זה הביטוי הכי נעלה של התפקיד שלנו, היהודים, בעולם'.

פטפטנו עוד קצת ולבסוף נפרדנו בחום. 'תבוא מדי פעם', הוא זרק לעברי כשהתרחקתי קצת. 'נעים להכיר אותך'...

התביישתי. הרגשתי נורא.

אלא שאז נזכרתי באוניברסיטה. בעצם, חשבתי בליבי, הוא הרי כל כך עשיר, שה'נטילת ידיים' שלנו בכלל לא תזיז לו. לו יש מספיק ואנחנו חייבים את הכסף. בכל מקרה, עודדתי את עצמי, זו תהיה הפעם אחרונה. לא חשוב מה יהיה, יותר לא נגנוב.

השעה הייתה כבר לפנות בוקר. אבא המתין לי במקום שקבענו. סיפרתי לו שפגשתי את האיש, הוא יושב במקום קבוע, ומחר, כשהוא יפנה לבית, אני כבר אדע איך להעסיק אותו, למשך הזמן הדרוש.

בתוכי, רק רציתי להיות כבר אחרי. התחושה החמוצה שהייתה לי מלכתחילה מכל העניין, הלכה והתעצמה. אבל היה כבר מאוחר מדי. לא היה לי איך להיחלץ מהמבוך.

לגנוב או לא להיות

הלילה השני הגיע. שעת חצות מגיעה. זהו זה, אנחנו נעבור שעתיים מתוחות, ואחר כך, פשוט נתחיל דרך חדשה, לתמיד.

אבא ואני צעדנו משני כיוונים שונים. הוא עמד בשער הבית, ואני פתחתי את שער בית הכנסת.

ציפיתי למראה של אתמול, אולם מלא מפה לפה, מואר באור יקרות חגיגי. אבל הלילה זה לא היה ממש אותו דבר. היו אנשים, היה אור, אבל הכל דליל יותר, שקט יותר. פחות רעש והמולה. דווקא נחמד, חשבתי לעצמי ופניתי לעבר מקומו של יוסף, בו ישבנו אמש שעה ארוכה.

הוא לא היה שם.

השולחן היה ריק. בלי ספרים, בלי כוסות תה ובלי משקפי הקריאה העבים ששכבו שם אתמול.

נכנסתי לפאניקה. רצתי למטבחון - ריק. השירותים היו ריקים גם הם.

הלב שלי דפק כמו שלא דפק מעולם.

ניגשתי ליהודי שישב לידו: 'תגיד לי, ראית אולי את יוסף?'

הוא חייך. 'יוסף הוא יהודי מבוגר', אמר. 'הוא למד אתמול כל הלילה, זה בטח היה לו מאוד קשה. הלילה הוא בטח ישן, תבוא למניין של הנץ ותוכל לפגוש אותו'.

הבנתי שאבא נמצא במלכודת מוות.

תוך כדי שאני מתכנן לרוץ לבית להזהיר את אבא, שמעתי יללות סירנה שחותכות את הלילה השקט.

הבנתי שאיחרתי את המועד. אבא הסתבך בצרות צרורות.

הרבה מהיהודים שישבו באולם, זינקו ממקומם לשמע הנוכחות המשטרתית. יחד איתם רצתי החוצה בבעתה וראיתי את הבית המפואר מואר באור יקרות. לא היה זכר לחשכה שאפפה אותו רק דקות ספורות קודם לכן. עוד ועוד ניידות משטרה שעטו למקום. שוטרים קפצו מתוכן עם נשקים שלופים כאילו מדובר היה במלחמת העולם השלישית ולא באיש מבוגר, חולה, בלי עתיד ובלי תקווה.

חשבתי רק על אבא. אולי מישהו ירה בו בטעות. אולי יפגעו בו. אולי הם כבר מכים אותו. רצתי כל עוד רוחי בי לפתח הבית. אבא שכב בכניסה, עיניו מבועתות, לא נותרה טיפת דם אחת בפניו המבוהלות. סביבו עמדו עשרים שוטרים חמושים שכיוונו לעברו עשרים קתות רובים. 'אם תזוז', הסבירו לו, 'לא נהסס לירות בך'. אבא לא זז.

מפקד המשטרה הגיע אחרון. היה לו קשה להסתיר את החיוך הרחב.

'עבודה טובה חבר'ה', אמר לקבוצת החמושים ונתן בעיטה הגונה לאבא ששכב שם כמו שק תפוחי אדמה.

'תגיד', הוא צרח על אבא, 'אתה מטורף? אתה רוצה לבוא לאזור שלי לעשות בלגן? אין לך מה לעשות? לא שמעת מה אנחנו עושים כאן לאנשים כמוך? אני אישית אטפל בך', הוא אמר ונתן עוד בעיטה הגונה בצלעות - הסדוקות ממילא - של אבא.

יותר לא יכולתי להתאפק.

'תעצור', צעקתי. 'הוא חולה לב, אתה יכול להרוג אותו. וחוץ מזה, הוא לא עשה כלום. אני עשיתי הכל. אם אתה רוצה לבעוט במישהו, תבעט בי. אני המוח כאן מאחורי הכל'.

זה הרס לו את כל ההצגה. הוא לא ידע איך להמשיך.

אבא הסתובב אלי. נזל לו דם מהאף, כמו תמיד בעיתות לחץ, והוא הסתכל עלי במבט הכי מיוסר שראיתי בחיי. לא די שחלומו התנפץ ברגע אחד, עכשיו חייו נחרבים מול עיניו. החרדה ייבשה את מיתרי קולו. בקול חנוק הוא צעק לי: 'ליאו, אל תסתכל עלי עכשיו. אני גנב. אני אמות גנב. אבל אתה? בבקשה אל תהיה כאן. תברח מכאן. אני אוהב אותך ומבקש ממך שאם אתה אוהב אותי פשוט תיעלם'.

המפקד התאושש.

'תארזו לי את שניהם לתחנה. שם הם כבר יקבלו טיפול כמו שצריך'.

'אם תרצה לקחת אותו', אמרתי לו, 'תצטרך קודם להרוג אותי'.

רגע לפני שמפקד המשטרה מימש את ההצעה שלי, נפתחה הדלת הכבדה של חדר השינה, ממנה יצא מיודענו יוסף, הבנקאי הרומאי. ראו על הפנים שלו את הזעם. אוהו, איך הוא כעס.

העיניים הטובות מאתמול הפכו לעיניים זועמות. לא היה צריך להיות בקי ב'חכמת הפרצוף' כדי להבין מה קורה לו בראש. הוא הבין מצוין מה קורה כאן, עוד הרבה לפני שחבורת החמושים קלטה את הסיפור.

לא היה מה להסביר לו. איך ניצלתי את טוב ליבו בשביל לאסוף מודיעין, איך חשבתי להפוך את הנחמדות שלו לתוכנית פעולה מרושעת. מה אגיד לו, שזו הייתה אמורה להיות הפעם האחרונה? שהכסף מיועד ללימודים של ילד שאבא שלו הקדיש עבורו את החיים?

ניצלתי אותו, בגדתי בו, ולא היה שום דבר שיכול לשנות את זה.

מחדרו הוא יצא רק כדי לוודא ששני הפושעים מקבלים את העונש המגיע להם.

בשניות של השקט, חשבתי על העתיד העגום המצפה לי ולאבא. ידעתי שאבא שסבל ממילא ממצב בריאותי רעוע, לא יחזיק במעצר. זה היה גזר דין מוות עבורו. גם אם ישרוד את שבועות המעצר, אין לו טעם להעביר את שארית חייו האומללים מאחורי סורג ובריח. אני, ידעתי היטב, שבמקרה הטוב, אצא מהכלא בגיל 30 עם עבר פלילי, יתום, בלי משפחה, בלי עתיד.

הרגשתי כמו נידון למוות שעומד על הגרדום. ברגעים האלה יוצאים מאנשים כוחות שהם לא ידעו שקיימים בהם.

פתחתי בנאום.

הנאום האחרון שלי

'האדם הזה ששוכב כאן, כפות ומושפל, לא הגיע לכאן במקרה. האדם הזה שאני מכיר אותו מקרוב מאוד כבר חמש עשרה שנה, הוא אדם נפלא, אבא מסור. אני מאחל לכל ילד אבא כזה. יש לו בעיה אחת שהוא לא הצליח להיפטר ממנה. הוא חושב שהוא גנב. הוא בטוח שזו המהות שלו. אתה יודע', הסתכלתי על בעל הבית, 'זו טעות שיש לכל אחד מאיתנו. כל אחד תופס את עצמו בצורה שלא נותנת לו להשתנות. אבל הטעות של אבא עלולה לעלות לו בחייו. הוא לא ישרוד במעצר.

'לאבא לא היה סיכוי להשתחרר מהתפיסה שלו על עצמו. אף אחד לא גילה לו את האמת. אף אחד לא אמר לו שהוא לא באמת גנב, שהוא יכול לבחור אחרת.

'ואתה יודע', נעצתי עיניים בבעל-הבית, 'מי אשם בטעות שלו, מי היה אמור לגלות לו שהוא לא חייב להיות גנב?

'אתה!

'יש עם אחד בעולם שזה התפקיד הרשמי שלו ואתה שייך לעם הזה. אתה לא מילאת את תפקידך'.

חזרתי, כמעט מילה במילה, על מה שאמר לי יוסף לילה קודם. דיברתי על רבי עקיבא, החכם היהודי שגילה לכל אדם את הסוד שיש לו מהות אלוקית שיכולה לבחור בכל רגע, בחירה חדשה, בלי שום קשר לבחירות הקודמות שלו.

'רבי עקיבא ציווה אתכם להעביר את המסר הזה לכל העולם - ואתה נכשלת!

'אתה, שיש לך מזכרת נצח על הזרוע שמזכירה לך כל יום מה קורה כשהאנושות שוכחת את האור הזה, לא מילאת את תפקידך. לא הארת את העולם.

'הלילה הזה הוא לילה מיוחד עבור העם היהודי. לילה שמלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר. בלילה הזה האור אמור להאיר הרבה יותר מכל לילה. הוא צריך להאיר גם את הפינות החשוכות ביותר.

'אני מבקש ממך, יוסף, אנחנו נמצאים בחושך הכי גדול של החיים שלנו, תן לנו את האור של רבי עקיבא. אור של חסד, חמלה וחירות'.

יוסף היה מבולבל.

ראיתי עליו שהוא מתלבט. הוא לא ידע אם אני מנצל את טוב ליבו או שאני מתכוון באמת.

לקח לו כמה שניות להכריע.

הוא קרא לי אליו.

'תגיד', הוא לחש לי באוזן כשעיניו מוצפות בדמעות, 'אתה באמת חושב שאבא שלך ימות בכלא?'

'כן, אדוני. גם בלי כלא הוא לא יחזיק מעמד הרבה שנים. זה יכריע אותו'.

'ואתה מוכן להיכנס במקומו לעשרים שנה לכלא?'

'כן. מוכן. בלב שלם', אמרתי לו. 'הלילה הזה הבנתי מה זו חירות אמיתית. אולי השליחות שלי בעולם היא ללמד את האסירים שהם לא באמת פושעים וגנבים. שיש להם זכות בחירה חדשה בכל רגע. נכון, יהיה לי מספר אסיר, אבל הוא לעולם לא יהיה המהות שלי. בחיים זה לא יהיה חקוק לי בבשר'.

יוסף דמע. הוא הפשיל את שרוול החלוק, חשף שוב את המספר שהיה צרוב בזרועו, ואמר לי: 'ליאו, בגללם ולכבודם - לכבוד ההורים שלי, האחים והאחיות שלי - החלטתי הלילה הזה...'

קולו נשנק...

שניות ארוכות עברו, עד שהוא נשבר והתחיל לבכות. רגע לפני שהוא נפל על הרצפה, תפסו אותו שני המאבטחים. ראו עליו שהוא פורק משהו גדול מהלב. הוא בכה בכי תמרורים. זה נראה היה כמו בכי שהיה כלוא בתוכו שנים. בכי על משפחתו שנכחדה, על בני עמו שזעקות המוות שלהם לא נשמעו מעולם.

השוטרים הקשוחים הרפו מהרובים הגדולים. כולם היו מרוכזים בדמעות הכלואות שכעת נפרקו ברצף.

אחרי כמה דקות, כשהאווירה הפשירה מעט, המפקד חזר לעצמו. הוא הרגיש כינור שני בהצגה שלא קשורה אליו. 'קחו את שני האדונים האלה לתחנה', אמר. 'חבל על הזמן, אין לנו את כל הלילה'.

נקמת האור היהודי

כמו בסיפורים של צדיקים. בדיוק ברגע השפל הזה, נשמע הקול 'שחררו אותו בבקשה'. זה היה יוסף. הוא חזר לעצמו ברגע אחד וחזר להיות הבנקאי הקשוח מרומא.

'בלתי אפשרי אדוני', ענה המפקד בטון נוקשה לא פחות. 'הוא עצור באשמת פריצה וניסיון רצח. רק בית משפט יוכל לשחרר אותו, וגם זה אחרי ארבעים ושמונה שעות'.

יוסף לא מצמץ: 'הוא לא פרץ לכאן. אין שום סימני פריצה ואל תבלבל את המוח. הוא עובד שלי שנכנס לבית עם מפתח. אין עליו נשק והוא לא מסוכן'.

המפקד התבלבל לרגע, ביקש לבדוק את הנושא עם התובע של המשטרה.

'אתה יכול להתייעץ עם מי שאתה רוצה', אמר יוסף, 'רק קח בחשבון, אם תעצרו את אחד העובדים הבכירים שלי, יהיה לכך מחיר, ואני אראה בך אחראי אישית על המחדל, על כל המשתמע מכך'.

המפקד שהבין את סדר הכוחות במדינה האיטלקית, לא התווכח. רק זה חסר לו, להסתבך עם אחד האנשים החזקים במדינה. 'זזים', אמר לחבר'ה. רק כדי להציל את כבודו, הוא הכריז לכיוונו של יוסף, 'שתדע, אם יתברר שהם לא עובדים שלך, זו תהיה עבירה פלילית. הפרעת לשוטר במילוי תפקידו. אתה עוד יכול לשבת בכלא במקומם'.

'הכל בסדר', אמר יוסף וליווה אותם לשער.

עכשיו נשארנו רק אנחנו בסלון הענק.

'נו', אמר יוסף להפשיר את הקרח, "אלוקים לא רוצה שאני אשן בליל שבועות. תראה מה הוא עשה בשביל להעיר אותי'.

המאבטחים טיפלו קצת באבא וחבשו לו את הפצע. יוסף מיהר להבהיר כי בימי החג הוא מנוע מלעסוק בעסקיו, אך מיד עם צאת החג, הוא יסדר עם האוניברסיטה את התשלום לשנים הבאות ואבא יהפוך להיות - רשמית - אחד מעובדיו ויקבל משכורת קבועה ומכובדת.

אבא, שחזר לעצמו במהירות מפתיעה, פיזר הלצות כדרכו, בעיקר על עצמו ותפקידו החדש והמפתיע. הוא חיקה פקידי בנק טיפוסיים והשתעשע באפשרות שהוא יכול להיות אי פעם עובד בנק. סלון הבית שבין כתליו נשמעו רק לפני שעה קלה בכיות קולניות, שינה את טעמו מן הקצה לקצה.

אבא צחק, יוסף צחק ונראינו כאילו אנחנו משפחה מאושרת.

למחרת, אחרי התפילה, ישב איתי יוסף לשיחה גלויה. סיפרתי לו על הכל. על אבא, על הכישלונות שלו, על החלומות שלו ועל הנקמה שלו בעולם דרכי. סיפרתי לו על השנים הקשות שאבא נאלץ לצאת 'לעבוד' בערבים, על ההצלחה שלי בלימודים ועל החשש שלי מפני העתיד.

במשך שנים גדלתי בידיעה שאני צריך להיות לאונרדו דה וינצ'י השני. שלשום, אחרי השיחה שלנו, חזרתי הביתה מלא מחשבות. הבנתי שכל התרומה של דה וינצ'י לעולם מתגמדת - לעומת המסרים הנצחיים של חכמי היהודים. הידע לא מונע את הרוע, החכמה לא מונעת את הסבל, הכישרון לא נותן חירות אמיתית. רק האור יכול למנוע את הטירוף והשנאה בין בני האדם. הייתי מוכן לחיות כל חיי בשביל לנסות להפיץ את האור הזה. לו רק יכולתי.

אבא ישב בצד. שיחות מהסוג הזה אף פעם לא היו בשבילו. הוא תמיד הציג את עצמו כאדם מעשי. רחוק מחיי רוח ומדיבורים גבוהים. פתאום הוא התעורר, כאילו קם מחלום עמוק. הוא הסתכל עלי במבט עמוק ולא מצא את המילים. אבל אני ידעתי מה הוא רצה להגיד. הרגשתי. כבר אמרתי: אנחנו כמו נשמה אחת בשני גופים. אבל לא הקלתי עליו את המלאכה. רציתי לשמוע ממנו מה הוא אומר.

'ליאו שלי', אמר. 'אולי צריך לחשב מסלול מחדש'.

הוא גמגם ולא מצא את המילים, אבל בסוף הצליח.

'ליאו, עזוב את הכל, אני רוצה שתהיה יהודי. לא לאונרדו מווינצ'י אלא רבי עקיבא מווינצ'י'.

זה היה חד וקולע. בדיוק מה שהייתי צריך.

'ידעתי שזה מה שאתה חושב. גם אני חושב ככה. אני אהיה יהודי. ייקח מה שייקח, יעלה מה שיעלה'.

מאותו צהרי חג השבועות חיי השתנו.

התחלתי במקביל ללימודים באוניברסיטה, גם לימודי יהדות באולפן. זה היה תהליך ארוך וקשה.

אבא לצערי, כבר לא בין החיים. כבר למעלה משנה. הוא ראה את עולמו בחייו, ביום שבו קיבלתי מיוסף את המינוי להיות הכלכלן הראשי של הבנק, שהיה מינוי שהתפרסם בכל איטליה, כמינוי הבכיר ביותר שקיבל אי פעם בחור בגילי, בבנק מסחרי.

קצת אחרי חגיגות המינוי שלי, אבא נפטר. הוא לא מת כפי שחשב כל ימיו. הוא לא מת גנב. הוא מת כ'צלם אלוקים' שיודע את מהותו, חיוך על פניו ומילות הפרידה האחרונות שלו עדיין מהדהדות באוזני: "תשמור את האהבה שלנו בלב שלך, אני כל כך גאה בך, אני כל כך מאושר שהכרתי אותך, שזכיתי לגדל אותך, שזכיתי להרגיש אותך, להרגיש את האור שלך, שזכיתי לבחור איתך את התפקיד הכי יפה שיש עלי אדמות:

'להביא את האור האלוקי לעולם, להיות עקיבא דה וינצ'י הראשון...

'אתה תצליח להביא את האור הזה לכל העולם. אתה הצלחת בכל דבר'.

• • •

"נו", אמר לי עקיבא בחיוך הכריזמטי ההוא, "יש לך סיפור לשבועות?..."

גם בקשה הייתה לו: "אתה תעזור לי להפיץ את האור".

מה השאלה, עקיבא, בטח שאעזור.

• הסיפור המלא פורסם בגיליון החג של 'משפחה'

בס"ד

ג'ורג', בלי שם נוסף. ככה אני מכיר עצמי.

נולדתי בקזחסטן המפוארת. ארץ יפהפיה! מלאת אגמים, נהרות, הוד קדומים. ג'ורג' אוהב קזחסטן, ומגדיר עצמו קזחי גאה. גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם הישראלים.

אני גורג' ואני קזאחי. תקנאו כולכם!!

בניגוד לישראל שלכם, אצלנו לא היו חוכמות. מייד אחרי בית הספר הטכני לתכנון טילים והרכבתם, הלכתי ללמוד מקצוע עמוק יותר. מאוד רציתי משהו נפשי, רוחני, עמוק יותר מהמקצועות שבחרו חברים שלי בוריס גרישה וניקולאי. הם הלכו להיות מהנדסי חשמל ורכבות, ובוריס בכלל השתתף בפיתוח טיל היאחונט X.

אני תמיד הרגשתי שונה. אולי בגלל האמא היהודייה הארורה שלי. לפחות עד שהיא מתה היא לא הרסה לי את החיים ולא יידעה אותי שאני בכלל יהודי מתועב. רק רגע לפני היא מתה היא אמרה לי: אנחנו יהודים! בכיתי שעות. גם בלוויה שלה בכיתי. בוריס וגרישה גיחכו: ג'ורג' נהיה יהודי בכיין. לא היה להם מושג כמה הם צודקים. רק נהייתי יהודי וכבר נהייתי בכיין. ניחמתי את עצמי אומנם אני יהודי אבל לפחות נולדתי בקזחסטן המפוארת. יהודי יהודי, אבל קזאחי!

הרגשתי שונה, והלכתי ללמוד אצל כומר זקן סודות לטיפול בנפש וכמה כללים איך להיות סופר טוב. אחרי מפגש אחד הכומר נעלם. הוא נלקח למרתפי הנקווד. דווקא על ידי היבסקציה. היהודים האידיוטים ביבסקציה חשדו בכומר שהוא בכלל יהודי בתחפושת. בחיים שלו ג'ורג' לא יבין ראש של יהודים איך עובד, אין סיכוי. כך או כך גורג' נשאר בלי מורה רוחני. צ'יזמאייס! דרעק, רעייס גרייעט צ'יזמאקו!

בסוף מצאתי את אוניברסיטת מינסק. אז היא הייתה שם דבר בכל הסביבה. שם למדתי במשך שבועות ארוכים את שיטת מילצ'אייב לטיפול בנפש וקיבלתי תעודת הסמכה. שמחתי כל כך! אני, ג'ורג', מטפל מוסמך! ואני גם סופר!
מייד אחרי התואר עליתי לישראל, חוק השבות וכל זה. הישראלים אולי חושבים שהם חכמים, אבל הם לא. עובדה: הם המירו לי את התעודה בתואר ישראלי אמיתי. הם פשוט האמינו לי שהתעודה הפשוטה שקיבלת מאוניברסיטת מינסק היא בעצם תואר ראשון במדעי הנפש. הישראלים הטיפשים פשוט לא ידעו לקרוא קזאחית, ולא הבינו שג'ורג' עובד עליהם בעיניים.

פתחתי קליניקה, אף אחד לא בא. הטלפון לא צילצל. רק פעם אחת, וגם אז בכלל חיפשו מנקה למוסד. כמובן שטרקתי את הטלפון. אני מטפל מוסמך! סופר! לא מנקה! גראט חיצ'זמאס גלאט דרעק!!! יאז'צו סאייב דרעק!!!

לפני שבועיים חבר שלי בוריס פרסם בשבילי מודעות בבני ברק, העיר של היהודים השחורים. פתאום הקליניקה התמלאה באנשים. בוריס אמר: הם תמיד מחפשים מטפלים מחוץ לקהילה שלהם, מישהו שכל החטטנים לא יידעו. שלא יגלו שיש להם בעיות בנפש השחורה שלהם.

כל הזמן באים אנשים לקליניקה של ג'ורג', ובזמן שהם עסוקים בעצמם ומדברים על הצרות הקטנות שלהם - ג'ורג' יושב וכותב את הסיפורים שלהם בשביל הספר שלו.

בגלל שאני קזאחי לא חתמתי על שבועת אתיקה מקצועית, ואני יכול לספר הכל. לכתוב בדיוק מה שאומרים אנשים באים אצלי לקליניקה. רק את השמות מחקתי בגלל ג'ורג' לא טיפש ולא מחפש צרות.

או-הו. יש המון סיפורים. המון. אבל ג'ורג לא נותן דברים בחינם. ולכן אתם היום לשמוע את ג'ורג' מספר רק שלוש מקרים כי זה מה משרד ישראלי לתרבות היה מוכן לממן. הנה קדימה תקראו.

סיפור ראשון מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | אורך לשוני בוריס! | במימון משרד הקליטה והתרבות.

הוא נכנס לקליניקה שלי כפוף. שקט. עיניים מבוהלות. צעיר יחסית. לבוש שחורים. דבר ראשון הוא סגר את הדלת בכפיתיות שלוש פעמים, ואז נעמד מולי, ושאל: כתבת במודעה שיש סודיות מובטחת. אתה מבטיח לי שלא תגלה לאף אחד שום דבר עליי?
הבטחתי והוא נרגע. בישראל אנשים מאמינים הבטחות ג'ורג', וזה טוב.

הוא התיישב על הכורסא ואני ידעתי שלא יקרה שום דבר רע כי הרגתי כל עכברים היו שם אתמול. הוא התחיל לספר:
הוריי התגרשו לפני הרבה מאוד שנים. גדלתי בבית רק עם אימי ואחותי הקטנה. כל שבת היינו נודדים לשכן אחר ואוכלים שם סעודה. כל כמה שבתות היינו נוסעים לחברה של אמא שגרה רחוק, ורק לפעמים היינו אוכלים בבית בשבת. בישיבה כולם ריחמו עליי. בדרך כלל הייתי נשאר בישיבה גם בבין הזמנים, פשוט לא היה לי כוח להיות בבית המדוכא שלי.

התחתנתי עם אשה טובה, אבל גם אצלה הבית היה מפורק לגמרי. היו שם 6 ילדים בבית ואבא שלה היה מכה אותם. התעללות קשה. היום הוא באמצע ריצוי 20 שנות מאסר. היא והאחים שלה אף פעם לא באו לבקר אותו בכלא, וכל מי ששואל אותם איפה אבא, הם עונים שהוא יושב בכלא בגלל עבירות מס. בסדר.

ביחד ניסינו לבנות את הבית שלנו, אבל לא הצלחנו. המשקעים מהעבר שלנו כל הזמן צצו שוב ושוב והרסו לנו את החיים.
לא נשארה ברירה, התגרשנו. ומאז אני כפייתי, ממש. אני לא מסוגל ללכת לישון בלי שבדקתי 9 פעמים שהדלת נעולה, ושהסדין שלי יושב בדיוק כמו שצריך. דברים כאלו. לא סיפרתי את זה לאף אחד, ואני ממש נאבק עם עצמי כדי לספר את זה, לצורך הטיפול. אני כפייתי. כבד כבד. תעזור לי בבקשה, ג'ורג'.
אתה יכול בבקשה לעזור לי?

הבחור הזה כל כך עצבן אותי!! לא ידעתי מאיפה להתחיל!

אמרתי לו: קום מהכורסא! קום!! הוא נבהל ולא זז. תפסתי אותו בצווארון של החליפה החרדית שלו, הרמתי אותו כמו דלי מלא דגים טריים מאגם קישינב, סחבתי אותו לראי הסדוק שבוריס תלה אצלי בקליניקה, ואמרתי לו בזעם: תסתכל בראי. מה אתה רואה?
הוא מילמל: את אוריאל, שם בדוי.

בדיוק!!!! צעקתי. אתה גבר! לא אישה! מה זה כל סיפורים מסכנים שלך וכל דמעות? אתה גבר, לא אישה! תפסיק לבכות! תתחיל לעבוד! בגיל שלך ניקולאי כבר תכנן רכבת לקישינב!!
הוא החוויר לחלוטין, עמד מולי, וכמעט צנח.

בשביל לעודד אוריאל, נתתי לו בוקס גברי ידידותי בכתף. חיצז'מאייס! הוא נפל!! איך מדינת ישראל לא מתביישת גברים שלה עשויים חמאה?

הרמתי אותו, הצמדתי לקיר. וסיננתי:

אתה להפסיק לדמיין שטויות. אתה בסדר גמור. נפש שלך מצויינת, אתה בריא. הכל בסדר אצלך. תזכור אתה גבר ותפסיק לבכות כל היום על שטויות ולהגיד: קשה לי, רע לי, אני כפייתי. אתה לא יכול להיות כפייתי. אתה גבר. גברים נפש שלהם בריאה תמיד.

הוא דחף אותי ורץ החוצה מהקליניקה.

גראט חיצ'זמאס גלאט דרעק! יאז'צו סאייב דרעק! בקאזחסטן הוא היה מנשק לי את היד ואומר תודה על ששמע אמת סוף סוף. רק בישראל מטופל לדחוף מטפל ולברוח בלי לשלם.

חיז'מאיייס!! דרעק!!!
יאצ'ו קירמייעב! דרעק!

עכשיו אני הפסקתי לכתוב כי אני פשוט כועס. אין כוח לגמור ולכתוב עוד שתי סיפורים הבטחתי לכם בהתחלה.
מבטיח לכם בהזדמנות לספר עוד שתי סיפורים.
אני ג'ורג' ואני קזאחי ומילה שלי זו מילה.

עפיפון ססגוני, עליז, משייט לו בינות לענני נוצה לבנים רכים, עליהם נפרסים שמים כחולים וזכים. מנגינה שקטה, תוססת מעט, מתנגנת ברקע.

התמונה מתחלפת.

ילד קטן, בלונדיני ומנומש, לבוש בבגד ים ספורטיבי ובכובע מצחייה מדוגם רץ על שפת הים, אוחז בחוט ארוך. גרגרי חול מתנוצצים על גבו אל מול קרני השמש. גלי הים מלחכים את כפות רגליו וצחוק מתגלגל נשפך מפיו, באופן מתואם להפליא למנגינת הרקע המתמזגת עם רחש הגלים. זום-אאוט קצר, והחוט מתגלה כקשור לעפיפון.

העדשה מתרחקת. הילד ממשיך לרוץ, והעפיפון דואה אל על, מעלה והלאה.

התמונה מתחלפת.

העפיפון אותו עפיפון, מכנסוני הים אותם המכנסיים, אפילו כובע המצחייה הוא אותו הכובע. הילד הפעם שחום עור. מתחת למצחייה מבצבץ שער פרוע משהו, שחור כפחם. גרוטאה מחלידה מתנודדת בינות לגלים, עליה מתנוסס דגל ירוק בעל כיתוב ערבי.

גם הילד הזה צוחק.

המנגינה מתחילה להתגבר.

עשן שחור מתחיל להיתמר, והלמות תופים נשמעת ברקע. העשן ממלא את המסך.

קאט.

המנגינה משתנה. הופכת קצבית ומטרידה. הלמות מגפיים נשמעת ברקע ועל המסך מופיעים חיילים, חלקם בג'יפים, חלקם צועדים רגלית. אחד החיילים צוחק צחוק מרושע ומרים את נשקו, מסתכל מבעד לכוונת הרובה. אפודיהם של הלוחמים עמוסים בחימוש מסוגים שונים.

המצלמה חוזרת אל העפיפון. הוא בקושי נראה מבעד לעשן הכבד. קולות נפץ עזים מרעידים את המצלמה.

עפיפונים נוספים מצטרפים לזה שכבר דואה בשמים.

זום-אין אל הילד. גופו מיוזע מעט מהריצה, רסיסי גלים מרטיבים את גבו וכתפיו. הוא מסב מבט אל המצלמה. חיוך מרוח על המסך.

חיילים מיידים רימוני הלם למקום שאינו נראה בעדשת המצלמה.

זום אאוט לעפיפוני הענק. העשן ממלא כל מילימטר מהמרקע.

טרטור מאיים נשמע ברקע, ומבעד לענני העשן מופיע עב"ם מאיים. בקלוז-אפ ניתן לזהות כי מדובר ברחפן משוכלל שארבעת הרוטורים המסתובבים סביבו במהירות מעניקים לו מראה חוצני.

צעקות נשמעות ברקע.

פרצופו של הילד מופיע שוב, הפעם הוא נראה מבוהל. רק עין חדה תבחין כי כשהילד ישנו הרי שהעשן אינו.

הרחפן משוטט באוויר, חותר לכיוון לא ברור. כינורות בטראבל מודגש מתערבלים ברקע, מוסיפים נופך מוזיקאלי-סוריאליסטי למחזה.

העדשה מתקרבת לעבר החיילים. אחד מהם, ענק ושרירי בעל חזות מאיימת במיוחד, אוחז בנשקו ומתקרב לאוחז במצלמה בצעדים מהירים ובארשת פנים רצחנית. המצלמה נסוגה לאחור.

העפיפונים והעשן חוזרים למלא את המסך.

הרחפן בעל החזות המפחידה ממשיך בטרטורו ומתקרב אל אחד העפיפונים, מבתק את החוט הארוך המחבר אותו אל מפעילו.

העשן איננו. הילד שוב נראה אל המסך. מנסה למשוך את החוט שבידו, נופל ארצה בפתאומיות.

העשן חוזר. צחוק מרושע נשמע ברקע, וחייל אוחז בידו רובה נראה יורה כדורי גומי בזה אחר זה.

טרטור הרחפן הופך לעוצמתי, והרעש הופך לבלתי נסבל. העפיפון הססגוני מבותק גם הוא מחוטו על ידי הרחפן, שמקבל בזווית מסויימת מראה אנושי-מפלצתי כאחד.

המצלמה עוקבת אחרי העפיפון החג סביב עצמו ברוח, כמו מנסה להיאחז במשהו, העפיפון מתקרב במהירות מסחררת אל עבר החולות הצהובים שסביב. הים לא נראה ברקע, אך מאות מתפרעים נראים לחלקיק שניה בזווית המסך. את התרסקות העפיפון לא מספיקים לראות.

המצלמה חוזרת אל הילד, שנראה בוכה, מבע מיוסר על פניו, וידו המושטת נשלחת כמו כדי לאחוז בחלום ילדות שהתנפץ.

חייל מגודל צוחק בקול אכזרי.

דמעה זולגת על לחיו של הילד.

קריין ה-BBC מופיע על המסך, קולו העמוק מתמזג עם מנגינת הרקע הדרמטית:

'וכך נראה עוד יום נוסף בעימותים חסרי התוחלת בין העזתים הכבושים לבין מדינת ישראל... האם יום יבוא וילדים פלסטינים יוכלו גם הם להעיף את עפיפוניהם בלא חשש שחיילי מדינת ישראל יקצרו את משחקיהם אל הרוח באמצעות תעשיות נשק משוכללות? האם יגיע יום בו יבינו הישראלים כי ככוח כובש עליהם להבין לרחשי ליבן של הנכבשים? עד שיום שכזה יבוא, נמשיך לראות עפיפונים עזתיים נופלים, שדות ישובים בוערים, ועימותים קשים בין חיילים וילדים'.

חייל מחייך ואוחז בנשקו, הלמות מגפיו נשמעת היטב. ילד עזתי בוכה בכי תמרורים. עשן שחור מיתמר. דמעה אחרונה זולגת על לחי הילד.

קאט.

אם מאן דהוא מחבב סגנון זה או סולד הימנו אנא יודיעני, יען חפצתי שלא לשוב לכסלי זה עוד, באם אין דעת זקנים נוחה הימנו.

מיום עמדו על דעתו ועד עת אירע דבר המעשה, שקוק השתוקק חצק'ל חעלמער לחזות במו עיניו בפלא הבריאה הראשון והשביעי כאחד, הנקרא בפי כל 'ווארשא'. חצק'ל, שבאותה העת לא כונה אלא בתואר המקוצר 'חצק'ל חעלמער', על שם היותו דור שביעי לקהילת חכמי חעלם המעטירה, לא נשא את שמו לשווא - כי אם הצדק הצדיקה בכל הליכותיו ודרכיו, באשר היה אות ומופת לחעלמער חכם ופיקח מאין כמותו.

ויהי היום, ויגברו על חצק'ל רגשות כיסופיו למשאת חלומותיו מקדם, מחמת שהוסיף והרבה לשמוע מפי הבריות שווארשא איננה כדמותה של חעלם כלל, מפני שאין הננס דומה לענק, וווארשא הבירה פלא שבפלאות היא - רחובות בה כאורכו של השביל המוליך מביתו של זעקיל הרפתן אל רפתו הרחוקה עד מאד, נהר המתקרא 'וויסלה' חוצה אותה לאורכה, ארמונות הגבוהים אף למעלה מבית הכנסת החעלמאי מצויים בה לרוב, והפלא הגדול שבכולם הוא ה'באן' - הלא היא העגלה הנוסעת בלא סוסים וחמורים. כה גברו והלכו רגשותיו של חצק'ל על נפשו הסוערת, עד כי נמנה וגמר לבוא בשערי הכרך הנ"ל, ויפה שעה אחת קודם.

אומר ועושה, קם ועלה חצק'ל לדוכן העגלות השוכן בשוק החעלמאי, וביקש לידע כמה קופיקע'ס יידרש להוזיל מכיסו הצמוק עבור הגשמת משאלתו זו. 'קופיקע'ס?!', נהם לעברו זלמל'ה בעלגולה ממרום מושבו, 'שלושים זלוטי! קופיקע לא פחות!', הודיע לו באופן אשר איננו מתפרש בתרי אנפי.

חשכו עיניו של חצק'ל. שלושים זלוטי אינם דבר של מה בכך, דומה עליו כי בכל שלושים וכמה שנותיו יחדיו לא זכה למחצית מסך זה, ועתה הר זה חוצץ הוא בינו לבין הגשמת חלומו העתיק.

אך לא איש כחצק'ל ויכזב. הלך חצק'ל אל ביתו בפחי נפש, תוך שגומר בליבו הוא ללמוד סוגיא זו על בוריה. ויהי כן, ואחר שדרש וחקר הוא אצל כל יודעי דת ודין, העלה בחכתו כי 'בצל החכמה בצל הכסף', ומי אשר כח לו ברגליו עשוי הוא להמיר את קנס שלושים הזלוטי בצעידה רגלית בת ארבעה ימים, ובכך להגיע אל יעדו בשלום מבלי לגרע מהונו ולו אבק קופיקע שחוק אחד.

כה עשה חצק'ל החרוץ, ארז בצקלונו מעט לחם ובצל, נטל עמו כד מים ואת ארנקו הצמוק, והחל צועד בדרך המוליכה ווארשא הבירה. וכך צעד הוא בפאתי המסילה העולה ווארשא מהלך יום תמים, עד כי הכריחו החושך הממשמש ובא למצוא לו מקום לינה, בו יניח את עצמותיו הדואבות מיום צעידה מלא ליום צעידה מלא נוסף.

כתומו של שיטוט קצר סביב מקום עמדו, הסיק חצק'ל כי המקום הבטוח ביותר עבורו ללינה הוא בפאתי הדרך, שכן אם ירחק משם עלול הוא לסכן עצמו בכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות, ואך שולי הדרך הן הערובה היחידה לביטחונו, מחמת עוברי הדרכים המצויים שם תדיר.

ביקש חצק'ל לנום בשלווה, אלא שקפץ עליו רוגזה של הברקה מאירה במיוחד שזרחה ועלתה במרחבי הגיונו. וכה חשב חצק'ל: היאך יידע חעלמאי ותיק אשר כמוהו שמימיו לא הפליג מעבר לרפתו של זעקיל, בקומו עם שחר - מהו כיוון הדרך המוליך אלי ווארשא, הלא אפשר ועם חושך יסור מליבו הדרך ילכו בה ווארשאה?! ניסה להפוך ברעיונו, שמא יניח הוא את ראשו לצד מן הצדדים כסימן מובהק, אך לשווא, משום שהסיק ברעיוניו שמוצא זה הרי הוא כספק ספיקא המתהפך - שמא יתהפך בשנתו, ושמא לא יזכור עם קומו להיכן מן הכיוונים בחר להניח את ראשו.

וכה היה מתהפך חצק'ל על משכבו, ומהפך בהגיגיו, עד שננער הוא לפתע ממרבצו, לקיים את הפתרון שהאיר במפתיע את מלא רוחב תודעתו. בלא אומר ודברים, ניגש חצק'ל אל מגפיו המונחות למרגלותיו, וכיונם ביתרת אור השמש השוקעת אל כיוון הצעידה בואכה ווארשא, כשבזאת יידע כל דרדק אל אן פניו מועדות הן.

עד מהרה החל קול שנתו של חצק'ל מהדהד במרחבי הדרך החעלמאית־ווארשאית, כשבעת הזאת חצק'ל עולה ומתעלה בסבך חלומות ווארשא הקסומים.

חלומותיו של חצק'ל כבר נסקו בשמי מרומים, בה בשעה שעגלת משא גדושת חציר חלפה כפסע ממחוץ את רגלו של חצק'ל, אלא שזכות אבותיו החעלמאיים עמדה לו לבל תיגוף רגלו חלילה. אלא שזכות עילאה זו לא עמדה להם למגפיו של חצק'ל, אשר בהם הייתה ידם של גלגלי העגלה, ואף כי לא לרעה נגעו בהם, טלטל טלטלום עד כי לא נודע מקומם אשר מקדמת דנא.

וייקץ חצק'ל משנתו עם זריחת החמה, ולא נודע לו הדבר כי נהפכו כיווני מגפיו, ומפני שהעמידם כשני עדים נאמנים, סמך עליהם במלא אמונו. לפיכך תחב את שתי רגליו אל חיקם המעדן בחומו, והחל פוסע באורח חלום חייו.

היות וידע חצק'ל כי משך ארבעה ימים נמשכת הדרך ווארשאה, החל מהפך במחשבתו כבר מעם נטות השמש מערבה, הכיצד ילון בלילה זה. אלא שהפתעה גדולה המתינה לבואו מאחוריו של עיקול סתמי.

ווארשא.

לא שידע חצק'ל שזהו מראה של ווארשא, שהלא מעודו לא חזה בזיוה, אולם ידוע ידע מפי יודעי דבר כי בסיומה של הדרך ממתינה לבואו ווארשא הבירה, ואם כן הלא היא לפניו.

אלא שלא תמה סאת הפתעותיו. ראשית, הבליחה במוחו התודעה שקפיצת הדרך אירעה עמו, נס. אך כנצר לחעלמאים מאמינים בני מאמינים בניסים, לא הרבה בהשתאות זו. אולם נמצא כבר הדבר אשר יוציא את חצק'ל מגדרו היטב, והדבר אינו אלא - ווארשא גופא. שכן, נוכח חצק'ל לראות כי ווארשא אכן עיר נאה היא, ברם דומה היא להפליא לחעלם מכורתו, הפלא ופלא.

מחשבה שניקרה בקצה רוחב דעתו החלה לוחשת לו שאפשר וווארשא כחעלם היא, ואולי ככל עיר, ואיננה שונה מהן בכהוא זה - אלא שקנאתם של הווארשאים בחעלם היא היא שהביאתם להפיץ את שמועות הכזב, הגם שווארשא איננה שונה מחעלם בכהוא זה!

אחר מאמץ מחשבתי כבד, הסיק חצק'ל כי מוטב ויבוא בעיבורה של עיר ופנימה, שם יבדוק הוא האם תוכה כברה, או שמא בתוכה פנימה מסתתרות שכיות החמדה הגנוזות. נכנס איפוא חצק'ל בתוככי ווארשא, ונוכח לראות הוא כי אכן תוכה כברה הוא, ואיננה שונה מרעותה במאומה.

דגדוג קל החל פושה בשיפולי כרסו של חצק'ל. רגע, הרהר, אם ווארשא כחעלם היא - הרי שגם בית בה כביתו שם, ולא מופקע הדבר שאף אנשים בה כדמות אנשי חעלם, חובה היא אם כן לוודא ענין זה, הרהר.

וכדרכו בנחפזות, צעד חצק'ל תיכף ומיד לבדוק את תאום־ביתו הווארשאי, שכצפוי עד מאד עמד על עמדו בקרב השכונה כולה, כולל מטענה האנושי.

שנים רבות שחו יודעי דבר כי כה היה מרוצה חצק'ל - אשר עתה נתכנה בשם התואר והפועל 'חצק'ל חעלמער־ווארשאווער - בביתו החדש־ישן, עד כי חדל מחפוץ לשוב אל ביתו הישן־ישן.

(הסיפור עתיק, הכתיבה סגנון עתיק - ביצוע טרי).

חברי להקת סולל-'בונה' מתכבדים להביע את מורת רוחם!

בס"ד

הרעיון, כמדומה, הגיע ממנה דווקא.
בשעה קשה זו אינני זוכר בדיוק, אך הרעיון בוודאי לא הגיע ממני.
מובן שניסיתי להתווכח, הסברתי, הרחבתי, ציטטתי מדברי רבותינו זצ"ל. אך הכל נפל אוזניים ערלות.
נוות ביתי התעקשה, כמנהגה. כיתושו של טיטוס המנקר במוחו, כך נתעקשה היא על הרעיון המבריק שעלה בראשה הקודח:
זונדל, היא אמרה: בוא נחגוג את ט"ו בשבט אצל דודתך יענטא.
כמנהגה, היא לא הניחה לי. הפגינה, דיברה, איימה שתתקשר ליועץ.
לבסוף, כתמיד, לא מצאתי בי את העוז לעשות כפי הנדרש ולהתעקש כנגדה, ויצאנו אל הקיבוץ.

ילדינו ישבו הפעם בשקט, ברכת השם.
נהגתי מעט מהר מן המותר, להוט לסיים את המטלה המעיקה.
זבוב מתיש נלכד בחלל רכבי, ועמד להוציאני מדעתי.
אך יצא הזבוב- ודבורה נכנסה.
יצאה הדבורה- חזר הזבוב.
יצא הזבוב- התחילה 'היא' לדבר, לקשקש, לספר עוד ועוד מתובנותיה.

ריבונו של עולם, התפלתי ללא מילים. עשה שהיא תמצא דרך טובה יותר להעסיק את עצמה, במקום לדבר אליי ללא הפסקה.
נזכרתי בגיחוך ביחיאל, גיסי, שסיפר בשמחה כי החל ליטול ריטאלין וכי חייו השתנו.
הלוואי 'היא' הייתה נוטלת ריטאלין, מן הסתם הייתי נהנה משקט מרגיע ובריא, תחת ההרעשה הנוראה הבלתי פוסקת.

הדרך נתארכה לה מאוד, ואני גידפתי בשקט את נהגי ארץ ישראל, היוצאים אל הכבישים במקום אל השדות.
סבורני כי נהגי ישראל ייטיבו לעשות אם יחגגו את ט"ו בשבט בחיק הטבע, וישאירו את הכבישים דחופים למקרי חירום בלבד, דוגמת אני, הנוסע לדודתי יענטא, ומקריב את נוחותי העצמית עבור כן.

אט אט נרדמו ילדיי על הספסל האחורי הנוקשה, וככל שהדרמנו הכבישים נעשו פנויים יותרו יותר. החילותי נעשה נינוח, ופחות מתוח.

'היא' שתחי' פסקה אט אט מסיפורי מעשיותיה, ברוך ה'. בליבי חשבתי: אכן, לאחר ט' קבין של רעש, כעת סוף סוף זוכה אנוכי להתענג על הקב העשירי, קב השקט.

נהגתי בשקט מוחלט, ועל פי נסיוני שיערתי את הדרך שנותרה לנו בכ- 7 דק'.
כמעט הגענו לקיבוץ, ואור אדום הבהב מולי על הדשבורד.
גנחתי. תחושה רעה קיננה בי מהבוקר, ולא הופתעתי כלל.
עצרתי בצד הרכב, בדקתי את הדברים הרגילים, ולא זיהיתי דבר.
חזרתי לרכב- ניסיתי להתניע, והרכב, יונדאי I20 לא הגיב.
ניסיתי שוב ושוב, ולא עלה הדבר בידיי.

עמדתי מחוץ לרכב, וחככתי בדעתי מה לעשות. 'היא' עמדה מחוץ לרכב, פטפטה בנחת בסלולרי שבידה, משל אנו בחופשת קיץ בבלגיה.
מאין יבוא עזרי, תהיתי?

טילפנתי לארגון ידידים, המוקדן ענה לי, החילותי לספר את נוראות היום שעבר עליי, והמוקדן שאלני:
ר' ייד, אנחנו מטפלים רק בבעיות רכב, לא בבעיות נפשיות.
פגוע מעט, ניתקתי את השיחה, והתקשרתי שוב.
המוקדן ענה כמקודם, וניתק שוב.
בפעם השלישית, הוא איים:
ר' ייד, נא לא להטריד אותנו. אטלפן למשטרה, אדווח עליך. אתה מפריע לנהגים אחרים שמנסים לצלצל אלינו והקו תפוס.
גנחתי, פלטתי אוויר.

'היא' אמרה בזלזול: עכשיו גם את הרכב הצלחת להרוס? ואני חשתי שאני עומד להתפוצץ.
ילדיי שיחי' התעוררו להם, ופצחו בריב סוער על האדמה הקשה, אדמת הטרשים בכניסה לקיבוץ.
נטלתי בימיני את אוזנו של מוישל'ה, ובשמאלי את אוזנה של חנהל'ה, ומשכתי בכל כוחי, בלית ברירה.
שניהם פרצו יחד בבכי, והשלימו מיידית זה עם זו.
גיחכתי בשקט, מעט מעודד. אכן, יודע אני לחנך, וללמד את ילדיי שיחי' איך להשלים ביניהם, חבל ש'היא' כ"כ מתעקשת שלא להבחין במעלותיי.

בפנים חתומות, 'היא' נגשה אליי לפתע, קח, היא אמרה. תדבר. היועץ על הקו.
הסמקתי כולי עד תנוכי אוזניי, והתלבטתי האם לקבל את השיחה המעיקה.
לבסוף, כתמיד, קיבלתי את השיחה. ידוע ידעתי: חלוש אופי הייתי, כזה אשאר.
היועץ החלקלק זמרר: ר' זונדל, מה שלומכם? איך אתם מרגישים?
שתקתי ופלטתי אוויר במתח. אנא, התחננתי ללא מילים. תן לי כבר את המוסר ואת הגערות, אבלע אותם בלי למצמץ, ונתקדם.

הוא לא אכזב, בן הבליעל, שרו של עשיו: ר' זונדל... הרבנתי התקשרה אליי עכשיו, היא אמרה ששוב היכיתם את הילדים.. אכן כן? לא רציתי להאמין למשמע אוזניי.. אני לא רוצה שתגמרו בבית הדין. אנא, ר' זונדל, אני מבקש... המנעו מכך מאוד מאוד... הרבנית שתחי' שוקלת להגיש תלונה במשטרה...

לפתע, כעין רוח קרב עתיקה פיעמה בי, הרמתי את קולי הרך, וצרחתי אל פומית הנייד המקולל, נחש הקדמוני:
נמאס לי ממך, ואל תתערב לי בחיי. יודע אני היטב הכיצד לנהל את חיי, ומוטב תעשה אם תסביר 'לה' שתכבדני יותר, תיתן משקל של כבוד לדעותיי בביתנו.
טרקתי את הטלפון בזעם, והשלכתיהו על האדמה השחוחה.
סיננתי בפרץ זעם שאיננו אופייני כלל אצלי: נמאסתם עליי. עלו כולכם לרכב, הרגע.
קפואים מעט, עלו בני משפחתי היקרים שיחי' על הרכב, ניסיתי שוב להתניע, ובחסדי שמיים הרכב התניע.
פניתי פניית פרסה חזרה לבאר שבע עירנו, והסברתי בסבלנות למשפחתי שתחי':

ראיתם? הקב"ה ידע שאינני רוצה לבקר אצל יענטא, וחס עליי וקלקל את האוטו רגע כמימרא טרם הגיענו אל הקיבוץ.
וברגע שהבנתי כי זו הסיבה, והחלטתי לסבת לאחור- הרכב אכן חזר לחיים...
וסיימתי:

מהיום, אני הקובע בבית.

ילדיי פרצו משום מה בבכי חרישי, ו'היא' תחי' טמנה פניה בספר התהילים המתפורר שלה, שקיבלה מחברתה הקרובה והרעה, רוחל'ה הגרושה.

אני גם רוצה! אני גם רוצה טיפול רגשי! לא שאני באמת צריך, לא. ממש לא. בכלל לא.

אין לי עם מי לדבר על זה, אז רק לך - דף לבן, אני יכול לגלות. אני לא באמת צריך טיפול רגשי כמו אלי אחי הגדול-המסכן והמעצבן. הוא באמת צריך טיפול. עמוק. חזק. שיוציא לו מהראש את כל השטויות שלא מתאימות לאח כזה גדול.

עוד חודש יש לו בר מצווה. אבל אתמול, בשאבעס אחרי הצהריים, כשאבא ואמא הלכו לנוח (משום מה בלילה ישנים, בצהריים נחים. אז למה אבא נוחר גם כשהוא נח וגם כשהוא יושן?), אלי לבש את השמיכה שלי עם המכוניות על הראש שלו, שם שני כריות על הספה וקרא לעצמו מלך.

לא אכפת לי שהוא אתמול היה מלך. שלשום קיסר. היום ערבי. ושבוע שעבר רבי של חסידים או חסיד של רבי. אני מפרגן לו. אני מרחם עליו. אני מתפלל עליו. וכשאבא אומר בשקט בטלפון שאלי הולך לטיפול רגשי כי קשה לו בחברה שלא מבינה אותו. אני כן מבין. ואני בעד שהוא יילך.

אבל עכשיו, כשאלי הלך עם אבא לטיפול הרגשי. רק הוא ואבא. רק אבא והוא. אני גם רוצה. ואם לא הייתי כזה מלא בשכל והגיון כמו שאני, הייתי נשכב עכשיו על הרצפה כמו מירי אחותי הקטנה ומיילל בכל הכוח, א-נ-י ר-ו-צ-ה ט-י-פ-ו-ל ר-י-ג-ש-י. אבל אני לא יעשה זאת. אתה מבין את זה דף יקר שלי אני לא יבכה ויילל, אבל אני רוצה ללכת לטיפול. (כשהיית ריק מקודם לא היית כזה יקר כמו עכשיו. היית סתם דף לבן, עכשיו אתה חשוב כזה. יקר. אתה מרגיש את זה?)

ועכשיו אני רוצה להסביר לך בהיגיון – כמו שאבא אומר, למה אני רוצה טיפול רגשי כמו אלי. מהסיבה הפשוטה. אני רוצה ללכת עם אבא יד ביד. אולי בדרך הוא יניח לי יד על הכתף ככה, כמו שאבא של מוישי עושה לו כשהוא הולך איתו לקניות. אולי אבא יספר לי איזה סיפור מעניין, כמו אבא של מנחם, שכל הזמן מספר לנו בחיידר על הסיפורים המרתקים שאבא שלו מספר להם בארוחת צהריים.

אתה יודע מה, דף חמוד. אפילו שאבא לא ידבר איתי בכלל ולא יניח לי יד על הכתף. בסדר. רק שילך לצידי. רק שנינו, בלי אלי ובלי אף אחד. כמו שהרבה אבּוׄת עושים עם הילדים שלהם ואבא שלי משום מה שכח לעשות את זה.

אז עכשיו אני ישתמש בכל השכל וההיגיון שהאייבישטער נתן לי – כמו שאבא אומר לי כל הזמן, ואני יחשוב מה לעשות כדי שאבא יחליט שאני גם צריך טיפול רגשי.

שבוע טוב!

היות וגזרה חכמתו ית' שביום השביעי אין כל דרך לפרוק את הגיגינו אלי קסת ומקלדת, הרי שמשוטטים הם בדעתנו, ומנפחים את עצמם ככדור שלג, עד שנעשים עבים מהכיל.
כזאת אירע עמי השבת, ואת פרי התאונה הזאת יאכל מי שיקרא את הקטע הבא.
גילוי נאות: הקטע כתוב בסגנון שהתנסיתי בו באופן חלקי בלבד.

הבונים החופשיים מוזמנים להגיב!



הסצנה תבוא לסיומה בעז"ה בהמשך השבוע...

הסבר קצרצר:
עבדתי בעבר במוקד צדקה של קופה ידועה ומוכרת, מטבע הדברים היו שאלות רבות החוזרות על עצמן שוב ושוב.
יום אחד, נמאס לי, והכנתי רשימת תשובות שעונה על הכל, פחות או יותר...
חבר שקרא במקרה את הרשימה, טוען שהיא 'טור' לכל דבר.
שיהיה.
-----------

פה זה לא צ'יינג.
כאן זה קופת החסד ושם זה הצ'יינג - אנחנו לא קשורים.
אנחנו לא פורטים צ'קים.
אנחנו לא קונים דולרים.
אנחנו לא מוכרים דולרים.
אני לא יודע מתי הוא יחזור.
אני לא יודע לאן הוא הלך.
אנחנו לא עובדים ביחד.
אני לא יודע כמה הדולר.
אני לא יודע כמה יורו.
אני לא יודע אם הדולר עלה.
אני לא יודע אם הדולר ירד.
הבחור בצ'יינג יחזור עוד כמה דקות.
הבחור בצ'יינג היה מקודם.
אני לא יכול לתת לך את הטלפון שלו.
אני לא יודע כמה הפאונד.
אני לא יודע כמה השטרלינג.
הוא הלך לשירותים ולא יודע לכמה זמן.
אין כאן מתקן מים.
אין כאן שירותים.
אין כאן פקס.
בבקשה אל תעשן כאן.


יש כספומט ברחוב ליד.
המכשיר בחוץ הוא לא כספומט.
המכשיר בחוץ לא עובד- אתה יכול לתת לי כאן כרטיס אשראי.
אני לא יודע מתי יתקנו אותו.
אני יודע שחסר שם גלגל.


אתה יכול להשאיר כאן את המזוודה שלך, אבל תשאיר מקום לאנשים לעבור.


אני לא רוצה לקנות ממך חגורה.
וגם לא צעצועים ב10 שקל.
וגם לא פנס.
לא רוצה לקנות כלום, הבנת?


לבריאות! אתה צריך טישו?
אין לי טישו.
אני לא יודע אם הם פורטים צ'יקים.
אני לא יודע אם אחוז או אחוז וחצי.
הוא אמר שהוא כבר חוזר.


אין רב קו כרגע.
לא קשור אלינו הרב קו.
לא יודע מתי יהיה רב קו.


עוד לא הגיעו תלושים לפרסטר.
כבר נגמרו התלושים לפרסטר.
כתוב על התלוש כמה ההנחות על כל כובע, תהפוך אותו ותקרא.


פה זה לא החנות של הפלאפונים.
אני לא יודע איפוא המוכר של הפלאפונים.
אני לא יודע מתי הוא פותח
אני לא מתי הוא סוגר
אני לא יודע אם הוא סוכן של אורנג'.
אני לא יודע כמה עולה פלאפון.
אני לא יודע אם הוא עושה תיקונים לפלאפונים.
אין לי את המספר פלאפון שלו.
לא יודע אם הוא פורץ מכשירים כשרים.
לא יודע כמה עולה טונר.
לא יודע איפה יש חנות פלאפונים אחרת.


פה זה קופת החסד, לא קופת העיר.
אין לי את הטלפון של קופת העיר.

פה זה לא צ'יינג....

שלום חברים,

דבר נפל הערב, ולסופרים בעלי דמיון חופשי וסוער זהו אתגר ראשון במעלה. לא אכביר בחידות, ואגלה שכוונתי למה שחשף ראה"מ הערב, על חצי טון (!) מסמכים מקוריים (!) שהוברחו מממלכת האייטולות והמולות השיעית - פרסית, אל תוככי הקריה בבירת (כן! לא ירושלים) הישות הציונית...

אז כמובן ששאלת השאלות היא: איך למען ד' הצליחו פיזית להוציא כמות כל כך גדולה של חומר פיזי מהמקום הארור הזה?!. וזה מלבד שאר השאלות המתבקשות, כמו: 'איך בכלל עלו על זה?!', ו'איך לא חששו לפרסם את המידע הזה, שעלול לעלות לכמה אנשים בחייהם?!' ושאר קושיות כגון דא.

היות ושמתי לב שיש בין שורותינו ביטחוניסטים ראשונים במעלה, ביניהם היודעים לפשפש הדק היטב בקרביה של קורבטה בריטית השוכנת אי שם בים הסיני, והיות והפרטים המלאים לא יחשפו ככל הנראה בשלושים השנים הקרובות, על כן אזרתי כגבר חלצי, ואני מתנדב לגלות את כל סודות התהליך (מקורות: נבואה אשר ניתנה לשכמותי...). כרגע אין בידי אלא פרולוג קצרצר, אשתדל בל"נ מדי פעם להוסיף פרקונים, מקוה שאסיים לפני תום השלושים השנים הקרובות, ולפני שיחשפו הפרטים האמיתיים...

רק אציין, שמרוב הלהיטות לאכול את תפוח האדמה בעודו לוהט, ככל הנראה לא עשיתי עבודה מושלמת, ויתכנו שינויי עריכה בהמשך.

נ.ב. כחדש אני מקוה שהסיפור בהמשכים הוא צעד אתי וקונבנציונאלי, אם לא - אני מתנצל מראש, ואקבל כל ביקורת והוראה מגבוה.


05/02/2011


מטה המוסד, תל אביב




את הדממה ששררה בחדר ניתן היה לחתוך בסכין. דומה שגם זבוב על הקיר, לו היה שולט בחמש שפות על בוריין, לא היה ביכולתו לנחש את משמעותן של שלל מילות הקוד והמושגים ה'פנים מוסדיים' שעמדו להתעופף בחלל החדר.


עובדי המוסד, או ה'משרד' כפי שנוהגים לכנותו עובדיו, התלוצצו תמיד שהמקום הציבורי היחיד במדינת ישראל בו מותר לעשן, הם חדרי הישיבות במטה המוסד. ואכן, ענן קשור היה תדיר באוהליהם של שוכני המטה. הסיבה לכך לא הייתה מקרית, והיא הלחץ התדיר בו שרויים אלו הנמצאים בחזית האחורית של ההגנה על יושבי הארץ. אלא שהפעם זה היה הפוך. לא שלא היתמר העשן, שכן הוא היתמר כדרכו, אלא שבשונה מתמיד לא הלחץ הוא שאפיין את האווירה אלא תחושת עליונות וסיפוק.


את הישיבה פתח ראש אגף המבצעים – גיא ברי, המוזכר בתקשורת לעיתים נדירות תחת השם אפוף החשאיות 'ג.', בספק הודעה ספק הכרזה: 'האוצר הוכן והושלם'. רחש החל מתפשט בחדר, אך נקטע עד מהרה כשהשלים גיא את המשפט בקולו המתכתי 'מרעום חם'.


הוא העביר את רשות הדיבור ל'ראש', שפתח את השיח והדיונים. 'הסיבה שלשמה נתכנסנו כאן הערב, היא בכדי לדון על הכרזתו של גיא, אותה למדתם בימים האחרונים מהחומר שהועבר לכם, ולהחליט האם להפעיל את 'מרעום' עכשיו, ובכך להשיג הישגים אסטרטגיים לא מבוטלים, או להמתין אתו ליום הדין, כאשר לבינתיים הוא יתפתח וישריש. דעתכם בבקשה'.


קולות ומשפטים מלאו את חלל החדר, כשפתגמים נדושים עד לנמנום כמו 'עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ' ודומותיה גם הם נמנו על הקולות, עד הרגע בו היסה ה'ראש' את הנוכחים, וביקש הצבעה. 'עכשיו', הכריז - שבע אצבעות הונפו. 'המתנה' הכריז שוב - תשע אצבעות אחרות הונפו הפעם. 'המתנה', סיכם ה'ראש', והוסיף 'שאלות בבקשה'.


ראשון השואלים, היה טל גרין ('ט.', להזכירכם), 'את מי אנחנו מעדכנים על 'מרעום?'.


ה'ראש' השיב. 'את ראה"מ, שר הביטחון, והרמטכ"ל, כמובן. בעוד מספר ימים נגבש את החומר על 'מרעום' בצורה מסודרת, ואז יתכן ונביא אותו בפני כל חברי הקבינט הביטחוני. ועדת המשנה הסגורה של ועדת חו"ב (חוץ וביטחון), תסתפק בהודעה לאקונית על 'הישג מודיעיני חסר תקדים למוסד', ותו לא'.


'אף עצם לא לתקשורת', אמר ה'ראש', בפנותו אל משה ביטון ראש אגף התקשורת, והורה למזכירתו 'תביאי את השמפניות'.


קול שקשוק הכוסיות המושקות זו אל זו החליף עד מהרה את בלילי הקולות, כשלאחר מכן החלו הנוכחים לעזוב את אולם הישיבות.


'זה עוד יפעל לנו גדולות ונצורות, אני אומר לך', אמר ה'ראש' לסגנו שישב לימינו, ויצא מהחדר אל עבר משרדו.

מקווה שלא עליתי לכם על העצבים עם כמות הנושאים שפתחתי לאחרונה. אבל הפעם מדובר בטור שאם אעכב אותו הוא יאבד מטעמו ומריחו. הטור נכתב למטרה מסויימת, אבל הוא יתאים גם לכאן.


תיאור מרתק ואותנטי אשר השתמר מיומנו של אחד העולים לציון התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי בל''ג בעומר של שנת תשע''ז בערך, כפי שהדבר היה נראה באותם ימים.

''כבר איזה שבועות קודם חג הפסח, שנתפרסם בהצייטונגען על דבר ההכנות המתעצמות ומתרבות אצל מקום ציון מערת הרשב''י הקדוש אשר בהר מירון שבגליל, לרגלי יומא דהילולא דיליה החל להיות בל''ג לעומר ומתקרב והולך תיכף אחר חג הפסח וימות האביב. והנה כבר רבות בשנים נתקבע אשר כמעט ואין איש ואשה מציבור החרדים שלא יראו בנפשם לעלות בזה היום לפקוד את מקום הציון, ועד שביום המיועד כמעט שאין מקום מדרך כף רגל בכל ההר ובמושבה שלמרגלותיו מחמת רוב הבאים שם. משראתה המשטרה הארצישראלית כי כן, קבעו הראשים שלה כי לרגלי מה שעולים להציון מידי שנה כמעט כמה מאות אלפים איש, על כן אין ליסע לשם במאשינערס האישי כלל וכלל, כי אם אך ע''י האוטומובילים אשר נתאשרו על ידי המשטרה מבעוד יום, והינם חתומים אף באות מיוחד שניתן להמארגנים על ידה. ואחת מן הסיבות שבעבורה נתקבלה זו ההחלטה, הוא מה שאירע איזה שנים, שמחמת גודל השיירות של המאשינערס והאוטומובילים נעצר מסעם בעיצומו של יום ל''ג בעומר, ולא יוכלו לנוע לשום רוח, יען כל הדרכים מלאו במאשינערס, עד שרבים מן העולים הוצרכו לילך רגלי מהלך כמה פרסאות, וכמעט שנתקדרה עליהם חמה ולא הגיעו עדיין אצל המושבה מירון. ובכל שנה שאירע בה כך, הרי שרבו הצועקים שבאו אחרי כך אצל הממונים מטעם הממשל, על מנת לטעון בפניהם על אזלת היד שנראתה מהמשטרה, שהרי לא יכלה לסדר התקלה. ומאז זה כבר כמה שנים שהממונים מתכנסים ונועדים יחד עם נציגים מהמשטרה ימים רבים קודם לההילולא ומחליטים איזה החלטות על ההוראות שימסרו להעולים אצל רשב''י. והנה האי שתא נוסף על כל האמור גם העניין שהל''ג בעומר נופל ביום ראשון בשבת, ולכך יש מי שחושש מפני חילול השבת שעלול לקרות ח''ו ע''י שימצאו איזה שוטרים שיהיו ממהרים לפרוש מן השבת ולבוא אצל מקום ההילולא תוך חילול השבת רח''ל, או שמא נהגים של האוטומובילים שמאחר שיחפצו להביא נוסעים תיכף במוצאי השבת, יבואו ג''כ לידי חילול שבת. והנה אף שבהמשטרה מתחייבים הראשים להמציא בתחילה אך ורק שוטרים בני עדת הדרוזים, (אשר גם כפריהם יושבים בהגליל, בקירוב מקום אצל המושבה מירון.) אף על פי כן ישנם רבים, ומהם גם כאלו בעלי אינטרסנטים בעניין, שהולכים אצל כל התדארים והטעלעוויזיה הארצישראלית ומדברים בשער בת רבים על אשר כמעט אינו אפשרי לבוא להמושבה מירון על מוצאי שבת, אם לא ע''י חילול שבת של איזה יהודים. והטענה המרכזית שבפיהם היא על דבר ההדלקות בההר של הציון איזה שעות לאחר השבת, שהוא גורם שיהו האנשים נחפזים לבוא אצל המעמד תיכף אחר השבת, וגם יצריך חיל רב של שוטרים ומשרירי סדר, שכאמור יכול לבוא לידי חילול שבת חלילה. והאמת היא כי טענותיהם מסתתמות בזה העניין, ודבריהם של הבל הינם, שהרי אף מדליקי המשואה המרכזית הראשונה, הלא הם קהל עדתו של האמו''ר ר' ברייאר מבאיאן, נתרצו זה כבר כמה שנים להתאחר מלהדליק עד איזה שעה ומשהו אחר חצות, ג' או ה' שעות באיחור ממה שנהגו בשנים העברו. ומאחר שכן אין כאן חששא כלל וכלל. (וזאת למודעי, כי הדלקה זו בידם לא מחמת גדלם או ממונם, כי אם בתורת חזקה באה להם אשר זה כבר מאת שנה ויותר שהחזיקו באותה ההדלקה שעל תקרת העלייה מלמעלה. אמנם בהיות הצדיקים שלהם יושבים בחו''ל רבות בשנים, היו מתמנים להם בכל שנה מי מאנשי צפת להעלות את האש בתורת שליחות. אכן לאחר המלחמה העולמית השנייה בעת שעלו מהם ונתיישבו בארץ הקדש חזרה ההדלקה לידם.)
והנה עוד תקלה נתרגשה עלינו בשנה זו יתר על שנה אחרת, והוא מה שהרבנות הממונה פה בארץ ישראל מטעם הממשל, החליטו פה אחת אשר למען לא יבואו לידי חילול שבת, תדחה ל''ג בעומר אצל שבת ויעבירוה ליום ל''ד בעומר. כללו של דבר, הנערים הנמצאים בהממלכתי יהא להם נופש מבית הספר ביום שני בשבת ואת המדורות יעלו בלילו, ועל יום ל''ג בעומר יקיימו לימודם כסדר. וזו התכנית אינה באה בטוב, מאחר שבכל שנה ושנה אותם קאפארטיבים הקבועים כגון האלו שבבעלות האחים חיים ויונט'ל האפפמאן מעיה''ק ירושלים ועוד כיו''ב, שוכרים את האוטומובילים אשר בכל ימות השנה מוליכים את הנערים של הממלכתי, ומשנים אותם להסיע העולים להרשב''י. והנה אף גם הקאפארטיב הממשלתיות כגון אגד (המקשר) ועקספרעס סוחרים כך וכך אוטומובילים על אותו האופן. ואילו בזו השנה אי אתה יכול לישכור אותם אוטומובילים כבכל השנים, באשר הם יוליכו באותו זמן את הנערים של הממלכתי לבית הספר. מעתה יש חשש גדול, אשר רבים החפצים לעלות להרשב''י לא יעלה כזאת בידם, ובפרט אלו הבאים מהמושבות שאינן סמוכות לכרך.
ומעתה נבוא בעזהשי''ת לתאר המתרחש בעת ההילולא. הנה כבר ימים אחדים קודם ההילולא נתמלאית המושבה מירון וההר שמעליו באלפים החונים שם לקראת היום המיוחל. ובפרט בשנה זו שבאים כמה רבבות לשהות שם על שבת, סמוך ונראה להמערה. ונתייקר עד למאוד השער באותן האכסניות המצויות שם, עד כדי כמה פעמים מדמיהם בכל ימות השנה. והרבה מן החונים שם הינם מעריקא'נערס בני מדינת אמעריקע אשר בידם ממון רב, ובאים לפה בכל שנה בספינות אויר מיבשת שלהם על מנת לשהות אצל הרשב''י על יום ל''ג בעומר, ועוד איזה ימים תרים את הארץ בטרם ישובו לארצם. וגם אתה מוצא בכאן את אחינו יוצאי ארצות המגרב ומארוקו ועדות המיזרח, אשר ימים רבים בטרם ההילולא יכשירו להם ולמשפחותם חלקות אדמה בהיערות אשר למרגלות ההר, ומתקינים שם יריעות ואהלים מכמה וכמה מינים וצבעים, למען ידורו שם באהבה ואחווה עד שתעבור ההילולא, ועד שכמעט ואינך רואה את הקרקע בהיער כל אותם ימים, לרוב האהלים המכסים לה.
ולא נוכל שלא להתעכב על העיקר הכולל הכל, הוא חברות הצדקה המתקינים להשובתים והעולים בההר כדי מזון כך וכך סעודות ומיני מאכל ומשקה. כי הנה אותם הפכים בהם היו משמרים נשים צדקניות בדורות העברו מיני ירקות כבושים ואיזה זויערעס וסרדינים, והיו מגישים זאת להעולים לציון עם פיתות המחולקות לרבעים, הלא זה כבר שנים הרבה ששינו אותם הפכים להדליק בהם המדורות, ולכך הוצרכו לתקן התבשילים על אופן אחר, והתקינו לכך אהלים רחבים בהם יבשלו המזון. ואולם בל נקדים את המאוחר, שהרי עוד קצת שנבוא לספר בהרחבה על מפעל גדול זה.
לקראת יום ההילולא הקאפרטיבים הקבועים שהזכרנו מפרסמים אשר כל החפץ לעלות איתם להציון, יקדים וירכוש הקארטע להנסיעה איזה ימים קודם, מפאת החסרון במספר האוטומובילים. וכבר שעות רבות קודם שיבואו הנוסעים הראשונים, סוגרים המבואות הסמוכין להמשרדים של החברה, והאוטומובילים ניצבים שמה הכן. מעל גבם תולין כרזות בהירות עם הכתב: ''האפמאאן למירון'', ''דרך החיים'' ועוד שמות מהקאפארטיבים הקבועים בכל שנה. בשעת חצות היום שקודם להילולא נראים כבר לרגלי האוטומובילים אותם הנוסעים המקדימים ליסע להרשב''י, גברים צדקניים שביניהם נצטיידו לדרך בזעקל שנראה עליו הפירמה של בתי המאפה בשכונה הסמוכה, בו הכינו איזה מיני מזונות לזמן שתימשך עליהם הנסיעה. והנה במקהלות החסידים מצוי גם שתהא הקהילה שוכרת לצורכה כך וכך אוטומובילים אשר יקחו אותם להרשב''י, והצדקניים מביניהם מתנדבים להכין להנוסעים מזון ופת, וכורכין אותה עם איזה ביצים או דג הטאנה וכל כיו''ב, שיהיה למשך הנסיעה או עד שירגיש את לבבו. והאוטומובילים אשר נתמלאו באדם, הולכין ופונין מזרחה בדרך ים המלח, ובאין אצל בקעת הירדן הלוך ונסוע צפונה. ופעמים שתרגז הדרך על הנוסעים באותם המקומות, לפי שנשתפעה ארץ הבקעה בעליות ומורדות, עד שמעי האנשים חמרמרו ונפשם קצרה. ולאחר כברת דרך, מהלך איזה ב' שעות מירושלים, יעצרו האוטומובילים בהבענזין של מעגידו למשך איזה חמש עשרה רגעים לנוח קצת מטורח הדרך. ושמה נאספו כל העדרים, אלו הבאים מן ירושליים, ואותם הבאים מהמושבה ביתר שבארץ יהודה ומעוד מקומות, ושמחים יחד אלו עם אלו ומספרים איש לרעהו על הקורה אותם בהנסיעה, וגם אומדין כמה נשאר להאוטומוביל עד שיבוא אצל הרשב''י. ועוד יש שמה חאן גדול ומפואר בו יוכלו הנוסעים להמציא לנפשם אי אלו מיני מתיקה וקרח מתוק. אולם הבעלים שם נתפרסמו כבר שמפקיעין השער הרבה יותר מכדי דמיהן, לפי שאין לך שמה מי שיסיג את גבולם. ואחרי כן ימשיכו האוטומובילים במסעם ויסובו דרך סובב הכנרת אשר בארץ הבשן, ולא נחם האפפמאן דרך עיר טבריה כי אמר פן ינחם העם בראותם הקברים אשר על הדרך ולשנה אחרת ינסעו ע''י אגעד או עקספרס, הבאין בדרך 6 שצריך להעלות בה מכס. ובכל מהלך הנסיעה יש מן האנשים שיתנצלו את הזמן ללמוד מעט מספר הזוהר, ובפרט באותן הקהילות אשר נמצאו בהם כאלו אשר ערכו לדפוס קונטרעשים עם הלימוד של ל''ג בעומר בגמרות ובעוד ספה''ק. גם צירפו שם הרבה פיוטים שמשוררים בההילולא. ואחר איזה שעה ומשהו מזמן שעצרו בבענזין, באין האוטומובילים בארץ הגליל, ושמה הכשירו כבר הממונים עם המשטרה חניות גדולות להאוטומובילים, בסמוך להמושבות פרוד וסאפסופה, אשר שם יתפרקו חלק מהאוטומובילים מן הנוסעים שעל גביהם והמה יעלו בהר ע''י קרונות של קאפארטיב אגעד הבאים בהסכמה עם שאר הקאפארטיבים. ואולם יש לך מן האוטומובילים, וביחוד אלו הנסחרים ע''י הקהילות שמדליקות המשואות סמוך להציון ביום ל''ג בעומר, שמסכינה המשטרה ליתן אותם לעלות עד המושבה מירון ממש, ומורידין האנשים סמוך ונראה למסילה העולה להציון. ומכאן ואילך יש לך כמה מדות בהעולים להציון. דהנה יהיו מי שיבואו בדרך בורמה, המתחלת הלאה משם, ומסובבת את המושבה דרך צלע של ההר ומגעת עד למעלה מן הציון. ומעלה יש בה שמוחזקת בכך שעדיין לא נמצאו שם קברים. ואולם כל שאר האנשים ילכו ויבואו בהמסילה המתקראית דרך מהדרין, לפי שנותנין שמה לעבור רק הגברים והטף, ואילו הנשים יסובו דרך בית החרושת שעזיף-רון. ואף שמזמן לזמן נמצאו באותה דרך מהדרין איזה קברים עם עצמות, הרי שהממונים שם התקינו להם להכהנים גשרים וגזוזטראות לילך עליהם. והנה תיכף שנכנסים בהשער ט', (היכן שניצב הבית מלון של מישפחת פרידמן ממירון ובצמוד אליו הבית אשר שם מתאכסן האדמו''ר מסלונים איזה יומיים בכל שבת.) כבר נשמע מכל העברים קול ההמון של הכליזמר ממעלה ההר מלווה בקריאות שמחה מהמשוררים שם. וגם מתערבבים הקולות מאהלי הצדקות המכריזין ע''י מגבירי קול למען יבואו בהם אנשים. וכשממשיכים מעט במעלות ההר, מגיעים לפרשת דרכים אשר כמעט ואין ניתן לנוע שם לרוב האנשים. ומה שהוא כן לפי ששמה יש לך כמה וכמה צדקות המחלקין מזון ופת להעולים להציון. דהנה תיכף כאשר הנך צועד שם עולה באפך ריח בשר הבקר והצאן אשר צולין גברים צדקניים מחצר משפחת טדגי, ואין לך אדם שיכול לעמוד מפני ריחה, עד שאומרים איש אל אחיו לכה ונשברה ימינה, ופונים לסעוד שם. בהחצר הפנימית של טדגי מגישין להיושבין שמה נוסף על צלי הבקר גם פיתות מחולקות, מאותן שנשתיירו מנשים הצדקניות בדורות העברו. וגם משקה צונן נותנין שם של בית החרושת ספרינג, ומשקה תוסס מהפירמה קוקה קולה. והנה מייד כשיוצאים משמה, מהלך כמה צעדים, היכן שעולה הכבש לגשר של כהנים, נטעו שם אוהל רחב ידיים עם הכתב המכריז עליו אהל אליעזר ויש שם גם אוהל גדול שמחלקין בו מזון, וגם כמה בתי מקדש מעט העשויין יריעות ונועדו לתת מקום תפילה להעוברים שמה. ובפתח האוהל שבו המזון גדול מאוד הדחק, וגם יש שם מגבירי קול רמים הצועקים ומכריזין על דבר אגעוואלדיגע זכייה שישנה בנתינת צדקה לאחזקת המקום. ומכריזים גם אשר זאת הצדקה היא באחריות של האחים פריד מן העיר צפת. ובאוהל פנימה אתה מוצא הרבה מיני תבשיל ונזיד וגם פת. ופעמים שאפשר למצוא שם גם קדירה של חמין (טשולנט), כאילו ושבת היא היום. וקצת הלאה משם אתה מוצא את החברה יד עזרה אשר יש להם במירון ישיבה להנערים שלהם, והמה ניצבים שם בתוך מאשין גדול ומביאין אל הציבור כמה מיני פשטידה, ירושלמי וקארטאפל. וכמה אמות משם יש רחבה גדולה שאצלה עומדים כמה תנורים הבוערים בחום גדול והאופים מוציאין מהם מזמן לזמן איזה מזונות וקרואסונים לוהטים העלולים לגרום למכוות אש, ומביאין אותם להאנשים המצפים שמה. ואחר כל זאת, ממשיכין לעלות בדרך ההולכת אצל הציון. ושמה כבר ניצבים כל היום כולו אנשי המשטרה ומניחין ליכנס להציון אך דרך חצר המערה. ובחצר המערה צריך מאוד להתאמץ כדי לעבור שם, מחמת שיש שם הריקודים והכליזמר בשמחה גדולה. וכל כמה רגעים מתרגשים המשוררים שעל הגזוזטרא וקוראים להציבור בשפת האידיש להעצים הריקודים. ואם אירע שנזקק חלילה איזה אדם לרפואה, מפסיקים הם לרגע מלשורר וקוראים להמומחין בהצלה למען יבואו אצל המערה, ומייד חוזרין לשורר. ובכדי לסייע לאותם שחפצים ליכנס בהמערה, יש לך שם אדם זריז הניצב על סולם בעל כמה שליבות, והכל רואין אותו, ובידו אוחז הוא במשוט עשוי עץ, ומורה להאנשים להיכן לילך, ותחתיו ניצב נער עם הכרזה לבוא דרך המעגלים של הריקוד. (ויש מי שהעלה בדרך הלצה כי אולי מוטב להניח את אותו איש עם הסולם והמשוט אצל אוהל אליעזר לכווין את הנכנסים לסעוד שמה...) ובתוך המערה אצל הציון פנימה גדל הדוחק עד למאוד, לפי שרבים המבקשים לשפוך צקון לחשם בדווקא על מקום אבן המציבה. ואותן שהן בעלי גוף עולה בידם להגיע במציבה, ואולם אזי מבקשין הן לילך החוצה ואינו עולה בידם עד שזועקים ברעש גדול לאמור תנו לצאת. ואחר איזה רגעים שמצליחין לשהות שם נהדפין הכל לחוץ, אל מקום הגזוזטרא אשר עליה נבנו בתי מקדש מעט. והנה לעת כי פנה יום ימצאו הרבה מן האנשים שילכו לחזות בההדלקות המתקיימות לאותה שעה בהרחבות שלמטה מן הציון לרוח דרום. כי ברחבה התחתונה ידליק המשואה האדמו''ר ר' שמואל יעקב הכהן קאהן שליט''א, ושמה מעמידין משנה לשנה עוד יותר שליבות של עץ ומתכות למען יעמדו על גבם חסידיו, וגם מביאין שמה הרבה משוררים, ומהם שיצא שמם בכל העולם, וגם הוציאו תקליטים של הניגונים אשר הם שרים. וזה המעמד מושך אליו איזה אלפים של בני אדם. וגם מטין את הדרך של הכהנים העשויה כעין כיפין ע''ג כיפין לממרגלות ההר ועד מקום ההדלקה, באשר האדמו''ר המדליק כהן הינהו. ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, הלא הוא האדמו''ר ר' דוד הכהן קאהן שליט''א המדליק להמשואה בהרחבה המצויה כמה טאראסות למעלה מן הרחבה התחתונה. והנה בזו ההדלקה מתקבצין בכל שנה ושנה יותר מכמה ריבואות, ועוד שעה ארוכה קודם שהאדמו''ר יעלה האבוקה, כבר מחללין שם בחלילין הניגונים המעוררין את הרגש. ובמשך כל הזמן הזה ניצב האדמו''ר על הגזוזטרא שהתקינו לו שם הממונים ויוצקלו את שמן הזית אל תוך הפך אשר נתמלא כבר מקודם לכן בגיזות צמר הגפן. ולמעלה מן הגזוזטרא ניראין הרבה מן ראשי המשטרה ואף נראית התרגשות על הפנים שלהם. וכשרוצים לומר מה לחבריהם הנמצאים בריחוק מקום, הנה יכוונו עליהם בסנוורים ירוקים עד שנמלאית הרחבה מן הנצנוץ הזה. ואחרי כן בטרם יעלה את האבוקה פותח האדמו''ר בדברי כיבושין ואף משנה לדבר בשפת העיבריש שלא כמנהגו למען יבינו השמועה גם אחינו מארצות המיזרח. ורק אחר כל זאת, בעת שהחמה כבר כמעט ולא נראית, ניגש ברטט ונוטל הלפיד מהנגיד ששילם בעד זה, ומעלה בו את האור בההדלקה. הכליזמר פוצחין מייד בהניגון לכבוד התנא האלוקי והכל מתחילין לרקוד ולפזז בחוזק. וגם הנה האדמו''ר רוקד ומפזז ומפעם לפעם גם מיטיב את האבוקה בידיו עד שהמשמשין חוששין שמא יכוו זרועותיו. ובשעה זו כבר מתעוררים הרבה מן האנשים לשוב להאוטומובילים אשר מאספין למרגלות ההר, והנך נשטף עם ההמון למטה משם, כבשטף הנהר. ולמטה משתהים האוטומובילים עוד איזה כך וכך חלקים משעה עד אשר יאספו לשם כל הנוסעים. אחר שיוצאים האוטומובילים יש הרבה שיתנו שנת לעיניהם אחר הקורות אותם בשעות העברו. והנה בזאת הפעם יחנו האוטומובילים בארץ הבקעה בפונדק הנקרא 'ציפורה', ושמה יש כרזה מאירת עיניים ועליה הפסוק שעדיין אין לך מי שמצא היכן נאמר 'ויסעו ויחנו ויקנו כמה שיותר...(בתוספת המקום)....'' - - -

שלום לכם קוראים יקרים!
החלטתי להניח לפניכם קטע בסגנון קצת שונה ולשמוע את חוות דעתכם עליו. שימו לב! עיקר הביקורת היא על התוכן ולא על עצם הכתיבה.
חברי הפורום הספרותיים יוכלו להביע את דעתם שחור על גבי הודעה. לחברי האתר שאינם בעלי הרשאה, אעלה שלש תגובות שונות ועליכם רק ללייק את התגובה שקלעה לטעמכם. דעתכם חשובה לי.
והרי הקטע לפניכם:


בס"ד



חדר קטן ולבן. שולחן מתכת מוברג לרצפה ושני כסאות פשוטים שמעליהם האירה מנורה תלויה באור חיוור.

"אני מנקה לך את כל התיק, רק ספר לי מה ראית". הוא גחן לפנים מניח את מרפקיו על השולחן והחליפה האפורה והמחוייטת נמתחה על גבו וכתפיו. "זו ההצעה האחרונה שלי!".

האיש ממולו השפיל מבט על חולצת הטריקו הצהובה שלו שסמל תנין כחיקוי ל"לאקוסט" נתפר על הדש ברישול. "הם יגמרו אותי במקום".

מבטו החודר של החוקר ננעץ בעיניו. "שוב פעם הם, דייב? תסביר לי פעם אחת מי זה הם. דבר איתי ואני מכניס אותך לתכנית להגנת עדים".

"הם יחסלו אותי לפניך". ראשו נשאר מורכן. אצבעותיו מוללו את הקרע שבמכנסי הג'ינס הדהויות.

החוקר קם בגרירת כסא קולנית ופסע משם במהירות כשנקישות נעלי העקב שלו מהדהדות אל מחוץ לחדר. הוא פתח את הדלת בתנופה וטרק אותה בחוזקה מאחוריו.

"תעיפו את החלאה הזו בחזרה לרחוב, כאן הוא לא יתן לנו תועלת". הוא המשיך בהליכתו הנמרצת.

גבר צעיר ושחום בחליפה ועניבה תואמת קרא אחריו, "היי ג'רמי, אתה לא מתכוון לוותר לדייב, נכון?"

תגובתו של ג'רמי נצעקה רגע לפני שנעלם בעיקול המסדרון, "אין לנו שום 'קייס' עליו!".

כמה דקות לאחר מכן, ידיו לפתו כוס קרטון מלאה עד גדותיה בקפה שחור ללא סוכר. הוא עמד ליד החלון מביט בריכוז על הרחוב ההומה שבחוץ.

"מה מפחיד את האפס הזה? דייב הוא נער רחוב בלי כללים שאף כנופיה לא הצליחה להכניס אותו אליה. אז מה כבר יכול להשתיק אותו, אה קולינס?"

שוטר קולינס השעין את גבו על המשענת והרים רגליו על השולחן. "יכול להיות שיש פה עסק משותף לכולם והם לוחצים אותו חזק".

"אין סיכוי. אין סיכוי שמשהו בסדר גודל כזה יקרה כאן ואני לא אדע מזה כלום. אלא אם כן...", מבטו קלט את דייב יוצא מהתחנה, מסתכל ימינה ושמאלה ומתקדם באיטיות. "אלא אם כן, נכנס שחקן חדש לזירה. מה אתה אומר?"

שקט.

"קולינס?", ג'רמי הפנה את ראשו לאחור.

השוטר זקף את ראשו בזריזות מצג האייפון שבידו. "סליחה ג'רמי, אני איתך".

"אני רק חושב...", ג'רמי החזיר את מבטו לרחוב. עיניו שוטטו במהירות. דייב נעלם. במדרכה מתחתיו סמוך לפתח התחנה, שני שוטרים עישנו ופטפטו. במרחק קל לידם צעד זקן אוחז כלב חום באמצעות רצועה שחורה. רכבים נסעו בשני הנתיבים. מצדה השני של המדרכה, נער דיבר בפלאפון ונשען על מדחן. אשה מחזיקה בילד קטן עם בלון אדום. זוג צעירים נדחפים בגסות על-ידי מישהו שנעלם בסימטא. המישהו היה בגבו אליו אבל הטריקו הצהוב זיהה אותו.

"---רה איתך, ג'רמי? הכל---"

כוס הקפה הוטחה לכיוון הפח, פגעה בקיר לידו והכתימה את סביבתה בנוזל שחור ונוטף.

"תזמין צוות תיגבור, בנאדם". ג'רמי פרץ החוצה בתנופה. הוא זינק את המדרגות בזוגות ואת החמש האחרונות קפץ בקשת רחבה. ריצתו המטורפת גרמה לחבורת שוטרים להצטודד ולתת לחוקר לעבור ביניהם, כך השוטר השחום ראה אותו מרחוק.

"ג'רמי!!!".

"מרטי! בא אחרי!".

שניהם יצאו מהתחנה בדהירה, חוצים את הרחוב בפראות וגורמים לפרץ צעקות וצפירות. ג'רמי הוביל אל הסימטא. משני צידיהם ניצבו קירות גבוהים בצבע חום עכור עמוס בגרפיטי צבעוני וקודר. הם המשיכו לרוץ ישר כשג'רמי פותח פער במהירות של אצן. ואז הוא נעצר סמוך למדרגות חרום מוכתמות. מרטי הגיע עשר שניות אחריו.

גופתו של דייב הייתה מוטלת על המדרגות בזוית בלתי אפשרית. פניו היו שלוות בניגוד לפיו שהתעקם בחיוך גרוטסקי. דם זירזף מזוויותיו.

"מה לעזאזל...", מרטי השעין את ידיו על ברכיו תוך התנשפות, "איך...".

אגרופיו של ג'רמי התהדקו בקול פקיקה. "תזמין את המז"פ. אני רוצה שיבדקו כל קשקש של הדג המסריח הזה". הוא בעט בפח ברזל ישן שהדהד בתגובה. "עכשו, מרטי!".