קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שלשת ראשי הקהל, שמערל בערל והרשל, פרצו את שער העץ לחצר הרבי והניסו את התרנגולות שניקרו בשלווה לכל העברים. המשב"ק, רב געציל, הדף במרפקו את העז השחורה ואיפשר לג' חשובי העיירה להיכנס אל תוך הקודש פנימה.

העיירה כולה הייתה כמרקחה. לא נעלם מעיני אף חסיד קריאתו הבהולה של הרבי לשלשת החשובים. גם סיבת הקריאה נודעה ברבים.

האויר בחדרו של הרב היה סמיך. שרשרת הסיגרים שעישן ברצף עשתה את שלה. שמערל, בערל והרשל עמדו בשורה עם ראשים מושפלים כנזופים. האדמו"ר היה מכונס בתוך זקנו הלבן והעבות, והמשמש רב געציל טייל מהכא להתם כאחוז קורדייקוס. מהחלונות ניבטו פרצופי החסידים שותים בצמא כל ניע [וכיח].

הרבי הישיש הרים את עיניו הטהורות אל ותיקי חסידיו ואמר, "ובכן".

הס בקהל. ציפור לא צייצה.

הרבי המשיך, "אנו עומדים ג' שעות וכ"ד מינוטין קודם שריפת החמץ ואין חומרא חדשה לפסח התשע"ח כמסורת שושלת קורצוויל לדורותיהם".

הדבר יצא מפי קודשו של האדמו"ר ופני החשובים חפו.

"ולכן".

הס בקהל. פרה לא געתה.

"אני חפץ לשמוע ממכם על ענייני השימור ממשהו חמץ, אפשר ואפעס פספסנו משהו. מאימתי לא נכנס לפיכם חמץ?"

גיחוך בלתי רצוני נמלט מפיו של שמערל. "כל השנה כולה אנו אוכלים רק מצה שמורה משעת זריעה".

"והאשה?"

תורו של בערל הגיע. "בדיאטה מט"ו בשבט. היא אוכלת טופו שפסול מעיקרא למאכל כלב או פלסטלינה, ושותה רק מים שלנו שבעה ימים ושבעה לילות".

"והילדים?"

"מפורים אוכלים אצל השכנים", ענה הרשל לאלתר והוסיף, "מחסידות דורטאטש".

"משומדים, ישמעאלים", פלט רב געציל בתיעוב למשמע שמה של החסידות היריבה.

"ואיך ניקיתם את הבית?"

"כל הבלטות הוטבלו, הוגעלו, לובנו, נשרפו ונמכרו לגוי ששומר שבע מצוות בני נח". ענו שלשתם בבת אחת. "הקירות פורקו ונבנו בידי ערלים שלא אכלו ג' ימים וג' לילות".

אנחה נפלטה מפיו של האדמו"ר. הוא ניגש אל החלון המזרחי כשחסידיו המבוהלים מתפזרים לכל עבר, פרש את כפיו ואמר:

"גלוי וידוע לפניכם, זקניי ורבותיי, שעשיתי כל מה שלאל ידי לעשות. ואם היה אפשר לבנות את כל עיירת קורצוויל מחדש לכבוד חג הפסח, כן הייתי עושה וכן ראוי לעשות. ומה נעשה שהדור חלש ושאור שבעיסה מעכב... איי, איי... שאור שבעיסה... ואם לא תמציאוני חומרא חדשה להתגדר בפסח הבא עלינו לטובה, הריני מסלק עצמי מן הנשיאות ודר בקיטון שבשדות".

הדבר יצא מפי קודשו של האדמו"ר וכל העם געו בבכיה.

והנה רוח חזקה נשבה מאת הרחוב הצר אל החלון. והרוח ההיא הקימה עלי שלכת מרבצם והיו מתעופפים כנגד הרבי אך לתוך הבית לא נגעו. והיה הדבר למופת ופלא לעיני כל חסידיו.

ואז, נהרה נשפכה על פניו הטהורים של הרבי. הוא התיישב בסערה אל כסאו המעוטר ודפק בעוצמה על שולחנו המפואר. המכה טלטלה את כל הבית, והנידה את נברשת הנרות שמעל לשולחן. טיפת חלב רותחת נשרה על אפו הבולבוסי של הרשל, וזה האחרון עיקם שני אצבעות מכף ידו השמאלית תחת אשר יפצח בצעקה על-אנושית שהייתה בוקעת חלונות ולאו דווקא רקיעים.

"האוויר!", הרעים הרבי מקורצוויל.

מתחילה כעובדי עבודה זרה נידמו ג' החשובים באשר לא ירדו לסוף דעתו של רבם וסימני שאלה עלו על פניהם. ואז, נהרה נשפכה אף על פניהם התמהות. והיו הציפורין מצייצות, והפרות גועות, ורב געציל שוחק ובוכה מאושר, ושלשת החשובים מטפחין בידיהם, ופרחי קורצוויל מזמרין והחסידים כולם מרקדים.

הקלה בעיניכם? זוהתה חומרא חדשה לכבוד חג הפסח הבא עלינו לטובה.

וכך, בשעה שרוב בתי בני ישראל מנצלים את הדקות האחרונות קודם חג הפסח, היו חסידי קורצוויל נכנסין ויוצאין מבית רבם כשביד כל אחד משא ג' חביות מלאות באויר מבית הרבי לכבוד חג הפסח.


אחחח... מי יתן ונזכה לשמוח בפסח כשמחת הקורצווילערס במעמד ההוא...
בעקבות אשכול סוער ורוגש על חיידרים, תתי"ם, רביי'ס ועוד עניינים, נזכרתי כי לאחרונה יצא לי לשוחח עם חבר עתיק וותיק. לבקשתו לא אכתוב את שמו, ונציינו רק בראשי תיבותיו, י.ז.
החלפנו חוויות ילדות, וגלגלנו זכרונות נשכחים על ימים שעברו ואינם עוד.

בשלב מסויים, סיפר לי ידידי את הסיפור הבא, והרי הוא לפניכם.
הסיפור פורסם באישורו של י.ז. עצמו, והוא אף 'גיהץ' את הסיפור טרם העלאתו לאווירא דפרוגא. לבקשתו ציינתי את שמות בעלי המעשה.

***

היינו כיתה רגילה לגמרי, בת"ת מקורוואן רגיל לגמרי, בעוד יום רגיל לגמרי. מעבירים את זמן ההפסקה בתוך חלל קראוון הכיתה. חורף, חורף. לא יכולנו לצאת החוצה, אל החצר החשופה תחת כיפת השמיים.

בשעה 12:30 החליט מוישי הרזה להוציא את השפן מהכיס.

הוא ניצל את העובדה שהרב'ה יצא לשתות תה חם בחדר המלמדים. טיפס על אחד הכסאות, והוציא ברוב טקס... עיתון ידיעות אחרונות.

אני וכל ילדי הכתה באנו מבתים אברכיים, והעיתון היה זר לנו לחלוטין.
כולנו התנפלנו על העיתון בחדווה, והתחלקנו בדפיו, אולי כמו תושבי כפר ניאגרה בהודו המתחלקים ב"הודו טודיי", בערך.
כל 2 ילדים קיבלו זוג עמודים, ואיכשהו העיתון התחלק בין כולם, מן הסתם מוישי הרזה קיבל 4 עמודים, כגמול על המאמץ.

מוישי מוישי, מאיפה העיתון? זו הייתה שאלת השאלות. שכונה חרדית, בתים חרדים. מאיפה העיתון?...
מוישי ניצל את תשומת הלב וסיפר בהנאה מרובה איך עקב אחרי מישקה הפנסיונר, איך חיכה עד שסיים לשתות את הקוקה קולה שלו ("היה כתוב עליה משהו ברוסית! מבטיח!..") והוציא בעדינות את העיתון מהפח השכונתי ליד גינת המשחקים.

די מהר העיתון המפורק שיעמם אותנו.
נכון שמדובר בעיתון שאסור לקרוא, אבל בכל זאת- הוא היה באמת משעמם...

מלא-מלא תמונות צבעוניות של גברים כושים בועטים בכדורגל, משעמם!
כל מיני אישים חשובים שכותבים על דברים חשובים, משעמם!!
ועוד כמה כותרות על כמה אנשים משעממים, משעמם!!


ואז, מישהו, בטוח בטוח שלא אני- הציע רעיון מבריק:
בואו נעשה לרב'ה הפתעה! כן, הפתעה!
בואו נפרוש לו את העיתון על השולחן, ונכסה לו עם העיתון את כל השולחן, נראה מה הוא יגיב... הוא בטח יאהב את זה, לא?

בטח.

ובכן, כך עשינו. חוכמה טהורה של ילדים טהורים בני 9. כיסינו את שולחן הרבי בעיתון הפרוש, וחיכינו בעיניים נוצצות לכניסתו לכיתה אחרי ההפסקה. נראה נראה איך הוא יגיב...
ההפסקה הייתה עדיין בעיצומה, ומשכך יצאנו לשחק מעט בחצר (הגשם פסק).

*

הצלצול צלצל בזעם, החצר הגשומה והבוצית התרוקנה כמו צלחת בורקסים רגע אחרי הקידוש של שבת בבוקר, והרב'ה שלנו, רב'ה זלמן, נכנס לכתה. כמנהגו- בכניסה דרמטית של מטאדור נחוש, היישר למרכז הכיתה/ זירה.
לקח לו בדיוק שניה כדי להבין את ההתרגשות והעיניים הנוצצות של כל הכתה.

הוא נסוב על צירו לעבור שולחנו- ובהה בהלם ב"מפה" החדשה.
המום, לקח נשימה עמוקה, עצם את עיניו. סגר, פתח, סגר, פתח, רשף- נאדה.
העיתונים נותרו על שולחנו.
מזועזע כולו- רץ החוצה לחדר המנהל, לרבי אורי, מנהל הת"ת.

דקותיים וחצי חלפו, ואל הכיתה הקפואה (כן, כבר הספקנו להבין שהגזמנו)- נכנס ר' אורי, המנהל!
ובכן, מנהל הוא מנהל, ככל הנראה, ותוך שניה וחצי היו בידיו (כפשוטו ממש) שני האשמים.
מוישי הרזה עצמו, ו... אני. כן, אני. מסיבות שלא נהירות לי עד היום, החליטה הכיתה כולה כי אני זה שהעלה את הרעיון (לא נכון!!!), והיא ששה למסור אותנו למנהל, ולהיתמם:
"הם דחפו אותנו לעשות את זה..."

כמנת פתיחה השליך אותנו ר' אורי החוצה (הגשם נפסק בינתיים), ומייד ניגש למנה העיקרית. ישר ולעניין.
נתן את נאום חייו בתוך הכיתה. בקול נורא. קול חוצב להבות הבוקע רקיעים ועובר בקלי קלות מבעד לדלת הדקה, אליה הצמדנו היטב את אוזנינו כמובן, רגע אחרי שהושלכנו החוצה.

*

אינני יכול לחזור על נאומו של רבי אורי, מהסיבה הפשוטה שאינני זוכר מילה וחצי ממנו. עברו מאז שנים רבות.
מה שכן, זוכר אני היטב היטב את כאב הלב האמיתי שבו הוא דיבר, את הצער, את התחושה הבלתי אפשרית שבת"ת 'שלנו' נכנסה פיסת זוהמה שכזו.
הוא צעק, וצעק, ובכה, כמעט.

אחרי זמן ארוך שנדמה כנצח (הגשם התחדש בינתיים!), דלת הכיתה נפתחה, ורבי אורי יצא החוצה, וחזר באוזנינו על תקציר הנאום.

וכה היו דבריו:
עיתון חילוני הוא הגועל נפש הגדול ביותר הקיים בעולם. זוהמה, תועבה, שיקצות. הכל ביחד.
בעצם, עיתון חילוני הוא חזיר אמיתי. כן, חזיר.

הוא זקר אצבע מאשימה כלפיי וכלפי מוישי הרזה (שפרץ בבכי סוער, בינתיים: "אבל לא קראתי את העיתון.. מבטיח.. רק פתחתי ושמתי את התמונות על השולחן של הרב'ה..")---
עיתון חילוני הוא חזיר! ומי שנוגע בו- נוגע בחזיר!
ומי שמכניס את העיתון החילוני לכיס- אוכל את החזיר! כן!
מוישי כבר כמעט נשכב על הרצפה מרוב בכי, ורבי אורי סיים: ועכשיו אתם יכולים לחזור לכיתה.

חזרנו. אף אחד לא חשב שאנחנו גיבורים גדולים, בניגוד להשתוללויות אחרות.
המלמד השליך את דפי העיתון ברוב טקס לפח האשפה הקטן, לא לפני שקרע אותם בהנאה גלויה ל 739 חלקים זעירים.
במשך כל אותו היום האווירה הייתה מתוחה קצת, ולמחרת הכל היה כרגיל.
ואחרי עוד יום ועוד יומיים, הסיפור נשכח מכל לב.
אבל, משהו אחד כן נשאר.

מאז אותו יום ועד היום (כמעט 20 שנה מאז!) אינני מסוגל לגעת בעיתון חילוני. לא לגעת, לא להציץ בכותרת, כלום.

***

רעי גיחך: מאז ימי ילדותי, דברים רבים קראתי, שמעתי, עשיתי. אבל עיתון חילוני? לא.. אינני מסוגל! חזיר!
וסיים:
שמעתי בימי חיי עשרות ומאות שיחות מוסר, עברתי ב 7 ישיבות ו 3 תתי"ם, אבל השמוע'ס הזה נכנס לי לוורידים.
אולי כי הוא יצא מהלב, מהפנימיות הכי עמוקה.

נ.ב. הסיפור אמיתי, והמנהל הוא הרב אורי סופר שליט"א.



(י.ז. היקר, אם אתה במקרה גולש בפרוג, אז בשמי ובשם החבר'ה- תודה גדולה על הסיפור! אה, ותזרוק כבר את האייפון, קדימה, חיש חש! אל חשש! הגיע הזמן...)

געציל
בס"ד

הקדמונת זעירונת ממש ממש:
1- תודה גדולה לידידי החסיד הנלבב הרה"ח יוסף ו' על הסיפור.
2- הסיפור מוקדש לכמה ניקים יקרים ומוערכים, שנקעה נפשם מטורים גדושים במילים בוטות, ולאחר שניסו לתקן את אורחותיי המקולקלים ולא הצליחו, חפצו להתפטר מהפורום בשל כך. (ההתפטרות, כמובן, נדחתה...)
אז הנה, סיפור חסידי, מוגש במתינות, ללא מילים בוטות ומעכירות שלווה, בערך.
3- הסיפור מיועד לקריאה בשעות היום בלבד, ובלי קשר: עבדתי עליו לילות רבים. עריכה והגהה שוב ושוב.
4- תודה גדולה לניק נוסף שעבר על הטור טרם העלאתו, ואף מצא כמה טעויות מזעזעות. נו, העיקר מצאת מה להעיר, חוכעם.. :)
5 - ועכשיו, אל הסיפור.



הם היו שני חברים טובים, דומים זה לזה באופיים, בכישוריהם.
ישראל ודודי, דודי וישראל, החברים הטובים.

שניהם עשו את אותו מסלול, במדוייק:
ילדוּת בכפר הקטן, חיידר, ישיבה, חתונה.
הם התחתנו בזמן די חופף, ושמחו מכל הלב זה בשמחתו של זה.
הבדל אחד היה ביניהם, והוא שהכתיב את האסון שאירע בהמשך:
ישראל זכה במחותן אמיד, חסידי, בר אוריין. משכך - תיכף עם חתונתו עבר ישראל לגור בעיר החסידית הנלבבת ראחמיסטריווקא.
דודי, לעומתו, זכה במחותן אמיד, אך גר בעיר אודסה, העיר הקרירה, המשכילה, עיר הנמל.

השנים חלפו אט אט, ועם השנים ספגו שניהם את אווירת העיר סביבם.
ישראל ספג אל תוכו את האווירה החסידית בעיר ראחמיסטריווקא, גדל וצמח במעלות החסידות, וינק מתורתו של הרבי מראחמיסטריווקא זצ"ל.
לעומתו, דודי ספג אל תוכו את אווירת החולין של העיר אודסה, שאף אותה חזק חזק אל ריאותיו, ופנה לו אל לימודי הרפואה, עליהם שקד במסירות נפש והגה בהם יומם ולילה.

השנים חלפו אט אט, ישראל הקים משפחה חסידית גדולה ועניפה, וזכה לראות חתנים ועובדי ה', כולם כולם חסידי ראחמיסטריווקא.
לעומתו, המשיך דודי בענייני החולין, גדל וצמח ונעשה פרופסור. כלומר - דוקטור ממולח ובעל נסיון.
מטבע הדברים, ככל שחלפו השנים ועברו, כך התרחקו החברים זה מזה, והקשר התקרר ושינה פניו וטיבו.

בעוד ישראל מתחסד ומחסיד, דודי הלך והחלין, הלך והתחלן. סוף דבר, התייצבו הדברים כך:
ישראל מונה למשרה רבנית ונכבדה בעירו, ודודי נעשה לדוקטור מוכר, יציב, בעל שם מפורסם בכל הארץ.

כיוון שראה ישראל חברו בכך, תמה:
האם נשתטית, ידידי היקר והאהוב?
האם אחזך קורדייקוס אכזר ורע לב?
הכיצד יכול הנך לדרוך ולרמוס ברגל גסה את תורת ישראל הקדושה, נר לרגלינו ואור לנתיבתנו? הכיצד בחרת רחמנא לצלן לזרוק הכל ולחיות כגוי טמא וערל לב??

ודודי לא עונה, ולא משיב, ולא מתייחס.

ענה ואמר ישראל לנפשו:
אבוי, ידידי אהובי - השתטה, איבד את שפיות דעתו. שמא מחמת חיידקים אכזריים וסודיים, או שמא מחמת סמי רפואה לא מפוקחים שנטל ובלע, ונתבלעה עליו דעתו.
ובזו עלה הכורת על קשר הידידות ששרר ביניהם בעבר, ומאז לא פנו עוד איש אל זולתו, ושמא אף שכחו שניהם לחלוטין זה את זה ולא הוסיפו להרהר בחברותם הנושנה.

השנים הוסיפו לחלוף לאט לאט, והזמן לא עצר את זרימתו לרגע.

זקנו של ישראל הלך והכסיף, חתניו התרבו ופסעו לצידו בליל שבת, ואילו דודי התרחב לרוחב, כרסו התופחת והעשירה גדלה וגדלה, ועיניי תלמידי בית הספר לרפואה ע"ש ליאוניד גורבאצ'ייב הולכות ומעריצות אותו יותר ויותר.
לעומת האימפריה שהקים ישראל, דודי הקים משפחה צנועה. בן ובת, שניהם גדלו, והצליחו בדרכם: סווטלנה נעשתה לרופאת עיניים דגולה, ואילו בנו ג'ורג' עבר לגור במדינת קזאחסטן וייסד שם רשת מרפאות יוקרתיות לטיפול בנפש.

והשנים - הוסיפו לחלוף. שנה ועוד שנה. שנה ועוד שנה, וזקנו של ישראל כבר לבן כמעט לחלוטין.

במשך השנים נעשה הקשר בין ישראל מיודענו ובין מורו ורבו הרבי מראחמיסטריווקא קרוב וקרוב יותר, ויהי הדבר ידוע ומוכר בחוצות העיר, ושמא אף מוקד לקנאת סופרים המרבה חוכמה בעיניי שאר החסידים.

ויהי היום, ויקם ר' ישראל בבעתה נוראה, ויאמר לבני ביתו:
הסכיתו ושמעוני נא, בני ביתי.
טרם ימים אחדים חלמתי חלום צח וברור, ובחלום ראיתי בית מלון אודסאי שאינני מכיר, ובחלום עברתי ריחפתי במבואו, ורגליי נשאוני אל החצר האחורית.
שם בחצר, נשאוני רגליי בקלילות אל הצריף האפלולי בפינת החצר, ואפתח את הדלת, ואתעורר, ואתעלם מן החלום.

קרן ר' ישראל אל בני ביתו:
שמעוני היטב.
אותו החלום חזר ונשנה גם אתמול, וגם אז פטרתיו כחלומות שווא ידברון, ושכחתי ממנו תיכף עם הקיצי.

אבל...

הלילה הזה חלמתי בשלישית את החלום, ויהי כאשר כלה החלום ועזבני, שמעתי בחלומי קול נורא:
קום וסע אודסהה, פן יבולע לנפשך.
ועל כן, אבקשכם להמתין לי בכאן ולא להתחיל את יומכם, עד אשר איוועץ במורי ורבי שליט"א.
וילך רבי ישראל אל מורו ורבו, הרבי מראחמיסטריווקא, ולא נודע מהו אשר דיבר ביניהם.
ויחזור רבי ישראל לביתו, ויצוו על בני ביתו להרבות באמירת תהילים עד שובו, ויפן וייסע אודסהה.
כיוון שהגיע לעיר, לא המתין לרגע, ויאזור מותניו בגבורת לב וילך לבית המלון.

ויהי כאשר ראה את בית המלון - אחזתו רעדה קשה בכל גופו:
בית המלון היה זהה לחלוטין לחלומו!

רועד, חושש, מזיע וממלמל פרקי תהילים - נכנס ר' ישראל ללובי.
בצעדים איטיים קרב אל היציאה האחורית, ויצא אל החצר, היא חצר בית המלון.

פסע לאיטו על השבילים המטופחים, עבר את פינת הבניין, ואז הרים את עיניו אל פינת החצר - - -

הצריף החלומי היה שם. איתן, קיים, פיזי ומוחשי לחלוטין!

מלמל ר' ישראל בקצב גובר והולך את פסוקי התהילים משובבי הנפש, פסע אט אט אל הצריף, לטש עיניו קדימה, לא ראה לא שמע ולא הבחין בדבר נוסף.
קרב אל הדלת, הניח ידיו על הידית המעוטרת והכבדה - והדלת נפתחה.
מחשבה זריזה חלפה בו כהרף עין: הנה, כלום לא קרה, אתה יכול כבר לחזור לביתך.
רגע לאחר מכן, קול שלא מעלמא הדין בקע מתוך הצריף:
ר' ישראל, היכנס נא.
ליבו בל עמו, שפיותו מתערערת כערער בערבת הנגב, ידיו רועדות כנידון למוות בדרכו האחרונה נכנס ר' ישראל אל הצריף - - -


לנגד עיניו נגלה חזיון שמימי, או בלשונם המתחכמת של בני אודסה: סוריאליסטי.
שבעה זקנים באים בימים, ישובים אל שולחן רחב ידיים. מואר באור נרות, הנתונות בפמוטות שחורים, מעוצבים, מעוטרים בעיטורים מסולסלים, ומאחוריהם - פרגוד.
הזקן היושב במרכז נשא את פניו אל ר' ישראל, ושאלו:
האתה הוא ישראל הדר בעיר ראחמיסטריווקא?
השיבו ר' ישראל מתהומותיה של הנפש, בחרדה נוראה:
כן. אני הוא.

הכה הזקן באצבע צרידה, והפרגוד הוזח מעט.
רגע לאחר מכן, יצאה מתוכו דמות לבנה, עטויית תכריכים.

שאל הזקן שוב, בקולו הנורא, הפעם מבטו מופנה אל עבר הגוף הכרוך העומד בצד הפרגוד:
דוד מהעיר מילצ'וב, האם אכן נאמן עליך חברך ישראל, ומקובל עליך כי הוא יעיד בדינך?
ולזוועתו של ר' ישראל, הגוף הכרוך ענה ואמר בקולו של דודי ידידו הוותיק לשעבר:
כן - - -

שקט מוחלט כמו נפל מן השמיים לפתע.
שקט שלא מעלמא הדין, שקט מוחלט.
לא פרעושים, לא זבובים, לא עכברים, לא רוחות, לא אוושוש הדשא, לא קולות אורחי המלון.
שקט מוחלט.
ובשקט המוחלט הזה, פנה אב בית הדין אל ר' ישראל בקול רך ויציב, ושאלו:
האם ידעת כי חברך סר מן הדרך?
כן, השיב ר' ישראל בקול יבש וסדוק, מוכה אימה.

הוסיף הזקן לשאול:
שמא יש בפיך הסבר או ידיעה מדוע זה ירד חברך מן הדרך?
היסס ר' ישראל היסוס כביר, ויהי היסוסו מקיפו בהילה רוטטת.
כיוון שראה הזקן כך, חייך מעט, ואמר: אל נא תחשוש, ר' ישראל. אמור את דעתך.

נרעד ר' ישראל, היטיב יציבתו, ואמר:
אינני יודע בוודאות, אך למיטב הבנתי ושיפוטי, דוד ידידי יצא מדעתו, והשתטה לחלוטין. מעולם לא הצלחתי להבין מדוע סר מן הדרך הישר, ונטש את מסורת אבותינו אשר הייתה צרובה כה חזק בליבו. אין לי אלא לומר, כי רוח רעה אחזתו, ויצא מדעתו, ורק משום כך עזב את דרך הישר.

נענע הזקן בראשו לאישור, ויחתום:
לו יהי כדבריך.
ושוב שרר השקט כמקודם, עב, ממשי, מוחשי לחלוטין.
פרק זמן בלתי מדיד חלף לו, והזקן אמר:
שמא תרצה להיפרד מידידך? הלא סייעת בעדו...
הבין ר' ישראל כי מצופה ממנו לגשת אל הנפטר הכרוך, ויפסע לעברו בצעדים איטיים, רעועים, מנוענעים, מטלטלים, מכורכמים, מטולטלים, בלתי יציבים.

נשא ר' ישראל את ידו אל הנפטר, ואף הנפטר הרים לפתע את ידו, וילחצו השניים ידיים, משל נפגשים הן בשמחת הבר מצווה של ר' ישראל בעיירה מילצ'וב עשרות שנים קודם לכן.

רגע לאחר לחיצת היד בין העולמות, עטף ר' ישראל את ידו בחיקו, ונס החוצה מהצריף מנוסת בהלה, מנוסת אימה, מנוסת הלם.

רץ, רץ, רץ. עלה על הרכבת, ישב בה ברתת וזיע, אץ רץ לבית המדרש הראחמיסטריווקאי. וכל אותה העת לא הוציא ידו תחת חיקו.

כאשר נכנס פנימה, הוציא את ידו תחת חיקו, והניפה מול עיני החסידים - - -



כף היד הייתה שרופה כולה.
כוויה בצורה נוראה, מזעזעת.
אדומה כאש.

השפיל ר' ישראל את קולו מטה מטה, ואמר בשקט:
יש, יש עלמא דאתי, ויש דין ויש דיין - - - !
< לפרק הקודם


2

שטיבלאך איצקוביץ'. בני ברק, ישראל. חורף תשע"ו (2016)

כוס הברד הגדולה שנרכשה באחת המכונות ממול השטיבלאך הסואן, הזיעה בכפות ידיו של מוטי בן העשרים. אמור היה לשהות כעת בהיכל הישיבה ללימוד משותף עם החברותא של סדר שני, ככל בחורי החמד בישיבה. אבל האקשן של איצקוביץ' תמיד יותר מרתק.

התקהלות ספונטאנית קורצת לו להסתופף בצילה. שומט הוא את הכוס הנעלבת בעוד חציה מלא, חוצה את הכביש בליווי צרמוניית צופרי נהגים ממהרים כמותו, וחיש מוצא עצמו נדחק בינות למתקהלים הרבים. במרכז עומד לו קבצן צעקני ובפנים אדמוניות מכעס, מנסה לסלק את פקח העירייה שההין להחרים את מזרונו הפרוס על שולי המדרכה צמוד לשולחנות הספרים העומדים למכירה.

הוויכוח מתעצם, הטונים עולים, מוטי חש בהתרגשות הגואה בו. פרפרי האקשן כמו יצאו במחול בקרבו, ועיניו להוטות לראות כבר את ניידת המשטרה מוזמנת אחר כבוד ל'מצווה טאנץ' בחתונת הקבצן ופקח העירייה. הנה כבר עומד לו ליד החנות של לייבלה אופנולנס של 'הצלה' מוכן לכל תרחיש. וואו, לכזה שטייגען הוא לא ציפה דווקא היום.

כשהקרב נראה עולה לשלב המכריע ובעוד רגע יצאו הקבצן ופקח העירייה במחול החרבות, העניינים יוצאים מכלל שליטה. אברך עבדקן מפלס לו דרך למרכז זירת ההתגוששות המעותדת, לוחש כמה מילים באוזנו של הקבצן וטופח לו על שכמו.

הפקח נועץ עיניים זועמות במצטרף החדש לזירה, ועוד לפני שמתחיל להגיב באיומים משלו, שומע הוא לפתע מכיוונו של הקבצן – "טוב, קח את המזרון הזה, ותחלקו אותו בעירייה בין הפקחים שמחפשים מזרונים" – הקבצן רוטן עוד כמה אמירות עסיסיות באידיש מטובלת בערבית, ונעלם מן הזירה אל תוככי מבואותיו של השטיבלאך כמו לא עסק עד עתה במלחמת חורמה על כל הונו ורכושו.

הפקח ההמום נוטל את המזרון ומנסה לפלס לו דרך בין המתקהלים המתפזרים, בהבינם כי הסתיימה הצגת הצהרים.

עיניו של מוטי קרועות בתדהמה, איך ייתכן שה'אקשן' חמק לו ככה בין האצבעות? ומוטי בחור נמרץ, שמנסה לראות איך בכל זאת ניתן יהיה לממש את מחול החרבות. ומיד נפנה אל חדרי השטיבלאך תר בעיניו אחר הקבצן הצעקני. בזווית היציאה מהמדרגות מתנגש מוטי בקבצן האוחז בידו קופה כמעשה זקן ורגיל.

"היי, הוא לקח לך את המזרון שלך" – זועק לעברו מוטי, מנסה להדליק את השלהבת – "איפה תישן הלילה? בוא מהר לפני שהפקח נוסע עם המזרון על האופנוע שלו. תגיד לו גם שאסור לו להעמיס על אופנוע מטען חורג שכזה. נו, בוא כבר!"

"קינדער יא עזיזי" – עונה לו הקבצן בכינוי המטבל מזרח ומערב – "טוב מאוד שהפקח לוקח את המזרון. זה היה מזרון ספוג, ומישהו הבטיח לי שהוא יביא לי עוד היום מזרון סנדוויץ' שהוא מוציא מהבית שלו, הבנת? אז תשתוק ואל תפריע לי עכשיו". את המילים האחרונות מסיים הקבצן בטון מעט גבוה, מה שגורם לעוברים לעצור לרגע במסדרון ולהרים גבה.

מוטי המבויש והמאוכזב, מסתלק במהירות מהכניסה הצדדית, ופונה בעיקוף לצומת חזון איש פינת רבי עקיבה. 'אוף, גם הפסדתי אקשן רציני, וגם הקבצן ההוא צעק עלי כאילו אני גם איזה פקח של העירייה', הרהר ממורמר.

עשרים דקות לפני סוף סדר ב' דורכות רגליו במסדרונות הישיבה, עודנו מתלבט אם עדיף להשתחל להיכל הישיבה 'להעביר כרטיס' עם החברותא, או להיות מן הזריזים מקדימים לקיום מצוות נטילת ידים לארוחת הערב. בחור מוועד חמישי החולף על פניו נעצר ומביט בו, כמו נזכר במשהו.

"מוטי, המשגיח היה בביס'מדרש בתחילת הסדר וחיפש אותך. אחר כך ביקש למסור לך שתיגש אליו בהקדם' פולט הבחור בנשימה אחת 'אז הריני מקיים את החזקה 'שליח עושה שליחותו', ומודיעך." מסיים הבחור כמו מקריא הוא קטע מהתרת נדרים וקללות.

ומוטי מוצא עצמו חושב שבאמת לא יזיק לו עכשיו איזו 'התרה'. "תודה על מסירת המודעה" – משיב מוטי לעבר גבו המתרחק של הבחור מועד חמישי.

עכשיו הספק כבר הותר לו. 'להעביר כרטיס' אין טעם, אם המשגיח כבר יודע שהוא לא היה היום בסדר שני. ולהיות היום מן הזריזים מקדימים למצוות נטילת ידיים גם לא נראה היום באופק, אחרי שעליו לשרך את רגליו לכיוון הדלת המיושנת של חדר המשגיח.

* * *
נקישותיו המאולצות של מוטי מהדהדות במסדרון משרדי הישיבה האפלולי מחוסר תקציב, ומוטי משער את תוכן הבעת פניו של המשגיח.

הדלת נפתחת בחריקה, ומבע פניו חמור הסבר של המשגיח מזמינו אל כיסא העץ שבחדר. 'ניחשתי נכון את מבע הפנים של המשגיח', מרוצה מוטי מהתגשמות חזיונו והשערתו.

המשגיח לא נותן למוטי זמן להרהר בהישגו האחרון, ופונה אליו באותו המבט ובטון החלטי.

"אתה יודע מוטי" - פותח המשגיח במיני הרצאה – "ישיבה נועדה לעלייה בתורה ויראת שמים מתוך דיבוק חברים. כבר שנתיים ימים שאתה מהמתמידים של הפנימייה וחדר האוכל, אך מהמבקרים הנדירים בבית המדרש. ומאחר ואינני רואה כל כיוון לשינוי והתקדמות מצדך, אני נאלץ להזהיר אותך על המשך שהותך בישיבה. הואיל ואין עונשין אלא אם כן מזהירין, הרי זו היא הזהרתך."

מבט פניו של המשגיח ושפתותיו הקפוצות, מראים על שסיים את אשר רצה למסור לו, ושבזו תמה לה הפגישה. מוטי קם בתחושת מנוצח שלא נתנה לו הזכות לנצח אפילו פעם אחת, ויוצא מהחדר ללא אומר.

'בסך הכל אני מחפש קצת 'אקשן', למה המשגיח עצבני כל כך'. מנסה לרדת מוטי לסוף דעתו של המשגיח ולא מצליח. 'המשגיח סתם מחפש להתעלל בי', מגיע מוטי למסקנה המניחה את דעתו לרגע, אולם מתסכלת אותו כפליים כעבור עוד רגע.

חדר האוכל העזוב מלמד על שתמה לה פרוסת הלחם האחרונה מגיגית פרוסות הלחם, ושטיפת החלב האחרונה בוודאי כבר נחלבה מחמשת שקיות החלב העומדות הכן מידי ערב לחליבת כלל בני הישיבה. מוטי פונה לחדרו מדוכדך מהפסד האקשן באיצקוביץ', פגוע ומתוסכל מדברי המשגיח, ובעיקר רעב מאוד.

אחרי ארוחת הערב המאולתרת, חש מוטי מחנק ולחץ לעלות לבית המדרש לסדר שלישי. דווקא האמירה של המשגיח מלחיצה אותו מאוד וגורמת לו לחוש משותק. כמו כבלו את ידיו יותר מלהכנס בתוככי היכל הישיבה.

מוטי יוצא את שערי הישיבה, אולי ברחוב רבי עקיבה יחוש מעט רוגע לנפשו הסוערת. 'ואם המשגיח החליט להתעלל בי סתם, אז גם אם אני אעלה לבית המדרש, יהיו סיבות אחרות להעיף אותי'. משתיק מוטי את מצפונו המתלבט בצדקת דרכו.

* * *

הרחוב הסואן מקבל את פניו בשעטות האוטובוסים במעלה רבי עקיבה. האווירה הסואנת נוסכת בו רוח רעננה. בצומת הקרובה נעצר מוטי ליד קבוצת צעירים שיושבים ושקועים במסכים מרצדים.

מבע פניהם נראה כמו שקוע בעיצומה של חוויה, עיניהם בורקות למול מסכי האייפונים. 'אילו היה לי מכשיר כזה' מהרהר מוטי בליבו.

בתחילה דוחה הוא את המחשבה, אולם כשהרמזור במעבר החצייה מתחלף לירוק וצעדיו ממהרים לחלוף את הצומת, חש הוא שוב באותו הרהור. וכעת מצטרפת לזה גם סקרנותו. הריגוש הזה, שאולי יהיה לו מכשיר מעניין שכזה נוסך בדמו אדרנלין ותחושת האקשן מתווספת לבליל תחושותיו.

כשחולף על פני חנות הפלאפונים הראשונה רגליו מושכות אותו, ולפתע מוצא מוטי את עצמו למול דלפק שמעברו בחור צעיר שאולי מלאו לו שבעה עשר חורפים, וכולו נלהב לשתף בחור ישיבה תמים בפלאי הטכנולוגיה.

"תבין אחי" – מסביר לו הצעיר ששמו אבי – "המכשיר הזה מאפשר לך להיות חלק מהמציאות החדשה של העולם. רוצה לעוף קדימה? אז חבל'ך על הזמן, כאן ה'אקשן' האמתי של החיים. בדוק אותי. מילה של אבי!" להוגיו של אבי נופלים על אוזנו הכרויה של מוטי. מלאכת השכנוע בנחיצות המכשיר מוצאת לה הבנה, בלב מלא התשוקה לעוד אקשן חדש של מוטי. רעבונו הגדול וצימאונו לריגוש מביאים אותו למסקנה, והוא מחליט לרכוש את האקשן המעניין שנגלה לפתחו.

השקית השחורה תחובה לו תחת בית שחיו, וכעת האטרקציה החדשה בוערת לו בתחושה שהרבה זמן לא חש. ראשית, עליו להכיר את נבכי האקשן הטמונים בו. במקביל לשמור את הדבר בסוד מוחלט.

מחשבתו נודדת לעבר בית הוריו. אביו ר' גדליה הויסמכן תלמיד חכם חשוב ומגיד שיעור בעמיו, אמו מחנכת דגולה באחד הסמינרים הגדולים, העמידו דור פאר של אחיו ואחיותיו המצליחים לשבת וללמוד, לעומתו שבמקום להיות חלק מהפאר, מרגיש הוא יותר 'פטר'.

אבל המכשיר החדיש שתחתיו מסלק ממנו כל הרהורי דיכאון שכאלו, הוא פונה לכיוון פארק חמד התוחם את גבול בני ברק בואכה רמת גן. בין שיחי הפארק מוצא הוא ספסל צדדי נסתר מן העין, מתיישב בו ופותח לראשונה את המכשיר החדשני שבידו.

גל של קור מרעיד את גוו, פניו שקועות במסך המדווח ללא הרף על אקשנים המתרחשים בזמן אמת, ואינו שם לב לשעות החולפות. כעבור שעתיים וחצי ננער לפתע כאשר המכשיר דמם. הבטרייה נגמרה ---

מציץ בשעונו נדהם לראות איך ישב בהתמדה עד לשעה 12:45 בלילה. הפארק השומם והחשוך נראה לפתע מאיים במקצת, הוא קם מספסלו וממהר את צעדיו לכיוון בניין הפנימייה של הישיבה.

לכשנכנס לחדרו שמיטותיו מאוכלסות בחברי חדרו הנמים כבר את שנתם, תר אחרי חוט מאריך שיוכל להכניסו לארונו, להטעין את מכשירו באין רואים. אחר שמצא את מבוקשו והמכשיר החל להתמלא בינות לזוגות הגרביים המכודררים בידה האמונות של אמו, נכנס אף הוא למיטתו.

'אילו ידעה אמא לאיזה מסתור משמשים זוגות הגרביים ששלחה לי, ייתכן ובפעם הבאה הייתי נשלח ללא גרביים' – מהרהר בלבו שעה שאשמורות עיניו נעצמות.

כשפוקח את עיניו בבוקר שלמחרת, השקט שבפנימייה מלמדו ששוב קם בעיצומו של סדר א'. כהרגלו מיטיב את שמיכתו להמשך שנת הבוקר הערבה עליו, וכשבשנייה הבאה נזכר במכשיר החדש שבארונו כל עייפותו מתפוגגת. במהירות שלא הייתה מביישת איש קומנדו, מתיישב על מיטתו.

מוטי מניף את שמיכתו הכבדה בקלילות, אך נעצר בבהלה למשמע נשימות כבדות מקצה חדרו ליד הארון.

לבו לא בישר לו טובות. ליד הארון מגלה הוא את פניו חמורות הסבר של המשגיח. הדלת הפתוחה של ארונו, וחוט המאריך שבידי המשגיח לא מותירים לו ספיקות.

"מרדכי הוייסמכן" – פונה אליו המשגיח בקול שקט ומתכתי – "ארוז את חפציך ברגע זה, אין לך מה לחפש כאן יותר."

מוטי השפיל את עיניו באלם. אמנם הרהר פעם את הרגע שבו יועף מן הישיבה, אך מעולם לא דמיין שמעמד זה יתקיים כאשר הוא בפיג'מה.

את אותו הבוקר בו שוטט מוטי ברחובות ערי המרכז עם מזוודה גדולה ואפורה, כשפרקי ידיו מאדימים מאחיזת תנור הספירלה שלו. בטנו המקרקרת מרעב, וארנק שהתרוקן על רכישת המכשיר מכל פרוטה. לא ישכח מוטי זמן רב.


---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
האוטובוס המשיך לפעום מצד לצד גם כשהם עלו על הכביש המהיר.

גיטה הטתה אוזן פנימית והרימה את כף ידה קצת מעל הברך, מנצחת על תנודות האוטובוס, בתנועות קטנות, מצד לצד לצד. האוטובוס ניגן את הכביש, וגיטה ניצחה עליו, בשרביט היד, מובילה את הקצב, את התפניות במלודיה.

בקטע סוער במיוחד, היא זרקה מבט חטוף לשולעם בר, ומצאה אותו נועץ בה מבט, בה, ובכף ידה, שכבר מחווה תנועות די מוחשיות ימינה ושמאלה.

הגבות של שולעם בער התקרבו חצי מילימטר והלבן של העיניים הרחיב את השטח שלו עד שהמנגינה דעכה בה והיא החזירה את כף ידה לאחוז במעטפה החומה. שולעם בר יישר את הגב במקצת עד העמדה הרגילה שלו – מלבניות זקופה ומיושרת, עיניים אטומות במחשבה שדהרה לחמש כיוונים בו זמנית.

בנסיעות חזור מהרופא שלועם בר היה אפילו יותר חצוב בסלע מתמיד. גיטה הסתכלו עליו, מהצד והכריחה את עצמה לא לרצות אפילו לשאול אותו כלום. היא עבדה על זה כמה שניות של טלטלת אוטובוס, והצליחה. היא חזרה אל הנוף שהתנגב מהחלון, אל המשחק המהפנט הרגיל שלה בנסיעות מהעיר הביתה, המשחק של לנסות להסתכל על עמוד תאורה אחד, תוככדי שהוא טס ונעלם. ועל עוד אחד. ועל עוד אחד. ארבע שנים אצל דוקטור בלומר עברו ככה.

"שלום בער". היא אמרה פתאום.

הוא שתק לאות שהוא שומע.

"מה היתה ההרגשה אם היינו חושבים מהמרפק?".

שולעם בר נשאר באותו העמדה, כמו דויד של מיכאלאנג'לו. רק עם פיאות שאטניות ארוכות, ושב שמעתתא ביד, ולבוש.

ההבעה שלו היתה אותה הבעה כמו בפעם הראשונה שהוא מצא אותה במרפסת הוילה, בערסל הענקי, קוראת את ג'רום ק. ג'רום – שלושה בסירה.

הם היו נשואים כבר שנתיים, בזמנו. אז שם במרפסת הוא שלח אצבע שדיפדפה מן הסתם על אלפי דפים של גמרא הלכה ומחשבה, הגביה את שדרת הספר במילימטר, וקרא את כותרת הספר בהפוך. והסתכל עליה. היא ראתה, ממש במוחשי, את גלגלי המחשבה שלו נוהמים. חלק בה רצה שהוא יגיב פעם אחת כמו שבן אדם נורמאלי היה מגיב. כמו שאבא שלה היה מגיב. בעצבים גלויים.

אבל שולעם בר, שכבר איחר למושב בית הדין, ואף פעם לא איחר כי הוא אב בית דין , והעובדה שהוא צעיר מכל הדיינים בעשרים שנה מחייבת אותו,

הוריד את הראש מעט והתיישב לידה.

"על מה זה מספר?" הוא שאל, והיא, לא מאמינה, אבל ללא התנגדות סיפרה לו על מה זה מספר.

והוא חייך במקומות הנכונים, ושאל את השאלות הנכונות, והתאמץ בגלוי לא לנתח יתר על המידה את החומר שהוא שמע. ולא הלך לדיון החשוב.

עכשיו שהיא חושבת על זה, שולעם יצא מעצמו באותה שניה. הייתה בניהם תחילתה של הבנה. היא הבינה שהוא מנסה להבין את עולמה, והוא הבין שהיא מבינה את זה.

האוטובוס התנדנד עוד כמה פעמים.

שולעם בער פתח את השב שמעתתא, הסתכל על הדף, דקה עברה.

ואמר "היינו מסתדרים איכשהו גם עם המרפק."

עוד דקה עברה, גיטה הסתכלה עליו, וחייכה מילימטר לתוך הלחי. שולעם בער רק הרחיב את הנחיריים לרגע, וקצוות שפמו עלו קלות.

גיטה ידעה שיהיה בסדר.


*****
אני אישית חושב שהקט הזה לא משהו, שנסחפתי קצת בסלסולים, ושהסיטואציה לא מדוייקת.
אבל מה אתם אומרים?
אבימי
***
בס"ד


קשה-יום היה ראובן בן תורתא. עמל לפרנסתו להביא טרף לביתו, מקיים בהידור את 'ברכת' "בזעת אפך" וגומר. אף קובע עיתים לתורה היה, בעיקר בין נמנום לנחירה שבין מנחה לערבית בבית הכנסת השכונתי.

מנהג היה לו לראובן יקירנו, כשהיה מגיע בכל ערב לביתו היה מוציא ופורק תסכולו על ילדיו המסכנים. תחנוניה של אשת-החיל שלו לא עזרו במאום. 'מה הם אשמים?' שאלה הגברת בכל פעם מחדש, 'תרגע, תשתה משהו ואז תפתח את הפה...'. אבל לא היה עם מי לדבר, מנהג לו - ואינו משנהו. לא מרוע לב חלילה, אלא כמו שהזכרנו - תלאות יום העבודה הם שגרמו והביאוהו לכך. נזיפה, גערה וסתם צעקה, מעולם לא היו במקומם. רק לאחר שהילדים נרדמו שקטה הסערה בבית משפחת תורתא.

ערב אחד חשוך במיוחד, עת הילדים כבר נמו את שנתם עם חיוך מבוהל למחצה, הבחין ראובן בסטיקר שהדביקה רעייתו על דלת חדר הילדים, בו נכתב באותיות של קידוש והבדלה: 'ילדים זה שמחה!' הסטיקר כמו לעג לו והוציא מולו לשון ליצנית. ראובן לא עצר בעד כעסו, תכף שמט את כוסו, והוציא מכיסו טוש ארטליין שחור כחמץ מפוחם לאחר זמן ביעורו, בעל ראש עבה במיוחד, והוסיף בתחתית המדבקה את המילים 'מהשעה שמונה בערב!'. כך סבר ראובן על ילדיו: כשהם ערים - אין שמחה בבית, כשהם רדומים - עונג צרוף הוא לו. שקט ושלווה מנת חלקו בזמנים שכאלו.

ערב פסח הגיע, ועמו ההוצאות הרבות. לאחרונה גברו החובות, ויחד עם יוקר המחיה - לא היה לראובן מספיק כסף לרכוש יין לארבע כוסות, שלא לדבר על שאר מצוות היום, כמצות, חרוסת ושאר ירקות. 'הלילה הזה', התנגן לו בראש, הולך להיות 'כולו מרור'...

אך לא איש כראובן יוותר. לאחר ששאל בעצת ידידים, שם פעמיו אל בתי הנגידים. לא שבא לפשוט ידו כקבצן מן השוק, חלילה לו מעשות זאת, ידע הוא את מאמר חז"ל 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות', הוא שמע על כך באחד השיעורים האחרונים בבית הכנסת, שעה נדירה בה היה יותר לא-נים ותיר מאשר נים ולא-תיר. אשר על כן לא פנה אל אנשים אשר 'בריות' יכונו, כי אם אל הגמ"ח השכונתי. 'עזר לנזקקין ולדכפין' שמו של הגמ"ח, המנוהל ביד רמה על ידי אחד מנכבדי הקהילה השכנה, הלא הוא העסקן הנמרץ ר' עוזר פסחוביץ נרו מאיר ויאיר, בלילות בדיקת חמץ בשנים האחרונות.

מיד כשנכנס למשדרי הגמ"ח הבחין בהבעת פניהם התמהה של הנוכחים שכוונה כנגדו. גם לחשושים לא חסרו. כשפנה אל המזכיר בבקשת הצטרפות לעזרה לחג ענה לו הלה ללא בושה: מצטערים, החלוקה רק לאנ"ש, ובכלל, אינך דובר אידיש, כך שאין לנו שפה משותפת ו'אין על מה לדבר'...

ראובן המסכן יצא ממשרדי הגמ"ח בבושת פנים, ובדרך צדה עינו מודעה מרוחה וגדולה. 'חלוקת קמחא לפסחא', בשרה המודעה באותיות חגיגיות, מצועצעות טיפוגרפית בסגנון פסחי ועכשווי. 'כאן מחלקים קמח מלא, מנופה, קצור משעת שמירה, עשוי סיבים של כוסמין מיוחדים!'. שווה לבדוק, אמר ועשה. ניגש אל המזכירות, לקח טופס והחל למלא. כשהגיע לסעיף 46 נבהל. 'האם הנכם מאוכלי הקטניות בפסח'? שאלה השורה השחורה. אני לא אשקר! כן, אנו אוכלים. אמר ומלא.

כשהגיש את הטופס לא הסתכלו עליו כלל. רק על השורה ההיא. הוא כבר הבין, גם מכאן הוא יֵצֵא בידיים ריקות ועיניים דומעות. בכל מקום דוחים אותי, מה אני אשם?!

צלצול הפלאפון העיר אותו מהרהוריו הנוגים. על הקו היה חבר מהשכונה, גם הוא נצרך כמוהו. מעניין אם בשורה טובה בפיו, חשב. 'ראובן, יש חלוקה חדשה בקצה רחוב 'עולי פולין', תגיע עכשיו! אמר החבר וניתק. 'עולי פולין... נשמע גרוע', חשב ראובן. אבל אחד כמוהו לא מתייאש מהר. 'ננסה גם שם'.

בהגיעו למקום - אורו עיניו, כל הנוכחים במקום הם מכריו וידידיו, אנ"ש דעדת הארבלים. מתפללים יחד עמו אותן תפילות, באותו נוסח. 'מעניין מה הקריטריונים לקבלת החבילה', הרהר.

'כאן לא בודקים הרבה בציציות הנצרכים', אמר מישהו בקול, כאילו קרא את מחשבתו. 'רק להביא צילום תעודת-זהות. מי שיש לו מ-5 ילדים ומעלה - זכאי, ללא הגבלות ותנאים נוספים. בשר הלה בחגיגיות'.

יש!!! צהל ראובן. יש לי 5 ילדים!

יצא ראובן ממשרדי הגמ"ח החדש, כשידיו נושאות שקיות עמוסות, עיניו נוצצות, פניו צוהלות וכולו אומר תודה לבורא עולם.

מיד כשנכנס לביתו, הניח את השקים בצד ורץ לחדר הילדים. 'עמרם, יוכבד, משה, אהרן, מרים - ילדים מתוקים שלי, כמה נחת הבאתם לי היום'! צעק ראובן באזני ילדיו ההמומים. 'איזו נַחַת? מאיפה אבא נָחַת?' שאלו זה את זה. ראובן לא הבחין במבטיהם התמהים של ילדיו והמשיך לחבקם ולנשקם מכל כיוון.

כשיצא מחדרם עצר ליד הדלת, הוציא מדבקה לבנה וגדולה מכיסו, הדביקה על הישנה, וכתב בטוש בלתי מחיק:
'כן, ילדים זה ברכה!'
- - -

חג שמח!
יענקי
זהו, סיימנו עם המקרר, מוישה יבוא עוד מעט, יכניס את החלקים, יבדוק, וזהו, מחר כבר נוריד כלים.

אני אוהבת לקום לפנות בוקר, כשמוישה גומר לצפות את השיש, בנייר כסף מאה מיקרון, לא אוהבת פי וי סי. זה לא פייסחדיק.

לא יודעת מתי הוא מתחיל, לא מתי הוא גומר, כשאני קמה, פסח, זהו.

איך אני אוהבת את הרגע הזה, אחרי שגמרנו את החדרים, מיד אחרי פורים התחלנו. אממ קצת קודם, ארונות מט"ו בשבט, אבל זה לא נקרא, כי אצל אמא שלי כבר סגרו חדרים בט"ו בשבט, שם היה פסח כבר בראש חודש, ואבא תמיד צחק כתוב יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, והיא תמיד אמרה שהווא אמינא זה גם משהו, ככה סבא לימד אותם, אני אף פעם לא הבנתי אבל אם סבא אמר, אני לא מתווכחת.

אצל אמא שלי היה לחץ, למרות שאבא היה מנסה להצחיק אותנו מידי פעם, אבל שנאתי את ערב פסח, עד היום אני לא אוהבת כל כך, אבל שנה שעברה יענקי שלי בא להגיד לי שהוא אוהב את ערב פסח, את המים והבלגן, הוא אוהב את הניקיונות, כי אני מרשה להם לעשות את הצעצועים באמבטיה, ואני שמחתי, ידעתי שהילדים שלי כבר יאהבו.

אצל אמא היום של התנור היה הסיוט הכי גדול, לנו כבר יש שתיים, אצלה היה אחד. והוא היה יותר נקי משלי אחרי הנקיון, אבל היא היתה בהיסטריה, עמדנו כולנו שם חמושים בכל חומר כימי רעיל אפשרי, וקירצפנו. הידים התנפחו, ואני תמיד שאלתי את אבא, אבל בסוף אתה מוכר את זה לגוי, לא? והוא היה עונה לי, תמיד, מיידלע לגוי לא מוכרים חמץ ממש. ואף פעם לא הבנתי, רק ידעתי שפסח זה משהו מיוחד.

בפסח לא אוכלים מה שלא מקלפים, בפסח לא מרימים כפיות מהריצפה, בפסח, לא אוכלים אצל הדודים, ממישטזאך נישט פייסח, אפילו שהבד"ץ התחילו לתת הכשר על מלא דברים אבא עוד הלך למפעל של דרומה, וקנה פפריקה, ישר מהמפעל, ולא קנה מהשקית של דרומה שיש במכולת, ככה זה, פסח זה משהו מיוחד, גם שום אנחנו לא קונים רק ירוק, ודגים אבא אמר שאצלם אכלו, אפילו שאצל אמא בבית לא אכלו. אבל מזה ידעתי שאם אבא אומר עושים כמו אצל אבא, ובגלל זה טוב שמוישה מריע אותי, כי מה שהוא ואמר אני עושה.

אתמול מצאתי עוגיה בארון של השמיכות, בחדר הכחול, בכיתי מתסכול, איך אפשר לעשות כאן פסח, איך? כמעט התחלתי הכל שוב. נס שמוישה בדיוק הגיע והרגיע אותי, תמיד הוא מרגיע אותי, הוא גם לימד אותי לעשות את התנור, בהתחלה הוא עשה אותו, שם בלילה חומר, מה שירד ירד, ומה שלא, הוא חייך אלי, שהגוי יהנה ממנו, ואני הסתכלתי עליו, ושאלתי, אבל לא מוכרים לגוי חמץ ממש, והוא רק הסתכל עלי בעיניים טובות, ואמר, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, כשר וישר, היום אני עושה לבד את התנור.

אני כל כך אוהבת את הרגע הזה שאני קמה והכל כבר מצופה, הוא שם לי על הגז שלוש שכבות של נייר כסף, אני מוציאה את הסלק, מקלפת, ומלכלכת את כל המטבח, הוא יודע את זה, ומראש שם לי שכבה נוספת, רק בשביל הסלק, אבל הריח הזה, משכר, אני לא יודעת לעשות בורשט כמו של הדודה סימי. וגם נראה לי שאף אחד לא יאהב את זה היום, אבל סלק אני עושה ראשון, חייבת להספיק לנקות לפני שמחילים פסח.

הכי אני אוהבת שהשכנה מלמעלה מגיעה לבקש את שואב האבק, ומריחה את הסלק, לא אני לא שמחה לאיד, אבל יש לי נחת. מוישה לימד אותי שהווא אמינא זה גם משהו, ואם כתוב יכול מראש חודש, סימן שאפשר להתחיל בראש חודש ולגמור בזמן.

שבת הגדול אכלנו בבית, והשנה אפילו פעם אחת הילדים לא אכלו בחוץ, אולי מחר יקנו פלאפל, כי אחרת לא יבוא פסח, למרות שתמיד הוא בא בסוף, ככה אמא תמיד אמרה לי:

פסח תמיד מגיע, השאלה איך את מגיעה לפסח.

והסלק, הסלק יצא משהו.
מוישה טחן את החריין בערב פסח, תמיד הוא טוחן אותו בערב פסח שישאר חריף לליל הסדר, הוא עוטף אותו בניילון נצמד ושם במקרר, ואני לוקחת קצת לסלק, עם הגפילטע פיש, כמו שאמא שלי מכינה, כולם לוקחים מאמא שלי גפילטע, ורק אני עושה לבד, אמא כבר לא נעלבת. מוישה תמיד אומר לה, שהגפילטע שלי מתקרב לשלה, ורק ככה יש סיכוי שהמסורת תישמר, והיא מבסוטה. ואין, אין כמו חריין, בפסח על הגפילטע שעל המצה, הרופא שיניים שלי תמיד מברך אותי.
השולחן הסימטרי העגול ניצב במקומו הקבוע. הפרחים אותם פרחים, הדגלים אותם דגלים, הדוברים אותם דוברים – ובעיקר סבר הפנים החמור הינו אותו הסבר. שפמים מפוארים, תסרוקות אופנתיות, כאפיות משובצות, עניבות מגוהצות, שמלות ארוכות וחליפות מגונדרות, לכולם עינים מצומצמות ושפתיים חשוקות.
נשיא המועצה התורן, שליח מדינת ירדן למועצה, הרים את ידו המצולקת מקרבות סכינים ברחובות והניף את פטיש היו"ר.
"מועצת חובות ישראל וזכויות האיסלאם מתכנסת לישיבתה השנתית. על סדר יום הועידה כרגיל – מדיניותה הדיקטטורית של מדינת הכיבוש הטרוריסטית והאכזרית השוכנת בליבה של האומה המוסלמית המכובדת איפשהו בין דיר יאסין לתיאטרון הבימה והסינמה סיטי".
האירופאים שיחררו עניבות. פתיחה מרשימה ללא כל ספק. האיזון הקדוש נשמר כשבמקביל לטיעונים נגד הז'ידים מוצגים גם חלק מהישגיהם ותרומתם לעולם. היהודים לא יוכלו לטעון לאנטישמיות.
"סדר הדוברים מייצגי זכויות האדם בעולם, שומרי ותורמי הסדר העולמי, נציגי מדינות איראן-סוריה-אפגניסטן-פאקיסטאן-ניגריה-ניז'ר-סומליה-שבדיה-תימן-עיראק-עשרת" הכריז הנציג המשופם בנשימה אחת. "איתנו עימנו ידידינו הנאמנים נציגינו מן הישות הקולוניאלית אנשי ארגוני הקרן החדשה שיציגו את טיעונינו בזוית אוקייטיבית ובהירה כראוי לאלו הנאנקים בשלטון המרושע השולט בכוח הזרוע. יודגש כי היהודים בין הדוברים התחייבו להתאבד מיד עם סיום הכיבוש בכדי לאפשר לפלסטינים האומללים להתיישב בבתיהם".
אחרוני נציגי מדינות אירופה הסתדרו במקומותיהם. גם לישראל יש יצוג הולם בועידה. נציגי בריטניה, צרפת וגרמניה החליפו חיוכים אחד עם השני, כשידידיהם ממדינות המזרח התיכון מצ'פרים את כתפיהם בג'סטות נדיבות. היצוג הישראלי הגיע במימונו המלא של האיחוד האירופי בשיתוף ארגון ג'יי סטריט האמריקני.
הנשיא ההדור כחכח בגרונו וסידר את השברייה. (קהה, תודה שהתעניינתם. אנשי הביטחון לא אישרו את כניסתו החמושה של האיש בעקבות מידע שהגיע מארגון 'המוסד' אודות קשריו של הירדני עם מדינה מוסלמית חשובה ומרכזית המכונה כיום ארגון דאע"ש. למרבה הצער לא הצליחו נציגינו להכניס גם נציג רשמי מטעמם בשל התנגדות של האמריקנים בראשות נשיאם התמהוני שלא נמנה על אלו המבינים עניין ושל הרוסים שנלחמים איתם בסוריה בשל שיקולים קטנוניים. חבל.) "לאחר שבשנה שעברה נאלצנו למחזר החלטות קודמות, הציע אחד הפרופסורים מהאונ0יברסיטה העברית בתל אביב לטפל בשורשי הבעיה".
שקט השתרר באולם. את המתח היה ניתן לחתוך בסכין, לו היו מרשים להכניס כזה. (לא הרשו. כנ"ל.)
"מתולדות הסכסוך הישראלי עוד מראשית ההיסטוריה ניצב סיפורו של דוד, לוחם דובים ואריות נודע, שמונה לימים למלך ישראל והיכה את שכניו הפלישתים והפלסטינים שוק על ירך, כשלמולו ניצב השייח' גלית, מגדולי הלוחמים לשחרור פלסטין ההיסטורית. למרבה הצער נתקבעה גרסתו המעוותת של הסיפור מן הצד היהודי, בעוד הסיפור האמיתי נמחק לאורך אלפי שנים ברגל גסה על ידי השודדים הציונים. הצעת ההחלטה תביא כעת לדיון מחודש בכל פרטי האירוע החמור והפרת זכויות האדם החמורה שהתרחשה במהלכו".
מחיאות כפיים מהוססות. הדיון נפתח. תמונות, מצגות, נואמים, ויכוחים.
-סיכום הדיונים-
בפרספקטיבה של שנים, ניתן לאבחן ולנתח את האירוע החמור מזוית מדוייקת ונכונה.
באשר לעובדות: אין כל ויכוח לאחר שנים של התכתשות חוזרת ונשנית וכיבוש אלים מצד אנשי הממלכה היהודית הגיעה המתיחות לשיא חדש, מה שהביא לפריסת כוחות צבאיים ניכרים על ידי הצדדים הלוחמים משתי צדדיו של קו שביתת הנשק, בסמוך לאחת מערי הספר באיזור.
במשך ארבעים יום נהג השייח' גלית לצאת לשטח שביתת הנשק ולשאת נאום חוצב להבות אש בגנות המלחמה וכנגד שפיכות הדמים המיותרת. לדבריו על היהודים לוותר על כל תביעותיהם הטריטוריאליות ולחזור למקורם (במקור נאמר 'למצרים', אלא שמצרים התנגדה. לאחר מכן הוחלט לכתוב 'אור כשדים' אלא שעיראק הטילה וטו. הוחלט להתעלם מהגדרה מדוייקת בעניין). לדבריו עליהם פשוט להרוג אחד את השני, והנותרים יוגלו כאמור – למקורם. (כנ"ל). למטרות מדינתיות פנימיות והסברה פנים פלישתית הוסיף גלית וחירף בהתלהבות מערכות אלוקים חיים. יצויין כי גלית עשה זאת באריכות רבה, בהתגרות מכוונת ובכוונה גדולה – אך על היהודים היה לקחת בחשבון את דרישות הציבור הפלסטיני-פלישתי.
כתום ארבעים יום הופיע דוד וחיסל את יריבו באכזריות בלתי מצויה, כשלמעשה הוא הורג אותו כליל, במקביל מנע דוד מגלית לבצע את המעשה האלמנטרי והפשוט – להרוג אותו עצמו.
לאור העובדה כי במשך ארבעים יום דוד לא שהה כלל במקום, בעוד גלית ניצב כאמור בחזית, ובכל זאת לא פרצה הלחימה ניתן להסיק מעל לכל ספק כי הצד הישראלי הוא התוקפן בסבב הלחימה התורן.
עד כאן העובדות. מכאן מוצאת מועצת זכויות האדם של האו"ם שורת שאלות נוקבות שנותרו ללא תשובות כנות מן הצד הישראלי.
הוכח מעבר לכל ספק כי במהלך הדו-קרב חרגה הלחימה מגבולות ההשוואה הבסיסית שבין שני לוחמים מקבילים, כשהצד הישראלי שלט בעליונות רבה במהלך הקרב כולו, בעוד הצד הפלישתי סובל מנחיתות עצומה במקביל ללוחם הישראלי. גלית לבוש היה בקסדת פלדה, שריון קשקשים כבד, חרב גדולה וחנית נחושת, מגן פלדה וכידון ארוך, שמשקלם הכולל הגיע לכדי מאות ק"ג, כשלעומתו נהנה דוד מניידות מקסימלית ועדיפות תנועתית שעמדה לימינו.
בנוסף לכך נודע השייח' גלית בממדי גופו העצומים ששיוו לגופו סירבול רב. המועצה מציינת בהזדמנות זו כי מן הראוי לתת לגלית פרס נובל לשלום עקב מספר הלוחמים הרב שהרג בזכות ממדיו במלחמות הרבות בהם שירת – מה שמנע לחימה ארוכה וחסרת תוחלת. בחזרה לעניין, הרי שכעת, ממדיו העצומים, שהניבו לו את כינויו 'גלית עורף הראשים', עמדו לרועץ אל מול הלוחם הישראלי הקטן והזריז, קל התנועה והמהיר.
בחישוב טקטי מחושב הביא היהודי לשדה הקרב פיתוח חדשני וסודי של תעשיות הנשק הישראליות, אותו בחר בקפידה בין חלוקי הנחל השונים. בנוסף, על פי עדותו הוא, הסתמך דוד על נשק בלתי קונבנציונלי להשמדה המונית כשהוא כולל עימו בלחימתו גם סיוע שמימי ובלתי הוגן בעליל. גלית למולו ניצב כשידיו ריקות כליל, למעט הנשק הנזכר – חנית, חרב, כידון ומגן. את בל, אלוהיו של גלית, ניתן להסיר מן התמונה לאחר שלאורך ההיסטוריה נמצא בל במצב עגום למדי כשראשו וגפיו כרותות מול ארון הברית הישראלי, מה שמוכיח כי הנשק הישראלי גבר אף עליו.
על פי עדויות עדי ראיה הרי לאחר שפגע דוד בגלית והפילו אפיים ארצה מיהר הלוחם הישראלי אל עבר הפליט הפלישתי האומלל ששכב מנוטרל חסר אונים ולא היווה סכנה לאי מי, וכשהוא משתמש בחרבו של גלית עצמו כרת דוד את ראשו של הפלישתי והרגו בצורה שאינה מוטלת בספק. לאחר שהרג את גלית אסף דוד את כליו של גלית ובזז אותם, כשחיילי הצבא הישראלי מצטרפים אליו ברדיפה אחר שרידי הלוחמים הגיבורים הפלישתים-פלסטינים, הורגים בהם באלפיהם, ובוזזים את רכושם של השהאידים שנרצחו ומתו מוות הירואי ומפואר. נמסר כי בית המשפט הצבאי בישראל לא דן באותה העת בעניין החמור של ירי במחבל מנוטרל.
המועצה מפנה את תשומת לב קורא ההחלטות לדבריה של אלמנתו של השייח' גלית, שפי שאמרה לנציג אונר"א שהגיע לאוהל האבלים (תרומת אונסק"ו) שהוצב על חורבות הבית שנהרס על ידי צה"ל: "גלית היה איש טוב... כל רצונו לא היה אלא לעזור לעולם, לטהר אותו מנגע הסרטן שפשה בו ולחסל את הנגע אחת ולתמיד... כל מה שרצה גלית היה לדאוג לכולנו... גלית, למה הלכת? (בכי קורע לב) גל....גליייייייייייייית אאאאוווווווווההההההההההה מה אני אגיד לילדים? הבטחת להם בשר ישראלי לשבת!!! גלייי--------------ת"
לאור האמור הרי שברור כי לא קרב מפואר היה הקרב, אלא ההיפך הגמור הוא הנכון, וניצחונו של דוד היה מובטח מראש כנגד לוחם החופש הפלסטיני, כששורת יתרונותיו הטקטיות של דוד קבעו את תוצאות הלחימה עוד בטרם התחילה.
משכך מצביעה המועצה על שורת העוולות המזעזעות כל לב:
1. התוקף היה הלוחם הישראלי, מה שנתן לו גם את יתרון ההפתעה.
2. לא היה כל שוויון הוגן בין הצדדים.
3. העליונות עמדה בכל העניינים לטובת הצד הישראלי התוקפן.
4. הצד הישראלי השתמש בנשק סודי ביותר.
5. הצד הישראלי השתמש בנשק להשמדה המונית, מה שמחייב התערבות צבאית מצד מועצת הביטחון.
6. הצד הישראלי הפר את החוק הבינלאומי כשהשתמש בנשק של הקורבן.
7. הצד הישראלי ירה בגלית כשהיה מנוטרל ולא היווה כל סכנה. הלוחם לא נענש על כך כלל, אלא קיבל בתמורה את ביתו של שליט ישראל דאז לכלה.
8. הצד הישראלי בזז את רכוש הפלסטינים בהפקרות משולחת רסן.
9. על הצד הישראלי לסגת מיידית מכל כיבושיו הטריטוריאליים, להשיב את הרכוש הגזול, ולהסגיר את דוד לידי בית הדין הבינלאומי בהאג.
10. על הצד הישראלי לסגור את מפעלי הנשק להשמדה המונית ולהסגיר אותו לידי האו"ם – או עדיף מכך, לחסוך את עלויות הנסיעות ולהעבירו בעצמו ישירות לידי האומה הפלסטינית-פלישתית המדוכאת.
קרב זה יכנס לדפי ההיסטוריה הנלמדים בכל בתי הספר העולמיים כסמל הגבורה של האדם הקטן הניב אל מול מכונת הרג ולחימה אכזרית ומשומנת עד לנצחון הברוטאלי של הכוח והתוקפנות.

מועצת זכויות האדם של האו"ם.
בעד: 127
נגד: 2
נמנעים:8



הטור נכתב בעקבות חמשת החלטות מועצת זכויות החמאס(/אדם) של האו"ם מאמש. כמנהגי אבקש את סליחתכם על האורך. את ההשראה קיבלתי מאי מי שאינני זוכר מי הוא - נדמה לי כי היה זה אפרים קישון - אשר את תיאורו לעניין קראתי לפני שנים.
בס"ד

ביקורת ספר - "את זה" | 20 עמ' | כריכה קשה | צבע מלא | שנת הוצאה לאור: 1997

מאת: נירה הראל
אייר: יוסי אבולעפיה
צנזרה: יוכבד, מצויידת בארטליין תכלת פדגוגי.

את הספר המקסים הזה הביאה לי ילדה קטנה אחת, מתולתלת, עקשנית, ומושכת משקפיים סדרתית.
היא ממש התעקשה, ולא עזרו תחנונים, טופים דביקיים (ערב פסח, מנסים להתפטר מהמלאי), הבטחות לשוקו חם, הבטחות לשוקו קר, איומים, פרסים, העמדת פני ישן, העמדת פני עסוק, העמדת פני תם.
לא עזר כלום!

הגברת הקטנה - התעקשה. רק ה' לבדו יודע איך היא מצאה את הספר המתפורר הזה, אבל זה מה שקרה, ועם זה נאלצתי להתמודד בגבורה, כמו עם שאר תלאות חיי.
היא דחפה לי את הספר לידיים, הציקה לי, משכה במשקפיים, בשיער, בשפם, באוזניים, בסוף נכנעתי - וטוב שכך!
רגע אחרי הכניעה הבחנתי מה היא תיכננה לעולל לי, החצופה. את לא מתביישת, קריינדל? למרוח עליי את כל השאריות מהארטיק???
שטפתי לה ידיים, קיטרתי בשקט, והתיישבתי בעוגמה אומללה להקריא לה את הספר.

ציפיתי לעוד ספר ילדים טיפשי, בלי פאנץ', בלי מסר לחיים, בלי כלום. מה כבר אפשר לצפות מספר ילדים מנוקד ומאוייר? ועוד ספר חילוני, בכלל.
התחלתי להקריא, ו...
הופתעתי מיידית!
שקעתי בתוך העלילה,
טבעתי בתוכה.
כן, טבעתי בה לחלוטין.
מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר מהר, הופך והופך עוד דף ועוד דף. בולע את הציורים, גומע אותם במתח.

איזה יופי של ספר!
אין, כמו ספרות ילדים, במיוחד עם ציורים.

הקסם פשוט שופע מתוך דפי הספר.
עוד לא הפכתי את הדף הראשון, וכבר נקשרתי נפשית לסיפור. מייד בעמוד הראשון, הטרגדיה ברורה לחלוטין, מוכרת כל כך!
התנגשות בין כוכבית, מלחמת המעצמות, סכסוך בין יבשתי.
אבא הטוב רק רוצה לנוח, לשבת על הספה, לקרוא את העלון של הרב בידרמן (מן הסתם). אבל נועם... נועם רוצה משהו אחר, לא ברור בדיוק מה.
נועם, שקט. אל תפריע.
אבאאאאאאא!!!!!! אהאהאהא!!!

אבא נכנע, אבוד, מיואש, קם מהספה בעוגמה. נו, שויין. מה אתה רוצה, נועמק'ה?
נועמק'ה, י'א איבני, מה אתה רוצה?
כלום?
כלום?
רק להציק לאבאל'ה??
מוּכר, מוּכר, מוּכר.

אבא הטוב מנסה לשעשע את נועם, להרגיע את יללות הזעם הבוכיות.
נראה לכם שהוא מצליח?
פחחחחח!
שום סיכוי, שום רחמים, שום הקלה בעונש. מלחמה - עד הסוף. ללא פשרות, ללא הפסקות אש.

הספר מיטיב לתאר ביד אמן את הסצנות, והאיורים... אוי, פשוט קולעים. אחד אחרי השני.
העלילה בנויה היטב, ומפורטת לחלוטין.

נועם מתעלל באבא, מציק לו, מוציא אותו מדעתו. אבא בתמורה משתטה עד עפר, מנסה בכל לב ונפש לשעשע את העולל המציק והמעיק.
אבל משהו לא עובד, לא מצליח, ואבאל'ה עומד לצאת מדעתו, אלא מה.
המתח נבנה בהדרגה, שלב אחרי שלב, ובסופו של דבר אבאל'ה כמעט מכריז על ייאוש טוטאלי וכניעה קוגניטיבית מלאה.
אוי ואבוי, זהו המסר?
אה, רגע, יש עמוד אחרון.

בעמוד האחרון, כדרכם של ספרי ילדים, אבאל'ה הממולח מבין מה רוצה נועם, ומספק את הסחורה, ובתמורה זוכה לא רק לשקט תעשייתי אלא גם להבעת תודה והסכם שלום סופי ומלא. הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.

הספר כולו מלווה באיוריו הנאמנים של יוסי אבולעפיה המוכשר (מיהו?), והציורים גדושים בקסם רב, כמעט שערורייתי. קסם שנשאר בשלמותו גם לאחר תוספת הכיפה האומנותית שיוכבד התעקשה עליה כל כך.


שורה תחתונה: ספר מומלץ מאוד, לאחר תוספת הכיפה ההכרחית.


ותודה לסבתא, שמצאה את הספר בבוידעם, וטרחה להביא אותו לקריינדל, שמצידה טרחה למשוך לי במשקפיים, וכו', וכו'.

2018-03-22 00-11 page 1.jpg

2018-03-22 00-11 page 2.jpg 2018-03-22 00-11 page 3.jpg 2018-03-22 00-11 page 4.jpg
ו...
...פסח כשר ושמח!
ירחון "עיט" גליון 47, שנת תשס"ח
מתוך מדור ביקורת הספרות "תספורת",
עמוד 32-3.

קונטרס "הדוף"
הוצאת רובין, מהדורה שנייה, 2012,
- ביקורת ערה וממוקדת או חרחורי גסיסת התבונה?

ברור לכל קורא,
גם אם אינו מתמצא בדקויות המחלוקת שזכתה שלא בהתעלם מהצדק לאזכורים, הן ברחבי הספרות התורתית בכל המישורים, והן במדיה הפופולארית שחשיבותה אינה נופלת מהשפעתה על המציאות,
שכותב הקונטרס הינו, או רוצה שנחשוב שהינו, אחד מגורמי ההשפעה שמאחורי הפרשה מעוררת הסערה.

ומכל מקום, ואינני מתעלם ממילותיו המפורשות של הכותב הנעלם (עמוד 17 פס'2) :
"...סגולתה המרכזית של היכולת שלי לקבוע את מהלך העניינים לא התבטאה בנוכחות פיזית באף אחת מהתרחישים שסביבם יהום הסער, אלא ביכולתי להבין את נפש היוצר של הסנסציה, עד תומה, לשבילה וסמטאותיה הנידחים והדקים ביותר, ומתוך כך להדהד את התו שאדוותו תניע את גרגר האבק, שיניע את רגב האפר, שיניע את גוש החצץ, שיניע את האבן שתניע את הסלע, שיגרום למפולת איומה שתניע את ההר כולו. סגולת יכלתי היא הרעל האינו קיים, שישנו."

מכל מקום,
קונטרס מסוג זה הוא מלכודת ליסטים. כביכול, האדם שאינו מתמצא בפרשת "בן הרב ואזמרגד הלבן", פונה-נופל לידי מחבר הקונטרס, בתחינה ובתקווה נואלת מבחירה, שייתן בידו מפה ופנס שיאירו את דרכו של התועה האומלל, בנבכי מחלוקת איומה זאת.
מכל מקום, הקורא חסר ההגנה, הגנת הידע העמיק, נופל למלכודת שבסיסה כפול.
מצד התבונה, עליו לבחור בחירה בחינת תער חריף, האם להכנע לתכתיב הכותב, וללכת שבי-קסם אחרי חליל ההמלין שבעט הכסף שלו,
או להתעורר מיקיצה שאינה בלתי מתוקה , ולבחון את הדברים נכוחה, ובמסרק סמיך להוציא את ממתקי חווית הקריאה, ולהשאיר ביד בסיס נתונים מוצק.

אבל הכותב עלום השם, שואב אותנו לסחרחורת שאת טיבה ומגמותיה הוא מסתיר בתוך עצמה.

מצד אחד הקונטרס מתנצל לא אחד שהוא מהסוג שייצור עניין אצל בעלי העניין המקצועיים בלבד. כאלה שאינם נרתעים ממידע תפל ובעל מגמת השתנות נמוכה, ולו רק בגלל שאנשים כאלה שולטים בפרטים כל כך, שרמת העניין שלהם לא נפגעת.
הוא חוזר וכותב (עמוד 4 פס' 5) "...כמות הפרטים שאינם "עסיסיים" מרובים ביחס בלתי נסלח לעומת המידע האמיתי שאני מביא כאן. ואתכם הסליחה, ואתכם התביעה, שאם התחלתם להכנס לעניין, אין זה מצד עווית רגעית של רכילות, אלא מצד עניין האדם באמיתי וביציב"
(עמוד 18 פס' 1) "...וכמו שניסה וולאד להגיד, גם אני מנסה לומר בלא קול - ריבוי העובדות לא מביא בהכרח לחקר האמת או שלילתה, ורק חקר האמת או שלילתה מביאה לצידוק ריבוי העובדות"

אך לא קשה לומר, שבעל הקונטרס משתמש בנשק שמפניו הוא מזהיר, ובאמצעו הוא פוצע בנו פצע כפול. ואסביר -

צורת הצגת הדברים שלו היא מצג שוור של דיוק חסר פשורות. מדוע מצג?
כי דרך הצגת הדברים - הכוללת שלל פרטים לא חשובים במתכיוון - הינה מדוייקת ברמת הכירורגיה לשם מטרה. מצד אחד להעיק, ומצד שני ליצור תחושת פורקן הממשמשת ובאה, שהנה הנה ההבנה תאיר את אורה הבהיר. וכשהאדם מתחיל לסבול סבל רב מדי עקב ריבוי פרטים - כותב הקונטרס מחדש את העניין על ידי זריקת פריט מידע מדוד - שהינו לא בלתי נכון, אך עסיסותו רבה על חשיבותו, ובזה הנערה באה אל המלך, והקורא מובל שדוד אל הקטע הבא, ומחזור זה יוצר מתח כה רב, עד שמסקנת הדברים מתקבלת אצל הקורא כמים על נפש עייפה ובידים פרושות בברכה.

ומהי המלכודת?
א' - ידיעתית. צורת כתיבה מבריקה ברעל זאת - אינה בהכרח האמת לכשעצמה. וכי יעלה על הדעת שאפשר לגבש דיעה מוצקה על פרשה זאת, פרשה שכמות הגורמים המשתנים בה גדולה מכמות האנשים שהיו מעורבים בה, וגדילה מיום ליום? רק כתיבתו הפועמת כגידול ממאיר של המחבר גורמת לנו לדמיין תחושת שליטה בפרטים, שליטה שאין בה אלא תמימותו של ההלך רגע לפני נפילתו לבור בלתי נראה.

ב' - וחמורה מכל - המחבר גורם לנו חווית קריאה שאינה חוויה ספרותית כלל, אלא כעין קונצרט על כוחות הנפש של הקורא, ובלא רשותו. הקורא בא - או מונע - על ידי הדחף הכפול של צבירת האמת על ידי קריאת העובדות והרצון לקריאה בחיבור בהיר ומבוסס. מהיכן שואב הכותב את העוז להעביר את הקורא טלטלה שאינה קשורה למישור הספרותי, אלא לתנודות נפש שקשורות בציפייה ופורקן? היאך נטל לידיו הכותב, את מחבת הבישול של הסורים, ובו הוא עורך ניתוחי מח?

חבל שהוצאת רובין הוותיקה, לא מצאה לנכון לגעל מתוכה יצירי בני כלאיים מזוויעים כמו קונטרס זה.
אנכי בכל אופן, חש לאחר הקריאה כאדם שעמד בפני משבר גדול ויכול לו. תחושה מרוממת. אולי רק לשם זה, כן שווה לצלוח את הקונטרס. ואולי לא.


******
חורחה לואיס בורחס הוא סופר שגיליתי בגיל מאוחר אך מאז לא זזה ידי מתוך ספרו.
הוא המציא ז'אנר חדש לחלוטין - ביקורת הספרות הפנטסטית.
עניינה - משהו כעין מה שכתבתי כאן, רק במוצלח יותר.
אני מודע לזה שזהו קטע קשה ולא קליל. אך אנא, תנסו להבין את הצורך שלי בלספר סיפור על ידי רמיזה וצלליות,
ונסו להינות.
תודה.
אבימי
*******
שלום, שמי מוטי ואני בן אחת עשרה. אין לי כל כך סבלנות לספר על עצמי, אבל לתועלת ילדים אחרים שגם הם עוברים את מסכת הקשיים כמו שלי אז אני מוכן להתאמץ.

טוב, נתחיל שוב. קוראים לי מוטי ואני גר במרכז הארץ, ולומד בת“ת גדול ונחשב. אני לומד בכיתה ו‘, ואצלנו בכיתה לומדים כעת גמרא. זהו, נראה לי שהקפתי את הנתונים החשובים.

מאז שאני זוכר את עצמי, המחנכים תמיד מצאו בי עניין. כנראה זה היה מאוד משעשע לראות אותי כל רגע בתנוחה אחרת... הם היו גוערים בי בלי סוף.

המחנך של השנה, הגדיל לעשות ואף פנה להוריי בנושא הזה, ונראה לי שהוא פשוט לא הניח להם. אם כי לא ידעתי מה הוא דיבר איתם...

אני נזכר שבכיתה א‘ הרב‘ה אמר שיש לי ’קפיצים‘, ובתמימותי התווכחתי איתו שאין לי שום ’קפיצים‘. הוויכוח הזה עלה לי בזימון של הורי לת“ת לשיחת הבהרה על נושא ה‘כבוד לרב‘ שצריך טיפוח אצלי. אני הסכמתי שייתכן ובנושא הזה היה צדק כלשהו בדברי הרב, מה שלגמרי לא הסכמתי בעניין ה‘קפיצים‘. כך או אחרת מאז הוא לא התלונן על ‘קפיצים‘, חוץ מתלונותיו שאינני יושב ‘רגוע‘ במקום, והיום בכלל אני יותר מסכים עם טענתו על ה’קפיצים‘ שברשותי.

הקושי שלי לשבת ’רגוע‘ במקום, הלך איתי לכל מקום אליו הגעתי. אגב, בין הדברים הקשים אצלי זה ההמתנה לרופא שיניים. כולם יושבים בדממה, אבל המבטים שלהם רודפים אחרי כל סיבוביי וקפיצותיי.

ובכן, אחרי קפיצה מנושא לנושא בלי סדר ברור, (כמוני...), אתמקד בסיפור שלי.

* * *
מידי שנה בשנה זוכה כיתה ו‘, במסורת רבת שנים מיסודו של המחנך שלנו, לטיול חורף בצפון. מאורע זה נעשה בדרך כלל עם סיום פרק המפקיד, אחרי שרוב התלמידים נבחנים עליו בשקו“ט בע“פ. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע, תאמין לי, אם אני הצלחתי - עם ה‘קפיצים‘ - להבחן על הפרק, אז כל אחד יכול...

גם השנה עם סיום הפרק והבחינות, קיבלנו הודעה על הטיול המתוכנן. קריאות השמחה שהיו בכיתה הזעיקו עד מהרה את המנהל, שבכניסתו התמקד מיד בי, וגער בי בכעס רב. כנראה שהתנוחה שלי עומד על רגל אחת בידיים מונפות מעל השולחן העקום, השכיחה ממנו את כל קריאות השמחה מכלל הילדים בכיתה, שבגללם הגיע לכיתתנו.

ירדתי מהשולחן עליו עמדתי, ובליבי שמחתי שלא נענשתי שלא להגיע לטיול.

יום הטיול הגיע. קמתי כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, אפקט ה‘קפיצים‘ עשה את פעולתו. התלבשתי בדממה וסידרתי את חפצי ותרמילי, תוך שאני מביט ללא הרף בשעון היד שברשותי.

בשעה 6:45 יחד עם משכימי השחר לתפילת שחרית, מצאתי עצמי כבר פוסע בשערי הת“ת. חברי נאספו בזה אחר זה, וכעבור רבע שעה עמדנו כולנו בכניסה לת“ת ממתינים להסעה שתיקח אותנו אל המרחבים המעניינים שחבויים בצפון הארץ.

מה אומר, הנסיעה בהחלט לא הייתה קלה עבורי, הנהג השתדל להיות נחמד בהתחלה, עד שהתחלתי ’לנוע‘. בפעם הראשונה והשנייה הוא העיר לי יפה, אבל אחר כך הוא פשוט צעק עלי שאני מסכן את חיי, ושאם לא אשב הוא יחזור ויוריד אותנו בת“ת ממנו יצאנו.

לזה לא יכולתי, ובעל כרחי ישבתי כל הנסיעה עם החגורה שקשרתי את עצמי, למול גיחוכם של חברי. פשוט ידעתי שאם לא אחגור את עצמי, אני אמצא את עצמי שוב במסדרון האוטובוס בין המושבים.

כשהאוטובוס נעצר ביעד הראשון שלנו, הייתי הראשון שזינק ויצא מבין דלתי ’בית הכלא‘. אה, סליחה, ’האוטובוס‘. משב האוויר הרענן השיב לי את כל מצב הרוח שאבד לי בנסיעה המתישה.

המחנך ומדריך הטיולים סידרו אותנו בקבוצה, והמדריך החל למסור לנו את הוראות הבטיחות למסלול שלפנינו.

’תלמידים יקרים‘ - פתח המדריך את דבריו - ’המסלול שלפנינו מאתגר במיוחד. יש בו טיפוס בסולמות, והליכה בשבילים צרים. אנא, צעדו בזהירות ושמרו על חייכם!‘

התחלנו את המסלול. הרקע ההררי שנגלה לעיני שיכר אותי לחלוטין. כל הוראות הבטיחות פרחו להם מראשי, ואני התחלתי לקפץ כגדי בשבילים הצרים תוך השמעת קולות התפעלות.

לאחר מספר דקות של דילוגים וקריאות התלהבות, חשתי בשקט מוזר סביבי. סובבתי ראשי לאחור אך מראה השביל הריק הפחיד אותי לרגע. ’נו טוב‘ -הרהרתי בליבי - ’מן הסתם עוד רגע ואראה אותם מעיקול השביל‘. המשכתי בריצתי המתלהבת במורד ההר, הפעם אמנם כבר לא צעקתי בהתלהבות, אך בהחלט הייתי אפוף הנאה מהשחרור מכל ההוראות והדרישות של המדריך.

לאחר כרבע שעה של טיול אישי, נעצרתי סופית. השקט המתמשך גרם לי לחשוב, שמא טעיתי בדרך. דפיקות ליבי היו הסימן הפנימי שלי שכנראה איבדתי את הקשר עם כל הקבוצה. התחלתי לחזור לאחורי, בתחילה פסעתי במהירות אך מרגע לרגע הגברתי את מהירות הליכתי שהפכה עד מהרה לריצת אמוק בדרך חזרה. (’ריצת אמוק‘, זו ריצה של אחוּז רוּחַ תזָזית בלי שליטה עצמית).

אך כל ריצתי הייתה לשווא. גם אחרי שעה לא מצאתי זכר לחבריי לכיתה. התיישבתי על אבן מזדמנת בצדי השביל הצר, ודמעות תסכול נשרו על לחיי. כך ישבתי במשך שעות ארוכות. זו הייתה הישיבה הארוכה ביותר בחיי במקום אחד, ללא שהכריחו אותי... השעות הארוכות עייפו אותי וכך אט אט נעצמו עיני. נרדמתי מודאג, צמא ותשוש.

אור מסנוור פילח את אשמורות עיני. מצמצתי ופקחתי אותן באחת. ’הוא אתנו‘ - שמעתי את העומד מולי משדר למכשיר הקשר - ’מצאנו את הנעדר‘. כוס מים שהוגשה לי מאחד מהעומדים מולי, גרמה לי להתעורר סופית ולקחת את הכוס מידו.

המחלצים תמכו בי לאורך המסלול, בסופו הוכנסתי לניידת שהמתינה עבורנו. בתחנת המשטרה כבר המתינו לי הוריי.

אמי הבוכייה חיבקה אותי בחום, וגרמה לי לפרוץ בבכי ששחרר את הלחץ הגדול שאפף אותי בשעות האחרונות.

הוריי שוחחו עם השוטרים, חתמו על מספר מסמכים, ויצאו יחד איתי לבית. הנסיעה חזור עברה עלי בשתיקה מתישה. הוריי לא גערו בי, כמו הבינו את החרדה שעברה עלי. בעצם, אני חושב שהחרדה עברה גם עליהם...

הגענו לביתנו ופניתי לחדרי. ’מחר בבוקר תישאר בבית‘ - שמעתי את אבי, שנכנס אחרי לחדר - ’אני רוצה שנדבר יחד, בסדר?‘

’בסדר‘ - עניתי - ’לילה טוב‘. למרות (ואולי בגלל...) אירועי היום נרדמתי מיד.

* * *
התעוררתי לבית שקט. אחיי ואחיותיי יצאו כבר ללימודים. מהמטבח עלו קולות שיחה של הוריי. נטלתי ידי התארגנתי והתפללתי תפילת שחרית.

לאחר שסיימתי פניתי אל המטבח. על השולחן היה בקבוק כמוסות קטן, הורי ישבו סביב השולחן, וכשראו אותי הזמינו אותי לשבת איתם.

’ראה מוטי‘ - פתח אבא והביט בי ברוך - ‘ברצוני לשתף אותך בנקודה שחשבנו שתעלם לבד. אך הקב“ה האיר את עינינו. אם אתה זוכר לפני מספר חודשים פנינו לרופא כלשהו, והיה זה בהמלצת המחנך‘.

’אכן‘ - נזכרתי שבתחילת השנה הלכתי עם אבא לעוד חדר המתנה משעמם...

’בבדיקה שנערכה שם, התברר שכדאי לך ליטול כמוסה שתעזור לך להיות יותר מחושב ו‘רגוע‘. נכון, אני יודע כמה מתסכל אותך לשמוע שאנחנו מדברים על כך. אך דווקא כעת כשהתחושות של יום האתמול חזקות אצלך, הנך אמור להבין את המשמעות של התועלת בקבלת עזרה שכזו‘.

’אם עד אתמול חשבנו שהדבר לא כל כך קריטי, ואפי‘ היה לנו ראיה מיכולותיך להבחן על הפרק בע“פ. אתמול למדנו שלא כדאי לוותר על ’משקפי רוגע‘ כשצריך אותם באופן נחוץ כל כך!‘

אני לא הבנתי מדוע הורי חשבו בתחילה, שאפילו שאני צריך ’משקפי רוגע‘ אפשר להימנע מהם. אבל אני סומך על שיקול דעתם.

אומנם לקחת את הכמוסה זה לא היה לי הכי נוח, אבל כעבור מספר ימים בהם לא זכיתי לשמוע מהרבנים הערות בלי סוף, גיליתי בתוכי נער שונה. נער מרוכז וכישרוני, שיכול לשאול שאלות ולחשוב גם על תשובות. שמסוגל לשחק משחק עד סופו, ולהקשיב לחבר בלי לסבול מאורך סיפורו...

* * *
היום עוד לא לקחתי את הכמוסה, (אני כותב עכשיו בבוקר, עוד לפני הלימודים...), כך שזה לא קל. עוד מעט אקח את כמוסת הרוגע ואצא לעוד יום רגוע.

אז אם יש ילדים שקוראים את מה שכתבתי, דעו לכם, אם אתם לא צריכים ’משקפי רוגע‘, אז אל תנסו אפי‘ למדוד אותם. יצא לכם פעם ללבוש משקפיים במידה גבוהה - זו אותה תחושת ניתוק! אבל אם אתם צריכים ע“פ רופא, ’משקפיים‘ או ’משקפי רוגע‘ פשוט תיקחו את המידה שלכם, ותראו טוב יותר.

ובעיקר, תגלו שלהיות ’רגוע‘ - זה לא מלחיץ!...


---
פורסם בעבר תחת שם העט א. בלומנשטיין. בסדרת 'סיפור מחיי היום' לילדים ונוער.
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
שלום וישע רב לכל החברים המוכשרים!

במהלך ההפיכה האחרונה בפורום, נוצר לי בלאגן. ובתוך כל הטרדות של ערב פסח, עוד נוסף לי כאב הראש הטורדני, של סילוקי מהפורום. הוי, כמה שהיה עצוב! מרוב עצב ובלבול, הזיתי מאמרים נפלאים של האדמו"ר מקורצווייל לג'ורג' הקזאחי. ובאורח פלא, תאמו המאמרים באופן נפלא את רוח האנשים.

וכך באזני רוחי - בעוד אדי ה'סענט מאריץ' אופפים את מוחי - אני שומע את האדמו"ר מקורצווייל לוגם בקולניות בקבוק וודקה קזאחית בנשימה אחת, וכשהוא מסיים הרי הוא מסנן להרה"ח רבי ג'ורג': "חיז'מאייעס!! אתה מוכן להפסיק למכור תותים לבוקי מזורי?!?!?!"


ויהי בחצי הלילה. אדי חומרי הניקיון פגו, השפעתם החריפה על המוח החליפה את מקומה ל'מוח שליט על הלב', וחזרתי לנוח על זרי דפנת פורום כתיבה. אני מתחיל לקרוא אשכול אחר אשכול, נהנה עד כלות, מתגלגל מצחוק קולני שמעיר את הפיליפיני של הזקן השכן, ו... בא לבטא את הנאתי בתגובה הולמת וניצחת.

אך אויה! שבר על שבר הושברתי.... 'אין לך הרשאת כתיבה בפורום', אומרת ההודעה הלאקונית. כביכול דיווח אורי בץ בלאקוניות ובחוסר עניין אודות מזג האוויר.

ואז, הבנתי ---
מפני 'דרכי שלום' עשיתי שינוי השם לפני תקופה קצרה. שמי הקודם היה 'חסידישער'. ולבקשת הרעיה המסורה והמוכשרת, הוא שונה ל'cheinanit'. הלב זועק למוח: "אסור להתחרט על דברים טובים שעושים!! אסור!!". לא להתחרט על מה שנעשה למען ה'שלום-בית'! ומאידך, מתריס המוח: "וכי בשביל שלום-בית צריך לוותר על 'פינת יקרת' כמו הפורום הזה? איפה ננוח?"


וָאִיפֶן על הפנס בערפל שחשף את שמו, הלוא הוא ידידנו היקר והנלבב
@נתן גלנט, ואספר לו את כל אשר קרהי... ואת פרשת שלום הבית אשר אמרתי לשקול אל גנזי פרוג...
ויאמר רבי נתן: נקנק נא ניק חדש. בשמך הישן. ספר לכל החברים מי ומה אתה. השיבותיך אל מכורתך.


תודה רבי @נתן גלנט! תודה! שלום, חברים יקרים! שלום!

יום ראשון. חג.
ליל הסדר. מתחילים מאוחר. עד שכולם מתיישבים. מוישה'לה נרדם על הכסא של הסבא. הוא לא כל כך ממהר מוכן לפנות את מקומו. סבתא מחפשת לסבא את הקיטל, היא לא מוצאת. בסוף מתפשרים על הקיטל מערב חג עם הכתמי צבע (אגוז דודבן, הכי עמיד שיש, טמבור).
הסדר עובר ביעף. בשולחן עורך אוכלים תפוחי אדמה, בשר.
מויש'לה בסוף מתעורר ושר מה נשתנה כאשר כולם אוחזים ב'נרצה'. נחמד.
בוקר טוב אליהו!, בעצם, בוקר טוב מוישל'ה.
מצטערים מוישל'ה, אבל סבא כבר פתח את הדלת לאליהו הנביא. אתה יכול לפתוח שוב פעם אם אתה רוצה.

הולכים לישון בשעה מאוחרת, עייפים. הארבעה כוסות מקפצצים להם בבטן. שיק שק. זה הרבה מיץ ענבים!
קולות השכנים חודרים מהחלון. שירה ושמחה. איזה יופי. חלומות פז.
קמים בבוקר. חצי מהמניין מאחר כהוגן. כולם מתנודדים, עיניים עייפות. אף אחד לא יודע אם זה מהמרור או מהארבעה כוסות.
סעודת חג. שוב פעם מצות, מיונז, חריין, דגים עם טעם של סוכר.
תפוחי אדמה. בשר.
אגוזים.
ווארטים.

מנוחת צהרים.

מנחה. המתפללים במניין קצת יותר ערניים. מעריב. מתחילים ספירת העומר. חצקל המשופם עם הבדיחה הקבועה:
מישהו בא לחבר שלו במוצאי החג ואומר לו: "תוצאי אותי בספרית העומר". שואל החבר: "למה להוציא אותך? איך יכול להיות שפיספסת? היום הראשון לעומר"
המישהו עונה לו: בסדר גמור. עכשיו אני יוציא אותך...

מוצאי החג. מתנפלים על המפות ומלא תכנונים לאן לנסוע, לאן לטייל. העיקר: לקום מחר מוקדם!
אדהכי ואדהכי אוכלים תפוחי אדמה. עם ממרח ביצים.

מחר בבוקר. יום א' דחול המועד.
כולם ישנים עמוק. קמים מאוחר.
כל התוכניות מתבטלות.
שולחים את הזוג הכי צעיר להכין לכולם ארוחת בוקר. יש צדק בעולם.
כולם מחכים בסלון ומעבירים את הזמן.
הארוחת בוקר מוכנה, מכריז הזוג הצעיר.
כולם רצים למטבח.
הסלט מלוח, החביתה שרופה. יש צדק בעולם.

אחרי ארוחת בוקר יוצאים לסיבוב קטן, המטרה: הגינה החדשה בסוף הרחוב.
עד שיוצאים (מוישל'ה בוכה שהוא רוצה שוקו, אין שוקו, בסוף מתפשרים על קפה בטעם של חרוסת) מתחיל לרדת גשם. הקטנים מתגלצ'ים על המגלשה, נרטבים.
יאללה, חוזרים הביתה.
מה אוכלים?
פירה, קציצות תפוחי אדמה, ממרח ביצים. מקנחים במשקה בצבע של המשקה המוכר והאהוב אבל בטעם של המשקה הכי פחות אהוב.

מנחה. מעריב. שיעור חגיגי לכבוד פסח. ב' לעומר. חביתה. מיונז. סלט. טונה במים (איכסה), קפה בטעם של פסח. הולכים לישון.

יום חמישי. ב' דחול המועד. הכל אותו דבר כמו אתמול. שידור חוזר. אפילו הגשם הגיע באותה שעה. יש הבדל אחד ענק: היום התפוחי אדמה קצת שרופים.

יום שישי. מתכוננים לשבת. מצות, מיונז, חריין.

שבת. כנ"ל.

יום ראשון, ערב חג.
כולם נזעקים:
החג כמעט עבר! לא ניצלנו אותו!
עד שמדברים איך לנצל את היום- החג נכנס.
מנחה, מעריב, סעודת חג, הולכים לישון. מהחלון שומעים את המניין החסידי ממול הבית שרים אל תוך הלילה שירי יציאת מצרים. כמה נחמד!
מוקדם. ותיקין. קמים לבית הכנסת. מתפללים. נרדמים קצת באמצע. תפילה חלומית.

התפילה נגמרה. קידוש על עוגת מזונות בטעם של עיסת נייר. הולכים לישון.
קמים לסעודה.
מצות, מיונז, חריין, דגים מסוכרים.
מנה עקרית: תפוחי אדמה, ביצים, עוף.

הולכים לישון.
קמים.
סעודת גאולה.

מוצאי החג.
מציצים מהחלון על השכנים המרוקאים: איזה אוכל טוב יש להם!
מחזירים את כלי הפסח לארון.
מגלים שיש עכבר במטבח הרגיל.

קונים פיתות במאפייה. צריך כתפיים רציניות בשביל זה.
מנקים את הבית מכל הבלאגן של החג.
אוכלים את המצות שנשארו.

הולכים לישון.
החג נגמר.
חולמים בלילה על עכברים שאוכלים תפוחי אדמה.

1

רידינג מול שדה דוב. תל אביב, ישראל. חורף תשע"ו (2016)


ספסליה המקובעים של הטיילת רידינג בתל אביב התמלאו למחצה בעוברי אורח. אפלוליות של ערב נזרקה בחלל השבילים והחלה מושכת עמה רוח חופשית מן הים. מקצה אחד השבילים דמות פוסעת נראתה, דומה כי צלליתה הייתה חיוורת כמותה.

בלבוש ישיבתי אם כי זרוק התהלך לו יענקי בן התשע עשרה, בשבילי הטיילת. רעמת בלוריתו התנופפה ברוח, וכמו נלחמה במקומו להתקדם קדימה. מאז עזב את הישיבה האחרונה בסדרה של שנת הלימודים האחרונה, החליט שכשם שסילקו אותו מן הישיבה כך גם הוא מסלק את עצמו מן המספרה.

'אין מצב שאני חוזר הביתה', הרהר בליבו. 'הם חושבים שאם הם יצעקו הם יוכלו להכתיב לי מה לעשות? היום הם ילמדו שאני קרוץ מחומר אחר, חומר שיודע לבד מה הוא צריך לעשות'.

הפלאפון החדיש שבכיסו שרק והודיע לו על הודעת מסרון טרייה שהתקבלה זה עתה. המכשיר שעליו קמה החלטתו לישון כאן בספסלי הטיילת ובלבד שלא לשוב לבית.

ספסל יחיד ומקובע לקרקע היה פנוי בשולי השביל בו פסע. התיישב על הספסל תוך כדי שריקה משחררת. ליבו כאב. 'נכון שאמא בכתה ואבא צעק,' - שחזר לעצמו את קורותיו הערב בבית - 'אבל הם פשוט לא מרפים ממני. עכשיו אני לא לידם, אני חופשי ואין מי שיעיר לי שאני כל הזמן 'מתבטל עם המכשיר', כלשונם'.

ידיו נשלפו אל המכשיר, וראשו נרכן לתנוחת שקיעה רציפה בגלישה איטית אל תוך המסך. החל להתכתב כמו שרק הוא יודע. החברים בקבוצה הגיבו בהתלהבות ישראלית למנהל הקבוצה המצליחן שלהם. אמירות שנונות קלחו מבין אצבעותיו, וקטלו ללא רחם כל 'מתפתח', כהגדרתו.

אבל בלב הוא חש שאינו מסוגל לקטול במיטב שבקטילותיו. כמו עצור הוא וכאוב. לרגע חש פגוע ובמשנהו חש כאסיר שברח מהכלא. יענקי פלט לו 'אוף' ארוך ומתוסכל, וסגר את המכשיר בלי לומר שלום לחברי הקבוצה.

ראשו התרומם והחל סורק בוהה בלי מטרה, בשטח שסביבו. עצים, שבילים, כסאות, גלים, ושמים שחורים. בהייתו נקטעה באחת - - -

"הי גבר, נדבקו לך המכנסיים לספסל?" שאל בחור ג'ינג'י כשסיגריה כבויה תחובה בין שפתיו.

"תגיד" – המשיך הג'ינג'י – "יש לך אולי צמר גפן? פשוט נגמר הגז במצית שלי, ומצאתי שני אבני אש רק חסר לי צמר גפן."

חיוכו הציני של הג'ינג'י עצבן אותו.

"י'אלה עם הצמר גפן ש'ך" – ענה יענקי בעצבים – "קח אש מהמצית שלי, ואל תלפף אותי בשאלות על צמר גפן. ולא, לא נדבקתי לכיסא."

"הופה, מה קרה התעצבנת" – הגיב הג'ינג'י – "זרום אחי, קח ת'חיים באיזי. כולה ביקשתי אש לסיגריה, לא שתשרוף אותי באש של העצבים ש'ך."

נבוך ומעט כעוס, לקח הג'ינג'י את המצית, קרבה אל פיית הסיגריה ושאף לראותיו אוויר צלול של חוף ים משולב בארומה מעושנת של מרלברו טאצ' הבהיר.

נשיפת העשן מראותיו, ותנוחת עמידתו של הבחור נראתה כמי שלא ממהר לשום מקום. 'אז מה, מחכה למישהו?' זרק בשעמום, כביכול הוזמן לשיחה.

"לא" - ענה יענקי קצרות. תוהה על כוונותיו של הג'ינג'י.

"אז אתה לא ממהר" – שאל קבע הג'ינג'י – "אוקיי, שמי עוזי. ואתה נראה לי בחור לעניין, אבל עצבני. ת'שמע לי, לא משנה כמה אתה עצבני תזכור תמיד שלא כדאי לשבור כלים. בשום מקום." סיים ונעלם בשבילי רידינג, משאיר אחריו שובל ענן משאיפותיו.

יענקי הביט מהורהר בענני העשן שהתאדו. 'מה מבין העוזי הזה' - הרהר לעצמו - 'וכי חש הוא אי פעם תסכול מחוסר הבנת הסובבים אותו? האם אי פעם הרגיש את בליל הקולות בראש, כאשר מסביב רק המגיד שיעור מוסר את שיעורו המפולפל? האם גם בו הטיחו שוב ושוב שהוא 'יכול אבל הוא לא רוצה'? אז שאף אחד לא יתחיל להסביר לו איזה כלים לשבור ואיזה כלים לא לשבור'. רוחו סערה בקרבו, ותחושות הזעם והכאב הציפו אותו ביתר שאת. ושוב מבטו של אביו הכועס צף ועלה לנגד עיניו...

שבילי רידינג התרוקנו אט אט, משאירים מקום לחושך הסמיך שהחל לנום את שנתו הלילית בינות לעצי הדקל בשפת חוף ימה של תל אביב.

נער אחד לא מקובע, נותר לבלות את הלילה השקט בין השבילים על ספסל מקובע...

הלילה לא היה שקט כמו שהוא חשב שיהיה לו.

* * *
ריצות רגליים מהירות העירוהו משנתו החפוזה. שומר המסך במכשירו הראה על השעה 2:45 בלילה, הוא הרים את ראשו לראות את הרצים.

נדמה היה לו כי ראה דמות שפופה מתרחקת מאחד השבילים משמאלו.

בסקרנות נערית התרומם מספסלו – מיטתו, והחל פוסע לכיוון השביל. השקט הסובב היה לתיבת תהודה לפעמי פסיעותיהם של הרצים. לפי החשבון זה אמור היה להיות שני רצים, חשבן לעצמו במהירות.

יענקי נכנס אל השביל המדובר והחל פוסע לתוכו. השביל התפתל והתרחק משפך הירקון לכיוון תחנת הכוח, וכשהגיע לאחד מעיקולי השביל, הבחין כי אדיבותה של העירייה הסתיימה בהעמדת עמודי תאורה עד לקטע זה. אלא שגבול סקרנותו גבר על גבול אדיבות העירייה, ובלי לחשוב פעמיים הוציא את מכשירו והדליק את אפליקציית ה'פנס' הפופולרית, והחל פוסע במהירות בעיקולי השביל החשוך.

כעבור דקה ומחצה של צעידה מהירה, הדי הפסיעות שככו. 'כנראה שהרצים נעצרו כאן בקרבת מקום', הרהר לעצמו. צעדיו גברו ואחר דקה נוספת מצא עצמו בסופו הרשמי של השביל. שפת הים נפרסה למולו איננה מסתירה מאום, אולם גם לא מראה כלום מן הדמויות שאחריהן חיפש.

בעודו עומד מביט ותוהה לעצמו, האם חלם מתוך שנתו על צעדי רצים? הלוא שמע את צעדיהם עד לפני דקות אחדות. ספקותיו לא נמשכו זמן רב, רחש תזוזה נשמע בבירור לאוזניו מכיוון השיחים. אימץ את ראייתו לכיוון ממנו נשמע הרחש אולם לא ראה דבר. 'השיחים הללו דלילים מכדי שאי מי יוכל להסתתר ביניהם' החליט בינו לבין עצמו.

כמעט שפנה לשוב לכיוון הטיילת המוארת, אלא שאלומת פנסו נפלה על חפץ שנצנץ בין השיחים. נראה היה כנפל למישהו בעת ריצתו. בעקשנות בלתי מוסברת החל פוסע לעבר השיחים הדלילים שבצדו הימני של השביל לבחון את החפץ. לכשהתכופף, נבהל לראות מקרוב כי זה עתה גילה אקדח ברטה כסוף.

'פעם ראשונה שאני רואה אקדח מקרוב כל כך'. יענקי שלח את ידו לקחת את האקדח, הוא כבר יראה מה לעשות בחפץ הנפיץ הזה. אלא שבאותו הרגע בו נגעו אצבעותיו באקדח, זוג פנסים הבליח לפתע מעל לראשו. עוד לפני שהתעשת, זרועות אימתניות אחזוהו. עיניו כוסו, וסמרטוט דלוח מילא את פיו. סחרחורת ולאות עמוקה פשטה עליו בפתע פתאום, יענקי הספיק עוד לחוש את כאב הדקירה של המחט שננעצה בזרועו.

מנוע של טויוטה קורולה בגוון כחול מטלי הרעיד את השקט והמיית הגלים, חריקה צורמנית של גלגלי הרכב היוו אקורד הסיום ליצירת הדרמה שעתה רק החלה. הרכב שעט קדימה חותך את גבולות סימני החנייה שבחניון רידינג, ועולה לרחובותיה של תל אביב בואכה כבישי איילון.

גלי הים שהשתוממו על המנוע והגלגלים שגנבו להם את סולו נגינת המייתם בלילה הזה, השתוממו שוב אחרי דקה כשמנוע נוסף של ג'יפ החריד את השקט בדואט מושלם עם מנוע סוזוקי של אופנוע שחור כמו החושך שסביבו. קבוצת בעלי כנף נעורו משנתם והחלו משכשכים בכנפיהם כמו מטוס נוסף פנה לנחות בשדה דב הצמוד.

שני כלי הרכב דהרו אחרי הרכב הראשון, אל תוך הלילה.

גיורגי בן השישים שפסע כעבור שעתיים עם כלבו – להליכת לפנות בוקר – בשביל האחרון ברידינג, לא חש בשום סימני דריסת נעליים אכזריות בשיחים מצדו הימני, עדות אילמת לנעשה כאן שעתיים קודם. אך כלבו הנאמן לא היה רגוע כלל, מידי מספר שניות נעצר הכלב ואחר קפץ אל השיחים, תוך כדי נביחות ודילוגים. אולם גיורגי שהאזין בקשב רב לחדשות הטריות לבוקר העולה – מהערוץ הרוסי של 'קול ישראל' – לא הייתה כל כוונה ליחס חשיבות משמעותית לביצועיו הספורטיביים במיוחד של כלבו בבוקר זה.


---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
בס"ד



"אתה בטוח?", שאל בוקי מזורי את גדי, עת עמדו מול דלת העץ הכבדה עליה היה תלוי שלט: 'קליניקה ג'ורג' - פציינטים לבוא ולבכות'.

ידו של גדי הונחתה על כתפו של בוקי בשיטת ה'סמוך'. "אם נתן אומר – זה מנסיון".

ואז בוקי פתח את הדלת.

"אתה אדון, לשבת מול ג'ורג'", פקד המטפל המהולל על בוקי, "ואדון אחר לעמוד. זה מה יש. חיז'מאייעס".

בוקי תקע מבט תמה בגדי. "זה בסדר, אני אעמוד", אמר גדי. בוקי התיישב.

"כן, אדון", ירה ג'ורג', "אתה מספר לי מה בעיה שלך, ואני מנקה אותך מכל בעיות. תהיה נקי לפסח כמו שרבי שלך מקורצוויל אוהב. נעשה אותך חדש, אפילו אשה שלך לא תזהה גבר שלה".

"אני לא נשוי", הפטיר בוקי ושינה תנוחת ישיבה.

אגרופו של ג'ורג' הלם על השולחן. "זה כל בעיה שלך! אתה לבד ואין לך נטאשה לשחרר עליה כל עצבים שלך---".

גדי מיהר להתערב. "דווקא לא זה הנושא בשבילו באנו, בוקי ידידי---".

"אתה לא תגיד לי מה בעיה שלו! אני אגיד לך מה בעיה שלו וגם שלך!! הבנת? דרעק! סיזמאצ'עס!!!". הוא זינק ממקומו והמשיך בחמת זעם להלום באגרופיו על השולחן, "ג'ורג' יודע הכל. אתה סתם כותב סיפורים, והוא שר שירים גרוע והורס גיטרה עם חשמל. פעם אחד אני ישיר לך המנון קזאחי, תראה מה זה לשיר. לא כל זבל ששרים אצלכם בארץ עם בום בום ממזרח---"

"תאמין לי", פנה בוקי לגדי, "הייתי שובר גיטרה על הראש של האריתראי המסומם הזה".

"קזאחי", ענה גדי. "ופה זה לא קיסריה, בא נסיים עם הטיפול הזה בשקט בלי סצנות במה ופירוטכניקה".

"אתם מדברים בזמן אני עושה טיפול?", לחייו של ג'ורג' האדימו, מפיו ניתזו טיפות רוק בניחוח ויסקי ושיירי סטייקים שנתפסו בזקנו העבות. הוא הסיט את השולחן במהירות. "אני יראה לכם איך עושים משמעת קזאחית". הוא רץ לכיוונו של גדי והרים יד ענקית ומקולפת לעברו.

בוקי זינק כמו אוטומט, בלם את ידו של ג'ורג' באויר ועיקם אותה בתנופה אחת. "עוד פעם אחת אתה מרים יד על גדי או מישהו אחר, ואני עושה ממך סלט רימונים ככה שאפילו זק"א לא יזהו אותך".

ג'ורג' התיישב מובס בכסאו. "דרעק! חיז'מאייעס! סיזמאצ'עס!"

גדי התקרב אל ג'ורג'. "בא נירגע, ונתחיל מהתחלה, בסדר?"

"קפוצ'וב! חרושצ'וב! מילצ'וב! יגודיוב! יעקובוב---"

"אדון ג'ורג', אני מבקש---"

"חצ'ודא! פקיצ'ה! צ'יקיטה! חמולא! קרמבולה---"

"בבקשה ממך, בא נתאפס רגע ו---"

"גרצ'ידאק! פנדוקאק! פוטומאק! שטאקומק! קוניאק---"

"אנחנו מתנצלים, בסד---"

"כלבדיבה! קורדובה! ספאסיבה! בר כוכבא---"

בוקי קם.

"חיז'מא... הנה ג'ורג' שותק".

גדי נשם נשימה עמוקה. "יפה מאד. עכשו, בואו נירגע כולנו כדי שנצא מפה עם משהו".

"לי כבר יש", העיר בוקי, "את המדריך הקזאחי המקוצר למקלל".

"בוקי, שתוק!".

"ג'ורג' צריך קודם כוס וודקה קזאחי טוב, בשביל להמשיך טיפול מקצועי". הוא פנה אל הארון שעמד בצד החדר.

בוקי קפץ וחסם לג'ורג' את הדרך. "גדי, מה וודקה עכשו? גם ככה הבנאדם מתנודד, עוד לגימה והוא לא עובר ינשוף..."

"עזוב אותו, בוקי, בשבילו וודקה זה כמו מים, הוא לא מרגיש אותה בכלל".

"נכון", אמר פתאם ג'ורג', "תמיד אחרי גרישה מביא לי כוס וודקה, אני לא מרגיש כלום! סיזמאצ'עס!".

"ואיפה גרישה העוזר, באמת?", התעניין גדי.

"פעם אחד אחרי וודקה קזאחי טוב, בלי להרגיש זרקתי כדורגל על ראש של גרישה, ראש שלו נתקע בקיר, גרישה נופל, הלך לבית חולים. יותר אין גרישה!".

"עשה מגרש, מגרישה...", מלמל בוקי.



>>> צליל חריקה צורמני. הדיסק נעצר.



בוקי: תגיד לי, זה נראה לך לענין מה שעשית עד עכשו?

גדי: מה הבעיה?

בוקי: לקחת את הדמות של נתן והורדת עליה קטילות.

גדי: מה זאת אומרת? זו הדמות של הקזאחי. נתן עצמו מתעלל בדמות הזאת שלו, אני בסך הכל ממשיך את הליין הקיים.

בוקי: הוא זה משהו אחר. לא בטוח שהוא יאהב את הקטע שעשית על הדמות שלו.

גדי: אז מה אתה רוצה שאני אעשה?

בוקי: אם אתה שואל אותי, תעדן קצת את הקטע. אבל אתה הבוס.

גדי: טוב, שומע.



הדיסק רץ לאחור. הסאונד נשמע כקול עכברי. הדיסק נעצר. צליל חריקה צורמני. הדיסק ממשיך להסתובב <<<



"אתה לא תגיד לי מה בעיה שלו! אני אגיד לך מה בעיה שלו וגם שלך!! הבנת? דרעק! סיזמאצ'עס!!!". הוא זינק ממקומו והמשיך בחמת זעם להלום באגרופיו על השולחן, "ג'ורג' יודע הכל. אתה סתם כותב סיפורים, והוא שר שירים גרוע והורס גיטרה עם חשמל. פעם אחד אני ישיר לך המנון קזאחי, תראה מה זה לשיר. לא כל זבל ששרים אצלכם בארץ עם בום בום ממזרח..."

בוקי הסתכל על גדי. ושתק.

"--- אתה צריך להפסיק לכתוב שטויות על דמעות וגשם. אין כזה דבר. בקזאח היה לנו דמעות. הרבה דמעות, ובלי גשם בכלל. ואתה", הוא הפנה אצבע שמנה אל בוקי, "צריך להיחתן. וגם להפסיק לקרוע גיטרה בחשמל, ולעשות יותר תופים בשביל שיהיה טוב באוזן".

בוקי התרומם מהכסא. "אוקיי, תודה אדון ג'ורג', אנחנו נעבוד על היעוץ שלך".

"לא! דרעק! סיזמאצ'עס! אתה נשוי עד סוף שבוע הזה. ובא לפגישה בשבוע הבא בשביל לדעת איך מתנהג בבית שלך". צעק ג'ורג'.

"קצת בעיה", אמר גדי, "אני מתכוון מצד ארגון חתונה מזרחית במהירות כזאת".

האגרוף הקזאחי ננעץ שוב בשולחן והעיף מזלג מתכת אל מעל הארון, פגע באגרטל זכוכית שהיה שבור כבר והודבק, וניפץ אותו ברחבי החדר לרסיסים זעירים.

"דרעק! חיז'מאייעס! סיזמאצ'עס! קפוצ'וב! חרושצ'וב! מילצ'וב! יגודיוב! יעקובוב! חצ'ודא! פקיצ'ה! צ'יקיטה! חמולא! קרמבולה! גרצ'ידאק! פנדוקאק! פוטומאק! שטאקומק! קוניאק! כלבדיבה! קורדובה! ספאסיבה! בר כוכבא---"

גדי ובוקי כבר פסעו מחוץ לקליניקה, נושמים אויר ישראלי בריא ומזין.

"סליחה?", פנה אליהם כרסתן מחולף, מעונב ומכובע. "אולי תדעו אדונים נכבדים, איפה הקליניקה של מר ג'ורג' קזאחי?"

המבטא של הזר היה בריטי עמוק. הרי"ש של 'ג'ורג' התגלגלה, והחי"ת של 'קזאחי' נשמעה כמו ה"א. קזאהי.

בוקי קרץ לגדי. "אתה לא נח רגע, הא? עשית כבר הכנה לנתן בשביל סצנה נוספת... בא נרוץ לארגן פופקורן וקולה".
ערב פסח, ועדיין -
אשמח אם תמצאו זמן להביע דעתכם.
נא להביע הדעה כאן ולא באישי.

לאחר שנשארו מהפורום הקודם רק חלק קטן מהחברים המקוריים, נצטרך לגבש קווים ברורים מי נכנס וע"פ אלו כללים.
מבחינתי אין בעיה לקבל לפורום רק מי שכותב ולא רק עוסק בעריכת לשון וכדומה, וזאת מהטעם שחצי מעם ישראל עוסקים בעריכה לשונית או מבינים בכתיבה, ולא חשתי שהם תרמו במיוחד לפורום. מבחינתי הפורום מיועד לתחום אחד צר וברור:
כותבים ספרותיים.

אשמח לדעות נוספות או הפוכות משלי (עדיף):
על פי אלו קריטריונים לקבל חברים חדשים, ומי יקח אחריות על הנושא?
כמו"כ נניח וצורף ניק, ולאחר חודש נסיון ראשון ברור שהוא לא מתאים. או לחילופין עברה תקופה ארוכה דייה של חוסר פעילות.
מי יחליט ומי יודיעו על הפרשתו מהפורום? (לא, לא אני. אין מצב.)
מחכה לדעתכם החכמה, ונא לכותבה כאן, מע"ג הפורום, בצורה הכי גלויה ושקופה.

עד שנקבל כאן החלטה והכרעה, לעת עתה הקפאתי את הכללים ואת תנאי הקבלה הקודמים.
נ"ג
מנקים ארון ספרים – מה עושים?
השאלה תלויה בטיפוסים.
ניקיון וסדר מבחינת גברת
עדיפים על ספר וחוברת.

מולה עומד ניצב הגבר,
חשבי קצת – הוא אומר - מעבר
יקר לי מאד כל דף ודף,
כל סנטימטר על מדף.

וכל העת זו הפזיזה,
מזכירה מיכל גניזה.
מה שלא מתאים לצבע,
ולא מסתדר לה עם הגובה.

הוא רואה שואל: הייתכן?!
היא אומרת לו: אכן.
כל השנה לא השתמשת,
מה שזרקתי בעבר, וכי חשת?

תני לי, נזעק, אשים מאחור,
לא, לא, לא, אין זמן לבחור.
ועד שהוא מחליט,
היא כבר מביאה מטלית.

כשהוא נתקע לו על סולם,
שקוע באיזה ספר נעלם,
רגע זה היא תנצל,
לעולם לא תתעצל.
*
בסוף - הכול נקי,
אין אבק
ומיכל הגניזה מלא
עד גדות
...

בזאת עדיין לא תמה הדרמה
כי בחשכת הליל מתוך הדממה
דמות חמקה במורד הקומה
רק צעדיה נשמעו וקול הנשימה

בידה החזיקה את האלומה
וכאל גוזליה יונה הומה
הוחזרו הספרים מעט בעורמה
[והיא את שנתה עדיין נמה]
*
וכך הוחבאו אל מאחורי מדף בחשכת לילה
ובפסח בשנה הבאה עלינו לטובה – חוזר חלילה.
...

הועלה בעבר ומעלה שוב עקב האקטואליה. ח.
  • 2K
  • זהו הספר הראשון שקראתי מאת המחברת הזו. ובגדול, הספר כבש אותי. התענגתי ממש על ספר משלנו לאחר הרבה אכזבות.

    ובקטן - הספר מחולק לשניים. החלק הרגשי והדומיננטי. החלק העלילתי והשזור כתוספת ענין.

    בחלק הרגשי - הפליאה המחברת להיכנס לנבכי הנפש באמנות שנותנת לקורא הזדהות לפן הפנימי יותר של התנהגויות שליליות מוכרות. להכיר נקודת עומק ממנה נובעים המעשים, הן בגיל ההתבגרות והן במהמורות בחיי הזוגיות וכן הלאה... והכי חשוב - בעדינות. הקורא מרגיש נעים לקרא את הקונפליקטים של גיבורת הסיפור מבלי לחוש תחושות בלתי נעימות של חשיפת יתר.
    כמו כן, התנהלות הדו-שיח הרגשי בין הדמויות כתוב בצורה זורמת וחכמה. נהניתי.

    בחלק העלילתי - הרעיון הבסיסי מוצלח. רק צריך שיפור בשביל להרים את המתח בכמה רמות. למשל - והרי אני מספיילר - לא היינו צריכים לדעת מראש שאינה היא גנבת התכנה. היה הרבה יותר מותח שהקטעים עם ה"שתולה" והבוסית לשעבר ידברו על אינה בגוף שלישי, לתת לנו להתענות האם מלכה אכן "סוכנת כפולה ובוגדנית" או לא... ורק בסוף להרגיע אותנו שאינה היא שתולה תחת איומי סחיטה.
    כמו כן, הפריע לי מאד שאינה יצאה מהבוץ בקלות ע"י "מודה ועוזב ירוחם". ציפיתי למשהו יותר אתגרי ולא כניעה מוחלטת. אחרי הכל לבעלה קוראים דימיטרי, לא פחות ולא יותר... ניכר שהסופרת נתנה את הדגש לטלטולי הנפש יותר מאשר המתח בעלילה וחבל.

    סוף דבר - מומלץ מאד לקריאה. לי זה גרם לחפש ספר נוסף של הסופרת. חכו לביקורת הבאה...
    האמת שהעונה כבר נגמרה, אבל בא לו בכל זאת, הוא הסתובב ימינה שמאלה, אף אחד לא רואה, כאילו שמישהו יגיד לו משהו, אבל כנראה התבייש, אולי מעצמו, מי יודע.
    מסתבר שזה חזק ממנו, למרות שרוב העונה הוא לא כל כך התפתה, לא שהוא התנזר אבל הוא לא הגזים, עכשיו משום מה זה היה חזק ממנו.
    הוא נכנס לסופר שנקרה בדרכו, מרפרף במבטיו על המדפים המלאים כל טוב, ולא ראה אותם, זה רק הדליק לו את הקרקור בבטן, אולי הסרטונין נכנס לפעילות מוגברת, הוא בדק שוב, התגבר על מבוכתו העצמית, שאל איזו סדרנית שעברה שם, לא, היא לא ראתה לאחרונה.
    יצא מאוכזב, וזה דבק בו, זה חזק ממנו כבר אמרנו? הוא עבר את הכביש סופר גדול של רשת מתחרה, התורים לא קצרים הוא ראה כבר כשנכנס, אבל לא עצר את עצמו, בעיני רוחו זה כבר נמס בפיו, ממרחק הוא ראה אותם בהבזק עין עומדים בשורה גבוהה, צהובים, מסודרים אחד על השני.
    התורים יצאו מהשיקולים, הפגישה, הילדים, אין ספור הדברים הדחופים, כלום, נאדה, רק את זה הוא ראה, שורות גבוהות, שש עשרה בחבילה, הוא חשש לקחת מלמטה, לא רוצה דומינו, גרר שרפרף מאי שם, ולקח, התור היה מתיש, כן. גם בקופה של עד עשר מוצרים שמישהי מהקופאיות כתבה שם וניסתה לעטר בארטליין סגול.
    סיים שילם, יצא במרוצה אל רכב, הביט שוב, אף אחד לא רואה, פתח את החבילה, הוציא אחד בזהירות, כמו יהלום, רק שלא יתקווץ' הסיר בעדינות את העטיפה, פירק את הביסקוויט, ברך מזונות, ואחר כך שהכל, וזהו, לא נשאר כלום, גם מהשני.
    נמס, נימוח, התפוגג. זהו, אין פאנץ'.

    ואם שאלתם זה היה מוקה, ושל ריאו.
    אתה בא הביתה בערב, גמור, רוצה ליפול על הספה. האשת חיל אומרת, לפני שתניח את הכובע יש מקק בחדר ה... "סגרתי את החדר. המקק מחכה לך".

    טוב, יש הזמנה לקרב, מי לא הולך? התפקיד המסורתי של הגבר הוא להגן על משפחתו מפולשים זרים.

    אתה ניגש לזירה עם מצ'טה (נעל ריחנית) ולהביור (K של כמה מאות כלשהם), פותח את הדלת בחשש, לוקח מטר אחורה להיות ערוך אם האויב ינקוט בטקטיקת התפרצות. סוקר את הרצפה מולך וסביבתה, ומתכונן לתרגיל התגלגלות ופריצה פנימה, מתכופף קצת לסקור את התקרה, אולי הוא מחכה לאמבוש מלמעלה. מחליק במהירות לחדר, משמיע קולות מוזרים, אולי הם יצליחו לחדור לטווח תדרי השמע של היצור המחריד הזה.

    ואז אתה נכנס ברוב פאתוס ולא רואה כלום. סוקר בדקדקנות את כל הקירות, כלום, נאדה, אפס, גארנישט. אתה יודע שאין מצב שהוא פשוט קם והלך, אתה מתחיל להזיז רהיטים ומזנק לאחור ערוך עם כל הנשק.

    בסוף, תמיד הוא יהיה מאחורי הארון הכי כבד, מפנה אליך את גבו, כאילו חושש ממשהו או מפחד, מצטנף בפינה, אבל בדיוק באותו רגע הוא קופץ שוב החוצה ונעמד בפוזה סתמית ומפחידה, בוהה מולך או מול הנעליים.

    - - -

    למה מפחדים ממקקים?

    למקק יש משהו מרתיע בכך שהוא לא פועל לפי הכללים. זה לא חתול שבורח כשאתה מתקרב אליו, זה לא נמר שחושף שיניים כשאתה מתקרב אליו. הוא לא מסתכל לך בעיניים כדי להבין מי הולך על מי, הוא שופט אותך לפי אור וצל, המיחושים המגעילים רגישים לכל תזוזה שלך שמוסיפה להם עוד חצי לומן ואז הוא זז בתזזיתיות של שיכור ובמהירות שלא מביישת רץ ספרינט ומיד בולם בחדות כמו נהג פורמולה מהשורה הראשונה. אם לא הבנת את האיום הוא מנפנף בכנפיו המבחילים ומאיים להפוך את הקרב לתלת מימד, קבל מקק בפנים בHD ב-D3.

    עכשיו בא השיא, עמידת הדום שאינה מושפעת מכלום, גם תרסיס ישר של K 300 לא יזיז אותו ביותר מכמה אינצ'ים. "מצחיקול אחד", הוא אומר, "אני אשרוד גם שואה גרעינית, גם אחרי פצצת האטום של האחמדינג'אד התורן אני אשאר לצפות בך בדיוק ככה. מהתקרה שתיהפך לשחורה, אני אסתכל על המקום שלך ואתהה לאן התאיידת קרוץ חומר שכמוך, נו אז יאללה זוז, אתה לא רואה שהפצצה בדרך?".

    אתה רק נזכר בפצצה ומתחיל לתהות האם התיקן הגרמני הזה היה מדען שעזר לאיראנים ויודע משהו על יום הדין?

    וזה רק מקק אחד. מה קורה כשאתה נופל לאזור שיש בו שני מקקים או אפילו שלושה! נניח מחסן טחוב, או איזה קרש מוזנח בגינה, או פתח ביוב שנאלצת לעבור לידו. אתה מרגיש כמו ילד שנפל לשכונה של גנגסטרים, הם מתפזרים ככה על המרחב, מקפצים על הברכיים ומסננים: בואנ'ה בואנ'ה ש'תעז להתקרב, רק לדבר, בוא נספר לך באיזה ג'ורה אנחנו חיים, מאיזה ג'יפה אנחנו ניזונים, אנחנו יכולים לשרוד שבועות וחודשים ללא מזון, בתכל'ס אנחנו חיים בלי כלום, כל הג'ורה זה רק בשביל הכיף, עכשיו בוא תתקרב לכאן!

    - - -

    מוקדש לכל הלוחמים שהוזנקו היום בצו 8 לרגל השרב.
    להלן סיפור אמיתי, "יומן מסע" לא שגרתי, אותו עברתי לפני תקופה לא קצרה, בקיץ האחרון.
    בו השתתפה בעיקר רגלי, וגם... (תגלו בהמשך)

    אני מקווה לעמוד בהספקים, ולספר אותו עד תומו,
    בלי נדר כלל וכלל.
    מוקדש לאלו שלא נכנעים לכאב, למבטי הסביבה,
    ופוסחים ומדדים וממשיכים בשגרת חייהם.


    פרק 1. "קנה לעצמו מפטיר"

    אירועים משמעותיים בחיים לא חייבים לבוא תמיד ב"בום", לפעמים הם מגיחים ככה באפלולית, חומקים בין האצבעות, והם פה.
    כשנפלה על רגלי פלטת גבס, לא חשבתי שמשהו רציני קרה, מקסימום מכה כואבת, אך לא יותר.
    האמת, שזה גם לא כאב במיוחד, אך בל נקדים את המאוחר.

    הפלטה נפלה בכינון ישיר ובמאונך על קרסול רגלי השמאלית, ואל תשאלו למה ואיך, כי אין באמת אשמים. צירוף "מקרים" מוזר ומורכב הוביל לכך, וקרה מה שקרה.

    במקום היו כמה אנשים שראו את המכה, הם היו מבולבלים חסרי אונים, ולא קלטו מה קרה.
    אני קמתי והלכתי, צעדתי כמעט כרגיל.
    "יש לך נקע?!" שאל-קבע מאן דהו.
    "אולי" עניתי.
    "זה לא יכול להיות שבר, היית נאנק מכאבים ולא יכול לזוז" פסק את פסוקו הידען שבחבורה.
    הייתי אופטימי. לא האמנתי שבאמת יש לי שבר, די רציני.

    למזלי הרב ובסייעתא דשמיא מרובה, היה במקום חבר טוב שלי, בעל רכב,
    הוא הציע לי שאסע איתו למרפאה המקומית, לבדוק ולראות מה קורה עם רגלי.
    השעה היתה 10 בערב, כשנסענו לסניף המרפאה המקומית, בדיוק בשעה שהיא נסגרת.
    הרופא התורן לא היה מוכן בשום פנים ואופן להכניס אותי, אך הסכים לראות מחוץ לדלת את רגלי.
    "נראה שיש לך שבר, בקרסול." הנחית עלי.
    מה? מי? איך?

    סעו ל'טרם', אמר, שם יעשו לך רנטגן והכל.
    ברירה היתה לנו? שרכתי את עצמי חזרה לרכב, (אני לא מאמין כעת, אבל הלכתי לבד! באמת לא יודע איך)
    ונסענו לסניף 'טרם' אשר בשערי ירושלים הבירה.

    התור בטרם היו כרגיל בשעה זו - עמוס להתפקע ולעייפה, אך לפחות תוך חצי שעה ידעתי כבר מה שיש לי - כן, שבר בקרסול. כך הראה צילום הרנטגן בעליל.
    שעתיים תמימות חיכינו בתור, רק כדי לשמוע שהאורתופד היקר אולי כבר ישן על מיטתו... הוא כבר עזב מזמן, ועד הבוקר אין יותר אורתופד. בקיצר, עלי לנסוע לבית חולים, רגיל וגדול.
    לסיכום, שלוש שעות בוזבזו על טרם, וטרם התחילו לטפל בי... (בהמשך תראו שהכל לטובה)

    החבר הטוב והצדיק שהסיע אותי, הפטיר ספק לעצמו ספק בשבילי: "ער האט זיך האב גיקויפט א מפטיר" (בתרגום חפשי: "הוא קנה לעצמו מפטיר". ביטוי לתסבוכת לא פשוטה שבן אדם נפל אליה(

    ועדיין לא קלטתי באמת מה קרה כאן, ומה המשמעות המלאה של פציעתי.

    מה קרה בהמשך? - בפרק הבא.


    נ.ב
    פוסט זה התחלתי לפרסמו בקטגוריית ה"בלוגים" זכרונה לברכה, שהייתה בפלטפורמה הקודמת.
    בדרך נס השתמרה רשומה זו, והועתקה לאן שהוא.
    ומשכך החלטתי שלא למנוע טוב מבעליו ולהמשיך לפרסמה כאן.
    כשזיגדון נכנס למיטה ולא רצה לעשות כלום, אשתו נכנסה לממ"ד, והתקשרה משם לאחותה.
    ונכון שלא היתה שם כמעט קליטה, אבל היא לא רצתה לצאת למרפסת, כי אסתי קרישבסקי מקומה 3 שמנהלת בבית פעוטון, יושבת שם ליד החלון ומפטפטת את עצמה לדעת, ומה ששומעים ברדיוס שלה, הופך במהירות הקול לנחלת הכלל.
    משפחת קרישבסקי היא המשפחה הכי נורמלית בסביבה, בבניינים של עמותת בנין עולם נרשמו רק משפחות של בעלי תשובה, ספרדים, חבדניקים משיחיסטים וחרדים חדשים, אחד מהם גם שמאלני שמתחבק עם אבו מאזן ויורשיו.
    השכן מלמטה הוא ניצול גולאג רוסי ממורמר, שמשליך רגבי עפר על חלונו של מי שמעיז להשמיע צליל כלשהו בין שתיים לארבע, או אחרי שמונה בערב.
    מעליו גרים זוג על סף גירושין, שמתוך ביתם עפות יונים פצועות בכל שני וחמישי, ובעיתות מצוקה מגיעים לבית אנשי מקצוע ודנים בבעיות הזוג על גבי המרפסת המאובקת, ואסתי שומעת הכל ומעבירה הלאה.
    למעשה גם אסתי לא כל כך נורמלית, היא שרה בקולי קולות עם הילדים בפעוטון, מה שגורם לזיגדון לסתום את האוזניים בצמר גפן, ולנסות להמשיך ללמוד למרות קול האשה שנישא ברמה מעבר לבידוד הגרוע שבין הקומות, בנין עולם, והקבלן שלהם נוימן, אשמים.
    בעלה של אסתי, אברך נמרץ ומשתוקק פעיל, מברך את זיגדון במעלית ב"שולם", ומנענע בראשו עד שהבורסלינו החבוט שלו מוזח ממקומו, ומשקפי הברגים שלו רועדים בחשש בקצה אפו.
    ורק אתמול בלילה,בעלה של אסתי רקד "שורות" לעצמו לאורך המסדרון, בלי נעליים, לא צריך להיות מומחה באקוסטיקה בשביל להבין שנוימן הקבלן חסך בחומרי בידוד, והשקיע את הכסף הזה בחישוקי המגנזיום של הג'יפ שלו.
    ולמרות שזיגדון כבר לא חושש ממה יאמרו, והוא אפילו קנה נעלים חומות, וצעד איתם בליל שבת לתפילה ב'מנין אברכים', זה לא חילחל לאשתו, היא בשלה.
    אבל השמועה עשתה לה כנפיים, והטויוטה הצהובה שהעלתה אבק בחניון, סיפרו על כך שזיגדון ב'משבר'.
    נשות אברכים מהפרויקט של סילמן, חצו את הרחוב עם סירי מרק למשפחה האומללה, נשמות טובות שלחו זמר חסידי עם גיטרה וכמה מלקקים שיבואו לשמח אותו, ואפילו ניסו לסדר לו עבודה קטנה בהדבקת מדבקות על מעטפות של הזמנות בר מצווה.
    אבל זיגדון רק שקע במשבר עוד ועוד, המיטה שלו נראתה כמו הר של חפצים, שמיכות, בגדים מלוכלכים, כלים עם שאריות מזון, כי אשתו מיאנה לראות אותו במצב הזה, היא נשארה כל היום בממ"ד, אוכלת את מה שהאברכיות מסילמן שלחו, ומנסה להסביר לאחותה כמה המצב נורא.
    וכמה ימים לפני יום כיפור היא כבר לא יכלה, פתחה בחשש את דלת חדרו של זיגדון, וחיפשה את גופו הצנום בין ערימות החפצים והשמיכות.
    "אליעזר?" היא קראה לו בחשש בשמו הפרטי.
    זיגדון הרים את העיניים, וראה אותה לראשונה מזה כמה חודשים. "חיכיתי לך", הוא אמר.
    "רציתי כבר מזמן לבוא", היא אמרה, "אבל לא העזתי להסתכל לך בעיניים, כעסתי עליך מאוד, ואפילו שנאתי אותך על מה שעשית לי".
    היא שתקה לרגע, חיכתה לתגובה, אבל הוא רק שכב שם, בוהה בה בפליאה.
    "אתה הרסת לי את הכל, את העולם הכמעט נורמלי שהייתי בתוכו, לקחת לי את החברות, והחלפת אותן במתנדבות של 'עזר-ליולדת-ביקור-חולים-נשמות-טובות-אוספות-מצוות-שכונת-סילמן'.
    לפני יומיים החלטתי שאני מסתלקת, הולכת לשכור לעצמי דירה באיזה בייסמנט בעיר הישנה, ומחכה שם לנס שיבוא, אבל משהו עצר אותי."
    "מה?" אליעזר התעורר והזדקף לישיבה על המיטה.
    "הייתי אצל אסתי קרישבסקי, כדי לבקש ממנה את הפרטים של אבא שלה, שהוא טוען רבני מוצלח מאד, וחיכיתי בקצה הסלון, במקום שבו השמש בקעה מבעד לווילון, וחיממה את העצמות היבשות והמדוכאות שלי.
    ופתאום שמעתי את הקול שלך מלמטה, דרך הבידוד הגרוע של נוימן הקבלן, ואתה דיברת בטלפון, וביקשת מאבא שלך לדאוג לי בכל צורה שתהיה, ולשלוח את האחיות לעזור לי לנקות את הבית.
    אני יודעת כמה קשה לך לדבר, וכמה שתקת אפילו שיואלי קליין שר לך 'ואפילו בהסתרה', וכבשת את הראש בכרית.
    ואם שיחת הטלפון היחידה שיצאה מהמכשיר שלך החודש, היתה כזאת שמטרתה לדאוג לי, אני מרגישה שיש לנו עתיד ביחד, ואני יכולה להתגבר על הרגשות הקשים שלי כלפיך, יותר נכון, כלפי המחלה שגזלה אותך ממני, ולחזור לחיים ביחד איתך". סיימה בעיניים דומעות ואדומות.
    זיגדון לא הספיק להתרגש כי צלצול פעמון דלת נשמע, ובפתח עמדה שירה שפירא, אברכית מסילמן, ובחיוך רחב ודביק הושיטה לאשתו של זיגדון מגש גדול של פיצה.
    "אני ממש לא יודעת לבשל, התחתנתי לפני חודש, אבל להזמין פיצה אני יודעת"
    אשתו של זיגדון התלבטה רגע, ובהחלטה של רגע החזירה לה את המגש.
    "תודה, רבה לך", אמרה לשירה, "אבל החלטתי שאני מסתדרת לבד, באמת תודה".
    שירה התמקחה איתה מעט, ובסוף החליטה שעדיף לתת לאשתו של זיגדון הרגשה טובה, מאשר להאכיל אותה בפיצה. לקחה את המגש ופנתה לעבר הדלת, מפזרת ברכות: "המון הצלחה, בריאות, כל משאלות לבך לטובה".
    אבל לפני שאשתו של זיגדון הספיקה לענות אמן, הופיע זיגדון במטבח, עדיין בפיג'מה.
    "איפה יש כאן פיצה?" הוא שאל לחלל המטבח, "הרחתי פה משהו", הוא אמר.
    ולפני ששירה הספיקה לצאת, חטפה אשתו של זיגדון את המגש, ופתחה אותו על השולחן, "שב, תאכל, שיהיה לך לבריאות ולתיאבון".
    ואסתי קרישבסקי שמעה הכל דרך הרצפה הדקה של נוימן הקבלן, והלכה לספר בהתרגשות לאחותה שזיגדון יצא מהמשבר.
    אף פעם לא הייתי בעד מילים חדשות. קודם תלמדו את כל הישנות, אחר כך תתחילו להמציא.
    עד היום.
    היום יצאנו מהרופא עם תינוק מצפצף ומחרחר, ומרשם לוונטולין ואירוצ'מבר. (זו לא מילה חדשה - זה משאף לילדים).
    הולכים לבית מרקחת של הקופה - תור קילומטר.
    הולכים משם לבית מרקחת קטן ברחוב ההסתדרות שאף אחד לא מכיר - תור שני קילומטר.
    מחכים, מחכים.
    הקטן מתחיל לנהום נהימות שמשמעותן בפינחסית מדוברת 'אני עייף, ואם לא תתנו לי מוצץ - אני אעשה כאן סצינות'.
    אין מוצץ. שכחנו.
    תולשים מהעמודון זוג מוצצים במבצע, 29.9. קח ושַן. (זו לא מילה חדשה - זה ציווי לשורש י.ש.ן בבניין פעל). זה למה הבית מרקחת שמים מוצצים ליד התור.
    אחרי כשעתיים ורבע, בקירוב, ובהן הרפתקאות רבות ומייגעות (מכירים את הקשיש שבא לקנות את כל הבית מרקחת, ואז מגלה שלמרשם שלו עבר התאריך, ונכנס עם הרוקח לדיון שלא ייגמר לעולם? אז הוא). מגיע תורנו לעלא אלעפיפי, רוקחת.
    עלא אלעפיפי לוקחת מרשם ונטולין, לוקחת כרטיס מכבי. מביאה ונטולין. מעבירה כרטיס. לוקחת ונטולין שלה בחזרה: "כרטיס קופת חולים לא בתוקף".
    מההההה?
    עלא מנסה פה, עלא מנסה שם. התור מאחורינו מגיע עד תחנה מרכזית ומתערבב שם בתור של הרב קוים.
    אנחנו וטפנו מגורשים לקופה צדדית, שם מנסים שוב להעביר את הכרטיס שלנו. לפני חצי שעה הרופא קיבל אותנו עם הכרטיס הזה ממש. המרשם עוד חם מהמדפסת שלו. אבל המחשב טוען שהכרטיס לא בתוקף. אי אפשר להתווכח איתו אז אנחנו מתווכחים עם עלא. מסבירים לה שאנחנו לא יוצאים מכאן בלי התרופה.

    רק באותם רגעים אומללים, עם תינוק מייבב (הוא התעורר. לא אהב את המוצץ החדש) ועוד אוסף קטנטנות סביב, עיני הממתינים שמאחורינו משפדות אותנו בעוון תפיסת רוקחת לכל כך הרבה זמן - הבנתי סוף סוף למה צריך את המילה חיז'מאייעס.

    הרי זה פשוט! בשביל הרגע הזה.

    זה לא היה 'נאכס', לא 'גרוע', לא 'מעצבן', אפילו לא נורא ואיום.
    זה היה, פשוט, חיז'מאייעס. לגמרי.

    אז תודה לכל ממציאי המילה, מלטשיה ומשפריה, עד להכנסתה למילון השלם. היא הגיעה לשימוש מדוייק, ונהנינו ממנה מאד.


    * * *
    סוף מעשה: אחרי כך וכך דקות של דיונים, מחאות, שכנועים ותחנונים, עלא אלעפיפי נזכרה שאולי בעצם אפשר לקנות ונטולין פרטי, בלי כרטיס קופה.
    כמה עולה, שאלנו בחשש. עוד רגע היא תרביץ כאן איזה מחיר. מאתיים ש"ח, שלוש מאות.
    "אה... בודקת", היא אמרה. "אה... בלי כרטיס, פרטי, זה יעלה לכם 17.80 ש"ח".
    וכמה זה היה עולה לנו עם הכרטיס?
    "17 ש"ח".
    "אה".

    חיז'מאייעס.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה