קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד

נכנסתי לפגישה, סמוק, נרגש, מבוייש. איחרתי קצת אבל אני חושב שלא קרה כלום. כולה שעה איחור, זניח.
עשיתי לה תנועה כזו של התנצלות עם היד, שתבין שאני מודע לכך שאיחרתי אבל היא לא צריכה לעשות מזה סצנה, איחרתי, בסדר, קורה.
נופפתי מולה באייפון שלי, הראיתי לה איך אני מכבה אותו. כן כן, אני לוקח את הפגישה הזו ברצינות.
הייתי אמור להיות זה שמתחיל בשיחה, זכרתי היטב את מה שאמר לי השדכן: פשוט תהיה טבעי, רגיל, זרום אחי, זרום.

כעכעתי בגרוני, היא שתקה גם.
שתקנו שנינו. מבחינתי הייתי הכי רגיל שיש, ככה אני מול לקוחות חדשים. טבעי טבעי.

בסוף היא דיברה ראשונה, עם חיוך קטן:
שמעתי שאתה קצת יינן, זה נכון?

יינן?
אני?
מה פתאום!

הכחשתי, הסברתי:
אני לא יינן, אני מתקין מזגנים, עבודה שונה.
היא התפלאה קצת ושאלה שוב, רק כדי להבין:
אתה לא יינן?
אז מה אתה עושה בחיים?
ולמה אני מריחה ריח של יין??

יין?
ריח?
ממני?

בום, זה הכה בי בבת אחת, נזכרתי, הסברתי לה את כל העניין:
תשמעי משהו מעניין, ממש מהימים האחרונים. שלשום הייתי אצל לקוח ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. חנות יינות, התקלקלו להם המזגנים והמפוחים במרתף, קראו לי דחוף דחוף, אס או אס.

עפתי על עצמי:
תקשיבי, אין לך מושג כמה עבדתי מהר וביעילות שם! עשיתי שם עבודת ענק!
תיקנתי, החלפתי כבלים, חישבתי מחדש את כל כמויות ה CFM הדרושות למרתף, עשיתי להם עבודה ענקית!

היא התחילה לשאול משהו, אבל התעלמתי לחלוטין, סיפורי מזגנים תמיד מרתקים, אני יודע. תיכף גם היא תדע ותתמכר:
התקנתי להם מזגן של מיצובישי, לא של אלקטרה. המיצובישי הכי הכי טובים. יש להם שפע ענק של מאיידים ומעבים.

התמוגגתי:
אין לך מושג, פשוט אין לך מושג.
צנרת גז אמינה כל כך, תעלות, גרילים, הכל הכי טוב שיש. מכונות פשוט אמינות. עובדות.

ראיתי שהיא די מופתעת, וידעתי למה:
אני מבין את התדהמה, אני באמת מבין. זה בסדר, כולם בהלם. כאילו- מיצובישי? החברה הזו של המכוניות? מה היא מבינה בכלל במזגנים?
אבל זה העניין- הנפתי אצבע רטורית באוויר- שהם מייצרים גם מזגנים, הכי אמינים בשוק.

פתאום היא נכנסה לי בתוך הדברים:
למה אתה לא נותן לי לדבר?
למה אתה מדבר כל הזמן?
למה אתה לא נותן גם לי להשחיל מילה?
אז כן, בסוף הצלחתי להבין למה יש לך ריח של יין. מה שאני לא מבינה: למה אמרו לי שאתה קשור לתחום היינות, אם אתה בסך הכל מתקין מזגנים?

בזמן שהיא לקחה אוויר כדי להמשיך לשאלה הבאה, ניצלתי בכוח את הוואקום בשיחה. המשכתי בדיוק מהנקודה שעצרתי- אסור להפסיק באמצע נושא, אמרו לי- נכון שהלקוח שילם יחסית הרבה, אבל לדעתי ממש שווה. מיצובישי קנית- שקט נפשי ידעת.
אגב, בבית שלנו בעזרת השם אנחנו נקנה רק מזגני מיצובישי, כן?

השתתקתי רגע כדי לתת לה להשמיע את ה'כן' שלה, אבל במקום זה היא פשוט אספה את התיק שלה, נעמדה, ירתה לעברי מבט שכל כולו זיקוקים מלחיצים, ומלמלה בטון מסתורי שלעולם לא אצליח להבין או לחקות:

אז זה מה שהיה לנו-
הבטיחו לי שאתה בחור ישיבה, וקצת עובד ביינות בבין הזמנים.
אתה לא. אתה סתם פושטק עם אייפון.

הבטיחו לי שאתה מסודר ומאורגן.
אתה לא, כל כולך ריח של יין.

הבטיחו לי שאתה לבוש כמו בן ישיבה, אתה לא.
אתה לבוש כמו פרחח.

הבטיחו לי שאתה רוצה להקים בית של תורה.
עבדו עליי. אתה בכלל רוצה להקים בית של מיצובישי.


רגע לפני שהיא נעלמת לחלוטין מהלובי והמלצרים עטים עליי ודורשים 70 שקל על שתי כוסות מים, צעקתי לה:
אבל את עוד לא יודעת כלום עליי, את אפילו לא יודעת שאני מבקש תמיד שיקראו לי געציל'ע, לא געצוש.

היא קפאה, הסתובבה, וחזרה חיש לשולחן המשא ומתן:
סליחה, איך אמרתם שקוראים לכם?
אמרתי לאט וברור: געציל. געציל'ע נחומ'ס.

היא שתקה בדיוק שניה, ואז רתחה:
הנה, עוד סיבה למה הפגישה נגמרת עכשיו.
אמרו לי שקוראים לך יוסף לוי, ואפילו פה הטעו אותי. איזה יוסף ואיזה בטיח. געציל. אני לא מעוניינת לגשת לשידוך עם בחור בשם געציל, פשוט לא. כאילו אין מצב, בכלל.

היא עזבה בסערה את הלובי, ואני עזבתי כמה דקות אחר כך, מיובש וריק ממחשבות.
עוד פגישה נכשלה.
פעם הבאה לא אתעקש על מיצובישי, תכלס' גם אלקטרה בסדר.

געציל
ערפילים דחוסים מכהים את הראות והיא מפלסת לה דרך בינות לאנשים.
זה מעניין- היא חושבת לעצמה בחיוך משלים מצב
איך המזג אוויר בחוץ תואם להפליא למצב שלי בפנים.
היא מגיעה לבניין האפור ונאנחת אנחה עמוקה.
דרור המזכיר של בית הדין שולח מבט עצבני לעברה, הוא קיבל הוראה
שלא לרמז לה דבר בקשר לטרדנותה.
-יש חדש? היא מסובבת אצבע על השוונץ של המטפחת ובראש כנוע ממתינה לתשובה.
דרור רק נוטל סיגרייה ומצית אותה.
היא עדיין מחכה.
למחרת היא מחליטה לוותר על הביקור שלה שם בבנין האפור והיא ממשיכה הישר
לשוק מחנהיודה.
העגבניות הסמוקות מרשרשות בתוך שקית הניילון והיא חושבת שזה הזמן לפנק את עצמה במנגו עסיסי.
שיהיה.
יום נוסף חולף עליה ועוד יום. הגשם מפנה את מקומו, נעלם באלגנטיות מהשטח
פה ושם פסים מרצדים של שמש שותקת מלטפים את גבה הזקוף.
כך היא החליטה.
שגבה יהיה זקוף וחיוך יאיר את עיניה ואת פניה.
לא רוצה למות בטרם עת ובל תפנה מקום כדי חריץ דק עבור מלאך המוות.
יוצאת החוצה לכמה סידורים דחופים והעולם שועט, בועט לועג לעליבותה.
ילדים קטנים מהדסים לידה, אברכים חוזרים מהכוילל ופונים לבית המטפלת או המעון, אישה
צעירה נאבקת בעגלת תאומים הכורעת מעומס החבילות וסמדר אחת רואה ועיניה כלות.
מביטה לעבר שעונה, המחוגים נעים במונוטוניות קבועה השניות מפנות את מקומן לאלו שבתור ושעון החול שלה אוזל במהירות מפחידה.
תינוק אחד מיילל בעגלה וסמדר אוטמת את אוזניה בחוזקה.
מגיעה הביתה, אור קטן נשאר דולק עוד מהבוקר, מנסה לגרש משהו מהחושך.
היא נשכבת על המיטה ומביטה על התקרה שצללי המכוניות מציירות עליה פסים שחולפים.
יום חדש מגיח שוב לעולם, סמדר מהססת אם לפקוח את עיניה או לחדול.
היא מחליטה כעת להרפות ולתת לצלילי הפנטזיה לנגן לה לחן
והמנגינה מציפה אותה...
והיא שרה לה שיר חדש, מזמזת מילים של גאולה...
באחת היא מתרוממת, מיישרת כפלים בלתי נראים, צפור קטנה עפה במרום.
ליל ועוד ליל יעברו להם מבלי שוב , ושמש תשקע ותטבול בתוך הים כמידי ערב
והאזיקים עדיין שם, לוחצים ומכאיבים.
אולי יחלפו להן עונות, אולי יעברו להן השנים
עד שיותרו הכבלים, וינוסו הצללים.
ויום חדש עלייך יאיר
סמדר.
שושן הבירה שנת ג' תי"ז

הכל רועש וגועש, זעזועים פוליטיים עוברים על האימפריה האדירה, גחמותיו ההזויות של המלך יר"ה שוברים בכל פעם שיאים חדשים, לא עבר זמן רב מאז הסתיימו סעודות הרהב בהתכתשות מביכה בין המלך והבת של השוויגער שלו, שנגמר כזכור לכל בצורה לא נעימה. נסיון ההתנקשות הכושל על ידי מאבטחי היחידה לאבטחת אישים המוצבים בשער.

והאחרון הכביד, ההתקרבות המדאיגה בין צורר היהודים העמלקי הרשע והאכזר, למלך יר"ה. שהביאה להתפרצות תיק עשרת אלפים, שהיה אמור לגרום ליודן ריין מוחלט. והמהפך המפתיע שלא נצפה בסקרים, עלי ידי אחד מראשי הלשכה שהפך לעד המדינה והפליל את הצורר תמורת הזכרתו לטוב בכל סעודה וסעודה, שנה שנה.

כל הפוליטיקה העכורה והמדממת והאינטרסים והג'ובים, הבוחשים והמערבבים, הדוחפים והמושכים, וכל הצ'ולנט המבעבע מכוון ויזום בצורה מופלאה על ידי הבורא יתברך שמו, המכוון ומנתב כל אינטרס פרטי, של כל מערבב ובוחש למען המטרה הנצחית של הצלת הדורות והשפלת הרשעים, ומחיית עמלק, להרמת קרן התורה ובניין בית המקדש לכבוד ולתפארת.

וזה הטעם וזה הענין שנהגו החכמים ס"ט העושים את הצ'ולנט מאורגן ומסודר כל דבר ודבר במקום הראוי לו, ל ה ו ד י ע, -שבתוך כל פאודה וכאוס יש סדר מופלא.

ובזאת מוגש ב'חום' א-ספרידש'ע צ'ולנט, לזכר הניסים הגדולים והפוליטיקות שעשה עושה ויעשה על חשבון הרשעים בכל דור ודור לטובתנו ולשמחתנו הנצחית.

א פריילאכען פורים

משפחת
  • מה שלומך חכם אברהם, סוף סוף אני פוגש אותך...

  • מה שלומך אתה רבי אברהם? שנים שלא ראינו אותך איתנו.

  • כן, כבר קשה לי לצאת מהבית בגיל שלי, אתה יודע...

  • שהשם יברך אותך בבריאות טובה, רבי אברהם, שלא תדע מצרות.

  • א-מן! ומה שלום אה... מה שמו, חכם אברהם הכהן?

  • מת.

  • מה? איך?

  • זאב שחור אכל אותו.

  • מתי זה קרה? איפה?

  • הלך עם הנכדים לקמפינג בחצבאני.

  • נו?

  • בא הזאב שחור, קמו הנכדים, ברחו.

  • והוא מה עשה?

  • קם. ברח. נפל. בא הזאב שחור אכל אותו. השם יקום דמו.

  • ווי לי... ווי לי... ומה עם חכם אברהם הלוי?

  • מת.

  • מה? למה?

  • גרעין שחור חנק אותו.

  • איך?

  • עשה לנכדים שירת הבקשות. אכלו פיצוחים. בא גרעין שחור חנק אותו.

  • ווי לי... ווי לי... ומה עם חכם אברהם הראובני, זה עם המקל השחור?

  • מת.

  • גם מת? איך?

  • בא זאב שחור אכל אותו.

  • גם את חכם אברהם הראובני?

  • לא. את המקל שחור שלו.

  • אז איך הוא מת?

  • עשה סעודת הודיה. אכלו פיצוחים. בא גרעין שחור חנק אותו.

  • ווי לי... ווי לי...ומה עם חכם אברהם השמעוני, זה מהשוק?

  • אכל אותה.

  • לפחות הוא חי. את מה אכל?

  • את הגרעין שחור. מוכר גרעינים היה.

  • נו, ומה הבעיה?

  • אכל כל הגרעינים. קיבל כאב בטן. הלך בחורשה להקיא---

  • בא זאב שחור אכל אותו?

  • לא.

  • בא גרעין שחור חנק אותו?

  • לא.

  • אז מה נהיה איתו?

  • שלחתי אליו כמה אנשים מהשוק. הלכו חיסלו אותו.

  • ווי לי... ווי לי... מאיזה שוק הבאת לו את האנשים?

  • מהשוק השחור.
ההגדרה המילונית של זה- היא ניגודיות.
אבל זה הרבה יותר מזה.

זה הפער בין מראה הרחוב ביום שישי האחרון בשעה - 3 אחה"צ לבין המראה שלו שעתיים ומקצת אחרי.

ציר בר אילן שמואל הנביא כבר לא מתפעל משום מראות,
כמי שחווה מראות שונים ברזומה הלא קצר שלו,
הוא לא בדיוק מתרגש משכורים/ ילדים חנוטים במשהו שמזכיר תחפושות / משלוחי מנות שלא צלחו.

גם אני, קשישה פחות ממנו, לא יוצאת מדעתי ממראות אלו.
אבל מה שקרה אחרי זה היה צפוי פחות ואם נדיק אפי' קצת מפתיע.

על הראשים שלהם היו מונחים שטריימלים/ כובעים עגולים (לא נכנסת להבדל...)
בידיהם- עוד היו שעוד אחזו שקית נילון מרשרשת בעלת ממגבת, שמפו ועוד כל מיני.
הסתכלתי עליהם מבעד לעיני המתגלגלות (נכון, נשים פטורות מ"לבוסמי", אבל בכל זאת...)
זה היה מפתיע.
משהו לא הסתדר במח
חשבתי שאולי זה תוצאה של אותה כוס מהנ"ל,
אבל האפודה הצבעונית שהציצה מבעד ל"קפוטה", הוכיחה לי שכנראה מדובר במציאות
הם הלכו שם כולם,
איש איש למקום תפילתו,
באויר הרגישו שבת.
באמת
לא כי ככה נח לכתוב, ולא כי ככה מוצלח לנסח.
זו הייתה האוירה
קדושה.
כאילו לא היה פה פורים לפני שעה
מידי פעם נשמעה זעקת "שבעס" מפיו של שכור עייף
והיה גם בכי,
בכי של אחד כזה שגלה פתאום בכיסו את אותן מעות שחזר אחרהן בצהרים

הם היו טהורים.

אז הלכתי אחריהם כדי לקבל את פניה של השבת הזו.
החזן (הלא הוא בעל פאת התלתלים נכון ללפני שעתיים) החל התפילה
רק אוזן מוזיקלית כשלנו יכולה להנות ממקצועיות הגניחות שבקעו מפיו
רק נשמה כשלנו יכולה להתרגש מאותה מנגינת "מזמור שיר" קטועה שקשה להבחין בינה לבין מקור הקרליבך המתוק שלה.
פתאום הבנתי שפורים זה ממש לא חג של מסכות
זה חג של יצא סוד.
מתחת למסכות, מתגלה אמת יפה,
מתגלה עם שאוהב באמת את ה'

במחשבה שניה, כנראה טעיתי כשהגדרתי את זה כניגודיות.
זה ממש לא זה.
זה דבר זהה
לחלוטין
כי כש"החייב איניש" וה"ושמרו" באים מאותו כח עליון
אז אין פה שני זמנים שונים.
יש פה אנשים שמתאימים את עצמם למה שהוא מצווה
גם כשזה פחות מסתדר עם ההגיון
לא נותר אלא להגדיר, והפעם באמת-

-----מי כעמך ישראל!!!!!-----
שלושה בחורי ישיבה מבוסמים וחסרי יציבות מכתתים רגליהם בין בתי השכונה המרוחקת מעבר לגבול הלא רשמי של השטעטל. הם מחליטים להיכנס אל הבניין האחרון בשורה שהקבלן העניש אותו ובנה אותו מבודד משאר הבתים. הבניין נראה להם סטנדרטי. רגיל. קונבנציונלי. לגמרי. שני זוגות אופניים. דלי של סיד קרוש. עגלת קניות שבורה משנות השמונים וחתולה אפרפרה עם עיניים ירוקות. הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד.................................

באתגר הפורימי שלנו אנחנו הולכים לקיים בהידור "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בחסידות מבואר שפורים הוא זמן מיוחד בו ליהודי יש כוח להפוך את - המן הרשע, ענייני הרוע, ל - מרדכי היהודי, עניינים דקדושה, עד שלא ניתן להבדיל ביניהם.

אז קחו קצת "לחיים", ולכו להחזיר בתשובה כל דמות אנטי דתית/ חרדית שעולה על דעתכם העומדת מעבר לדלת עליה דפקו בחורי הישיבה. הדמות יכולה להיות מהארץ או מחו"ל, זקנה או צעירה, מוכרת ושאינה, וגם בדיונית לחלוטין. אתם! אתם תהיו בחורי הישיבה שפוגשים בה בפורים מבוסמים, ומצליחים להסיר ממנה את המסכה ולגלות בה ניצנים של טוב!

אתן יכולות להיות גם אישה נחמדה שבאה להביא משלוח מנות וטעתה בכתובת....

לכו בכוחכם זה ושמחו את ישראל!

מכסת המילים לאתגר לא תעלה על 500 מילה. שני הקטעים הטובים ביותר יעלו לשלב ב', ואחד נוסף בבחירות דמוקרטיות. שלושתם יחד יתמודדו בתלת קרב חסר רחמים. האתגר יינעל בעוד שבוע בדיוק מהיום, ביום שלישי י"ב אדר בחצות.

השחיזו את מקלדותיכם והכינו את בליסטראותיכם. קטעים קומים, אירוניים, אבסורדים ופרודיות יתקבלו בברכה! בהצלחה!

לנספח:
https://www.prog.co.il/threads/נספח-ל-אתגר-הפורים-הגדול.346975/
האתגר נסגר אך מעיין הרעיונות שיבש אצלי הבקיע פתאום בשצף סמבטיוני. מחלו לי. וטוב מאוחר.
משחר הילדות צפו לי ולאחי התאום – עתיד של ממציאים דגולים, אם כי עמדותינו על עולם ההמצאות והחיזיון היו מנוגדות בתכלית.
אחי שגה אחר התיאוריה הסוקרטסאית האווילית שהצורך הוא אבי ההמצאה, טעות המצמצמת את מרחב החשיבה של הממציא חוץ ממה שזו בדיוק כוונת חז"ל 'מתכבד בקלון חברו'. את האמת אני ידעתי: ההמצאה היא אמו ולב לבו של הצורך, קודם כל צריך לתת לנשמה ליצור, אח"כ נדאג שההמונים יזדקקו לה.
עם זאת, מלבד חיצי לעג בודדים נמנענו מעימותים של ממש. אח על מחנהו ואח על דגלו ואין מלכות נוגעת בחברתה.

כשהמציא אחי את המצלפה, שיערו הכול כי תוך תקופה יחטפו אותה מהמדפים ועוד את זו המשודרגת עם הכוונת האולימפית והמראה הפנורמית משולבת עם טיימר, שעון מעורר, מצלמת דרך וזמני הלכה, למה לרדת שתי קומות להוריד פח כשאפשר להתמקם על הכיסא הנוח במרפסת ולצלוף את האשפה ישירות אל הפח הטמון?. אני מלכתחילה לא תליתי תקוות. אני מפרגן לו, והכול. אבל הביצועים החלשים שלה הוכיחו אפשרות אחת מהשניים: או שהיא לא מתפקדת או שהוא יורה במכוון רק אל העוברים והשבים.
"אם שעון מעורר למה זמני הלכה ואם זמני הלכה למה שעון מעורר?" שאלתי אותו, לא שהבנתי את הקשר של שניהם למצלפת אשפה. חיוכו הכומס ענה את התשובה על כל השאלות: הוא צריך לתפוס גם את העוברים בשעה קבועה וגם את הצמודים לנץ ולשקיעה.

אחי בזבז את זמנו על ניסויים של חומצות, חלבונים כימיקלים וחומרי ניקיון, כשאני בזמן הזה עסקתי בדברים החשובים באמת, שילבתי מינונים שונים של מרק עוף עם קולה ומיץ תפוזים – המשקה המככב היום כלהיט בשוק קוקטיילי המיצים המשולבים.

כחיקוי להצלחה שלי, ניסה אחי את מזלו בענף המשקאות, הוא שקד על פתרון לתה שהתקרר ולפטל שלא הצליח ויצא תפל מדי. בתחום הזה עלו מאמציו יפה – התעלול של המים בטעמים הצליח מאוד. גם לתה הקר נמצאו קונים פתאים שהאמינו שבאנגליה שותים אותו על בסיס קבוע. אותו הדבר הוא עשה עם גבינות מעופשות – שיווק שבצרפת אוכלים אותם בתיאבון. אז מה? כל מה שצרפתי עושה גם אתם עושים? בני אדם.

הוא כן נכשל כשניסה למנף את תעשיית השקרים שלו לסדרת המרקים והפסטות הקרים אותם הגדיר כאפריקניים. גם החלב החמוץ לא חדר טוב לשוק, הוא קרא לו חלב דו-חמצני בפסטור כפול שעבר החמצה קפדנית. הוא לא חישב שהציבור כבר למוד ניסיון מהפחמן, למה שאנשים יקנו דו-חמצני כשאפשר לקנות שניים חד-חמצניים ולהגיע לאותו האפקט.

כך המשיך אחי לגדול על הכישלונות של האחר. כשלאימא שלי התפקששה עוגת שוקולד הוא המציא מזה סופלה. כשהתהפך לו הוִישר האחורי של הסיאנה, הוא השתמש בו כאמצעי ענישה לנהגים צופרים, שפריץ אחד ארוך. ושקט.

לעומתו אני, הנפקתי את השמפו לשיער בלונדיני ולאחמ"כ מהדורה מוגבלת לג'ינג'ים שלא צלחה, לאחר ההצלחה התרחבנו עם שמפו לגבר, כעת עומדים להוציא שמפו מתואם לכל גיל, כמו שעשינו עם המטרנה שחילקנו לשלבים. אחי מחפש פתרון לכאוס התחבורתי הגדול שיביאו המשאיות הרבות שיובילו את השמפויים. כמו כן הוא ישווק מדפי אמבט ענקיים שיאכלסו את בקבוקי השמפו הייעודיים לכל המשפחה.

יש גם את הפרוייקט הנחמד של גרעיני החמנייה שהתחלתי אותו עם עשרה עובדים אריתראים וצמח לסדר גודל ענק עם מפעל של מאות עובדים בסין, מוציא לשון גדולה וארוכה לאחי שלא נתן מיליגרם של אימון ברעיון. גרעיני חמניות הנקראים בפי ההמון: גרעינים שחורים, נמכרים כבר מזה שנים. לי עלה רעיון: למה שאנשים יעמלו לפצח את הקליפה המלוחה והמעצבנת? נרנדה יוריד את הקליפות.

הושבתי עשרה אריתראים שיפצחו כמה עשרות ק"ג בודדים. אחי לא הפסיק להתבדח על חשבוני 'מי יקנה גרעין מפוצח כשכל הכיף הוא בפיצוח'. כיום עברנו כבר לסין והתפתחנו לשלל פיצוחים נוספים, אבל הכול התחיל מגרעין שחור ופשוט. קצב הפיצוח של הסינים גבוה בהרבה, כשהשפתיים של העובדים נסדקות, מעבירים אותם לאגף טעימת השפתונים. בעתיד מתוכנן לשווק את ה'בפנים' של העצמות, מצוץ ומוכן.

פעם אחת הייתה ששילבנו אני ואחי ידיים בהמצאה משותפת למרות השוני וחילוקי הדעות. היה זה לפני פורים, אני בכלל שקדתי על יצירת דמוי משחת נעליים עבור כתמי אבק על בגדים.
הרעיון כמו תמיד, הבזיק פתאום: פריט עיצובי חדש בתחום השיניים – משחה להכההת שיניים. אנשים יודעים לבחור ריהוט או ריצוף כהה כדי שלא יבלוט עליו כל כתם, אני בעצם מעתיק את הרעיון לתחום השיניים הנוטות להתלכלך בקלות. הרעיון יכל ליצור שינוי מרענן במראה הפנים הכללי, שלא לדבר על בעלי שיניים עקומות או סתם כאלה שאוהבים לגוון בצבע השן.

החלפתי את כל חומרי המשחה לאורגניים ולא רעילים הוספתי קקאו, סוכרים ולקטוז לקבלת ניחוח וארומה שוקולדית, בישול קצר והכנסתי להקפאה של 24 שעות. מה שהתפספס לי היה שאחי באותה העת ערך את ניסויי החלב חמוץ שלו, הוא ניסה לשאוב את החמיצות בעזרת פחמן והציף את המקפיא בחלבים בדרגות חמיצות משתנות, פחמנים וחמצנים למיניהם.

כשפתחנו את המקפיא, עמדנו מוקסמים. התערובות שלי ושל אחי התערבבו, החלב המוחמץ, הקקאו והסוכרים עם כמה פחמים חד-חמצניים וחמצנים חד-פחמניים, הכול התערב לכדי גוש אחד מאיים ומאתגר, בועות בועות קפואות ודקיקות של דו-תחמוצת הפחמן עטופות בשכבות שוקולדיות.

אחי לא שעה לאזהרותי ובאומץ העז לטעום. ברגע הראשון הוא חייך בהנאה, ואז הוא זינק בבהלה, התערובת החלה לתסוס ולנעוץ דוקרנים באכזריות בגרונו בואכה קיבתו, נוקמת את נקמת כל מי שסבל ממנו אי-פעם. ניסינו להשיג את המרכז הישראלי להרעלות אך עד שענו שם, התסיסה פסקה והנשימה שבה לסדרה.

החלטנו לצרף כמה קוביות תערובת כזו כמשלוח מנות-משלוח נפץ לשכנים המעצבנים. אלא שהשכנים מעולם לא היו פראיירים – הלכו ומכרו את הרעיון לעילית בסכום נאה תחת המיתוג המיתמם 'שוקולד עם סוכריות קופצות', בשנה הבאה הם החזירו לנו משלוח נפץ אבל ארוז בעטיפה של עילית. משחת עיצוב השיניים ירדה מהפרק ונגנזה בינתיים, יחד עם מסיר כתמי האבק..
[הועלה בעבר ומעלה שוב בעקבות האקטואליה]

הבננית של שוכמכר - -


גם כן השכנים האלה. לא מתביישים. זה משלוח מנות זה? תראו איזה משלוח מושקע עשינו, ומה אני מקבלת?

זהו. שנה הבאה הם עוד יראו מה זה השכנים האלה. לא משקיעה כלום. הם יקבלו ממני את מה שהם מביאים. את הבננית של שוכמכר אתן למרנצקוועצ'ער יחד עם הגלילית של מרציאנו. אה, הם גם שמו בננית? טוב, נשים להם תותית במקום, יחד עם צ'יטוס ואיזה ביסלי מסכן וזהו. מילהשלי.

היחידים שבעיקרון הייתי נותנת להם משהו יפה זה אלו הצעירים מקומה שניה, שרואים שהשקיעו את הנשמה עם כל מיני סוגים של גבינות מלוחות ומתובלות ודגים מעושנים למיניהם בתוך איזה מן מגש קריסטלי משו, וכמה פטיפורים לקינוח. אבל תאמינו לי זו לא חכמה, אלה תמיד אוהבים להשוויץ. בכל דבר הם מוכרחים להיות הכי הכי. גם-כן הם. לא סובלת את הסגנון. על הפרנציפ אתן להם משהו פשוט, רק כדי ללמד אותם שאפשר לקיים את המצווה בהידור גם ככה. לא מוכרחים לנקר עיניים.

ומשפחת שוורצבוכובסקי, לא זוכרת מאיזה קומה, נכון הם השקיעו והביאו לכל שכן איזה קיגעל ירושלמי מעשה ידי הבת שעוד לא למדה מספיק את המלאכה, אבל למה הם חושבים שעם זה יקנו אותי? וחוץ מזה, מה עם ההכשרים? בסדר אנחנו לא המחמירים הכי גדולים, אבל מי שמביא מאפה בית או תבשיל כלשהו, ראוי שיציין את ההכשרים על כל דבר. כן, ויוודא גם שהניקיון וההיגיינה הכללית שלהם יספקו אותי. לא נאה להם - אז לא. כך שגם להם אני לא חייבת כלום.

במחשבה שניה, תאמינו לי, הייתי מכינה לכל השכנים משלוחים יפים רק כדי ללמד אותם מה ואיך צריך להביא; אבל כבר נמאס לי כל השנה ללמד אותם שוב ושוב עוד ועוד דברים, כמו למשל: לא לשלוח שקיות אשפה מטפטפות [לטובתם. פשוט אפשר לראות לפי הסימנים מאיזה דלת נשלחה האשפה, לא מאמינה שכיף להם עם זה]; לא לשלוח ילדים עם איגלויים וארטיקים לחדר מדרגות; לשמור על השקט בין שתיים לארבע וחצי [כן, אני רוצה לישון עוד חצי שעה]; לדאוג שהריח בבית יסגיר את סוג מרכך הכביסה שבשימוש אצלם, ולא את כמויות השתייה שהילדים שתו לפני שהלכו לישון...

בסדר. לא אכפת לי להיות הסנובית של הבניין. מכירה את אלו שמלגלגים ואומרים שבכל בנין חייב להיות שכן סנוב כזה, מושלם וטוב, שכל היום רק מנסה לחנך את השכנים, ולהסביר לעצמו כל הזמן בצורה שגם אחרים יבינו, למה הוא יותר מוצלח מהם, ולמה הם לא מתנהגים כמו שצריך. נכון, אבל העניין הוא שבדרך כלל השכן הזה קצת צודק; וחוץ מזה, ותאמינו לי, בכיף הייתי מוותרת על התפקיד, אבל אף אחד לא יעשה את זה יותר טוב ממני...

*​

האמת, כל זה חשבתי אחרי פורים בשנה שעברה. השנה, בסופו של דבר, לפני פורים, ואולי בהשפעת השמחה של חודש אדר, שמעתי פתאום קול קטן בתוכי, קול מצפוני וטהור שלחש לי ברגע קטן של אמת שהמטרה במצווה זו היא להרבות אהבה ואחווה, והאהבה והאחווה לא אמורים לבוא רק מצד השכנים המקבלים, אלא גם מצד הנותנים. תתני משלך בלי לצפות לתמורה. תתעלמי מהסובב, מהטענות למיניהם, ונהפוך הוא. תתני לשם הנתינה, תתני כי את רוצה לאהוב אותם.

ות'אמת, התובנה הזו עזרה לי עוד לפני שהמשלוח הראשון יצא מביתי.


[זונדל רחמים]
טור אורח |ניקית מפרוג שמעדיפה להשאר אנונימית.
הכותבת פעילה בפרוג, ותקרא את כל התגובות.



ילדה קטנה הייתי כשהקרקע תחתיי נשמטה. עולם המושגים שנפתח בפניי היה רחב עצום ומאיים בגודלו.
"את יודעת? אבא ואמא שלי התגרשו" שחתי פעם לחברה.
"מה זה התגרשו?" שאלה החברה,
"התגרשו זה נקרא שהם כבר לא באותו בית.."
"באמת? אבל למה?" היא הוסיפה לחקור
"כי ככה."

עד גיל מאד בוגר לא ידעתי מהי הסיבה *האמיתית* בגינה נפרדו הוריי. כל פעם ששאלתי קיבלתי תשובה אחרת.. אהבתי את שניהם, אבל במבט לאחור רציתי לומר כמה דברים:
למורה מכיתה א' - את היית מקסימה, נהדרת, מתחשבת ואולי יותר מדי. למה לא הקפדת שאכין שיעורים? למדתי שאפשר לחפף וחבל...

למורה לחשבון מכיתה ג' - אני לא יודעת מה ידעת עלי, אבל כששאלת אם הכנתי שיעורים ואמרתי לא את התעלמת. אני לא יודעת מה עבר לך אז בראש - אבל אני למדתי שוב לחפף בהכנת השיעורים וחבל.

למחנכת מכיתה ד' - מצאת הזדמנויות רבות להחמיא לי בפני כל הכתה ואני שמרתי את אותן מחמאות בלב באדיקות. תודה! זו הזדמנות קטנה שלי לספר, שהיו ילדות בכתה שדיברו עליך שאת מורה לא כ"כ טובה. אבל אני הגנתי עלייך בחרוף - נפש.

למורה לנביא מכיתה ו' - זה שלא הכנתי שיעורים לא אומר שלא אהבתי להכין אתגרים. דווקא בהם הכי השקעתי! וכשפעם אחת קראת לי לענות תשובה שעמלתי עליה רבות, רציתי לקום - כי תשובה עונים בעמידה. הבעיה היתה שהשולחן היה כ"כ צמוד אלי, וניסיתי לדחוף אותו מעט קדימה כדי שאוכל לקום .. את עשית מן פרצוף לא ברור ופשוט עברת לילדה אחרת.
פגעת בי אז. השארת אותי מבוישת עם הלשון בחוץ
מצד שני אין לך מושג מה נחסך ממך.. תשובה כתובה בכתב צפוף וקטנטן שהתפרסה על פני 2 עמודים.. זה היה לוקח לי הרבה זמן לקרוא.

למורה להסטוריה מכתה ז'- סוף סוף מישהו למד להקפיד ולכבד כל תלמידה. "להקפיד" ו"לכבד" אולי לא ממש הולך ביחד אבל אצלך כן. כיבדת את התלמידות ובמקביל דרשת ולא התפשרת, וסוף סוף למדתי להכין את כל המטלות בבית.. כלומר את המטלות שנדרשו לשיעור שלך. ובהמשך לשיעורים נוספים.

לשכנות, למכרות, לידידות, שאף פעם לא התיחסו אלי כאחרת. הייתי חלק בלתי נפרד והחיים היו כיפיים.
כן.
למרות שחיינו עם הורה אחד.
למרות שמגדר אחד מהילדים אצלנו בבית לא זכה שיגיעו לאסיפת הורים אלא רק טלפונית
למרות שבביקורים אצל חברות לפעמים נצבט לי הלב מקנאה. כלומר חלילה! אסור לקנא! אבל.. הלוואי וגם אצלנו היה ככה.. מחשבה שהייתי מעבירה מהר -מהר כדי לא להעמיס על הלב הקטן רצונות כמיהות ושאיפות שגדולים יותר ממנו.
ותמיד היה שם מישהו.. שהוביל אותי, שתמך בי, שדאג לי.

היה לנו פעם שיעור על "חצי הכוס המלאה". מאז למדתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, וגיליתי שהיא הרבה יותר מחצי! היא כל הכוס! גם החלק הריק הוא בעצם דבר טוב מאד שצריך להודות עליו.
למדתי למצוא נקודות חיוביות בה-כ-ל! במורה שצעקה עלי (כפרת עוונות) במשהו ששכחתי בבית (ככה זה נשאר שמור) בבגד שהתלכלך (לפחות לא התלכלך יותר. ואיזה נס שיש סבון בעולם! וחוצמזה זה גם כפרת עוונות) וזה היה אחד החסדים הגדולים שהשם עשה איתי.
יום אחד חשבתי לעצמי כמה דברים טובים יש לי! ניסיתי למצוא משהו רע ולא הצלחתי למצוא שום אחד כזה בחיי. הכל טוב!

כן.
במציאות הבלתי אפשרית הזו גדלתי איכשהו מאושרת. הכל היה לי טוב!
אהבתי את שני הוריי. שמרתי עם שניהם קשר בעידודם והם מעולם לא אמרו לי מילה רעה אחד על השני. היום אני יודעת שנדרשו מהם כוחות נפש והמון נשיכות שפתיים, אז זה היה הכי ברור וטבעי שיש בעולם.
נתנו לי לגדול באושר, בלי להכניס אותי לעולמם של המבוגרים. התום והתמימות הילדותיים נשמרו למרות הכל.
אך יחד עם זאת גדלתי אחרת.. רגישה יותר, מבינה יותר. הייתי קוראת בספרי חיים ולדר על דברים שאנשים עוברים, וכל כך מתחברת. הייתי יכולה לבכות באופן קבוע מסיפורים מעולמם של המבוגרים. הבנתי אחרת את החיים.. הרבה יותר ממה שבנות אחרות בגילי.

זכורני שנכנסתי פעם לכתה בתיכון, ושמעתי מישהי אומרת (דיברו על שידוכים) "ילדים להורים גרושים? ברור שזה סוג ב'!" מישהי שראתה אותי מיהרה להשתיק אותה, ואני עשיתי את עצמי כלא שמתי לב.
חייכתי לעצמי.
היא לא יודעת שאני כבר כמה שנים מתפללת על חתן טוב, רק בגלל שאני מבינה שלפי דרך הטבע זה לא ברור מאליו... לעומת זאת היא - אני לא בטוחה כמה היא מתפללת על כך.. לכאורה יש לה תנאים כל כך מעולים לקבל שידוך טוב, שהיא כנראה לא נאחזה כ"כ חזק בתפילה. לא כמו שאני.
כך שלפי דרך הטבע אני אמורה לקבל סוג א' א'. ואני מפרגנת גם לה.
וככה זה היה. כשהתארסתי דיברו בחדר מורות על השידוך שלי. איזה בחור! היתה משפחה "רביש" שרצו אותו גם כן, אבל הוא יועד לי משמים! זה היה שידוך של תפילות.

למדתי להתפלל על הכל. ה-כ-ל.
הרי כל העולם של השם. מה הבעיה שלו לתת לי משהו שאני רוצה? רק תבקשי. וביקשתי.
היום אני מסתכלת על הבית שלי, על בתיהם של אחיי ואחיותיי, ורוצה להגיד לזו שאמרה לי פעם, שילדים להורים גרושים מתגרשים בעצמם - דיברת שטויות! גם אז לא האמנתי לך, והיום ודאי שלא ויש לי הוכחות.
לפעמים, כשהילדים מתלוננים שאני הולכת לנוח באמצע היום ושלא מספיק איתם - אני רוצה לומר להם שישמחו שבכלל יש להם אותי.. אבל לא אומרת. רק חווה חוייה מתקנת מדהימה של לתת להם מה שלי לא היה.
ואני רוצה לפנות לכל אחיותיי המתמודדות, האהובות -
כל נשיכת לשון, כל נתינה, כל חיבוק לילד נותנת לו המון! אל תחשושנה שהוא לא יגדל כראוי בגלל הסטטוס השונה. פשוט תתפללנה ותראינה לו את הטוב שבחיים וזה מה שהוא יראה.
ולכל שאר אחיי ואחיותיי - הילדים הללו הם ילדים רגילים לחלוטין. ואולי אפילו מועדפים ע"י אביהם שבשמים. יש להם כוחות אחרים וזו זכות להתנהג אליהם כ-ר-ג-י-ל. הם לא בעלי מנת משכל שונה, להיפך. מיתרי ליבם רגישים הרבה יותר והם יגדלו למבוגרים מתחשבים בסביבתם ובעלי חסד.

אני כותבת ודומעת, קוראת את הכתוב ופתאום מבינה כמה שהחיים הם כמו ריבת אתרוגים, גם מרירים וגם מתוקים. בעלי צד עצוב מחד ומאידך מלאים בהרבה שמחה, וכל התמהיל הזה יוצר אושר.

אנונימית
ויהי בימי המלך קרחון

המולך באנטרטיקה הרחוקה

הקימו על שמו בית ספרון

כולו גוש קרחון

המנהל אסקימוסי

המורות קרחוניות

המזכירה בובת שלג

עם גזר ושני כפתורים באוזניים

והתלמידים ?

פתיתי שלג רכים

מי סופר אותם בכלל?

127 מעופפים.

בימים ההם כשבת המנהל על כיסא משרדו

עשה רישום לכיתה א' ולכל דורש מסגרת וחסר תוכנית לשנה הקרובה

כטוב לבו בקפה

אמר לאחד הילדים בג' או ד'

להביא את המזכירה לפניו

עם הקלסר השמן של הרישום

להראות ההורים את יעילותה

כי זריזה היא מאד

ותמאן המזכירה לבוא אל המנהל בדבר המעופף מכיתה ג או ד

ויקצוף המנהל מאד וחמתו בערה בו

ויקח את המחם מחדר המורים על מצב שבת

וישפוך חמתו על המזכירה אשר לא ידעה כללי נימוס ובשמה לא קרא עוד.

ותמס המזכירה כי מראש היתה בובת שלג

ולא נותר לזכרה כי אם שתי כפתורים מהאוזניים...

אחר הדברים האלה לא זכר המנהל דבר ללא המזכירה

ויאמרו המורים למנהל ישימו מודעה בעיתון

ויקבצו נערות עדיף בתולות ללא התחייביות.

ויתחילו הראיונות וכל מורה שולחת בנות דודות ומכרות

לנסות את מזלה

להכנס לנעלי הבובה זי"ע


אשת חיל היתה בבית הספר

ושמה שושנה המחנכת הותיקה

אישיות ממעלה ראשונה

אשת אשכולות כל הבית ספר עומד על שכמה

ובמיוחד התלמידים רק מרוח אפה מתעופפים לצדדים

ולה מכרה נחומלה בת גילה

חברות הם מגיל שנתיים

ולמרות הפער ברמה

יש קשר בין השתיים

התקשרה שושנה לנחומלה ואמרה

הגיע הזמן להפסיק לחתום אבטלה

בשביל מזכירה את ממש מתאימה,

רק תזכרי לא לאמר את שמך האמיתי

זה לא נשמע מספיק רשמי

אחרי המלצות ושידולים

הופיע נחומלה מצוידת בארטיקים קרים

בגלידות בטעם קפה

ועם המון רשמיות

וקצת פחות יעלות

ויאהב המנהל את הגלידות הקרות

ואת חוסר היעילות ( זה דווקא חסכוני )

"מה אתה צריך סיכת בטחון ?

נדון שבעה ימים ושבעה לילות אם זה בתוך מסגרת החיסכון"

"לצלם את הדף?

תניחי על המדף "

.

אחר הדברים האלה

גידל שר החינוך את המורה להתעמלות

וישם את כסאו על כנפי נשרים

וכל המורים שצריכים אישור מהפיקוח

כורעים ומשתחווים

רק המורה שושנה לא תכרע ולא תשתחווה

הפישר הזה שהיה עוד מהתלמידים שלי

לא יקום ולא יהיה

וכראות המפקח החדש

את המורה שושנה

ולא קמה בשיעור ולא עושה מצגת

ונכנסת בילדים כמו קרחון

ונעלמת בדיוק בזמן כמו צוללת

וימלא חמה ויבקש פתרון

ויבקש לשלוח פיטורין לכל הצוות המקסים

ויאמר למנהל בישיבה סגורה

ישנו צוות אחד מפוזר לא מתוקשב

לא מעודכן ואת חוזר המנכ"ל אינם עושים

אם על המנהל טוב יכתב לפטרם

ועשרת אלפים שקל אתן פיצוים

ולא חסרים מורים צעירים

והמורה שושנה ידעה את כל אשר נעשה

מהמזכירה החברה הותיקה

ותשם את הפאה המוזנחת לראשה

ותבוא לפתח חדר המורים ותארגן הפסקת תהילים

ותאמר לאחד הילדים

להגיד למזכירה

מי יודע אם לעת כזאת

למדת לילל ולבכות.

ותתפרץ המזכירה לחדר המנהל

והמפקח נשען על המחשב

כדי להכנס לפורטל המורים

ולבדוק כמה פיצויים מגיעים?

ויאמר המנהל למזכירה

מה כל כך דחוף?

ותאמר כי מכרת את חברותי

את כל הצוות .

מי לפיטורין מי לפנסיה מוקדמת

ואילו למדריכות פדגוגיות נמכרו החרשתי

וכי נסיון בא ברגל?

אמר המפקח אבל מה לעשות חלקם הגיעו לגיל פרישה

במיוחד זו הותיקה שושנה כמדומני שמה

ותצא המזכירה ותזעק זעקה גדולה ומרה

ותכתוב שיר לחברתה

" והמורה יצאה משער בית הספר בלבוש סמרטוט ומכתב התפטרות"

פגשה נחומלה את שושנה במסדרון והתחילה לשיר לה מהזכרון

וקול נהי בכי נשמע המורה שושנה הדגולה

נאלצת לקבל את המכתב בעצמה

אבל דווקא מכל כיוון נשמעו פתיתים משוררים

לתלמידות היתה אורה ושמחה

ושילכו להם המורים

אבל לא להיסחף

לקחה שושנה את המכתב וקראה בגאוה

זה רק חתיכת נייר

ציטטה את התלמידים מיום קבלת התעודה

ויום למחרת התעוררה כרגיל התלבשה

לקחה את התיק ויצאה להסעה

יום יום היא מגיעה היא ממשיכה ולא משנה מה מצבה

עם מקל הליכה

עם הליכון תחוב לתוך כדורי טניס שיהיה להפסקה

אם זונדה ואפילו קטטר היא מגיעה

עם פליפינית ובטקסי מנווה שמחה.

וגם היום ממרומים היא מופיע בחלום לתלמידים

ואומרת בקול המונוטוני שלה

אני עדין כאן

ולא אזוז

הייתי כאן לפניכם ואשאר גם אחרונה.
השעה אחת בלילה. רגליי כושלות מלכת. פרקי ידיי דואבים. המשמרת הסתיימה.

"מישהו בפנים?" שואל שמילו בצעקה לאקונית, ותוך כדי דיבור משקשק צרורו ונועל את שער הברזל.

הפינער והפארנעמער השני הולכים לאוטו של הרעדלער. הוועלגער והשיבער ממתינים לטקסי שלהם. מגלגלי הניירות עומדים עם המנקים (במלעיל) וממשיכים ברוטינה של גלגול עצים ושביבים בתוך ניירות, הפעם בגודל אחר.

אני מביט אל הדרך המשתרכת לביתי ומתעייף רק מהמחשבה על הצעידה בשיממון-תמהון של שעת לילה הזויה זו. מה העבודה הקשה הזאת לי? לי ולא לו. למה רק עליי נגזר להיות ער בשעה שגם צרצרי חצות הלכו לישון?

בעוד הרהוריי מתערערים אני מבחין באור גדול הבוקע את חשכת הלילה העירוני. כמהופנט אני נמשך אל מעבר לכביש, המדרכה שקטה אך מן הקומה השביעית נשמע בליל קולות ומצהלות. רגליי מטפסות בכוחות משותפים ובבת אחת אני נזרק מחדר המדרגות המנומנם אל אולם ענק וזוהר.

מאות איש מתרוצצים מהכא להתם, סוחבים בידיהם ארגזים מלאים בכל טוב, זרועותיהם מלופפות בשרשראות נצנצים ומעולפות בצלופנים שקפקפים. בפינה אחת נפתחה מחלקת תפירה, גזירה, יצירה, ובכל דקה עושה תחפושת חדשה את דרכה אל הקולב הטרי. מן העבר השלישי מתנהל פולמוס ער עם ידיים מתנופפות ופרצופים לוהטים, בין הכתפיים הנמשכות אני שומע שברי הברות "למה לא לגננות" "אלף שקל זה מטורף" "מכתב. העיקר מכתב אישי".

במרכז האולם נפתחה עמדת בנקאי, ועשרות הורים מתגודדים סביבו ופורטים שנקלים לשקיות ניילון, "זה לרוחי שאוספת לגננת שושי" "זה למוישי שאוסף לרבי גימפל" "זה למלי שאמא שלה אוספת למנגנת של הגינה" וכך הלאה. בסמוך רוחש דוכן דיסקים בשלל הלהיטים פגי התוקף שיצאו השבוע. שיירת אופנועים מפליגה מהחלון כשבאמתחת ארגז-קסדתם משלוח בהול לאנשהו.

אני כולי מבולבל. אני חולם? אני הוזה? מה זו החגיגה באמצע הלילה?

- "שומר. תגיד, זה כל לילה ככה?"
- "כל לילה. לא ככה"

אני מידרדר את המדרגות ונשפך אל הכביש. חוצה למדרכה שלי, ומביט לאחור:

"איש את רעהו" - מודיע שלט ניאון בקומה 7.
"איש את רעהו" - זוהרות האותיות בלבן, בגוון קלוש של ירוק פרוג המאיר פניו מראש הבנין.
"איש את רעהו".
חגים ומועדים.
אתה כותב טוב, יש לך את זה, אהבתי... אני נשאב.. כבר אוחז בעמוד 23 ...שווה לך.
אתה לא מגזים? אני קורא הרבה ואצלך שמתי לב שיש משהו שמושך..
אתה יכול לפרט? כשאני קורא אתה 'מזכיר לי' את... ואת... ואת.. בקיצור אתה כותב טוב.
בדרך לבית הכנסת אני פוגש את יוסי, השכן ממול בעל המכולת, תשמע איציק ראיתי את מה שכתבת ממש יפה!
בסיום השיעור יצא לי לפגוש חבר נוסף.. במקרה חבר משכונת הצלמים ידידנו הקרוב... זה הספר שלך, הוא שואל?... אהבתי! ראיתי ספר מעוצב יפה קניתי. דיבר אלי. תשמע אתה ממוחה.
נכנס לביקור קצר בקהילתנו... ואני מופתע. 27 לייקים! כנראה שהם צודקים! אני כשרוני. עוד הודעה ושמונה עשרה לייקים!! אתם מבינים!!
הלב שלי מתחמם, איפה הייתי עד היום? כשרון מבוזבז! תראה... תראה... תראה כמה לייקים, תראה כמה תגובות.. מה קורה לך? זה פורום כתיבה "פרוג"?
יאלללה עוד ספר... אבל הפעם ספר ספר... ספר שכל פרוג תדבר עליו!! שיגיע אפילו לכותרות בעיתונים ולא אכפת לי שאפילו ברדיו ידברו עליו. העיקר שיעשו מזה עסק. כמו מדורת לג בעומר.

אנו בקהילת הכותבים שונים משאר הקהילות פה בפרוג אצלנו הלייקים אומרים ולא אומרים.. הלייקים לוקחים אותנו ומסמלים לנו משהו... מה הם אומרים לנו ומה הם מסמלים לנו? יש בנו כותבים מעולים מאוד ויש מומחים לסגנון כזה ויש מומחים לסגנון אחר, יש שטובים לחרוז שירים ויש שמקצוענים להצחיק ולשעשע, כל אחד חזק וטוב בתחום אחר... הבעיה היא שהמשוב שמקבלים מהלייקים לא בדיוק אומר ולפעמים מטעה את הכותבים פה. פעמים והם אומרים לך שאתה לא כזה מוצלח ובפועל בשטח החיים היצירות שלך נחטפות... ויש שמחמיאים להם והם נוטים לחשוב כי הם כשרון מבוזבז ואז הולכים ומוציאים ספר ו..נופלים בפח.

לכן הייתי רוצה לשמוע דעתכם, ביחס ליצירות שאתם מעלים מה אומרים/מסמלים לכם הלייקים?
1. יצירה רהוטה ומשכת?
2. גרמה לי לחייך וליהנות?
3. השכלתי פרט חדש מהתוכן?
4. יצירה יצירה - אחת היצירות הטובות שראיתי?
או משהו אחר..
העיקר הוא עד כמה אתם נותנים מקום לליק לסמל ולגלות לכם את מעמדכם ביצירה....?

שימו לב: הדיון הוא ביחס לכתיבה בלבד, לעצם העניין עצמו, ולא ביחס לדברים שלא קשורים ושייכים אליה.
היה חושך, ואבימלך ישב מול המחשב באישונים מכווצים וכתב בזעם.

"אין לי כח להיות המסכן הזה שכולם מרחמים עליו", הקליד בעודו נושף בעצבנות כדי לחמם את האצבעות הקפואות, "לפחות אם היה דבר אחד נורמלי הייתי מתחרט על הצעד שאני עושה.." הוא קרא בפיו את המילים, והצליל השורק של הדיבור שלו התערבב עם הקשות המקלדת הקצביות.

"קאט!" צעק אמנון הבמאי, "אתה נראה מדי אגרסיבי, משדר עצבים ואין לך את ההשלמה הזאת של מי שהולך לקפוץ מהגג, תנסה להיות נינוח יותר, מיואש יותר מהחיים".

"זה כי החיים שלי באמת דפוקים.." מלמל אבימלך והתרומם מהכיסא, מנתק בדרכו אל המרפסת את אחד מגופי התאורה, וזוכה לגערות מהתאורן.

"אתה לא יכול ככה לעזוב באמצע הצילומים", התעצבן אמנון, "כל הסט מוכן ורק אתה כמו דולפין קופץ למרפסת".

"יש לך דימוי יותר מוחשי למה שאני עומד לעשות עכשיו?" אבימלך שזר ציניות בוטה בדברים שלו, וגרם לאריה מהסאונד לתפוס אותו ביד בחוזקה.

"שחרר את היד", ביקש אבימלך מאריה, "אני לא הולך לקפוץ מהמרפסת, אז שחרר".

"אבל יש פה סט והכל..." ניסה אמנון הבמאי, "זה עשרה אנשי צוות מחכים רק לך בשביל לסיים את יום הצילומים הזה וללכת הביתה!"

"אתה רוצה שהסצנה תהיה אמינה?" שאל אבימלך.

"ברור", השיב אמנון.

"אז תרד ממני לכמה דקות, אני אנסה לחזור לעצמי ולנסות לצלם את זה שוב" אמר אבימלך והפנה את הגב שלו לאמנון ולצוות, שלף סיגריה ועישן אותה בשאיפות קצרות ועמוקות.

פתאום הרגיש יד על הכתף.

"היי", שמע קול קטן מאחוריו, "זה מתושלח, אני יכול שניה לדבר איתך?"

"מתושלח??" הוא הסתובב בעינים פעורות לרווחה, מביט בזקן המטונף, בראסטות הדביקות, בסוודר הסגול המרושל ובציפורנים אכולות הפטריות שגירדו ברעבתנות בזקן, פורעות אותו מלטפות אותו.

"לא טעית", התלהב מתושלח, "זה אני, חי חי", גיחך בשינים צהובות, "אני צריך את העזרה שלך".

"איך הגעת לכאן?" ניסה אבימלך להבין.

"זה לא מעניין", מחה מתושלח, "עזוב את זה, פעם אני עוד אספר לך".

"אוקי"

"אז ככה", אמר מתושלח, "יש לי איזה חבורה של ילדי רחוב שאין להם כלום בחיים, ואני ככה מכניס אותם מדי פעם למאורה שלי ומביא להם אוכל, דברים טובים, בגדים שאנשים זורקים לי, ועוד כל מיני דברים כאלה".

"אוקי", אמר אבימלך מציץ לעבר אמנון שניסה לרמוז לו שיחזור אל סט הצילומים.

"אז התווכחתי עם מינצברג מהשעונים, אתה בטח מכיר, איש דתי וחכם כמוך, והוא שיכנע אותי שמה שצריך לעשות זה להוציא אותם מהרחוב, לתת להם בית חם שלא יגדלו ככה פרא".

"אז איך אני קשור לעניין?" שאל אבימלך, "רוצים שאתרום כסף?"

"לא כסף", אמר מתושלח, "אנחנו מחפשים משפחה מאמצת לכל נער", סיפר, "לך למשל מתאים לאמץ את בני, ילד סך הכל לא בעייתי, ויש לו כלב גדול מעורב שיכול להתאים בול לחצר שבמשק שלך, ואישור רבני מסילביה המתקנת.."

"אחי"! עצר אותו אבימלך, "אתה לא יכול להפיל עלי ככה ילדים בלי שאני אתייעץ עם ציפורה ואחליט אם להכניס אותו או לא, אם בכלל".

"על מי אתה מחרטט?" שאל מתושלח, "לפני יומיים קבעת לה דיון סופי ברבנות ואתה הולך לתת לה גט, אז למה אתה מתחיל לספר לי שקרים?" הוא כעס, "לא מתאים לך אל תיקח וזהו! אבל אל תערבב אותי עם שקרים על ציפורה".

"מאיפה אתה יודע על הגט?" שאל בלחישה, אבל זה לא עזר, הנזק נעשה, אמנון ואריה וכל הצוות שחיכה לו בסבלנות זקפו את האוזניים, מנסים לקלוט בדל של אינפורמציה.

"אני יודע עליך כמעט הכל", אמר מתושלח, "אני נראה לך הומלס אומלל? אני? אם שכחת אני סיימתי מדעי המחשב בכיתה י"ב, אני תוך חמש דקות הופך את המחשב שלך לארנבת".

"אתה נוכל ופושע", אבימלך התחיל לזעום.

"אתה צודק אבימלך", אמר מתושלח, "לכן אני ברחוב, כדי שלא יתנו לי כסף של אנשים, אבל איך זה פוטר אותך מלפתוח את הדלת ולהכניס את בני ואת הכלב שלו?"

"לא פוטר", אמר אבימלך, "אבל למה להכניס ילד כזה לבית מפורק עם איש מפורק?"

"בגדול זה בשבילך", אמר מתושלח, "כדי שתלמד לתת מעצמך, ציפורה לא עזבה אותך סתם, אתה פשוט הזנחת אותה, נתת לה להיות לבד כל היום, וטיפחת את הקריירה שלך על חשבון המשפחה, תראה מה יצא ממך? סלב מנופח וגחמתי".

"אבימלך!" אמנון היה כבר עצבני, "סיים כבר, צריך להתחיל".

"טוב, ניפגש כבר", אמר מתושלח ונתן לו חיבוק ונשיקה, משאיר עליו פירורים של בורקס.

"אני אחשוב על זה", אמר אבימלך ונכנס לסט הצילומים.

והפעם זה היה מושלם, אמנון שמר על דממה לאורך כל הסצנה, וכולם התהלכו על בהונות סביב אבימלך, ובסיום הסצנה כולם מחאו כפים בהתלהבות, ואבימלך קם ממקומו, הודה לצוות והתחיל ללכת לכיוון המעלית.

אמנון הקדים אותו, "מינוס אחד" הוא לחץ על הכפתור.

"היית מצויין" אמר אמנון.

"אני יודע", אמר אבימלך, זה כי מתושלח הביא לי בדיוק את היאוש האינסופי עם הרעיונות ההזויים שלו.

"זה כי אני שלחתי אותו, הכנתי אותו לתפקיד, ואמרתי לו מה לומר לך בדיוק", אמר אמנון וחייך.

"אתה?!" צעק אבימלך והתנפל על אמנון, חובט בו באמצעות הקלסר של הטקסטים עד שכל הדפים התעופפו בתוך המעלית, "אני שונא אותך ואת כולכם!" הוא צרח, אבל גם צחק בהיסטריה, עד שהדלת נפתחה וצלם פאראצ'י הצליח לתפוס אותו ואת אמנון עומדים בתוך בריכת ניירות, וצוחקים בלי הפסקה.
בס"ד

הקראוון עצמו חיפש מתפללים, מן הסתם. הוא עמד נטוי קצת, כמו מבקש בעצב:
בניי, תושבי עירי, אנא בואו אליי, כבדו את ה'.
לעיתים נדמה היה כי ניתן לשמוע את הקרוואן מפזמם לעצמו, מזמרר בקול שקט:
קראוון לבן, ברחוב קטן, מחפש עשירי למניין...

הוא בחן בזהירות את הנכנס הראשון:
משה, הגבאי.
נכנס תמיד ראשון.
פוסע פנימה בבטחון, מסיר מראשו את כובע הקסקט, מנענע בו מעט, אולי כדי להזיז את האוויר המחניק מעל ראשו.
מטלטל את ראשו ימינה ושמאלה, זקנו הלבן והארוך, המסורק בקפידה ומשוח היטב בחומרים מייצבים נע יחד עם ראשו בתנועה מושלמת. אי של יהדות גאה בליבה של קריית גת הפושרת.

משה מרים את ידו הימנית בבטחון, כמו מלטף את המפסקים:
ויהי אור!
הקראוון מתחיל לצאת מהבדידות, האור מהבהב ונדלק לכל אורכו.
רגע אחד אחר כך, בדיוק ברגע שהאור באמת נסגר על עצמו, מתייצב, מפסיק להבהב ומתחיל להכנס לאווירה של התפילה-
לוי נכנס.
מחזיק סל פלסטיק ירוק, בתוכו מונחות בחיוך בטטות קטנות, קריית גתיות שכמותן, ביישניות.

הקראוון מביט בפתיעה מסויימת ביד שמאל של לוי, והוא לא היחיד-
גם משה מסתכל במבט טעון עניין:
מה תביא לנו יד שמאל של לוי? את מי הפעם הוא יצרף למניין?
ובכן, את השכן, דב.

לוי מדבר אל אורחו מתחת השפם, בהגה מורכבת, אבל דב מבין. הכלב, שרון. צריך להישאר בחוץ, להיקשר לזה של האופניים. מה לעשות, בית כנסת. לא מתאים.
דב עושה כמצווה עליו וחוזר פנימה. נוטל את הסידור שמגיש לו משה, מתיישב, ורוטן בשקט במבטא מרוקאי: שרון המסכן שלי, רק שלא תהיה עליו שמש.

הרטינה עוד לא מתפוגגת בחלל האוויר, ודלת הקראוון שוב נפתחת.
צפריר! נער מתבגר במגפיים אדומות, גם בקיץ.
פולט את אותם מילים שוב ושוב, כמו מכונה טורקית מקולקלת מימי הביניים לשחמט אוטומטי:
אני צפריר. אני צפריר. אני התכשיט של אבא. גם של אמא. יש לי מגפיים אדומות. אני צפריר. אני צפריר. אני התכ-
הדלת חורקת, נפתחת שוב.

דוד הסנדלר! נכנס לאט, מכיסו מבצבצים שרוכים סוג א' א' תוצרת סין, ארבעה שקלים לזוג.
הקראוון, משה, לוי ודב בוחנים בחביבות את הסחורה הטריה. דוד מהנהן לעומתם, בחור שתקן דוד, לא איש של מילים. הוא יותר איש של שרוכים.

קְּחְּחְּחּ,
קְּחְּחּ,
חְּח.
הדלת מרעישה שוב, המתפללים בוחנים בסקרנות את הדלת: היא חצי פתוחה, משהו מחזיק אותה.
יותר נכון: חמישה משהואי'ם. חמישה אצבעות. כף יד.

הדלת נפתחת, החידה מתבהרת: כף היד שייכת לנחמן הנגר. נחמן המאורגן, המתוכנן, היעיל.
פותח את הדלת לרווחה, עולה במדרגה הקטנה, מנשק בחום רב את המזוזה, סוקר במבט מהיר ומממולח את המתפללים הקיימים, מסתובב לאחור, וקורא:
בועז! בוא בוא, אין עדיין עשירי... הרב שלי אמר שגם מי שמגיע לפני העשירי יהיה בריא, הסגולה על כולם. על כל מי שמגיע להתפלל, לא רק העשירי. בוא בוא, כנס.
בועז נכנס מייד אחריו, סוגר את הנוקיה העתיק שלו, מכבה לגמרי. נחמן מאושר:
ככה צריך, בלי שקט ובלי סיפורים. פלאפון בבית הכנסת צריך שיהיה מכובה מאה אחוז, כמו השולחנות שאני עושה. אין כמעט טוב, אין די טוב. יש רק מאה אחוז.
הדלת עוד לא מספיקה לקחת אוויר, ושוב נפתחת:

יוסף.
זורח, כמעט קופץ על כל פסיעה.
לוי מחבק אותו:
מזל טוב, תזכו לגדלו לתורה, לחופה, ולמעשים טובים...
עוד לא משתחרר מלוי, ודב רועם:
מה קרה?
והם מסבירים: נולד לו בן, סוף סוף...

בעוד יוסף מתכנון לספר מתי הברית, קול שאון עולה מכיוון נרות השמן:
משה, הגבאי. סופר את הנוכחים. אחד בפה ואחד ביד.
סופר בקול, נוקש באצבע צרידה רועמת על כל מתפלל:
אחת, שתים, שלוש!
ארבע-
חמש.
שש,
שבע..
שמונה!!

הגבאי מפליט לחלל המאובק:
תיכף יבוא שאול מהדודים, ואיתו יהיה לנו כמעט מניין. בדרך כלל הוא-
הדלת נפתחת שוב, הקראוון עוצר את נשימתו, ביחד עם כל הנמצאים בתוכו:
יש מניין?
כן. יש.

שני חסידים נכנסים פנימה, לא מקומיים בעליל. שאול מהדודים דוחף אותם בנועם מאחור, ולא משאיר להם דרך נסיגה:
אשרייכם, צדיקים, בזכותכם יש מניין...
ההסמקה על פני החסידים עוד לא מספיקה להתפשט, וחיים ששון ובניו נכנסים. במכה אחת, שלושתם נכנסים יחד. המשקוף הצר כמעט מתפרק, בסוף מתחזק ומתגבר על הכל. נשאר מחובר, יציב.

האוויר מתחיל להיות צפוף, ומשה מזיז הצידה כמה כיסאות, לפנות עוד קצת נדל"ן לאנשים נוספים, אם ירצו להכנס.
לוי מנענע בראשו לאישור, מתחיל להתארגן לקראת מנחה. פותח את סידור החזן, ומסתובב בסקרנות אל דלת הקראון. החריקה חזקה הפעם.
הדלת שוב נפתחת. נפתחת, נסגרת, נפתחת, נסגרת, בסוף נפתחת בצורה סופנית, וזושא נכנס.
זושא העניו!
פניה ותפארתה של קריית גת.
נכנס פנימה, גו כפוף, זקנו מדובלל, כל כולו ביטול היש, ביטול הזושא.

החסידים בוחנים אותו בביקורתיות: עוד קריית גתי משונה?
המקומיים זזים לצדדים: בכבוד, בכבוד רבי זושא.
זושא העניו מנפנף בביטול, וניגש למקומו: כסא מתכת מיושן, ריפוד בצבע ירוק קרוע, מתנדנד קצת. כמו זושא, עניו, נחבא אל הכלים, מסתתר הפניה, בדיוק מתחת המנורה המקולקלת.

החסידים לא מעכלים את העיר, את בית הכנסת, את צפריר שסופר בפעם העשירית את הפלורוסנטים בתקרת הגבס של הקראוון. הם מעבירים את הפלאפונים למצב שקט, מוכנים.

הקבצן מהפינה עוד מספיק להכנס פנימה, הדיג מהספינה בעקבותיו, הפיליפיני של בוריס שמחפש קליינטים חדשים אחרי שבוריס נפטר עוקב אחריהם מבחוץ ומתיישב על הגדר ממול לעשן קצת, ובבת אחת, הקראוון נהיה מאושר, מחייך לעצמו בעונג:
התפילה מתחילה.



געציל
(
מוקדש ליואל א', ולשירו המרגש)
 תגובה אחרונה 
עעעעערב טוב לכם מאזינים יקרים באולפן, בבית, באוטו ובמגדל שמירה אי שם.

והנה אנחנו יוצאים בעוד תכנית של "ערב עם דודו" !

והלילה – לכבוד ראש חודש אדר, קיבלתי את הזכות והעונג להכיר את האנשים המוכשרים והמיוחדים של אתר פרוג המקצועי. כל השנה הם מאחורי המסכה, מאחורי הניק. אבל הלילה אנחנו נכיר את מלח האנושות המקצועית, את הניקים של פורום... אה... כתוב לי פה... [ברקע: תגיד, פורום ספרות... פורום ספרות...], כן... תודה, אורי, פורום ספרות, ה-פורום בה"א דגושה. נוכל לדבר איתם, לשמוע אותם וגם לשמוע מהם איך הם ורק הם זכו להימנות מבין המאושרים בפורום הכי מגוון ומעניין באתר. [ברקע: מחיאות כפיים קצובות].

ואיתנו נמצאת רבקי שתראיין את הניקיות שבפורום, שלום רבקי.

רבקי: שלום, שלום לכן ניקיות יקרות, אני קוראת קבועה של רובכן ומעריצה פשוט את הכתיבה וההומור שלכן, ומחכה כבר לשמוע אתכן.

תודה רבה גב' רבקי! רק נצא להפסקת פרסומות בשבילכם, קפה וחמוצים בשבילי וכולנו מסודרים. אז תישארו איתנו!

פרומו מתנגן – "ערב טוב עם דודו, משאיר אותך ער עד הבקר. ויהי ערב ויהי בקר".

פרסומת של אוסם – קול מבוגר: מי נגע לי בבמבה? קול חסידי: זה במבה? הייתי בטוח שזה קוגל. קול מזרחי: איך במבה? אני הרגשתי כמו אחרי לאפה בשווארמה. קול ילדותי: ולי זה היה טעים כמו סוכריה. קול של אמא: העיקר שלכולם היה טוב. כולם ביחד: זה טוב, זה אוסם.

פרסומת של ספרינג - קונה: כמה עולה פלאפל? מוכר: 10. קונה: יש לי רק שטר של מאה. מוכר: אין לי עודף. קונה: טוב, אז תוסיף לי בקבוק ספרינג.

שוב פרומו מתנגן. ו...

[ברקע: מחיאות כפיים סוערות]

ערב טוב לכם מאזינים יקרים באולפן, בבית, בשדה, בים ובאויר.

והנה כבר מסמנים לי שיש מישהו על הקו. הלו?

מישהו: הלו?

דודו: שלום. עם מי יש לי הכבוד?

מישהו: איתי. [נשמע קטוע]

דודו: סליחה? לא שומעים אותך ברור, ידידי.

מישהו: זו אני. שושנה.

רבקה: גב' שושנה, ערב טוב. מה הניק שלך בפרוג?

שושנה: מה זה ניק? אני אוהבת את הפורום ספרות שלהם, ורציתי להביא להם מתכון של עוגיות קינמון. שיהיה להם לבריאות.

רבקה: אוה, גב' שושנה, אנחנו מראיינים רק אנשים שיש להם ניק באתר. מצטערת...

שושנה: [נשמעת מרחוק] מה? לא שומעים אותי טוב? זה בגלל שלקחתי את השיניים תותבות של פנינה. אמרתי לה...

[דודו ברקע: אורי, צנזר ותוריד אותה כבר למען השם]

שקט מבורך.

דודו: סליחה חברים, והנה הניק הבא, הלו, מי על הקו?
לא הייתי צריך לקנות את הווסט הזה. הווסט מעיל חליפה הזה.

לא משנה מה רציתי להרגיש איתו, הוא פשוט לא נח. הכיסים שלו קרובים מדי, וצריך למשוך את המרפק אחורה כדי להכניס את היד, והבד שלו לא מחמם מספיק כשקר ולא מאוורר כשחם.

והחבילת סיגריות, שגם עלתה קצת יותר ממה שחשבתי שהיא אמורה לעלות, בולטת בכיס הצפוף בצורה שלא עושה אפקט מגניב בכלל. עכשיו זה סתם נראה שיש לי חבילת סיגריות שאין לי איפה לשים אותה. והיא גם מליאה לגמרי, מה שמדגיש את זה שזו אחת החבילות הראשונות שקניתי.

וגם כשאני מוציא אותה אני לא מצליח להוציא סיגריה באדישות, אני מתאמץ עם הציפורניים לשלוף אותה.

ושחכתי להחזיק גם את המצית בהיכון, איפה הוא בכלל. אז אני מחפש אותו אבל ביד אחת, כי ביד השנייה יש חבילה חדשה וסיגריה, והכיסים, כאמור, אוף, קרובים מדי.

האברך שלידי כבר זרק מבט, בטח על המשקפיים. כן! אתה נראה הרבה יותר נורמאלי, עם החצי מסגרת בת מליון שלך והחלק המהוהה בצוורון של החליפה. וה 50 שקיות רמי לוי שבטח ספרת אותם כדי לא לשלום עוד 10 אגורות רציתי לצרוח עליו.

המצית נמצא בכיס שבצד של היד שאני מחזיק בה את הסיגריה והחבילה.

עכשיו אני מתנהל כמו חרק גדול עם יותר מדי מפרקים. זה לא מגניב. המכנסיים לוחצות לי. והמוקסין מתחיל להפרם למרות שאפריים אמר שהם יחזיקו שנה לפחות ויתאימו גם לשבת. אני מרגיש שמן, ומסורבל. ולא מגניב כמו אפרים או כמו כל החברה' מהפיצה.

האברך לידי מתכופף לילד שלו, ואומר לו בעיניים, האוטובוס עוד מעט יגיע. הילד שלו נותן לו יד והם עומדים לידי שלווים עם השקיות רמי לוי שלהם.

בא לי לבכות.




*****
אני יודע, יודע שיש הגבלה על קטע בשבוע. אבל זה כל כך קצר, ואתם כל כך נחמדים, ומגיבים, ועם כל כך הרבה נשמה, שאולי, אולי, שועי המקום יעלימו עין. שואב הרבה מתגובותיכם. תודה גדולה.
אבימי
***
בס"ד

כפי שהבחנתם, אין יותר פנס בערפל, אין יותר ערפל, אין כלום.

אני כבר מתגעגע לערפל!
נהיה לי חשוך פתאום, אני מגלה שאני מתגעגע גם לפנס.
כנראה טעיתי, אבל זהו, אין מה לעשות. יש טעויות שהן בלתי הפיכות, כמו שתמיד מקשקש לי באוזן ירוחם, שכני הדביק.
בחור טוב ירוחם, הבעיה שחוץ ממנו אף אחד לא חושב ככה.
אישית אני סולד ממנו מאוד.

נודניק!
דביק!
טרחן!
קשקשן!

רגע, אלו בכלל המילים שלו. כן, ככה הוא אמר לי בבוקר:
געציל, אתה נודניק, דביק, טרחן, קשקשן.
הסמקתי כולי.
איך, איך הצלחת לאבחן אותי בחדות כזו?
מצד שני, חשתי סיפוק עצום.
פעם ראשונה שהצלחתי ממש לחסוך כסף:
קיבלתי את האבחון בחינם, ללא תשלום.
אתם יודעים כמה אנשים אחרים משלמים על אבחון מקצועי? בוכטות של כסף!
טוב, עזבו רגע את ירוחם, בואו נדבר על הנושא המעניין-
אני.

הצטרפתי לפרוג לפני שנים מספר, ההתחלה הייתה קשה. נרשמתי 3 פעמים, וכל פעם הרישום נכשל. תקלות טכניות מוזרות ומעיקות.
התייאשתי, הכרזתי על ויתור גורף.
חבר ותיק גיחך:
אתה חייל צרפתי? למה אתה נכנע בלי קרב?
אמרתי:
אל תיתן עצות, זה מעצבן.
בוא נראה אותך בחור טוב-
עוזר לי.
הוא עזר- ופתח לי ניק בפרוג. הצליח לו במכה ראשונה! מוכשר, כל הכבוד.

אממה?

אליה וקוץ בה, קרטיב ומים בו, גלידה וחצץ בה, טופי ומלח בו, סוליה ומסמר בתוכה:
הוא בחר עבורי את שם הניק.
איזה שם מעיק!
איש שמח.

ממש לא שמחתי. כמעט כעסתי, עד שנזכרתי שהוא בכלל עשה לי טובה.

כמה רטנתי
למה איש שמח, למה.
כולם צחקו עליי:
איש שמח כבר לא שמח.
נואשתי מפרוג, מהכל.

יום אחד קמתי בבוקר, מלא אמביציה חיובית, אנרגטית, מהסוג הנכון. רגע לפני שהאנרגיה תיעלם לתהום, שלחתי מייל דחוף לאחד המנהלים בפרוג. התחננתי על נפשי בדמעות תנין, שיקרתי, הבטחתי הבטחות בכל מיני נושאים, הצעתי שוחד, הטבות מס, זכיה בפיס. איכשהו, הכל ביחד הצליח.
המנהל נעתר לבקשתי.
נו, תן לי שם אחר, הוא כתב. אבל מהר. אני ממהר.
מה עושים??
אז בחרתי סתם שם. למה? ככה, לא יודע.
פנס בערפל.
חשבתי שבחרתי שם נחמד, קליט, מאיר.

שוד ושבר.
אבוי.
איזו עוגמת נפש:
תוך ימים ספורים, התכנית הלכה פייפן. נגוזה, נעלמה. כמו הצבא הצרפתי מול הנאצים---
מאוד מהר קראו לי רק פנס.
פנס וזהו.

השאירו אותי בלי ערפל, הרגשתי מיותר. פגוע, זנוח, עלוב.
אבל-
התגברתי על העלבון. התאוששתי, זינקתי קדימה במהירות הבזק.
הסתערתי על היעד,
קפצתי ו-
לא קרה כלום, את אף אחד זה לא עניין.

איך כתב לי אז כלכולתא52?
"איש שמח שלום, בשבילי תמיד תישאר איש שמח המעצבן, לא קונה את הפנס שלך, ותסתדר לבד עם הערפל שעשית"

מעליב!

מחלתי לו על העלבון, כמובן. רק בשביל ההרגשה הטובה כתבתי לו בחזרה:
לך לכל הרוחות, איש בן בליעל, איש מדון ומריבה, איש נאלח, רדוד, טיפשי.

מאז נהיה שקט מצידו, וכך חלפו שנתיים, בערך. משהו כזה. לא יודע. נו, אל תתפסו אותי על המילה, אל תציקו לי, די, נו, בבקשה, רחמנות.
שנתיים חלפו, ופתאום הבנתי:
לא אכפת לי שתדעו מה שמי.

או כמו שאומר איש המכירות החלקלק של פולקוואגן: כמה פשוט, ככה קל, ככה טוב.
בסדר, אני לא האיש שיתווכח עם חברת פולקסוואגן, החברה שבנתה את מכונית החיפושית, וגם המציאה שיטה מיוחדת לרמות במבחני פליטת העשן. על זה לבד מגיע להם פרס נובל, לדעתי.

בכל אופן,
החלטתי להזדהות עם שמי המלא.
זה אני, זהו שמי האמיתי, המלא, הגלוי.

האמת שהקרדיט מגיע בכלל לדודה נחמה. בפורים שעבר באנו אליה למסיבת חנוכה, ובגלל שידעתי מראש לאן הולכים- התחפשתי כמו שצריך.
קיוויתי שהעניין יעבור בשקט.
פחחחח, נראה לכם שזה מה שקרה?

ברגע שהדודה היקרה ראתה אותי עם התחפושת והבינה שאני לא מתכוון להזדהות, היא פרצה בצרחות אימים:
תפסיק לפחד מכל זבוב, ואל תתבייש להגיד לדודה איך קוראים לך.
סמוק ומובך, הורדתי את התרבוש ואף האפון המהבהב שתליתי אל אפי, והיא פלטה בלעג:
אה, זה אתה? תעשה מה שאתה רוצה, גם ככה אני לא מתייחסת אליך.
נעלבתי, הכרזתי על מלחמה, ואז צחקתי על הטיפשות העצמית שלי:
מלחמה עם דודה נחמה?
השתגעתי?
שתקתי וזהו.

מאז אני תוהה: להיחשף בפרוג או לא? להישאר אנונימי או לא? להכריז על שמי או להמשיך לשתוק?
החלטתי להיחשף.
וזהו, ההחלטה מאחוריי. כלומר- מימיני.


מובן שמעבר לשם, אין בדעתי לספר לכל העולם ואשתו שגולשת בפרוג מי אני בחיי היום יום, מהם עיסוקיי, מהו גילי, וכמה כסף אני שווה. (רמז: כלום)
גם לא מתכוון לספר ש-
שניה, רגע, דוד נחום מתפרץ לפה עם בקבוק מנופץ וריח של עראק זול מזוייף, צועק.
מה אתה רוצה, איש מרגיז?
אהה. בטח, בטח. אכתוב הבהרה, תירגע.

הנה ההבהרה, והיא רצינית וחמורת סבר, כמו שתמיד רציתי להיות ולא הצלחתי:
כל הדמויות שתיארתי בטוריי, מוישל'ה, חנהל'ה, דוד נחום, חדווה, יענטא, ונחמה הנחמתית- כול כולם- פרי דמיוני בלבד!
אינני מכיר אף אחד כזה במציאות. אין אפילו מישהו שדומה להם....
הכל פרי דמיוני (כן, גם ירוחם!), מבטיח.

שלכם,
געציל - נתן גלנט.
הבהירות של קרן השמש דקרה לשימון בעיניים, אבל הוא לא סגר אותם.
זה מחיר ששוה לשלם בשביל קצת חום, כאן בבית המדרש הקריר מלוחות השיש האדמדמים שנתרמו לעלוי נשמת ג'רמי גולדברג על ידי אלמנתו ובניו. כך אמר השלט שמוברג לקיר שליד שימון, ששימון ממשש את קצוותיו כבר ארבעה חודשים.

כשבחרו לשימון את המקום הזה בבית מדרש הוא הרגיש קצת בר מזל וחשוב, כי זה בדיוק המקום שבו בחרו נכדיו של ג'רמי גולדברג לשים את השלט. מכל הבית מדרש, כאן! שימון מצמץ בחיוך תחת קרן השמש ולעג לעצמו בחיבה.

הגמרא של ברוך כץ פתוחה על הסטנדר שליד שימון, מוערת בכל חלקיה בכתב קטן וצפוף. ברוך כץ אהב לעצור באמצע הצעקות, ולומר, שניה, אני כותב את זה. והוא מתכופף וממלמל את מה שהוא כותב בדוחס לחלק הלבן שליד תוספות. שימון שונא את זה. כי הגמרא שלו נקיה באופן שנראה לו חסר ברק. וגם כי הוא חושב שלהדחף ולכתוב בגמרא זה קצת להפריע למנוחה של המילים שכבר כן כתובות שם, ולומר לתוספות לזוז קצת כי העפרון פיילוט הכחול שלי כאן.

ברוך כץ עצמו כבר חצי שעה מדבר עם הר"מ. שפת הגוף שלו משתנה כשהוא מדבר עם הר"מ, הוא מתכופף קצת, כאילו כובד הכשרון ועוצמת הדברים העדינים מכבידים עליו. הוא הולך הרבה לר''מ.

שימון מזיז את הראש ימינה, כדי להשטף היטב בקרן השמש, שמתחממת משניה לשניה, ומספיק לקבל עוד קצת ויטמין d לפני שמישהו דוחף לו סטנדר לראש מאחורה, גוהר מעליו, ומושך את הוילון הגבוה מאוד בתנועות מהירות ורחבות, ומסיט את הוילון על החלון הבהיר.

שימון לא מסתכל מי זה, כי זה לא משנה. זה לא משנה את העובדה שהשיעור לא נמצא אצלו בראש. השיעור לא מעניין אותי, הוא אומר לעצמו וקצת נבהל מזה שהוא מדגיש את המילה "מעניין" במשפט. זה לא אמור לעניין, אתה אמור להבין.

הוא נוגע עם הסנטר על הפס של הסטנדר, ובכלל לא חושב על אבא. בכלל. כמעט. אולי קצת.

שימון מיטיב את הישיבה על הספסל ובכיס האחורי שלו יש טישו משומש שנוכח בחוסר נוחות.

רק עוד שלושת רבעי שעה יהיה שתים עשרה. לשעה שתים עשרה יש אוירת יום חמישי. אוירה מצחיקה של כמעט. עוד מעט יהיה כבר עוד רבע שעה נגמר, וזמנים כאלה שימון אוהב.

בהפסקה הוא ישמע את אלי פרידמן החדש באוזניות של גילה, שהשאילה לו בעיניים שאומרות דיר באלק אם החברים שלך הורסים את החיבור. האוזניות ירוקות באופן שהוא גבולי לבנים, אבל גילה אומרת שהן איכותיות והבס שלהם משובח. הוא ישמע בהם את הבס המשובח וינמנם בלי מחשבות כמעט.

ברוך כץ מתיישב לידו באנחה ובנענוע ראש כאילו החוויות שהוא עכשיו עבר גדולות על בן אנוש רגיל. הוא מסתכל על שימון בהבעה מרוחקת ואומר, המשכת? שימון מנער את הראש בהבעת "לא לא" ומתחיל לקרוא בתוספות.

****
המילים המחממות שכולם הרעיפו באשכול הקודם ששיתפתי נתנו לי כוחות אחרים. תודה לכולם. כשנתתי לאנשים לקרוא את הקטע הזה, ואת הקטע של נחמה, היה תהליך מעניין שחלק אהבו את שימון, ולא הסתכלו על נחמה, וחלק ההיפך. אנא תנו את חוו"דכם המקצועית לעילא. תודה.
אבימי.
****

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה