קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כל שנה מחדש אותו ויכוח, וכל שנה מחדש היא אומרת "כל שנה מחדש אותו ויכוח".
"אם נגיע לרבנות, זה יהיה בגלל אמא שלך! זכור את זה!" כך מלכי, עם חליטת עלי נענע, מנסה להרגיע את עצמה.
"אין בעיה, אם תרצי להתגרש בגללה, מוכן". שרול-מאייר עסוק בלהפגין חוסן.

אדיש, אדיש. אז מה אם הוא גבר. איזו אטימות! היא חשבה לעצמה בשקט טעון.
והעיניים שלה לרגע התעגלו, התגלגלו, התנפחו, ירקו אש, ירו גצים, איך? איך הוא מעז לומר כזו שטות, איך יוצאות לו מהפה מילים קשות ובוטות בקלות מרשימה כל-כך?

"כבר תשע שנים אנחנו נשואים ובכל תשע השנים הללו, כשאנחנו רבים - זה בגללה!" אומרת, כשדמעות רותחות נוחתות בקול מעל עלי הנענע החלוטים, וזה לא מרתיע אותה מלהניף אצבע מורה, שעוד רגע נתלשת ממקומה בעוצמה היסטרית, היישר על אזנו השמאלית שלא ממש שומעת מה שמדברים אליה.
"את לא מוכנה להתאמץ בשבילי! רואה רק את עצמך!" עונה לה שרול-מאייר בעצבים פתאומיים, ועוד שקרים.

היא הלכה משם. ברחה. התאיידה. עפה. התעלפה. מתה. זחלה אל הספה, נשמה בקושי. משמים הנגן שלה היה שם, כאילו מחכה לה, "לפחות מישהו איתי" מלמלה לעצמה חרישית ותקעה את האזניות עמוק באזניים, קרוב מאד לעור התוף. "שנים חיפשתם טיפות לעיניים יבשות?" כך הפרסומת המנדנדת. אבל העיניים שלה ממש לא יבשות עכשיו, והיא מתעצבנת על המידע הלא רלוונטי שמאכילים אותה ברגעים קריטיים כמו אלו. חצופים. מוכרים לציבור מוצרים שקשורים רק ל20% ממנו במקרה הטוב. איפה? איפה האשה שלא יוצא לה לדמוע פעם בשנה מחמותה הנאווה, ובדיוק אז צריכה ליפול על שטות כזו. כאילו מה, הם לא קלטו שערבי חגים זה זמן מועד? שישימו פרסומת על מסאז' מפנק, או על איזה חופשה בקרפטים, או אפילו על איזה מוצר חדש של סנו, שגם ככה אין לה איפה לאחסן בבית הקטן שלה וזה תמיד מזכיר לה שהתרימו אותה כדי שגיסתה תוכל לעבור לפנטהאוז 9 חדרים בשנלר במקום 8 וחצי + מחסן בתכלת מרדכי. ואיך שהיא צעקה עליו אז, אחות שלך! ואחות שלך! ואמא שלך! ושימותו כולם.

שרול-מאייר הסתובב סביב מלכי כמו תרנגול טרם עריפה והיא החליטה שהיא שותקת. נועלת את הפה. אפילו היה לה פלסטר בכיס לעת הצורך וביד נחה לה חבילה שלמה של טישויים בכמות כפולה, שווים כמו נייר זכוכית אבל מספיק טובים בשביל לספוג ים של דמעות.
מלכי קלטה שהוא מת לשחרר לעברה כמה קללות עסיסיות. שימות, היא חשבה לעצמה. כבר לא היה לה אכפת מה יקרה איתו. אם הוא מוותר על העתיד שלהם ביחד לטובת אמו, אז לה לא אכפת מכלום.

שרול-מאייר הסתובב אחוז שרעפים, מחפש תפנית יצירתית לסיפור הזה. וכשכולו חבוק במטרה, נצמד אל המתג הראשי של הסלון, מוריד, מעלה, מוריד, מעלה, מנסה למשוך את תשומת לבה. לא מפספס שניה בלי לפעול. כמו שעון שוויצרי. כמו אמא שלו. כך דקות ארוכות.
המעברים החדים בין אור היקרות של נורות הלד לבין החושך של 2 בלילה, עשו לה רע למלכי, אבל היא החליטה שהיא לא מדברת. וגם אם הוא יחליט לדבר אליה - היא לא שומעת.
בינתיים היא העבירה לשירים ישנים נושנים שפעם הוא הכניס לנגן שלה והבטיח שיש בהם הרבה נשמה. נשמה זה טוב. טוב מאד אפילו. וזה חסר פה עכשיו בבית הזה.

אולי בכלל המזוזות לא בסדר. כל ערב חג מחדש גם זה מנקר לה בראש.
בחיים היא לא האמינה בבדיקת תפילין ומזוזות עד לפני שנתיים, שתו"כ ויכוח צלפני שהתקיים טלפונית, החליטה להבריח את התפילין ואת המזוזות יחד לבדיקת בזק עד שישוב מהעבודה. והיא עשתה את זה כמו גדולה.
התפילין שלו היו פסולות. הרצועות היו שחוקות לגמרי. במזוזות נמצאו פגמים זהים. והיא, היא כבר היו לה פשעטלאך על כל התגליות האלה.
בערב, כשהוא הגיע, היא כעסה עליו שהוא הניח תפילין פסולות מי יודע כמה זמן.
אבל הוא צחק עליה.
כזה הוא שרול-מאייר, יש לו אמונות משלו. וכזו היא מלכי, אמונות משלה. והאמונות האלה לא מתחברות משום מה, בפרט לא בערבי חגים.

בסוף היא נכנעה ושחררה לו מבעד לשירי הנשמה שהתנגנו בפול ווליום, בו זמנית, אל שתי האונות שבמוחה: "אתה יכול לומר מה-בא-לך, לא שומעת כלום" מה זה אמרה, צעקה! עד שהוא רץ להגיף חלונות ונדמה היה לה שגם אמר כמה מילים שחוקות, אולי משהו כמו: 'לא כל השכנים צריכים לדעת שאת עם אזניות עכשיו' כמו שהוא תמיד נוהג לומר.

שרול-מאייר התייאש והראה סימנים של התארגנות לשינה. בעוד שעות אחדות הוא צריך לתפקד בעבודה כמו בן אדם שפוי.
מלכי עם עיניים אדומות, לוהטות, ועם אזניות באזניים, מנסה לשכנע את עצמה בזה שהשכן הצוציק מלמטה, שהתחתן לפני כמעט חצי שנה הבטיח שהוא לא שומע אותה, כנראה הוא באמת לא שומע. מה, היא צועקת ממש בקול? ואיפה שרול-מאייר בתמונה? מה, הוא שה תמים? פרוותי? בראשיתי? את הקול שלו אף אחד לא שומע בפרט בערבי חגים?

ואז היא נזכרת שעוד לא יצא ערב חג לשכן מלמטה.
ומחר הוא יספר לאשתו שישנה עמוק ולא זכתה להתעורר מהצעקות, ואשתו תספר לאמא שלה, ואמא של אשתו לחברה שלה, וחברה של אמא של אשתו לגיסה שלה, וגיסה של חברה של אמא של אשתו לאחותה, ואחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לבעלה, ובעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשותף שלו, והשותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לאשתו, ואשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשכנה שלה, והשכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לפאנית שלה, והפאנית של השכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשוויגער שלה.

למחרת, באומץ לב ובקור רוח, היא תתקשר לשוויגער שלה, שגורמת לה לדמוע מחדש בכל ערב חג, ותודיע לה רשמית שיש להם בית, ושאת ליל הסדר הם הולכים לעשות בו. נקודה. והיא תשמח, ותספר לה שהפאנית של השכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו של מישהו, סיפרה לה על איזה זוג שכמעט הלכו מכות בשעה 2 בלילה בגלל שוויגער אחת... ושהיא לוקחת את זה לתשומת לבה ומקבלת על עצמה להתחזק.

בערב, שרול-מאייר יחזור סחוט, ומלכי תכין לו שייק תותים עם קיווי, קרמבולה ופסיפלורה עם נגיעות עלי דפנה ופלפל אנגלי, כמו שהיא הכינה לו כשהם חגגו שבוע לנישואין והוא אהב מאד.
והוא לא יבין מה יום מיומיים.
היי, נעים להכיר!
אני עדי, חדשה כאן בפורום.
מעלה בפעם הראשונה פוסט שכתבתי לפני שנה, ובו ראיון עם חני וינרוט ז"ל.
אשמח מאד לקבל פידבקים, הערות והארות!



חני היא אשה אמיצה ומעוררת השראה. אחרי שאובחנה כחולה בסרטן כרוני היא החליטה לנצל את החיים במקום לבכות אותם. התשוקה לחיים באה לידי ביטוי גם ביציאה לטיולים ברחבי העולם.
בסלוגן שלה "חו"ל דוחה טיפול", יש אמירה חזקה גם למי שנמצא במצבי משבר, למצוא בכל מחיר את הדרך לחיים של טעם ומשמעות. ראיון עם חני וינרוט.



באותו יום עמדה חני וינרוט לטוס לנפאל. חברה טובה שלה, שליחת חב"ד בקטמנדו, הזמינה אותה לביקור. שעות אחדות לפני כן, המחלקה האונקולוגית בה טופלה ערכה מסיבת פרידה לרופא בכיר שפרש לגימלאות, וחני הוזמנה לשאת דברים כנציגת המטופלים.

בסיום הנאום הקצר היא ציינה שבעוד שעות אחדות היא עומדת לטוס לנפאל. הרופאים ואנשי הצוות שמחו בשבילה, ומיד לאחר מכן תהו מדוע היא לא נראית שמחה במיוחד. חני הסבירה שאמנם הנסיעה היא כייף, אבל הילדים נשארים בארץ עם אבא שלהם.

בין המוזמנים היתה גם רופאה צעירה שביקשה לדעת את גילם של הילדים. "גם לי יש ילדים קטנים בגילאים האלה" אמרה לחני. "ובכל זאת, כרופאה וכאמא אני מציעה לך לקחת איתך את הילדים לנסיעה". חני נדהמה. לא עלה על דעתה שבמצבה הרפואי המורכב אפשרי בכלל לצרף ילדה בת תשע, ועוד למדינת עולם שלישי. אבל הרופאה התעקשה. "דווקא בגלל המצב הרפואי שלך", אמרה לה, "כדאי לך לקחת אותה. תאמיני לי, לא תתחרטי".

חני יצאה מהמסיבה, הרימה טלפון לסוכן הנסיעות וביררה אם יש מקום פנוי לילדה קטנה בטיסה המתוכננת. בסתר ליבה קוותה שהתשובה תהיה שלילית. אבל הסוכן חזר אליה בתוך זמן קצר עם מקום וכרטיסים.

וכך, בתוך שעות ספורות, היא מצאה את עצמה על מטוס בדרך לנפאל ביחד עם נעמי בתה בת התשע, טרמפיסטית ספונטאנית לטיול שהפך לאחת החוויות המעצבות של ילדותה. את הנסיעה הפתאומית הן הכתירו כ"טיול בת-מצוה" מוקדם… ולא, היא באמת לא התחרטה.


אז איך הגיעה חני וינרוט, ילדה טובה בני ברק, אשה שעד לנישואיה לא יצאה מהארץ, לקטמנדו הרחוקה ולטיולים נוספים בעולם?

חני נולדה במשפחה חרדית מבני ברק לאב עם השקפת עולם הגורסת שעל פי ההלכה אסור לצאת מהארץ. למעשה, עד לנישואיה אפילו לא היה לה דרכון. כשהתחתנה עם דובי בעלה היו דיבורים ברקע על נסיעה לחו"ל אחרי החתונה. דובי הגיע ממשפחה שנהגה לנסוע באופן קבוע לחו"ל, אמא שלו במקור מבלגיה, כך שטיסות היו אצלם דבר שבשיגרה. אבל חני, תוצר חינוכי של המסר החזק מהבית שחו"ל מחוץ לתחום (אפילו אילת!) אחזה בדעתה והנושא ירד מהפרק.

נקודת המפנה התרחשה כשחני חלתה בסרטן. סרטן קשה, כרוני. פתאום, כשהחיים התנדנדו על כף המאזניים וההווה נעשה שברירי כל כך, היה לה חשוב לנצל כל רגע ולייצר זכרונות לאהוביה. לבלות כמה שיותר עם המשפחה ולצבור חוויות משותפות.

הנסיעה הראשונה יצאה אל הפועל כששירה בתה הבכורה היתה תלמידת כיתה א'. באמצע השנה, בעיצומן של ההכנות למסיבת הסידור בבית הספר, חשה חני דחף פתאומי לקחת את הילדים ולנסוע. בעיצומו של יום צילומים לקראת המסיבה החגיגית, היא הגיעה לאתר הצילומים (ביפו!) ואספה את הילדה. למורה הנדהמת הסבירה שמדובר בפיקוח נפש "אני חולה במצב קריטי ואני חייבת לקחת אותה עכשיו". כשטסה אז, לראשונה בחייה (לאילת), היא היתה בטוחה שזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בחייה.

שש שנים מאוחר יותר, במסיבת בת-המצווה של שירה, הזכירה לה המורה ההיא איך "חטפה" את הילדה מאתר הצילומים באמצע היום בטענה שהיא עומדת למות..

היציאה הראשונה מהארץ לחו"ל היתה להולנד. זו היתה נסיעה מושלמת: מזג האוויר היה מעולה, התנאים במקום היו נפלאים ובכלל, המרחק מהטיפולים ומבית החולים עשה את שלו..

מאז, אחרי עוד עשרות נסיעות ברזומה, חני לא עושה חשבון ונוסעת המון בעולם. לבד וגם עם הילדים. עם בעלה או עם חברות. המלצה שנתנה לה הרופאה האישית "חו"ל דוחה טיפול" הפכה לסלוגן שלה, והיא הספיקה בינתיים לבקר באוסטריה, הולנד, בלגיה, סין, ארה"ב ואפילו נפאל.

ובכל פעם, בכל טיול, עולה המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה…



המסע לנפאל
כשחני ונעמי נחתו בקטמנדו הן חטפו הלם תרבותי. התחושה היתה כאילו נחתו בגלקסיה אחרת. נפאל קיבלה את פניהן בענן של אבק, רעש, זוהמה ועוני משווע.

בעל כורחה שכחה חני מהכל. מהמחלה. מבית החולים. הטיפולים. הכל נמחק למול מציאות חדשה ומהממת שהכתה בהן בשונות ובזרות שלה.

אורח החיים והמנטליות השונה כל כך של האנשים, הציגו מציאות של מדינת עולם שלישי במלוא מובן המילה. ברחובות העלובים אין מדרכות לצידי הכביש, וכשעוברים בהם צריך להתפלל לא להידרס ע"י התנועה הפרועה. עבודת אלילים וטקסים פגאניים בכל פינה. השתחוויות ויריקות על כל צעד ושעל. והרעש. רעש לא רק באוזניים אלא גם רעש בעיניים של בלאגן והמולה ססגונית.


בבית חב"ד ציפתה להן קבלת פנים חמה. חני ליפשיץ השליחה עשתה כל שביכולתה כדי להנעים את שהותן. יש במקום מסעדה בשרית בשם הכה מקורי "גלאטמנדו", וכך לאוכל שהביאו מהארץ לא נמצא שימוש.

נעמי הקטנה נהנתה מכל רגע. המקומיים התייחסו אליה כמעט כמו אל קדושה. תרם לכך המראה הלבן המובהק של הילדה היפה שגובהה הוא כשל מבוגר ממוצע בנפאל. נוספה לכך גם העובדה שאמא חני היתה קרחת כתוצאה מטיפולי הכימותרפיה, ולכן טעו לחשוב שהיא ובתה נזירות. כך יצא שנעמי קיבלה כמויות של תשומת לב והערצה, הפכה לאטרקציה המרכזית, והצטלמה ללא הרף לבקשת מקומיים ותיירים.

הטיולים בנפאל היו נפלאים. יום אחד יצאו לתצפית מדהימה בקאקאני, לשם הגיעו בנסיעה בג'יפ. בפיסגת הכפרKakani אפשר לצפות על הפסגות הגבוהות והמושלגות של הרי ההימלאיה. התצפית מנקודה זו היא אחת הטובות בנפאל כולה (המקומיים טוענים שביום עם ראות טובה ניתן להבחין גם באוורסט – ההר הגבוה בעולם).

למחרת יצאו לטיסה מעל האוורסט. כבר לפני הזריחה התייצבו במקום שממנו עמד המטוס להמריא. אבל לנפאלים יש שעון מיוחד משלהם… במשך שעה ארוכה הן חיכו לטיסה וכך הרוויחו זריחה יפהפיה. במהלך הטיסה המטוס עבר מעל הרי ההימלאיה, הגיע עד לפסגת האוורסט וחג מעליה.



ביום אחר הן ביקרו במקדש הקופים, שקיבל את שמו מהקופים המשוטטים בחופשיות במקום. זהו מקום שעולים אליו גם בשביל התצפית מלמעלה. מדרגות רבות מובילות אליו, משובצות בקופים המרגישים לגמרי בבית, שכן על פי האמונה המקומית מדובר בחיה קדושה. המקדש מספק תצפית מעולה על העיר ועל עמק קטמנדו.

בשבוע השני לטיול הן החליטו "ללכת לאיבוד". יצאו לטיול מבלי לדעת לאן פניהן מועדות, הלכו כשעה, מדי פעם בשביל הגיוון נסעו בריקשה פרימיטיבית (טוק-טוק בשפת המקומיים). נתקלו בדוכני פירות בכל פינה. מצאו פינות מעניינות כמו חנות מדבקות בסגנון שנות השמונים ובילו בה שעה מהנה.


בכל מקום הן הרגישו ביטחון ורוגע. הנפאלים ידידותיים, צנועים וענווים. הם ממש מתבטלים בפני האיש הלבן. תפיסת העולם שלהם מאמינה בגורל והשלמה עם המציאות. זה לא ממש מקדם אותם או נותן מוטיבציה להישגים כלשהם, אבל הנפאלים, כמו הנפאלים, מעריכים עבודה הרבה יותר מכסף.

_______________________________________________

בדרך חזרה לארץ, כשהיה לחני זמן קצת לחשוב, היא שמה לב שבטיול הקצר לקטמנדו קיבלה נעמי בתה שיעור מאלף לחיים שגם אלפי שעות לימוד בבית ספר לא יוכלו להעביר. היא קיבלה חוויה מיוחדת ועוצמתית ונחשפה לאורח חיים שונה מכל מה שידעה והכירה. וזה, לדברי חני, הערך המוסף והמשמעותי ביותר לטיול עם ילדים בעולם.

"אני גדלתי בסביבה מגוננת, עוטפת ודי סגורה", אומרת חני. "לילדי, לעומת זאת, יש אופקים רחבים כבר מילדות בשל העובדה שהם מטיילים בעולם ופוגשים גם מציאות שונה משלהם. תפיסת העולם שלהם, ההערכה שלהם לכל מה שנראה לילדים אחרים מובן מאליו, עמוקה בהרבה. המפגש עם אנשים ממקומות שונים ותרבויות אחרות הופך אותם לפתוחים יותר, מקבלים יותר – גם את הזולת ובעיקר את עצמם".

חני, אם היה מתאפשר לך עכשיו לנסוע לכל מקום בעולם שתרצי, ללא מגבלות של יכולת, זמן ותקציב. לאן היית בוחרת לנסוע?

"הייתי נוסעת עם הילדים לטיול ספארי באפריקה".

ולסיום, לאיזה מקום מכל המקומות המרתקים שביקרת בהם בעבר היית רוצה לחזור?

חני מפתיעה אותי כשהיא עונה תשובה הכי לא צפויה: "למצפה רמון". כן, דווקא בארץ…
ארוך מידי, אולי לא מנוסח מספיק, אבל כשעמדתי שם ידעתי שאני חייב לכתוב את זה, כתבתי, אולי עוד אערוך.

קמתי מוקדם הבוקר, לבן שלי הנחתי דווקא לישון עוד קצת, הוצאתי את הילדים, עוד הספקתי לקפוץ למשרד לכמה דקות, בתשע ועשרים ר' בנימין כבר חיכה לי, הבן יקיר איחר מעט והגיע מתנשף, נסענו.

בעשר היינו צריכים להיות שם, הגענו קצת קודם, כמו תמיד ראשונים, המכונה היתה כבר באמצע שטיפה, חלק מהסכינים והמוטות כבר היו מוכנים לבדיקה, והסתערנו, בעשר ועשרה כבר כולם היו שם.

כל אחד קיבל חלק, מי על המזלגות (הזרועות של המיקסר) מי על הסירים, חלק קיבלו את הלאגרים הגדולים שמוחצים את הבצק, עד שנהפך לגליון אחד ארוך ואחיד, כל אחד יודע את חלקו, אני שזכיתי מאז שאבי שה' יאריך ימיו בטוב ובבריאות פרש מניהול של החבורה, להוביל אותה, מתרוצץ בין אחד לשני, בודק שכל אחד עושה את המוטל עליו, ועובר בעין, לראות שאף אחד לא מפספס.

חלקם כבר סבים לנכדים ואפילו לנינים, חלקם בכלל הנכדים של בני החבורה הישנה, נפגשים פעם בשנה, מה שלום אבא וסבא, מעלים קצת נוסטלגיה, מתרפקים וממשיכים.

אני עוד זוכר כילד שאבא היה לוקח אותי לכנסת, שם הלפרין הזקן שיכן את המכונה שלו, את המזלגות היינו מנקים על הרכב בחוץ. נוסעים להביא מים שלנו מהמעין גם לממצות מכונה. אבל היום אנחנו כאן, בנין שלם, מפעל, מסביב שועטות עוד שתי מכונות ענק, אחד של הבד"ץ ירוה חמש חמש מצות, ומשמאל מכונה של הרבנות, שפולטת אף היא כמות מטורפת של לחם עוני.

ר' יענקב שכבר לא צעיר עדיין משתפל מתחת לבית הקיבול של הבצק, דואג שלו יישאר פירור, גם לא בצדדים, 'זה אני בודק' הוא אומר, פעם אחת נתתי למישהו אחר, לא כולם מכירים את כל הפינות של הדבר הגדול הזה, מאז אני עוש את זה.

ר' נתן שעוד היה ר"מ שלי בישיבה קטנה, אחראי על הרייעדלער, מאז שאני ילד, כל גלגולי החבורה, השאירו אותו עומד שם, זה זכרון ילדות מתוק, ר' נתן עומד ובודק, שן שן, שורה שורה, בשנים האחרונות הוא עושה את זה יחד עם שמוליק, שהיה גם כן תלמיד שלו, אבל עיני הנץ שלו, לא מפספסות פירור.

שוקי שתמיד נותן לנו את כל הזמן שבעולם, שואל אותי בשקט, אפשר לחבר כבר? ואני עונה לו, עד שהג'ינג'י לא רגוע, אנחנו לא מתחילים, 'קחו את כל הזמן שבעולם' הוא אומר. בגלל זה אנחנו כאן.

מקצה האולם אני שומע את שריקת ההלחץ אוויר, מישהו לחץ עליו לנקות משהו כנראה. היייי! אני צורח, לאאאא! עכשיו אף אחד לא לוחץ על זה, זה מרים את כל האבק והקמח מהריצפה, זה לא מישהו משלנו, אני יודע, אבל זה קפץ לי, אני עוד זוכר את אבא שיהיה בריא, צווח ממש צווח הוא לא ראה ע מי, אבל זה היה רב חשוב, שנכנס מהמכונה הגדולה לרגע, לנקות את מעילו. ואבא לא התאפק, הוא מבוישי היה, ואבא שידלו לסלוח, אבל מאז בנשמתי נטבעה ההבנה, טיפת לחץ אוויר לא מופעל מרגע שהתחלנו לבדוק.

שוקי אומר לי, הג'ינג'י סיים מי מדליק את האש?

לי עם השנים נולדו תפקידים, אני גם מדליק את האש, וגם לוקח שעון, וכמובן קנין על השליחות להפריש חלה.

אלו היו תפקידיו של אבא, כשיש בכוחו הוא בא ועושה זאת, היום אני מדליק, אחמד עומד לידי בארשת חשיבות, אני שואל כבכל שנה, הוספת מלח, קצת פלפל? ואחמד מחייך, את זה תדע בפסח. אותה שאלה אותה תשובה, אותו אחמד.

שוקי מרים שאגה, עם חיוך קבוע, יאללה, התחלנו. כל מה שאעשה היום בעסק המצות יהיה לשם מצות מצווה.

אני אומר לשם מצות מצווה, מדליק את התנור, ורץ חדר הקמח והמים, ברגע שהניסו את המים לסיר אני לוחץ על הסטופר, ומטפס למקומי משכבר הימים, על הלוע הגדול של הלאגרים, לשם מגיע הבצק, כשהוא עדיין פירורים אני מקבל את הסירים מידיהם הזריזות של מחזיקי הסירים, שלא שכחו לעבור דרך ר' יוסף שאחראי על החלה.

סיימנו, המכונה עוד עובדת, אבל כדי ששמונה עשרה דק' יהיו מהמים עד פי התנור, מפסיקים אחרי ארבע עשרה ועשרים שניות. אני רץ לכניסה לתנור שם עומדים שניים ובודקים שלא תיכנס בטעות איזו מצה כפולה. עין אחת על הסטופר, שניה על המצות. עשר תשע שמונה... ומוריד כמה מצות, סימן לכך שהבאים בתור הם כבר לאחר ח"י, רץ לסוף המכונה, שם עומד ר' נתן, ובודק עם בכל זאת לא השתרבבו כפולות, אני אומר לו סיימנו, הוא מחכה, לשורה הריקה, והנה, סיימנו חזק וברוך הבן יקיר חזר לישיבה, ואנחנו ששים ושמחים עם קרטון ענק, השנה לשמונה ימים, הביתה למדף שאמא הכינה בארון למעלה.

ויהי נועם ה' עלינו.
יום אחד החלטתי לנסוע לכותל.
חתיכת נסיעה מבאר שבע הבאר שבעית לירושלים הירושלמית, אבל עשיתי זאת. הידד!!
באתי לכותל. נכנסתי לכותל הרפורמי רק כדי להגיד לפקיד המשועמם בכניסה:
לפה אני לא נכנס!

המשכתי ישר לכותל. נזהרתי מכל ההצעות להצטלם, לצלם, להנציח, לתעד, לתועד.
נסתי מזוג תיירים תיאלנדי שרק להצטלם איתי: נואו, מיסטר. אי אם ורי סורי, באט נואו.
הם התחילו לרדוף אחריי! תיאלנדים משוגעים! פסיכים!
ברחתי, נטמעתי בהמון.
כולם הסתכלו עליי מוזר, ובחור צעיר בן 18 נעמד מולי ואמר: אתה לא רואה שיש פה היום השבעה? לך מכאן! אתה לא נראה לי חייל.
נעלבתי, הלכתי.

מצאתי את הברזיה, שתיתי מים. טעם גן עדן. אז-מה אם הזרזיף שלהם חלש כמו ההבטחות של זריף האיראני. הרב רבינוביץ, לטיפולך המסור.

נרגש כולי, באתי לכותל. נזכרתי בחטף באגדה על ג'ס האמריקאי, שבא לביקור חפוז בארץ ורק רצה להגיע לכותל. נכנס למונית, ואמר: אדון נהג, קח אותי לאיפה שהיהודים בוכים.
הנהג עשה סיבוב ענק סביב חצי מדינה, והוריד אותו במשרדי מס הכנסה...

התפללתי. רבונו של עולם, רחם על עמך ישראל. על כל הזקוקים לישועה, וגם על אלו שלא יודעים שהם זקוקים לישועה.
נשאתי תפילה להצלחת עם ישראל. וגם להצלחת געציל בן זוהרה.
נתתי שקל שלם לקבצן שהסתובב בכותל, פשוט כי ריחמתי עליו: לא פשוט לברוח כל היום משוטרי החרש של הרב רבינוביץ!
הקבצן נעלב: אדם נכבד, מה שקל?
בסוף הוא התרצה לסלוח לי, אבל תמורת 10 שקל.
יצאתי פרייאר!

שמתי פתק בכותל, ואז החלטתי ללמוד מהטעויות של אובמה: לקחתי את הפתק בחזרה.

אחרי הכל, הגיע הזמן להפרד, ולחזור.
עברתי ברחבה. היה צפוף. השבעה! היה קשה לעבור. דחפתי בטעות חיילצ'יק קטנצ'יק אחד, הוא התעצבן, החברים שלו עשו קצת רעש. אחרי רגע שמעתי צעקה נשית: אדוני, אני מסריטה אותך, שלא תעיז לדחוף פה חיילים.
תלך בחזרה למאה שערים שלך!!

שמחתי. תמיד רציתי שיהיה לי בניין משלי, עדיף רחוב. היא נתנה לי שכונה!
תבורך מפי עליון.

יצאתי לרחבת הכניסה. חיכיתי לאוטובוס. היה כתוב על השלט: 5 דקות.
עברה חצי שעה לפני שהבנתי שהשלט לא מקולקל. ההפך, הוא תקין לגמרי:
השלט לא אמור לדווח מתי מגיעים האוטובוסים. הוא בסך הכל מנסה להרגיע את הקהל הרוטן, ואת זה- הוא עושה מצויין!
השלט תמיד אופטימי: קו 3 מגיע עוד 5 קות, קו 1 עוד 3 דקות.
אופטימיות נצחית, שום פסימיות.
גם אם עוברת שעה, השלט בשלו: עוד דקה, קו 1 פה.

בחור מקומי אמר לי: לך למטה, שם יש אוטובוסים.
הלכתי ללמטה. חיכיתי לאוטובוס. ראיתי אחד מגיע באופק.
לצידי מלמל מישהו: עכשיו יקח זמן לכולם לרדת.
האוטובוס פתח את הדלתות, אנשים התחילו לצאת ממנו.

והמשיכו.

והמשיכו.

והמשיכו.

איך זה יכול להיות? תהיתי. אין לאוטובוס הזה קרקעית? מכסה? הוא יפלוט אנשים לנצח?
בסוף הוא גמר. עשה עוד אפצ'י קטן ועוד כמה עשרות מתפללים יצאו ממנו.

האוטובוס בא לקראתנו.
הציבור התנפל עליו. עכשיו הצלחתי להבין: זה הקטן- גדול יהיה.
יש מקום לכולם, וגם לכולם. יש מקום.
בסוף הצלחתי להגיע הביתה בחזרה.
אני אוהב את ירושלים, אבל בבאר שבע שקט יותר.

מצד שני, בירושלים יש אנשים חכמים. אחד מהם, סיפר לי כך:
הוא מתכנן להקים סטארט-אפ. במטרה להעביר את הכותל לגבעת רם, או את גבעת רם לכותל. ככה הקו הכי יעיל בירושלים, קו 68, יגיע לכותל.
ושהסטודנטים יהנו מנסיעה מפוקפקת בקו 1...

געציל
בס"ד

זהו זיכרון ילדות ראשוני של אחד הפסחים שצרובים בזיכרוני בתור ילד בן ארבע. קטן, תמים, ועייף-כח.

הילדות שלי לא הייתה רגילה, או יותר נכון כן רגילה לזמנים ההם שלפני חמישה עשורים, אבל לא 'בריאה', כמו שמגדירים את זה היום.

הפרנסה הקשה ומזגו החם וקצר-הרוח של אבי, בתוספת מחלתה של אמי, הם ככל הנראה היו הגורמים העיקריים לאווירה הקבועה ורוויית-המתחים ששררה בביתנו. כל בוקר, כל ערב, בלי שינוי.

היום, בתור בוגר-מבוגר, אני יודע לתת לסיפור הזה פרשנות מילולית. אבל אז, באותו פסח, הייתי עוד קטן.

*
בצהרי היום של ערב פסח ההוא הורדמתי בכוח.

מתחת השמיכה הדקיקה שמעתי את אבא אומר בקול חזק לאמא ששכבה במיטתה: הרב אמר שצריך להשכיב את הילדים היום בצהריים. אם הוא לא ירדם אני לא יודע מה אעשה לו! הוא חייב לישון, כדי שיהיה ערני בלילה ולא ישגע אותי. השנה אני רוצה להעביר את הסדר בצורה רגועה וללא התפרצויות!

אמא ענתה לו בתשישות אך בתקיפות: שוב אתה חושב רק על עצמך?! הרי העיקר בלילה הזה הוא המצוה של "והגדת לבנך" - שישאר ער וישאל 'מה נשתנה'!

'חה', צחקק אבא בביטול, 'שום דבר לא ישתנה בו'...

*
כשקמתי לפנות-ערב, אבא כבר חזר מהתפילה, והיה נדמה לי שהוא נינוח משהו.

לפני הקידוש הפתיע אותי אבא: קח אגוזים, יא איבני, שיהיה לך להמשך הלילה. אבל בן! סיים בטון אופייני, תשמור עליהם מכל משמר - אם ישברו אין חדשים!

הייתה זו אז הפתעת חיי. בחיים לא קבלתי אגוזים, ועוד מאבא?!

בלעתי את רוקי ולקחתי את האגוזים בשתיקה. הטמנתי אותם עמוק-עמוק בכיס מכנסי המטולאים, שאחותי הגדולה טרחה לתקן לי לכבוד החג.

לא ציפיתי להסברים, וגם לא היה מי שיספק אותם. אבא התחיל בקידוש ואני שקעתי בחלומות ורודים עם נגיעות חום, מנסה לפצח את התעלומה הזו ששמה אגוז.

*
הסדר התנהל ברוח טובה. ה'חרוסת' המתוקה של סבתא-מזל חיפתה על ה'מרור', שהיה שונה ממה שהייתי רגיל בו בכל לילה.

אי-שם בין 'שולחן-עורך' ל'צפון' מששתי את הכיס ונזכרתי שוב באגוזים שכה חיממו לי את הלב.

ההרגשה שלי היתה שהערב הזה קרה משהו.

בתום ליבי פניתי לאבי והעזתי לשאול אותו:

אבא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

- - -
בס"ד

בוקר היום ה-27
פתחתי עין. כבר שבע ורבע.
מבט ראשון כרגיל, למיטתו. יש גבשושית תחת השמיכה? יש.
אוף. נמאס.
"כבר שבע ורבע"
אין לי כח לקום.
"קום כבר! אני לא יכולה לשלוח את כולם לבד"!
דממה.
אני מתמלאת חימה. קמה רותחת וחמה. מדשדשת למטבח למרוח סנדוויצ'ים בחמאה.
"שבע וחצי"! הקול שלי נוקשה.
ומעכשיו- מה שאני רוצה לומר לו- נאמר לילדים בטונים גבוהים. שיעברו דרך הדלת הסגורה וחומת הפוך.
ומה שבא לי להוציא עליו- משפריץ על הילדים.
כשהם מאורגנים עד לשערה האחרונה ומתנפנפים מהבית בסערה. אני מוצאת אותו יושב במיטתו שעון אל הקיר.
"אתה יכול לקום. הם יצאו"
"הייתי קם. רק שהעצבים שלך מוציאים את כל החשק. אם היית קצת יותר רכה הכל היה נראה אחרת"
הטונים מתגבהים. הגרון מצטרד.
יוצאת לעבודה מטופחת ומחייכת.


בוקר היום ה- 26
פותחת עין. שבע ודקה.
מבט ראשון כרגיל. למיטתו. הוא שם? כן. ישן עמוק.
"כבר שבע!"
הכתף קצת זזה מתחפרת עמוק בכפל כרית שהעמיק.
אין לי כח! מה זה הדיכאון הזה?
"אין לי כח! אתה חייב לעזור לי!! הילדים האלה הם שלך!!"
"אני קם"
נוטלת ידיים. מחפשת בארון גרביון. תחנת רכבת יש שם. אוף.
"אוף! קום כבר!"
"חמש דקות, אני קם"
מתלבשת וחוזרת. כבר שבע וחצי!! קום כבר!! אני אעזוב את העבודה!! שהילדים יאחרו! לא אכפת לי!"
"דקה. אני קם."
סנדוויצים. פתקים קוקיות. בין לבין כניסה לחדר וסינוני חומצות מוחמצות.
הגדולה לקחה את שני הזאטוטים איתה. השקט שאחרי השערה והסערה.
אני נכנסת בחריקת שיניים לחדר.
"כאבה לי כל הלילה הבטן. זו הגבינה הצהובה"..
"חלק מהפסיכיות. לדעת שהגבינה לא טובה לך ולאכול אותה שוב ושב בלי שליטה"!
"את לא תדברי אלי ככה"!
טונים מתגבהים. גרון מצטווח.
יוצאת לעבודה אחרי חצי חפיסת שוקולד. יוצאים בגללו פצעונים? יצאו. חייבת לגרוס משהו במקום לחרוק שיניים.
מהלכת מעדנות לתחנת האוטובוס. לעבודה.

זיסונת
ב"ה
הקדמה...
כשראיתי את הנספח לחודש אדר, הנושא עקצץ לי באצבעות וביקש להיכתב.
הקשבתי לו, והשורה האימתנית והמאימת - "עד 500 מילה" נראתה לי די תמימה.
אז כתבתי, בנשימה עמוקה לחצתי על ספירת מילים - ונלחצתי.
כבר כתבתי בנספח האתגר על תגובתי, ועל כן לא אלאה אתכם בפרטים.
בסופו של דבר, הציעה לי פרוגיוזרית המוכשרת את עזרתה, הסכמתי!
אכן, היא עשתה זאת כל כך יפה, שהוא הצליח להתגלש לתוך האתגר בלי בעי'ה.
רק מה? כל מיני 'שוקולדים' קטנים נותרו בחוץ.
ולשוקולדים - זה עוול לומר לא... רציתי שתהנו מהם, כמו שאני נהניתי!
אז החלטתי להביא לכאן את הסיפור כולו, כולל כל ציפוי'י השוקולד שעליו. תהנו!
אה, ואם אתם מחפשים לטקסט שלכם מצנזרת משקל מוצלחת - אני ממליצה על
@פרוגיוזרית בחום רב!
פרוגיוזוש, אם תרצי להקים עסק בעני'ין הזה יום אחד, אני ממליצה לך על השם - דיאטקסטנית ;) (הטיות יש הרבה, רק תבחרי - זו כבר לא בעי'ה בשבילך...)
מקווה שתתענגו, תחכימו ותתעלו, ותשמחו אותי בתגובות - אשמח לכל מילה בנושא!
ומשפט דיוק אחרון - כל מילה, רק בלי קוצים, בבקשה.


ועכשיו - לסיפור המובטח.

יופי,
סוף סוף אני מחוץ לדלת.
שיגעה אותי. ש י ג ע ה !
אני מעביר יד על הראש. הכל במקום.
ממשש בכיס, שוב שכחתי ת'משקפי'ים.
יורד מהר במדרגות, מדלג שתי'ים.
רוצה רק להיות באוטו הממוזג, לטוס מהר ולשכוח מ ה כ ל.
מגיע לעיקול המדרגות - כמעט נתקע בישי, השכן מקומה מעל. מהנהן לו, הוא מסתכל עלי במבט מוזר, כאילו חסר לי משהו.
מה יש לו?
אני מחבב אותו, שכן נעים. תמיד מברר איך לעזור. מביא חלות ביום שישי, שאני טורף ישר כשהוא הולך.
אני חי איתם בשלום. רק מה – אפ'חד לא יחנך אותי. עושה מה שאני חושב!
טוב, גם מה שאי'ילת רוצה. יש ברירה?
כל היום מאי'ימת עלי - שהיא לא תדבר איתי יותר, צועקת שאני לא מקשיב לה... איך אני אקשיב? את רק צועקת! מ'את רוצה ממני?
ועכשיו הוא מסתכל, ואני משחזר מה הי'ה לפני שיצאתי –
היא באה לזרוק ת'בננה השחורה שקניתי,והתחמקתי, אבל זה לא עלי!
אולי השוקולד שמרחתי לאורן וליקקתי קצת – נמרח?
"הכל טוב??" חד מדי, אין לי כוח.
"ב"ה שכן יקר! מה שלומך?? למה'תה ככה?"
"למה??" לא כדאי לו לשמוע...
הילדים שלו כאלו שקטים ומנומסים, הוא לעולם לא יבין מה זה ילדים חצופים. כאילו הם גדלים בחממ–מה?
"מה היום?" לא שמעתי טוב? לא יכול להיות!!
"היום פורים דפרזים! מ'תה עצוב?"
בטוח לי שלעולם לא אבין.
הוא כל כך שופע חום ואהבה, שכל מה ששמעתי אי פעם על הברסלבים, מתמוסס מול החיוך המדבק שלו.
לא יודע איך זה קרה לי, אבל פתאום התחלנו לרקוד ברחבה בין המדרגות, לא מצליח להפסיק מרוב שכיף.
ופתאום הרגשתי ת'זרועות הגדולות שלו מצ'קמקות אותי, כמו שהיתי עושה פעם ליונתי, כשהיתה קטנה.
זה לא הוגן! הוא ענק, ואני רזה - נמחץ בקלות, ואין לי שום פתחי איוורור!
עד שקלטתי, ריח של - י'ין!
י'ין חזק כזה!! אני נותן חיבוק קטן, מחכה שישחרר אותי.
הוא לא מבין.
באומץ, אני מחבק אותו חזק – עד שקצות האצבעות שלי כמעט נוגעות אחת בשני'ה. וואו! הצלחתי!
ואז, הכל קרה ביחד – הצלחתי להקיף אותו, והשתחררתי מחיבוק הדוב.
אני מתנשף, מתרחק קצת כי הוא בא לתת לי עוד פצפוצ-עצם קטן.
לוחץ לו יד, חיוך טבעי עולה לי, והוא מאושר.
נפרדנו.
"ת-ודה" – הדיבור נקטע לי.
המשכתי לרדת במדרגות, מנסה לנשום סדיר. לאט – לאט.
נושם - נושף, ושוב.

כך הגעתי לכניסה. פותח את הדלת – ונבעת.
בני כחלון מקומה מתחתי, השכן המצחיק הזה, שכל יום שישי שם שירים על שבת קודש ולא מפסיק לצווח, עד ששומעים רק אותו עם קצת מהמנגינה – חושף לי שיני'ים.
הריח. הפעם ישן נושן! ורבע נוזל מצטנף בבקבוק השקוף, מפוחד מסופו הקרב. והוא בא לתת לי חיבוק נוסף –
מה יש להם היום, כולם?
אני מתעשת. הוא רודף אחרי – "בוא הנה, חג שמח! למה רצת?"
אני ממשיך לרוץ, מתנשף, אבל מסתובב וצועק – "חג שמח!" מה הקשר? לא נורא.
ואז הגיע מולי השכן החרדי הזקן מקומה רביעית, מאיר. חיוך ענק בפנים. כמעט התנגשתי בו, בזהירות עקפתי אותו ובאתי לברוח, אבל היד הרועדת תפסה בי, נעצרתי. הוא צועק לו – "די, תעצור! הוא מפחד..." אני נעמד לידו מתנשף, מסתכל בחשש על בני והבקבוק המתנדנד, שמתקרב לכיווני ונעצר.
"אלי!" בני שואג עלי, אני מצטנף. "מה קרה לך? תלא'מבין כמה אני אוהב אותך!"
נמאס לי. אין לי כוח עכשיו לעוד דוב, שחושב אותי לאוגר חסר עצמות.
מנסה להתקר בלמאיר הזקן, כאילו שהוא יכול להציל אותי.
הוא צועק עלי – "אתה לא מבין כמה 'תה צדיק! כל יום אני שומע כמה קשה לך –" אני מסמיק עמוק –"ואתה לא מפסיק לחי'יך! ונחמד לכולם! ועם כל הקושי בבית –" כאן אני מחוויר, נושם בקושי, והוא ממשיך בזעקות – " 'תה נשאר רגוע ועדין! וממשיך לדבר טוב עם כולם. אין כמוך!"
הוא שיכור לחלוטין, אבל אני מרגיש אליו את כל האהבה שבעולם, והפעם אני מתנפל, מחבק אותו חזק. והוא מחזיר לי, הזרת שלי נתפסה ומתפקעת מההידוק, ואני מבין איזה שכנים מדהימים יש לי.
בערב, הוא מעלה אותי ומתנצל על הקולניות. הפעם אני – עם דמעות זולגות – משתף אותו בחינוך של הילדה, שחושבת שמגיע לה הכל, מספר לו (קצת!) על העצבים מאשתי שלא סותמת את הפה רגע, רק מקווה שתלמד לפתוח אותו למה שבאמת צריך..
הוא מבטיח לי לברר על חינוך מתאים יותר.
אני נבהל, הנה זה מגיע!
אמרתי לו – "נראה לך? מה, אני אשלח אותם לחרדי? מחר היא הולכת כמו גדולה ולא בוכה כמו ילדה בגן!"
הוא מסתכל עלי במבט מוזר,
"מחר?" קולו צרוד. "שושן פורים! אתה... 'תה לא שומר?"
לא יכול להיות. לאן הגעתי!
מחר שושן פורים!! לא שמתי לב! והילדה רק רצתה לחגוג, זה הכל...
לזה איני מוכן! שלא יגדלו לי בורים כמו לא'ידע מה.
הילדה תלמד נורמלי, שלא יקרה לה לעולם מה שקרה לי עכשיו.
אני שותק רגע, מעכל את זה, להיות בטוח במה שאני אומר, ואז מתפרץ -
"שומר, בטח שומר!" כולי שמח, ההחלטה עושה לי טוב –
"מיום ראשון, היא נרשמת ל"אור חנה!"
ועד שלא הוצאתי ממנו הבטחה לפנות לי זמן שננלמד ונחכים ביחד כל ערב, לא יצאתי מהבית שלו.
ועוד חיבוק קטן, מגיע לו.
אני מתכבדת לפרסם את שמה של הכותבת הרביעית שמעפילה לשלב ב' ונבחרה עפ"י מספר הצלצולים הגדול ביותר באתגר מלבד שלושת הזוכים, הלא היא @ששונית !

אם כן, הכותבים הבאים - @פרוגיוזרית , @דוכסוסטוס , @מירי סגל ו @ששונית - הם המשתתפים בשלב ב' באתגר.

מזל טוב!!!

וכעת, לאתגר:

פורים כבר חלף עבר, ופסח מתקרב בצעדי ענק. פסח מעורר הרבה קונוטציות. אביב, ניקיון, התחדשות, ביעור חמץ, ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבע לשונות של גאולה. זהו. גאולה. אנחנו מייחלים לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש. בינתיים העבודה שלנו היא לצאת מהגדרות, ההרגלים והמיצרים שכובלים אותנו בתוך הגלות האישית שלנו.

משתתפי שלב ב' מוזמנים לכתוב על פריצה של חומות מכבידות וחונקות ויציאה מהגלות אל הגאולה האישית. איו הגבלה על מספר מילים, בכל זאת, משתחררים מהכבלים...

הזמן, דווקא, כן מוגבל, והאתגר יינעל במוצ"ש הקרוב.

ויש גם פרס - כפר הרגישים! באיסוף עצמי . פירוט בהודעה נפרדת.

בהצלחה רבה!
  • 1K
  • רחוק וקרוב, פלאשי!

    יש ספרים שעוסקים בעניינים שברומו של עולם. יסוד הבית הראשון או השני, או בין לבין.
    יש ספרים שעוסקים בעניינים שבנפש. וחופרים, ומוצצים, ואולי גם תולים מאחורה משולש אזהרה...
    יש ספרים שמדפדפים בהם דפים שלמים בדרך להגיע לפאנץ'.

    ולפעמים, פוגשים ספר טוב. וקולח.
    שמספר את סיפורה ועברה של קהילה שדרה בינותינו.
    שייכת, ולא.
    כאן, אך לא מספיק משתלבת.
    אחרת.

    הספר מעבר להרי החושך,
    עלילה המתארת מקורות העבר של קהילת ביתא ישראל, הפלאשמורה.
    באופן שמתכתב גם עם ההווה.

    ספר שמתאים הן לנוער והן למבוגרים.
    משאיר מקום למחשבה.
    לא דוחס מידע במצקות רק בגלל שהסופרת קראה אותו במהלך המחקר.
    אבל מצליח להביא מספיק בשביל להרחיב את המשבצת. ואפילו לסקרן בלחפש חומר נוסף.
    נוגע בעדינות בסוגיית הגזענות.

    הקטע בעלילה בו הסופרת סיבכה את הסיפור עם רשת מאפיונרית, גניבת יהלומים, חטיפה ושות' בעיני מיותר לחלוטין. נתפס כמו ניסיון לזרוע מתח מלאכותי. לדעתי היה ניתן להעביר את המסר שבחשדנות כלפי השחורים באופן הרבה יותר טבעי.

    לטעמי ספר מומלץ.
    שלום חברים!

    חדש כאן, משתף את השורות הבאות, חפץ לבנות סביב הדמות המתוארת כאן סיפור. אשמח לדעתכם.

    סבתא היתה בשלנית גאה ולאף אחד היה אסור להכנס למטבח הקטן שלה. בקושי סבא קיבל אישור מיוחד להכנס להרתיח קפה לפנות בוקר, כדי שסבתא תוכל להמשיך לישון.

    בשבת בבוקר - אחת לעשר דקות סבתא היתה אומרת "אוי איזה ריח יש לטשולנט". בזהירות בזהירות היתה נכנסת ומרשה רק לילד אחד להצטרף עמה אל תוככי קודש הקדשים. פותחת את הסיר וריח גן עדן התפשט בחלל הבית, וסבתא אמרה: "השבוע זה משהו משהו, עוד מעט סבא יבוא וכולנו נאכל לכבוד שבת".

    אחרי הדגים כבר לא היתה מסוגלת לשבת במקומה. כל הזמן אמרה: "מה שלום הטשולנט במטבח? הוא מריח כל כך טוב. זה הכל בגללכם האורחים המיוחדים. תודה לכם שבאתם, בזכותכם כולנו נאכל עכשיו טשולנט מגן עדן". וגן עדן הזכיר לה את אבא שלה שלפני שנסע ל'שם', הזהיר אותה שתזכור מאיזו משפחה היא באה. עכשיו היא מנגבת מהר את הדמעות ורצה בצחקוק מאושר להביא לכולם לטעום ממה שאפילו המלאכים בגנעיידן לא מקבלים.

    דבורה, הבת של דוד ישראל שאלה פעם והתחרטה מיד: "באבי, איך תמיד יוצא לך הכל אותו דבר, למה את לא מגוונת?" ובאבי אמרה "יוצא אותודבר כי אני עושה הכל אותודבר. כל שבוע באותו יום ובאותו שעון ובאותו מלח ופפריקה. לא משנה מה אני מצוננת או שמחה או כואבת ברגליים, תמיד אותודבר. בואי מאמעלע, את רוצה עוד מהטשולנט? תביאי צֶלַחַתּ שלך במקום שאת מדברת הרבה."

    הכל היא עושה אותו דבר, גם מתלבשת איך שאמא לימדה אותה בכפר בצ'כוסלובקיה, עוד לפני שהיתה צריכה להתחפש לגויה. התחינות בערב שבת אותו דבר, אפילו הריח של הבית אותו דבר. הילדים והנכדים שלה בדיוק אותו דבר כמו האחים שלה. הם לא יכלו להתחפש אז לקחו אותם לאן שלקחו.

    בשביל שלא לבכות עוד פעם, ולא לחשוב מה שלא צריכים, סבתא אומרת מהר לסבא: "אברום תביא לי מים מהסיפולוקס (כך קראה לסודה), ותשיר לי משהו לפני שדבוירל'ה מדברת עוד שטויות". סבא מרים את הסיפולוקס הכבד על השולחן, אחת לשבוע סבתא היא זו שמקבלת במקום לתת ולשרת כל הזמן. הוא ממלא לה את הכוס בחיוך ושר בקול גדול, בדיוק אותו דבר כמו בשבוע שעבר:

    הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹדוֹ,
    וְגַם הָאָרֶץ מָלְאָה חַסְדּוֹ,
    רְאוּ כִּי כָל אֵלֶּה עָשְׂתָה יָדוֹ,
    כִּי הוּא הַצּוּר, פָּעֳלוֹ תָמִים.

    יוֹם זֶה מְכֻבָּד מִכָּל יָמִים, כִּי בוֹ שָׁבַת צוּר עוֹלָמִים:
    אפתח בהתנצלות על העיכוב בכתיבת תוצאות האתגר. פורים, פסח וזה... נשמע עלוב, ובכל זאת. עמכם הסליחה.

    ברוח האתגר "עד דלא ידע" הפרתי בבוטות כמה מכללי האתגר. למרות הגבלת מספר המילים, לבסוף החשבתי גם את הקטעים שלא עמדו בכלל זה, ולמרות שלא ציינתי שאין להעלות יותר מקטע אחד, לא שפטתי את הקטע השני של היוצר.


    מעלה את התרשמותי מהקטעים השונים:

    @
    chani t - קטע צבעוני, אסוציאטיבי וזורם בניחוח טרופי. כיפי לקריאה.

    @גדי ישראלי - תיאורים חדים וציוריים, שואבים את הקורא לתוך הסיפור. והסיום המוחץ... הם בטח נשארו שם לנצח.

    @רוח סערה - סיפור נוגע ללב עם מסר חשוב, וגם הנימה ההומוריסטית לא נעדרה ממנו ("אין מורה רע... :)) .

    @אפשוטער איד - כתיבה קולחת עם ארומה אותנטית. אפשר ממש להרגיש את הסלידה של הגיבור מהבחורים, ולהיות שותפים לשינוי שעבר.

    @ששונית - עצוב, מצחיק, דוחה, פדנטי, שנוא, אהוב, אטום, רך לבב! הצלחת לעורר רגשות מנוגדים בו זמנית.

    @בית היין - דו קרב מילולי שמסתיים בנוק אאוט אמיתי! כזה שאפילו הגביר נכנע לו.

    @אשר שרבר - סיפור נוקב. מסיר מסיכות, מקרצף את הקליפות ומרחיק את התולעים המרקיבות...

    @רבקה מם - אין כמו האוכל של היידישע מאמע לקירוב לבבות. כמה פשוט, ככה חכם.

    @rachelgreen - סיפור כל כך מתוק עם מסר כל כך חד! משאיר נקודה למחשבה.

    @פרוגיוזרית - שנון. מצחיק. משעשע. לכתוב מילה נרדפת נוספת? פשוט עשית את זה! הצחקת אותי.

    @נתן גלנט - תיאור עסיסי ומשובח."אל תשלחו קבלה" – אאוצ'. מישהו פה נמצא בכלוב של זהב. נוגה ומעלה הרהורים.

    @תמר21 - סיפור מרגש. למרות שהוא פרי דמיונך. הוא משקף סיפורים שאני מכירה מקרוב. והסיום – יופי של סיום. היית אופטימית מכולם.

    @Ushaya - סיפור מסקרן, מעלה חיוך ומחשמל. אהבתי את השילוב של המילים בלע"ז. יוצר עניין ומוסיף נופך ייחודי.

    @שריונה - התרחשות תזזיתית. מופרעת משהו. הקצב והתיאורים מרתקים עד לסוף המשעשע.

    @מוצרלה - ניגוד קוטבי בין התמימות הילדותית לבין הקשיחות של השוטר בסביבה של פשע, שמספר את הסיפור כולו.

    @דוכסוסטוס - תיאורים חיים, אורגינאליים. יצירתיות ומקוריות שופעת, ביטויים נימוחים ופריכים. תענוג.

    @מירי סגל - הז'אנר המטורף הזה,הכתיבה הצולפת, והתיאורים מעלי הצמרמורת, השאירו אותי עם פה פעור.

    @אהוב - קלאסיקה חרדית שרלוונטית יותר מתמיד. מסר חשוב על ההשפעה של המעשים שלנו על זולתנו.

    ישנם קטעים רבים וטובים. היה לי קשה מאוד מאוד לשפוט ולהחליט. כמעט הפלתי פור, אבל בסוף בחרתי את שלושת הפייבוריטים (נאלצתי לבחור מספר מצומצם ביותר, תלונות להנהלה....). אתם, משתתפי הפורום הנכבד, תבחרו את הקטע הרביעי.


    ואלו העולים לשלב ב':

    @פרוגיוזרית

    @דוכסוסטוס

    @מירי סגל

    מחר, אעלה לפה, בעז"ה, את הקטעים של שאר המשתתפים באתגר כדי שתוכלו לצלצל לקטע המועדף עליכם.

    לינק לאתגר הנעול
    https://www.prog.co.il/threads/אתגר-הפורים-הגדול.346967/
    היו לה המון כאלה. עגולים, מבריקים, נוצצים.

    הבדולח שנגה בהם הכה את כל הסביבה בסנוורים מרהיבי עין, וכל מי שזכה לחזות בקצותיהם נותר נפעם ונרעש מול הודם והדרם המושלם.

    "תחלקי אותם!" לחשו לה אלפי קולות, אמייתים או תוצרת מוחה הקודח. "תנסי! הם יתפרסמו בכל העולם ויזכו לאהדה רבתית וחד משמעית - ואת, היוצרת שהבאת אותם לאוויר העולם, טיפחת ושמרת - תהיי בין יושבי המזרח הזורח. אור הזרקורים יופנה אליך ו----"

    בשלב הזה - היא תמיד עצרה. רק דדמעה זערורית הייתה נקוות בעיניה. אות כי לא מחמת דמיון מוגבל או תמיון מילים שברה את המיצג באחת, כי אם מאותה מחט חדה ודרוקנית שבאכזריות דורסנית נפצה את בלון החלומות.

    "אההההה" חשף מולה חייזר קובל זוג עינים נוצצות בלעג מושחז. "אאאחחחחחחח פם פם! פתיהל'ה אחת! פחחח. איך לא למדת לקחים מן העבר?"

    שרידי הגיון מעורטל שבה נייסו למשמש - ומצאו באמתחת גם מספר הצלחות שנזקפו לגבה. אבל פיה היה אזוק מלענות לאותו שדון אימתני. והוא מצידו - המשיך להכות בה בשבט לשונו החד

    "אח. רק יתזזו כבר את הזום חפוקוס מושלם - והאמת החשוכה תצא לאור. הזוהר שניסית להפיץ - יעומעם. לפידים שהבערת - יכובו, אל תעזי לנסות! שומעת???" ובצביטה כחולה בתנוך האוזן השליך אותה אל הקרקע הקשה.

    ומאז - טבעה היא ביגונות סתמיות, קולמוסה לא חרק, ופיה לא שרק. ופניני מילתה נמוגו בתהום הנשייה לאבדון.

    ואיש לא ידע מה הוא הפסיד---

    ולנמשל -

    של המשל -

    שהוא בסך הכול דרך לפרוש את תהיותי בדרך אלגנטית ודיפלומטית.

    לפעמים מרגישה - שאם אכתוב ואחשוף - יעלם כל הקסם.

    אם אפרסם באשכול - יחמיצו ענבי גם אחרי הבציר ואישה לא תציץ בעסיס. אחת אולי תשלח "לייק" אחד בניד מרחם, אבל גם את זה ההנהלה תמהר למחוק...

    אז מה?

    כדאי לנסות למרות???

    מקווה שלא ייגעתי אתכן בשיגיונותי.
    מוקדש לך רעיה נאמנה, שעמלה על ניקיון הבית ללא הפוגה!!

    בין ניקוי לקרצוף,
    בין צחצוח לשפשוף-
    כשסקוצ' ומטלית אחוזים בידייך,
    ודליים של מים משפריצים על פנייך...
    ניחוחות של אביב מתערבלים בריח אקונומיקה
    כן, פסח בפתח, ואיתו-כל פינה מבריקה...

    עד שסוף סוף יש לך אפשרות קצת לנוח,
    איך אפשר בכלל לשכוח-
    כי בין כל הררי הבלאגן והחפצים
    מתרוצצים להם זאטוטים...
    ושוב--- מלאכה שלא נגמרת-
    טיטולים...בקבוקים...מוצצים...
    למלא את מבוקשם אנו צריכים.
    והבית - על גלגלים!!!
    ===========
    מי זו שניצבת במרכז העניינים?
    מי היא החולשת על פריטים קטנים כגדולים?
    מי דואגת שיהיה לכולם אך טוב ונעים??
    א-מ-א!! ורק א-מ-א!!!
    מילה קטנה, דמות יחידה
    שפותרת לכולם כל שאלה וחידה...
    כל ה"גשמי" שמסנוור מסביב את כולם
    לך - לא יפריע לעולם!!
    תמיד ינדוף מביתך אותו הריח...
    ריח של פשטות יהודית, ריח של אצילות...
    כי ב-ד' אמותייך לא מבריקים רק חיצוניות,
    פה בוהקת ומבריקה בעיקר-
    הפנימיות!!!

    פסח כשר ושמח
    קפיצת דרך לכולם בניקיונות הפסח!!
    "שום פעם שואה?" היתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשקיבלתי את הספר מתנה.
    אודה וגם אבוש כי ספרי שואה לא קורצים אלי בד"כ, אלא אם כן קיבלתי עליהם המלצה אמינה.
    וזה מכמה סיבות
    סיבה אחת: יש לי תחושה שהרבה מאד ספרי שואה פשוט מחללים אותה, כן, ככה. מותירים אותה חלולה, ריקה.
    משום שהם נכתבים בלי הרבה עבודה עבודת מחקר (אגב, לידיעתכם, כמה מסרטי השואה המפורסמים {כמו הנער בפיג'מת הפסים, הפסנתרן ועוד} נכתבו ע"י לא אחרים מאשר... כן, הגרמנים ימ"ש ברוב תיחכום מיד לאחר השואה בכדי להקטין את הזוועות שהתבצעו בה...)
    סיבה נוספת: חלק מספרי השואה הם ביוגרפיות יבשות שנכתבו כמו ספרים תיעודיים.

    יש מעט ספרי שואה טובים, אחד מהם הוא הספר הזה, שפתחתי אותו.. ולא יכולתי לסגור.

    הספר איך לא ידעתי הוא סיפורם המפעים והמיוחד של הוריה של חנה רוטנברג שישבה וסיפרה אותו במשך שנתיים לסופרת הסופר מוכשרת מרים אפללו (בעלת הטור בעיתון משפחה) ששכתבה אותו בצורה מדהימה.
    הספר מתרחש בשלוש זירות, ומשלב הוה ישראלי עכשיו של סטודנטיות חילונית, עבר בזמן המלחמה והבזקים מהתקופה שלאחר השואה בה חותה הסופרת ילדות מאושרת ורגועה בבלגיה בלי לדעת מה עבר על הוריה שנים ספורות קודם לכן.
    הספר מביא איתו חידוש והוא הזוית האחרת שלא הכרתי בספרות שואה.
    לשונה הפיוטית והמשובחת של אפללו משכילה להכניס את הקורא לתוך המאורעות כאילו הוא חוה אותם עכשיו ומעבירה את האמונה היוקדת שהיתה משענתם היחידה של שני הוריה של חנה בשנות הזוועה תוך הפיכת הספר ליצירת אומנות ממש.
    אני נותנת לספר 5 כוכבים *****
    ממליצה בחום!
    חיברתי את זה לפורום כתיבה, אבל העלתי לכאן בשביל כל עקרות הבית היקרות!!!
    מוקדש לך רעיה נאמנה, שעמלה על ניקיון הבית ללא הפוגה!!


    בין ניקוי לקרצוף,
    בין צחצוח לשפשוף-
    כשסקוצ' ומטלית אחוזים בידייך,
    ודליים של מים משפריצים על פנייך...
    ניחוחות של אביב מתערבלים בריח אקונומיקה
    כן, פסח בפתח, ואיתו-כל פינה מבריקה...

    עד שסוף סוף יש לך אפשרות קצת לנוח,
    איך אפשר בכלל לשכוח-
    כי בין כל הררי הבלאגן והחפצים
    מתרוצצים להם זאטוטים...
    ושוב--- מלאכה שלא נגמרת-
    טיטולים...בקבוקים...מוצצים...
    למלא את מבוקשם אנו צריכים.
    והבית - על גלגלים!!!
    ===========
    מי זו שניצבת במרכז העניינים?
    מי היא החולשת על פריטים קטנים כגדולים?
    מי דואגת שיהיה לכולם אך טוב ונעים??
    א-מ-א!! ורק א-מ-א!!!
    מילה קטנה, דמות יחידה
    שפותרת לכולם כל שאלה וחידה...
    כל ה"גשמי" שמסנוור מסביב את כולם
    לך - לא יפריע לעולם!!
    תמיד ינדוף מביתך אותו הריח...
    ריח של פשטות יהודית, ריח של אצילות...
    כי ב-ד' אמותייך לא מבריקים רק חיצוניות,
    פה בוהקת ומבריקה בעיקר-
    הפנימיות!!!

    פסח כשר ושמח
    קפיצת דרך לכולם בניקיונות הפסח!!

    איך זה לחזור הביתה ולגלות ששכחו להשאיר מפתח אצל השכנים!
    נורא!!!
    אסון!!
    הצילו, מה עד כדי ככה לא חשובה לכם האישה הזאת שמנקה מכבסת ומבשלת?!

    אני כבר לא רוצה לדבר על איך שהשאירו את הבית מבפנים.. עד כדי ככה מפחדים מהתגובה שלי כשאני אראה את הבלאגן שבשביל זה משאירים אותי בחוץ??
    וחוץ מזה למה נראה לכם שזה יעזור לכם??
    אתם חושבים שאני טיפשה?!
    אני רואה את הרצפה הנקייה מחוץ לדלת ומבינה לבד שלא הורדתם את הזבל..
    הצילו תפתחו כבר את הדלת...
    אני שומעת מבפנים ציפורים מצייצות. עוד פעם שכחתם לסגור את החלון ולכן הציפורים מטיילות לנו בבית חופשי.
    מה, אני לא מבינה?!
    גם ללכת לעבודה בלי לתלות רשימת מטלות אסור לי?!
    טוב אני אשאר בבית ואז כולכם תהיו בריאים לעולם. כן,
    לעולם לא יכאב לכם עוד הראש ולא הבטן. אתם תראו אותי כל היום בבית ותבינו, שעדיף לסבול בחיידר, בבית ספר, בישיבה, בסמינר, ובכוילל.. מאשר להישאר פה ביחד איתי..

    אני מריחה צרות מהבית וכשאני מריחה צרות זה אומר שהאחרון שטיגן חביתה הפך את כל המטבח על המחבט עם השמן השרוף...
    את הריח הזה אני מזהה כבר ממרחקים. תיזהרו אני אקנה מפתחות חזקים כמו המפתח של הדלת הזאת שסגורה עלי עכשיו ואנעל איתה את המטבח על נספחיו..
    למה אתם לא פותחים אתם לא מבינים שאי אפשר לתת לי לעמוד כאן ועוד בערב פסח.. ועוד עם הריח הזה שתהיו בריאים שמנים וטריים (עם כמויות השמן שאתם ממשיכים לשפוך לכל דבר שאתם מחממים במיקרוגל וכל חביטה עם נקניקיות שאתם מטגנים אתם מזמן לא שמנים.. אתם הרבה יותר מזה..)

    אני רואה שחור מול העיניים ולא בגלל הצבע הלבן של הדלת אלא בגלל שהעינית מלוכלכת ואף אחד לא חשב לנקות אותה... אחר כך אתם לא מבינים מאיפה מגיעים לי הרעיונות לנקות את הרצפה.. מי רואה את זה בכלל?? כן, הנה אני רואה את זה כי השארתם אותי פה, מחוץ לדלת. ועכשיו אני רואה ה - כ - ל! ויש לי תכניות לכל אלה שדאגו שאני יישאר פה עכשיו מחוץ לדלת.

    בינתיים שאני בחוץ אני חושבת על פסח, מה ננקה היום חוץ מהעינית של הדלת,
    יש לי רעיון!
    היום עושים את חדר הבנים שזה במילים אחרות חדר ששייך להתארגנות לא חוקית שכוללת בתוכה שלטי הפגנות, חפירות ארכאולוגיות וממצאים ארכאולוגיים וזואולוגיים, פעם בשנה אני נכנסת אל החדר הזה וזה רק בשביל לכוון על החדר הזה במיוחד "כל חמירא וחמיעא.." השנה תגיע הנקמה על שהשאירו אותי בחוץ. השנה מנקים את החדר הזה!

    אני כבר בונה תכניות. אני נועלת את כולם בחדר ומבקשת משפרינצא השכנה שתיקח צינור ארוך ותשפריץ מהמרפסת מים. ואני אשפריץ מתעלת המזגן אקונומיקה...
    לא תהיה להם ברירה.
    הם יהיו חייבים לנקות.. הדמיונות ממשיכים.. אני ייקח את הסמרטוטים שאני מייחדת למבצע הניקיון הנדיר ואני יסתום איתם את היציאה מהחדר ואז המים שם ייעשו משהו (יהרגו את אוסף החיפושיות והשבלולים והחלזונות..) ובשביל זה הכל שווה..

    מי יודע כמה זמן היו נמשכים ההרהורים הללו עד שהגיע אחד מהם (מאוספי החיפושיות לשעבר..)
    פתח את הדלת וחלץ נעליים...
    ברחתי משם מהר אל מחוץ לדלת, נשענתי עליה לקחתי את כל הסמרטוטים הקיימים על פני תבל טבלתי באקונומיקה רצתי כשהסמרטוטים על אפי וצרחתי:
    " אני מתחננת אליך תיכנס לחדר שלך ותמשיך לאסוף חיפושיות אבל אל תוריד נעליים.. אני לא נושמת.."
    הבחור הרים עיניים נעץ בי מבט מעוצבן וצעק:
    " שתהיי בריאה למה את משתמשת בגרביים שלי לנקות מתחת הספא???"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה