הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
3 תגובות
9 תגובות
****האירועים מתרחשים שנה לפני הפרק הזה*****
גיטה הולכת בשביל והעלווה נושמת איתה, הלוך ונשום.
גיטה לא אוהבת טיולים בטבע. משהו בכפייה של המוסכמה ש"כעת נרגעים". לא.
שבילים זה מקום חם, מייגע קצת וחסר גבולות. כל מי שמדבר על טבע והתחברות לצומח אף פעם לא מביא בחשבון את הזבובים, את האבנים הגדולות מהסוג שהרגל מתעקמת עליהם, ואת הידיעה המוחשית שאת לבד, ובו זמנית לא לבד.
כשמשאית ההובלות עצרה ליד הוילה הסמוכה להם,היא הביטה חסרת השראה מהחלון. המובילים סחבו ריהוט והיא הבחינה שהרהיטים סטנדרטיים אבל זרים. משהו בתחשיב של הבעלים לקנות אותם היה ממקום אחר, מחיים שהמשקל שלהם שונה.
אחרי כמה שעות עצר רכב כחול וירדו ממנה אשה במכנסיים ושני ילדים שהובילו כלבה גדולה ומלכותית. אה, היא חשבה. אה. ונתנה לוילון לנשור למקומו.
חצי שנה שבשולי סדר היום שלה, בשמונה בדיוק אוסף רכב את הילדים, בשתי צפירות קצרות. הבן בתוך הסלולארי והבת עגמומה על העולם. בארבע הם חוזרים לוילה ושקט עד שמונה למחרת.
לפעמים סוכר מתבקש בהססנות, לפעמים מפתח הדדי מוחלף, אבל חוץ מזה הוילה ליד לא היתה בתודעה שלה.
איך קוראים לשכנים החדשים? היא ניסתה בארוחת ערב אחת לעניין את שולעם בער.
הוא עזב את הבורגול ואת אוטוסטרדת המחשבות השקטות שלו, הסתכל עליה בריכוז ואמר, אני יברר לך מחר. ובמיקוד האופייני שלו, שהתמקד עכשיו בלעשות לה טוב, הלך ובירר מה שבירר ובתחילה הארוחה הבאה אמר לה , לשכנים קוראים גרצמן, רויטל ותום ואורה.
כמה לעיסות.
הוא חייך קצת לחביתה ואמר ,ושיפרה. השעשוע שלו הדהד בה והיא חייכה גם.
לכלבה של משפחת גרצמן קראו שיפרה. נחמד.
ואז רויטל (מסתבר) דפקה אצלה הבוקר והיתה נחמדה יחסית לחילוניה, ואמרה לה שהיא צריכה עזרה והיא יודעת שזה קצת...אה, לא רגיל אבל היא באמת באמת צריכה עזרה עם זה.
עכשיו כשהיא הולכת בשביל היא חושבת כמה צרה היא היתה. אז מה אם למישהו מתחשק לקרוא לכלב שלו איך שהוא רוצה. מה זה משנה בכלל? היא התכעסה פתאום. מה אני יודעת על החיים שלהם? מי יודע על החיים שלי משהו? מה אכפת לאנשים חיים של אחרים? מה אכפת לרוחמה מהעבודה שהיא יוצאת לחופשת לידה ואני לא? ומה הקשר שהיא מסתכלת עלי בהבעת עליונות מוזרה, לאור העובדה הזאת, מה.
עיקול השביל התפתל בה, והכתה בה הפגישה עם דוקטור בלומר והראש שלו שזז לאט מימין לשמאל וחזרה כשהיא שאלה עוד שאלה ועוד שאלה, ושולעם בער שישב לידה והדבר היחיד שזז בו זה העיניים. והפרויקט החדש והבדידות הזאת שהעסקן לא פירט אותה יחד עם המפרט של המטבח, והשעה השקטה שאור הנרות של ליל שבת מכה בקירות.
היא התכופפה והתיפחה פעם אחת לתוך ידיה, והרגישה את ליבה נסדק, כמעט מילולית.
היא שמעה את אבא שלה מציין בקול יבש - אל תעשי דרמה, תהיי כנה עם עצמך.
אבל ההרים מולה התערפלו.
משהו רך ורטוב נגע בכף ידה.
שיפרה ליקקה את הדמעה שעמדה על כף ידה.
היא התכופפה וביד מהססת ליטפה את הכלבה.
עוד מעט נחזור לרויטל, היא עוד מעט חוזרת, היא אמרה לשיפרה. עוד מעט.
היא התרוממה והסתובבה, פוסעת בשביל ומסיימת את הטיול שלקחה עם שיפרה, כי רויטל ביקשה, רק פעם אחת, היא חייבת לצאת ושפרה צריכה טיול.
השביל נהפך לכביש הגישה החצי אפוי של הפרויקט, וליד הכניסה לוילה עמד שולעם בר ועם כל פסיעה שלה הגבות שלו עלו בחצי מילימטר. היא הישירה מבט אליו ואמרה, בא, האורז מתקרר.
*****
אני תוהה באמת אם אני מותח את גבולות הסביר, ומקריב את האמינות הפשוטה של הסיפור, אבל משהו בגיטה פשוט מסרב לשבת בתבנית יצוקה מראש, אני רק מנסה לנווט את זה למקום הגיוני.
בבקשה, תהיו פתוחים לבישול הזה, ותגידו אם זה מתישב לכם בלב במקום טוב.
אבימי
*****
גיטה הולכת בשביל והעלווה נושמת איתה, הלוך ונשום.
גיטה לא אוהבת טיולים בטבע. משהו בכפייה של המוסכמה ש"כעת נרגעים". לא.
שבילים זה מקום חם, מייגע קצת וחסר גבולות. כל מי שמדבר על טבע והתחברות לצומח אף פעם לא מביא בחשבון את הזבובים, את האבנים הגדולות מהסוג שהרגל מתעקמת עליהם, ואת הידיעה המוחשית שאת לבד, ובו זמנית לא לבד.
כשמשאית ההובלות עצרה ליד הוילה הסמוכה להם,היא הביטה חסרת השראה מהחלון. המובילים סחבו ריהוט והיא הבחינה שהרהיטים סטנדרטיים אבל זרים. משהו בתחשיב של הבעלים לקנות אותם היה ממקום אחר, מחיים שהמשקל שלהם שונה.
אחרי כמה שעות עצר רכב כחול וירדו ממנה אשה במכנסיים ושני ילדים שהובילו כלבה גדולה ומלכותית. אה, היא חשבה. אה. ונתנה לוילון לנשור למקומו.
חצי שנה שבשולי סדר היום שלה, בשמונה בדיוק אוסף רכב את הילדים, בשתי צפירות קצרות. הבן בתוך הסלולארי והבת עגמומה על העולם. בארבע הם חוזרים לוילה ושקט עד שמונה למחרת.
לפעמים סוכר מתבקש בהססנות, לפעמים מפתח הדדי מוחלף, אבל חוץ מזה הוילה ליד לא היתה בתודעה שלה.
איך קוראים לשכנים החדשים? היא ניסתה בארוחת ערב אחת לעניין את שולעם בער.
הוא עזב את הבורגול ואת אוטוסטרדת המחשבות השקטות שלו, הסתכל עליה בריכוז ואמר, אני יברר לך מחר. ובמיקוד האופייני שלו, שהתמקד עכשיו בלעשות לה טוב, הלך ובירר מה שבירר ובתחילה הארוחה הבאה אמר לה , לשכנים קוראים גרצמן, רויטל ותום ואורה.
כמה לעיסות.
הוא חייך קצת לחביתה ואמר ,ושיפרה. השעשוע שלו הדהד בה והיא חייכה גם.
לכלבה של משפחת גרצמן קראו שיפרה. נחמד.
ואז רויטל (מסתבר) דפקה אצלה הבוקר והיתה נחמדה יחסית לחילוניה, ואמרה לה שהיא צריכה עזרה והיא יודעת שזה קצת...אה, לא רגיל אבל היא באמת באמת צריכה עזרה עם זה.
עכשיו כשהיא הולכת בשביל היא חושבת כמה צרה היא היתה. אז מה אם למישהו מתחשק לקרוא לכלב שלו איך שהוא רוצה. מה זה משנה בכלל? היא התכעסה פתאום. מה אני יודעת על החיים שלהם? מי יודע על החיים שלי משהו? מה אכפת לאנשים חיים של אחרים? מה אכפת לרוחמה מהעבודה שהיא יוצאת לחופשת לידה ואני לא? ומה הקשר שהיא מסתכלת עלי בהבעת עליונות מוזרה, לאור העובדה הזאת, מה.
עיקול השביל התפתל בה, והכתה בה הפגישה עם דוקטור בלומר והראש שלו שזז לאט מימין לשמאל וחזרה כשהיא שאלה עוד שאלה ועוד שאלה, ושולעם בער שישב לידה והדבר היחיד שזז בו זה העיניים. והפרויקט החדש והבדידות הזאת שהעסקן לא פירט אותה יחד עם המפרט של המטבח, והשעה השקטה שאור הנרות של ליל שבת מכה בקירות.
היא התכופפה והתיפחה פעם אחת לתוך ידיה, והרגישה את ליבה נסדק, כמעט מילולית.
היא שמעה את אבא שלה מציין בקול יבש - אל תעשי דרמה, תהיי כנה עם עצמך.
אבל ההרים מולה התערפלו.
משהו רך ורטוב נגע בכף ידה.
שיפרה ליקקה את הדמעה שעמדה על כף ידה.
היא התכופפה וביד מהססת ליטפה את הכלבה.
עוד מעט נחזור לרויטל, היא עוד מעט חוזרת, היא אמרה לשיפרה. עוד מעט.
היא התרוממה והסתובבה, פוסעת בשביל ומסיימת את הטיול שלקחה עם שיפרה, כי רויטל ביקשה, רק פעם אחת, היא חייבת לצאת ושפרה צריכה טיול.
השביל נהפך לכביש הגישה החצי אפוי של הפרויקט, וליד הכניסה לוילה עמד שולעם בר ועם כל פסיעה שלה הגבות שלו עלו בחצי מילימטר. היא הישירה מבט אליו ואמרה, בא, האורז מתקרר.
*****
אני תוהה באמת אם אני מותח את גבולות הסביר, ומקריב את האמינות הפשוטה של הסיפור, אבל משהו בגיטה פשוט מסרב לשבת בתבנית יצוקה מראש, אני רק מנסה לנווט את זה למקום הגיוני.
בבקשה, תהיו פתוחים לבישול הזה, ותגידו אם זה מתישב לכם בלב במקום טוב.
אבימי
*****
3 תגובות
(אני מבקש מראש סליחה על האורך, ועל כל מקרה ביקורת תתקבל בשמחה)
בס"ד
זה היה עוד יום שיגרתי. של בין הזמנים - אב תשע"ח.
חדר ההמתנה של קופת החולים לא היה שונה באותו יום.
בחוץ חם, בפנים לוהט.
קופסת פלסטיק מאורכת שהייתה תלויה על הקיר הייתה אמורה לשמש כמזגן, אך זו כנראה העדיפה להצדיק את שם המקום, ולהעשיר את קופת הבעלים על חשבון החולים.
הוצאתי את חתיכת הנייר האחרונה שנותרה בכיסי וניגבתי את טיפות הזיעה מעל מצחי. רבש"ע, רק שיתקדם מהר, אני צריך רק מרשם קטנטן... התפללתי במחשבתי.
התור התקדם בעצלתיים, והאנדרולומוסיה חגגה עד לשמים.
'הלו, קח פתקית', 'המכשיר מקולקל', 'הי, יש לך פתק מאתמול...', 'אל תעקוף', 'אני לפניך'...
קולות מצויים ומעשים שבכל יום במקומות שכאלו.
לפי החשבון שערכתי, יצא שממש כעת מגיע תורי. עמדתי בתנוחת זינוק, מתכונן לרגע שתפתח הדלת נשואת העיניים.
הדקות עברו בעצלתיים. כנראה מטופל רציני נמצא בפנים.
לפתע, נפתחה דלת חדרו של הדוקטור. לאחר שהמטופל יצא, הוציא הד"ר את ראשו וזרק פצצה לחלל חדר ההמתנה:
'היום עלי לצאת מוקדם, נותר לי זמן לעוד שני אנשים בדיוק. אבל שיהיה זריז'!
אם עד עכשיו ההמולה היתה בנוסח ישראלי-שגרתי, כעת נשברה כל מוסכמה אנושית והחגיגה התעצמה שבעתיים.
העדפתי לברוח מהמקום ולהשאיר את המלאכה לאחרים.
לא שהיה לי קל לוותר על תורי, מספיק המתנתי לו חודשיים ימים, וגם כאן העברתי למעלה משעה של המתנה רטובה, אבל לא מתאים לאברך בן עליה להיכנס למריבה, ובפרט שקבלתי על עצמי בתקופת החיזוק האחרונה לוותר בלי משחקים.
בעודי מנסה לפלס בעיניי את הדרך אל דלת היציאה נדחפתי פנימה ומצאתי את עצמי בפתח חדרו של הדוקטור.
רגל אחת בפנים. רגל שניה גם בפנים, אבל זו לא היתה שלי. ממתין נוסף שהעביר עמי את השעה האחרונה קפץ על המציאה וכסף גם הוא להיכנס.
חזותו העידה עליו כי בן תורה רציני הוא, ואף זמנו מדוד ושקול.
'מתחנן, חמש דקות ואני בחוץ', ניסיתי לתפוס כבר את קצה החוט ולהישאב פנימה, מתגרה מהאוויר המזגן הצלול שנפלט מהחדר.
הלה הנהן כמסכים, והנה אני יושב למול כבוד מעלת הד"ר.
'תעודת זהות בבקשה', דרש קולו הנוקשה של היושב למולי.
פשפוש קצר בכיסיי המחיש לי בצורה ברורה את הביטוי 'חשכו עיניו'.
'אה, אה...'
תשמע אדון, זמני קצר, חפש מהר בחוץ את הת"ז שלך ואם תספיק תחזור.
'הבא בתור, אחרון להיום!'
נפלטתי מהחדר ומיהרתי אל עבר המושב בו ביליתי בשעה האחרונה. המקום כבר החל להתרוקן. ריבונו של עולם, רק שלא אאבד את תעודת הזהות, זה מה שחסר לי עכשיו... שפתי מלמלו חצאי פסוקי תהילים ובראשי עברו כמה מחשבות של 'הבטחה וישועה'. לא הספקתי לסגור על סכום השקלים - והאבדה נמצאה! טרם יקראו וה' יענה! חסדי ה'.
האברך שהיה בפנים יצא מהחדר ואני נכנסתי במקומו.
התהליך עבר מהר, והמרשם כבר היה מקופל בכיסי.
בצאתי מהמרפאה פגשתי בו שנית.
שיחה שגרתית של אברכים התגלגלה בינינו, כשעל פנינו חיוך של הקלה.
השם שלו היה מוכר לי מהיכן שהוא. היום ראיתי אותו, אני בטוח! אבל איפה? ניסיתי לגרד במעמקי זיכרוני.
אהה! קראתי בקול, אתה הוא מחבר הספר הנפלא 'קווים לדמותו - שרטוטים מחייו של הגאון משטוטגרט זצוק"ל', הספר שהכה גלים בכל בתי המדרש והכוללים!
'אכן כן, זכיתי בס"ד להיות ממוציאיו לאור', הצטנע הלה.
'אם ככה', עניתי לו, 'אז אנחנו כן מכירים'...
'מהיכן'?
'אממ... אתה זוכר את אחד ממכתבי התגובות שהגיעו אליך ושנחתם בשם 'כולם גיבורים''?
'אוהה! כזו מתיקות נשפכה מבין שורות המכתב ההוא, לא אשכח אותו עוד זמן רב. ואיך הוא קשור אליך? רגע, אל תגיד לי שזה א---'
'אכן כן', עכשיו היה תורי להתלהב. 'כל כך נהניתי מהספר... תשמע - אתה חייב להמשיך לכתוב'.
'תודה, תודה. אשמח גם לקרוא את הגיגיך הנפלאים'.
נפרדנו בידידות ובלחיצת ידיים חמה, תוך הבטחה, בלי-נדר, שלא נפסיק לכתוב.
----
ניסיתי להיכנס תחת כנפי רוח ההקדשות שנחה בפורומינו, והנני להקדיש טור זה לאחד מהמיוחדים כאן, ה"ה @אבימי היקר, האיש והקולמוס, האיש והמנגה - שזכיתי לפגוש בו בהשגחה שמימית ובנסיבות דווקא מרנינות. תוכן הטור נבחר באקראי, וניסיתי לשזור בו על הדרך נקודות שהיו כתובות לי אי-שם במגירת מוחי בלבד (ומסיבה זו לא מצאתי אל נכון לכתבם באתגר האחרון). אם הארכתי מדי - הריני לבקש את סליחתכם.
יענקי
בס"ד
זה היה עוד יום שיגרתי. של בין הזמנים - אב תשע"ח.
חדר ההמתנה של קופת החולים לא היה שונה באותו יום.
בחוץ חם, בפנים לוהט.
קופסת פלסטיק מאורכת שהייתה תלויה על הקיר הייתה אמורה לשמש כמזגן, אך זו כנראה העדיפה להצדיק את שם המקום, ולהעשיר את קופת הבעלים על חשבון החולים.
הוצאתי את חתיכת הנייר האחרונה שנותרה בכיסי וניגבתי את טיפות הזיעה מעל מצחי. רבש"ע, רק שיתקדם מהר, אני צריך רק מרשם קטנטן... התפללתי במחשבתי.
התור התקדם בעצלתיים, והאנדרולומוסיה חגגה עד לשמים.
'הלו, קח פתקית', 'המכשיר מקולקל', 'הי, יש לך פתק מאתמול...', 'אל תעקוף', 'אני לפניך'...
קולות מצויים ומעשים שבכל יום במקומות שכאלו.
לפי החשבון שערכתי, יצא שממש כעת מגיע תורי. עמדתי בתנוחת זינוק, מתכונן לרגע שתפתח הדלת נשואת העיניים.
הדקות עברו בעצלתיים. כנראה מטופל רציני נמצא בפנים.
לפתע, נפתחה דלת חדרו של הדוקטור. לאחר שהמטופל יצא, הוציא הד"ר את ראשו וזרק פצצה לחלל חדר ההמתנה:
'היום עלי לצאת מוקדם, נותר לי זמן לעוד שני אנשים בדיוק. אבל שיהיה זריז'!
אם עד עכשיו ההמולה היתה בנוסח ישראלי-שגרתי, כעת נשברה כל מוסכמה אנושית והחגיגה התעצמה שבעתיים.
העדפתי לברוח מהמקום ולהשאיר את המלאכה לאחרים.
לא שהיה לי קל לוותר על תורי, מספיק המתנתי לו חודשיים ימים, וגם כאן העברתי למעלה משעה של המתנה רטובה, אבל לא מתאים לאברך בן עליה להיכנס למריבה, ובפרט שקבלתי על עצמי בתקופת החיזוק האחרונה לוותר בלי משחקים.
בעודי מנסה לפלס בעיניי את הדרך אל דלת היציאה נדחפתי פנימה ומצאתי את עצמי בפתח חדרו של הדוקטור.
רגל אחת בפנים. רגל שניה גם בפנים, אבל זו לא היתה שלי. ממתין נוסף שהעביר עמי את השעה האחרונה קפץ על המציאה וכסף גם הוא להיכנס.
חזותו העידה עליו כי בן תורה רציני הוא, ואף זמנו מדוד ושקול.
'מתחנן, חמש דקות ואני בחוץ', ניסיתי לתפוס כבר את קצה החוט ולהישאב פנימה, מתגרה מהאוויר המזגן הצלול שנפלט מהחדר.
הלה הנהן כמסכים, והנה אני יושב למול כבוד מעלת הד"ר.
'תעודת זהות בבקשה', דרש קולו הנוקשה של היושב למולי.
פשפוש קצר בכיסיי המחיש לי בצורה ברורה את הביטוי 'חשכו עיניו'.
'אה, אה...'
תשמע אדון, זמני קצר, חפש מהר בחוץ את הת"ז שלך ואם תספיק תחזור.
'הבא בתור, אחרון להיום!'
נפלטתי מהחדר ומיהרתי אל עבר המושב בו ביליתי בשעה האחרונה. המקום כבר החל להתרוקן. ריבונו של עולם, רק שלא אאבד את תעודת הזהות, זה מה שחסר לי עכשיו... שפתי מלמלו חצאי פסוקי תהילים ובראשי עברו כמה מחשבות של 'הבטחה וישועה'. לא הספקתי לסגור על סכום השקלים - והאבדה נמצאה! טרם יקראו וה' יענה! חסדי ה'.
האברך שהיה בפנים יצא מהחדר ואני נכנסתי במקומו.
התהליך עבר מהר, והמרשם כבר היה מקופל בכיסי.
בצאתי מהמרפאה פגשתי בו שנית.
שיחה שגרתית של אברכים התגלגלה בינינו, כשעל פנינו חיוך של הקלה.
השם שלו היה מוכר לי מהיכן שהוא. היום ראיתי אותו, אני בטוח! אבל איפה? ניסיתי לגרד במעמקי זיכרוני.
אהה! קראתי בקול, אתה הוא מחבר הספר הנפלא 'קווים לדמותו - שרטוטים מחייו של הגאון משטוטגרט זצוק"ל', הספר שהכה גלים בכל בתי המדרש והכוללים!
'אכן כן, זכיתי בס"ד להיות ממוציאיו לאור', הצטנע הלה.
'אם ככה', עניתי לו, 'אז אנחנו כן מכירים'...
'מהיכן'?
'אממ... אתה זוכר את אחד ממכתבי התגובות שהגיעו אליך ושנחתם בשם 'כולם גיבורים''?
'אוהה! כזו מתיקות נשפכה מבין שורות המכתב ההוא, לא אשכח אותו עוד זמן רב. ואיך הוא קשור אליך? רגע, אל תגיד לי שזה א---'
'אכן כן', עכשיו היה תורי להתלהב. 'כל כך נהניתי מהספר... תשמע - אתה חייב להמשיך לכתוב'.
'תודה, תודה. אשמח גם לקרוא את הגיגיך הנפלאים'.
נפרדנו בידידות ובלחיצת ידיים חמה, תוך הבטחה, בלי-נדר, שלא נפסיק לכתוב.
----
ניסיתי להיכנס תחת כנפי רוח ההקדשות שנחה בפורומינו, והנני להקדיש טור זה לאחד מהמיוחדים כאן, ה"ה @אבימי היקר, האיש והקולמוס, האיש והמנגה - שזכיתי לפגוש בו בהשגחה שמימית ובנסיבות דווקא מרנינות. תוכן הטור נבחר באקראי, וניסיתי לשזור בו על הדרך נקודות שהיו כתובות לי אי-שם במגירת מוחי בלבד (ומסיבה זו לא מצאתי אל נכון לכתבם באתגר האחרון). אם הארכתי מדי - הריני לבקש את סליחתכם.
יענקי
5 תגובות
12 תגובות
9 תגובות
17 תגובות
11 תגובות
47 תגובות
בעקבות סיפורו האיכותי של @גרפולוג ידידי, רציתי להרחיב בענין צורת כתיבת עלילה.
יסכימו איתי כולם (או שלא), שבשורה תחתונה: סופר מומחה הוא סופר שיצליח להחיות את הסיפור עד כדי העברת תחושות פיזית לקורא. (עד כמה שניתן במסגרת הכתוב). ולא רק ברגשות עסקינן אלא גם במצבים פיזיים כגון קור, חום, מחנק...
אני סבור (וכאן כולכם חייבים להסכים איתי), כי באמצעות תיאור מדוייק ומפורט ניתן לעשות זאת. מה שאין כן בסיפור עובדות. ונדגים בדוגמא קלילה לצורך הענין:
מכירים את זה שחוטפים אתכם לצורך כופר נפש? אוקיי, מצטער אתם לא בנים של מיליארדרים. גם אני לא. אבל בואו נשתמש בסצנה קלאסית של חטיפה. החוטפים רעולי הפנים מאיימים על החטוף האומלל להיכנס לרכב ג'י.אמ.סי. ישן בעד דלתותיו האחוריות הפתוחות לרווחה. כידוע, לכל נחטף יש את הדילמה הזו של 'אולי כדאי לעשות הצידה פנה ולהיעלם בקפיצה אל תוככי היער הסמוך'. ואם לכם זה לא ידוע, אז לי זה ידוע בתור אחד שגורף קופה קבועה מסחר עבדים. (אני מצפה ממכם לזהות הומור כשאתם נתקלים בו, בפרט אחרי סדרת החפירות בענין האדמו"ר מקורצוויל). עכשו, ניתן לספר זאת בשתי דרכים:
סיפור –
קובי היסס האם יוכל לזנק אל בינות לעצים ולברוח מידי שוביו.
או תיאור –
אישוניו של קובי זזו לצדדים במהירות. סוקרות את עצי היער הסמוכים אליו בחטף.
כמו כן, את העובדה שחוטפיו קלטו זאת ומנעו ממנו לברוח, גם אפשר לכתוב בשתי דרכים:
סיפור –
החוטף השמן קלט את מחשבותיו של קובי ואמר: "אל תעשה שטויות. אני מצוייד בנשק".
או תיאור –
צליל דריכת הנוקר מאחוריו גרם לקובי להיכנס אל המסחרית כנוע ומובס.
ההבדל ברור?
רק ש- כשאתה כותב עובדות ומחשבות כהווייתן הכתיבה היא ברורה עד הסוף. כשאתה מתאר, יש פעמים שלא תמיד יבינו למה התכוונת ב"גבותיו התכווצו". אני אישית, נהנה מדוק הערפל הזה.
ו- יש מצבים שבשביל לתאר אותם אתה צריך לחוות אותם קודם. בואו נאמר, שלתאר שקיעה אפשרי להתבונן בה פעמים רבות בכדי לכתוב אותה. אבל טביעה? אובדן? נפילה? קל יותר לכתוב שהגיבור כאב והיה לו קשה ושאר מילים מתפייטות מאשר לתאר תהליך של תחושת כאב באופן פיזי.
אבל! לזה נועד פורומנו הקט שמבוסס על חוכמת המקצוענים. התנסויות חוזרות ונשנות יתנו לנו את השפשוף המקצועי בכתיבה זו.
וכאן, אבל בדיוק כאן, המקום לשוב ולחדש את מסורת אתגרי הכתיבה החודשית. רב @נתן גלנט חדש כנשר נעוריך.
נאם הצעיר באלפי מנשה
גד
יסכימו איתי כולם (או שלא), שבשורה תחתונה: סופר מומחה הוא סופר שיצליח להחיות את הסיפור עד כדי העברת תחושות פיזית לקורא. (עד כמה שניתן במסגרת הכתוב). ולא רק ברגשות עסקינן אלא גם במצבים פיזיים כגון קור, חום, מחנק...
אני סבור (וכאן כולכם חייבים להסכים איתי), כי באמצעות תיאור מדוייק ומפורט ניתן לעשות זאת. מה שאין כן בסיפור עובדות. ונדגים בדוגמא קלילה לצורך הענין:
מכירים את זה שחוטפים אתכם לצורך כופר נפש? אוקיי, מצטער אתם לא בנים של מיליארדרים. גם אני לא. אבל בואו נשתמש בסצנה קלאסית של חטיפה. החוטפים רעולי הפנים מאיימים על החטוף האומלל להיכנס לרכב ג'י.אמ.סי. ישן בעד דלתותיו האחוריות הפתוחות לרווחה. כידוע, לכל נחטף יש את הדילמה הזו של 'אולי כדאי לעשות הצידה פנה ולהיעלם בקפיצה אל תוככי היער הסמוך'. ואם לכם זה לא ידוע, אז לי זה ידוע בתור אחד שגורף קופה קבועה מסחר עבדים. (אני מצפה ממכם לזהות הומור כשאתם נתקלים בו, בפרט אחרי סדרת החפירות בענין האדמו"ר מקורצוויל). עכשו, ניתן לספר זאת בשתי דרכים:
סיפור –
קובי היסס האם יוכל לזנק אל בינות לעצים ולברוח מידי שוביו.
או תיאור –
אישוניו של קובי זזו לצדדים במהירות. סוקרות את עצי היער הסמוכים אליו בחטף.
כמו כן, את העובדה שחוטפיו קלטו זאת ומנעו ממנו לברוח, גם אפשר לכתוב בשתי דרכים:
סיפור –
החוטף השמן קלט את מחשבותיו של קובי ואמר: "אל תעשה שטויות. אני מצוייד בנשק".
או תיאור –
צליל דריכת הנוקר מאחוריו גרם לקובי להיכנס אל המסחרית כנוע ומובס.
ההבדל ברור?
רק ש- כשאתה כותב עובדות ומחשבות כהווייתן הכתיבה היא ברורה עד הסוף. כשאתה מתאר, יש פעמים שלא תמיד יבינו למה התכוונת ב"גבותיו התכווצו". אני אישית, נהנה מדוק הערפל הזה.
ו- יש מצבים שבשביל לתאר אותם אתה צריך לחוות אותם קודם. בואו נאמר, שלתאר שקיעה אפשרי להתבונן בה פעמים רבות בכדי לכתוב אותה. אבל טביעה? אובדן? נפילה? קל יותר לכתוב שהגיבור כאב והיה לו קשה ושאר מילים מתפייטות מאשר לתאר תהליך של תחושת כאב באופן פיזי.
אבל! לזה נועד פורומנו הקט שמבוסס על חוכמת המקצוענים. התנסויות חוזרות ונשנות יתנו לנו את השפשוף המקצועי בכתיבה זו.
וכאן, אבל בדיוק כאן, המקום לשוב ולחדש את מסורת אתגרי הכתיבה החודשית. רב @נתן גלנט חדש כנשר נעוריך.
נאם הצעיר באלפי מנשה
גד
38 תגובות
2 תגובות
26 תגובות
64 תגובות
24 תגובות
עשרים וארבע שנים לפני הפרק הקודם:
גיטה נולדה ביום מוזר.
האביב, יומיים אחרי שנכנס עירני מדי, הלך להביא משהו. החורף המובס הסתכל לאחור, ראה שאין אויר, אז הוא שחרר גשם אפור כשירת ברבור מלאת כוונה.
האביב שמע משהו, וחזר בעצבים מופתעים, והניס את הגשם.
אוויר אין וגם הגשם חלף הלך לו.
רב יויסיף עמד, אפור, במרפסת הצרה, שיצאה באגביות ממסדרון בית החולים, ליד אחות שמנה שצעקה בטלפון. הוא לא ממש שמע אותה כמעט, ורק באופן מעורפל קלט שמשהו מציק לו באוזן.
הנסיון של רב יויסיף בבתי חולים מצומצם למסיבות לרגל חניכת האגף החדש. הוא תרם אותו. מנהלי מחלקה הוצגו לפניו בטשטוש. הוא קלט מהאירוע בעיקר שכולם מרוצים ממנו. גם החילונים. זה כלום בעיניו. והוא אהב את זה.
אבל עכשיו הוא עומד ופניו אין צבע.
זו השעה הרביעית אחרי שהאחות המילדת יצאה בריצה מחדר הלידה, ובכל האיפוק שהצליחה לגייס , אמרה לטלפון שבמסדרון, צוות ניתוח למיילדות ד', יאללה בואו. וחייכה אליו רק עם השפתיים. ורצה פנימה.
זו השעה השלישית אחרי שאח חדר ניתוח שחום עור טס החוצה מחדר הניתוח וצעק למסדרון - רינה, לחדר ניתוח 4 את ד''ר שורצין, ו200 מיליגרם איטופופין, בהול. האח הסתובב אליו ואמר לו בעיניים, אנחנו עושים הכל, תיכף ייצא אליך משהו. ורב יויסיף התחיל לצעוק שמה זה, ומה קורה, אבל האח פשוט זלג לתוך השטח ונעלם, רב יויסיף הרים את המרפקים שלו אל הפאות המגולגלות בקפידה אל מאחורי אזניו, בעוד שלושה אנשים לבושי לבן וירוק חולפים בריצה וממש קופצים פנימה.
זו השעה השניה אחרי שאדם בגיל העמידה והזקן צמוד הציג את עצמו לרב יוסיף ואמר שהוא דוקטור שורצין, והוא מנהל המחלקה, ושהוא בא לומר לרב יויסיף שהתפתח משהו לא צפוי, ושהצוות המקצועי שלו שמו לב לזה בזמן, ועכשיו בלה בלה רעלת שפרצה את בלה בלה אורות מסדרון מרצדים רב יויסיף נאחז בקיר הקר והניע את הגוש היבש שבתוך הפה שלו והצליח ללחוש, מה יקרה לה.
זה ארבעים דקות אחרי שמישהו הניח בידיו גוש הדוק כחלחל ורדרד ואמר לו, מזל טוב, אבא, זה בת. רב יויסיף הסתכל פעור עיניים בתינוקת שבאופן מפתיע בהתה בחלל בשקט עירני ותמה.
גיטה. הוא מלמל. על מה את מסתכלת, גיטה. הוא גילגל בפיו את השם שהוא ושיינא החליטו עליו. גיטה.
מישהו לקח מידיו את הילדה, והוא ראה את האח שחום העור יוצא מחדר הניתוח, הולך לאט ופורם את החלוק שלו. למה הוא הולך לאט.
למה הוא הולך לאט. למה הוא הולך לאט. את המשפט האחרון הוא צרח וניסה לפלס לו דרך פנימה. למה הוא הולך לאט.
רב יויסיף עומד כאן במרפסת ולידו האחות סיימה את השיחה. מישהו מניח יד על כתפו ואומר, יוסף רבינסקי? אתה צריך לבוא לחתום איתי על מסמכי שחרור לנפטרת.
גיטה באותו זמן היתה אחוזה עטופה ורחוצה בידי אחות מלאת דמעות בעינים, והמשיכה לבהות בתימהון עירני.
******
זהו פרק נוסף מקו העלילה על גיטה ושולעם בר,
חשבתי כל כך הרבה עליהם, שלא היתה לי ברירה אלא להתחיל ממש מהתחלה.
בבקשה, תנו לי את דעתכם.
מוקיר כל מילה שלכם,
אבימי
******
גיטה נולדה ביום מוזר.
האביב, יומיים אחרי שנכנס עירני מדי, הלך להביא משהו. החורף המובס הסתכל לאחור, ראה שאין אויר, אז הוא שחרר גשם אפור כשירת ברבור מלאת כוונה.
האביב שמע משהו, וחזר בעצבים מופתעים, והניס את הגשם.
אוויר אין וגם הגשם חלף הלך לו.
רב יויסיף עמד, אפור, במרפסת הצרה, שיצאה באגביות ממסדרון בית החולים, ליד אחות שמנה שצעקה בטלפון. הוא לא ממש שמע אותה כמעט, ורק באופן מעורפל קלט שמשהו מציק לו באוזן.
הנסיון של רב יויסיף בבתי חולים מצומצם למסיבות לרגל חניכת האגף החדש. הוא תרם אותו. מנהלי מחלקה הוצגו לפניו בטשטוש. הוא קלט מהאירוע בעיקר שכולם מרוצים ממנו. גם החילונים. זה כלום בעיניו. והוא אהב את זה.
אבל עכשיו הוא עומד ופניו אין צבע.
זו השעה הרביעית אחרי שהאחות המילדת יצאה בריצה מחדר הלידה, ובכל האיפוק שהצליחה לגייס , אמרה לטלפון שבמסדרון, צוות ניתוח למיילדות ד', יאללה בואו. וחייכה אליו רק עם השפתיים. ורצה פנימה.
זו השעה השלישית אחרי שאח חדר ניתוח שחום עור טס החוצה מחדר הניתוח וצעק למסדרון - רינה, לחדר ניתוח 4 את ד''ר שורצין, ו200 מיליגרם איטופופין, בהול. האח הסתובב אליו ואמר לו בעיניים, אנחנו עושים הכל, תיכף ייצא אליך משהו. ורב יויסיף התחיל לצעוק שמה זה, ומה קורה, אבל האח פשוט זלג לתוך השטח ונעלם, רב יויסיף הרים את המרפקים שלו אל הפאות המגולגלות בקפידה אל מאחורי אזניו, בעוד שלושה אנשים לבושי לבן וירוק חולפים בריצה וממש קופצים פנימה.
זו השעה השניה אחרי שאדם בגיל העמידה והזקן צמוד הציג את עצמו לרב יוסיף ואמר שהוא דוקטור שורצין, והוא מנהל המחלקה, ושהוא בא לומר לרב יויסיף שהתפתח משהו לא צפוי, ושהצוות המקצועי שלו שמו לב לזה בזמן, ועכשיו בלה בלה רעלת שפרצה את בלה בלה אורות מסדרון מרצדים רב יויסיף נאחז בקיר הקר והניע את הגוש היבש שבתוך הפה שלו והצליח ללחוש, מה יקרה לה.
זה ארבעים דקות אחרי שמישהו הניח בידיו גוש הדוק כחלחל ורדרד ואמר לו, מזל טוב, אבא, זה בת. רב יויסיף הסתכל פעור עיניים בתינוקת שבאופן מפתיע בהתה בחלל בשקט עירני ותמה.
גיטה. הוא מלמל. על מה את מסתכלת, גיטה. הוא גילגל בפיו את השם שהוא ושיינא החליטו עליו. גיטה.
מישהו לקח מידיו את הילדה, והוא ראה את האח שחום העור יוצא מחדר הניתוח, הולך לאט ופורם את החלוק שלו. למה הוא הולך לאט.
למה הוא הולך לאט. למה הוא הולך לאט. את המשפט האחרון הוא צרח וניסה לפלס לו דרך פנימה. למה הוא הולך לאט.
רב יויסיף עומד כאן במרפסת ולידו האחות סיימה את השיחה. מישהו מניח יד על כתפו ואומר, יוסף רבינסקי? אתה צריך לבוא לחתום איתי על מסמכי שחרור לנפטרת.
גיטה באותו זמן היתה אחוזה עטופה ורחוצה בידי אחות מלאת דמעות בעינים, והמשיכה לבהות בתימהון עירני.
******
זהו פרק נוסף מקו העלילה על גיטה ושולעם בר,
חשבתי כל כך הרבה עליהם, שלא היתה לי ברירה אלא להתחיל ממש מהתחלה.
בבקשה, תנו לי את דעתכם.
מוקיר כל מילה שלכם,
אבימי
******
7 תגובות
< לפרק הקודם
עוורתא, ישראל. חורף תשע"ו (2016)
הסריקות הנרחבות של גדודי חי"ר נעשות מידי פעם בפעם, לעין התושבים הרגילים לכיתורי צה"ל על הכפר. בדרך כלל יודעים הם על הפיגוע הטרי שגרם לסריקות הללו. הפעם החיפושים נראו קצת שונים. אף דיווח על פיגוע לא סוקר בכלי התקשורת בשעות האחרונות. אולם הסריקות הנחושות מראות בבירור, שפיגוע כלשהו אירע בשעות האחרונות כנגד הכובש הישראלי.
השאלה שריחפה במוחם הקודח של התושבים, העלתה אל פני האוויר תמיהה קולנית וכפולה. כאשר החיילים הרבים רוקנו את כל הכפר הערבי מכל ציוד מחשבי. עשרות מחשבים נייחים וניידים הועמסו על הג'יפים המשוריינים, לקול צלילי מחאת התושבים הזועמים שמחשביהם הוחרמו.
מאחורי אחד הבתים נמצאו שני מחשבים מנופצים ומפורקים לגורמי גורמים. צוות מיוחד של כוחות הביטחון אסף לשקיות אטומות את כל החלקיקים שהיו פזורים בחצר, לאחר מכן תמו הסריקות והשקט המדומה שב על כנו.
לעבדאללה ונעיז לא היו תהיות לפשר החיפושים, והללו השתדלו להעסיק עצמם בתמימות בתוככי המאפייה ששכנה בקצה הכפר.
ישיבת ראשי הביטחון התארכה מעבר לזמן הרגיל. הנתונים זרמו ללא הפסקה על השלכות הפגיעה המערכתית, ברשת המחשבים של השב"כ. בחינות מדוקדקות הראו על זליגת מאגרי מידע של משתפי"ם באזור יהודה ושומרון.
גדי אגמון מראשי המחלקה לגיוס כוח אדם בשב"כ היה נסער, זליגה של מידע שכזה תביא את הקץ על הפרויקט הבלעדי של מחלקתו. והוא החל לחוש לכיסאו. נכון שהאשמה תוטל על מחלקת הסייבר של השב"כ, אולם ברור לו שגם הוא לא יצא נקי.
קולות נסערים עלו מעם הפתח. עד מהרה נכנסו הניצים לתוככי החדר, עיניהם רושפות זעם זה כלפי זה. היו אלה ירון שחור ראש מחלקת הסייבר וסגנו גבי סהר.
מאז ומעולם לא נראו השניים בעת שלום, תמיד היה הטריגר לוויכוח סוער. והפעם, היה הוויכוח סוער במיוחד.
הד חבטת השולחן מידו השמנמנה של ירון, עטפה את הנוכחים בחדר הישיבות ביתר ענין. התברר ששוב מחליט ירון לפצל את כל הנוכחים לצדדים בויכוח.
עבור ראש השב"כ עוזי בארי, זה היה צעד אחד יותר מידי. גם כך מחלקת הסייבר מפוצלת בין אוהדי הסגן הצעיר והכריזמטי גבי סהר, לנאמני ראש המחלקה ירון שחור. הנה רק היום התוצאה הבלתי נמנעת של התעסקות המחלקה בצדקת דרכו של כל פלג, הסירה את ההשגחה המלאה בעבודתם והביאה לפריצת מאגרי המידע של השב"כ לידי גורמים עלומים, ככל הנראה פלשתינאים.
"ירון וגבי" – התפרץ ראש השב"כ לשקט שיצרה ידו של ירון, והותיר את פיו של זה האחרון פעור – "כששני התרנגולות רבות על גרגירי המזון, לא פלא שהשועלים מצליחים ליהנות מהביצים שנותרו בלול ללא השגחה". הטיח באנלוגיה העתיקה משבילי קיבוץ 'החלוצים' בהם גדל.
"אלא אם כן החליטה תרנגולת אחת שהדלת חייבת להישאר פתוחה" – צייץ גבי סהר בתעוזה.
הציוץ העלה גבה על מצחו של ראש השב"כ. ומשראה גבי שהצליח לסקרן את עוזי בארי, המשיך בכריזמטיות של מורה לספרות – "לפני שבוע החליטה תרנגולת אחת, להשאיר את הדלת פתוחה כדי לטמון פח לשועלים. ועכשיו כולנו צריכים להחזיר את הביצים שהופלו בפח". היה זה יותר מרמז על התוכנית שיזם ראש מחלקת הסייבר למורת רוחו של הסגן הצעיר.
"אני לא תרנגולת!" – הגיב ירון שחור בלהט ילדותי, והשתתק כשהבחין בחיוך הלועג שהעלה על זוויות שפתותיהם של הנוכחים. שוב נפל הוא בעצמו בפח הדמגוגי שטמן לו סגנו, באדיבות ראש השב"כ שצרף לאנלוגיית גערתו תרנגולות, ביצים, ובעיקר שועלים.
ראש השב"כ אסף את שיירי סבלנותו, למול נועזותו של הסגן הצעיר שמצליח ליצור עניין בדעותיו בכל שורות השב"כ. ובקולו הבס והרדיופוני סיכם, "לעת עתה נראה שגם התרנגולת השנייה צריכה לראות איך לעלות על זהות השועלים, לפני שיתקבל הרושם שחלקה גדול משל חברתה. אם ברגע האמת עסוקה היא בגרגירי האשמות במקום לחלץ את הביצים השדודות".
ידע ראש השב"כ שכשירמוז להטלת אשמה בסגן הצעיר, דווקא תדמיתו המושלמת של גבי המוטלת בספק, תהיה המפתח שיתניע את גלגלי מוחו המבריק להניב תוצאות רצויות.
חזהו של גבי התנפח ונראה כעומד לפני פיצוץ. ראש השב"כ אתגר אותו כאן לעיני כל עמיתיו, עכשיו הוא מוכרח לנצח.
'עם ראש השב"כ וראש המחלקה עוד אבוא חשבון', הרהר לעצמו תוך שנעמד כמזנק אילי קרב. בצעדים בוטחים ומהירים נפנה לכיוון הפתח.
לפני שהוציא את רגלו השנייה מחדר הישיבות המלא, סובב את ראשו וסינן "לתרנגולת לוקח יום להטיל ביצה ושבועיים לדגור עליה, אבל כשאטיל את ביצת ההישגים שלי אל תשכחו לתעד זאת בספר השיאים של ג'ינס כביצה שהוטלה ונבקעה בזמן הקצר ביותר." והוסיף בעקיצה אישית לראש מחלקתו, "אם עדיין יישארו עוד תרנגולות בסביבה שיעידו על ההישג..."
וכשמהמסדרון נשמעה צהלת "קוקוריקו" כשל מנצח, כבשו כולם צחוק סימפטי כלפי הצעיר הנועז שגם הומור נמצא בין כלי עבודתו.
ראש השב"כ שלא היה מרוצה משחצנותו של גבי סגנו של ירון, מצא עצמו בעמדת יחיד בחדר עם הבעת פנים מלאת סלידה.
פניו המאובנות של ראש המחלקה ירון שחור, משפיכת דמו שוב לעיני כל, הביאוהו למסקנה שכנראה לעולם לא יצליח להתרומם מעבר לנוצותיו הדוקרניות של סגנו.
'אולי באמת הגיע הזמן שאפנה את מקומי לדור הצעיר החצוף', הרהר בייאוש.
ממרומי גילו הנושק לפנסיית גיל השישים וחמש, תחזית זו לא נראתה כבר בעיניו תלושה מן המציאות כשל תחזיות מזג האוויר.
כשהסתיימה לה הדרמה היה אחד שמאוד בירך עליה, ראש המחלקה לגיוס כח בשב"כ – גדי אגמון.
ידע שכעת על ראש השב"כ לערוף קודם את ראשם של מחלקת הסייבר לפני שיגיע אליו. ודרך זו תארך לראש השב"כ לפחות עד לסיום תרומתו של בן השישים ושמונה למדינה המזקינה, כראש שירותי הביטחון הכללי שלה.
שעת הלילה המאוחרת לא העיבה על ערנותו של גבי סהר הנמרץ וצוות אוהדיו. חמשת הצוותות שהיו כעת תחת פיקודו, תפקדו בנאמנות. היה עליהם לאתר את כתובות האי פי של כל מחשב מעשרות המחשבים שהוחרמו מהכפר הפלשתיני 'עוורתא'. בדיקה שכזו הייתה לוקחת כשבוע בימים כתיקונם, לא עכשיו כשגבי סהר חש שהוא בעיצומו של שבירת שיא ג'ינס על פני כל התרנגולות בעולם.
תוצאות סריקות מחשבי הכפר לא הניבו תוצאות מרנינות. במרביתם לא בוצע שימוש בשעות הפריצה, ובמיעוטם שכן נעשה שימוש לא נתגלו כתובות ה'אי פי' שחשודות כמי שבהם השתמשו האקרים בפריצתם.
התחושה שעמלים הם ללא כל פריצת דרך, גרמה לעבודה לשוב ולהתנהל בעצלתיים כהרגלם בעתות שגרה. והאווירה לא מצאה חן בעיני גבי סהר. יוקרתו עמדה על המאזניים, וצוות עובדי מחלקתו נראים כמסתפקים ברישום 'ללא תוצאות', בתיק הרשמי של חקירת פריצת האקרים למאגרי המידע של השב"כ.
"גיל, היכן הנחתם את כל המחשבים שהבאתם?" – פנה גבי תוך כדי הליכה מהירה במסדרון המחלקה, לעבר חייל המג"ב שהסתיר פיהוק ארוך משעמום בן שעות.
מאז רותק גיל לשמירת המחשבים 'עד שיסיימו לטחון אותם', כפקודת מפקדו בפלוגה, הספיק לסקור את כל מנורות הניאון שהאירו למחצה את המסדרון הארוך במחלקת הסייבר המשעממת לטעמו. והנה סוף סוף פונים אליו לקבלת מידע אודות מושאי שמירתו.
"בחדר שמאחורי" – ענה גיל, פותח את דלת החדר העזוב.
המחשבים ששכנו בחדר מצוידים היו במדבקת אישור לסריקה שעברו. אולם גבי סהר לא אמר נואש. נכנס אל החדר והחל מסיט לכל עבר את ערמות המחשבים מחפש אחר מחשב שאולי עבר ללא סריקה.
לאחר שנוכח לראות שאכן כל המחשבים בדוקים, תר במבטו אחר כל ממצא נוסף בחדר, שייתכן ויוכל להיות לעזר.
מבטו נפל על שני שקיות אטומות ששכנו בזווית החדר ליד כיסא 'כתר' אפור.
"מה זה השקיות האלו, חייל?" – פנה לגיל בחומרה.
"הא, גם אותם סחבו החבר'ה היום בפשיטה" – הגיב בהתעוררות – "יכול להיות שגם בהם יש ציוד".
גבי פתח את השקיות. שברי מחשבים מנופצים ארוזים היו לתפארת. השבבים כרטיסי הרשת ולוחות האם, היו אסופים בשקיות קטנות מוכנים לשחזור.
"עבודה טובה עשיתם בשטח" שרק בהתפעלות.
חמשת הצוותים שישבו מובטלים, הוזעקו עד מהרה לחדר המבצעים לביצוע השחזור של צמד המחשבים האחרונים.
---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
לפרק הראשון I לכל הפרקים
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
4
עוורתא, ישראל. חורף תשע"ו (2016)
הסריקות הנרחבות של גדודי חי"ר נעשות מידי פעם בפעם, לעין התושבים הרגילים לכיתורי צה"ל על הכפר. בדרך כלל יודעים הם על הפיגוע הטרי שגרם לסריקות הללו. הפעם החיפושים נראו קצת שונים. אף דיווח על פיגוע לא סוקר בכלי התקשורת בשעות האחרונות. אולם הסריקות הנחושות מראות בבירור, שפיגוע כלשהו אירע בשעות האחרונות כנגד הכובש הישראלי.
השאלה שריחפה במוחם הקודח של התושבים, העלתה אל פני האוויר תמיהה קולנית וכפולה. כאשר החיילים הרבים רוקנו את כל הכפר הערבי מכל ציוד מחשבי. עשרות מחשבים נייחים וניידים הועמסו על הג'יפים המשוריינים, לקול צלילי מחאת התושבים הזועמים שמחשביהם הוחרמו.
מאחורי אחד הבתים נמצאו שני מחשבים מנופצים ומפורקים לגורמי גורמים. צוות מיוחד של כוחות הביטחון אסף לשקיות אטומות את כל החלקיקים שהיו פזורים בחצר, לאחר מכן תמו הסריקות והשקט המדומה שב על כנו.
לעבדאללה ונעיז לא היו תהיות לפשר החיפושים, והללו השתדלו להעסיק עצמם בתמימות בתוככי המאפייה ששכנה בקצה הכפר.
* * *
הבור, תל אביב. חורף תשע"ו (2016)
ישיבת ראשי הביטחון התארכה מעבר לזמן הרגיל. הנתונים זרמו ללא הפסקה על השלכות הפגיעה המערכתית, ברשת המחשבים של השב"כ. בחינות מדוקדקות הראו על זליגת מאגרי מידע של משתפי"ם באזור יהודה ושומרון.
גדי אגמון מראשי המחלקה לגיוס כוח אדם בשב"כ היה נסער, זליגה של מידע שכזה תביא את הקץ על הפרויקט הבלעדי של מחלקתו. והוא החל לחוש לכיסאו. נכון שהאשמה תוטל על מחלקת הסייבר של השב"כ, אולם ברור לו שגם הוא לא יצא נקי.
קולות נסערים עלו מעם הפתח. עד מהרה נכנסו הניצים לתוככי החדר, עיניהם רושפות זעם זה כלפי זה. היו אלה ירון שחור ראש מחלקת הסייבר וסגנו גבי סהר.
מאז ומעולם לא נראו השניים בעת שלום, תמיד היה הטריגר לוויכוח סוער. והפעם, היה הוויכוח סוער במיוחד.
הד חבטת השולחן מידו השמנמנה של ירון, עטפה את הנוכחים בחדר הישיבות ביתר ענין. התברר ששוב מחליט ירון לפצל את כל הנוכחים לצדדים בויכוח.
עבור ראש השב"כ עוזי בארי, זה היה צעד אחד יותר מידי. גם כך מחלקת הסייבר מפוצלת בין אוהדי הסגן הצעיר והכריזמטי גבי סהר, לנאמני ראש המחלקה ירון שחור. הנה רק היום התוצאה הבלתי נמנעת של התעסקות המחלקה בצדקת דרכו של כל פלג, הסירה את ההשגחה המלאה בעבודתם והביאה לפריצת מאגרי המידע של השב"כ לידי גורמים עלומים, ככל הנראה פלשתינאים.
"ירון וגבי" – התפרץ ראש השב"כ לשקט שיצרה ידו של ירון, והותיר את פיו של זה האחרון פעור – "כששני התרנגולות רבות על גרגירי המזון, לא פלא שהשועלים מצליחים ליהנות מהביצים שנותרו בלול ללא השגחה". הטיח באנלוגיה העתיקה משבילי קיבוץ 'החלוצים' בהם גדל.
"אלא אם כן החליטה תרנגולת אחת שהדלת חייבת להישאר פתוחה" – צייץ גבי סהר בתעוזה.
הציוץ העלה גבה על מצחו של ראש השב"כ. ומשראה גבי שהצליח לסקרן את עוזי בארי, המשיך בכריזמטיות של מורה לספרות – "לפני שבוע החליטה תרנגולת אחת, להשאיר את הדלת פתוחה כדי לטמון פח לשועלים. ועכשיו כולנו צריכים להחזיר את הביצים שהופלו בפח". היה זה יותר מרמז על התוכנית שיזם ראש מחלקת הסייבר למורת רוחו של הסגן הצעיר.
"אני לא תרנגולת!" – הגיב ירון שחור בלהט ילדותי, והשתתק כשהבחין בחיוך הלועג שהעלה על זוויות שפתותיהם של הנוכחים. שוב נפל הוא בעצמו בפח הדמגוגי שטמן לו סגנו, באדיבות ראש השב"כ שצרף לאנלוגיית גערתו תרנגולות, ביצים, ובעיקר שועלים.
ראש השב"כ אסף את שיירי סבלנותו, למול נועזותו של הסגן הצעיר שמצליח ליצור עניין בדעותיו בכל שורות השב"כ. ובקולו הבס והרדיופוני סיכם, "לעת עתה נראה שגם התרנגולת השנייה צריכה לראות איך לעלות על זהות השועלים, לפני שיתקבל הרושם שחלקה גדול משל חברתה. אם ברגע האמת עסוקה היא בגרגירי האשמות במקום לחלץ את הביצים השדודות".
ידע ראש השב"כ שכשירמוז להטלת אשמה בסגן הצעיר, דווקא תדמיתו המושלמת של גבי המוטלת בספק, תהיה המפתח שיתניע את גלגלי מוחו המבריק להניב תוצאות רצויות.
חזהו של גבי התנפח ונראה כעומד לפני פיצוץ. ראש השב"כ אתגר אותו כאן לעיני כל עמיתיו, עכשיו הוא מוכרח לנצח.
'עם ראש השב"כ וראש המחלקה עוד אבוא חשבון', הרהר לעצמו תוך שנעמד כמזנק אילי קרב. בצעדים בוטחים ומהירים נפנה לכיוון הפתח.
לפני שהוציא את רגלו השנייה מחדר הישיבות המלא, סובב את ראשו וסינן "לתרנגולת לוקח יום להטיל ביצה ושבועיים לדגור עליה, אבל כשאטיל את ביצת ההישגים שלי אל תשכחו לתעד זאת בספר השיאים של ג'ינס כביצה שהוטלה ונבקעה בזמן הקצר ביותר." והוסיף בעקיצה אישית לראש מחלקתו, "אם עדיין יישארו עוד תרנגולות בסביבה שיעידו על ההישג..."
וכשמהמסדרון נשמעה צהלת "קוקוריקו" כשל מנצח, כבשו כולם צחוק סימפטי כלפי הצעיר הנועז שגם הומור נמצא בין כלי עבודתו.
ראש השב"כ שלא היה מרוצה משחצנותו של גבי סגנו של ירון, מצא עצמו בעמדת יחיד בחדר עם הבעת פנים מלאת סלידה.
פניו המאובנות של ראש המחלקה ירון שחור, משפיכת דמו שוב לעיני כל, הביאוהו למסקנה שכנראה לעולם לא יצליח להתרומם מעבר לנוצותיו הדוקרניות של סגנו.
'אולי באמת הגיע הזמן שאפנה את מקומי לדור הצעיר החצוף', הרהר בייאוש.
ממרומי גילו הנושק לפנסיית גיל השישים וחמש, תחזית זו לא נראתה כבר בעיניו תלושה מן המציאות כשל תחזיות מזג האוויר.
כשהסתיימה לה הדרמה היה אחד שמאוד בירך עליה, ראש המחלקה לגיוס כח בשב"כ – גדי אגמון.
ידע שכעת על ראש השב"כ לערוף קודם את ראשם של מחלקת הסייבר לפני שיגיע אליו. ודרך זו תארך לראש השב"כ לפחות עד לסיום תרומתו של בן השישים ושמונה למדינה המזקינה, כראש שירותי הביטחון הכללי שלה.
* * *
קומת מחלקת הסייבר רחשה פעילות. קולות מקשי המקלדת שנשמעו מכל עבר, נדמו כקולות יריות מכלי נשק המצוידים במשתיקי קול יעילים במיוחד.
שעת הלילה המאוחרת לא העיבה על ערנותו של גבי סהר הנמרץ וצוות אוהדיו. חמשת הצוותות שהיו כעת תחת פיקודו, תפקדו בנאמנות. היה עליהם לאתר את כתובות האי פי של כל מחשב מעשרות המחשבים שהוחרמו מהכפר הפלשתיני 'עוורתא'. בדיקה שכזו הייתה לוקחת כשבוע בימים כתיקונם, לא עכשיו כשגבי סהר חש שהוא בעיצומו של שבירת שיא ג'ינס על פני כל התרנגולות בעולם.
תוצאות סריקות מחשבי הכפר לא הניבו תוצאות מרנינות. במרביתם לא בוצע שימוש בשעות הפריצה, ובמיעוטם שכן נעשה שימוש לא נתגלו כתובות ה'אי פי' שחשודות כמי שבהם השתמשו האקרים בפריצתם.
התחושה שעמלים הם ללא כל פריצת דרך, גרמה לעבודה לשוב ולהתנהל בעצלתיים כהרגלם בעתות שגרה. והאווירה לא מצאה חן בעיני גבי סהר. יוקרתו עמדה על המאזניים, וצוות עובדי מחלקתו נראים כמסתפקים ברישום 'ללא תוצאות', בתיק הרשמי של חקירת פריצת האקרים למאגרי המידע של השב"כ.
"גיל, היכן הנחתם את כל המחשבים שהבאתם?" – פנה גבי תוך כדי הליכה מהירה במסדרון המחלקה, לעבר חייל המג"ב שהסתיר פיהוק ארוך משעמום בן שעות.
מאז רותק גיל לשמירת המחשבים 'עד שיסיימו לטחון אותם', כפקודת מפקדו בפלוגה, הספיק לסקור את כל מנורות הניאון שהאירו למחצה את המסדרון הארוך במחלקת הסייבר המשעממת לטעמו. והנה סוף סוף פונים אליו לקבלת מידע אודות מושאי שמירתו.
"בחדר שמאחורי" – ענה גיל, פותח את דלת החדר העזוב.
המחשבים ששכנו בחדר מצוידים היו במדבקת אישור לסריקה שעברו. אולם גבי סהר לא אמר נואש. נכנס אל החדר והחל מסיט לכל עבר את ערמות המחשבים מחפש אחר מחשב שאולי עבר ללא סריקה.
לאחר שנוכח לראות שאכן כל המחשבים בדוקים, תר במבטו אחר כל ממצא נוסף בחדר, שייתכן ויוכל להיות לעזר.
מבטו נפל על שני שקיות אטומות ששכנו בזווית החדר ליד כיסא 'כתר' אפור.
"מה זה השקיות האלו, חייל?" – פנה לגיל בחומרה.
"הא, גם אותם סחבו החבר'ה היום בפשיטה" – הגיב בהתעוררות – "יכול להיות שגם בהם יש ציוד".
גבי פתח את השקיות. שברי מחשבים מנופצים ארוזים היו לתפארת. השבבים כרטיסי הרשת ולוחות האם, היו אסופים בשקיות קטנות מוכנים לשחזור.
"עבודה טובה עשיתם בשטח" שרק בהתפעלות.
חמשת הצוותים שישבו מובטלים, הוזעקו עד מהרה לחדר המבצעים לביצוע השחזור של צמד המחשבים האחרונים.
---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
לפרק הראשון I לכל הפרקים
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
13 תגובות
14 תגובות
13 תגובות
בהמשך לאשכול הרבי הנסער והחזיר שנזרק לפח
ובעידודו של הגבאי המסור
פה
https://www.prog.co.il/threads/שיתוף-הרבי-הנסער-מוישי-הסעור-וחזיר-שנזרק-לפח-אשכול-מתעדכן.331057/page-8#post-5418716 (אגב איך עושים היפר קישור?)
אז החלטתי לכתוב ולעלות את פרק א' בסדרת ההתעללויות הרבות שעברנו בחיידר בכלל וילדי הADHD בפרט
הכל אמת לאמיתה כמובן גם השמות ואם יש מי שמזהה אדרבה יבוא ויעיד גם הוא
ואשמח לדעת על מנת שלהבא נטשטש פרטים.
מבחינת עריכה יש הרבה מה לשפר ואשמח להערות
ובעידודו של הגבאי המסור
פה
https://www.prog.co.il/threads/שיתוף-הרבי-הנסער-מוישי-הסעור-וחזיר-שנזרק-לפח-אשכול-מתעדכן.331057/page-8#post-5418716 (אגב איך עושים היפר קישור?)
אז החלטתי לכתוב ולעלות את פרק א' בסדרת ההתעללויות הרבות שעברנו בחיידר בכלל וילדי הADHD בפרט
הכל אמת לאמיתה כמובן גם השמות ואם יש מי שמזהה אדרבה יבוא ויעיד גם הוא
ואשמח לדעת על מנת שלהבא נטשטש פרטים.
מבחינת עריכה יש הרבה מה לשפר ואשמח להערות
16 תגובות
בעקבות הדיון שהתפתח באשכול 'הומור ממוצא חסידי' של @גדי ישראלי, דיון שנגע בנקודה המוסרית של כתיבת הסאטירה, וככותב שכזה אני הרבה פעמים מוצא את עצמי מתחבט ומתלבט על מילים ופסקאות האם הן לגיטימיות או שהן עוברות את גבול המותר, אצרף טור שכתבתי והתפרסם לא מכבר, שבמהלך כתיבתו היו לי הרבה היסוסים מהסוג הנ"ל.
בשעת כתיבתו וכדי שלא יווצר הרושם שזה בא ללעוג חלילה על חשיבות התמיכה במוסדות התורה -
השתמשתי במילים 'מוסדות סטרוקצ'ינעב' ולא ישיב"ק או מרכז הכוללים סטרוקצינעב.
אדביק אותו כאן לביקורת, בפרט לכזו המתמקדת בנקודה זו של גבולות המותר והאסור:
אירוע עם צבע והוראת קבע / אברומי נויבירט
שלטי ענק קידמו את באי אולם האירועים 'גני האקזוטיקה'. אוטובוסים רוקנו את תכולתם האנ"שית, רחבת החניה נתמלאה בלקסוסים, סיאנות, קרייזלרים וביואיקים. גם אני ירדתי ממרצדס ארוך יחד עם עוד ארבעים ותשעה מאנ"ש, וצעדנו ל'ערב ההוקרה וההצדעה' בו ישתתפו אברכי, בעל'בתי, זקני, מייסדי, מוקירי ומעריצי ק"ק סטרוקצ'ינוב. ובעיקר נדיבי, אמידי, שועי ופילנתרופי המוסדות.
העסקנים, עושי עבודת הקודש ואנשי ההפקה הזיעו כהוגן שנהנה מהאירוע שיגרום לנו להותיר את רישומינו על טפסי הו"קנו. ואם בפשוטי העם השקיעו כך. בנגידי הקהל שכבר ראו הכל בחייהם הנגידיים, על אחת כמה וכמה.
באולם האח"מים הקטן 'פנינת הריגרסיה' נערך בדלתיים סגורות טקס מרגש – לכבוד תנחום גולדגיסר, גדול תומכי הקהילה שהגיע בטיסה ממונסי – בו הורשו להשתתף רק קומץ בכירי המויסד'עס. תאורה עמומה ונרות שעוה דקורטיביים השוו למקום ניחוח מיסטי. במרכז עמדה מצבת אבן כתבנית מצבת אביו ר' אלייקים גולדגיסר ב"ר יוק'ל ז"ל.
קול שופר נשמע, מכונת ערפל פלטה מסך עשן, ומכונת ביג־סנואו בזקה פתיתי שלג. צעיר במצנפת חזנים וטלית ערך אשכבה לנשמת המנוח. תנחום הדליק נר זכרון. כנר וצ'לן שעמדו בסך המתינו לאות והחלו בנגינת נעימה שהלחין תנחום לרגל כלולות בכורו אשתקד. מקרן הולוגרמה העלה בתלת מימד את דמות אביו שהקים בזמנו את העסק המשפחתי שגדל מאז והפך לאימפרייה פיננסית.
תנחום מחה דמעה. צלילי פסנתר כנף ליוו את חריזותיו של גראמער נכלולי ששיחק ברגשות הנוכחים. עין לא נותרה יבשה. לייבצ'ה ושמער'ל, מנכ"ל המוסדות הקשוח וגזברו משולל הָרגשות, דמעו אף הם. אבקת השום שבקצות אצבעותיהם לא איכזבה. מזכיר המוסדות הזיל דמעה אמיתית כשבחישוב מהיר הבין כי עלות הפקה זו עקפה בהליכה את משכורתו השנתית.
ובאולם האירועים הענק, תפס הקהל את מקומו לצד שולחנות ערוכים. מנות גורמה הוגשו והפעילו את בלוטות הטעם. בער'ל שישב לצידי בהה באנדרטת מַקלות הבצק והפירות שבצלחתו. כשהסברתי לו שאוכלים את זה, נרגע ובטבעיות הושיט כף גדולה לקערה צמחית שעמדה במרכז השולחן. "את זה לא אוכלים. זה של הדקורציה!". העמדתי אותו על טעותו. "גם את הנרות שבבזיכים לא אוכלים?!" שאל בתמיהה. במהלך הערב הבחנתי בו מנסה לנגוס בתוכנייה המודפסת שהונחה לפני כל סועד. "לא אכיל" מיהר לעדכן אותי, אבל כבר ידעתי. מנסיון.
מנחה האירוע הכריז בנימה דרמטית: "וכעת תבצע התזמורת הנודעת 'קול מן שאול' בניצוחו של המאסטרו בנציון קונטרביצקי – את יצירת המופת 'נפשי יצאה בנגנו' שהולחנה במיוחד לאירוע זה. ובשירתו ילווהו בעל המנגן העולמי מוישה פרישטיק". ההרכב פצח בנגינה. עיני כולם היו נשואות לרחבה הריקה שבקדמת האולם והציבור חיפש בעיניו את התזמורת. והנה נפערה תקרת האולם הקדמית ושני מנופי גבהים שלשלו את הבמה עמוסה בחברי הרכב התזמורת. קולו של בעל המנגן כבר נִשא ברמה אך מקומו עדיין נפקד. אלומת אור האירה את אפילת השמים, נקודה זעירה נצפתה ממעל, הולכת ומתקרבת. מצנח נפרשׂ, ומוישה פרישטיק נחת על הבמה כשקולו מסתלסל וכשהקהל מתמוגג מחוויית הצלילים האוירודינמית.
מצגת אור ושמע מהתפתחות הקהילה בשבעים שנותיה ריתקה את הקהל, צמררה את גוו וסחטה את דמעותיו שעה ארוכה. אז הגיע שלב ההוקרה וההצדעה. "וכעת" הכריז המנחה בפאתוס "אתכבד להכריז על שר ונגיד לעמו, גדול תומכי מוסדותינו, הרב החסיד רבי תנחום גולדגיסר שיעלה ויבוא ויכבד אותנו בהתעטרו בתואר 'יקיר אצילות נזר תמכין דקהילה קדושה סטרוקצ'ינוב'".
גולדגיסר קם בכבידות. לא מגודל המעמד, אלא מכובד האחריות שחש למראה תעודת הנפילים מחופת הזכוכית וממוסגרת הפלטיניום בגובה קומת אדם, שיאלץ לאחוז בידיו בעת שימסרנה לו לייבצ'ה שמענדריק מנכ"ל המוסדות. לחיצות ידיים איתנות נלחצו, הבזקי אור הבזיקו, והמנחה הכין עצמו להקראת יתר הנדיבים, לפי ערכם בשוק הפיננסי.
כתר מכסף טהור בתיבת זכוכית עליו חרוט תואר אישי, הוענק לכל גביר: הנגיד שעפט'ל כהן, קיבל 'כתר כהונה'. הנגיד מעכ'ל בויחשבקדיירע – שלו קשרים עם קושנר – קיבל 'כתר מלכות', הנגיד גרוינם גולדנברעך הגבוה משכמו ומעלה מחביריו, קיבל 'כתר שם טוב'. להרחבת ההיצע המציאו עוד כמה כתרים. הנדיב אביש זילברשטעקן – שהוא נו"נ לשושלת אד"שים – קיבל 'כתר בנש"ק'. הטייקון בוריס חודורוב – שעומק עסקיו בנדל"ן כעומק מבטאו הרוסי – קיבל 'כתר נדל"ן'. הנגיד פייבל מויצוספוסעכו – שהבטחתו קלה ונתינתו קשה – קיבל 'כתר להד"ם', וזוראח מורגנגיינעץ – שאביו ז"ל תרם רבות לקהילה לפני שפשט רגל – קיבל 'כתר אכמ"ל'.
נסתיימו הכתרים, הסופרלטיבים, האורות והקולות. נדיבי העם נתפזרו איש לקאדילקו וביואיקו. ואילו אני ככל יתר המון העם, חזרתי הביתה נרגש מהמיסטיקה, נפעם מהאקוסטיקה, מוקסם מהאקזוטיקה, ורק כשנזכרתי מההו"ק – נתקפתי בפאניקה.
בשעת כתיבתו וכדי שלא יווצר הרושם שזה בא ללעוג חלילה על חשיבות התמיכה במוסדות התורה -
השתמשתי במילים 'מוסדות סטרוקצ'ינעב' ולא ישיב"ק או מרכז הכוללים סטרוקצינעב.
אדביק אותו כאן לביקורת, בפרט לכזו המתמקדת בנקודה זו של גבולות המותר והאסור:
אירוע עם צבע והוראת קבע / אברומי נויבירט
שלטי ענק קידמו את באי אולם האירועים 'גני האקזוטיקה'. אוטובוסים רוקנו את תכולתם האנ"שית, רחבת החניה נתמלאה בלקסוסים, סיאנות, קרייזלרים וביואיקים. גם אני ירדתי ממרצדס ארוך יחד עם עוד ארבעים ותשעה מאנ"ש, וצעדנו ל'ערב ההוקרה וההצדעה' בו ישתתפו אברכי, בעל'בתי, זקני, מייסדי, מוקירי ומעריצי ק"ק סטרוקצ'ינוב. ובעיקר נדיבי, אמידי, שועי ופילנתרופי המוסדות.
העסקנים, עושי עבודת הקודש ואנשי ההפקה הזיעו כהוגן שנהנה מהאירוע שיגרום לנו להותיר את רישומינו על טפסי הו"קנו. ואם בפשוטי העם השקיעו כך. בנגידי הקהל שכבר ראו הכל בחייהם הנגידיים, על אחת כמה וכמה.
באולם האח"מים הקטן 'פנינת הריגרסיה' נערך בדלתיים סגורות טקס מרגש – לכבוד תנחום גולדגיסר, גדול תומכי הקהילה שהגיע בטיסה ממונסי – בו הורשו להשתתף רק קומץ בכירי המויסד'עס. תאורה עמומה ונרות שעוה דקורטיביים השוו למקום ניחוח מיסטי. במרכז עמדה מצבת אבן כתבנית מצבת אביו ר' אלייקים גולדגיסר ב"ר יוק'ל ז"ל.
קול שופר נשמע, מכונת ערפל פלטה מסך עשן, ומכונת ביג־סנואו בזקה פתיתי שלג. צעיר במצנפת חזנים וטלית ערך אשכבה לנשמת המנוח. תנחום הדליק נר זכרון. כנר וצ'לן שעמדו בסך המתינו לאות והחלו בנגינת נעימה שהלחין תנחום לרגל כלולות בכורו אשתקד. מקרן הולוגרמה העלה בתלת מימד את דמות אביו שהקים בזמנו את העסק המשפחתי שגדל מאז והפך לאימפרייה פיננסית.
תנחום מחה דמעה. צלילי פסנתר כנף ליוו את חריזותיו של גראמער נכלולי ששיחק ברגשות הנוכחים. עין לא נותרה יבשה. לייבצ'ה ושמער'ל, מנכ"ל המוסדות הקשוח וגזברו משולל הָרגשות, דמעו אף הם. אבקת השום שבקצות אצבעותיהם לא איכזבה. מזכיר המוסדות הזיל דמעה אמיתית כשבחישוב מהיר הבין כי עלות הפקה זו עקפה בהליכה את משכורתו השנתית.
ובאולם האירועים הענק, תפס הקהל את מקומו לצד שולחנות ערוכים. מנות גורמה הוגשו והפעילו את בלוטות הטעם. בער'ל שישב לצידי בהה באנדרטת מַקלות הבצק והפירות שבצלחתו. כשהסברתי לו שאוכלים את זה, נרגע ובטבעיות הושיט כף גדולה לקערה צמחית שעמדה במרכז השולחן. "את זה לא אוכלים. זה של הדקורציה!". העמדתי אותו על טעותו. "גם את הנרות שבבזיכים לא אוכלים?!" שאל בתמיהה. במהלך הערב הבחנתי בו מנסה לנגוס בתוכנייה המודפסת שהונחה לפני כל סועד. "לא אכיל" מיהר לעדכן אותי, אבל כבר ידעתי. מנסיון.
מנחה האירוע הכריז בנימה דרמטית: "וכעת תבצע התזמורת הנודעת 'קול מן שאול' בניצוחו של המאסטרו בנציון קונטרביצקי – את יצירת המופת 'נפשי יצאה בנגנו' שהולחנה במיוחד לאירוע זה. ובשירתו ילווהו בעל המנגן העולמי מוישה פרישטיק". ההרכב פצח בנגינה. עיני כולם היו נשואות לרחבה הריקה שבקדמת האולם והציבור חיפש בעיניו את התזמורת. והנה נפערה תקרת האולם הקדמית ושני מנופי גבהים שלשלו את הבמה עמוסה בחברי הרכב התזמורת. קולו של בעל המנגן כבר נִשא ברמה אך מקומו עדיין נפקד. אלומת אור האירה את אפילת השמים, נקודה זעירה נצפתה ממעל, הולכת ומתקרבת. מצנח נפרשׂ, ומוישה פרישטיק נחת על הבמה כשקולו מסתלסל וכשהקהל מתמוגג מחוויית הצלילים האוירודינמית.
מצגת אור ושמע מהתפתחות הקהילה בשבעים שנותיה ריתקה את הקהל, צמררה את גוו וסחטה את דמעותיו שעה ארוכה. אז הגיע שלב ההוקרה וההצדעה. "וכעת" הכריז המנחה בפאתוס "אתכבד להכריז על שר ונגיד לעמו, גדול תומכי מוסדותינו, הרב החסיד רבי תנחום גולדגיסר שיעלה ויבוא ויכבד אותנו בהתעטרו בתואר 'יקיר אצילות נזר תמכין דקהילה קדושה סטרוקצ'ינוב'".
גולדגיסר קם בכבידות. לא מגודל המעמד, אלא מכובד האחריות שחש למראה תעודת הנפילים מחופת הזכוכית וממוסגרת הפלטיניום בגובה קומת אדם, שיאלץ לאחוז בידיו בעת שימסרנה לו לייבצ'ה שמענדריק מנכ"ל המוסדות. לחיצות ידיים איתנות נלחצו, הבזקי אור הבזיקו, והמנחה הכין עצמו להקראת יתר הנדיבים, לפי ערכם בשוק הפיננסי.
כתר מכסף טהור בתיבת זכוכית עליו חרוט תואר אישי, הוענק לכל גביר: הנגיד שעפט'ל כהן, קיבל 'כתר כהונה'. הנגיד מעכ'ל בויחשבקדיירע – שלו קשרים עם קושנר – קיבל 'כתר מלכות', הנגיד גרוינם גולדנברעך הגבוה משכמו ומעלה מחביריו, קיבל 'כתר שם טוב'. להרחבת ההיצע המציאו עוד כמה כתרים. הנדיב אביש זילברשטעקן – שהוא נו"נ לשושלת אד"שים – קיבל 'כתר בנש"ק'. הטייקון בוריס חודורוב – שעומק עסקיו בנדל"ן כעומק מבטאו הרוסי – קיבל 'כתר נדל"ן'. הנגיד פייבל מויצוספוסעכו – שהבטחתו קלה ונתינתו קשה – קיבל 'כתר להד"ם', וזוראח מורגנגיינעץ – שאביו ז"ל תרם רבות לקהילה לפני שפשט רגל – קיבל 'כתר אכמ"ל'.
נסתיימו הכתרים, הסופרלטיבים, האורות והקולות. נדיבי העם נתפזרו איש לקאדילקו וביואיקו. ואילו אני ככל יתר המון העם, חזרתי הביתה נרגש מהמיסטיקה, נפעם מהאקוסטיקה, מוקסם מהאקזוטיקה, ורק כשנזכרתי מההו"ק – נתקפתי בפאניקה.
32 תגובות
7 תגובות
113 תגובות
7 תגובות
5 תגובות
18 תגובות
< לפרק הקודם
לטקיה, סוריה. חורף תשע"ו (2016)
רחובותיה של לטקיה שממו. מלבד כלי רכב של צבאות המורדים שחלפו ועוד מספר חמושים של דאעש, לא נמצאה נפש חיה. הדי הפיצוצים מלמדים על שדות הקרב הבוערים בפאתי העיר, בין כוחות המורדים לצבא השלטון המדלדל של אסאד.
הנער שעשה את דרכו בשעות הבוקר המוקדמות, בריצה בין מרפסות הבתים לעבר דירה אלמונית, היה נראה נרגש ולחוץ. זו הפעם הראשונה בה נשלח הוא למשימת בלדרות אמתית, מאבו מרזוק לחילצא סמיר בכבודו ובעצמו.
אצבעותיו העבותות של עאבד – השומר בחדר המדרגות – כמעט ומעכו את פיית הנרגילה שאחז, בשעה שראה את הנער הצעיר מטפס ללא היסוס, במדרגות המנוקבות מיריות, לכיוון קומת המפקדה הסודית.
"שו איסמק? מן הדא? שו הדא?" ירה עאבד את שאלותיו בעצבנות גלויה, תוך כדי שמכוון את קנה רובה הקלצ'ניקוב שבידו השנייה לעבר הנער.
"אנא חליל" – השיב הנער והראה לגברתן רחב הממדים, את שם השולח של המכתב שבידו ואת שם הנמען.
עאבד בראותו את חתימתו המסולסלת של אבו מרזוק, נרעד וניסה לשווא לדחוק את כרסו ולהנמיך את קומתו החסונה.
"הא, כיף חאלק, צ'אבח אל חיר" – אמר לחליל ביראת כבוד – "מרחבה" – הוסיף תוך כדי פתיחת דלת המפקדה.
חליל מוצא עצמו במרכז חדר המבוא, ריחות חריפים של עישון מכים באפו. הוא מביט סביבו, אולם העיזבון והשקט ללא אף אדם, מאיצים את דפיקות לבו. 'האם השומר עשה לי כאן תרגיל?' הרהר תוך כדי שמסב מבט לעבר דלת הכניסה הנעולה.
חבטת הסולם שנראה לפניו לפתע, העיר אותו מהרהוריו. מן הפתח שנפער בתקרה סימן לו חמוש מצולק, "י'אלה, תעאל" נבח לעברו.
משסיים לעלות את השליבה האחרונה נתגלה לעיניו חדר בקרה מלא במסכים, ארבעה חמושים נעו במבטם סביב המסכים כשמידי מספר רגעים דיווחו בקשר על ממצאים רלוונטיים.
החמוש שהזמינו לעלות אחז כעת בשולי שרוולו, ומשכו לעבר הדלת שנצבה בסוף החדר. לחיצה על המתג הירקרק שלשמאלו, הסיטה את הדלת הכבדה. מאחורי השולחן שבמרכז החדר ישב חילצא סמיר, סביבו ענני עשן ממקטרתו ורגליו מונפות על השולחן הכהה.
חליל נזרק קדימה לכיוון השולחן וכמעט שנתקע בו, הוא הספיק לשמוע את זמזום המנוע שהסיט שוב את דלת החדר על צירה. עיני הצץ של היושב מולו, ננעצו בו כשאולות להסבר על בואו.
כשפיו משותק מאימה, הניח חליל את המכתב על השולחן. חילצא סמיר שלח את ידו באדישות, קרע את המעטפה הוציא את הפתק המצורף והחל קורא.
"יא איבני, פעם ראשונה בתפקיד מבצעי?" – שאל תוך שמשליך את הפתק למגרסה שעמדה הכן מתחת לשולחן.
"כן" – פצה את פיו לראשונה בחדר.
חילצא סמיר שחרר צחוק קולני, גרד בתלתליו המאפירים, והחל משתף את הנער בתפקידו המבצעי הראשון.
השביל המוביל אל הטיילת בשפת הכינרת, החל להתמלא אט אט בקבוצות צעירים משולהבים. מידי פעם נשמעה תרועת צהלה מאחת הקבוצות. האווירה הייתה עליזה ומשוחררת. דממה השתררה לפתע, כאשר מקצה השביל נראתה פמלייתו של ראש העיר מלווה באנשי בטחון.
פדחתו המשומנת של ראש העיר, נצצה למרחוק. קולו ניסר את הדממה, "צעירי העיר טבריה, הננו שמחים לעמוד היום כאן ולהודיע בפניכם על פרויקט הדיג לקיץ הקרוב. כאשר המנצח יזכה בסירת דייג משוכללת מתנת עיריית טבריה."
בין קבוצות הצעירים שהאזינו בהתלהבות לדברי מנהל הפרויקט, שעלה להשמיע את כללי ההשתתפות בפרויקט אחר נאומו של ראש העיר. האזין צעיר שחרחר ומתולתל לכללים בקשב רב, עיניו נעו בחוריהן ללא הרף, כביכול ועוד רגע ואנשי הביטחון יתפסוהו יחד עם נשקו.
חילצא סמיר, שמו של הצעיר. תושב חיפה מלידתו ועד היום. מאז הצטרף לקבוצת המהפכה 'אל-אקצה', לא קיבל ולו משימה ביצועית אחת. והיום, היום בו עליו להוכיח את יכולותיו לחברי קבוצתו, ולכל העולם. שבידי הפלסטינאים לחולל את השחרור מהכובש הישראלי.
מבטו של חילצא סמיר ננעץ בבמה המאולתרת, שעה שראש העיר נעמד ופנה לרדת מהבמה אל רכבו.
'זו השעה שלי' – הרהר חילצא סמיר. ובצעדים מהירים התקרב לשולי השביל בין הבמה לרכבו של ראש העיר. משהחלה הפמליה לנוע לכיוון רכבו של ראש העיר, נדחק חילצא סמיר אל בין השיחים העבותים בשולי השביל, דרך את נשקו, והמתין לנצנוץ פדחתו של ראש העיר.
צעדיהם של אנשי הפמליה נשמעו בנקישתם על שביל האבן, וקולות שקטים של הצועדים קרבו לאוזניו. ראשו של ראש העיר נראה עתה בבירור, חילצא סמיר כיוון את נשקו ועיניו יורקות משטמה ושנאה. קול ירייה פילח את האוויר החם בשביל.
על השביל שכב ראש העיר ללא ניע, דמו שתת ויצר סביבו שלולית.
המאבטחים שהתעשתו בשנייה פעלו במיומנות. חלקם סוכך על גופתו של ראש העיר כשנשקיהם שלופים, ושניים מתוכם מטפלים ביסודיות בראש העיר מבצעים בו החייאה וחסימת עורקים. היתר התפזרו סביב מרחיקים את קהל הסקרנים המבוהל שהחל מתאסף במקום, ובעיקר מנסים לאתר את התוקף.
יללות סירנות נשמעו בדקות הקרובות מכל עבר, הטיילת כולה נחסמה בסלילים אדומים לבנים של המשטרה. כוחות גדולים של שוטרים נפרסו באזור תרים אחר כל אדם חשוד היכול להיות התוקף. גם שעות אחרי שפונה ראש העיר עמלו השוטרים ומחלקת זיהוי פלילי למצוא עקבות למפגע. איש לא נתן את דעתו לסירה ששטה לה בקרבת הטיילת כשעליה דייג שחרחר ומתולתל, עם חכת דיג מיושנת.
חילצא סמיר שזחל בין השיחים עד למעקה הטיילת השתלשל בגמישות בחבל שהכין חודש קודם לכן, משם פנה לעבר סירת הדייג המקולפת מצבע, שעמה הגיע הנה היום מדרום רמת הגולן.
בשעות הבאות חג חילצא סמיר בסירתו במעגלים בקרבת הטיילת. נהנה לראות את כוחות הביטחון עמלים למצוא עקבות. הן שנים למד לטשטש עקבות ובפעולתו נזהר מלהשאיר כל סימן מזהה. עתה התענג מהמתח שהניבה לו המהומה שיצר. החבל בו השתלשל זרוק היה בשולי סירתו, ובקרקעית הכנרת שקוע היה אקדחו, בעטיפה אטומה הקשורה בחבל ברזל לתחתית סירתו.
בשעות הערב הקטנות כשנטש את רכבו צמוד לגבול לבנון, חש שהשלים את משימתו בהצלחה. אותו הלילה עבר עליו בחציית מעבר הגבול ללבנון ומשם לסוריה.
כשהגיע למפקדתו למחרת בערב, חיכה לו מפעילו בארגון - אבו מרזוק - עם מדליית הוקרה וחתיכת כבש צלוי.
בחומוסייה של ג'אלל ישבו באותו הערב אבו מרזוק וחילצא סמיר והעלו ענני עשן סמיך וחריף, ויודעי דבר הוסיפו שבשעותיו הקטנות של אותו הלילה עלה עשן לבן מהחומוסייה, כשלאחריו נראו פניהם של השניים בפעם האחרונה לאור הירח.
בימים הבאים שררה אנדרלמוסיה בקבוצת המהפכה 'אל אקצא'. שני האנשים החזקים של הארגון נעלמו ללא הודעה מוקדמת. היו שסברו שנתפסו, היו שסברו שנשכרו לארגון מהפכני מקומי לתקופה מסוימת.
משנקפו הימים ולא נראה זכר לשניים התפזרו חברי הקבוצה מחשש שנתפסו השניים ושמא זה עתה מזמרים לפני האויב הישראלי אודות שאר חברי קבוצתם.
ענן העשן שנפלט מפיו של חילצא סמיר, מילא את השקט שהשתרר בחדר. חליל עמד מרותק כולו ממתין לעוד דקות של שיתוף, מצד האיש החזק שבאגף הפסיכולוגי בארגון דאעש.
"וזהו, שעכשיו אני ואבו מרזוק נמצאים בצד הנכון של המטבע. כאן בארגון דאעש" – סיים חילצא סמיר את סיפורו, חושף שיניים צהובות בחיוך של מתאגרף מנצח המראה לצופים את שריריו.
הדלת נעה שוב על צירה וחליל מצא עצמו נמשך לאחור בשנית על ידי החמוש שהכניסו.
רק בצניחתו החופשית מן רצפת החדר נזכר שעליו היה לתפוש בסולם. צחוקו הפרוע של החמוש הדהד מאחוריו שעה שקם כאוב ודאוב מרצפת חדר המבוא שבקומה התחתונה. ידע שעליו לצאת מכאן במהירות, לפני שהשומר שבכניסה יחליט שעליו לצנוח גם בחדר המדרגות עד לכניסה לבניין.
דפיקותיו על הדלת הסגורה, הניבו פרי כעבור דקותיים. הדלת נפתחה על ידי עאבד. כעת משסיים חליל את שליחותו אל חילצא סמיר, עלה זעם הבושה באפו של עאבד, על שהיה צריך לנהוג בילדון זב החוטם הלזה מנהג של כבוד בבואו. ועוד לפני שהספיק לפסוע פסיעה, מצא חליל את עצמו מרחף בחלל חדר המדרגות בשנית בדקות האחרונות, כשהוא מנסה לשווא לתפוס במעקה החולף על פניו במהירות כוח הכבידה.
רק כשגרר חליל את רגלו השבורה מהבניין, הרשה לעצמו להיאנק בקול מכאביו. זרוע ידו הסגולה משטף דם פנימי, גרמו לו לברוח הרחק מהדרך המובילה לאבו מרזוק. פניו היו מועדות לכיוון השטח שבשליטת חיילי צבא השלטון.
'בטח כשאספר את כל מה שאני יודע' – הרהר לעצמו בזעם כבוש ומיוסר – 'יסכימו החיילים לטפל בי'.
טיל כתף בודד פילח את האוויר, ברגע בו דרכה כף רגלו של חליל בשטח צבא השלטון. קריאת 'אלל-ה אכבר' נשמעה לאחר מכן מכיוון אחד הבתים.
מכשיר הקשר בחדרו של חילצא סמיר זמזם, קול בקע מתוכו – "הכופר חוסל. פעולה הסתיימה".
חילצא סמיר לא טרח לענות לקול. 'פעולה הסתיימה' חיכה בלעג את הקול, 'פעולה התחילה' אמר לעצמו בקול מבין מלא ברצינות ובלגלוג מסתורי.
התכונה שהייתה באותו היום בחדרו של חילצא סמיר לא נראתה הרבה זמן לאחרונה.
---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
לפרק הראשון I לכל הפרקים
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
3
לטקיה, סוריה. חורף תשע"ו (2016)
רחובותיה של לטקיה שממו. מלבד כלי רכב של צבאות המורדים שחלפו ועוד מספר חמושים של דאעש, לא נמצאה נפש חיה. הדי הפיצוצים מלמדים על שדות הקרב הבוערים בפאתי העיר, בין כוחות המורדים לצבא השלטון המדלדל של אסאד.
הנער שעשה את דרכו בשעות הבוקר המוקדמות, בריצה בין מרפסות הבתים לעבר דירה אלמונית, היה נראה נרגש ולחוץ. זו הפעם הראשונה בה נשלח הוא למשימת בלדרות אמתית, מאבו מרזוק לחילצא סמיר בכבודו ובעצמו.
אצבעותיו העבותות של עאבד – השומר בחדר המדרגות – כמעט ומעכו את פיית הנרגילה שאחז, בשעה שראה את הנער הצעיר מטפס ללא היסוס, במדרגות המנוקבות מיריות, לכיוון קומת המפקדה הסודית.
"שו איסמק? מן הדא? שו הדא?" ירה עאבד את שאלותיו בעצבנות גלויה, תוך כדי שמכוון את קנה רובה הקלצ'ניקוב שבידו השנייה לעבר הנער.
"אנא חליל" – השיב הנער והראה לגברתן רחב הממדים, את שם השולח של המכתב שבידו ואת שם הנמען.
עאבד בראותו את חתימתו המסולסלת של אבו מרזוק, נרעד וניסה לשווא לדחוק את כרסו ולהנמיך את קומתו החסונה.
"הא, כיף חאלק, צ'אבח אל חיר" – אמר לחליל ביראת כבוד – "מרחבה" – הוסיף תוך כדי פתיחת דלת המפקדה.
חליל מוצא עצמו במרכז חדר המבוא, ריחות חריפים של עישון מכים באפו. הוא מביט סביבו, אולם העיזבון והשקט ללא אף אדם, מאיצים את דפיקות לבו. 'האם השומר עשה לי כאן תרגיל?' הרהר תוך כדי שמסב מבט לעבר דלת הכניסה הנעולה.
חבטת הסולם שנראה לפניו לפתע, העיר אותו מהרהוריו. מן הפתח שנפער בתקרה סימן לו חמוש מצולק, "י'אלה, תעאל" נבח לעברו.
משסיים לעלות את השליבה האחרונה נתגלה לעיניו חדר בקרה מלא במסכים, ארבעה חמושים נעו במבטם סביב המסכים כשמידי מספר רגעים דיווחו בקשר על ממצאים רלוונטיים.
החמוש שהזמינו לעלות אחז כעת בשולי שרוולו, ומשכו לעבר הדלת שנצבה בסוף החדר. לחיצה על המתג הירקרק שלשמאלו, הסיטה את הדלת הכבדה. מאחורי השולחן שבמרכז החדר ישב חילצא סמיר, סביבו ענני עשן ממקטרתו ורגליו מונפות על השולחן הכהה.
חליל נזרק קדימה לכיוון השולחן וכמעט שנתקע בו, הוא הספיק לשמוע את זמזום המנוע שהסיט שוב את דלת החדר על צירה. עיני הצץ של היושב מולו, ננעצו בו כשאולות להסבר על בואו.
כשפיו משותק מאימה, הניח חליל את המכתב על השולחן. חילצא סמיר שלח את ידו באדישות, קרע את המעטפה הוציא את הפתק המצורף והחל קורא.
"יא איבני, פעם ראשונה בתפקיד מבצעי?" – שאל תוך שמשליך את הפתק למגרסה שעמדה הכן מתחת לשולחן.
"כן" – פצה את פיו לראשונה בחדר.
חילצא סמיר שחרר צחוק קולני, גרד בתלתליו המאפירים, והחל משתף את הנער בתפקידו המבצעי הראשון.
* * *
טבריה, ישראל. קיץ תשנ"ח (1998)
השביל המוביל אל הטיילת בשפת הכינרת, החל להתמלא אט אט בקבוצות צעירים משולהבים. מידי פעם נשמעה תרועת צהלה מאחת הקבוצות. האווירה הייתה עליזה ומשוחררת. דממה השתררה לפתע, כאשר מקצה השביל נראתה פמלייתו של ראש העיר מלווה באנשי בטחון.
פדחתו המשומנת של ראש העיר, נצצה למרחוק. קולו ניסר את הדממה, "צעירי העיר טבריה, הננו שמחים לעמוד היום כאן ולהודיע בפניכם על פרויקט הדיג לקיץ הקרוב. כאשר המנצח יזכה בסירת דייג משוכללת מתנת עיריית טבריה."
בין קבוצות הצעירים שהאזינו בהתלהבות לדברי מנהל הפרויקט, שעלה להשמיע את כללי ההשתתפות בפרויקט אחר נאומו של ראש העיר. האזין צעיר שחרחר ומתולתל לכללים בקשב רב, עיניו נעו בחוריהן ללא הרף, כביכול ועוד רגע ואנשי הביטחון יתפסוהו יחד עם נשקו.
חילצא סמיר, שמו של הצעיר. תושב חיפה מלידתו ועד היום. מאז הצטרף לקבוצת המהפכה 'אל-אקצה', לא קיבל ולו משימה ביצועית אחת. והיום, היום בו עליו להוכיח את יכולותיו לחברי קבוצתו, ולכל העולם. שבידי הפלסטינאים לחולל את השחרור מהכובש הישראלי.
מבטו של חילצא סמיר ננעץ בבמה המאולתרת, שעה שראש העיר נעמד ופנה לרדת מהבמה אל רכבו.
'זו השעה שלי' – הרהר חילצא סמיר. ובצעדים מהירים התקרב לשולי השביל בין הבמה לרכבו של ראש העיר. משהחלה הפמליה לנוע לכיוון רכבו של ראש העיר, נדחק חילצא סמיר אל בין השיחים העבותים בשולי השביל, דרך את נשקו, והמתין לנצנוץ פדחתו של ראש העיר.
צעדיהם של אנשי הפמליה נשמעו בנקישתם על שביל האבן, וקולות שקטים של הצועדים קרבו לאוזניו. ראשו של ראש העיר נראה עתה בבירור, חילצא סמיר כיוון את נשקו ועיניו יורקות משטמה ושנאה. קול ירייה פילח את האוויר החם בשביל.
על השביל שכב ראש העיר ללא ניע, דמו שתת ויצר סביבו שלולית.
המאבטחים שהתעשתו בשנייה פעלו במיומנות. חלקם סוכך על גופתו של ראש העיר כשנשקיהם שלופים, ושניים מתוכם מטפלים ביסודיות בראש העיר מבצעים בו החייאה וחסימת עורקים. היתר התפזרו סביב מרחיקים את קהל הסקרנים המבוהל שהחל מתאסף במקום, ובעיקר מנסים לאתר את התוקף.
יללות סירנות נשמעו בדקות הקרובות מכל עבר, הטיילת כולה נחסמה בסלילים אדומים לבנים של המשטרה. כוחות גדולים של שוטרים נפרסו באזור תרים אחר כל אדם חשוד היכול להיות התוקף. גם שעות אחרי שפונה ראש העיר עמלו השוטרים ומחלקת זיהוי פלילי למצוא עקבות למפגע. איש לא נתן את דעתו לסירה ששטה לה בקרבת הטיילת כשעליה דייג שחרחר ומתולתל, עם חכת דיג מיושנת.
חילצא סמיר שזחל בין השיחים עד למעקה הטיילת השתלשל בגמישות בחבל שהכין חודש קודם לכן, משם פנה לעבר סירת הדייג המקולפת מצבע, שעמה הגיע הנה היום מדרום רמת הגולן.
בשעות הבאות חג חילצא סמיר בסירתו במעגלים בקרבת הטיילת. נהנה לראות את כוחות הביטחון עמלים למצוא עקבות. הן שנים למד לטשטש עקבות ובפעולתו נזהר מלהשאיר כל סימן מזהה. עתה התענג מהמתח שהניבה לו המהומה שיצר. החבל בו השתלשל זרוק היה בשולי סירתו, ובקרקעית הכנרת שקוע היה אקדחו, בעטיפה אטומה הקשורה בחבל ברזל לתחתית סירתו.
בשעות הערב הקטנות כשנטש את רכבו צמוד לגבול לבנון, חש שהשלים את משימתו בהצלחה. אותו הלילה עבר עליו בחציית מעבר הגבול ללבנון ומשם לסוריה.
כשהגיע למפקדתו למחרת בערב, חיכה לו מפעילו בארגון - אבו מרזוק - עם מדליית הוקרה וחתיכת כבש צלוי.
* * *
מאז מים רבים עברו בירדן, וחילצא סמיר הפך להיות מהסגל הפיקודי של קבוצת המהפכה 'אל אקצא'. האביב הערבי בשנת 2014 העסיק אותו רבות, כאשר העמיד עצמו כיועץ לארגוני התקוממות שונים מתימן ועד חלקות אדמותיו של הדיקטטור קדאפי. סכומי העתק שריפדו את קופתו, הגדילו את תאבונו שהביא לפגישה סודית בינו לבין אבו מרזוק.
בחומוסייה של ג'אלל ישבו באותו הערב אבו מרזוק וחילצא סמיר והעלו ענני עשן סמיך וחריף, ויודעי דבר הוסיפו שבשעותיו הקטנות של אותו הלילה עלה עשן לבן מהחומוסייה, כשלאחריו נראו פניהם של השניים בפעם האחרונה לאור הירח.
בימים הבאים שררה אנדרלמוסיה בקבוצת המהפכה 'אל אקצא'. שני האנשים החזקים של הארגון נעלמו ללא הודעה מוקדמת. היו שסברו שנתפסו, היו שסברו שנשכרו לארגון מהפכני מקומי לתקופה מסוימת.
משנקפו הימים ולא נראה זכר לשניים התפזרו חברי הקבוצה מחשש שנתפסו השניים ושמא זה עתה מזמרים לפני האויב הישראלי אודות שאר חברי קבוצתם.
* * *
לטקיה, סוריה. חורף תשע"ו (2016)
ענן העשן שנפלט מפיו של חילצא סמיר, מילא את השקט שהשתרר בחדר. חליל עמד מרותק כולו ממתין לעוד דקות של שיתוף, מצד האיש החזק שבאגף הפסיכולוגי בארגון דאעש.
"וזהו, שעכשיו אני ואבו מרזוק נמצאים בצד הנכון של המטבע. כאן בארגון דאעש" – סיים חילצא סמיר את סיפורו, חושף שיניים צהובות בחיוך של מתאגרף מנצח המראה לצופים את שריריו.
הדלת נעה שוב על צירה וחליל מצא עצמו נמשך לאחור בשנית על ידי החמוש שהכניסו.
רק בצניחתו החופשית מן רצפת החדר נזכר שעליו היה לתפוש בסולם. צחוקו הפרוע של החמוש הדהד מאחוריו שעה שקם כאוב ודאוב מרצפת חדר המבוא שבקומה התחתונה. ידע שעליו לצאת מכאן במהירות, לפני שהשומר שבכניסה יחליט שעליו לצנוח גם בחדר המדרגות עד לכניסה לבניין.
דפיקותיו על הדלת הסגורה, הניבו פרי כעבור דקותיים. הדלת נפתחה על ידי עאבד. כעת משסיים חליל את שליחותו אל חילצא סמיר, עלה זעם הבושה באפו של עאבד, על שהיה צריך לנהוג בילדון זב החוטם הלזה מנהג של כבוד בבואו. ועוד לפני שהספיק לפסוע פסיעה, מצא חליל את עצמו מרחף בחלל חדר המדרגות בשנית בדקות האחרונות, כשהוא מנסה לשווא לתפוס במעקה החולף על פניו במהירות כוח הכבידה.
רק כשגרר חליל את רגלו השבורה מהבניין, הרשה לעצמו להיאנק בקול מכאביו. זרוע ידו הסגולה משטף דם פנימי, גרמו לו לברוח הרחק מהדרך המובילה לאבו מרזוק. פניו היו מועדות לכיוון השטח שבשליטת חיילי צבא השלטון.
'בטח כשאספר את כל מה שאני יודע' – הרהר לעצמו בזעם כבוש ומיוסר – 'יסכימו החיילים לטפל בי'.
טיל כתף בודד פילח את האוויר, ברגע בו דרכה כף רגלו של חליל בשטח צבא השלטון. קריאת 'אלל-ה אכבר' נשמעה לאחר מכן מכיוון אחד הבתים.
מכשיר הקשר בחדרו של חילצא סמיר זמזם, קול בקע מתוכו – "הכופר חוסל. פעולה הסתיימה".
חילצא סמיר לא טרח לענות לקול. 'פעולה הסתיימה' חיכה בלעג את הקול, 'פעולה התחילה' אמר לעצמו בקול מבין מלא ברצינות ובלגלוג מסתורי.
התכונה שהייתה באותו היום בחדרו של חילצא סמיר לא נראתה הרבה זמן לאחרונה.
---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
לפרק הראשון I לכל הפרקים
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
10 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: cheinanit, אשר שרבר, משויטט ועוד 6 משתמשים9 //