קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
נרשם ברוח ובגשמי התקופה וכמובן שאשמח לבקורות!

הייתה לי נקודת מבט מושלמת! האמת שבכל יום אין אלא להביט ישר אל האופק המסולסל באדי חום ונפט. בימים חמים המצב מחמיר לא נותר לי אלא להפנות את עיני השקועות אל הרקיע הבוער. הפעם העננים נדחפו ביני לבין השמש הקייצית אלא שהם גבו מחיר משלהם על התענוג הזה, הראות הייתה קשה והבנין המרשים של בית המדרש היה נראה כמו שרטוט אדריכלי אפור וריק מצבע. לקח לתודעה שלי כמה רגעים לעכל את העובדה שגשם מאובק החל נופל מהעננים הסמיכים. ניכר על אלו האחרונים שהם כאן לביקור קצר ולא מתוכנן. בפעם הראשונה מאז החורף האחרון שמתי לב שאני קצת נהנה לספוג את הטיפות הגדולות והקרירות. אבל כמו בערב חג בהלה נופלת על הכל, מסביבי החלה המולה פראית, אברכים צעירים רצו במהירות כאשר יד אחת תופסת בחוזקה בקבוצת שקיות ניילון מלאות בקניות שגרתיות של יום ראשון וביד השניה מחזיקים במגבעתם לבל תעוף. מדוע אנשים מחמיצים פנים בזמן הגשם? שאלתי את עצמי אבל ידעתי ששאלה זו תגרור בעקבותיה שאלות נוספות קשות יותר מהראשונות, למה אנשים בכלל רצים בגשם? נהנתי לראות את הכתפיים הרחבות שלי מנומרות בטיפות אבק אפרפר הם נראו לפתע כמו הכביש הרחב שעליו הבטתי כעת מהופנט.

מאוחר יותר השמש הצליחה להתגבר על העננות המכבידה שנפלה מעל ראשנו. כעת אנשים נעצרים סוקרים במבטם את האופק כמו שדה קרב. נכנסנו בשערי הבית מדרש מאושרים מהמחשבה שכאן בחממה הזו החמצן מתחלף בחומר רוחני שלא ניתן להצביע עליו בבירור, אבל ניכר על היושבים שקראו בשקיקה מהספרים שלפניהם שגם את קורת הרוח לא ניתן למדוד כאן בכלים רגילים. מקומי הקבוע חיכה לי מאתמול גם אני המתנתי לו. יקותיאל הניח אותי על המדף בעדינות ואת החליפה על הקולב הקבוע, כזה הוא יקותיאל, הקביעות שלו נוצצת מעבירה לסובבים את הכובד ראש שהוא נותן לתכלית חייו. הוא צעד במהירות לארון הספרים שם בחר בשני ספרים עבים ובשקית קטנה שהמתינה לו ביניהם. אני מלוה אותו בעיניים מרוצות עד שהוא נעלם בעומקו של היכל הכולל.

את השכן שמתגורר מתחתי אני מכיר היטב אבל ההוא לידי מתחלף כל יום. השעה הייתה מוקדמת אבל הוא כבר המתין שם במבט נוקשה וממוקד. ראו עליו ועל לבושו שהוא איטלקי מטופח ומוקפד. בהתחלה נסיתי למצוא איתו נושא משותף על מזג אויר ועל גשמים מאובקים אבל האחרון נשאר קפוא במקומו. מאוחר יותר ראיתי את הכיסוי האטום שהונח לרגליו מקופל באדיקות. ברגע שהחלטתי להתייאש מהנחקר הקשה שלי הגיע פורוש!. זה היה קצת באיחור אבל פורוש קפץ למקומו בקלילות בעוד עננת אבק פורחת מקודקודו. מה יש לנו היום? שאל אותי בקול חורק כשהוא פוזל על האיטלקי. אתה יכול לשאול אותו, הוא כאן. יעצתי לו בנימוסיות. פורוש השתעל בקול גדול משתנק מהאבק שהתפזר סביבו. כנראה אני אפסיק לעשן. פלט במבט בוהה. רבינו אתה מעשן? שאל פורוש את האיטלקי שנשאר באותה תנוחה מהצהריים. הוא עיוה את פניו בתנועה קלה ופלט 'הרבה חושבים שאני איטלקי אבל אני בכלל מהמבורג' ושב לקפאונו. פורוש לחש לי בקול שיש כאן התקדמות. אין ספק חשבתי לעצמי. פורוש עוד יוציא ממנו פרטים כמו מה מחירו של הבד המבריק שהקיף את מצחו.
הוא סגר את הדלת אחריו.
הדם עדיין בעבע אצלו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.
מחשבות ארסיות, מתחכמות מתנצחות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.
הוא הידק את השפתיים, עצם את העיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.
הוא הזדקף לאט, הרים את הראש והוריד את הכתפיים.
כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.
הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.
החדר היה אפלולי, כי הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות טבעית.
האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותו גידול, של עץ טרופי נדיר ועתיק.
הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם עוברים ספר ספר אחר ידו, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.
אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון - מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.
אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?
אבא לא ידע כמה שאגות יהיו בחדר הזה. כמה עלבונות יטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש....
לא.
הוא עצר את עצמו מלחשוב לכיוון הזה. לא כי הוא ניסה להלחם בזה, כבר שבע שנים הוא לא נלחם בזה.
הוא עצר בעיקר כי עלה באפו ריח עץ מהגוני מתוק וכבד. הוא הסתובב לאט והפנה את מבטו מבעד לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שהוא נדף, הו, איזה ריח.
במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. כאילו לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.
הוא היה ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד, ומחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של הרגשות חדווה וגעגוע, ומאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.
יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.
אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.
תהיה טוב, יידל.

הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.
הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים בעניהם צפייה.
הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני פורש מהאדמורות, מפנה את הנהגת החסידות ליששכר, מוותר על הנכסים, ומבטל את התביעה המשפטית.
הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר לעצמו תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.


****
קצת ארוך אבל פרקתי מהלב. פרקתי תקוות שדברים כאלה יכולים להיות אי שם ומקום כלשהו.
אולי יש שייראו בזה זילות או ביקורת, כלפי דרך כלשהי. חלילה חלילה. זה יכל לקרות בכל בית.
האם בעינכם ראוי להקדיש מקום לפנימיות אנושית של דמויות ציבוריות וערכיות?
האם זה נעשה כאן כראוי? בתודה
אבימי
*****
****האירועים מתרחשים שנה לפני הפרק הזה*****


גיטה הולכת בשביל והעלווה נושמת איתה, הלוך ונשום.

גיטה לא אוהבת טיולים בטבע. משהו בכפייה של המוסכמה ש"כעת נרגעים". לא.

שבילים זה מקום חם, מייגע קצת וחסר גבולות. כל מי שמדבר על טבע והתחברות לצומח אף פעם לא מביא בחשבון את הזבובים, את האבנים הגדולות מהסוג שהרגל מתעקמת עליהם, ואת הידיעה המוחשית שאת לבד, ובו זמנית לא לבד.

כשמשאית ההובלות עצרה ליד הוילה הסמוכה להם,היא הביטה חסרת השראה מהחלון. המובילים סחבו ריהוט והיא הבחינה שהרהיטים סטנדרטיים אבל זרים. משהו בתחשיב של הבעלים לקנות אותם היה ממקום אחר, מחיים שהמשקל שלהם שונה.
אחרי כמה שעות עצר רכב כחול וירדו ממנה אשה במכנסיים ושני ילדים שהובילו כלבה גדולה ומלכותית. אה, היא חשבה. אה. ונתנה לוילון לנשור למקומו.

חצי שנה שבשולי סדר היום שלה, בשמונה בדיוק אוסף רכב את הילדים, בשתי צפירות קצרות. הבן בתוך הסלולארי והבת עגמומה על העולם. בארבע הם חוזרים לוילה ושקט עד שמונה למחרת.

לפעמים סוכר מתבקש בהססנות, לפעמים מפתח הדדי מוחלף, אבל חוץ מזה הוילה ליד לא היתה בתודעה שלה.
איך קוראים לשכנים החדשים? היא ניסתה בארוחת ערב אחת לעניין את שולעם בער.
הוא עזב את הבורגול ואת אוטוסטרדת המחשבות השקטות שלו, הסתכל עליה בריכוז ואמר, אני יברר לך מחר. ובמיקוד האופייני שלו, שהתמקד עכשיו בלעשות לה טוב, הלך ובירר מה שבירר ובתחילה הארוחה הבאה אמר לה , לשכנים קוראים גרצמן, רויטל ותום ואורה.
כמה לעיסות.
הוא חייך קצת לחביתה ואמר ,ושיפרה. השעשוע שלו הדהד בה והיא חייכה גם.
לכלבה של משפחת גרצמן קראו שיפרה. נחמד.

ואז רויטל (מסתבר) דפקה אצלה הבוקר והיתה נחמדה יחסית לחילוניה, ואמרה לה שהיא צריכה עזרה והיא יודעת שזה קצת...אה, לא רגיל אבל היא באמת באמת צריכה עזרה עם זה.

עכשיו כשהיא הולכת בשביל היא חושבת כמה צרה היא היתה. אז מה אם למישהו מתחשק לקרוא לכלב שלו איך שהוא רוצה. מה זה משנה בכלל? היא התכעסה פתאום. מה אני יודעת על החיים שלהם? מי יודע על החיים שלי משהו? מה אכפת לאנשים חיים של אחרים? מה אכפת לרוחמה מהעבודה שהיא יוצאת לחופשת לידה ואני לא? ומה הקשר שהיא מסתכלת עלי בהבעת עליונות מוזרה, לאור העובדה הזאת, מה.

עיקול השביל התפתל בה, והכתה בה הפגישה עם דוקטור בלומר והראש שלו שזז לאט מימין לשמאל וחזרה כשהיא שאלה עוד שאלה ועוד שאלה, ושולעם בער שישב לידה והדבר היחיד שזז בו זה העיניים. והפרויקט החדש והבדידות הזאת שהעסקן לא פירט אותה יחד עם המפרט של המטבח, והשעה השקטה שאור הנרות של ליל שבת מכה בקירות.

היא התכופפה והתיפחה פעם אחת לתוך ידיה, והרגישה את ליבה נסדק, כמעט מילולית.
היא שמעה את אבא שלה מציין בקול יבש - אל תעשי דרמה, תהיי כנה עם עצמך.
אבל ההרים מולה התערפלו.

משהו רך ורטוב נגע בכף ידה.
שיפרה ליקקה את הדמעה שעמדה על כף ידה.
היא התכופפה וביד מהססת ליטפה את הכלבה.
עוד מעט נחזור לרויטל, היא עוד מעט חוזרת, היא אמרה לשיפרה. עוד מעט.

היא התרוממה והסתובבה, פוסעת בשביל ומסיימת את הטיול שלקחה עם שיפרה, כי רויטל ביקשה, רק פעם אחת, היא חייבת לצאת ושפרה צריכה טיול.

השביל נהפך לכביש הגישה החצי אפוי של הפרויקט, וליד הכניסה לוילה עמד שולעם בר ועם כל פסיעה שלה הגבות שלו עלו בחצי מילימטר. היא הישירה מבט אליו ואמרה, בא, האורז מתקרר.


*****
אני תוהה באמת אם אני מותח את גבולות הסביר, ומקריב את האמינות הפשוטה של הסיפור, אבל משהו בגיטה פשוט מסרב לשבת בתבנית יצוקה מראש, אני רק מנסה לנווט את זה למקום הגיוני.
בבקשה, תהיו פתוחים לבישול הזה, ותגידו אם זה מתישב לכם בלב במקום טוב.
אבימי
*****
(אני מבקש מראש סליחה על האורך, ועל כל מקרה ביקורת תתקבל בשמחה)

בס"ד

זה היה עוד יום שיגרתי. של בין הזמנים - אב תשע"ח.
חדר ההמתנה של קופת החולים לא היה שונה באותו יום.

בחוץ חם, בפנים לוהט.
קופסת פלסטיק מאורכת שהייתה תלויה על הקיר הייתה אמורה לשמש כמזגן, אך זו כנראה העדיפה להצדיק את שם המקום, ולהעשיר את קופת הבעלים על חשבון החולים.
הוצאתי את חתיכת הנייר האחרונה שנותרה בכיסי וניגבתי את טיפות הזיעה מעל מצחי. רבש"ע, רק שיתקדם מהר, אני צריך רק מרשם קטנטן... התפללתי במחשבתי.

התור התקדם בעצלתיים, והאנדרולומוסיה חגגה עד לשמים.
'הלו, קח פתקית', 'המכשיר מקולקל', 'הי, יש לך פתק מאתמול...', 'אל תעקוף', 'אני לפניך'...
קולות מצויים ומעשים שבכל יום במקומות שכאלו.
לפי החשבון שערכתי, יצא שממש כעת מגיע תורי. עמדתי בתנוחת זינוק, מתכונן לרגע שתפתח הדלת נשואת העיניים.
הדקות עברו בעצלתיים. כנראה מטופל רציני נמצא בפנים.

לפתע, נפתחה דלת חדרו של הדוקטור. לאחר שהמטופל יצא, הוציא הד"ר את ראשו וזרק פצצה לחלל חדר ההמתנה:
'היום עלי לצאת מוקדם, נותר לי זמן לעוד שני אנשים בדיוק. אבל שיהיה זריז'!

אם עד עכשיו ההמולה היתה בנוסח ישראלי-שגרתי, כעת נשברה כל מוסכמה אנושית והחגיגה התעצמה שבעתיים.
העדפתי לברוח מהמקום ולהשאיר את המלאכה לאחרים.
לא שהיה לי קל לוותר על תורי, מספיק המתנתי לו חודשיים ימים, וגם כאן העברתי למעלה משעה של המתנה רטובה, אבל לא מתאים לאברך בן עליה להיכנס למריבה, ובפרט שקבלתי על עצמי בתקופת החיזוק האחרונה לוותר בלי משחקים.

בעודי מנסה לפלס בעיניי את הדרך אל דלת היציאה נדחפתי פנימה ומצאתי את עצמי בפתח חדרו של הדוקטור.
רגל אחת בפנים. רגל שניה גם בפנים, אבל זו לא היתה שלי. ממתין נוסף שהעביר עמי את השעה האחרונה קפץ על המציאה וכסף גם הוא להיכנס.
חזותו העידה עליו כי בן תורה רציני הוא, ואף זמנו מדוד ושקול.

'מתחנן, חמש דקות ואני בחוץ', ניסיתי לתפוס כבר את קצה החוט ולהישאב פנימה, מתגרה מהאוויר המזגן הצלול שנפלט מהחדר.
הלה הנהן כמסכים, והנה אני יושב למול כבוד מעלת הד"ר.

'תעודת זהות בבקשה', דרש קולו הנוקשה של היושב למולי.
פשפוש קצר בכיסיי המחיש לי בצורה ברורה את הביטוי 'חשכו עיניו'.
'אה, אה...'
תשמע אדון, זמני קצר, חפש מהר בחוץ את הת"ז שלך ואם תספיק תחזור.
'הבא בתור, אחרון להיום!'

נפלטתי מהחדר ומיהרתי אל עבר המושב בו ביליתי בשעה האחרונה. המקום כבר החל להתרוקן. ריבונו של עולם, רק שלא אאבד את תעודת הזהות, זה מה שחסר לי עכשיו... שפתי מלמלו חצאי פסוקי תהילים ובראשי עברו כמה מחשבות של 'הבטחה וישועה'. לא הספקתי לסגור על סכום השקלים - והאבדה נמצאה! טרם יקראו וה' יענה! חסדי ה'.

האברך שהיה בפנים יצא מהחדר ואני נכנסתי במקומו.
התהליך עבר מהר, והמרשם כבר היה מקופל בכיסי.

בצאתי מהמרפאה פגשתי בו שנית.
שיחה שגרתית של אברכים התגלגלה בינינו, כשעל פנינו חיוך של הקלה.

השם שלו היה מוכר לי מהיכן שהוא. היום ראיתי אותו, אני בטוח! אבל איפה? ניסיתי לגרד במעמקי זיכרוני.
אהה! קראתי בקול, אתה הוא מחבר הספר הנפלא 'קווים לדמותו - שרטוטים מחייו של הגאון משטוטגרט זצוק"ל', הספר שהכה גלים בכל בתי המדרש והכוללים!

'אכן כן, זכיתי בס"ד להיות ממוציאיו לאור', הצטנע הלה.

'אם ככה', עניתי לו, 'אז אנחנו כן מכירים'...

'מהיכן'?

'אממ... אתה זוכר את אחד ממכתבי התגובות שהגיעו אליך ושנחתם בשם 'כולם גיבורים''?

'אוהה! כזו מתיקות נשפכה מבין שורות המכתב ההוא, לא אשכח אותו עוד זמן רב. ואיך הוא קשור אליך? רגע, אל תגיד לי שזה א---'

'אכן כן', עכשיו היה תורי להתלהב. 'כל כך נהניתי מהספר... תשמע - אתה חייב להמשיך לכתוב'.

'תודה, תודה. אשמח גם לקרוא את הגיגיך הנפלאים'.

נפרדנו בידידות ובלחיצת ידיים חמה, תוך הבטחה, בלי-נדר, שלא נפסיק לכתוב.

----

ניסיתי להיכנס תחת כנפי רוח ההקדשות שנחה בפורומינו, והנני להקדיש טור זה לאחד מהמיוחדים כאן, ה"ה
@אבימי היקר, האיש והקולמוס, האיש והמנגה - שזכיתי לפגוש בו בהשגחה שמימית ובנסיבות דווקא מרנינות. תוכן הטור נבחר באקראי, וניסיתי לשזור בו על הדרך נקודות שהיו כתובות לי אי-שם במגירת מוחי בלבד (ומסיבה זו לא מצאתי אל נכון לכתבם באתגר האחרון). אם הארכתי מדי - הריני לבקש את סליחתכם.

יענקי
החשמל נפל לרגע, ואז מערכות החירום החזירו אותו. ריח שרוף החל לחדור לאפינו, ומאי שם שמענו שאגות כאב מקצה הקורבטה. מישהו צעק: הצלה! הצלה! הקצין שלנו נפל בקרב .

נתן גלנט נפרד מטורו השבועי של אברומי נויבירט בטור משעשע.


הייתי אז בחיל הים, והקורבטה שלנו שטה בתנופה אל חופיה השוממים של צפון קוריאה. ישבנו כולנו בעמדות, ממצמצים לתוך הפריסקופ. ג'וני סינן במבטא הטקסני החזק שלו: מיי גאדדדד. שנים חיכינו לכסח להם את הצורה, אבל נראה שאין למי. העכברים ברחו אל החורים.
הוא עוד לא סיים, ושערי הגיהנום נפתחו לעומתנו בקול שריקה נוראה. העכברים יצאו מהחורים, מתברר.

הקוריאניים המקוללים ירו עלינו, ארטילריה כבדה. הים סביבנו נהפך להרים של מים. פיצוצים נוראיים, גלי ענק, זעזועים עזים.

לא ראינו כלום, והמכ"ם יילל בחולשה: אינני מזהה דבר. לוחמה אלקטרונית!

סטיבן מלמל במרץ בזמן שהניע אנא ואנא את הג'ויסטיק של המזל"ט: ואיך יראה המכ"ם, אם יוצר בשיתוף פעולה עם חברות צרפתיות? למרות הפיצוצים והדאגה, הצלחנו לגחך בשקט. כולנו הכרנו באמת שבדברים: נשק צרפתי? בוודאי ייכשל ביום פקודה.

בינתיים הצפון קוריאניים העלו את רף ההפצצות, ואייב, הקצין הבכיר, רעם אלינו דרך הרמקולים: חייליה הנאמנים של בריטניה! שמרו על כבוד אומתכם! הגנו על בית אביכם! למען משפחתנו, למען מולדתנו, למען מלכתנו – – – הביסו את האוייב! הכו בחזרה! שפכו את דמו של המפלץ הקוראני!!

מלאים רוח גבית, התנפלנו במשנה מרץ על המסכים, והחטפנו לעכברים כמו שצריך. ג'וני צחק בחדווה. או הא! הרגע הורדתי להם 12 חיילים שהסתרו מאחורי תחנת המכ"ם על החוף… סטיבן השיב לו בקול עסוק: שוב פעם אתה לוקח קרדיט על ההצלחות שלי? הוא הרים יד מיוזעת אחת מהג'ויסטיק, והניף אותה בניצחון אל החלל הקטן. סוף סוף גם יש לי דם על הידיים! ג'וני לגלג. על הידיים? על הכנף של המזל"ט…

הקצין עודד אותנו: אנחנו מנצחים, אנחנו מתקדמים, כמעט לא נשאר אף אחד על החוף! המשכיו, המשיכו, הכו בהם, הכו…

ואז, הכל החריש סביבנו. הקורבטה כולה רעדה כאחוזת כיב קיבה. שאנג שאנג, זבלונג. החשמל נפל לרגע, ואז מערכות החירום החזירו אותו. ריח שרוף החל לחדור לאפינו, ומאי שם שמענו שאגות כאב מקצה הקורבטה. מישהו צעק: הצלה! הצלה! הקצין שלנו נפל בקרב…

נשמנו במתח נוראי. קול חדש ולא מוכר, אפרורי ומוסדי, נשמע כעת במערכת הכריזה. אֶה… חֶבר'ה… אל תתייאשו.. כרגע ספגנו פגיעה ישירה של טיל פנסטיר אס1, אבל אנחנו.. אֶה.. נמשיך וננצח… לפי הידוע לנו, הקורבטה שלנו יכולה לספוג ג- בום. עפנו כולנו לצדדים. פיצוץ נוראי על הסיפון, כנראה. החשמל נפל שוב, סטיבן מלמל: אבדתי שליטה על המזל"ט. ג'וני התחיל לדבר לעצמו, בסטרס. זהו זה, אבאל'ה, אמל'ה, אני עוזב אתכם, תודה על הכל. צפון קוריאה נצחתם, נצחתם, אני מודה.

באותו הרגע הבנתי. יש לנו רק תקווה אחת, אחת ויחידה: אייברום. הקברניט החייכן שלנו. איש אמיץ ומוכשר. אם הוא יאמר כעת כמה מילים של עידוד, המורל יעלה, ואולי אולי ננצח.

עזבתי בבת אחת את תפקידי הקריטי ליד הפריסקופ, גם ככה אנחנו רגע אחד לפני הסוף. הצבתי תחתיי את אחראי התחזוקה המגמגם של חלל אס חמש בי, ורצתי אל גשר הפיקוד. רצתי בין הבורות שנפערו בסיפון, התעלמתי מההבזקים סביבי, השתדלתי בכל כוחי לא לראות את המראות הקשים סביבי. רצתי במהירות במדרגות, טיפסתי, התנשפתי, הגעתי אל גשר הפיקוד.
לשמחתי, אייברום היה שם! מביט אל עבר הים דרך חלונות הענק. מבט בלתי מפוענח על פניו היהודיות עם הפאות והזקן.
יופי!
אייברום חי. רענן, עירני, אולי אפילו נמרץ.

התחננתי:
אייברום. רק אתה יכול להציל אותנו. חיינו בידיך, אייברום. אתה יהודי, אתם מאוד מעריכים את החיים.
תעשה לכולנו חסד, אייברום.
קח את המיקרופון של הקצין המת, תגיד כמה מילים של גבורה, תרים את המורל. המצב על הפנים, ואנחנו הולכים להתמוטט.

אייברום הסמיק, מלמל:
גרגורי, אני קצת עייף, וגם לא משלמים לי מספיק. אני רוצה לפרוש.
נענעתי אותו תוך זלזול בוטה במעמדו ובתפקידו:
אייברום!!!
בבקשה, תעשה משהו, תציל אותנו…

הוא העיף אותי אל קצה העמדה, החלקתי על הרצפה הרטובה ושמנונית, הקורבטה כולה התנענעה בפראות.
ריחות חזקים של בעירה עלו באפי, ועשן רב פרץ לפתע אל עמדת הפיקוד.
ובתוך כל זה, רגע אחד לפני שקפצתי אל הים ורכבתי על גבו של דולפין כל הדרך עד לאיי האלמנה, שמעתי את אייברום משיב לי ולעצמו באדישות:

החלטתי לפרוש, החלטתי לפרוש, התעייפתי…
אין לי כוח לומר עוד כלום, זקנתי.
אני עייף.

אייברום אייברום, אתה האשם בכל מה שקרה אחר כך, ואתה אשם בטבעית הקורבטה, ובכל הזוועות שקרו אחר כך שאני מעדיף לא לדבר עליהם.

אייברום, הכל בגללך.
הכל בגלל ההחלטה הילדותית שלך לפרוש, תתבייש.

מאז אינני מסוגל להתקרב אל הים. לא שיט, לא בילוי, לא מופע אור קולי על הגלים. שום דבר.
אינני מסוגל.

אייברום, ארור תהיה.

מתוך עיתון יו אס ארמי טודאיי,
1971

(הטור הכאוב מוקדש לאברומי נויברט המיוחד, שהחליט להפסיק לכתוב את טורו הייחודי, ולהשאיר את הקוראים לאנחות.)

לתגובות
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>


הטור הועלה באתר JDN
מכון התקנים הישראלי מפרסם היום כיצד תיראה המקלדת החדשה, שתכלול שינויים במספר מקשים בשפה העברית במטרה למנוע טעויות הקלדה.

המקלדת החדשה נוצרה כדי לפתור כמה בעיות שעולות מפרישת המקשים השונים על המקלדת הסטנדרטית לכותבי עברית. בין היתר - מבקש מכון התקנים להרחיק בין האותיות ו' ו-ן' - שנמצאות זו לצד זו וגורמות לטעויות הקלדה רבות; לסדר מחדש את פרישת סימני הפיסוק כדי למנוע בלבול בשימוש בהם בעת מעבר מעברית לאנגלית; ובנוסף לתת לסימני פיסוק, כמו נקודה או פסיק, מקש נפרד משלהם.



פריסת המקשים במקלדת החדשה | באדיבות מכון התקנים הישראלי

השינוי העיקרי בין המקלדת הקיימת לחדשה הוא ביטול הכפילויות במקשי הפיסוק - נקודה [.], פסיק [,], גרש ['] ולוכסן [/] שתלויים במעבר שפת המקלדת מעברית לאותיות לטיניות. בנוסף לכך, האותיות ן', ת' ו-ף' ימוקמו מחדש.

המקלדת המוכרת בכינוי QWERTY תישאר כפי שהיא - מיקומן של האותיות הלטיניות והספרות לא יעבור שינוי, ואילו מיקומם של סימני הפיסוק - כמו גם רוב האותיות בעברית - יישמר. השינויים מופיעים אך ורק במצב של עברית. התקן החדש לא מחייב - כלומר, מי שהתרגל למקלדת הנוכחית יוכל להמשיך להשתמש בה וגם למצוא אותה בחנויות, לצד המקלדת החדשה.

דה מרקר
@אברוּמי שלנו, פורש כך מהכתיבה הציבורית, ואנחנו מחרישים?
אייכה אברומי?
ואיך תבוא עלינו השבת בלא הגיג מאוייר?

נ.ב.
למו"ר אביך תמסור שהכותב שהוא מעריך מעבר לדף, יכול כבר להתחרות בקלוגר, ולהוציא אלבום כרומו על גבעת שאול :)
יצא לי קצת מטריח, אבל זה מעיישה שהיה, והוא דיבר אלי, אז סיפרתי לכם.

אורי כבר לא צעיר, מחייך וסוחר לא קטן, לאורי יש מאפיה, או קונדיטוריה אם תרצו בקצה הרחוב, מכל העיר באים אליו ביום שישי לקנות את החלות שמריחות עד התחנה.
הקונדיטוריה לא שלו, היא של יובל הבן שלו, אבל הוא ואשתו שה' ישמור אותה, שמו את הכסף והוא עובד אצל יובל, גם שאר הילדים שם.

את החנות הם שוכרים ממשה, מי שהיה בעל הקונדיטוריה במשך שנים, עד שגם הוא הכניס את הבן שלו, והוא רצה לגדול, הביא עוגות מיוחדות לפני שבת, פיצוחים, הכניסו טוסטים למי שרעב ואין לו זמן להכין ארוחת צהריים.

כשהחנות עוד הייתה של משה הגיע יענק'ל ופתח שווארמה, בשרים ומה שלא תרצו לא רחוק, סך הכל שלוש חנויות שמאלה, משה נלחץ, אתה הורס לי את הפרנסה, זה כתוב בתורה אפילו, זו השגת גבול!

יענקל שפיקח היה, וגם איש מכירות לא רע, הסביר לו, משה, תבין, אם עד היום אדם רעב מהרחוב היה בא אליך, מהיום כל רעב בעיר ידע שכאן במתחם, הוא יכול לשבוע. פעם הוא יבוא לקונדיטוריה, פעם לבשרים, תאמין לי, אם תפסיק להסתכל מהחור של הגרוש, רק תרוויח היום כבר יש כרטיס אשראי, לא גרושים.

יענק'ל כמובן צדק, אבל משה לא הבין, גדול עליו, מסתבר אבל נכנע.

אחר כך הגיע צמוד צמוד למשה, ממש צמוד, חנות ליד. פיצה. פיצה אתם מסכימים שזו ממש שערורייה, הרי גם הוא מוכר פיציות, וגם טוסטים עם גבינה צהובה, זה ידפוק לו את הכל. כאן כבר לא עזרו ההסברים של יענק'ל, הוא גם לא טרח להפעיל עליו את כל הקסם האישי, ומשה יצא למאבק. דין תורה, בית משפט ומה שאתם לא רוצים, בסוף סוכם, שהפיצה תעשה רק משלוחים, ורק פיצות, כלום לא יותר.

ביום שמשה ראה שמישהו יוצא עם תבנית פיצה מהחנות, משום מה, עד היום לא הצליחו להוכיח כלום, החנות נשרפה, וזהו, הפיצה כבר לא נפתחה שוב.

הבן של משה דאג שהחנות תפרח, והביא עוגות עם קרמים, בצבעים שונים, וזיגוגי שוקלד על המשקל, רק לחתוך ולקחת, המשגיח שנכנס יום אחד לעשר ולבדוק, שאל מאיפה העוגות? תעודת משלוח לא היתה, והוא רצה להוריד את ההכשר, משה התקפל ובכה, הבן שלו כמעט נשבע, ובנס יצאו באזהרה, גם הקנס שקיבלו אחרי שהתברר שהפטל שבברד לא עבר את המשגיח לא הספיק, ובפעם השלישית הם כבר איבדו את ההכשר, והמקום הפך ללא רלוונטי, אם כל הכבוד לחלות, ולבורקסים שכיבדו כל חדר ישיבות באזור.

אורי שבא במקום, שינה את השם, קצת שיפץ, והחזיר את הלקוחות במאמץ לא קטן, ינק'ל הזדקן ויצא לפנסיה בחור צעיר ונמרץ קנה את מזנון השווארמה, והשכנים וגם אלו שפעם ביקרו אצל השכנים בסעודת ליל שבת באו לאורי לקנות חלות ביום שישי.

אורי, שראה כי טוב, ומכל העיר באים אליו, החליט להרחיב קצת, וצירף חנות הפיצה שעדיין הייתה מפוייחת, בכסף מלא. אחר משא ומתן ממושך ובהשקעה לא מבוטלת, פתח גם סניף במרכז העירוני.

בתוך קלחת ההוצאות הללו ניחתה עליו הידיעה, רשת מפורסמת בעלת מוניטין מתרחבת לכל הארץ, את החנות האחרונה בשורה, הם הולכים להפוך לאחד מסניפיה, לא פיצה, לא שווארמה, גם לא כריכים, קונדטוריה, בדיוק כמו שלו, אבל עם גב של רשת, עם מחירים של רשת, עם חלות ארבע בחמש עשרה, ורוגלך בתשע עשרה תשעים.

השיפוץ לקח זמן, דלתות ויטרינה, מקררים עמוסי כל טוב, מדפים מעוצבים, קונספט, הם אמרו, סלסלאות קש, עגלות מעץ, חגיגה לעיניים, מכונות של אייס קפה, ברד ושייקים, טוסטים ושקשוקה, מה שתרצה, רק תהיה רעב, אם לא, תאכל בעיניים.

ואורי, אורי שותק, ואפילו מחייך, חיוך ניצחי יש לו. למה אתה לא מתקומם, שאלו אותו השכנים שכבר הכירו והתיידדו, למה אתה לא תובע אותם?

אתה יודע שמשה תבע את הפיצה, והרב לא הסכים לתת לו הכשר עד שהגיעו להסכמים, כאן זה גרוע יותר, ממש השגת גבול.
ומשה מחייך, פרנסה משמים הוא אומר, לכל מי שמנסה להתסיס.
אתה יודע מה הבעיה אומר לו אחד מהלקוחות, אתה תלך למרכז הגדול, הרשת תפשוט את הרגל, ואנחנו נישאר בלי כלום, אורי מחייך, אני לא יודע, מי שהולך ישר, -מגיע למשרד הסעד המשיך הלקוח. לא, אומר אורי, מי שהולך ישר מרוויח.


אם בתחילה היו מי מהלקוחות שלא דרכו בחנות המעוצבת של הרשת, לאט לאט החרם הלא מוכרז הלך וירד, ואנשים נכנסו גם לאורי וגם לחנות המפונפנת של הרשת, אבל ראה זה פלא, אם בתחילה אורי הוריד קצת מכמות החלות, אחרי כמה חודשים, מצא את עצמו לא עומד בלחץ, לא אלאה אתכם, אבל ביום בהיר הרשת קרסה, והחנות על מדפיה וסחורותיה, נותרה שוממה, מנעול על דלתותיה, ואורי הכפיל את הכמות, בשמחה ובטוב לבב, אנשים כבר ממילא באו לשורת החנויות הזו בערב שבת, אבל הוא לא שמח, הוא רק אמר, מי שהולך ישר, מרוויח


ולמה אני מספר את זה את זה עכשיו? כי אורי השבוע עובר מהחנות הישנה והמוזנחת של משה, לחנות המעוצבת והמשופצת של הרשת שקרסה, כי מי שהולך ישר מרוויח, ופרנסה, אתם יודעים מאיפה היא באה.
 תגובה אחרונה 
בעקבות סיפורו האיכותי של @גרפולוג ידידי, רציתי להרחיב בענין צורת כתיבת עלילה.

יסכימו איתי כולם (או שלא), שבשורה תחתונה: סופר מומחה הוא סופר שיצליח להחיות את הסיפור עד כדי העברת תחושות פיזית לקורא. (עד כמה שניתן במסגרת הכתוב). ולא רק ברגשות עסקינן אלא גם במצבים פיזיים כגון קור, חום, מחנק...

אני סבור (וכאן כולכם חייבים להסכים איתי), כי באמצעות תיאור מדוייק ומפורט ניתן לעשות זאת. מה שאין כן בסיפור עובדות. ונדגים בדוגמא קלילה לצורך הענין:

מכירים את זה שחוטפים אתכם לצורך כופר נפש? אוקיי, מצטער אתם לא בנים של מיליארדרים. גם אני לא. אבל בואו נשתמש בסצנה קלאסית של חטיפה. החוטפים רעולי הפנים מאיימים על החטוף האומלל להיכנס לרכב ג'י.אמ.סי. ישן בעד דלתותיו האחוריות הפתוחות לרווחה. כידוע, לכל נחטף יש את הדילמה הזו של 'אולי כדאי לעשות הצידה פנה ולהיעלם בקפיצה אל תוככי היער הסמוך'. ואם לכם זה לא ידוע, אז לי זה ידוע בתור אחד שגורף קופה קבועה מסחר עבדים. (אני מצפה ממכם לזהות הומור כשאתם נתקלים בו, בפרט אחרי סדרת החפירות בענין האדמו"ר מקורצוויל). עכשו, ניתן לספר זאת בשתי דרכים:

סיפור –

קובי היסס האם יוכל לזנק אל בינות לעצים ולברוח מידי שוביו.

או תיאור –

אישוניו של קובי זזו לצדדים במהירות. סוקרות את עצי היער הסמוכים אליו בחטף.



כמו כן, את העובדה שחוטפיו קלטו זאת ומנעו ממנו לברוח, גם אפשר לכתוב בשתי דרכים:

סיפור –

החוטף השמן קלט את מחשבותיו של קובי ואמר: "אל תעשה שטויות. אני מצוייד בנשק".

או תיאור –

צליל דריכת הנוקר מאחוריו גרם לקובי להיכנס אל המסחרית כנוע ומובס.



ההבדל ברור?

רק ש- כשאתה כותב עובדות ומחשבות כהווייתן הכתיבה היא ברורה עד הסוף. כשאתה מתאר, יש פעמים שלא תמיד יבינו למה התכוונת ב"גבותיו התכווצו". אני אישית, נהנה מדוק הערפל הזה.

ו- יש מצבים שבשביל לתאר אותם אתה צריך לחוות אותם קודם. בואו נאמר, שלתאר שקיעה אפשרי להתבונן בה פעמים רבות בכדי לכתוב אותה. אבל טביעה? אובדן? נפילה? קל יותר לכתוב שהגיבור כאב והיה לו קשה ושאר מילים מתפייטות מאשר לתאר תהליך של תחושת כאב באופן פיזי.

אבל! לזה נועד פורומנו הקט שמבוסס על חוכמת המקצוענים. התנסויות חוזרות ונשנות יתנו לנו את השפשוף המקצועי בכתיבה זו.

וכאן, אבל בדיוק כאן, המקום לשוב ולחדש את מסורת אתגרי הכתיבה החודשית. רב @נתן גלנט חדש כנשר נעוריך.

נאם הצעיר באלפי מנשה

גד
-ישיבתה השבועית של סיעת מרצ בכנסת-

"חברותי וחברי חכ"י מפלגת מרצ היקרים, אני מעוניין להיות הראשון שמבשר לכם: נתניהו התקפל!"

-התקפל?

"כן! הוא נענה לכל דרישותינו!

-אזרחות לכל אריתראי?

"כן. החל ממחר, חמש מאות בכל שבוע. מתקן חולות יפעל זמנית עד לתום מחצית השנה הראשונה, בעוד מתקן סהרונים ימשיך אחריו לעוד שלושה חודשים תמימים. בלי בירוקרטיה, בלי תעודות תושב, בלי עצירות ובגצי"ם. תעודת זהות כחולה. התוכנית בחסות הקרן החדשה לישראל ונושאת את השם 'כחול לכל שחור'".

-כחול לכל שחור? זו גזענות מדרגה ראשונה! נגיש הצעת אי אימון בממשלה! נפנה לבית המשפט הבינלאומי בהאג! נפנה לבג"צ! נפנה ל...

"סליחה גבירתי יושבת הראש, כרגע עודכנתי כי ראש הממשלה התנצל על הכינוי המזלזל. הכותרת החדשה הינה 'שחור לבן - כחול אחד'. בשורה נהדרת, רבותי. הגיע הזמן לחגוג!"

-הו, מאמי שלנו! איזו בשורה נפלאה!

---

לחיים!

-תגיד, בינינו: זה רציני כל העסק הזה?

"וודאי! הראשונים יצאו הבוקר בדרכם תל-אביבה. השאר יבואו, עם הזמן."

-שיבואו. לא משנה איך, לא משנה מתי, רק שיבואו, כולם! חתמתי על העצומות בעינים עצומות, השתתפתי בהפגנתיות בהפגנות, טסתי לרואנדה ולאוגדנה ולקונגו ולברונדיי ולאיפה לא...

"אדוני סודני?"

-לא.

"אריתראי? סומלי? דארפורי?"

-רק אוהד. איזה אנשים נהדרים אילו! גבוהים, חסונים, בריאים, שמחים, מבסוטים! יודעים לעבוד! זו הצלה של ממש למדינה כמו שלנו. כאן כולם חיים על חשבון תקציבים או משחקים בסימולטור בבורסה עד שפושטים יד או רגל או משהו. מי בכל הזמן הזה ינקה את המשרדים? יעבוד במפעלים? יבנה בניינים? היהודים? אלו שעושים את זה שובתים כל היום. כח עבודה זמין ויעיל, זה מה שאנחנו צריכים. כאן ועכשיו! ואלו הם האריתראים. הם גדלו באווירה דיקטטורית עויינת! נולדו עם סכין בין השיניים ואקדח חגור במותניים! הם יודעים לעבוד! קשה לשפוט מנקודת זמן עכשווית את השפעת המהלך החשוב על פני ההיסטוריה האנושית כולה, אבל אם נצליח להכניס גם את הסורים נגיע למדינה המיוחלת בעלת רוב מוסלמי מובהק, וחסל סדר המדינה היהודית שתקועה כמו קוץ במזרח התיכון, ומפריע לכל שלום עולמי אפשרי.

"והיכן יגורו חכ"ינו וחכות"ינו הנכבדים/ות לאחר שתושבי הכפר המקוריים ידרשו את סילוקה מרמת אביב שנבנתה על חורבות בתיהם?"

-הו, הלוואי! נקבל מעמד פליטות ונעבור לברלין, עיר האורות המאוחדת לנצח נצחים!

"הבנתי... דבר נוסף?"

-אכן, מסור לאזרחים החדשים את ברכותינו הנלהבות, הכנות, החמות והלבביות...

"לשם מה? מיסרו להם בעצמכם!"

-אנחנו? קצין הכנסת לא יאשר כניסה למאורות הפשע, האלימות והסמים... יש כאן גם חברות כנסת...

"לא, לא, לא תצטרכו להגיע אליהם, הם מגיעים אליכם!"

-אלינו? הכיצד?

"לא כולם. רק זוג אחד למשפחה".

-אין לאף אחד מאיתנו קרובים בין השחורים האלו.

"לא קרובים. עד להקמת שכונות מסודרות לאלפי הפליטים, והסדרת הצמדת בסיסי הצבא, עמדות הנ.ט., נקודות התצפית וסיורי המשטרה המשוריינים סביב הרחובות המיועדים להם הוחלט להצמיד זוגות פליטים לאזרחים שהביעו נכונות בעבר לסייע לפטור את בעיית הפליטים. מסתבר שהנוכחים בחדר היו הראשונים שמערך המיחשוב פלט".

-זזזזה.... זה חוקי?

"כרגע מדובר בהתנדבות".

-אז מה אתה מודיע, בלי לשאול קודם או משהו?

"חשבתי שתשמחו".

-שמחים, שמחים, אבל לא עכשיו. מה עם תושבי דרום תל אביב?

"קיבולת מלאה".

-פריפריה?

"נו, באמת. לא מגיע קצת טוב למסכנים שעברו את כל זוועות העולם?"

-מגיע, אבל לא מדובר בפליטים שעברו זוועות נוראיות. סך הכל רובם המוחץ אלו מהגרי עבודה שבאו ליהנות מהחיים. נכון שהגעתם למדינה תורמת למטרה החשובה של ביטול הרוב היהודי, אבל באופן זמני אפשר לדחוף אותם לפריפריה...

"חשבתי שתסכימו לקורבנות עבור המסכנים..."

-ודאי שאנחנו מסכימים לקורבנות. הנה, אני משלם מידי חודש בחודשו מס הכנסה בשווי של מאתיים וחמישים אלף שקלים, אני מוכן לשלם החל מהחודש תעריף מוגדל של מאתיים חמישים אלף ושני שקלים חדשים, ואת הסכום תעביר המדינה ישירות לפרוייקט החשוב.

"ובינתיים?"

-בינתיים אני צריך שקט. אתם מכירים אותם. הם רעשנים, שתיינים, מלוכלכים, פרועים, אפשר להשתגע מהם!

"אז מה לעשות?"

-בעיה. לא יודעים.

"אז לשלוח אותם חזרה למדינות המוצא שלהם? להתפשר על מדינה שלישית, רואנדה או אוגנדה או בוטסואנה?"

-אההההם...

"במילה אחת: להחזיר לאפריקה?"

-נדמה לנו שבשלב זה אין ברירה... חבל באמת... אבל לא נורא, זה רק באופן זמני. בעוד כמה שנים נדון בעניין שוב, עד אז כבר נסתדר איכשהו. ארידוואצ'י!
טוב. אז אתגר בלי נספח, הוא כמו בר בלי צלחות, וקוגל בלי חמוצים, ונרות חנוכה בלי שמש...
והנה כיבדני ר' נתן בכבוד שאין בו ממש, להיות נספח. וכבעל ענווה מופלג הנני לפניכם, מחובט בהצגת הנספח בבחינת מגירה בתוך מגירה.

כאן נוכל לבקר ולחוות דעות מוצקות על 'מנות הלשון המיושנות', רק בבקשה. בלי מצקות.

כאן בלי ריגוליישן, פרוצדוריישן, פרמטריישן, וכל מה שגורם לסופר לספר לכולם שהוא פשוט ייישן!

אז תנו בראש, בעט, במקלדת, ובמגירות.

למי שבכל זאת מחפש כללים...
מוקדש ל(----××××××----)...


1. אין להגיב על מאמר בלי להודות לבעל המגירה.
2. אין להודות על מאמר בלי להגיב לבעל המגירה.
3. יראה בעל המגירה להותיר פינה לשיוף במאמרו על מנת שיוכלו להתגדר נוספים בפינה זו.
4. בעל העדשה יוכל להיות מוזכר כאן בשמו המלא חן ונועם מקצועי. ר' יואל ארלנגר! כפשוטו ממש.
5. חיפשתי עוד כלל ולא מצאתי, אחפז לחפשו בכלל הבא.
6. התגובה לכל מאמר מגירה לא תארך מ 737 מילים.
7. מי שאין לו מגירות, יוכל להשיג בקנייה מרוכזת אצל המנהל המסור ר' נתן גלאנט.
8. חשבתם שאין עוד כללים? כן. גם זה כלל חשוב.
9. מי שמכר את מגירותיו בפסח, יזכור לקנות את זכויות היוצרים חזרה מפראג'.
10. דייייייי.

צאו צאו לדרך.
אני הולך לחפש את פראג'...
אזהרה - הביקורת מכילה ספוילרים.

סוגרת את הספר עב הכרס (489 עמודים).
משולש האזהרה הצהוב - לנשואות בלבד - קורץ אלי בידידות מהכריכה (הדרת גברים).

אז מה לא היה לנו?

אם ציפיתם לספר שערורייתי כמו לילה ולא דומיה - מצפה לכם אכזבה.
אף אחת לא תתגרש בגלל הספר הזה.
הסופרת כפי הנראה לקחה את הביקורת הציבורית ללב, ונזהרה כפליים.
אם במהלך לילה ולא דומיה ערכתי לעצמי השוואות חרישיות עם בעלי שליט"א ונשמתי לרווחה כשהגעתי למסקנה המאושרת שאין לו הפרעת אישיות, הרי שבמהלך קריאת רוח גדולה וחזק - לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת (ועמו הסליחה).

מה כן היה לנו?

את רוחי המסכנה, שחלמה על בית של תורה, וקיבלה ההפך מזה. היא נתלית בדבקות בחלומה האבוד והמנופץ, ובדרך דורכת על בעלה ומנפצת כל סיכוי לחיים מאושרים.

את נחמן, שמעולם לא רצה לשבת וללמוד, וקיבל אישה שעבורה הוא אכזבת חייה. אם יש לי ביקורת עליו, זה למה הוא לא ברח קודם.

את אורית ופנחס, שהתרחקו זה מזה מאד וחיים זה לצד זה בשלום קר.
הם נגעו לליבי מאד, באכזבה וביאוש ובאדישות.
יחד הם לומדים לתקשר, ולבנות חיים חדשים.
היה מעניין אותי לקרוא יותר על התהליך, וממש חבל שהוא מובא בתמצות מרוכז לקראת סוף הספר, דחוס מהר מהר.

את צביקי ופנינה.
פנינה נפטרת בדמי ימיה, וצביקי נותר שקוע באבלו.
הם קצת מדי מושלמים, וקצת מדי מרגיש שהם שם כדי להוות דוגמא למהי זוגיות ותקשורת מושלמת.

את ולדימיר והדביבון, שנועדו לשמש רקע מעניין, ולהוות השגחה פרטית ניסית ומדהימה.
לו היה הסיפור מציאותי, הרי אז הייתי שמחה להתפעם ולומר - איזו השגחה. איזה נס. מילים שתמצאו הרבה בספר. קצת קל מדי לתפור עלילה ניסית לדעתי.

את שבטי ואורי ונעמי ופרחיה והרב אנגלשטיין - אבל הביקורת מתארכת מדי - אשאיר לכם לגבש את דעתכם עליהם לבד.

הרבה תאורים של רוסיה ואיטליה ונופי הבריאה. טוסו מהר, אבל אל תשכחו לשאול רב לפני כן.

הרבה מאד ביקורת על הסטיגמות הציבוריות על ילדי גרושים.
רוחי - אזהרה, ספוילר - צריכה להחליט האם היא רוצה לספר שהיא קיבלה גט שעות ספורות לפני שנחמן נהרג ברעידת האדמה. כלומר, האם ילדיה הם ילדים לאם גרושה או אלמנה.
הביקורת מוגשת באופן מאד ברור, על העולם ההזוי בו אנחנו חיים, שבו ילדי גרושים שווים פחות, אם כי הרבה פעמים ילדים מבית שלם חווים דברים קשים הרבה יותר, ומתויגים כסוג א'.
הספר זועק לשיפוט הוגן, חף מסטיגמות.
הביקורת נכונה, אבל הספר לעס אותה יותר מדי פעמים.

הרבה תאורים על אמנות הניפוח בזכוכית, למי שמתעניין. מי שלא, יכול לדלג עמודים שלמים בספר.

יש בספר תובנות מענינות בעניני זוגיות, הן ממש לא העיקר מבחינה כמותית.
הספר מדלג בין פסטורליה ונוף, למתח ואקשן, לסיורי קניות, לתאור נוף, להדרכת טיולים, ולטעימות זוגיות.
יהיו שיאהבו את התמהיל הזה. יהיו שפחות.

בשורה התחתונה: תנמיכו ציפיות, אבל מעניין לקרוא.
עשרים וארבע שנים לפני הפרק הקודם:

גיטה נולדה ביום מוזר.

האביב, יומיים אחרי שנכנס עירני מדי, הלך להביא משהו. החורף המובס הסתכל לאחור, ראה שאין אויר, אז הוא שחרר גשם אפור כשירת ברבור מלאת כוונה.
האביב שמע משהו, וחזר בעצבים מופתעים, והניס את הגשם.
אוויר אין וגם הגשם חלף הלך לו.

רב יויסיף עמד, אפור, במרפסת הצרה, שיצאה באגביות ממסדרון בית החולים, ליד אחות שמנה שצעקה בטלפון. הוא לא ממש שמע אותה כמעט, ורק באופן מעורפל קלט שמשהו מציק לו באוזן.
הנסיון של רב יויסיף בבתי חולים מצומצם למסיבות לרגל חניכת האגף החדש. הוא תרם אותו. מנהלי מחלקה הוצגו לפניו בטשטוש. הוא קלט מהאירוע בעיקר שכולם מרוצים ממנו. גם החילונים. זה כלום בעיניו. והוא אהב את זה.
אבל עכשיו הוא עומד ופניו אין צבע.

זו השעה הרביעית אחרי שהאחות המילדת יצאה בריצה מחדר הלידה, ובכל האיפוק שהצליחה לגייס , אמרה לטלפון שבמסדרון, צוות ניתוח למיילדות ד', יאללה בואו. וחייכה אליו רק עם השפתיים. ורצה פנימה.

זו השעה השלישית אחרי שאח חדר ניתוח שחום עור טס החוצה מחדר הניתוח וצעק למסדרון - רינה, לחדר ניתוח 4 את ד''ר שורצין, ו200 מיליגרם איטופופין, בהול. האח הסתובב אליו ואמר לו בעיניים, אנחנו עושים הכל, תיכף ייצא אליך משהו. ורב יויסיף התחיל לצעוק שמה זה, ומה קורה, אבל האח פשוט זלג לתוך השטח ונעלם, רב יויסיף הרים את המרפקים שלו אל הפאות המגולגלות בקפידה אל מאחורי אזניו, בעוד שלושה אנשים לבושי לבן וירוק חולפים בריצה וממש קופצים פנימה.

זו השעה השניה אחרי שאדם בגיל העמידה והזקן צמוד הציג את עצמו לרב יוסיף ואמר שהוא דוקטור שורצין, והוא מנהל המחלקה, ושהוא בא לומר לרב יויסיף שהתפתח משהו לא צפוי, ושהצוות המקצועי שלו שמו לב לזה בזמן, ועכשיו בלה בלה רעלת שפרצה את בלה בלה אורות מסדרון מרצדים רב יויסיף נאחז בקיר הקר והניע את הגוש היבש שבתוך הפה שלו והצליח ללחוש, מה יקרה לה.

זה ארבעים דקות אחרי שמישהו הניח בידיו גוש הדוק כחלחל ורדרד ואמר לו, מזל טוב, אבא, זה בת. רב יויסיף הסתכל פעור עיניים בתינוקת שבאופן מפתיע בהתה בחלל בשקט עירני ותמה.
גיטה. הוא מלמל. על מה את מסתכלת, גיטה. הוא גילגל בפיו את השם שהוא ושיינא החליטו עליו. גיטה.
מישהו לקח מידיו את הילדה, והוא ראה את האח שחום העור יוצא מחדר הניתוח, הולך לאט ופורם את החלוק שלו. למה הוא הולך לאט.
למה הוא הולך לאט. למה הוא הולך לאט. את המשפט האחרון הוא צרח וניסה לפלס לו דרך פנימה. למה הוא הולך לאט.

רב יויסיף עומד כאן במרפסת ולידו האחות סיימה את השיחה. מישהו מניח יד על כתפו ואומר, יוסף רבינסקי? אתה צריך לבוא לחתום איתי על מסמכי שחרור לנפטרת.

גיטה באותו זמן היתה אחוזה עטופה ורחוצה בידי אחות מלאת דמעות בעינים, והמשיכה לבהות בתימהון עירני.


******
זהו פרק נוסף מקו העלילה על גיטה ושולעם בר,
חשבתי כל כך הרבה עליהם, שלא היתה לי ברירה אלא להתחיל ממש מהתחלה.
בבקשה, תנו לי את דעתכם.
מוקיר כל מילה שלכם,
אבימי
******
< לפרק הקודם


4

עוורתא, ישראל. חורף תשע"ו (2016)

הסריקות הנרחבות של גדודי חי"ר נעשות מידי פעם בפעם, לעין התושבים הרגילים לכיתורי צה"ל על הכפר. בדרך כלל יודעים הם על הפיגוע הטרי שגרם לסריקות הללו. הפעם החיפושים נראו קצת שונים. אף דיווח על פיגוע לא סוקר בכלי התקשורת בשעות האחרונות. אולם הסריקות הנחושות מראות בבירור, שפיגוע כלשהו אירע בשעות האחרונות כנגד הכובש הישראלי.

השאלה שריחפה במוחם הקודח של התושבים, העלתה אל פני האוויר תמיהה קולנית וכפולה. כאשר החיילים הרבים רוקנו את כל הכפר הערבי מכל ציוד מחשבי. עשרות מחשבים נייחים וניידים הועמסו על הג'יפים המשוריינים, לקול צלילי מחאת התושבים הזועמים שמחשביהם הוחרמו.

מאחורי אחד הבתים נמצאו שני מחשבים מנופצים ומפורקים לגורמי גורמים. צוות מיוחד של כוחות הביטחון אסף לשקיות אטומות את כל החלקיקים שהיו פזורים בחצר, לאחר מכן תמו הסריקות והשקט המדומה שב על כנו.

לעבדאללה ונעיז לא היו תהיות לפשר החיפושים, והללו השתדלו להעסיק עצמם בתמימות בתוככי המאפייה ששכנה בקצה הכפר.

* * *
הבור, תל אביב. חורף תשע"ו (2016)

ישיבת ראשי הביטחון התארכה מעבר לזמן הרגיל. הנתונים זרמו ללא הפסקה על השלכות הפגיעה המערכתית, ברשת המחשבים של השב"כ. בחינות מדוקדקות הראו על זליגת מאגרי מידע של משתפי"ם באזור יהודה ושומרון.

גדי אגמון מראשי המחלקה לגיוס כוח אדם בשב"כ היה נסער, זליגה של מידע שכזה תביא את הקץ על הפרויקט הבלעדי של מחלקתו. והוא החל לחוש לכיסאו. נכון שהאשמה תוטל על מחלקת הסייבר של השב"כ, אולם ברור לו שגם הוא לא יצא נקי.

קולות נסערים עלו מעם הפתח. עד מהרה נכנסו הניצים לתוככי החדר, עיניהם רושפות זעם זה כלפי זה. היו אלה ירון שחור ראש מחלקת הסייבר וסגנו גבי סהר.

מאז ומעולם לא נראו השניים בעת שלום, תמיד היה הטריגר לוויכוח סוער. והפעם, היה הוויכוח סוער במיוחד.

הד חבטת השולחן מידו השמנמנה של ירון, עטפה את הנוכחים בחדר הישיבות ביתר ענין. התברר ששוב מחליט ירון לפצל את כל הנוכחים לצדדים בויכוח.

עבור ראש השב"כ עוזי בארי, זה היה צעד אחד יותר מידי. גם כך מחלקת הסייבר מפוצלת בין אוהדי הסגן הצעיר והכריזמטי גבי סהר, לנאמני ראש המחלקה ירון שחור. הנה רק היום התוצאה הבלתי נמנעת של התעסקות המחלקה בצדקת דרכו של כל פלג, הסירה את ההשגחה המלאה בעבודתם והביאה לפריצת מאגרי המידע של השב"כ לידי גורמים עלומים, ככל הנראה פלשתינאים.

"ירון וגבי" – התפרץ ראש השב"כ לשקט שיצרה ידו של ירון, והותיר את פיו של זה האחרון פעור – "כששני התרנגולות רבות על גרגירי המזון, לא פלא שהשועלים מצליחים ליהנות מהביצים שנותרו בלול ללא השגחה". הטיח באנלוגיה העתיקה משבילי קיבוץ 'החלוצים' בהם גדל.

"אלא אם כן החליטה תרנגולת אחת שהדלת חייבת להישאר פתוחה" – צייץ גבי סהר בתעוזה.

הציוץ העלה גבה על מצחו של ראש השב"כ. ומשראה גבי שהצליח לסקרן את עוזי בארי, המשיך בכריזמטיות של מורה לספרות – "לפני שבוע החליטה תרנגולת אחת, להשאיר את הדלת פתוחה כדי לטמון פח לשועלים. ועכשיו כולנו צריכים להחזיר את הביצים שהופלו בפח". היה זה יותר מרמז על התוכנית שיזם ראש מחלקת הסייבר למורת רוחו של הסגן הצעיר.

"אני לא תרנגולת!" – הגיב ירון שחור בלהט ילדותי, והשתתק כשהבחין בחיוך הלועג שהעלה על זוויות שפתותיהם של הנוכחים. שוב נפל הוא בעצמו בפח הדמגוגי שטמן לו סגנו, באדיבות ראש השב"כ שצרף לאנלוגיית גערתו תרנגולות, ביצים, ובעיקר שועלים.

ראש השב"כ אסף את שיירי סבלנותו, למול נועזותו של הסגן הצעיר שמצליח ליצור עניין בדעותיו בכל שורות השב"כ. ובקולו הבס והרדיופוני סיכם, "לעת עתה נראה שגם התרנגולת השנייה צריכה לראות איך לעלות על זהות השועלים, לפני שיתקבל הרושם שחלקה גדול משל חברתה. אם ברגע האמת עסוקה היא בגרגירי האשמות במקום לחלץ את הביצים השדודות".

ידע ראש השב"כ שכשירמוז להטלת אשמה בסגן הצעיר, דווקא תדמיתו המושלמת של גבי המוטלת בספק, תהיה המפתח שיתניע את גלגלי מוחו המבריק להניב תוצאות רצויות.

חזהו של גבי התנפח ונראה כעומד לפני פיצוץ. ראש השב"כ אתגר אותו כאן לעיני כל עמיתיו, עכשיו הוא מוכרח לנצח.

'עם ראש השב"כ וראש המחלקה עוד אבוא חשבון', הרהר לעצמו תוך שנעמד כמזנק אילי קרב. בצעדים בוטחים ומהירים נפנה לכיוון הפתח.

לפני שהוציא את רגלו השנייה מחדר הישיבות המלא, סובב את ראשו וסינן "לתרנגולת לוקח יום להטיל ביצה ושבועיים לדגור עליה, אבל כשאטיל את ביצת ההישגים שלי אל תשכחו לתעד זאת בספר השיאים של ג'ינס כביצה שהוטלה ונבקעה בזמן הקצר ביותר." והוסיף בעקיצה אישית לראש מחלקתו, "אם עדיין יישארו עוד תרנגולות בסביבה שיעידו על ההישג..."

וכשמהמסדרון נשמעה צהלת "קוקוריקו" כשל מנצח, כבשו כולם צחוק סימפטי כלפי הצעיר הנועז שגם הומור נמצא בין כלי עבודתו.

ראש השב"כ שלא היה מרוצה משחצנותו של גבי סגנו של ירון, מצא עצמו בעמדת יחיד בחדר עם הבעת פנים מלאת סלידה.

פניו המאובנות של ראש המחלקה ירון שחור, משפיכת דמו שוב לעיני כל, הביאוהו למסקנה שכנראה לעולם לא יצליח להתרומם מעבר לנוצותיו הדוקרניות של סגנו.

'אולי באמת הגיע הזמן שאפנה את מקומי לדור הצעיר החצוף', הרהר בייאוש.

ממרומי גילו הנושק לפנסיית גיל השישים וחמש, תחזית זו לא נראתה כבר בעיניו תלושה מן המציאות כשל תחזיות מזג האוויר.

כשהסתיימה לה הדרמה היה אחד שמאוד בירך עליה, ראש המחלקה לגיוס כח בשב"כ – גדי אגמון.

ידע שכעת על ראש השב"כ לערוף קודם את ראשם של מחלקת הסייבר לפני שיגיע אליו. ודרך זו תארך לראש השב"כ לפחות עד לסיום תרומתו של בן השישים ושמונה למדינה המזקינה, כראש שירותי הביטחון הכללי שלה.

* * *
קומת מחלקת הסייבר רחשה פעילות. קולות מקשי המקלדת שנשמעו מכל עבר, נדמו כקולות יריות מכלי נשק המצוידים במשתיקי קול יעילים במיוחד.

שעת הלילה המאוחרת לא העיבה על ערנותו של גבי סהר הנמרץ וצוות אוהדיו. חמשת הצוותות שהיו כעת תחת פיקודו, תפקדו בנאמנות. היה עליהם לאתר את כתובות האי פי של כל מחשב מעשרות המחשבים שהוחרמו מהכפר הפלשתיני 'עוורתא'. בדיקה שכזו הייתה לוקחת כשבוע בימים כתיקונם, לא עכשיו כשגבי סהר חש שהוא בעיצומו של שבירת שיא ג'ינס על פני כל התרנגולות בעולם.

תוצאות סריקות מחשבי הכפר לא הניבו תוצאות מרנינות. במרביתם לא בוצע שימוש בשעות הפריצה, ובמיעוטם שכן נעשה שימוש לא נתגלו כתובות ה'אי פי' שחשודות כמי שבהם השתמשו האקרים בפריצתם.

התחושה שעמלים הם ללא כל פריצת דרך, גרמה לעבודה לשוב ולהתנהל בעצלתיים כהרגלם בעתות שגרה. והאווירה לא מצאה חן בעיני גבי סהר. יוקרתו עמדה על המאזניים, וצוות עובדי מחלקתו נראים כמסתפקים ברישום 'ללא תוצאות', בתיק הרשמי של חקירת פריצת האקרים למאגרי המידע של השב"כ.

"גיל, היכן הנחתם את כל המחשבים שהבאתם?" – פנה גבי תוך כדי הליכה מהירה במסדרון המחלקה, לעבר חייל המג"ב שהסתיר פיהוק ארוך משעמום בן שעות.

מאז רותק גיל לשמירת המחשבים 'עד שיסיימו לטחון אותם', כפקודת מפקדו בפלוגה, הספיק לסקור את כל מנורות הניאון שהאירו למחצה את המסדרון הארוך במחלקת הסייבר המשעממת לטעמו. והנה סוף סוף פונים אליו לקבלת מידע אודות מושאי שמירתו.

"בחדר שמאחורי" – ענה גיל, פותח את דלת החדר העזוב.

המחשבים ששכנו בחדר מצוידים היו במדבקת אישור לסריקה שעברו. אולם גבי סהר לא אמר נואש. נכנס אל החדר והחל מסיט לכל עבר את ערמות המחשבים מחפש אחר מחשב שאולי עבר ללא סריקה.

לאחר שנוכח לראות שאכן כל המחשבים בדוקים, תר במבטו אחר כל ממצא נוסף בחדר, שייתכן ויוכל להיות לעזר.

מבטו נפל על שני שקיות אטומות ששכנו בזווית החדר ליד כיסא 'כתר' אפור.

"מה זה השקיות האלו, חייל?" – פנה לגיל בחומרה.

"הא, גם אותם סחבו החבר'ה היום בפשיטה" – הגיב בהתעוררות – "יכול להיות שגם בהם יש ציוד".

גבי פתח את השקיות. שברי מחשבים מנופצים ארוזים היו לתפארת. השבבים כרטיסי הרשת ולוחות האם, היו אסופים בשקיות קטנות מוכנים לשחזור.

"עבודה טובה עשיתם בשטח" שרק בהתפעלות.

חמשת הצוותים שישבו מובטלים, הוזעקו עד מהרה לחדר המבצעים לביצוע השחזור של צמד המחשבים האחרונים.


---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
לפרק הראשון I לכל הפרקים
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
קרה שכתבתם קטע למגירה, ושכחתם ממנו לגמרי?
קרה, קרה, כמובן.

קרה שמצאתם את הקטע בערב פסח, ומלמלתם בייאוש:
אוף, איפה אפשר לפרסם אותו?
קרה, קרה, כמובן.

קרה שהשתוקקתם לפרסם אותו איפשהו?
קרה, קרה.

אז האתגר הזה - מוקדש אליכם.
כאן אתם יכולים להעלות את הקטע הייחודי שלכם, הקטע שאתם כל כך רוצים לפרסם.

טיפ:
חומר שנכתב למגירה זקוק לפעמים לרענון קל, את נא תעצלו ידידיי. תערכו את החומר, תגיהו, ואז תעלו.

----

עדכון:
יואל ארלנגר, קנצלר פורום הצללים, כתב לי כך:
נתן, מספיק עם כל הרגולוציה העודפת בפורום.

ולכן, רק לכבוד יואל שלנו, הנה הכללים של האתגר:

  • 1 - אין להעלות קטעים מעל 373 מילה (העבריין ייענש ויאולץ לקרוא את כל מגזיני היחץ של עיתוני החג)

  • 2- החומר חייב להיות חומר שעוד לא פורסם בבמה אחרת (העבריין ייענש וייאלץ לפנות על חשבונו את הררי העיתונים מביתו של העבריין מסעיף 1)

  • 3- אין להשתמש במילה 'יואל' בקטעים המועלים! (העבריין ייענש ויגורש לפורום של יואל, שם הוא יאלץ להתמודד עם עודף רגולוציה)

עד כאן, קדימה, שנסו מותניים ועטים, צאו לדרך!
מן הסתם זה הזמן וזו השעה לביקורת ספרים וסופרים, מי מדבר על ביקורת עיתוני החג, מן הסתם לכל אחד (אין כותבים כבר ואחת, כידוע) מכם היתה טעימה לפחות של משהו כמו ארבעה מגזינים מינימום מתוך איזה תשעה לכל מו"ל.

ויש גם חקירה בסוף, למען
לא יכלו לריק שיעורי חול ומועד

אבל בשבת שאחר הפסח כשכבר מיציתי את כל המלל האין סופי, כולל ספרים חדשים כאלו ואחרים, ואחר הבטחות שלא קויימו להחלפת ספרים חדשים על ידי חברותיה המאכזבות של בת השוויגער, ונכדותיה. וברוב ייאושי בזמן קיום מצוות חריכת הסדין של שבת אסרו חג העבר עלינו לטובה, שעות מעטות קודם לעליית כלי הפסח למכונם והריצה אחר הלחמניה בטקס שבירת הפסח.
מצאתי את עצמי קורא בשקיקה ספר ילדים לא חדש בכלל, שלמרות ההדרתו בשנים האחרונות לא זכיתי לחונו שוב מאז ימי חורפי העליזים.
ספרו של מאיר ברעם, מבצע אלול, קראתי, והתמוגגתי. התיאורים, הניסוחים, ההומור, הלושנורע, והמסרים, פשוט להתענג, גיחכו עלי צעירי הצאן, ביתה של השוויגער ונכדותיה שחקו למשבתי, אך אני התענגתי.
תיאורי העיירה, רבי מוניש וסיפוריו, בערקה העגלון, יענקלה, גציל וחבריו המופלאים, רב גרונם השליח ציבור, מענדלה תם שואב המים, והעיקר האמת.

האמת שפעמיים הסתפקתי בימי חול המועד האחרון באותה חקירה

האם אמני האתמול שאנו מתענגים על 'הלוואי והיום יהיו כאלו' היו מצליחים היום להגיע לפסגות, האם הרמה הזו באמת רמת על, או שמא בגלל הסביבה החרבה באותם ימים זכו למעמדם האגדי.
פעמיים חקרתי בזה השבוע.
האחד באוטובוס, בשעת לילה מאוחרת, באחד הקווים בעודי שוכב על מיטתי, ניצל הקו האמור את ימי חול המועד להעביר שידורי חוזרים של מופעים חיים, וכך זכינו לאוטובוס עם הופעות של מ.ב.ד. פריד ושוואקי, אך על האחרון הייתי מסופק.
לא, לא על שוואקי, אלא על ליל רביעי באוטובוס, בקו הנ"ל. מופעו בשידור חוזר של מיכאל שטרייכר, זכרו לברכה לחיים ארוכים, ואני כבר מזמן תמהתי, האם שטרייכר היה אגדי בזמנו או רק מאחר וכמעט לא היה איש במנו, הפך לאגדי, אני במיטתי ממש התענגתי, קולו מנחם אותי, מציף אותי בנוסטלגיה, ואני מתרפק, אך תוהה האם זו רק נוסטלגיה או יש משהו בקול העמוק הזה, ברגש הזה, שאין היום.
והפעם השניה שחקרתי בזה, כאמור, בקריאת ספרו של מ. ברעם הזכור לטוב, שמאז עבר להדפיס הגדות של פסח שלא מוחיכים יכולת ספרותית יוצאת דופן כי אם חוש מסחרי, ואף ידע תורני עמוק. אך ספרי הילדים שלו, להתענג, ואולי שוב אני מתרפק על נוסטלגיה.
בהמשך לאשכול הרבי הנסער והחזיר שנזרק לפח
ובעידודו של הגבאי המסור
פה
https://www.prog.co.il/threads/שיתוף-הרבי-הנסער-מוישי-הסעור-וחזיר-שנזרק-לפח-אשכול-מתעדכן.331057/page-8#post-5418716 (אגב איך עושים היפר קישור?)

אז החלטתי לכתוב ולעלות את פרק א' בסדרת ההתעללויות הרבות שעברנו בחיידר בכלל וילדי הADHD בפרט
הכל אמת לאמיתה כמובן גם השמות ואם יש מי שמזהה אדרבה יבוא ויעיד גם הוא
ואשמח לדעת על מנת שלהבא נטשטש פרטים.
מבחינת עריכה יש הרבה מה לשפר ואשמח להערות
בעקבות הדיון שהתפתח באשכול 'הומור ממוצא חסידי' של @גדי ישראלי, דיון שנגע בנקודה המוסרית של כתיבת הסאטירה, וככותב שכזה אני הרבה פעמים מוצא את עצמי מתחבט ומתלבט על מילים ופסקאות האם הן לגיטימיות או שהן עוברות את גבול המותר, אצרף טור שכתבתי והתפרסם לא מכבר, שבמהלך כתיבתו היו לי הרבה היסוסים מהסוג הנ"ל.

בשעת כתיבתו וכדי שלא יווצר הרושם שזה בא ללעוג חלילה על חשיבות התמיכה במוסדות התורה -
השתמשתי במילים 'מוסדות סטרוקצ'ינעב' ולא ישיב"ק או מרכז הכוללים סטרוקצינעב.
אדביק אותו כאן לביקורת, בפרט לכזו המתמקדת בנקודה זו של גבולות המותר והאסור:



אירוע עם צבע והוראת קבע / אברומי נויבירט

שלטי ענק קידמו את באי אולם האירועים 'גני האקזוטיקה'. אוטובוסים רוקנו את תכולתם האנ"שית, רחבת החניה נתמלאה בלקסוסים, סיאנות, קרייזלרים וביואיקים. גם אני ירדתי ממרצדס ארוך יחד עם עוד ארבעים ותשעה מאנ"ש, וצעדנו ל'ערב ההוקרה וההצדעה' בו ישתתפו אברכי, בעל'בתי, זקני, מייסדי, מוקירי ומעריצי ק"ק סטרוקצ'ינוב. ובעיקר נדיבי, אמידי, שועי ופילנתרופי המוסדות.

העסקנים, עושי עבודת הקודש ואנשי ההפקה הזיעו כהוגן שנהנה מהאירוע שיגרום לנו להותיר את רישומינו על טפסי הו"קנו. ואם בפשוטי העם השקיעו כך. בנגידי הקהל שכבר ראו הכל בחייהם הנגידיים, על אחת כמה וכמה.

באולם האח"מים הקטן 'פנינת הריגרסיה' נערך בדלתיים סגורות טקס מרגש – לכבוד תנחום גולדגיסר, גדול תומכי הקהילה שהגיע בטיסה ממונסי – בו הורשו להשתתף רק קומץ בכירי המויסד'עס. תאורה עמומה ונרות שעוה דקורטיביים השוו למקום ניחוח מיסטי. במרכז עמדה מצבת אבן כתבנית מצבת אביו ר' אלייקים גולדגיסר ב"ר יוק'ל ז"ל.

קול שופר נשמע, מכונת ערפל פלטה מסך עשן, ומכונת ביג־סנואו בזקה פתיתי שלג. צעיר במצנפת חזנים וטלית ערך אשכבה לנשמת המנוח. תנחום הדליק נר זכרון. כנר וצ'לן שעמדו בסך המתינו לאות והחלו בנגינת נעימה שהלחין תנחום לרגל כלולות בכורו אשתקד. מקרן הולוגרמה העלה בתלת מימד את דמות אביו שהקים בזמנו את העסק המשפחתי שגדל מאז והפך לאימפרייה פיננסית.

תנחום מחה דמעה. צלילי פסנתר כנף ליוו את חריזותיו של גראמער נכלולי ששיחק ברגשות הנוכחים. עין לא נותרה יבשה. לייבצ'ה ושמער'ל, מנכ"ל המוסדות הקשוח וגזברו משולל הָרגשות, דמעו אף הם. אבקת השום שבקצות אצבעותיהם לא איכזבה. מזכיר המוסדות הזיל דמעה אמיתית כשבחישוב מהיר הבין כי עלות הפקה זו עקפה בהליכה את משכורתו השנתית.

ובאולם האירועים הענק, תפס הקהל את מקומו לצד שולחנות ערוכים. מנות גורמה הוגשו והפעילו את בלוטות הטעם. בער'ל שישב לצידי בהה באנדרטת מַקלות הבצק והפירות שבצלחתו. כשהסברתי לו שאוכלים את זה, נרגע ובטבעיות הושיט כף גדולה לקערה צמחית שעמדה במרכז השולחן. "את זה לא אוכלים. זה של הדקורציה!". העמדתי אותו על טעותו. "גם את הנרות שבבזיכים לא אוכלים?!" שאל בתמיהה. במהלך הערב הבחנתי בו מנסה לנגוס בתוכנייה המודפסת שהונחה לפני כל סועד. "לא אכיל" מיהר לעדכן אותי, אבל כבר ידעתי. מנסיון.
בהפרוזע-תמונה-פנימית-3.jpg

מנחה האירוע הכריז בנימה דרמטית: "וכעת תבצע התזמורת הנודעת 'קול מן שאול' בניצוחו של המאסטרו בנציון קונטרביצקי – את יצירת המופת 'נפשי יצאה בנגנו' שהולחנה במיוחד לאירוע זה. ובשירתו ילווהו בעל המנגן העולמי מוישה פרישטיק". ההרכב פצח בנגינה. עיני כולם היו נשואות לרחבה הריקה שבקדמת האולם והציבור חיפש בעיניו את התזמורת. והנה נפערה תקרת האולם הקדמית ושני מנופי גבהים שלשלו את הבמה עמוסה בחברי הרכב התזמורת. קולו של בעל המנגן כבר נִשא ברמה אך מקומו עדיין נפקד. אלומת אור האירה את אפילת השמים, נקודה זעירה נצפתה ממעל, הולכת ומתקרבת. מצנח נפרשׂ, ומוישה פרישטיק נחת על הבמה כשקולו מסתלסל וכשהקהל מתמוגג מחוויית הצלילים האוירודינמית.

מצגת אור ושמע מהתפתחות הקהילה בשבעים שנותיה ריתקה את הקהל, צמררה את גוו וסחטה את דמעותיו שעה ארוכה. אז הגיע שלב ההוקרה וההצדעה. "וכעת" הכריז המנחה בפאתוס "אתכבד להכריז על שר ונגיד לעמו, גדול תומכי מוסדותינו, הרב החסיד רבי תנחום גולדגיסר שיעלה ויבוא ויכבד אותנו בהתעטרו בתואר 'יקיר אצילות נזר תמכין דקהילה קדושה סטרוקצ'ינוב'".

גולדגיסר קם בכבידות. לא מגודל המעמד, אלא מכובד האחריות שחש למראה תעודת הנפילים מחופת הזכוכית וממוסגרת הפלטיניום בגובה קומת אדם, שיאלץ לאחוז בידיו בעת שימסרנה לו לייבצ'ה שמענדריק מנכ"ל המוסדות. לחיצות ידיים איתנות נלחצו, הבזקי אור הבזיקו, והמנחה הכין עצמו להקראת יתר הנדיבים, לפי ערכם בשוק הפיננסי.

כתר מכסף טהור בתיבת זכוכית עליו חרוט תואר אישי, הוענק לכל גביר: הנגיד שעפט'ל כהן, קיבל 'כתר כהונה'. הנגיד מעכ'ל בויחשבקדיירע – שלו קשרים עם קושנר – קיבל 'כתר מלכות', הנגיד גרוינם גולדנברעך הגבוה משכמו ומעלה מחביריו, קיבל 'כתר שם טוב'. להרחבת ההיצע המציאו עוד כמה כתרים. הנדיב אביש זילברשטעקן – שהוא נו"נ לשושלת אד"שים – קיבל 'כתר בנש"ק'. הטייקון בוריס חודורוב – שעומק עסקיו בנדל"ן כעומק מבטאו הרוסי – קיבל 'כתר נדל"ן'. הנגיד פייבל מויצוספוסעכו – שהבטחתו קלה ונתינתו קשה – קיבל 'כתר להד"ם', וזוראח מורגנגיינעץ – שאביו ז"ל תרם רבות לקהילה לפני שפשט רגל – קיבל 'כתר אכמ"ל'.

נסתיימו הכתרים, הסופרלטיבים, האורות והקולות. נדיבי העם נתפזרו איש לקאדילקו וביואיקו. ואילו אני ככל יתר המון העם, חזרתי הביתה נרגש מהמיסטיקה, נפעם מהאקוסטיקה, מוקסם מהאקזוטיקה, ורק כשנזכרתי מההו"ק – נתקפתי בפאניקה.
אני מתנצל ששוב אני צריך להתנצל, ולהוסיף הבהרות והקדמות, אבל, מניסיון- גם זה לא מספיק...
אני רק מבקש שלא יגררו לויכוחים מיותרים בעקבות מה שכתוב כאן, אני מאמין שהיות ומדובר בפורום חרדי, הקטע דלהלן די מייצג את הדעה הרווחת בצבור. מי שחושב אחרת שיפנה בפרטי.
ועוד משהו: יש שיר ציוני ישן נושן ומפורסם שאני לא מכיר בכלל, אני רק מודע לקיומו, שמילותיו הם: "שאו ציונה נס ודגל". ועל שמו קראתי לקטע: סעו ציונה.

סעו ציונה

באזור נידח סמוך לחיפה
מחכים בצד הכביש
צמד טרמפיסטים, אולי כבר שבוע,
מעלים הם קורי עכביש

האחד מהם שמו אלישיב
השני יוסף שלו' נקרא
מחכים לכלי תחבורה כלשהוא
העיקר שיבוא במהרה

לעיר טבריה תבנה ותכונן
פני שניהם מועדות
אלישיב עם תרמיל 90 ליטר
יוסף שלו' עם שתי מזוודות
<<>>
לפני שנמשיך, קצת גאוגרפיה
למי שאינו מתמצא:
מחיפה לטבריה זה לחצות את הארץ-
לרוחב, מקצה לקצה
<<>>
לפתע עבר נהג אוטובוס
של חברת "סעו ציונה" בע"מ
הוא מוכן להגיע לכיוון טבריה
ב-70 שקלים בלי מע"מ

הם עולים בשמחה, המטען אל התא
חשים חירות ושחרור
שוקעים בשינה על כסא מרופד
מדליקים מזגן על קירור

מתעוררים כעבור כמה שעות
ומגלים לתדמהתם:
נמצאים הם עתה באזור יריחו
רחוקים ממטרתם

יוסף שלו' נגש עצבני לנהג
"עשית מאיתנו צחוק
במקום לקרב אותנו לטבריה
הגענו למקום כה רחוק

תסלח לי נהגוס, זו בושה וחרפה
על מה משלמים לך משכורת
מה שקורה כאן זה מעל ומעבר
למתחת לכל ביקורת"

"איך אתה מדבר?" התערב אלישיב
"הרי למרות האכזבה שנחלת
תנסה לפתוח את עיניך ותראה
שהיתה כאן בחינה של אתחלתא

אמנם התרחקת לכיוון דרום
אך סוף-סוף התקדמת מזרחה
וגם נהנית מריפוד ומזגן,
אז תודֶה על הטוב, למה ככה?"

אלישיב ניגש להצטלם עם הנהג
ולחץ את ידיו בחמימות
יוסף שלו' הביט בפליאה והגיב:
"זה נשמע לי ממש עקמימות.

התקדמות לא נמדדת בכיוון אחד
אלא רק בשכלול הכללי
במקרה שלנו, נראה שהתרחקנו
למה זה ברור רק לי?"
<<>>
רק רמז קטן נוסיף ונאמר
במקרה שזה עוד לא מובן:
יש יומים בשנה שבהם אלישיב
מתלבש בכחול ולבן

מתפלל תפלת חג הכוללת הלל
רוקד ברחוב עם דגלים
אצל יוסף שלו' (חוץ מחופש בגן)
מדובר בימים רגילים
<<>>

באיזור נידח סמוך ליריחו
מחכים בצד הכביש
צמד טרמפיסטים, אולי כבר שבוע,
מעלים הם קורי עכביש....

זעליג אמזלג
ב"ה הצטברו אצלי חומרים רבים, וברצוני סוף סוף להוציאם בספר, ספר ביכורים. כן, לגמרי בזכות פידבק ענק וממושך כאן באתר. הרצון הוא להוציא את הספר בשיתוף עם חברים מכאן. הרי לא חסרים לנו בפורום מגיהים, מנקדים, מאיירים, וגם מעצבים גרפיים (במיוחד קוריאניים!).

רוב החומר המיועד פורסם כאן בפרוג, ויש הרבה חומרים נוספים שלא פורסמו כאן, ונמאס להם לשבת במגירה, והרעש שהם עושים שם- אוי, אין לכם מושג.

כרגע המחשבה שלי היא להוציא את הספר במתכונת מצומצמת ובכמות קטנה, בעיקר בשביל הרצון לביטוי עצמי. אולי אפילו בצורה של אתר ייעודי. מהיצרן-לצרכן.

היות שנשאלתי פעמים רבות באישי, אכתוב אחת ולתמיד. לעתה עתה, ועד כה- אינני כותב בקביעות בעוד בימות נוספות, במיוחד שלא חומרים סאטיריים. כן, נכון, בדיוק, הבנתם- לכן כל כך חשוב לי להוציא ספר. אם טראמפ הצליח להוציא ספר- אין סיבה שאני לא אוציא.
הלא כן?

מהי דעתכם.
יש סיכוי?
רעיון גרוע?
מבחיל? מעורר קבס?
גאוני?
נשיאותי?
טראמפי?
ספר סאטירי?
ספר עגמומי?
ספר בכייני?
ספר פרוע?
ספר עם הקדשה מאת הדודה נחמה?

שורה תחתונה : איך מתחילים בכלל?

אנא, אל תהססו להביע את דעתכם. בשצף קצף, כתבו את דעתכם עד שהמקלדת שלכם תשבר.
מחכה לשמוע!

פנס.
בס"ד

יש כל מיני פוביות בעולם, יש הידרובופיה, יש קלאסטרופוביה, יש אקרופוביה, לא חסר.
העולם מוצף בפוביות.
אבל הן פוביות ציבוריות, מוכרות לכולם.

לי יש פוביה חדשה, רק שלי. עבדתי עליה ממש קשה, בלי לשים לב בכלל לתהליך ההתפתחותי שהיא עוברת:
עטפוביה.

הפוביה התפתחה ממש לאט, בחושך, במעמקים הלא מוכרים של תת הככרה.
ויום אחד -
היא צצה!

פוביה גדולה, מרשימה, בנויה לחלוטין:
עטפוביה.
עט - פוביה.
פחד עֶטִים.
והפוביה הזו -
רק שלי!

וזה מה שזה אומר ביום יום:
אני לא מסוגל להחזיק ביד עט בלי מכסה. אני מפחד שהעט יתייבש, בדיוק ברגע שאאחוז בו.
הלכתי למטפל, ישבתי על הספה שלו, נוחה!
הוא שאל אותי לשמי, ביקש תעודת זהות, הכל בחוסר חשק. ככה זה כשהולכים למטפל רגשי שנותן קופוני הנחה של 25% למגיעים דרך העיתון.

הוא חכך ידיים בחוסר חשק:
שמך באמת געציל, לפי תעודת הזהות. שם טפוי, שם יהודי פולני.

הוא המשיך באותו טון חסר חדווה:
למה אתה פה? מהן הבעיות שלך? איך אני יכול לעזור?
הארתי את עיניו:
ג'ורג', בחודשיים האחרונים אני פשוט סובל.
לא מצליח לאכול, לא מצליח לישון, לא מצליח לשתות, לא מצליח ללמוד, לא מצליח לעשות כלום.

שוו, איך העיניים שלו נדלקו! פתאום הוא חזר לחיים, הוא התנער, התנדנד קצת על הכיסא המסיבי שלו, עישן קצת את הסיגריה האלקטרונית שלו, והנהן בהבנה גדולה.
חיכיתי למוצא פיו, והוא שאל:
געציל, אני לא מבין. למה? איפה בעיה שלך?
ספר לי עוד ועוד.
אל תהסס, כל מה שתאמר כאן לא יכנס לספר שלי.
לספר שלך?
כן, געציל, אני מוציא ספר, אבל סליחה על ההפרעה, תמשיך בבקשה.
כן געציל, תסביר לי.
מה מעיק עליך?
תשחרר, געציל, תשחרר.

הסברתי בשפל קול:
לפני חודשיים קמתי בוקר אחד והבנתי שיש לי פוביה חדשה. עט - פוביה.
אני לא יכול לכתוב כלום, ג'ורג'. אני לא מסוגל. אני רק מנסה להרים את העט לידיים, ומייד תוקף אותי פחד קמאי, פחד אכזרי, פחד נשכני.
אני אכול דאגה, ג'ורג'. אני חושש שהעט יפסיק לעבוד.
אני מנסה פה ושם לשאול עטים מהחברים בישיבה, ג'ורג', אבל בכל פעם שאני מניח את היד על הדף כדי לכתוב - הדאגה הורסת אותי: האם העט יעבוד? ואם לא, האם החבר יאשים אותי שהרסתי לו את העט? האם הוא יגרום לכל הישיבה לשנוא ואתי??

ממש נכנסתי לשוְוּנק, ביארתי בהרחבה:
יש לי הרבה עטים שהצטברו אלי במשך השנים, אבל אני מפחד לנסות לכתוב בהם, אני מפחד לגלות שהם לא עובדים יותר.
לקנות עטים זו לא אופציה, בכלל. אני יודע בוודאות שאם אקנה עט חדש ואכתוב בו, מיידית אגלה שהעט מקולקל, ואצא הלוזר של השכונה: אחד שקונה עט מקולקל. כמה כאלו כבר יש? אחד למליון? אבל הנה, אני היחיד שמצליח ליפול על עט כזה.

פתאום, תוך כדי שאני עצמי מקשיב לעצמי, המשמעות האמיתית של בעייתי צנחה באיטיות על כתפיי השמוטות:
אוי ואבוי, אין לי אפשרות טכנית לחתום על צ'קים!
טראאאח, זה הפיל אותי לקרשים, לגמרי.

ללא התראה, ללא הכנה מתאימה - פרצתי בבכי נוראי, ראשי הטלטל מצד לצד, דמעותיי נטפו בחופשיות, יוצרות שבילי דמע על לחיי.
הן המשיכו הלאה, התגלגלו, התגלגלו, כמעט הגיעו על הרצפה ו..
נזרקתי החוצה, בבת אחת.

בום, טראח, שטאח.
מצאתי את עצמי עומד רופס, המום, מוכה פחד - מחוץ לקליניקה של המטפל.

הוא גהר מעליי, רחב גרם, גבוה, מדיף ניחוח אלכוהול, מגחך:
געציל, כמעט הרסת לי את השטיח, מזל שהספקתי להוציא אותך ברגע הנכון.

בכיתי בחופשיות, מושפל, רועד, מנסה להישען על קיר המסדרון, חושש להיזרק גם משם.
הוא טפח על שכמי בעידוד גברי קשוח, ותחב לידיי חבילת טישו. בהיתי בה בהפתעה מסויימת: החבילה הייתה מאובקת כולה, חצי קרועה. בתוכה היו ניירות טישו עבשים צהבהבים ובריח של גללי עיזים, ועליה הופיעו טקסטים מוזרים בקזאחית.

הוא מלמל:
געציל, תנגב את הדמעות המיותרות שלך. קח כמה טישו קזאחי שאתה צריך, זה בריא לעיניים.
ואתה לא צריך להחזיר לי, יש לי מלאי גדול ואין לי איך להיפטר ממנו. אתה מבין, לאחרונה פציינטים הפסיקו לבכות אצלי בקליניקה, אולי בגלל השלט החדש שתליתי בקליניקה: "רק ילדות קטנות בוכות"

פתאום הוא ממש צעק, בלי קשר לכלום:
החברים הבכיניים שלך כמעט הרסו לי את השטיח, צ'יזמאייס!!!
בחיים שלי לא חשבתי שבחורים בגיל 18 יכולים לבכות כמו ילדות קטנות!!
אתם בישראל משוגעים כולכם לגמרי, גרייעט בובייטעטס.

שתקתי בהלם, מחיתי בשקט את דמעותיי.

הוא עמד לטרוק עליי את הדלת, אבל הכנסתי רגל אחת פנימה, ותוך כדי שהוא נאבק לסגור את הדלת, צעקתי בכעס:
ג'ורג', השארת אותי בלי פיתרון!
מה אני עושה עכשיו? איך אכתוב??

הוא קילל ברוסית, דחף את רגלי בפראות החוצה, טרק את הדלת, נעל אותה בקול קרקוש חזק, וצעק אליי מבפנים:
געציל, אתה מטומטם, והבעיה שלך מטומטמת.
אתה מטומטם - וג'ורג' לא צריך להסביר לך למה, אתה בטוח יודע לבד כבר ממזמן.
אבל אני אגלה לך למה בעיה שלך מטומטמת:
אותי לא לימדו לכתוב עם עטים.
געציל!
תתחיל לכתוב עם עפרון.
זהו.
ועכשיו לך מפה לפני שאני מתקשר לבוריס, צ'יזמאייק.



מאז הפסקתי ללכת לפסיכולוגים, זהו.

געציל, לשעבר ניגון הנפש.
(נכתב טרם המועד)
שמחה רבה, שמחה רבה.
אביב הגיע, פסח בא.
השדות מלבלבים, וגם הפורום. פריחה נאה ומבחר שיתופים מרתקים.

אבקש נא דעת חברי הפורום המלומדים לגבי סוגיית הביקורת.

הפורום המחודש נפתח בהגדרת 'פורום מקצועי' ומטרת כולנו היא להשתבח ולהתמקצע. אלא ששוב אנו נופלים למלכודת הדבש של שיתופים ותודות.
אמנם יש ביקורות, בעיקר על סגנון ספרותי וכדומה, אבל אין ביקורות ברמת כללי הכתיב.
כפי שברור שפורום מקצועי אינו מתאים לבעלי שגיאות כתיב, גם אם כשרונם הספרותי ברוך עד מאוד - כך גם לגבי שאר כללי הכתיבה והתחביר. עלינו להשתדרג יחד, להתמקצע, ללמוד מטעויות, להפנים ביקורות והערות נכונות. כן. גם אני.

היות שראיתי כבר מספר כותבים מוכשרים שאינם פועלים על פי הכללים הלשוניים הבסיסיים (ואיני מדבר על לשון חז"ל או סגנון מובהק), הייתי מצפה שיהיה מותר להעיר "קצת" הערות כלליות שנכונות לגבי הקטע המתבקר, וגם שאר המשתתפים יוכלו ללמוד ולהחכים מפעם לפעם.

כדי למנוע מצב שכולם נופלים על מפסטט ללא הסכמתו, אני מציע שמפרסם הפוסט יחתום: מגבלת הערות: 2 (למשל)

מגבלת הערות: 15
סיפור לסוף זמן חורף:
ר' רפאל יצחק "הכריש", שף במסעדת "הדג", בעל מחבר קונטרס "חיזוקים איתנים", ישב במסעדת הדגים בנמל יפו, וזלל ברעבתנות דג נא. שאריות של עור ואורז נתקעו בזקנו, אך הוא פרע אותו בידו וניער אותם ממנו בקלות.
זה עתה הוציא את ספר הבישול הראשון שלו, ושובל מעריצים עגומי פנים בהו בו דרך הזכוכית הכהה של המסעדה, וציפו שאולי השף יחון אותם במבט, אף השף היה עסוק בדבר מאוד חשוב, הוא ניסה באותו רגע לשחזר את המהלך של המשגיח על כך הנושא של הכרת הטוב, ואיך בדיוק הוא ישלב את זה בקונטרס של החודש הקרוב.
למי ששאל אותו, סיפר רפאל יצחק הכריש, כי הוא נולד בתור ילד חרדי, וכל מיני דברים שחווה, גרמו לו לעזוב את המגזר החרדי.
לעצמו הוא היה עונה שהוא בעל תאוה גדול. יש כל מיני משגיחים שאומרים שכל מי שפורק היום עול זה מתאווה – שטויות! הם לא מכירים אותי, אני בהחלט בעל תאוה! כל השאר סתם אפיקורסים!
בכל מקרה הוא עכשיו מנהל את מסעדת הדג שהקים בנמל, וכל אניני הטעם שקקו במקום, ליקקו מרקים עדינים, קרם צלופחים, פירות ים בתפוזים, ועוד מני שקצים ורמשים, חלקם חסרי שם, חלקם חסרי חיים, וחלקם עודם בחיים, גוססים לתוך מרק חם לקול תרועת הקהל האנין.
בשעות בין הערביים היה רפאל יצחק פורש לחדרו, נוטל ידים ומתחיל לכתוב את הקונטרס החודשי "חיזוקים איתנים", מופץ בחנויות הספרים המובחרות ובדוכני הספרים של בלוי בבתי הכנסת, ניתן לשלם ב"נדרים פלוס", הנחה לאברכים מעל גיל 30.
איזה כיף שיש "אוצר החכמה" היום, היה שמח עם עצמו, בזמני בשביל ספר כמו זה, הייתי צריך לשבת באויצר איזה שבוע, כאן איך שאני מחפש יש לי את הספר, שמח.
~~~~~~
מכיוון שבעל מצפון גדול היה, אבל תאוותו גדלה עליו מאוד, לא יכל לישון בלילות, והדבר פגע בכושר העבודה שלו, לחזור בתשובה זה גדול עליו, אבל לשלוח שו"ת SMS הוא יכול.
וכך כתב בשאלה: "שואל בשביל חבר שחוטא ומחטיא את הרבים, אוכל ומאכיל שקצים בשבת, מה התיקון שלו? איך הוא יכול לכפר על מה שעשה" ושלח.
"אחד שהחטיא את הרבים", כתב לו הרב כהן מרבני בית ההוראה, "תקנתו שיזכה את הרבים, ואפשר על ידי עלונים כמו העלון שלנו שצריך לתמוך בו שיצא כל שבוע, אפשר לתרום בכרטיס אשראי".
תפס אותו הרעיון של הרב, התיישב על המקלדת והתחיל להקליד איזה שיחה מהזיכרון, משהו שהראש ישיבה של חדרה אמר בקעמפ הצו"לים, כשעוד היה צדיק וניסה לשבור את התאוות שלו, "אם תשבור את התאווה יהיו לך שניים", אמר לו איזה חסיד אחד באוטובוס, אבל הוא זילזל בו, ועכשיו הוא מגלה שהוא לגמרי צדק. וככה נולד הקונטרס "חיזוקים איתנים", שמשלב מהלכים מוסריים מראשי הישיבות, עם מהלכים למדניים בנשים נזיקין, משהו מלהיב לגמרי.
ויום אחד הוא הלך באמת, בתחפושת של חרדי הוא נכנס לפונוביץ' ובהה בהלם בבחורים שהחזיקו את החוברות שלו והתווכחו על משהו שכתוב שם ,התמזל מזלו באופן שרק בספרים קורה, והוא שמע את אחד הבחורים אומר לרעהו: "אני לא מסכים איתו בכלום, אבל הייתי מת לדעת מי המחבר של הקונטרס". והבחור השני ענה לו בזלזול, "אם לא תעיין קצת בחוברות שלו, לא בטוח שתוכל להבין את הדרגה שלו".
הוא היה המום, בחלום שלו הוא לא חלם שזה יצליח עד כדי כך, מיד התקשר למדפיס ואמר לו להדפיס עוד מהדורה ולחלק בחינם כפרסומת, לרגל הילולת הרבי מקוצק , היה כתוב על הכריכה, לטשטש עקבות.
לפעמים היו בעיות בהפצה והוא היה לחוץ, הסרטן לא מחליק לו בגרון בלי שידע שיש לו זיכוי הרבים פעיל כל הזמן, בשביל להיות בטוח שהכל רץ, הוא פתח ארגון קטן של מבחנים על הספרים שלו בתמורה כספית זעירה, והרבה בחורים נבחנו על הקונטרסים וקבלו שוברים לקניית כובע בסוף זמן חורף.
הוא לא היה שלם עם עצמו, היה לו חשש שמא הטריפות שהוא אוכל מטמטמים לו את הלב, ואז הקונטרסים שלו יצאו עם טמטום הלב מובנה בתוכם, ובחורי ישראל יחטאו בגללו בשל טמטום הלב שהוא מכניס בספרים.
~~~~~~
אחרי התלבטויות רבות, ואוכל רב שלא ירד לו בגרון, הוא החליט לחדול ממאכלי בשר בכלל, בגרזן קהה הוא רוצץ את פסל הדג שהיה קבוע מעל פתח המסעדה, לקול צהלת ההמון והצלמים של משרד היח"צ, וקבע במקומו מיצג אמנותי בצורת עלה של חסה, צבע על פח, ממוחזר, של תומרקין, 2008.
המסעדה הפכה את עורה ונעשתה טבעונית, ובמקום הקהל המסורתי שלו שהיה בא לזלול ושילם כהוגן, החלו לפקוד את המסעדה אשכנזים רזים וחיוורים בנעליים סינטטיות זולות משוק הכרמל, שהיו מבקרים במקום לעיתים קרובות, מנסים לנחם את עצמם על אי אכילת בשר, במעדנים שהשף הכריש לשעבר היה מבשל מקליפות של סלרי ומאצות מאודות, אחד מהאשכנזים הנ"ל היה סטודנט שהיה מתעד את המנות שלו ומתבל אותם במשפטים אידישאים וישיבתים, רפאל ידע שלשניהם יש עבר דומה, אך בחר להתעלם ממנו, וכל פעם שהגיע היה יורד לחדר שלו וכותב עוד שמועס בקונטרס.
ויום אחד ראה שהסטודנט הגיע למסעדה עם לפ טופ, ומתוך התיק הטרנדי שלו הוא שלף את הקונטרס "חיזוקים איתנים" של החודש הזה, והתחיל לנסח מייל לכתובת שהופיעה בחלק האחורי של הקונטרס, כתב ככה איזה רבע שעה, מציץ מדי פעם בקונטרס, מקמט את המצח וממשיך לכתוב בהתלהבות מהולה במעין זעם קרוב לריתחא דאורייתא. לחץ על שלח, טרק את הלפטופ והחל סועד את ליבו בטחינה ועלי גפן לא לפני שצילם אותם והעלה לפייסבוק.
ובדיוק באותו רגע הגיע המייל לרפאל, והטלפון רטט לו בכיס בדיוק כשתיבל את הרטטוי, והוא נהנה ממשחק המילים הזה של "רטט", ו"רטטוי", הוא לא יכל לכבוש את הסקרנות, ורץ למשרד לשבת לקרוא את המייל. הוא ניסה לקרוא בין המילים אם הוא מנסה לרמוז לו שעלה עליו, אבל השאלות שלו היו כל כך חזקות בלמדנות שלהן, עד שמצא את עצמו צולל לתוך אוצר החכמה כדי לענות לסטודנט על השאלות.
ניסה מפה, ניסה משם, אבל השאלות היו ממש חזקות, והוא לא הצליח לענות עליהם, חיפש וחפר, פשוט כלום, אין לו מה לענות לו, הוא שואל טוב.
התחיל לגרד בראש, נזכר שאין לו כיפה, כמה כיף זה לגרד את הראש עם כיפה, נזכר בימים שבהם היה תקוע בשושנים לדוד, לומד כל הלילה, כי מחלקים בבוקר רוגעלך, כמה שהאוכל ניהל אותו כבר אז.
עלה לו איזה תירוץ, נראה לו קצת דחוק, הוא התחיל לכתוב אותו וזה הלך והסתבך, הוא רצה כבר לראות איך הסטודנט יגיב כשיקרא את התירוץ שלו, והזמן לא התחיל אפילו להספיק, ממש לא כיף.
אז הוא פשוט ניגש אליו והתחיל לומר לו את התירוץ, לרגע הסטודנט נבהל, אבל בגלל שבתל אביב הוא ראה מספיק דברים מוזרים, הוא התעשת והתחיל לענות לו בלי בעיות, מצטט בעל פה את ר' שמעון שקאפ, ורפאל דוחה את המהלך שלו בקלות, מי שיודע קצת רייד יודע שזה אפילו לא מתחיל, אבל הסטודנט לא היה פראייר, תקף אותו מכל מיני ראיות, ושמט לו את כל היסוד, וכך התווכחו עד שעת הסגירה, ונשארו בצריך עיון.
למחרת הגיע הסטודנט עם ערימה של ספרים, ובאמצע המסעדה הוא הפך שולחן אחד לכולל אברכים מאולתר, ורפאל השיב לו על כל שאלה, והסטודנט תקף, ורפאל הגן, לא סתם כינו אותו "הכריש", כמו ארכי טורף הוא הסתער על הסברות החלשות של הסטודנט, קורע אותם בשינים חשופות.
לאחר חודש של ויכוחים, הוא תלה שלט על דלת המסעדה, "לימוד תורה חשוב יותר מלמלא עלי גפן באורז, המסעדה תיסגר בשעות הבוקר, ותיפתח אחר הצהריים". וידידיה מאיר צילם בסלולרי והצמיד לטור השבועי שלו, מוקף במשפטים מלאי רגש והתפעלות.
למשך שבועים המסעדה היתה סגורה בבוקר, ורפאל והסטודנט היו עושים שטייגען בתוך המסעדה, עד שרפאל הבחין שקורה לו משהו לא טוב, מרוב ריתחא דאורייתא עם הסטודנט הוא לא מצליח למצוא לעצמו זמן לכתוב את הקונטרסים, ובכלל אחרי ההגהות של הסטודנט לא נשאר כלום מהחידושים שלו, הוא החליט פשוט לבטל את החברותא, תלש את השלט מפתח המסעדה, שלח את הסטודנט למסעדה אחרת, וחזר למלא בבוקר עלי גפן, ככה יש לו זמן לחשוב בלימוד בלי מפריעים, וככה הלומדים יהיו מרוצים, ויתחזקו, והוא יוכל להמשיך לעשות מה שהוא רוצה בלי נקיפות מצפון.
< לפרק הקודם


3

לטקיה, סוריה. חורף תשע"ו (2016)

רחובותיה של לטקיה שממו. מלבד כלי רכב של צבאות המורדים שחלפו ועוד מספר חמושים של דאעש, לא נמצאה נפש חיה. הדי הפיצוצים מלמדים על שדות הקרב הבוערים בפאתי העיר, בין כוחות המורדים לצבא השלטון המדלדל של אסאד.

הנער שעשה את דרכו בשעות הבוקר המוקדמות, בריצה בין מרפסות הבתים לעבר דירה אלמונית, היה נראה נרגש ולחוץ. זו הפעם הראשונה בה נשלח הוא למשימת בלדרות אמתית, מאבו מרזוק לחילצא סמיר בכבודו ובעצמו.

אצבעותיו העבותות של עאבד – השומר בחדר המדרגות – כמעט ומעכו את פיית הנרגילה שאחז, בשעה שראה את הנער הצעיר מטפס ללא היסוס, במדרגות המנוקבות מיריות, לכיוון קומת המפקדה הסודית.

"שו איסמק? מן הדא? שו הדא?" ירה עאבד את שאלותיו בעצבנות גלויה, תוך כדי שמכוון את קנה רובה הקלצ'ניקוב שבידו השנייה לעבר הנער.

"אנא חליל" – השיב הנער והראה לגברתן רחב הממדים, את שם השולח של המכתב שבידו ואת שם הנמען.

עאבד בראותו את חתימתו המסולסלת של אבו מרזוק, נרעד וניסה לשווא לדחוק את כרסו ולהנמיך את קומתו החסונה.

"הא, כיף חאלק, צ'אבח אל חיר" – אמר לחליל ביראת כבוד – "מרחבה" – הוסיף תוך כדי פתיחת דלת המפקדה.

חליל מוצא עצמו במרכז חדר המבוא, ריחות חריפים של עישון מכים באפו. הוא מביט סביבו, אולם העיזבון והשקט ללא אף אדם, מאיצים את דפיקות לבו. 'האם השומר עשה לי כאן תרגיל?' הרהר תוך כדי שמסב מבט לעבר דלת הכניסה הנעולה.

חבטת הסולם שנראה לפניו לפתע, העיר אותו מהרהוריו. מן הפתח שנפער בתקרה סימן לו חמוש מצולק, "י'אלה, תעאל" נבח לעברו.

משסיים לעלות את השליבה האחרונה נתגלה לעיניו חדר בקרה מלא במסכים, ארבעה חמושים נעו במבטם סביב המסכים כשמידי מספר רגעים דיווחו בקשר על ממצאים רלוונטיים.

החמוש שהזמינו לעלות אחז כעת בשולי שרוולו, ומשכו לעבר הדלת שנצבה בסוף החדר. לחיצה על המתג הירקרק שלשמאלו, הסיטה את הדלת הכבדה. מאחורי השולחן שבמרכז החדר ישב חילצא סמיר, סביבו ענני עשן ממקטרתו ורגליו מונפות על השולחן הכהה.

חליל נזרק קדימה לכיוון השולחן וכמעט שנתקע בו, הוא הספיק לשמוע את זמזום המנוע שהסיט שוב את דלת החדר על צירה. עיני הצץ של היושב מולו, ננעצו בו כשאולות להסבר על בואו.

כשפיו משותק מאימה, הניח חליל את המכתב על השולחן. חילצא סמיר שלח את ידו באדישות, קרע את המעטפה הוציא את הפתק המצורף והחל קורא.

"יא איבני, פעם ראשונה בתפקיד מבצעי?" – שאל תוך שמשליך את הפתק למגרסה שעמדה הכן מתחת לשולחן.

"כן" – פצה את פיו לראשונה בחדר.

חילצא סמיר שחרר צחוק קולני, גרד בתלתליו המאפירים, והחל משתף את הנער בתפקידו המבצעי הראשון.

* * *
טבריה, ישראל. קיץ תשנ"ח (1998)

השביל המוביל אל הטיילת בשפת הכינרת, החל להתמלא אט אט בקבוצות צעירים משולהבים. מידי פעם נשמעה תרועת צהלה מאחת הקבוצות. האווירה הייתה עליזה ומשוחררת. דממה השתררה לפתע, כאשר מקצה השביל נראתה פמלייתו של ראש העיר מלווה באנשי בטחון.

פדחתו המשומנת של ראש העיר, נצצה למרחוק. קולו ניסר את הדממה, "צעירי העיר טבריה, הננו שמחים לעמוד היום כאן ולהודיע בפניכם על פרויקט הדיג לקיץ הקרוב. כאשר המנצח יזכה בסירת דייג משוכללת מתנת עיריית טבריה."

בין קבוצות הצעירים שהאזינו בהתלהבות לדברי מנהל הפרויקט, שעלה להשמיע את כללי ההשתתפות בפרויקט אחר נאומו של ראש העיר. האזין צעיר שחרחר ומתולתל לכללים בקשב רב, עיניו נעו בחוריהן ללא הרף, כביכול ועוד רגע ואנשי הביטחון יתפסוהו יחד עם נשקו.

חילצא סמיר, שמו של הצעיר. תושב חיפה מלידתו ועד היום. מאז הצטרף לקבוצת המהפכה 'אל-אקצה', לא קיבל ולו משימה ביצועית אחת. והיום, היום בו עליו להוכיח את יכולותיו לחברי קבוצתו, ולכל העולם. שבידי הפלסטינאים לחולל את השחרור מהכובש הישראלי.

מבטו של חילצא סמיר ננעץ בבמה המאולתרת, שעה שראש העיר נעמד ופנה לרדת מהבמה אל רכבו.

'זו השעה שלי' – הרהר חילצא סמיר. ובצעדים מהירים התקרב לשולי השביל בין הבמה לרכבו של ראש העיר. משהחלה הפמליה לנוע לכיוון רכבו של ראש העיר, נדחק חילצא סמיר אל בין השיחים העבותים בשולי השביל, דרך את נשקו, והמתין לנצנוץ פדחתו של ראש העיר.

צעדיהם של אנשי הפמליה נשמעו בנקישתם על שביל האבן, וקולות שקטים של הצועדים קרבו לאוזניו. ראשו של ראש העיר נראה עתה בבירור, חילצא סמיר כיוון את נשקו ועיניו יורקות משטמה ושנאה. קול ירייה פילח את האוויר החם בשביל.

על השביל שכב ראש העיר ללא ניע, דמו שתת ויצר סביבו שלולית.

המאבטחים שהתעשתו בשנייה פעלו במיומנות. חלקם סוכך על גופתו של ראש העיר כשנשקיהם שלופים, ושניים מתוכם מטפלים ביסודיות בראש העיר מבצעים בו החייאה וחסימת עורקים. היתר התפזרו סביב מרחיקים את קהל הסקרנים המבוהל שהחל מתאסף במקום, ובעיקר מנסים לאתר את התוקף.

יללות סירנות נשמעו בדקות הקרובות מכל עבר, הטיילת כולה נחסמה בסלילים אדומים לבנים של המשטרה. כוחות גדולים של שוטרים נפרסו באזור תרים אחר כל אדם חשוד היכול להיות התוקף. גם שעות אחרי שפונה ראש העיר עמלו השוטרים ומחלקת זיהוי פלילי למצוא עקבות למפגע. איש לא נתן את דעתו לסירה ששטה לה בקרבת הטיילת כשעליה דייג שחרחר ומתולתל, עם חכת דיג מיושנת.

חילצא סמיר שזחל בין השיחים עד למעקה הטיילת השתלשל בגמישות בחבל שהכין חודש קודם לכן, משם פנה לעבר סירת הדייג המקולפת מצבע, שעמה הגיע הנה היום מדרום רמת הגולן.

בשעות הבאות חג חילצא סמיר בסירתו במעגלים בקרבת הטיילת. נהנה לראות את כוחות הביטחון עמלים למצוא עקבות. הן שנים למד לטשטש עקבות ובפעולתו נזהר מלהשאיר כל סימן מזהה. עתה התענג מהמתח שהניבה לו המהומה שיצר. החבל בו השתלשל זרוק היה בשולי סירתו, ובקרקעית הכנרת שקוע היה אקדחו, בעטיפה אטומה הקשורה בחבל ברזל לתחתית סירתו.

בשעות הערב הקטנות כשנטש את רכבו צמוד לגבול לבנון, חש שהשלים את משימתו בהצלחה. אותו הלילה עבר עליו בחציית מעבר הגבול ללבנון ומשם לסוריה.

כשהגיע למפקדתו למחרת בערב, חיכה לו מפעילו בארגון - אבו מרזוק - עם מדליית הוקרה וחתיכת כבש צלוי.

* * *
מאז מים רבים עברו בירדן, וחילצא סמיר הפך להיות מהסגל הפיקודי של קבוצת המהפכה 'אל אקצא'. האביב הערבי בשנת 2014 העסיק אותו רבות, כאשר העמיד עצמו כיועץ לארגוני התקוממות שונים מתימן ועד חלקות אדמותיו של הדיקטטור קדאפי. סכומי העתק שריפדו את קופתו, הגדילו את תאבונו שהביא לפגישה סודית בינו לבין אבו מרזוק.

בחומוסייה של ג'אלל ישבו באותו הערב אבו מרזוק וחילצא סמיר והעלו ענני עשן סמיך וחריף, ויודעי דבר הוסיפו שבשעותיו הקטנות של אותו הלילה עלה עשן לבן מהחומוסייה, כשלאחריו נראו פניהם של השניים בפעם האחרונה לאור הירח.

בימים הבאים שררה אנדרלמוסיה בקבוצת המהפכה 'אל אקצא'. שני האנשים החזקים של הארגון נעלמו ללא הודעה מוקדמת. היו שסברו שנתפסו, היו שסברו שנשכרו לארגון מהפכני מקומי לתקופה מסוימת.

משנקפו הימים ולא נראה זכר לשניים התפזרו חברי הקבוצה מחשש שנתפסו השניים ושמא זה עתה מזמרים לפני האויב הישראלי אודות שאר חברי קבוצתם.

* * *
לטקיה, סוריה. חורף תשע"ו (2016)

ענן העשן שנפלט מפיו של חילצא סמיר, מילא את השקט שהשתרר בחדר. חליל עמד מרותק כולו ממתין לעוד דקות של שיתוף, מצד האיש החזק שבאגף הפסיכולוגי בארגון דאעש.

"וזהו, שעכשיו אני ואבו מרזוק נמצאים בצד הנכון של המטבע. כאן בארגון דאעש" – סיים חילצא סמיר את סיפורו, חושף שיניים צהובות בחיוך של מתאגרף מנצח המראה לצופים את שריריו.

הדלת נעה שוב על צירה וחליל מצא עצמו נמשך לאחור בשנית על ידי החמוש שהכניסו.

רק בצניחתו החופשית מן רצפת החדר נזכר שעליו היה לתפוש בסולם. צחוקו הפרוע של החמוש הדהד מאחוריו שעה שקם כאוב ודאוב מרצפת חדר המבוא שבקומה התחתונה. ידע שעליו לצאת מכאן במהירות, לפני שהשומר שבכניסה יחליט שעליו לצנוח גם בחדר המדרגות עד לכניסה לבניין.

דפיקותיו על הדלת הסגורה, הניבו פרי כעבור דקותיים. הדלת נפתחה על ידי עאבד. כעת משסיים חליל את שליחותו אל חילצא סמיר, עלה זעם הבושה באפו של עאבד, על שהיה צריך לנהוג בילדון זב החוטם הלזה מנהג של כבוד בבואו. ועוד לפני שהספיק לפסוע פסיעה, מצא חליל את עצמו מרחף בחלל חדר המדרגות בשנית בדקות האחרונות, כשהוא מנסה לשווא לתפוס במעקה החולף על פניו במהירות כוח הכבידה.

רק כשגרר חליל את רגלו השבורה מהבניין, הרשה לעצמו להיאנק בקול מכאביו. זרוע ידו הסגולה משטף דם פנימי, גרמו לו לברוח הרחק מהדרך המובילה לאבו מרזוק. פניו היו מועדות לכיוון השטח שבשליטת חיילי צבא השלטון.

'בטח כשאספר את כל מה שאני יודע' – הרהר לעצמו בזעם כבוש ומיוסר – 'יסכימו החיילים לטפל בי'.

טיל כתף בודד פילח את האוויר, ברגע בו דרכה כף רגלו של חליל בשטח צבא השלטון. קריאת 'אלל-ה אכבר' נשמעה לאחר מכן מכיוון אחד הבתים.

מכשיר הקשר בחדרו של חילצא סמיר זמזם, קול בקע מתוכו – "הכופר חוסל. פעולה הסתיימה".

חילצא סמיר לא טרח לענות לקול. 'פעולה הסתיימה' חיכה בלעג את הקול, 'פעולה התחילה' אמר לעצמו בקול מבין מלא ברצינות ובלגלוג מסתורי.

התכונה שהייתה באותו היום בחדרו של חילצא סמיר לא נראתה הרבה זמן לאחרונה.


---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
לפרק הראשון I לכל הפרקים
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה