קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בגיל 21 הוא נולד מחדש.
מתוך הכבשנים העשנים, מתוך החידלון האינסופי, מתוך הענויים המזויעים, חלאת האנושות כולה מיום היווסדה.
שם מתוך ההפכה נולדה הדמות הכבירה של האדמו"ר זצ"ל.
הדמות שכל מהותה, מאוויה, מרצה, ופועלה במשך כשבעים וחמש שנים היו אך ורק נקודה עוצמתית וברורה אחת.
שם הוא הבטיח, ומשם החל מפעל האדירים,

לקדש שם שמים בעולם.

זה היה ה'בר בי רב דחד יומא', אלו היו הכוללי ערב לאברכים צעירים ללימוד הלכות טהרה, זה היה פרויקט ההנצחה העצום 'שמע ישראל', וזו גם הייתה הכוונה בניגונים המעוררים מבית אבא...

ומלבד כל זאת, הוא היה -כפי שהטיב להגדיר זאת הרב נויגרשל- 'גשר'.
דרך משל ליעקב אבינו שעשה עצמו כגשר במעבר יבוק.
גשר בין דורינו לדורות עברו, למושגים של אהבת ישראל, של תמימות טהורה, של חן ואצילות.

ואת כל זאת ועוד הרבה אבדנו

צדיק אבד לדורו אבד.

והן זו אבידה כלל ישראלית שלישית לחודש האחרון. בינו נא זאת!

'ווען עס קומט חודש ניסן, ווערט דאס הארץ צעריסן' (מתוך השיר העתיק איזהו מקומן)
ניסיתי לעזור ולא כ''כ הלך..אולי כאן כן ..:rolleyes::)

מצ''ב הודעה מהמשתמש
@תחשוב טוב יהיה טוב

אשמח אם תוכלו לעזור לי בעניין.

אנחנו רוצים לכתוב כעין שיר תודה.

למתנדבים המקסימים של ארגון מסוגלים,

על השבת המהממת שעשו לילדים האוטיסטים במלונית החדשה.

אשמח לכל רעיון!

תזכו למצוות ותודה רבה!
הטלפון ידע לצלצל בדיוק כשירוחם פתח את הדלת. הוא הרעים לילה טוב בקול חזק מידי למימדי הסלון, והיא שבדיוק התחילה את פרק נט סימנה לו ביד קפוצה שימתין עד שתסיים את הפרק. והוא עמד על יד הדלת הפתוחה, וחייך בעייפות.

אז מה נשמע? היא שאלה ומיד המשיכה, ארוחת ערב מוכנה, בא לאכול. וכשנזכר לסגור את הדלת, היה לה פנאי לבדוק מי המתקשר. ספרת כבר ספירת העומר? הוא שאל בדיוק כשהיא הציצה על מסך הטלפון. תראה מה זה, היא הניפה את הטלפון בהתרגשות. על המסך הופיעה צמד המילים 'ספירת העומר' ושניהם חייכו מאוד, בשמחה מוטרדת. כי בעצם הטכנולוגיה השתלטה על חיינו כל כך, ואיך הכל פתאום הפך לחסר תוכן ומשמעות.

רק לפני שבוע הם טיילו בצפון, אכלו מצות והרגיעו את הקטן של מרים, שצווח מיוקנעם ועד שחזרו. אבל היה מאוד נחמד שכל הגיסות ישבו סוף סוף במקום אחד, והבנים צרחו שהמים קפואים. ואמא אמרה שהמזג אויר ממש סיעתא דשמיא. והיא חשבה שכל הטיול הזה הוא סיעתא דשמיא, כי הם באמת צריכים קצת מנוחה אחרי החורף הארוך הזה. ובראש חודש אדר ב' אמר לה ירוחם שאין תענוג גדול יותר מששה חודשים רצופים של לימוד. והיא הבינה שהיא צריכה לברר על אטרקציה כלשהי בצפון. ואז למחרת ליל הסדר אמא אמרה לה ולמרים שהשכנה סיפרה ממש ירוק, ומרים שניסתה להתגבר על צרחות הקטן שלה שאלה, באוטובוס או בטנדר? ואמא אמרה שכנראה ברכבת.

בהתחלה באמת היה קשה, כי לכולם הרכבת לנתב"ג התעכבה, וכשהגיעה סוף סוף, אהרון כמעט והקיא (למרות שהכמעט הזה ליווה אותו כל היום) ואמא אמרה שמישהו יביא לו מהר שקית, וכולם הפכו את הסדר של התיקים, וירוחם אמר לה שהוא זרק בתיק איזה שקית, והיא רצתה להגיד לו שהיא עבדה קשה לסדר את התיק, אבל המצות שהיו מעט החטיפים נמעכו מתחת לסודה, (שבהמשך תתברר כלא כשרה לפסח) וכשהגיעו לתל אביב הכצי"ם של בני ברק הודיעו על עיכוב, מה שאומר שהם יגיעו באוטובוס. והיא ראתה את כל הקטנים מרותקים לסיפור מתח שירוחם סיפר, ותנועות ידיו העידו על גנבים ומשטרות שמשתתפות בסיפור, גם ככה היא ידעה שהוא ממציא את זה במקום, אז מיותר לשאול אותו אחר כך מה הוא סיפר.

היה שוה, היא הרהרה בעודה ממתינה לרתיחת הקומקום. היו אלה צהלות השמחה כאשר המפל נגלה לעינהם במלוא תפאתו, והם יכלו להרגיש את רסיסי המים ניתזים עליהם בשובבות. והצל שסוף סוף עטף את השפך, ומשפחת כץ נעצה דגל מתחת לעץ מעוקם בצמוד למים. ודווקא עכשיו כשכולם צווחים בעליזות היא נזכה שהבוס שלהם אמר שאחרי פסח היא תצטרך להגיע מוקדם יותר בגלל הרישום של הסמינרים. והיא נחדרה מהמחשבה שתצטרך לרוץ ברבע לשמונה לתחנה שמעבר לכביש. וירוחם שאל אותה הכל בסדר? וחילץ את הפקק מהסודה. ברור, היא אמרה בהתלהבות, כי באמת היה כיף שם. וממש כאילו שבו עכשיו מהצפון נפלה השינה על העיר וסביבותיה,

בשבע ארבעים היא הבינה שאין לה זמן להמתין עד שהקומקום ירתח, אז היא לגמה את הקפה קריר משהו, וגם ככה הכלים ייאשו אותה לשהות במטבח עוד רגע. אז כשהספיקה את האוטובוס היא הרשתה לעצמה להתפלל, אבל אז הטלפון צלצל שוב, ועל הצג הופיעה 'ספירת העומר מועד-2'

בחיוך מתוסכל היא נעמדה לברך.
ירושלים, שכונת אחווה, לפני כ55 שנים.

דירת הבחורים של ישיבת בריסק המעטירה הייתה שוממת, כולם נסעו לביתם, לחגוג את החג עם הוריהם.
כולם מלבד אחד, שמשון.
בחור טוב לב וירא שמיים, למדן ובעל כישרון. אך לא מעבר לכך.
הנסיבות הביאוהו להוותר בגפו בדירה הענקית, והמוזנחת יש לומר. ולהתמודד לבדו עם בדיקת חמץ של כל הארונות המיטות החורים והפינות, בדירה מרובת החדרים.
הוא לא רטן למרות שהייתה זו משימה קשה, הפשיל שרוולים נקה וטאטא ככל יכולתו. כעבור כמה שעות ולאחר שבדק כראוי כל פינה. ברך על המוגמר, או כך לפחות חשב.
קרוב לשעת חצות לילה, סיים בסיפוק רב, מותש ועייף נפנה לעלות על יצועו.

הוא כבר כמעט נרדם, כאשר נזכר מהבוידעם. הבוידעם היה עליית גג רחבת ידיים, מלאה בגרוטאות, שהייתה ממש מעל הדירה.
משכך, הסיק לעצמו, מוטל עלי חיוב הבדיקה שם.
שמורות עיניו כמעט נעצמו, ובקרבו התחוללה מלחמה אדירה. היצר כדרכו שלף שלל טיעונים למדניים, שיפטרוהו מחובת הבדיקה. אך שמשון החליט שאינו מתפשר, בלאות השתרך לעבר העליה, והדליק שוב את נר הבדיקה.
אוי, נמלטה אנחה מפיו, הכל מלא אבק, והשו"ע מחייב 'לכבד הבית' לפני הבדיקה.
זהו, אין לי כח, אם אני יעשה את זה עכשיו, אין לי סיכוי להשאר ער ב'סדר'. זו הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחו.
אך קול קטן לחש לו שזהו רצון ה' עכשיו, ומה לו דואג למחר, אי"ה ישלים במשך היום את שעות השינה החסרות.
הוא הצליח לבסוף. הצליח להשליט את הקול הקטן, את קול הנשמה, והירא"ש הבסיסית מבית אבא, על כל שאר הקשיים והנטיות, על העייפות הרבה, על הספקות בדבר החיוב, ועל השיקולים כבדי המשקל והטיעונים הלמדניים של היצר.
הפשיל שרוולים והחל סוחב דליי מים, שוטף, גורף, מנקה. את בדיקת הבוידעם סיים כשהחלו נצנוצי חמה להזהיר.

במשך היום של ערב פסח, גם לא הספיק לישון מאומה.
לא היה לו ספק, השנה אחרי כוס שני, מקסימום ב'שולחן עורך', כבר לא יהיה אל מי לדבר.
המציות הייתה שונה לחלוטין.
ההפתעה הייתה מושלמת. מרגע שהתחילו לומר את ההלל בביהכ"נ לאחר תפילת ערבית. הרגיש שמשון בהתלהבות אדירה ואש קודש שאופפת את כל ישותו.
האור הגדול גבר מרגע לרגע, ונמשך לתוך הסדר, בלי שמץ עייפות עד לשעות הקטנות של הלילה.
הייתה זו מתנת שמיים מוחשית, שאין למעלה ממנה, הוא חש בכל ליבו את הרצון רק להודות ולהלל ולהדבק בבוראו, מתוך כסופים ואהבה עד אין קץ.
והמתנה לא פסקה גם למחרת, בתפילת שחרית, שוב הלל עם כל ההתלהבות המדריגות וההשגות, תפילת טל, מוסף.
וכך גם בימי חוה"מ שבאו לאחר מכן.
בליל שביעי של פסח לאחר אמירת השירה, מצא עצמו עומד לפני ארון הקודש, ומתחנן בהמיה, 'ומי יתן והיה לבבם זה..כל הימים' הלוואי שהרוממות הזו תמשך ולא תפסק לעולם.
והיא המשיכה, השלהבת לעלות ולבעור ו'להדליק את כל הגולה כולה כמדורת אש'

העולם היהודי לכל תפוצותיו, התשע"ט.

כולם מתכוננים לפני כל חג ומועד, בהכנות רוחניות וגשמיות, הרבה מהם מההכנות הרוחניות והרגשיות, הרבה מהאש וההתלהבות, בכל רחבי תבל מושגים על ידי ספריו הנפלאים של הגר"ש פינקוס זצוק"ל, מושא סיפורינו.
נובעים הם מאותה האש שהוצתה לפני כחמישים וחמש שנה בשכונת אחווה הירושלמית.

הסיפור מובא בהגדת הגר"ש פינקוס, כפי שסיפר על עצמו בעת רצון, לאחר שנשאל רבות מהיכן זכה להתלהבות היוקדת, ולדביקות והשתפכות הנפש, שאפיינה אותו בכל מצווה ותפילה.
לדעתי הסיפור כבר נכתב בבמות שונות, אך אני הקטן שמעתיו לראשונה בימים האחרונים, התחזקתי ממנו מאוד בקדושת הנקיונות לפסח, והבאתיו לפניכם בסגנוני ובזווית ראייתי.

פסח כשר ושמח לכולם. אני רץ בחזרה לעזור בבית....
  • 727
  • מצרף פה טור שכתבתי בעבר, ולצערי רלוונטי גם כיום.
    ***
    אנשים חכמים אומרים שהקומיקסים משחיתים את חוש הקריאה ואת הערכים. וכנראה שהם צודקים.. אנשי חינוך טוענים כי הקומיקסים הם כמו חטיפים, תחושת שובע, הנאה גדולה יותר מאוכל "רגיל", אבל הערך הקלורי שלהם נמוך מאוד עד לא קיים, מלבד נזקים נוספים.

    ולמה נדרשתי לנושא כואב זה? כי מעשה שאירע בשבוע האחרון, כך אירע:

    נחשפתי במהלך השבת לעיתון חרדי מסויים, התודה והברכה לקרוב משפחתי שרכשו במיטב כספו. לשאלתכם, אינני מסוגל לקנות את העיתון מכספי, עקב טראומה קשה שאני סובל ממנה מאז מהדורת חג הסוכות של שנת תשע"ו, אז הייתה הפעם האחרונה בה רכשתי במיטב כספי עיתון חרדי על שלל מוספיו. מאז אותה טראומה קשה שכללה תחושות גועל מהולות בקבס צורב - הפסקתי לרכוש עיתונות חרדית מסחרית, כי אני לא מאמין בלשלם על מוצר שאמור להגיע בחינם לתיבות הדואר, וכי לא מעניין אותי לקרוא על יום בחייו של איש עסקים שמנמן שרכש כתבת יח"ץ.

    אה, וכמובן. והיות שהעיתונות החילונית היא מוקצה מחמת מיאוס נוראי, אז נשארנו בלי עיתונים לשבת. בדיעבד לא חסר לנו כלום, והחוברת של הרב בידרמן בכלל משהו משהו.


    הקיצור, רפרפתי בחבילת המוספים השונים. מובן שראשית לכל קראתי את הפרשן הפוליטי המחוצף, המרתק והממולח שצורב ומאַכֵּל באש תופת את נציגנו, ולאחר מכן שחיתי הלאה אל שאר חלקי העיתון. מובן שדילגתי על עיתון הנשים על שלל הצבע הוורוד הממלא את כולו ועל כמויות טורי דעותיו וכתבותיו הנרגשות. מטבע הדברים, גבר שפוי לא יכול לעמוד בעומס הרגשי המועמס עליו בעיתון מהסוג הזה. אנא סליחתכן, אלו מכן הכותבות בעיתונים אלו ומנויות על הפעקל'ע. המוצר שלכן מעולה, צבעוני, מושקע ונהדר - אבל למגזר אחד בלבד. ואין בכך שום פסול, אלא ההפך, זה ממש נהדר וכו'.


    טוב, לא משנה. משם לכאן - התגלגלתי לעיתון הילדים. חיכיתי בציפיה לקרוא טור על פרשת השבוע עם ציור משעשע, השתוקקתי לקרוא על עלילותיה של המורה חנצ'ה, אולי אפילו פרק בסגנון 'אביגיל ואני' שזכרתי מילדותי הרחוקה. אך לאכזבתי קרה משהו אחר. קודר מעציב ומדמיע. אתוודה בכנות כי כמעט שהיו עיניי ח"ו לצלחות, מחמת ההפתעה הרבה שאחזתני - - -


    כל העיתון כולו, מכף רגל ועד זנב - קומיקס! אין כתבות, אין טורים, אין סיפורים מנוקדים, אין מדור מכתבים למערכת, אין בדיחות מילוליות, אין דבר העורך, אין מדור תשבץ, אין ואין ואין. יש רק קומיקסים על גבי קומיקסים.

    נו, מובן שחשבתי שאני טועה. אולי הוויסקי הטוב בקידוש הנחמד שהיה בבית הכנסת היה יותר מידי טוב. אבל לא, בדקתי שוב ושוב: כל העיתון כולו - ערימת קומיקסים!

    פוי. מה יהיה? מי יקח אחריות על הנוער הצמא והנהרס?

    עד כאן בעיקר הנקודה שמטרידה אותי. שמעתי שבמחסני הוצאות הספרים שוכבות להם ערימות של קומיקסים בשלל גדלים ומשקלים. די, מיצינו, באמת.

    הגיע הזמן לסיפור חדש בסדרת 'אביגיל ואני', או 'גילי', וכמובן: 'חדש ישן ומעורר עניין'...


    ונשוב אל חוברת הקומיקסים הנזכרת לעיל.

    עלעלתי בכל דפי העיתון שוב, מקצה לקצה, ראיתי שם שלל דמויות, מאוירות ברמת מקצועיות שונות (אגב, הציורים בגב העיתון היו כנראה הטובים מכולם. מדהימים ושופעי שמחת חיים, כולל כתיבה משוננת ומשעשעת), הפכתי בו מקצה לקצה, חשתי כי משהו במוצר שגוי מיסודו, מעבר כמובן לעובדת היותו עלון קומיקס, ואז קלטתי מה חסר בו.

    ובכן, שימו לב לזה: בכל עיון הקומיקס כולו, מקצה לקצה, ישנם רק.. בנים. גברים, ילדים, זקנים, חיילים, ו.. זהו.

    ילדות? אמהות? אין.


    מופתע למדיי, פניתי למומחה בתחום התקשורת החרדי, אדם שיודע לנמק היטב מהם הפערים בין המודיע המבשר הפלס יתד וכולי, ושאלתיו: האם עלון הקומיקסים הזה משוייך במקרה להמבשר? כי אם כן, אולי ניתן להבין. עלון חסידי המיועד לקוראים חסידיים, בסדר. קורה. אין נשים מצויירות, גם לא ילדות. זכותם של הקוראים לקבל מוצר לטעמם ולפי תפיסת עולמם. בכייף.

    אבל המומחה הפתיע אותי: לא. העיתון שייך למגזין היוקרתי (צונזר), והוא יוצא כקומיקס כבר שנה שלימה בערך.


    וזה היה השלב שבו הרמתי ידיים, סקרן סקרן: אמרו נא, גולשי פרוג; מדוע אנשים שאינם בהכרח חסידים - רוכשים עיתון ילדים ונוער המתעלם באופן מוחלט מחצי מקהל הקוראים שלו? כלומר, כל זמן שהעיתון היה במתכונת סיפורית, לפחות היו בו סיפורים וכתבות המיועדים גם לילדות/ נערות. אבל כאשר הוא כולל אך ורק קומיקסים, ובכולן אין ולו ילדה אחת לרפואה, זה.. מוזר, לא?

    ובקיצור, איך זה יכול להיות?
    ב"ה

    צד(י)ק/ת אחד/ת במוסקבה


    עולים לאוטובוס, איכשהו מתמקמים, הקטנה צורחת, שלוש עגלות כרסתניות חוסמות כל אפשרות ריאלית למעבר. מכמה כיוונים מתחילות להישמע זמירות בסגנון- אולי אפשר לקפל איזו עגלה?!

    אוף..ותמיד זאת אני. אני זאת שמתקפלת ומקפלת את העגלה.

    מה, אני היחידה שמתחשבת באחרים? או אולי, לא נעים לחשוב, היחידה שאינה עומדת בלחצים..


    נא לא להוציא עגלות משטח החניון.

    כך מכריז שלט מאיר עינים ליד הסופר השכונתי. ומה דעתך? לא מוציאים? ועוד איך מוציאים! רק אני נסחב עם המרכך 4 ליטר (למען ה', מה הענין? יש בקבוק מרוכז של ליטר), חלב ומוצריו, שמפו סבון ירקות,(רשימה חלקית..מה קרה לא קנינו מספיק לפני פסח?.) הכל על הידיים המסכנות שלי(שקיות עולות כסף) .

    ו – ביציאה מהחניון נאלץ להזהר מהעגלות, כן אותם עגלות שאסור להוציא, שחולפות על פני בדהרה, עוד ועוד.

    מה, אני היחיד ששומע להוראות? או אולי, מפחד, לא מעז, חושש שיגערו שיצעקו עלי.


    הלימודים מתחילים בשעה שמונה בדיוק..

    ההסעה תחכה ליד ביתכם בשבע ארבעים וחמש בדיוק...

    קופת חולים/ רופא שינים/ בנק הדואר/ מטפלת/ אוטובוס/ ארוחת ערב..

    כולם משתמשים במילה הזאת 'בדיוק' משום מה אני יחד עם עוד קומץ קטן של אנשים מבינים את המילה הזאת כפשוטה.

    אצל כל השאר זו המלצה.

    מה, רק אצלי מילה זו מילה? או שרק אני חסר בטחון ורדוף אובססיה להוכיח שאני טוב.


    יאללה! זמן חירותינו!

    הגיע הזמן לצאת להשתחרר משיעבודי ה'מה יאמרו' זו עבדות שאין כמותה. והאנרגיות שהיא מבזבזת יכלו בקלות לשמש לדברים מועילים יותר.


    נ.ב. אין בכוונתי להצדיק 'חפיפניקיות' או חוסר יושרה ח"ו. אך כן לעקור מן השורש את המניעים הפסולים, שמסתתרים מתחת למעטה צדקני וחסוד.
    עשר תבניות ביצים

    שמונה חבילות קוטג'

    שבע קילו מצות

    וכיריים חשמליים

    להמשיך? זה בינתיים מה שהלך החג הזה, אבל לא על זה רציתי לספר לכם

    גם לא על האורחים שהיו כאן כל צהריים וסיימנו יחד שלושים וחמש קילו תפוח אדמה עשרים עופות ושש חתיכות בשר. הם בטח לא יעניינו אתכם

    כמויות האשפה שיצאו מהבית מעניינות אתכם? אין ספור שקיות 75 על 90 שרק אבא יכול להעלות לפח, מה שנקרא: אבא, זבל.

    אז מה? לספר על ליל הסדר, על שיתוף הפעולה של הילדים, על כמות הכוסות שבני השלוש שתו בלי הרף, כנגד אלפי גאולות שעתידים ישראל.

    לא נעים לי לספר על כישורי המשא ומתן שלי באפיקומן. ובטח לא להוציא לכם את העיניים מתי גמרנו את הסדר.

    יש רגע שלנו, הילדים לא מוותרים עליו, אחרי הסדר. אחרי חד גדיא, כן רגע אחרי ששרים שוב פעם בהתלהבות חסל סדר פסח ולשנה הבאה בירושלים. במקום לעלות למיטה החמה. או לשורר את שירו של המלך שלמה. לעלות אל הרחוב השקט. אבא עם קיטל מתנפנף שתיים בלילה שקט.

    זו"צ מתגנב בחשכה מבית הוריו. כמו החתולים שהתעוררו מאחורי הפח הירוק. והשירה בוקעת מחלונות הבתים ששרדו הם אוחזים בהלל והם שרים כי לו נאה ורק לא יאה, אנחנו כבר יודעים מי אוחז איפה בדרך כלל בשעה הזו. ואצל מי כבר פרשו לשנת לילה.

    אולי אספר על המומולדת של התאומים שרק לפני שלוש שנים פרצו לחיינו. כך פתאום. מוקדם מהצפוי. אפילו שאין לנו בכלל תאומים במשפחה המורחבת.

    היינו בכותל בחולו של מועד, הלוך בקו 333 של אגד מתחנת האבן בשמואל הנביא. דו מפרקי עמוס להתפקע, אב ובתו אם ואם אמה, ילד ואיש שיבה. בחור שמפנה מקום לגברת, אבל היא לא רוצה לשבת קדימה. שבו שבו היא מסמנת עם היד. ומצטודדת לפאתי האוטובוס.

    סבאל'ה ממלמל תהילים, אברך שעוד לא סיים מוסף, והשלישי בכלל משלים פסוקי דזמרה. יש מי שמסביר לסקרן שלו על החומות, ועל המעבר בין הישן לחדש כאן היה מעבר מנדלבאום הוא מסביר כאילו היה אז חייל, עוד לא נולד אבל מעביר את מה ששמע.

    למה יש כאן שוטרים, שואל הילד, זה מסוכן? אממ לא, עונה האבא שעיניו מתרוצצות מחפש מי שישיב במקומו, איך מסבירים על ערבים ומסוכן, ובעצם לא כל כך מסוכן ולמה אבא לוקח אותי לשם.

    אתה רואה הוא אומר, אתה רואה למטה את השער? זה שער שכם. אתה יודע למה קוראים לו כך? כי מהעיר העתיקה היו הולכים לכל מיני ערים וזו הייתה הדרך לשכם. ושכם זה גם של ערבים נכון, אבא? כן. הוא עונה. אז זה מסוכן? הוא לא מוותר. ה' שומר עלינו, אנחנו עולים אליו לרגל שלוש פעמים בשנה, אה יודע שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מלאכים שומרים על הבתים של מי שעלה לרגל, כן הרבי סיפר לנו שמתי שהגויים רצו לגנוב הם חשבו שיש שם אנשים. הם ראו את המלאכים וחשבו שהשכנים שלהם בסוף לא הלכו.

    יאא ציפי, הוא צועק פתאום, הסקרן, תראי האוטובוס עוקף את כל הפקק, ואת כל הערבוצ'ים. ויורד ישר ללמטה.

    זה שער האריות אומר לו אבא והנה אנחנו פונים שמאלה ומגיעים לכותל. ומה זה כל השיירה הירוקה הזו של האוטובוסים, ולמה הם מורידים אותנו כל כך רחוק מהשער הזה, איך אמרת שקוראים לו? האשפות. כן האשפות.

    בוא נחכה על האוטובוס שיתקרב.

    אדוני, צועק הנהג, כולם יורדים וגם אתה, חג, חג שמח.

    הכותל מלא, והסקרן לא סיים לשאול מסתבר, ואנחנו קבענו עוד עשרים דקות ליד השירותים.

    מה אתם אומרים, דרך השוק? החברמהני'ם אומרים בטח, המתבגרת שכנראה קופץ לה משהו בלב שואלת למה, בואו נלך דרך הרובע.

    התחלנו בשוק ועלינו לרובע, וראינו את את מוישי בנדודי מהרובע מוריד לפח שקי אשפה של 75 על 90, הוא מחייך. הם כל היום אומרים אבא. אל תשכח. זבל.

    תעלו, תשתו משהו? אני מחייך. גם אני מוריד את הזבל, עזוב.

    אממ אתה יודע מה. אפשר קפה. אני אוהב אורחים, גם הוא.
    העת: מוצאי שבת אריכא של חג.
    המקום: סופרמרקט בוטיק בבעלות וברשות מר סלים ג'ורג'.

    -
    טובורג אדום?
    -
    - בסדר, שישייה. אין בעיה? כמה?
    -

    'סליחה, יש לכם שישיה של חצי ליטר טובורג?' פנתה אברכית בקול מהוסה לזבן הלבוש מחלצות, כשאוזנה הדוקה לטלפון. 'מצטער גברתי, יש לנו רק את השלוש מאות שלושים מיל' השיב בחיוך סמיילי מושלם, ופנה לאגף העוגיות תוך כדי שהוא מותיר שובל אפטרשייב בריח מוכר וכואב.

    - אין להם חצי ליטר. להביא לך שישייה קטנה?
    -
    - שאלתי אותו ואין.
    -

    בלית ברירה נכנסה שישיית ה'יאללה תביאי לא משנה' לעגלת הקניות המצומצמת. יקר מאד וצריך לחשב את הקניה לפי מועדי אספקה משוערים של סחורה חדשה.
    הבירה לא בחשבון. היה סיכום ביניהם והוא עמד בו בגבורה. אם תחזור בידיים ריקות, תמיד יש בדרגסטור חס וחלילה.

    'גברתי, לקחת לך את השקיות לאוטו?', 'לא תודה, אקח מונית מכאן'.


    'בסוף', הוא לגם מהבקבוק הצונן והסיט אליה את מבטו ממכבי-הפועל, 'זה לא תלוי בשום דבר', הקצף המריר והאדום נתן לו עוד רגע 'לא יעזור כלום, תמיד נהיה אחד בשביל השניה, וגם אם צריך לכופף את האגו מכופפים. תראי אותי. את יודעת מה זה בשבילי החצי ליטר אחרי החג. כשזה זורם לגרון בווש.
    יכולתי להגיד לך שאם לא מצאת אצל הערבוש אני יורד לרחוב. אבל התכופפתי. איך אני בשבילך'?
    במוסף סיפורים של משפחה, בתוכן הענינים, הופיעה הבטחה על סיפור מאת @אבימי
    בלי לנשום דפדפתי מהר למספר הדף המובטח, היחיד שהיה שווה בין רבבות הפרסומות וכתבות היחץ, (מחריד לחשוב שהדבר הזה כבר נמשך שנים, משלמים עליו, ויותר, ועוד לא עשו לזה סוף!)
    אבל... בדף ההוא לא היה אבימי....
    למה?
    לבחורים של מנורת חזקיהו הלך יותר טוב. לנו - פחות.

    נפתלי האדים, לא הלך לו. הגביר לא אהב את החידוש הפורימי המשעשע. הוא הסביר לנו ברצינות, בלי שמץ של הומור:
    אם אתה נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הטוב, אם אתה לא נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הרע. אני לא מבין מה אתה אומר.

    אתה לא מבין מה אני אומר? רציתי לצעוק, אתה לא מבין שום דבר. ראש מרובע. אוף. למה אין גבירים שמבינים עניין.
    שתקתי, שתיתי כוס שלייבוביץ, השקיתי את כל החבר'ה, נתתי לנפתלי כוס גדושה, פיצוי על עוגמת הנפש; רקדנו עם הגביר בסלון הנוצץ שלו, אשתו והבנות הסריטו מהצד, ובסופו של דבר יצאנו משם עם צ'ק בינוני.

    כשיצאנו, משה ציין בצדק שהיום קצת יותר טוב מכל השבוע האחרון. גם שותים קצת תוך כדי עבודה, גם נכנסים תרומות, וגם נוסעים בטנדר של הישיבה במקום להיסחב באוטובוסים ולחלום, כמובן, לתבוע פיצויים מאגד.
    כל השבוע הסתכלנו בקנאה על החבר'ה מהישיבה ממול, מנורת, הם יודעים לעשות כסף. כל יום, טנדרים בלי סוף, מוזיקה, סכומים גדולים.
    שלוימי גנח: אנחנו כאלו לוזרים.

    מה שנכון.

    *

    בדלת הבאה פתח לנו אברך בן תורה, וברגע שהוא קרא ליענקי וחזקי, בניו הצעירים, שיבואו לראות את אבא נותן צדקה - הלב שלי נפל לרצפה.
    כי אברכים בני תורה יודעים לארח, ומבינים בדיחות, ושמחים לשמוע חידושים, ומאושרים להשמיע כאלו - אבל כסף... אין להם.
    ועם כל הכבוד, פורים הוא יום עבודה, לא יום בילוי.

    זה היה הרבה יותר גרוע מכפי שחששתי. הרב גרינצוייג, כך שמו של התורם שלנו, התעקש שנשתה לחיים. נגעתי בזהירות בבקבוק כשהוא לא שם לב, וכמו שחשבתי, הבקבוק היה מכוסה אבק. בטח יצא מאיזה בוידעם. אחר כך הוא טירחן לנו שבע עשרה דקות מייגעות על התקופה שהוא למד בישיבה שלנו, ואיך הוא מתגעגע לשיעורים הנפלאים והמתוקים של הרב דב לב וכולי וכולי.
    ככל שהוא שקע יותר בחלומות ובזכרונות, ראיתי בעיני רוחי את שעון החול הולך ואוזל.
    הגרגר האחרון נפל אחרי שמונה עשר וחצי דקות. קמתי בבת אחת מהשולחן הצנוע, תפסתי את כל החמולה שלנו, כל ששת הבחורים, ופצחנו בריקוד תשוש שנועד לסמן שהגיע הזמן להיפרד. סימנתי להם עם העיניים שלא יבזבזו אנרגיות, כי מפה לא יצא לנו יותר ממאה שקל.
    אחרי הריקוד התחלתי לומר את הווראט של 'שני יצריך', אבל גרינצוויג הפסיק אותי אחרי משפט, עם החיוך המעצבן של אחד שיודע לא פחות ממך, ואמר: כן, כן, את זה אני מכיר. מה, אין לכם הברקות יותר טובות?

    יש הברקות, רציתי לצעוק, אבל לא נבזבז אותן על מאה שקל!
    בסוף יצאנו משם עם שבעים וחמש שקל. שבעים שלו, חמש שקל מיענקי וחזקי. ילדים היפראקטיביים, כל אחד מהם הביא שניים וחצי שקלים.
    יכולנו כבר באותה מידה לבקש זיכוי מאגד.

    אחר כך שמענו שהבחורים של מנורת היו שם שעה לפנינו, קיבלו את המעשרות שהגרינצוויגים חסכו כל השנה. אלף שש מאות עשרים שקלים.
    אוףףףף.

    בדלת הבאה לא פתחו לנו, ושלוימי הגזים לגמרי עם הדפיקות, עד שהוא נזכר שהיום פורים, לא גביית חובות.
    בדלת הבאה כן פתחו לנו. קיבלנו עוגת גזר. עד עכשיו יש לי כאב ראש כשאני נזכר בטעם. קיבלנו גם שני פחיות, חצי חפיסת במבה (נפתלי קיבל אותה, פיצוי על עוגמת הנפש מוקדם יותר היום), שקית פופסים מאיזו ילדה קטנה שנורא שמחה לעשות משלוח מנות ומתנות לאביונים ביחד, שתי סוכריות עגולות שעבר עליהם התאריך, ואז אמרו שאין להם אפשרות לתרום כרגע.

    הדלת האחרונה שלנו באותו פורים הייתה בלתי נשכחת. תלינו בה הרבה תקוות. בכל זאת, הרב פופהנדר, הדיין המפורסם וההוא שחיבר את סדרת הספרים. אומרים שיש לו הרבה ממון, שווה להשקיע בו.

    קצת לפני שדפקנו בדלת שלו, התארגנו שוב פעם. אני סידרתי על עצמי את המדים שלנו, ישיבת הידקתי על ראשי את הקסקט המרהיב, ובדקתי את השאר:
    נפתלי היה מסודר כמו תמיד, שקט. שלוימי הקיא קצת מקודם, דאגנו לנקות אותו כך שייראה כמו חדש, חזקי היה בכלל שפוך לגמרי, עוזיהו מנסה לשמור על יציבות, מתנודד, לא ממש מצליח. בסך הכל נראינו בדיוק כמו שקבוצה צריכה להיראות קרוב למוצאי פורים. לארי הייתה גם נפיחות עצומה במצח, זכר להיתקלות לא מוצלחת עם תיבת מתכת של קופת צדקה. הזכרתי להם: חזק חזק עד שיוצא כסף, כן?
    הם הנהנו בפנים קפואות. כן, בוס, מה שתגיד.

    מרחוק, ראינו את הטנדר האדום של מנורת מתקרב, מיהרנו להיכנס לפניהם לרב פופהנדר. הפעם לא נוותר, ושיהיה מה שיהיה.
    ואז דפקנו.
    סוף סוף, הכל הלך לנו טוב:
    הרב פופהנדר חיבק אותנו, רקד איתנו, הקשיב לווארט על שני יצריך (ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, היינו בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע. איך אפשר לעבוד את השם עם שני יצרים ביחד? זה או זה או זה, לא? התשובה: אפשר ואפשר. למשל עכשיו. יצר הרע אומר: תן להם רק חמש מאות שקל תרומה. יצר הטוב אומר: מה חמש מאות, תביא אלפיים. לכן צריכים לתת אלפיים חמש מאות, בשני יצריך...) וגם צחק ותרם מכל הלב. הוא סימן לבחורים המתוסכלים של מנורת שיחכו עוד דקה, הוא עדיין איתנו כרגע.

    לקחתי ממנו את הצ'ק הגדול ברוב רושם, נישקתי לו את היד עם כל הטראסק, יצאנו כולנו החוצה, עלינו על הטנדר, ואז גילינו ששכחנו את שלוימי.
    חזרנו לקחת אותו, והמראה גמר אותנו: הרב פופהנדר, על הספה, משקה את שלוימי כוס ועוד כוס. נכנס יין יצא שלוימי, איזה שטויות שהוא אמר שם. הבחורים ממנורת ממול, מצטרפים, גורמים לשלוימי לומר כל דבר מטופש הניתן להעלות על הדעת: הישיבה שלנו לא ככה, לא ככה, המשגיח כזה, הראש ישיבה ככה. מנורת הרבה יותר טובים.
    אוי ואבוי.

    אחרי שש כוסות נוספים, שלוימי קם והלך לכיור, להקיא, מתנודד.
    הרב פופהנדר חיבק אותנו, ביקש בחזרה את הצ'ק בצורה שאי אפשר לסרב, ומסר אותו לקבוצה של ישיבת מנורת.

    אנחנו כאלו לוזרים.

    195066D7-BDFD-4996-933F-4C56771D6F70.jpeg
    איור
    @שי קיש2
    וישא משלו
    בהתחלה זה הרגיש כמו חלום שהתגשם.
    אני אביגדור ברגמן, בן 34 בסך הכל, בינוני ומטה בכל שנות הישיבה והכולל, זה מה שאני והנני מכיר את מקומי, או שבכל אופן כך חשבתי. לא הלכתי בגדולות, ולא עסקתי במה שאינו תואם את אופיי וכשרונותיי. פשוט, אברך, פשוט. אך בירכתי הראש תמיד צצו מחשבות סרבניות, מתי גם אני אעשה משהו גדול, הייתי מתמיד בהדיפת אותם מחשבות, כי ידעתי שאין סיכוי. כזה אני, חייל פשוט של הרבוש"ע, עד אותו יום.
    יום שלישי חמים פרשת פינחס בעיר התורה והחסידות. נכנסתי לקיוסק לקנות שתיה או משהו כזה, לא חשובים הפרטים. כשיצאתי הוא ניגש אלי. אדרת שער שחור משחור, מתולתל ועוטף את כל פניו, כהה עור, גוף מגודל, אחד שלא נעים לפגוש בסימטה, אף מוארת. סליחה, שאל בקול גרוני עמוק, אפשר לדבר איתך דקה? עכשיו זיהיתי גם מבטא זר, דרום אמריקאי אולי. רציתי לסרב, אך תודה לה' משום מה הסכמתי. התיישבנו בתחנה, והתחלנו לשוחח על מושגים ביהדות. התברר שהברנש 'פרדי גלאס' שמו אינו כה מאיים, להפך, נפשו צמאה וכמהה, הוא רוצה לדעת על יהדות ויהודים, הוא בלע בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו, על חלק משאלותיו לא היה בידי מענה. החלפנו מספרי טלפונים, ובאותו יום חזרתי אליו עם תשובות.
    יכולתי לתאר עוד באריכות את כל התהליך הארוך והמדהים שהלכנו יחד. קרוב לארבע שנים זה נמשך, לימודי יהדות, בדיקות רצינות, ובמקביל המון בירוקרטיה. אך בסופו של דבר הכל השתלם כאשר הגיע היום המיוחל, בו נכנס 'פרדי' תלמידי וידידי, תחת כנפי השכינה, והצטרף סופית לעם ישראל, לא היה מאושר ממנו בעולם כולו. בכל רגע נתון הוא פשוט רקד מאושר. וכל תפילה שלו, או יותר נכון כל ברכה, הייתה מתוך התלהבות יוקדת, והיראת שמים, בכלל.. מה יש לדבר, להתקנא ולשמוח שזכיתי להיות השליח ממרומים, להוציא יקר מזולל. הייתי גם מעורב במציאת שידוך מתאים. אחת עם רקע כמוהו והם נישאו למז"ט בשעטו"מ.
    יום אחד הוא מתקשר אלי, ואחרי כמה מילות נימוסים, מה נשמע, איך הולך, וכאלה, הוא מטיל פצצה... פשוטו כמשמעו, בתחילה לא האמנתי למשמע אוזני, אך משחזר על כך שוב ושוב, הבנתי שחייבים להוריד אותו מהרעיון, ויפה שעה אחת קודם, לפני שיעולל לי ולמשפחתי בושות איומות ונוראות.
    אז הרב אמר לבחור שם, כי פרדי גלאס זה לא שם יהודי. אתה מבין? ואתה, השם שלך הכי מוצא חן בעיני, אתה מבין? אז מהיום קוראים אותי גם כן אביגדור ברגמן. יופי נכון? שאני קוראים אותי כמוך.
    תראה, זה נחמד אבל יש שמות יפים פי מאה. למשל אייזנבך, או מושקוביץ, ובעצם אולי תקרא בשם של הרב, זה שאמר לך להחליף. נראה לי שיש לו שם מאוד יפה וגם יותר מתאים. ובכלל גר צדק צריך להיקרא אברהם לא?.

    היינו במצב של הללו והללו עובדי עבודה זרה. היינו במ"ט שערי טומאה, ברגע האחרון שלף אותנו הקב"ה משם, בחר בנו, רוממנו, קדשנו, קירבנו, ושמו הגדול והקדוש עלינו קרא. עם ה', העם הנבחר, זה משול לכך שאביגדור היה משיא את ביתו לפרדי...

    תודה למי שקרא עד עכשיו.
    בס"ד

    'חיידר נאכט'
    אבא: בני מחמדי, נכון שערכתם היום 'ליל הסדר' בחיידר?

    בן (4): נכון אבא.

    ספר לי מה היה.

    - אכלנו מצות!

    וגם מרור?

    - לא, לא אכלתי מרור, אני לא אוהב...

    אתה יודע למה אוכלים מרור? כדי לזכור שהיינו עבדים במצרים, והיה לנו מאד קשה.

    לא אבא, אני לא הייתי במצרים...

    * * *​

    מאוחר יותר חשבתי: אם הוא היה טועם את החרוסת, הוא בטח 'היה' במצרים...

    אין ספק, שכדי לקיים באופן מושלם את המצוה של "והגדת לבנך" - שסביבה סובב עיקר ה'סדר' - צריכים לרדת לרזולוציות של הילד. כל גיל - ורמתו.
    כשרוצים להסביר משהו לילד רך, מדגימים לו. מראים לו משהו מוחשי, אם זה ציור או דוגמא חיה.
    כשנסב בליל הסדר עם ילדינו, נספר להם מחסדי ה' שהיו במצרים כמובן, אך לא נגמור בזה. נעבור לחסדים שארעו גם עמנו - עמם, כאלו יצאנו - כולנו - ממצרים. ואת זה נעשה על ידי סיפורים מתוקים (חרוסת...), ודוגמאות חיות (שפיכת היין, הגבהת המצות, פתיחת הדלת לאליהו הנביא... וכו'), והזכרת 'ניסים' פרטיים שארעו לנו ולהם.
    וזה "בעבור זה" - 'לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ'. אחרת, ההבנה של הילד תלקה בחסר.
    ואפשר, שלכן חז"ל אמרו לתת לילדים אגוזים וכד', כדי 'שיראו שינוי וישאלו'. (על אגוזים מנקודת מבט של ילד תם, קראו
    כאן...)

    הכהן הגדול רבי אביגדור מילר זצ"ל היה נוהג לומר, שבעת שמשכיבים את הילדים לשנת הליל וקוראים עמם ק"ש שעל המיטה, חשוב לומר להם שיאמרו תודה לה'. כך כפשוטו: תגידו תודה על משהו הכי פשוט שהיה לכם היום: רציתם משחק - וקיבלתם; אוכל - והיה לכם... וכדומה.
    ואם תרצו: שילוב של "והגדת", עם 'מזכירים יציאת מצרים בלילות'...

    למעשה, בהתבוננות בהגדה, נראה דבר מענין:
    'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם'. ומגלה בעל ההגדה את המקור: שֶׁנֶּאֱמַר, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
    איך לומדים מ"והגדת לבנך..." שאדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (הפסוק הובא במלואו, משמע שכולו נדרש לכך, ולא רק המלים "עשה ה' לי...")?
    כי אם אתה מספר לבנך את סיפור יציאת מצרים, הוי אומר, שאתה באמת רואה את עצמך יוצא ממצרים.

    *​
    יש עוד להאריך, אך כמובן שלא כאן המקום.
    רק רציתי להעלות נקודה מעשית, מעיקרי הלילה הקדוש הבעל"ט.

    שנזכה במהרה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ואנו ובנינו וכל עמנו.
    חג שמח ומהודר!
    אני בטוח ששמעתם על הפוסט שמעלה ביקורת על השיר אדמה ושמיים. 99% מהאנשים לא מבינים את פרוש המילים, חשוב שתדעו את המקור של הביקורת.
    נסביר את השתלשלות העניינים מהסוף להתחלה:
    חיפוש בגוגל מעלה תוצאות רבות שמאשרות את שייכות הביקורת הזו לכת הפגאנית הזו. זו שלומדת הלכות מתוך הפוסטים שהם מקבלים במייל.
    אבל הפוסט הזה זחל אט אט לתוך קהילתנו עד שאנחנו אפילו מעבירים אותו הלאה(!)
    אם רבנים היו יודעים את הנ"ל רבים מהם היו אומרים שלא ניתן ללמוד הלכות מפוסט עילג שאיש לא יודע את מקורו.
    מאז שהתחלתי לחקור על הביקורת הזו, התבקשתי לא לנגן את אדמה ושמים בשמחות, הסברתי לבעלי השמחה קצת על הרקע של הביקורת.
    התגובות פה אחד- הן מהחתן והכלה והן מהמחותנים או מהוריהם של בחורי בר מצווה- "לא ידעתי, כן, בואו לא נעביר יותר את הפוסט הזה".
    מאז, הפצתי את המידע בקבוצות מדייה חברתית.
    היו המון תגובות- חלק ליצנים עם תגובות מצערות, ואחרים מגיבים באדישות.
    עם זאת, אנשים רבים הודו לי על המידע ואמר שלא יעבירו יותר את הפוסט הזה. אחד המוזיקאים הודיע לי שהוא יכניס את השיר הזה כמתוכנן לאלבום שהוא מוציא בקרוב.
    ואמן נוסף הודיע לי גם כן שהוא מכניס את השיר הזה לאלבום קאבר לחתונה שהוא מוציא.
    אני ממש ממליץ לכם לשקול שוב לפני העברת הפוסט הזה בעתיד. לא היינו מעבירים פוסט מתורגם ואנונימי על הלכות גילוי עריות ושפיכות דמים........ הלכות עבודה זרה זה בדיוק אותו דבר!
    ברוך השם יש לנו המון ספרי הלכה יפים ושמחים על טהרת הקודש בלי נגיעה של שטחיות ורדידות בהם.

    נ.ב. הסיבה לחקירת הפוסט:
    1) המנגינה הייתה נשמעת לי בסגנון המזרחניק/פייסבוקיסטי
    2) המשמעות של המילים הייתה חווית ה'מה נדמה לי' ו'מה נראה לי'......
    זה היה נשמע לי זר ומוזר מאד לא משהו שנכתב ע"י יהודי, שלא לדבר על יהודי דתי שיודע ללמוד ולברר הלכות.....
    קטע זה מכיר ספוילרים (גילוי חלקים מפתיעים) מהספרים - "מבוקש", ו"יוזבד",
    אם טרם קראתם את הספרים הנ"ל - קריאת קטע זה הינה על אחריותכם בלבד.


    שמעו, קראתי זה עתה את הספר "מבוקש", השני בסדרת מרגל להשכרה של יונה ספיר. הספר (והסופר/ת) משובח מאד, בליגה א' א'. יש בו מיזוג נהדר של כמה תבניות כתיבה, תיאורי רגש חיים ורכים לצד דם ותמרות עשן, הגימור של הנוסח והעלילה, מיטבי בכל היבט. נהניתי מכל רגע במחיצתו, ויש לו עתיד גדול בספרות החרדית (גם הווה כמובן, הוא פשוט לא מפורסם מספיק) אבל האמינו לי, לא התכנסנו כאן בפורום כדי לחלק קומפלימנטים. את זה אני עושה בחיים האמיתיים, ולא בשם בדוי. יש לי כמה הערות-השגות על הספר (כמו על כל ספר אחר), ואשטח אותם כאן אחד לאחד בעז"ה. לא ירדתי חלילה לגופו של סופר, ובטח לא לגופה של כתיבתו, שהיא כמתואר לעיל, מקצועית ומרתקת. המדובר על תופעות כלליות, שאת ספיחיהן חשתי גם בקריאת הספר הלז.

    א. עידן ההפי אנד האבוד

    יש מגמה בקרב הסופרים בשנים האחרונות, לפתח יצירות שכולן אומללות וטרגדיה, להעלות על נס דמיונם אסונות איומים ולהפיץ את הבשורה המפוקפקת הזו בקרב אלפי ישראל. ברצינות, אולי הגיע הזמן לחזור להפי אנד הישן והטוב?

    לא, לא ביקשתי לייצר סוף דביק שכולל טקסי נישואין חגיגיים של כלל המעורבים בפרשה אלו עם אלה – אויבים וידידים לשעבר כאחד. העניים לא מוכרחים לטפס באחת לאיגרא רמא ולהחזיק בפורטפוליו נכסים שלא מביישים אוליגרך בינוני. שלל הבעיות שייצר כבוד הסופר בחיי העלילה, לא חייבות לבוא כולם על פתרונם.

    אבל: המצב הקיים הוא, שהרבה אחרי שטעמה המתוק של חווית הקריאה נטש אותך, שעות ארוכות אתה עדיין מנסה (ללא הצלחה) לנער ראשך ומחשבותיך מהדיכאון העמוק, אליו הטיל אותך הספר שלא חמל על עולל ויונק - גם במחיר חיי אדם. אין דרך חזור להתנתקות מתוכן הספר, אין מנוס מתחושת המרירות הלא נעימה שמותיר אצלך הסופר המהולל, זה שלקח אותך בשבי בעמוד 1, עם דרמה סוערת מלאת חן. והפקיר אותך פצוע בצד הכביש, בעמוד 523 מאחורי גדר הבטיחות .

    הרבה מעבר לפן הספרותי, אני סבור שיש כאן עניין אנושי חשוב שנשכח בשול הדרך: קוראים נוטים להיקשר רגשית לדמויות מסוימות בסיפור. הסופר כמובן טורח לא מעט כדי שזה יקרה. לכן לפגוע פגיעה בלתי הפיכה באותה דמות זה לחתוך בבשר החי של הקורא בחוסר רגישות. משל היה גורל יקיריו בידיך, אדון סופר, ואתה, האיש העדין והשקט, רך הלבב שחי על קולמוסו, יורד לחייהם באכזריות. הידבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום.

    אולי לא כולם (אולי כולם לא) מכירים את הסיפור המדובר אז בשני מילים: סוכן המוסד אייל גלבוע יצא למשימה עצמאית חובקת תבל כדי לנסות להביא ארצה טרוריסט בעל שם שנמצאה התאמה עבורו לתרומת מח עצם לבן דודו החולה של הסוכן, "שמעיהו". ילדיו הפעוטים של שמעיהו המסו כליל את לבבו של אייל ושל הקוראים כאחד. בדמעותיהם, במילים הבוטות והבלתי מלוטשות בהן ניבאו את העתיד השחור, וביכו את ההווה המר. סוף דבר אחרי המאמץ הכביר, מעט לפני הסוף, הגיעה הבשורה:

    שמעיהו נפטר.

    יאמר הקהל את דברו וישפוט, האם יפה לעשות כגון דא לציבור? לצאת למסע בינלאומי שורץ סכנות ופושעים, לדלג מדרמה אחת לאיום אחר כשבכל עיקול עוצר הקורא את נשימתו במחשבה שאפסו סיכוייו של שמעיהו המסכן, שבע יפול צדיק וקם רק כדי לגלות שבסוף הוא נופל שוב, נפילה שאין ממנה תקומה.

    האמינו לי חברים, החיים קשים מספיק גם כך. העולם לא מחייך כל בוקר חיוך רחב אל כלל אזרחיו, דומני שאפילו לא אל חציים. תנו לנו ספרות שאפשר לשבת אתה על כוס תה אפילה, עם עוגיות ללא סוכר, ו ל ה ת נ ת ק, לצאת ממציאות היום יום המחוספסת, אל תלאותיהם של פושעים וטרוריסטים, מול חיי הנעימים של האנשים הטובים. צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. לא חייבים להעניש את גיבור הסיפור רק כי הוא כבש את ליבות הקוראים, וגם לו נניח שכן חייבים, עונש המוות לא נהוג בישראל.

    הרצח הזה, סליחה על הביטוי, הזכיר לי במידת מה את הרצח המפורסם של יקוואל. המשותף: פיתום ורעמסס. היהודים בנו כל היום, רק כדי שיבואו ויחריבו בלילה את כל עמלם. העלילה מטפחת את הדמות, משפצת אותה, עובדת על מידותיה, מחזירה אותה בתשובה, מגדילה את סיכוייה לזכות בלוטו/בילדים/בשידוך/להבריא, רק בשביל להביא אותה אל הגרדום – פיטום אווזים לעילא, שהבשר ישתבח. יקוואל סר כבר מדרכו הרעה, עלה והתעלה יחסית, וחירף נפשו להציל עמו - כדי שההתרסקות שלו תהדהד באוזני הקוראים גם אחרי טריקת הכריכה הרכה.
    אגב שמעיהו מיודענו, לא נתקררה דעתו של הסופר עד שחיתן את אייל עם אלמנתו של שמעיהו. בבחינת "הרצחת וגם ירשת" (מטאפורית כמובן). שמע חבר: לא מדובשך ולא מעוקצך, הנח לנו להתייחד עם האבל לבד, הניסיון לנחם כביכול עם הנישואין הכפויים הללו הוא זריית מלח סדומי על הפצעים הטריים.

    אני יודע מה יאמרו כאן האומרים: זה הז'אנר! לא טוב לך? תקרא המודיע הצעיר! אבל אני כן סבור שיש מקום לחשיבה מחדש, אולי הגענו כבר לקצה השני. ההקצנה ההיא היתה שלילית וילדותית, וזו הנוכחית גרועה כנראה לא פחות. לדעתי יש קהל רחב (ויתקנו אותי אם טעיתי) שצמא לספרות מתח שמתגמלת את שחקניה על טוב ליבם, על משפחתיות ועל תמימות לב.

    במחשבה שניה, יכול להיות שעליתי על עקבות האנשים שמחפשים דווקא את זה: טוב להם בחיים. הכל זורם על מי מנוחות, אלה מחפשים את האקשן בספר. אלו שחיים באקשן מצער, מבכרים עולם אוטופי רגוע בין הדפים הדוממים. אולי. (ונשאיר לכם את זכות הניחוש לגבי ההשתייכות שלי: האם לכת הראשונה או לשניה?)

    לסיום שאלה לסופרים: האם אתם לא מחוברים רגשית לגיבורים? מילא הקורא, נשלט בידיכם ואין לו ברירה אחרת. אבל אתם מכתיבים את המציאות, הכוח בידכם לשנות. האם אין לכם עצמכם דחף פנימי לסיים בטוב? אולי אתם כן חשים כך ובכל זאת מתגברים בכוונה תחילה כי זה מה שמוכר? כי זה יותר אופנתי/מכובד?

    המשך יבוא בעז"ה. נגמר לי הזמן.
    הביקורת הזו נהרסה.

    נהרסה עד היסוד.

    לאורך כל הספר, נראה היה שהסופרת עומדת לחתן בחזרה את פייגא (גרושה 20 שנה, אמא לארבעה נשואים), עם מוטי (בעלה לשעבר, שאיבד את בריאות נפשו ופרק עול והקים משפחה חדשה בקנדה).
    זה היה כמו הוקוס פוקוס: נעשה שתמי, האשה השניה, לא תהיה מרוצה מההתקרבות לדת של מוטי בעלה. נגרש אותם. נחתן אותו בחזרה עם פייגא.

    והקוראת אומרת לעצמה: אוי, איזו ביקורת ספרותית שאני אכניס בה על זה. אוי, איך אתאר את הקיטש הדביק, כמו כוס מיץ ענבים שנשפכה על הרצפה וכל הילדים בחשו בה. נכון הולכים אחר כך על השחור ונדבקים? ככה.

    והקוראת מדמיינת לעצמה איך תסביר את ההתנגדות לקיטש הזה, ואיך תבהיר שאין טעם לרַצות את הקוראים בהפי אנד ילדותי.

    מגיעה הקוראת לסוף, וכל ביקורתה המתוכננת - מתנפצת בפניה. כדי לא לעשות ספוילר גדול מדי, נעצור כאן.


    הז'אנר:

    כקודמיו, גם הספר 'לראות בטוב', הוא פרוזה למבוגרים בגוף שלישי. הוא המשך של 'אל תסתר' ו'לולא האמנתי', אך ניתן לקרוא אותו גם בלי להכיר אותם.

    כמו בספריה האחרים של קליין, גם ב'לראות בטוב' יש זרימה בלתי מוסברת. למה 'בלתי מוסברת'? כי למראית עין, אין כאן טכניקות חדשות, או משלב ייחודי, או עולם דימויים שונה מהרגיל. על פניו, הספר כתוב בשפה דבורה, בקצב ספונטני. ובכל זאת, מצאתי את עצמי עוברת בלי הפסקה מעמוד לעמוד לעמוד. עד הסוף (הטוב ברמה סבירה, ועל כך – בהמשך).

    הגיבורים שלנו מוכָּרים, ברובם, מהספר הקודם, אבל זירות ההתמודדות שלהם חדשות ומאתגרות:



    אסתי ולייבי: התמודדות של מחלימי סרטן

    הזוג, שבספר הראשון התמודד עם גליובלסטומה קטלנית במוחו של לייבי, וניצל ממנה בנס בספר השני – עובר עכשיו את התהליך המשמעותי מכל. ההתמודדות עם ההחלמה, ועם מה שאבד לנצח.

    כבר לא חולה אנוש שימיו ספורים, כבר לא אומלל שכולם עוזרים לו. לכאורה לייבי יצא מכלל סכנה, אבל נותר פגוע. חסר. נכה. כסא הגלגלים מתאזרח בבית. וככה זה יהיה וככה יישאר. ואולי לא יהיו עוד ילדים, מעבר לשניים שנולדו. (העניין מתואר ברגישות ובעדינות, עד שקוראים מתחת לגיל 20 אפילו לא ישימו לב אליו...)

    ושניהם יחד, וכל אחד לחוד, צומחים עם המציאות הזו.



    רחלי ומה-שמו: התמכרות של קרבן לאדונו

    רחלי טישלר היא הנערה הבודדה, הזרוקה, שמישהו אחד בעולם התלהב ממנה, אמר לה כמה היא מוצלחת. והיא הלכה שבי אחריו. בחלק הזה אהבתי את האותנטיות. את המורכבות. לחיות עם בעל ערבי זה לא רק מכות ולא רק איומים. יש גם וילה יפה. יש חיים. יש והיו רגעים של יחד. מתנות. זכרונות טובים מהימים הראשונים, בהם הוא היה היחיד ששם לב אליה.

    והכל מתערבב כששוב שואלים אותה 'מה קרה', והיא ממציאה 'החלקתי במדרגות'.

    כששוב שואלים אותה 'מה שמך', והיא אומרת 'מונירה ח'טיב'.

    הכלא שלה חלקלק. לא ברור. גבולותיו לא מוגדרים. מרחק שתי תחנות רכבת בינה ובין החופש. אבל היא לעצמה סוהרת, שופט ותליין. ונשארת שם.

    במקביל, יש מערכת יחסים מורכבת של גיטי, החברה לשעבר, מול רחלי. רחלי עכשיו נזקקת. זה ברור. אבל האם מותר לעזור לה בכל מחיר? גם אם יודעים שיישאבו שוב לידידות המסוכנת, ההרסנית?



    הניה ויואל: התמודדות עם רוע-בשם-הדת

    ליבי קליין מחבבת את גיבוריה. היא מזריקה לאישיותם מעלות נדירות, שותלת בהם כוחות לאינסוף לעשות את הטוב, ומפנקת אותם בקרבת אלוקים שאפשר רק לקנא בה. אבל את הנבלים מביניהם, היא שונאת. לעומק.

    וכשגם הקוראים מתחילים לתעב אותם, זה כמעט מבהיל.

    מילא הימח-שמויניק ההוא שהרביץ לרחלי, לא אכפת לי שחייכתי כשהוא נפגע. אבל הגיבור השנוא הנוסף שבספר, הוא בכל זאת יהודי כשר. ולא פיר שכשעצמותיו התפצפצו (איזו נקמה מתוקה), חייכתי לי בשמחה. מגיע לו.

    המסר, בחלק הזה של הסיפור, חשוב ונכון וצובט. הוא אומר :התורה תורת חיים. אסור ומעוות להתעלל בבני הבית בשם הדת. זו לא דת. אלו רק מידות רעות. ולמידות רעות חייבים לשים גבול.

    אבל יש כאן חסר, לדעתי, באיפיון הדמויות. יואל, הנבל-בשם-הדת, הוא איש ההלכה הכמעט יחיד בספר. הוא דיין, תלמיד חכם, מקפיד על כל קוץ ותג. ולהפוך אותו לרע ונבל, יוצר תחושה לא מדוייקת. הרי במציאות יש סביבנו מאות ואלפי אנשי הלכה תלמידי חכמים, שבניגוד ליואל – הם עדיני נפש ורגישי מידות.

    לא נכון שהת"ח המשמעותי המתואר בספר, יהיה רע לב. היה כדאי לשתול לפחות עוד ת"ח אחד או שניים, שמקפידים היטב על הלכות, והם אנשים רגישים, עדינים וטובים.

    (תגובת הסופרת: יש עוד תלמידי חכמים!

    תגובת הביקורת: לא מספיק שמנו לב אליהם...)



    ברוך וריקי: רוצה למות בעושר. נאלץ לחיות בעוני

    הזירה הזו מוקדשת לחובבי המתח והדם, ואלו שנהנים לצעוק באמצע הסרט: "לא! לא! אל תלך לשם!"

    ברוך ילך לשם, אלא מה. הוא יעדיף למות עשיר, מלחיות עני. אבל יבחרו בשבילו סוף אחר. על כרחו יחיה, על כרחו יהיה עני. ואת דרכם של ילדיו, אלו שנולדו אחרי שנים רבות מאד, לא יוכל לרפד כמו שרצה.


    ***

    חסרונות בספר: לדעתי, ולדעתי בלבד, ההטפות קצת-קצת גלויות מדי. מצד שני, קהל היעד של הספרים קורא, אוהב ונהנה, מתחזק ומתעורר. אז לא נורא שאנחנו, המיעוט, נאלצנו לדלג פה ושם על דברי מוסר רצופים מדי.


    מבנה הסיום:

    הסיפורים של ליבי קליין אף פעם לא נגמרים. זה רק הספר שהולך ותופח ונהיה שמן כל כך, עד שחייבים לעצור אותו בנקודה כלשהי. לשבחה ייאמר שבספר הנוכחי, 'לראות בטוב', אין הפי-אנדים מודגשים מדי. (רק קצת, בקטנה, אבל זה כלום מול הקיטש שניצלנו ממנו, כנ"ל בספויילר).

    יש שם פשוט אנשים, שבאיזה שהוא שלב בחיים, אנחנו נפרדים מהם לשלום, והולכים הלאה.

    היה כיף לקרוא.
    ב"ה.



    עוֹמֵד מוּל הַקֹּדֶשׁ
    צָעִיר בְּאִבּוֹ,
    סוֹעֶרֶת רוּחוֹ.
    כָּל הָעָם רוֹגֵשׁ,
    מֵאֲחוֹרֵי חוֹמַת גַּבּוֹ,
    שָׂם בּוֹ מִבְטַחוֹ.

    אַךְ בְּצֹהֳרֵי תְּמוֹל,
    הִתְרוּ בּוֹ זְקֵנִים,
    שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה דָּבָר.
    הֵם פָּרְשׁוּ וּבָכוּ,
    בְּנֵי מַאֲמִינִים,
    וּבְלִבּוֹ לֹא נָע מֵיתָר.

    בְּעָנָן יֵרָאֶה אֶל,
    כַּכָּתוּב בַּפְּסוּקִים,
    מְפֹרָשׁ יוֹצֵא.
    בְּאֵין שׁוֹקֵל וְשׁוֹאֵל,
    שֶׁלֹּא כַּחֲכָמִים,
    אֶת הָעֲזָרָה חוֹצֶה.

    חֶבֶל מִצְרִי עָבֶה,
    נִסְרַךְ לְרַגְלָיו,
    חָגוּר כְּאַבְנֵט.
    אַךְ סוֹפוֹ יֵרָאֶה,
    בִּידֵי הָעָם,
    יִמָּשֵׁךְ כְּמַגְנֵט.

    מָאתַיִם תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה,
    כָּל שָׁנָה לְפָנָיו,
    נִגְרְרוּ כְּגוּפָהּ.
    וְהוּא מִצְטָרֵף לַנִּישָׁה,
    בִּכְסִילוּת, עַקְשָׁנוּת,
    יְהִירוּת לְלֹא תְּרוּפָה.

    הַאִם יָשׁוּב?
    יַחֲזֹר בּוֹ עוֹד?
    יַצִּיל חַיָּיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ?
    -
    כְּבוֹד הָאָדָם חָשׁוּב,
    בְּחֹק הַיְּסוֹד
    קֹדֶם לְחֵרוּתוֹ.

    בִּימִינוֹ אוֹחֵז,
    בַּמַּחְתָּה,
    זוֹקֵף קוֹמָתוֹ.
    קָדִימָה צוֹעֵד,
    בְּבִטְחָה -
    אֶל מוֹתוֹ.
    למעשה, יש לי פיתוי גדול לשפוט את היצירות כפי שהן. מצד שני - הבטחנו שנמשיך לשלב בי"ת, וכך נעשה. (ופה המקום להעיר את תשומת לבכם לעובדה הכאובה על מיעוט המשתתפים. מה זו אווירת הנכאים הזו?)

    כן כן, כולכם עסוקים בנקיונות לפסח, ועם זאת - שימו לב ששלב בי"ת ממש לא ידרוש ממכם זמן רב. רק רצון טוב. כמויות של רצון טוב!
    איך זה יקרה?
    כל אחד מהניקים הרשום מטה יעלה קטע טקסט באורך סביר (לא יפחת ממאתיים מילה!) ובו ינסה לשכנע אותנו מדוע ניק פלוני צריך לזכות. ממש כך. פשוט וקל. קצת פרגון. קצת עבודה על המידות שלנו. עלינו ללמוד לתת מעצמנו לזולת, למצוא מה טוב בכתיבה של השני.

    ההסבר המשכנע ביותר - יזכה את כותבו בסטיקר משגע של "חתן/ כלת פרס פרוג לכתיבה אגדתית ומופלאה". וכמובן - הזוכה המאושר/ת יוכל לנעוץ את הסטיקר כתמונת פרופיל חדשה, ולקבל המוןןןן תשומת לב בכל פרוג. מה שכולנו רוצים, נכון?
    בנוסף, ככל והזוכה יחפוץ בכך, הוא יוכל לשלוח לי קטע כתוב פרי עטו, ואפרסם אותו בשמחה בפעקל'ע!
    שווה, תודו.

    את הזוכה יבחרו מנהלי הפורום החדשים (
    @מ"ם @רותי רפפורט ) ואולי גם אנוכי.
    מבטיח לכם שיפוט הוגן ובלתי מוטה. בהתחייבות.

    להלן רשימת המשתתפים בשלב ב' של האתגר.

    הרבנית -
    @MIRIAMK תנסה לשכנע מדוע החומר של @nechamizak צריך לזכות בפרס.

    הרבנית -
    @ריפקא תנסה לשכנע אותנו מדוע החומר של @גני ילדים צריך לזכות בפרס.

    הרבנית -
    @nechamizak תנסה לשכנע אותנו מדוע החומר של @MIRIAMK צריך לזכות בפרס.

    הרבנית -
    @נקודת אמת תנסה לשכנע אותנו מדוע החומר של @ריפקא צריך לזכות בפרס.

    הרבנית -
    @גני ילדים תנסה לשכנע אותנו מדוע החומר של @נקודת אמת צריך לזכות בפרס.


    וכעת לעזרת גברים!
    הרב @יאן ינסה לשכנע אותנו במרץ מדוע החומר של @מחשבה אחת צריך לזכות בפרס הנחשק.

    הרב @יואב ברק ינסה לשכנע אותנו במרץ מדוע החומר של @יעקב1245 צריך לזכות בפרס הנחשק.

    הרב @עבדקן ינסה לשכנע אותנו במרץ מדוע החומר של @יואב ברק צריך לזכות בפרס הנחשק.

    הרב @מחשבה אחת ינסה לשכנע אותנו במרץ מדוע החומר של @עבדקן צריך לזכות בפרס הנחשק.

    הרב @יעקב1245 ינסה לשכנע אותנו במרץ מדוע החומר של @יאן צריך לזכות בפרס הנחשק.

    בהצלחה רבה!
    שימו לב - האתגר יינעל רק לאחר קבלת כל הקטעים. ניק שיתחמק מביצוע המטלה, ייענש קשות עד כדי.. אמממ... טוב, נחשוב על משהו.
    ועד פה. עכשיו תורכם. קדימהההההה!!!!!
    ב"ה.


    כְּדֵי חְלוּקֶּה


    וְאִם דַּל הוּא, מִסְכֵּן,
    וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת.
    וְהַדִּירָה שֶׁמְּמַשְׁכֵּן,
    אֶת הַחֶשְׁבּוֹן הוֹרֶגֶת.


    וְלָקַח עֶגְלַת בַּרְזֶל,
    חֲלֻדָּה וּרְחָבָה.
    וְגַלְגַּל אֶחָד פּוֹזֵל,
    מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה.


    וְשִׁלַּח אֶת שְׁנֵי בַּחוּרָיו,
    אֶל נְקֻדַּת הַחֲלֻקָּה.
    מִמִּזְרָח עַד מַעֲרָב,
    לְיוֹם שָׁלֵם תַּעֲסוּקָה.


    וַיִדָּחֲפוּ עִם כָּל הַשְּׁכוּנָה,
    מוּל עֲרֵמָה שֶׁל שַׂקִּים.
    מַצּוֹת חֲבוּרָה יָד וּמְכוֹנָה,
    בְּמִגְדָּלִים גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים.


    וַיָשֻׁבוּ מְשֻׁלְהָבִים,
    עִם גְּזָרִים בְּהַגְזָמָה.
    סְלָקִים לָרֹב טוֹבִים,
    וְטוֹן תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.


    וַיָבִיאוּ גַּם בָּצָל יָבֵשׁ,
    נוֹתַר מִשְּׁנַת שְׁמִינִית.
    וְקִילוֹ חְרֵיין עָבֵשׁ,
    לְמוֹצָאֵי הַתַּעֲנִית.


    וַיִסְחֲבוּ קַרְטוֹן מִיץ עֲנָבִים,
    בְּהֶכְשֵׁר הַבָּדָ"ץ יַ-ם.
    צִבְעוֹ אָפֹר כְּעָבִים,
    אוֹ חוּם כְּחֹל הַיָּם.


    וְלֹא יָבִיאוּ אָבוֹקָדוֹ,
    כִּי אֵין לְהַשִּׂיג הַשָּׁנָה.
    בַּחֹרֶף תָּקַף טוֹרְנָדוֹ,
    גַּם אֶת מַטָּעֵי הַבָּנָנָה.


    וִיסַדְּרוּ הַכֹּל בַּמִּטְבָּח,
    עַד לֹא נִרְאֵית מַרְצֶפֶת.
    וַעֲקֶרֶת הַבַּיִת, נֶעבַּעךְ,
    מֵעַל הָאַרְגָּזִים מְרַחֶפֶת.

    וַיִקְלְפוּ בְּיוֹם יוּ"ד דָּלֶ"ת,
    אֶת כָּל הַסְּחוֹרָה.
    וַיִצְלוּ עַל הַגַּחֶלֶת,
    אֶת הַזְּרוֹעַ לַקְּעָרָה.

    וַיֹאכְלוּ הַכֹּל, בַּלַּיְלָה הַהוּא,
    וְגַם בְּעוֹד חֲצִי שָׁנָה.
    בְּעֶרֶב ט' בְּאָב יֹאכְלוּ,
    אֶת הַבֵּיצָה הָאַחֲרוֹנָה...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה