קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
משתפת כאן קטע קצר שכתבתי. האמת שאני לא כזה מרוצה מהכתיבה, משהו כאן חסר לי. אני לא ממש יודעת איך לתאר את המסביב שיכניס לאוירה. אשמח לפידבקים ולרעיונות איך לשפר את זה.
כתבתי את הקטע אחרי כל האזעקות של הלילה אתמול כשחשבתי לעצמי מה קורה על פני השטח ומה קורה באמת, ברובד האמיתי של החיים.
הנה הקטע לפניכם:


בס"ד

לפעמים רואים את העולם מלמעלה.

אורי הביט על השמיים שמולו, חווה בכל חושיו את העוצמות שבידיו. הוא השליך מבט חטוף למטה.

מן הסתם בשעת לילה מאוחרת כזאת ישנים ילדים ופעוטות, אימהות עייפות ואבות מותשים. והוא, כן הוא אורי, הוא שומר עליהם.
בידיים שלו הכוח לדאוג לביטחונם.

הוא גמע מאות קילומטרים ומתחתיו כבר לא מדינת ישראל, הוא כבר מתקרב ליעד.

הנווט שלידו כיבד את שתיקתו הארוכה. שניהם ידעו שלפניהם משימה הרת גורל. הם עלולים שלא לחזור ממנה בשלום.

"אתם תקבלו את הקואורדינטות כשתגיעו 270 מעלות מצד מערב" – הקול נשמע בקשר.

אורי התקשח על מקומו. זה מגיע. נכון שהוא עשה זאת עשרות ואולי מאות פעמים, אבל בכל פעם מחדש הוא מרגיש מה בידיים שלו, מה מונח על כתפיו.5

"היעד בבירינג 045, צפון מזרח ממך, תתחיל שם צלילת תקיפה של 30 מעלות ותפיל פצצות לתוך המתחם המגודר."

אורי מביט על הנווט, הנווט מסדר את הקואורדינטות, יעד מושמד.

אלפי קילומטר משם יושב לו מרדכי, רכון על הגמרא. הוא מביט מסביבו בתחושת תסכול. הגמרא כנראה לא בשבילו. אין שום טעם בכך שהוא גורס גמרא בלי באמת להבין.

משמאלו יושב יצחק עם החברותא שלו ושניהם מתעמקים בסוגיה. יצחק עוזב לפתע את מקומו ורץ להביא ספר. "זו סוגיה של הריטב"א ואני רוצה לראות איך הוא מתרץ אותה", אומר יצחק.

מלפניו יושב דודי המתמיד ומסביר לעצמו תוך כדי הרמת אצבע לכל הכיוונים מה רש"י אומר ואיך התוספות מתרץ.

רק הוא, מרדכי, סתם גורס גמרא, אולי עדיף לו לומר תהילים וזהו?

הוא כמעט עוזב את בית המדרש כדי לחזור לחדרו, גם ככה הוא עייף ולילות שלמים של אזעקות כבר עשו את שלהם.

אבל אז הוא פתאום רואה ענן לבן שעולה מעליו, ענן שמכיל בתוכו את דף הגמרא שניסה ללמוד ללא הצלחה. הוא מביט בו בחוסר אמון. מביט מסביבו לראות אם גם אחרים שמו לב לזה, אבל לא. כולם שקועים בלימודם. הענן הזה הולך ומתעבה ועולה מעלה מעלה. מרדכי מצליח לראות איך הענן עולה מעל בית המדרש עד לשמיים ויוצר כמו חומה בצורה. במעומעם הוא שומע אזעקה ורואה איך הענן הזה חוסם את הטילים. הוא מביט מסביבו ורואה עוד עננים שעולים מחבריו לישיבה. העננים סובבים מטוסי קרב כמו בתוך בועה. אוחזים אותם ומנחים אותם ליעדם ובחזרה.

אורי מגיע חזרה בשלום. יורד מהמטוס ומקבל לחיצת יד חמה ממפקדו. "עשית עבודה טובה! כל העם עומד עליכם!"

וענני לימוד התורה חוזרים ומתפזרים ונאספים שוב. מילה ועוד מילה, שורה ועוד שורה. יוצרים חומה, מובילים ומנחים ומתרבים עם עוד שורה ועוד מילה. גרוסה או מתעמקת.

מרדכי מתעורר משנתו החפוזה. מסוחרר הוא נזכר בחיזיון, מביט בגמרא ויודע שכל עם ישראל נשען על כתפיו.
לא בשׁמיים היא?

עם שוך השמחות (עליהם נכתב
כאן), עויזר התעורר בוקר אחד עם הרגשה חזקה של מתיקות ועריבות התורה מפעמת בו. ככל שחלפו הדקות, ההרגשה הלכה והתעצמה, עד שעויזר המבולבל מצא את עצמו משתגע ומתלהט אחריה במרחב הסלון.

שושי שנבהלה לראות את בעלה המפוג'ם מתנדנד בעוצמה בעיניים עצומות, הציעה להכין ארוחת בוקר טובה כי 'נראה לה שמישהו פה רעב'. אבל עויזר החליט שלא בא לו. ובאופן כללי אפשר לוותר על ארוחות בוקר אם לא על ארוחות בכלל. "התורה כוללת כל הטובות שבעולם" הוא הסביר.

שושי אמרה שהיא מתפעלת מתשוקתו היוקדת, אם כי היא עדיין סקפטית בקטע של האוכל, ובכל מקרה כדאי שימצא מסגרת מסודרת לבטא את דחפיו הרוחניים, כי מהספה בבית אף פעם לא יוצא דברים טובים.

"כוילל!" הכריז עויזר "אני מוכרח כוילל".

כשהדיבוק חזר מהתפילה כבר היו בידיו רשימת כויללים פוטנציאליים, ולאחר שסעד את ליבו שבאופן מאד מפתיע נעשה רעב, פנה לארון הספרים. כי מה לעשות - בשביל להתקבל לכוילל איכותי צריך לבוא מוכן.

שושי הטובה עשתה הכול בשביל לאפשר לבעלה הצדיק ריכוז מוחלט (היא החביאה את הספינר). ובאמת כבר בסוף היום חבקו השניים יצירה תורנית מרשימה, ששילבה החל מתשובה עמוקה בהיתר עגונות ועד לווארטים מרעננים על פרשת השבוע. (כשבמהלך הדברים נשזרו לא מעט רמזים על דעתו הפוליטית של האמן...)

"אין ספק שזה יתפוס" חיכך עויזר את ידיו בסיפוק.

"אין ספק" פסקה שושי וניגשה לפנות את השולחן.

מי שלא בהכרח חשב כך היה הרב גודמן מ"בית אברהם", שעם סיום הופעתו של עויזר לא ידע אם לבכות או לבכות. הוא כבר ראה כמה אנשים וגם שמע כמה סברות בימי חייו, אבל מה שזה לא היה עכשיו, הצליח להפתיע גם אותו.

"תמיד ידעתי על 70 פנים לתורה", הוא אמר, "אף פעם לא הכרתי את החַבּוּרֶה הזאת."

"אז התקבלתי?" התרגש עויזר שהרגע רב בישראל הכיר בכוחו לחדש חידושים 'שלא נשמעו ממעמד הר סיני'. כלשון הרב עצמו.

"לא!" ענה ראש הכוילל וחתך ללימודו.

עויזר הנבוך חשב להפעיל פרוטקציות, אבל אז גילה שאין לו כאלה. מצד שני, שושי לא נשברה מהסיפור, היא אמרה שגם את תורת היחסות לא כולם מצליחים להבין וזה לא הופך את איינשטיין לפחות טוב, ובקיצור, כדאי לנסות כוילל נוסף. (לא שח"ו היא ידעה מה זה תורת היחסות, אבל גם את החַבּוּרֶה לא יכלה להסביר, כך שזה יצא טוב.)

בבוקר המחרת עויזר הופיע בשערי "היכל שלמה זלמן", ובלי להסס ניגש ישירות למי שזיהה כהראש כוילל.

"חשקה נפשי בלימוד התורה!" פתח ללא גינונים.

"ואיך זה קשור אליי??" הרחיק אותו האברך המסכן שלא התמודד עם פרץ הרגשות של ההלך.

כשהעניין הוברר, האברך הצביע על האיש המבוקש והמליץ לעויזר לפנות אליו.

דא עקא שהאחרון היה בדיוק באמצע ללון בעומקה של הלכה. מה שנקרא בז'רגון הפחות חזל"י – לתפור שינה על השולחן. וכידוע, ראשי כויללים לא אוהבים שמעירים אותם סתם כך ממצב זה.

ובכן, שניות ספורות לקח לעויזר להבריק את הרעיון, ותיכף התיישב בקצה השני של הספסל, כשבאמתחתו ביטחון עצמי מופרז וערימת ספרים משמעותית.

ובכן רבויסיי, אור התורה שבקע שם רגע אחרי זה... אחח. גם זקני צפת היו מסתנוורים.

עויזר החל ללמוד בחשק עז ובהתנדנדות קיצונית וקול תורתו הלך וחזק מאד. מאד.

אלא שהברקים שנשמעו מסוף המדרש ועד סופו הפריעו מן הסתם לאי אלו מקומיים, ותוך כדי שהעילוי עוקר הרים וטוחנם זה בזה במרץ, הסתובב לעברו יהודי מהספסל שלפני, וביקש אם אפשר להנמיך לטובת אלו שעדיין שומעים. אך עויזר שעתידו הרוחני עדיין נמנם על השולחן, סירב במרץ, "תורה היא וללמוד אני צריך" הוא צעק. וקיווה מאד שהרב שלשמאלו עֵד לאהבת ה' שמפעמת בקרבו (אם כי מתוך שינה).

בהמשך עויזר החל לשלב ניגונים, מה שגרם ליהודי להסתובב שוב והפעם לדרוש בתוקף 'שקט מוחלט'! עויזר לא התבלבל "זה לא הבית מדרש שלך. ואם יורשה לי, גם לא של אבא שלך" אמר וחזר לתלמודו.

כשמכונת התנ"ך החלה לשלב דפיקות אדירות בסיום כל משפט, שנתו של ראש הכוילל סוף סוף נגדעה. (יש לציין שהיא הייתה חזקה מאד.)

"אני רוצה ללמוד בכוילל שלך!" הכריז עויזר והרים את כיפתו של הרב למקומה על ראשו.

"מה יש לך אתה??" רטן הלה שהתברר כאיש פשוט ועייף. "תפנה לרב", אמר והצביע על לא פחות ממי שבית המדרש לא שייך לאביו. אופס.

בהמלצת שושי עויזר פירסס מיד.

הניסיון השלישי גם לא הביא בכנפיו בשורה גדולה, וכשעויזר סיים לפרט את הישיבות בהם למד ע"פ סדר הא-ב, הרב אמר ש'הוא היה שמח לקבל אותו אבל הוא פשוט לא רוצה'.

"את שומעת" פנה עויזר לשושי כשהבין שהעסק לא כזה פשוט "יכול להיות שהעניין עם הכוילל ייקח קצת זמן"

"לא נורא" אמרה שושי באמפתיה, "גם רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל 40."

עוזר אמר שנכון, אבל הוא מעדיף שזה יקרה קודם אם אפשר..."

ואכן הסוף הטוב הגיע מוקדם מהתחזית, הרב הנוכחי שהיה חמים במיוחד, לא בחן אותו ולא שאל יותר מדי שאלות, הוא רק לחץ את ידו בחום ואיחל 'בהצלחה מחר'.

עויזר הרגיש מיד שמצא את שחשקה נפשו, ומצדו גם לא התעניין יותר מדי. ואולי לכן נבהל לגלות את עצמו למחרת לומד זוהר בחברת מניין מקובלים. אבל למי אכפת, תורה היא וללמוד הוא צריך.



נ.ב. חבריי המלומדים.
אני מתלבט אם להמשיך בסדרה או שיש טעם לפגם בעונות שניות.
דעתכם חשובה לי אשמח לשמוע אותה.

ב"ה
הסבלנות שלי בימים כאלה?
לא קצרה… היא כבר יצאה לחל"ת.
יש מלחמה.
וזה משנה הכל.
דברים שפעם הייתי מדלגת עליהם באצילות נפש,
היום מקבלים זום אין, סלואו מושן, וקריינות דרמטית.
נגיד יוסי.
"יוסי, תוציא את הפח."
משפט פשוט, נכון?
רק שהוא כבר עבר אבולוציה:
בקשה → תזכורת → בקשה נרגשת → נאום מוטיבציה → איום מרומז → קבלה בשתיקה → הדחקה → ואז…
אזעקה.
עכשיו שימו לב לתזמון המושלם:
בדיוק כשהוא כבר כן קם עם השקית ביד,
בום.
אזעקה.
כאילו יש שם מישהו עם סטופר:
"אה, הוא זז? עכשיו! עכשיו תפעיל!"
ואז קורה הדבר הבלתי נסלח:
יוסי מניח את השקית בסלון.
לא בצד.
לא במטבח.
בסלון.
והיא… מטפטפת.
וזהו.
נגמרה המלחמה.
עכשיו זה אישי.
אני עומדת שם,
ומנהלת שיחה פנימית:
יש מלחמה.
אנשים במקלטים.
צריך פרופורציות.
אבל מצד שני,
יש טפטוף.
ואני שואלת את עצמי:
מה יותר חמור?
מצב ביטחוני?
או רוטב זבל על הרצפה?
(התשובה ברורה. אל תיתממו.)
ואם כבר פרופורציות,
מנחם היה צריך לכתוב פתק איחור.
כותב:
"ממד"
בלי מרכאות.
בלי גרשיים.
בלי כלום.
סתם ממד.
כמו אדם בלי עברית.
ואני קולטת:
אני היחידה במדינה שעוד נלחמת על סימני פיסוק.
כולם במלחמה.
ואני?
במלחמה על המרכאות.
ואז אומרים לי:
"נו, מה את רוצה? יש מלחמה."
נכון.
יש מלחמה.
אבל תגידו,
במלחמה לא משתמשים בפח?
לא מטפטפים?
לא שמים גרשיים?!
אתמול ניסיתי לצאת לקניות.
כלומר, תכננתי.
יצאתי.
חזרתי.
התלבטתי.
נשמעה התרעה.
חזרתי שוב.
בסוף נשארתי בבית עם רשימת קניות ותחושת הישג.
אבל בדרך,
העולם?
כרגיל.
פארק מלא.
חנויות מפוצצות.
אנשים עם עגלות כאילו אין מחר,
ואני מסתכלת סביב,
וחושבת:
רגע…
אולי אני היחידה שקלטה?
אולי יש הודעה שכולם קיבלו ורק אני לא?
"אין מלחמה. סתם ניסוי כלים. המשיכו כרגיל."
ואני?
עומדת שם עם עיניים פעורות,
ומוכנה לצעוק:
"סליחה! יש אזעקות! יש מציאות! קורה משהו!"
אבל אף אחד לא עוצר.
כולם ממשיכים.
ואז הבנתי.
לא שאני היחידה הנורמלית.
אני היחידה שעדיין מתרגשת מהנורמליות.
והכי גרוע?
שגיליתי שאני פראיירית.
לא פראיירית של כסף.
לא של זמן.
פראיירית של מציאות.
מאמינה למה שקורה.
לוקחת ברצינות אזעקה.
מתרגשת מטפטוף.
נפגעת מחוסר מרכאות.
בקיצור,
אם יש תואר חדש בארץ,
אני זכיתי בו בהצטיינות:
פראיירית רשמית לענייני "יש מלחמה באמת".
תעודה בדרך.
עם גרשיים.
ברור.
הימים מאתגרים.
הלחץ מורגש היטב בכל בית בישראל.
כל אחד מגיב לזה אחרת. אני, למשל, בהכחשה מפוקחת.

אני די חושש שזה יגיע. אני יודע איך זה עובד:
בהתחלה אתה שומע שמישהו שאתה מכיר טוב נפגע, וחבר נוסף גם הוא ספג לפני זמן קצר פגיעה ישירה. ואתה מבין שכל יום שעובר וזה לא פוגע בך, אתה בר מזל. בד בבד מחלחלת בך ההבנה שלא לעולם חוסן. איש לא מכוסה ביטוחית, ואין סומכין על הנס.

אינני נביא, אבל אני קשוב לתחושות ויודע לתרחש התפתחויות צפויות מראש, על בסיס מידע מודיעיני גלוי. לא רוצה לפתוח פה, אבל כבר נאמר "דאגה בלב איש ישחנה", לא בריא לבשל את הלב במיצי הדאגה של עצמו.

חוששני שצפויה פגיעה. פגיעה ישירה קשה בי. כזו שעשויה לגרום לכך שאקרוס מעוצמת הפגיעה כאשר המקרר, התנור וכיסאות העץ הכבדים של הסלון יהיו עליי, חלילה.
כי במלחמה כמו במלחמה, המחירים הם כבדים, וכל אחד עלול לשלם אותם.

זה יהיה כואב וקשה, ללא ספק, אבל אני בטוח שאעבור את זה בגבורה.

בינתיים, כפי שפתחתי, אני בהכחשה. מנסה לחיות חיי שגרה מלאים. ומודה על כל יום שעובר שבו היא לא דוחפת לי את הסמרטוט ליד ואומרת: "דייי. עשיתי מספיק. המקרר, התנור וכיסאות העץ של הסלון – עליך".
  • 39
  • אני צריכה לכתוב שיר למצגת חיזוק בנושא תפילת שחרית בשבת..
    (עם עריכה של דמויות מצוירות מתוקותת)
    כתבתי משהו ומרגיש לי לא אחיד ומבולגן קצת..:




    ושוב שבת בבוקר אהממ בצהריים
    אני מתמתחת פותחת זוג עיניים
    מתי חצות? עוד שלושים דקות?
    אין זמן להתעכב או סתם לחכות!!

    מעיפה את השמיכה ורצה לברז
    אין זמן, מוכרחה להזדרז
    לוקחת סידור ומבליעה את התפילה
    סימנתי וי על עוד מטלה.

    ובשעות החולפות בצהרי השבת
    על כל העניין העמקתי מבט
    כי למה לי לקום בשעות שכאלה
    אולי זה כדאי לנסות את הפלא

    להשכים בשבת לפני זמן תפילה
    לקום להתפלל כך מילה במילה
    נכון זה קשה אבל שווה זה ודאי
    כך חשבתי והשתכנעתי למדי

    עד שקול אחר בי ביטל, אמר שטויות
    שבת היא לשינה ויש לי ראיות
    "שינה בשבת תענוג" ו"יום מנוחה"
    מקסימום תתפללי שתי מנחה

    בשבת שאחרי הייתה לנו שמחה
    נסענו לדרום כל המשפחה
    והשכם בבוקר מצאתי ת'עצמי נכנסת
    לתפילת שחרית - בבית הכנסת!

    חייבת לראות את דָּוִד קורא בתורה
    בטח הוא יסמיק ויובך נורא
    בקיצור אין מצב שאני מפספסת
    ולכן עכשיו אני פה בבית כנסת

    טוב מה אני אגיד זו חוויה ייחודית
    היה שווה- יטענו גם שרי ויהודית
    צעדנו יחדיו להתפלל מוקדם
    וישר הלכנו לערוך באולם

    אבל מה, כל שבוע אקום בשבע בבוקר?
    האם ההשקעה לא תעלה לי ביוקר?
    אך תוך כדי עולה בי מחשבה נחושה
    לא שווה להחמיץ כזו תחושה

    ועל שכר לעתיד מי בכלל דיבר
    ולתפילת שבת כה קל להתחבר
    ומי שלא טעם זאת לא יבין
    והתשלום עוד יבוא- תקילין וטבין..

    וכך החלטתי לנסות שבתותיים
    קמתי השכם ולא בצהריים
    והתשלום של שבת הרי הוא פי אלף
    ואיך שינה תתיימר להיות חלף?

    התעמקתי בתפילה ובכל השינויים
    היה מעניין והיו עוד גילויים
    לדוגמה שלפני סעודת היום
    מגיעים הדודים משפחת ראם

    לא אמשיך להסביר אך הרווח גדול
    האמת שמאז קצת קשה לי לחדול
    ואם אני מספיקה תפילה במניין
    הוא מתעצם פי כמה וכמה – העניין

    נכון, אחרי שבוע מתיש של לימודים
    כולם רוצים רק לישון, מודים?
    אבל לפום צערא אגרא מתבטא פה היטב
    אז קיבלתי על עצמי זאת בלי להתחייב..

    שבת שלום!!!
    ב"ה

    האזינו לראיון ברייקינג ניוז, טראמפ וביבי:

    המראיין פותח בנימוס:
    "שלום לשניכם. רק שאלה קטנה, איך זה מסתדר עם זה שאתם… לא?"

    טראמפ מנופף ביד:
    "Fake news. כל הסיפור הזה, פייק. הכי פייק שהיה. אני מכיר פייק, זה פייק ברמה נמוכה."

    ביבי מחייך חצי חיוך:
    "תראה, אני לא מתרגש. כבר היו הכרזות. בסוף המציאות חזקה מהכול."

    המראיין נשען קדימה:
    "אז בואו נבדוק מציאות. תוכיחו שאתם לא AI."

    ביבי מיד נכנס למוד:
    "תשמע, זה לא כזה פשוט. יש פה עניין מורכב, רב-שכבתי, עם השלכות"

    המראיין קוטע:
    "סליחה, זה נשמע בדיוק כמו תשובה של AI."

    ביבי מרים כוס קפה, לוקח שלוק קטן, עוצם עיניים לרגע:
    "קפה."

    המראיין:
    "כן… גם את זה שתית כל השנים האחרונות."

    ביבי לא מוותר:
    "לא, אבל עכשיו זה עדכני. זה קפה של היום, טרי."

    המראיין:
    "או קפה משוחזר ברזולוציה גבוהה."

    טראמפ מתערב:
    "I have the best proof. Nobody has proofs like me."

    המראיין:
    "כן?"

    טראמפ:
    "יש לי קמט חדש. קמט מדהים. אנשים באים לראות אותו."

    ביבי לא נשאר מאחור:
    "אני אעדכן אותך, נוספה לי עוד שערה לבנה. זה תהליך. זה מנהיגות."

    המראיין מחייך:
    "או שזה פילטר טוב."

    שתיקה קלה.

    ביבי מנסה לשנות כיוון:
    "רגע… אה, רגע, איבדתי את החוט… מה רציתי להגיד…"

    שתיקה קצרה.

    ואז מיד ממשיך:
    "בסופו של דבר יש כאן שאלה עמוקה שצריך לבחון אותה לעומק."

    המראיין מחייך:
    "החוט נמצא מהר מדי."

    טראמפ מתקרב:
    "תסתכל טוב. זה אמיתי."

    המראיין:
    "זה נראה מאוד… מתוכנת."

    טראמפ מתעצבן:
    "NO! אני כועס עכשיו! זה כעס אמיתי!"

    המראיין:
    "זה כעס מאוד עקבי."

    טראמפ:
    "זה כעס חדש!
    אני לא כעסתי ככה אף פעם!"


    המראיין:
    "דווקא כן."
    עם אותם משפטים."

    שתיקה.

    ביבי מנסה שוב:
    "אני אגיד לך משהו אישי, כואב לי הגב היום."

    המראיין:
    "משפט אנושי מאוד."

    ביבי מהנהן, מרוצה.

    המראיין ממשיך:
    "שנאמר כבר מיליוני פעמים."

    שתיקה.

    טראמפ פונה לביבי בלחץ:
    "תגיד משהו לא צפוי!"

    ביבי חושב רגע…
    "אני… משנה את דעתי."

    המראיין מתעניין:
    "כן?"

    ביבי:
    "אני עדיין חושב אותו דבר, אבל אחרת."

    המראיין:
    "...מרשים."

    ביבי מתקרב, בקול נמוך יותר:
    "אתמול חיסלנו יעד מאוד משמעותי."

    המראיין:
    "מי?"

    ביבי:
    "אני לא נכנס לפרטים."

    המראיין:
    "ברור. אז אולי בעצם אתה היעד, וזה שמדבר איתי עכשיו זה AI?"

    טראמפ פונה לביבי:
    "זה נהיה רע מאוד. Very bad. אפילו בשביל פייק."

    ביבי עונה לו בשקט:
    "אנחנו מנהלים את האירוע."

    המראיין מרים דף ריק:
    "שאלה אחרונה, תנו לי משהו עדכני, ספונטני, לא מתוסרט."

    טראמפ בלי לחשוב:
    "This interview is rigged."

    ביבי מיד אחריו:
    "אני לא חושב שזה הפורום להיכנס לזה."

    המראיין עוצר. מביט בהם. ואז למצלמה:
    "...טוב, זה כבר מוגזם."

    כיתוב על המסך:
    "לא ניתן לאמת את קיומם של המשתתפים. גם הם לא הצליחו."
    קוראת מילים שכתבתי פעם.

    -מילים?

    לא, זה לא מילים,
    זה לב.
    מדמם.

    -אוקי, אה.. וואו אה...

    פסדר לא צריך לגמגם,
    הכל טוב!
    היום זה לא מזיז לי.

    -ת'לב?

    ת'מילימטר של הקצה.
    ועוד כתבתי שם אבוש, עם "וש" בסוף,
    דיברתי איתו ככה חופשי.

    -ו...מה, מה היום?

    היום? חה
    היום...
    היום אני לא ראויה בכלל!
    כבר שניייים לא התפללתי,
    מדברת פה ושם ככה במילים שלי.
    רק כשאני צריכה...

    -אה.

    להיות כנה רגע?

    -רוצה?

    כן, נו אני לא יכולה אחרת,
    אז ת'אמת שמשהו זז לי שם בתוכו.
    קופץ לי שם כל היום, באזור של הלב.

    -קופצת.

    כע, לא רגועה הבחורה...

    -נשומה ווי ביסטו🎶

    מה זה כמו שרח בת אשר "עוד יוסף חי"?
    אפשר לדבר ברור,
    כן זאת הנשמה 'שלי...
    היא... לא מוכנה לוותר לי!
    היא רוצה ש...
    אני אקום מחר מוקדם.

    -היום.

    כן... נכון, זה כבר היום...
    ושאני אתפלל.

    -את יכולה!

    לא נכ- - אה... אמרנו שאמיתיים פה. אה..
    אז... כן, אני יכולה.

    -נו

    לא רוצה.
    לאאאא רוצהההההההההה
    לא יודעת למה!!!!
    😭😭😭😭😭
    - - -
    וזה כואב לי.😢
    ..... !!!!
    אבאאאא!!!!

    -אבא? אמרת ש...

    כן, אבא.
    תפסת אותי על חם.
    ...
    ...
    על הכי חם בעולם! הכי מחבק!

    -אוהב.

    אוהב, נכון.

    -גם ככה!

    גם ככה.
    רגע, גם ככה?

    - ככה!
    🤍
    'הלוואי שכל החרדים היו כמוך'.... מי מאיתנו לא שמע את המשפט הזה עשרות פעמים בחייו.

    מדובר כביכול במחמאה. מעין תעודת כבוד פרטנית שחרדי מקבל מחילוני מצוי, על היותו חרדי נסבל יחסית, בשונה משאר אחיו המאוסים והמיותרים.

    לא פעם חשבתי מה היה קורה אילו היינו אומרים לחילוני 'הלוואי שכל החילונים היו כמוך'?

    למרות ההחרגה לטובה שקיבל, סביר להניח שהוא היה מתעצבן ושואל 'מה לא בסדר בחילוניות, מאיפה החוצפה שלך לחשוב שהעגלה שלכם מלאה ושלנו ריקה? תאמין לי שהחילוני הכי גרוע, טוב פי עשרים מהחרדי הטוב ביותר' היה מקנח בזעם.

    הבוקר נכנסתי לחוות הטענה של רכבים חשמליים כדי להטעין את הרכב שאין לי. מצאתי שם חילוני תל-אביבי גבה קומה שהילת החשיבות העצמית שלו מקרינה למרחקים עצומים. הוא היה קצת אבוד. שמתי לב שהוא הסתבך בתהליך התשלום וההטענה. הצעתי לו את עזרתי, הוא ממש שמח.

    'הרגע קיבלתי את הרכב מהיבואן ואני עוד לא בדיוק יודע איך מתנהגים אתו' שיתף במבוכה.

    במהלך ההמתנה הממושכת להשלמת ההטענה, התפתחה בינינו שיחה אנושית נעימה.

    ואז כצפוי זה הגיע, לקראת סיום. הוא לחץ לי יד ואמר 'הלוואי שכל ה...'

    'חילונים היו כמוך' דרסתי את מילותיו באלה שלי.

    הוא היה נבוך ושאל 'למה אמרת את זה'?

    'משום שכל החרדים הם כבר די כמוני' עניתי 'עכשיו נותר רק שהחילונים ישתוו לאישיותי הנאצלת' סיכמתי בקריצה.

    הוא לא הסכים וענה בנימוס, 'אתה משהו מיוחד, לא כל החרדים ככה'.

    הוא בעצמו לא האמין עד כמה מהר הוא יודה בפני שכל החרדים דווקא כן כמוני.

    גלשתי עם הרכב החוצה ממגרש ההטענה, ובבואי להשתלב בנתיב הראשי כמעט התנגשתי ברכב נוצץ, לא ברור באשמת מי.

    הנהג שמולי פתח את החלון וצעק 'מי נתן לך רישיון? אהה בטח, זה חרדי, אתם כולכם אותו דבר'.

    לקח לי ולו שנייה להבין שהוויכוח שניהלנו לפני שלוש דקות הוכרע ברגע זה.
    בְּצָהֳרֵי יוֹם, בְּתַחֲנַת בֵּטוֹן, יוֹשֵׁב אָדָם בִּפְרָאק וְעַל בִּרְכָּיו תִּיקוֹ.
    וּלְצִדּוֹ בַּסַּפְסָל הַחַם, מַמְתִּין יֶלֶד נֶחְמָד לָבוּשׁ חֻלְצַת טְרִיקוֹ.
    עוֹמֶדֶת שָׁם גַּם אִשָּׁה עִם סַלִּים, בְּצֵל גַּג הָאֶבֶן חוֹסָה.
    וּבַחוּץ, עַסְקָן שֶׁאֶת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא חָשׁ, הוּא טָרוּד בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הר"מ נוֹשֵׂא עֲרֵמַת סְפָרִים בִּשְׁבִיל הַשִּׁעוּר.
    הַיֶּלֶד בְּדַרְכּוֹ אֶל הַמִּגְרָשׁ וְתַחַת זְרוֹעוֹ כַּדּוּר.
    הַגְּבֶרֶת סוֹחֶבֶת שְׁנֵי קִילוֹ קֶמַח בִּשְׁבִיל הָעִסָּה.
    וְהָעַסְקָן אוֹחֵז בְּמַכְשִׁיר מְשֻׁכְלָל לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    אֶת שַׂרְעַפֵּי שְׁלָשְׁתָּם מַחְשָׁבָה תָּפְסָה.
    וְרֶשֶׁת קִמְטֵי רִכּוּז עַל מִצְחָם נִפְרְשָׂה.
    הַמַּגִּיד שִׁעוּר מֵכִין ווֹרְט.
    הַיֶּלֶד מְשַׁנֵּן חֻקֵּי סְפּוֹרְט.
    הָאִשָּׁה מְתַכְנֶנֶת טוֹרְט.
    אַךְ הָעַסְקָן לַחֲשֹׁב מֵעוֹלָם לֹא נִסָּה.
    הוּא טָרוּד יוֹתֵר מִדַּי בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    קַו שָׁלוֹשׁ הִגִּיעַ וּפָתַח דְּלָתוֹת. רַעַשׁ, הֲמֻלָּה.
    הָאִשָּׁה מִזְדָּרֶזֶת לָקוּם, זֶהוּ הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלָּהּ.
    סַלֶּיהָ הִיא אוֹסֶפֶת, אֶת הַתִּיק עַל כְּתֵפָהּ תּוֹלָה.
    וְהַיֶּלֶד קוֹפֵץ וּמוֹשִׁיט לָהּ חֲבִילַת קֶמַח שֶׁנָּפְלָה.
    הַנַּהָג הִרְעִים בִּמְנוֹעָיו וְסָגַר דְּלָתוֹת מִיָּד כְּשֶׁנִּכְנְסָה.
    וְעַד שֶׁהָעַסְקָן הֵרִים מַבָּטוֹ, הָאוֹטוֹבּוּס בִּלְעָדָיו נָסַע.
    זוֹ פַּעַם שִׁשִּׁית שֶׁעֵינוֹ הַטְּרוּדָה אֶת קַו שָׁלוֹשׁ פִסְפְסָה.
    מָה לַעֲשׂוֹת, בַּמָּסָךְ מֵידָע חִיּוּנִי בְּיוֹתֵר, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    מוֹנִית עָצְרָה, הר"מ עָלָה וְהִזְמִין אֶת הָעַסְקָן לְהִצְטָרֵף.
    הַלָּה לֹא שָׁמַע, מִמְּקוֹמוֹ לֹא זָע, אֶת הַמָּסָךְ מַבָּטוֹ טוֹרֵף.
    הר"מ קָרָא לוֹ שׁוּב וָשׁוּב, וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁהַתִּקְוָה אָפְסָה.
    הַמּוֹנִית עָזְבָה מִבְּלִי שֶׁהָעַסְקָן יַבְחִין בְּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה.
    הַיְּכֹלֶת לִקְלֹט אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבוֹ, מִזְּמַן נֶהֶרְסָה.
    הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲמֹל בַּחֲרִיצוּת רַבָּה עַל צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הַזְּמַן חָלַף, הַתַּחֲנָה רֵיקָה, הַשֶּׁמֶשׁ לְצַד מַעֲרָב קָרְסָה.
    אֲבָל עַל הָעַסְקָן שֶׁלָּנוּ, הַהַמְתָּנָה עֲדַיִן לֹא נִמְאֲסָה.
    נִדְמֶה שֶׁמּוּכָן הוּא לְהַמְשִׁיךְ וְלַעֲמֹד פֹּה עַד גְּסִיסָה.
    בְּנֶאֱמָנוּת חַסְרַת פְּשָׁרוֹת תְּשׂוּמֶת לִבּוֹ בְּכַף יָדוֹ תְּפוּסָה.
    הוּא מֻכְרָח לְהִתְרַכֵּז הֵיטֵב שֶׁלֹּא תֵּצֵא לוֹ שְׁגִיאָה גַּסָּה.
    יֵשׁ לְהִזָּהֵר, הֲרֵי עַל הַכַּף כָּאן מֻטָּלִים, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הָעֶרֶב קָרַב, נִשְׁבַּר הַשָּׁרָב, גֶּשֶׁם אֶת הָרְחוֹב כִּסָּה.
    הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, מִפְּנֵי הַטִּפּוֹת פָּתְחוּ בִּמְנוּסָה.
    אַךְ הָעַסְקָן הָרָטֹב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִצַּב בְּהַתְרָסָה.
    וְלֹא חָדַל מִלְּגָרֵד בַּמָּסָךְ, כְּמוֹ בְּפֶצַע עִם מֻרְסָה.

    גַּם כְּשֶׁאוֹפַנּוֹעַ חָלַף עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה בְּטִיסָה.
    וְקוֹמָתוֹ הַשְּׁחוּחָה שֶׁל עַסְקָנֵנוּ כִּמְעַט וְנִדְרְסָה.
    לְמַלְמֵל "אוֹיְשׁ", זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהוּא עָשָׂה.
    הֲרֵי מָה חֲשׁוּבִים הַחַיִּים, לְעֻמַּת צָרְכֵי פַּרְנָסָה?

    לַיְלָה יָרַד מִזְּמַן, עַל הֲמֻלַּת הָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה נִפְרְסָה.
    הָרִיצוֹת הַצְּעָקוֹת וְהַבָּלָגָן, הַמִּסְחָר הַטְרָדּוֹת וְהַתְּסִיסָה.
    הַכֹּל שָׁכַךְ, נִרְגַּע וְהִתְעַמְעֵם, הָעִיר הִשְׁתַּתְּקָה וְהִתְפַּיְּסָה.
    בְּחַדְרֵי הַיְּלָדִים כָּבִים הָאוֹרוֹת, נָשִׁים מְקַפְּלוֹת כְּבִיסָה.
    אַבָּא בְּנַעֲלֵי בַּיִת יוֹשֵׁב לוֹ עִם כּוֹס תֶּה וְעִתּוֹן בַּכֻּרְסָה.
    וְאִמָּא מְפַזֶּמֶת שִׁירֵי עֶרֶשׂ מְתוּקִים וּמְנַדְנֶדֶת עֲרִיסָה.
    בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם מִישֶׁהוּ עוֹמֵד בָּדָד, בִּשְׁאִיפָה כְּמוּסָה.
    לִגְלֹשׁ, רַק עוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת וְדַי. נוּ... לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    אוּלַי קָנִיתָ אֶת הַמַּכְשִׁיר לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
    אֲבָל מֵאָז הַמַּטָּרָה הַזֹּאת לְגַמְרֵי סֹרְסָה.
    אֵלּוּ רַק הוֹצָאוֹת, אֵין כָּאן שׁוּם הַכְנָסָה.
    לְ'צָרְכֵי בִּדּוּר' יֵשׁ לְהַחְלִיף אֶת הַגִּרְסָה.
    הַיּוֹם לִבְּךָ כְּבָר בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת מְשֻׁסָּע.

    מֵהָעֲדִינוּת שֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁאֲרָה אֲפִלּוּ פִּסָּה.
    נִשְׂרָךְ בְּעִקְבוֹת הָעֵדֶר הַדִּיגִיטָלִי כְּמוֹ כִּבְשָׂה.
    בְּאֹפֶן שֶׁשִּׁנָּה לְךָ לַחֲלוּטִין אֶת כָּל הַתְּפִיסָה.
    דֶּרֶךְ הַחֲשִׁיבָה וְהַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלְּךָ, הֻנְדְּסָה.
    בִּמְקוֹם תֹּכֶן מַהוּתִי שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ זְכוּת כְּנִיסָה.
    כָּל שְׁטוּת מְסֻדֶּרֶת בְּמוֹחֲךָ כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא.
    וְלֹא נַזְכִּיר פֹּה דְּבָרִים שֶׁלֹּא רְאוּיִים לְהַדְפָּסָה.
    הִתְנַהֲגוּת שֶׁאֶת הַשְּׁכִינָה מַרְחִיקָה וּמַכְעִיסָה.
    וּבַת קוֹל קוֹרֵאת: הוֹי מִי נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.

    כַּמּוּת הַמֵּידָע הַמְּיֻתָּר שֶׁלְּרֹאשְׁךָ נִדְחֲסָה.
    מְבַלְבֶּלֶת אֶת הָעֶשְׁתּוֹנוֹת וַעֲלֵיהֶם לְמַעֲמָסָה.
    וְהַזְּמַן נִמְתָּח בְּלִי תַּכְלִית כְּמוֹ גּוּמִי לְעִיסָה.
    וְיֵשׁ לַחֲשֹׁשׁ שֶׁאִם לֹא תִּפָּסֵק הַהַאֲבָסָה.
    כָּל הַמּוֹחַ שֶׁלְּךָ יִתְמוֹסֵס וְיֵהָפֵךְ לְדַיְסָה.

    הַמַּכְשִׁיר מְיֹעָד רַק לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
    זֶה דָּבָר שֶׁהָאֱלֹקִים אוֹתְךָ בּוֹ נִסָּה.
    אָז תִּהְיֶה אַמִּיץ וְתוֹדֶה בַּתְּבוּסָה.
    תַּעֲצֹר וּתְבַצֵּעַ מַהֵר פְּנִיַּת פַּרְסָה.
    וְהַחֲזֵר שׁוּב אֶת הַמַּטָּרָה לִבְסִיסָהּ.

    ִ
    אני כספומט.

    זה לא נראה אמנם, אבל זה מה שנהייתי בימים שלפני פסח.

    אני עומד בחזית הבנק; יד אחת מושטת פנימה לתוך הסניף, מטעינה אותי במזומנים תמורת ריביות נשכניות, ויד אחרת מוציאה שטרות מגוהצים - משיכה אחר משיכה.

    אני והמכונה הכסופה שמקיאה כסף לפי דרישה, חולקים עכשיו צורת חיים זהה. שנינו גרים ברחוב – אף אחד, או יותר נכון, אף אחת לא ממש צריכה אותנו בבית. אנחנו אוכלים בחוץ, ובלילות שבהם מנקים את חדר השינה, גם ישנים על המדרכה שליד הבנק.

    כמו כספומט מתכתי והרמטי אני מנסה לשמור על הכסף – להוציא רק מה שיש. אני כותב ש'אין כיסוי מספק', אלא שהגבאי של קמחא דפסחא, היא והילדים כבר יודעים בדיוק איפה ללחוץ כדי לגרום לי לפלוט שטרות בקצב מסחרר.

    בכל בוקר אני רואה את הרכב הממוגן של 'ברינקס' עוצר, חמוש עם שקיי כסף בידו מזנק ממנו ומזין את כל הכספומטים. חוץ מאותי.

    הבוקר זה היה שונה. החמוש חמור הסבר של 'ברינקס' זינק כהרגלו מהרכב. אישה צעדה מולו ודרשה ממנו את כל הכסף, הוא החוויר כסיד, מסר לה את כל השקים המנופחים מבלי להתווכח.

    "אבל היא אפילו לא חמושה", אמרתי לו בהלם כשהלכה, "כן, אבל זו אשתי", ענה.

    התייפחנו זה על כתפו של זה.
    שלום לכולם, הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן כלום, לא הגיעה אלי השראה. הייתי יותר מרוכזת בלקרוא סיפורים ולהגיב. עכשיו אני שמה כאן משהו שכתבתי מזמן לביקורת. חשבתי שזה מתאים לתקופה של לפני פסח. אז הנה זה לפניכם, אשמח מאוד לביקורת.

    אסנת מנהלת זמן

    אסנת מביטה בסיפוק אל עבר 9 הנשים המביטות בה בציפיה.

    "הכנתי לכן תיקיה עם לוח שנה. הלוח הזה ישרת אותנו משבועיים לפני פורים ועד לפסח. בלוח הזה נכתוב את כל המשימות עד לפסח. עלינו להתחיל ראשית כל להתכונן לפורים. יש תחפושות, משלוחי מנות, סעודת פורים. את הכל צריך לסיים עד יומיים לפני פורים.

    אחרי פורים צריך להתארגן לפסח. אתן תרשומנה לכן על הלוח המחיק את המשימות ופעם הבאה נעבור על המשימות שלכן וננסה להתאים אותן למציאות."

    ציפי מביטה על הלוח. "תגידי, את רוצה להגיד לי שיש לנו רק 7 שבועות עד לפסח???"

    החרדה תופסת את כולן, קולות נשמעים, ויכוחים, היסטריה.

    "בדיוק בגלל זה אנחנו כאן", אסנת מחייכת. "כולנו נתארגן השנה לפסח כמו שצריך, אין לכן מה לדאוג."

    אריה מגיע אחרי שעה. "נו, איך היה?" אסנת נכנסת לרכב, נאנחת בסיפוק. "בכל פעם שאני מעבירה את הסדנא הזאת אני חשה איזו שליחות יש לי, וכמה חשוב לארגן את הזמן. אני שומעת מכולן איך הזמן טס להן, איך הן לא מצליחות להתארגן, ותמיד תמיד התירוץ הוא שהיה להן עומס בעבודה, וקשה עם הילדים, והבעל." אריה מחייך. מי כמוהו מכיר את אשת החיל שלו. הבית תמיד מתוקתק, ערב שבת תמיד רגוע. "זה לא עניין של אופי?" הוא שואל. "תראה, בוודאי שכן, אבל בסופו של דבר הכל זה חשיבה ותכנון זמן. גם האדם הרגוע והמסודר ביותר עלול למצוא את עצמו בלחץ זמן אם הוא לא חשב ותכנן את הזמן שלו מראש."

    "אמא!" חזקי מתרפק על אמו. "אמא, תראי מה הרבה בחיידר הביא לי!" הוא שולף דף מהתיק ומראה לאמו. אסנת מרפרפת על השורות, עיניה גדלות בהפתעה.

    "אריה, ראית את זה? המלמד בחיידר רוצה שנגיע אליו לשיחה, קרה משהו?"

    אריה לוקח את הפתק. "טוב, אני אטפל בזה, אל תדאגי, אני הולך לעשות כמה טלפונים".

    אסנת מעיפה מבט ללוח השנה. מחר בתשע בבוקר, סדנת ניהול זמן בסמינר חיפה, עליה להגיע בזמן. זה אומר לקום בחמש, לקחת את הרכבת של שש, להגיע בשמונה ועשרים לתחנת מרכז השמונה, משם כבר תגיע מונית לקחת אותה. זה הסיכום שלה עם הסמינר. לא פשוט להגיע לחיפה מירושלים, צריך להתארגן בחכמה.

    "אסנת, יש לך טלפון!" אריה מגיע אליה עם הטלפון ביד, "היא אומרת ששכחת משהו בשיעור".

    "הלו"

    "אסנת, תקשיבי, נראה לי היתה לך טעות, הלוח הוא של שנה שעברה".

    "מי מדברת?"

    "זו אני, ציפי, תראי, בכלל אין כאן אדר א' וב', רק אדר, ופסח בכלל יוצא כאן ביום רביעי ולא ביום שני כמו השנה.."

    "איך זה יכול להיות?? אני לא מבינה מה קרה כאן", עיניה מביטות לכל עבר, מחפשות משענת, חיוורון מציף את פניה. היא מתיישבת.

    "בסדר, אל תקחי קשה, סך הכל טעית בשנה, קורה. רק רציתי להגיד לך להביא את הלוחות הנכונים למפגש הבא."

    "אסנת, הרבה מהחיידר רוצה את שנינו דחוף מחר, אבל יש לך סמינר, לא?" אריה מגיח מחדר השינה. "הוא לא רצה להגיד לי מה קרה, אבל אמר שחשוב שנגיע ביחד".

    חשבון מהיר מגלה לה שאם לא תגיע מחר לסמינר, לא תוכל לבקר את חברתה משכבר הימים בחיפה, מה שאומר שהיא גם לא תוכל לקחת ממנה בחזרה את הספר שהשאילה לה, והיא צריכה את הספר ממש דחוף כדי לצלם ממנו כמה מאמרים, ואז לא יהיה לה חומר מוכן למפגש הבא, מה שתכננה זמן רב כל כך, ובכלל צריך להכין לוחות שנה חדשים ו...

    "אסנת, אז מה להגיד לו?" אריה עם הטלפון ביד, מבט דחוף בעיניו.

    "מממה? אבל, אבל, אני צריכה לעשות צילומים מהספר, וגם הלוחות..."

    "לוחות הברית"? זיק קונדסי בעיניו של אריה. "נראה לי שהם נמצאים אי שם ברומא, בותיקן".

    זו פעם ראשונה שאסנת חשה חוסר אונים. באזניה היא שומעת מגדל קלפים מתמוטט, או שמא אלו קולותיהם של שברי לוחות נשברים?

    "מה עושים כאשר כל הסדר והארגון משתבש?" היא תולה עיניים מצפות באריה.

    "אולי צריך לקבל לפעמים את הסדר והארגון של השם. ופשוט להיכנע. לא הכל בידיים שלנו."

    אסנת מביטה בתשע הנשים המביטות בה בציפיה. "הפעם", היא אומרת, "הפעם אני רוצה לדבר על ניהול זמן נכון ביחד עם הפרטנר שלנו", היא מחייכת.

    "הפרטנר?" כך ציפי, "את מתכוונת לבעלים שלנו?"

    "לא, לא הבעל, למרות שבוודאי נכון לתכנן יחד איתו. אבל אני מתכוונת לאבא שלנו בשמיים. לזכור שהזמן הוא שלו וממנו, ושהוא נותן לנו את הרשות והיכולת והכוח להתנהל בזמן."

    היא מחלקת את הלוחות החדשים.

    "ועכשיו, נתחיל לתכנן את הזמן שלנו עד פסח. ונזכור, שלא אנחנו עושות ולא אנחנו נכשלות. זה הכל רק הוא".
    "רד למטה," אומר לי משה דרך קו הטלפון המקוטע למחצה, "אני מחכה לך."

    אני, כמו כל בן משפחה טוב, לוקח את מעט מטלטלי ויורד, על אף שאין לי מושג על מה ולמה יצא דווקא עלי חרון האף הזה הנקרא נסיעה ברכב במשך שמונה שעות רצופות.

    "יופי, טוב שהגעת," משה צופר לי בלי סיבה, ואני פותח את הדלת ונכנס פנימה.

    משה מסיע אותי לירושלים.

    כלומר, אני מניח שזה ירושלים. עם משה אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות. אצל משה יש שני סוגי נסיעות: נסיעות לירושלים ונסיעות שמתבררות בסוף שהן היו בעצם לירושלים.

    הוא נוהג בשלווה עמוקה של אדם שיודע בדיוק לאן הוא נוסע אבל מסרב לחלוק את המידע הזה עם שאר האנושות.

    אחרי כמה דקות של ישיבה מעיקה, הכוללת החלפת תחנות ברדיו כל דקה ורבע וקולות שתיה מפחית קולה מצ'וקמקת שניצבת על מסעד הנהג שבנינו, מוחי כבר קודח מרוב חום ולעיני כבר נמאס לספור רכבים צהובים, ולכן אני שואל סוף סוף: "משה, לאן אנחנו נוסעים?"

    משה לא עונה.

    זה לא שהוא לא שמע. משה שומע הכול. פעם הוא שמע אותי חושב. אבל יש לו עיקרון: לשאלות פשוטות הוא עונה רק בעקיפין, ואם אפשר הדרך המועדפת היא סיפור.

    אנחנו חולפים על פני משאית, שלט חום שמכריז על אתר ארכיאולוגי שבו כנראה נמצא פעם כפתור מתקופת החשמונאים, ומכונית עם מדבקה שמכריזה בגאווה: 'אני פולט עשן!' (יש מצב שבסוף היה סימן שאלה, אבל אני לא זוכר כרגע.). אני שואל אותו שוב: "משה, חם לי כבר ואני צמא, והצ'קמוקים של הקולה עושים לי כאב ראש. למען השם, תוכל להגיד לי כבר לאן אנחנו נוסעים?"

    משה מהנהן קלות, כאילו נגעתי בשאלה הפילוסופית העתיקה ביותר מאז שאנוכי שאלתי אם קטניות הן חמץ או לא חמץ, ואומר: "תשמע סיפור."
    .​

    "במקום אחד," לוחש משה בפתאוס, "היה שדה שאותו ירשו שני אחים מאביהם."

    מפה כבר ידעתי לאן זה הולך. אני מכיר את הסיפור עוד מהזמן שהייתי זאטוט חצוף בגן רוחמה. אבל נתתי לו להמשיך.

    "עכשיו," הוא אומר, "אחד האחים נשוי עם ילדים, והשני רווק."

    אני מהנהן. משה ממשיך.

    "בעונת הקציר אסף כל אחד מהאחים את התבואה שלו וערם אותה לעומר גדול. אך בלילה, שכב האח הרווק במיטה וחשב לעצמו: 'זה לא הוגן שבגלל שאין לי אין ילדים ואני אוכל קצת אני גם אקבל חלק קטן יותר.'

    והוא קם מהמיטה, הלך לשדה, הסתכל על שני העומרים, ואז העביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו."

    "סליחה?" אמרתי.

    "חכה," אמר משה.

    "באותו הזמן בדיוק, שכב האח הנשוי במיטה וחשב לעצמו: 'אחי רווק. הוא לא אוכל הרבה. הוא בטח לא ישים לב אם אקח לו קצת'. ואז גם הוא קם מהמיטה, הלך לשדה, והעביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו.

    "בבוקר קמו האחים. כל אחד מהם הסתכל על העומר שלו וחשב: 'מה זה? למה הוא קטן יותר?' אבל אף אחד מהם לא אמר כלום."

    אני מהנהן שוב, לוגם בסתר מהפחית הריקה למחצה שהגנבתי לכיס חליפתי.

    "בלילה השני כבר הייתה התקדמות לוגיסטית. האח הרווק הגיע עם שק, והאח הנשוי הגיע עם עגלה קטנה. כל אחד מהם מעביר אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו, משוכנע שהוא היחיד שעלה על הרעיון הגאוני.

    בלילה השלישי האח הרווק מביא חמור, והאח הנשוי מביא שני בני דודים. שהם, כידוע, המנוע האמיתי של כל פעילות חקלאית, פוליטית או פלילית במזרח התיכון.

    בלילה הרביעי השדה כבר נראה כמו אזור פריקה בנמל חיפה. אלומות זזות מצד לצד בקצב כזה שאם איזה היסטוריון היה רואה את זה הוא היה חושב שנקלע לתקופה הלא נכונה.

    בלילה החמישי הם סוף סוף נפגשו באמצע השדה. האחד סוחב שק על הגב, והשני גורר עגלה."

    אני שותק, הרכב החבוט מטרטר בעלייה הרחבה של כביש אחד.

    "הם נעצרו. מביטים זה בזה.

    שתיקה ארוכה בלה בלה בלה תיאורים ספרותיים בלה בלה בלה, ואז אמר הראשון: "אהה! אז אתה הגנב!"

    השני אמר: "אני הגנב?! אתה גונב לי כבר שבוע!"

    "כעבור חצי דקה הם כבר צועקים.
    כעבור דקה הם כבר דוחפים.
    כעבור שתי דקות בני הדודים נכנסים לפעולה."

    כאן משה כבר מאט את האוטו. אני רואה שאנחנו בתוך ירושלים.

    "ובאחרית הימים, כמובן, נחש מה נבנה שם?"

    "בית המקדש?" אני מנחש, מרגיש מכווצ'ץ כמעט כמו הפחית הריקה.

    משה עוצר בצד הדרך, מחייך. ומצביע דרך השמשה, הישר אל מיקומו של משכן הכנסת.

    תודה רבה לרב שלום ארוש שליט"א, דרכו הגעתי לסיפור הנפלא והכה אקטואלי הזה.
    לאחר שמרפסת לא חוקית הצלחנו להשיל, הרגשנו צורך לשתף את "הקהל הרחב" ולהציל, לכן את התובנות על דף לכתוב בגיל, ולרוצים להצטרף להתוות שביל.
    תמיד הכל מתחיל בעצלתיים, לפני קימה מהמיטה חושבים פעמיים, לפני כל פסיעה שולחים מבט לברכיים, כי מה אשמים הרגליים תמיד סוחבים הם טון או שניים. אחר כל ארוחה זקוקים לעמדת טעינה, בשביל זה הרי נבראה הכורסא, הכרס המשתפלת היא חלק מההופעה. נסחבים תמיד ממקום למקום ללא נשימה, ההתנשפות אצלנו היא בת לוויה. מי מדבר אחרי שמחה במשפחה, ההתאמצות לסדר את החגורה כלל לא מרשימה, היא לא נסגרת אפילו לא לשניה. בלשון רבים אלינו לפנות מתחילים, הרי הגודל שלנו לשני אנשים או יותר מחלקים. את האיחורים תמיד בתירוץ מחויך אנו מסבירים ואת השנינות בתור "שמחת חיים" האנשים מפרשים, רק את הסבל שלי כלל לא קולטים.
    רק לאחר שרופאים עלינו במבטים חמורים הביטו ואיומים רבים מפיהם לא חסכו, להמשיך ככה כלל לא ברור, החלטנו בגודל מוחץ "הולכים לשינוי".
    לאחר דיון מעמיק בתוספת לגימה מכוס קוקה קולה קרה לצלילות הדעה, "דיאטה חמורה" זו השיטה, לסגור את הפה אנו יכולים זה הרי קלי קלות לנו האנשים. חסה, דלורית ודלעת, עגבניה ומלפפון גם הם בצלחת, וככה הירידה במשקל היא מובטחת. התחלנו את התהליך בשמחה וששון, ולכל מי שהקשיב הבטחנו במלוא הגרון, "מהיום אנו יורדים טון". בחטיפים והשוקולדים למיניהם כלל לא נגענו, רק כשאף אחד לא ראה חתיכה קטנה לפה דחפנו, "זה רק קצת" את עצמנו הרגענו. ולאחר שמ"צבע ירוק" כבר לגמרי הסתחררנו, "דגל לבן" הרמנו ונכנענו.
    אסיפת קבינט מהר כינסנו, ואת השיטה השניה לנסות התחלנו, "רק בפחמימה לא נוגעים וחוץ מזה הכל כרגיל", כעבור זמן לא ארוך, חבר שאלנו בפרצוף נבוך, "ידעת פעם בכמה דברים יש פחמימה מרובה?" וגם את זה לא הצלחנו למשוך.
    חבר טוב לנו הגיע לייעץ, 16\8 את הרעיון מפוצץ, שמונה שעות הכל יכולים לאכול, ושש עשרה צריך לחדול, הגוף את האוכל לאט מעכל וזה הכל. בזריזות את הדרך המומלצת התחלנו, ולאחר כמה ימים את הזמנים בלבלנו, בדיוק ההפך עשינו ואת הלסת לא שמטנו.
    או אז באה אלינו השמועה "מחט קטנה דוקרת והפה את עצמה סוגרת", לרופא עם הבשורה אצנו, ועל המציאה במהירות קפצנו, "זריקות הרזיה" לבית המרקחת ביקשנו, ומאז לאכול לא יכולנו, מידות במהירות ירדנו, ופעם בשבוע מחט קטנה בביטננו תחבנו, וחיים אחרים התחלנו,
    ומאז אנו על זה פשוט ממליצים,
    "נו אז למה אתם מחכים? רחבים? מעודף שומן סובלים?"
    הצטרפו למועדון המאושרים!!!
  • 75
  • אם אתם עדיין לא מכירים את ר' נוחעם, 'התרעה' מפיקוד העורף זה בדיוק מה שאתם צריכים כדי לרדת ל'מקלט' ולגלות את ה'התמדה' של ר' נוחעם שאיננה יודעת מלחמה מהי...

    ר' נוחעם יהיה תמיד זה שנכנס אחרון למקלט כשבידו ספר, בפעם הראשונה היה זה 'חומש שמות', בפעם השנייה 'משנה ברורה' חלק ו, וכך בכל פעם ר' נוחעם יורד עם ספר אחר כדי שמי שעוד לא הבין, יבין סוף סוף שכל מה שהרשעים הארורים באיראן רוצים זה להפסיק אותו מתלמודו.

    אם האזעקה תפסה את ר' נוחעם אחרי 'חצות הלילה' הוא ייכנס למקלט עם ארשת פנים מסתורית כשהוא מסתיר עם האצבעות את שמו של ספר קבלה מוכר, את ה'שדרה' הוא משאיר גלויה כדי שמי שיתאמץ יותר יגלה שר' נוחעם התחיל ללמוד 'קבלה'.

    אם תשאלו את ר' נוחעם ה'מקלט' זה בסך הכל 'בית המדרש השלישי' שלו, ולמי שלא הבין הבית זה 'הבית מדרש השני'.

    אלא שמשום מה, כשמתקבל העדכון ש'האירוע הסתיים!' ר' נוחעם תמיד שוכח להעלות את הספרים בחזרה הביתה, מה שהפך את אזור הישיבה של ר' נוחעם במקלט ל- מיני 'אוצר הספרים' כשאט אט מתמלא האוצר בשלל ספרים בכל מקצועות התורה.

    פעם כששאלתי את ר' נוחעם למה הוא יורד למקלט אם הוא תמיד באמצע ללמוד, הרי 'תורה מגנא ומצלא'? הוא הרצין את מבטו והצביע על ילדי המקלט ואמר 'כדי שחלילה הילדים הטהורים האלו לא יעלו על דעתם שה'מקלט' הוא זה שהציל אותם, כשהם יגדלו הם יספרו שה'תורה' של ר' נוחעם היא זו שהצילה אותם'...

    מיותר לציין שר' נוחעם לא ממש מצליח ללמוד ב'מקלט'. 'שמעתתא בעיא צילותא' ובמקלט יש בעיקר 'צלצוליתא' שעולה ויורדת... כשבין לבין ותוך כדי יש צרחות של תינוקות ודיונים קדחתניים שונים שלא ממש מאפשרים לר' נוחעם לשקוע בתלמודו.

    פעם ופעמיים ניסה ר' נוחעם לפתח דיון הלכתי בין יושבי המקלט ב'דיני קדימה בכניסה למקלט' ו'אם יש דין 'זריזין מקדימין' לפני האזעקה', אך עד מהרה התערבו בדיון כמה 'אברכיות' למדניות שהפכו את הדיון ההלכתי היבש והקר למסע מרגש של מידות והתחשבות בזולת, ומופע של חרדות ופחדים, ור' נוחעם ששונא שמערבים 'הלכה' עם 'רגש', מיהר להכריז ש'האירוע [הרגשי הזה] הסתיים! ולהלכה כל אחד ינהג לפי מנהג רבותיו', וחזר לדפדף בספר שבידו.

    אחת האזעקות שכנראה תפסה את ר' נוחעם כשהוא לא עירני במיוחד, גרמה לו לקחת ספר מבלי להסתכל באיזה ספר מדובר, וכך למטה כשר' נוחעם התיישב במקומו הוא גילה להפתעתו ביחד עם כל ילדי המקלט שהוא הוריד את הספר עם התמונות של 'ארבעת המינים', לר' נוחעם יש קשר מיוחד ל'ארבעת המינים' אבל לא בערב פסח, וכך הוא מצא את עצמו עונה לשאלות של הילדים על איך מבדילים בין אתרוג תימני לאתרוג חזון איש.

    אחד השכנים שהתקשה להאמין שבשעת האזעקה ר' נוחעם עסק בביתו בלימוד 'ארבעת המינים', סנט בר' נוחעם ושאל אותו 'תגיד, האתרוג הזה כשר לפסח?', ר' נוחעם התבלבל לרגע אבל אז פנה אל השכן בכאב 'כשמתחילים ללמוד הלכות ארבעת המינים שבועיים לפני סוכות לא פלא שהאתרוג נראה כמו שהוא נראה...',
    'אני' - אמר לו ר' נוחעם - 'מייד אחרי התפילה על האתרוג בט"ו בשבט מתחיל ללמוד את ההלכות'...

    בינתיים, האזעקות במרכז ממשיכות, וערימת הספרים במקלט שלנו הולכת וגדלה, 'וועד הבית' נדרש לעניין וביקש מר' נוחעם להעלות חלק מהספרים מאחר והמטראז' במקלט הצטמצם משמעותית בעקבות ה'אוצר' המתפתח.

    ר' נוחעם הזדעק לשמע הבקשה והתחנן 'אני מוכן לפנות את מקומי ולהישאר מחוץ למקלט, את הספרים אני לא מוציא עד סיום המלחמה, אתה יודע כמה 'הערות' יש לי שם, אם חלילה יפגע רסיס בספרייה כל ה'חידושי תורה' שלי ילכו לאיבוד ח"ו...

    מאז ר' נוחעם נשאר להגיד 'תהילים' מחוץ למקלט אך מקפיד בכל פעם לשלוח ספר נוסף לשמירה והגנה בתוך המקלט.


    לעוד קטעים על ר' נוחעם
    1. ר' נוחעם והחלה של...
    2. ר' נוחעם במבחן הסבירות...
    3. ר' נוחעם יודע לתקוע...
    4. ר' נוחעם בעל 'האתרויג' #3#
    5. נראה אתכם מצחיקים את ר' נוחעם...
    6. הווידוי של ר' נוחעם!
      ויש עוד...
    לפעמים אני מפקירה את שערי מחשבתי
    נותנת ללחשים כוזבים להכנס פנימה
    הם מהדהדים בחדרי ליבי ולא נותנים מנוח
    מסתכלת במראה והדמות הופכת עמומה
    שוכחת את תווי פניי בתוך המהומה
    מתנכרת להיותי ראויה לטוב
    מרגישה נפסדת ודלה
    דמעות זולגות על לחיי ואין מעצורים
    הקול שאמר 'אני שווה' נאלם ונשטף בנחשול
    מניחה לכל יופיי בתוך הזרם לנבול
    קמעה קמעה נכנעת למחשבות שרובצות עלי כעול
    ולפתע מפציע קרן אור
    בתוך כל החושך והעלטה
    האור המפציר בנשמתי לצאת לדרור
    אני נועלת את השער בפני כל לחש וכזב
    לא נותנת להם להוריד את הדימוי של ילדת הזהב
    מוצאת בתוכי סוף סוף את מה שראוי להיות נאהב
    הקב''ה נתן לי כלים, כוחות ונשמה
    ואיתם אוכל להשיב לנפשי את גאוותה הקדומה
    אני ראויה לאהבה
    ראויה לשלווה פנימית
    ולכן אתן להערכתי העצמית להיות נצחית
    הקדוש ברוך הוא, אבא שלי
    אוהב אותי בכל רגע נתון
    ועוזר לי מכל המשברים שלי לקום
    בכל עת שיהיה לי קשה
    אפנה אליו ואבקש ממנו עזרה
    כי לאבא שלי יש רחמים מרובים
    והוא יעזור לי לעבור את כל המחסומים
    בּ״ה

    מָה נֶאְדָּר הָיָה הַמַּרְאֶה:

    כֻּלָּם
    הִשְׁתַּחֲווּ וְקָדּוּ מוּלִי,
    נִשְׁעֲנוּ תַּחְתַּי.

    כִּי אֲנִי הוּא
    הָעֵץ הֶעָנָק וְהָעָב,

    הַמַּעֲנִיק לְכֻלָּם
    מִצִּלּוֹ
    וּמֵחָכְמָתוֹ.

    הָרוּחוֹת
    חוֹלְפוֹת הָיוּ לְיָדִי
    בִּזְהִירוּת
    וּבִדְמָמָה,

    כִּמְעַט
    בּדִּמְמַת קֹדֶשׁ.

    חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ —

    לְבַל יָפֵרוּ
    אֶת הַבִּטָּחוֹן
    שֶׁהִנְנִי נוֹתֵן
    בִּנְדִיבוּת
    לְכָל דּוֹרֵשׁ.

    אַלְפֵי אֲנָשִׁים
    תּוֹלִים הָיוּ בִּי יְהָבָם.

    מִי מִקָּרוֹב
    הַנִּשְׁעָן עָלַי
    בְּכָל כֹּחוֹ —
    חַשְׁתִּי זֹאת הֵיטֵב.

    וּמִי מֵרָחוֹק,
    שֶׁמַּרְאֵה צַמְּרוֹתַי
    הָיָה נוֹסֵךְ בּוֹ כֹּחַ.

    צַמְּרוֹתַי —
    אֵלּוּ הַנִּשְׁקָפִים לְמֵרָחוֹק,
    הַמִּשְׂתָּרְגִים זֶה בָּזֶה
    בְּבִטָּחוֹן
    כְּלַפֵּי מַעְלָה,

    וּמִתְחָרִים זֶה בָּזֶה
    מִי יַעֲלֶה
    הַשָּׁמָיְמָה.

    הַאִם יָדְעוּ
    כָּל הָאֲנָשִׁים

    כִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי?

    אֵין בִּי כֹּחַ —

    בְּלִי הַגַּנָּן
    שֶׁמַּשְׁקֵנִי
    עֶרֶב עֶרֶב
    מִמֵּימָיו הַזַּכִּים
    הַטְּהוֹרִים.
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה