קהילת כתיבה מקצועית

קטע שכתבתי- שילוב של מרגל להשכרה ודופליקטים



אייל שמע רחש מבחוץ.
איך-- מה--?
זה המקום בין הסודיים בעולם! לא היה סיכוי למישהו להתחקות על עקבותיו, אלא אם כן הוא... אייל חיפש דימוי מתאים, לא בן אנוש.
אייל יצא מהמבנה הרעוע, דורך את אקדחו בשנייה.
הוא הביט המום בדמות שצצה מולו לפתע, כאילו מתוך אש.
אייל לא רגיל להיות המום. שום דבר כבר לא מפתיע אותו, סוכן הביון המהולל. אבל בכל זאת- לצאת מתוך אש? לזה הוא לא ציפה.
"נעים להכיר" הדמות התקרבה אליו, ואייל כבר יכל להבחין שמדובר באיש צעיר, בן 20 לכל היותר. "דֶנִי הארט".
"אייל גלבוע". אייל לא כלא את סקרנותו, ושאל: "איך הגעת לכאן?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" דֶנִי שאל. "זה ילווה אותך עד סוף חייך". אנשי הקוֹסְטָדוֹס סִילֶנְטִי לעולם לא עוזבים רֶבֵלַרים.
"בטוח". אייל לא הרפה את אחיזתו באקדח.
"אני... דוּפְּלִיקֶט" דֶנִי לחש, כאילו אי מי יכול להגיע למקום הזה מלבדו. אנשיו של זירו מגיעים לכל מקום. הבהבה הידיעה בראשו.
"אתה מה?" אייל תמה. דוּפְּלִיקֶט? לא שמעתי על זה מעולם. יותר מדי דברים מוזרים פה.
"בקצרה- יש בעולם מסדר נסתר, הנקרא מסדר הדוּפְּלִיקֶטִים. בעצם, אנחנו לא בני אנוש. כלומר, אנחנו בני אנוש שניחנו בכוח מיוחד- להשתכפל. כרגע אני סֵקֶנְדֶר, שזה אומר--" רעיון צץ במוחו של דֶנִי, "בלי דיבורים, פשוט תראה".
דֶנִי ביצע כמה תנועות בידו שאייל לא הצליח לעקוב אחריהן, ולפתע הם נעטפו בהילה של אש.
למראה עיניו הפעורות של אייל, דֶנִי ביצע שוב את התנועות והאש נעלמה כלא הייתה.
אייל מלמל בכעס "לא ימצא בך... מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים..." בשבת האחרונה שלו בבית, לפני שקרה כל מה שקרה, חוגלת ביקשה ממנו ללמוד איתה למבחן. השבת הזאת נחרתה במוחו לנצח. תבורך המורה של חוגלת שהחליטה לבחון אותם על סוגי המכשפים בספר דברים.
דֶנִי שלף את הכובע מראשו, מציג שם כיפה שחורה גדולה. "אני יהודי, אייל. חרדי. לא מכשף חלילה. דופליקים זהו כוח עצום, שה' יתברך נתן לעולם, על מנת שנשתמש בו לטוב. ואני יכול להעיד על עצמי שאני דווקא בזכות כוח זה מגביר את קידוש ה' בעולם. בכל אופן, אייל, באתי לטובתך."
"לשם מה באמת באת לכאן? איך הצלחת לגלות את המקום הזה?" כמה אייל חיפש עד שמצא מקום שאין רגל אדם דורכת בו.
"אינני בן אנוש, אייל. אני דופליקט. היכולות שלי שונות" דֶנִי נאנח. "אני באתי לכאן אייל... בשביל לומר לך משהו".
"תגיד" עיני אייל, ירוקות זועמות, עדיין לא הפשירו.
"אייל. באתי להודיע לך שזה נגמר. אתה יכול לחזור הביתה." נשימה עמוקה, "אפרת מחכה לך".
וכמו מתוך חלום, דֶנִי התמוסס לתוך האש,
ונעלם.


△▽△


אלי ישב בדירתו בישראל, זורק את פחית הקולה מספר האלף שהוא שתה ביממה האחרונה לכיוון הפח.
אייל. איפה הוא?? הוא הפך יבשות וימים בשביל לגלות את מיקום חברו הטוב.
לא מצא קצה של חוט שיעיד על מיקומו.
חוץ מ... אלי נזכר בדֶנִי. יצור מוזר שהתעקש שהוא יכול למצוא את אייל.
מה איתו באמת?
לפתע, בדיוק כמו שקרה לאייל לפני דקות מועטות אי שם בגלובוס, צצה דמות מתוך אש.
אלי שותק למקומו. "ממ..ממה אתה עושה כאן??? מי אתה??"
"נעים להכיר" קול מלא רוע, "זירו. אתה תתחרט על היום שפגשת אותי, תאמין לי. אבל אין לך ברירה. החיים של חבר שלך תלויים בך."
"אייל???"
"גם. וגם דֶנִי, הדופליקט העלוב ששלחת אליו. שניהם בידי".
אלי נשך את שפתיו, "דוּפְּלִיקֶט?"
"אה, שכחתי שאתה תמים. כן, בנדו עדכן אותי עליך הכל. דופליקט זה-- בעצם, מי אתה שמגיע לך הסבר? אייל בידיים שלי" ועוד רגע גם אתה.
"מה.. מה אתה רוצה??" אלי ניסה למקד מבטו בזירו.
"זה פשוט. עכשיו רק תצטרף אליי, ואסביר לך בדרך" שלא תיקח יותר מ3 שניות. יש לך עסק עם דופליקט, אלי יקירי.
"אני רוצה הוכחה" אלי התאפס על עצמו. הוא לא יכול להיות בטוח בכלום. מה הסיכוי שמישהו מצא את אייל? אפילו אני, חברו הטוב לא הצלחתי!
"הוכחה... ובכן" זירו חשף את שיניו הצחורות, "לא תקבל. בוא עכשיו"
"ואם אסרב?"
"סירוב לא יזיז פה כלום. אני דופליקט. אתה עכשיו מתלווה אלי בין אם תרצה ובין אם לא. שלוש, שתיים, אחת..."
זירו סגר ופתח את ידיו ונעלם לתוך הילה של אש, כשאלי, איתו.
הקרב על חיי חברך, וחייך, מתחיל עכשיו.


△▽△


אייל מצמץ פעמיים בעיניו. מה-- מה קרה עכשיו?
הוא חלם?
זה אמיתי?
לא. הוא לא חלם.
אייל נכנס לתוך המבנה הרעוע, נותן לזכרונות להציף את כולו.
אפרת. הילדים. שילה הקטן.
והוא... איזה מן איש הוא? נטש אותם, גלה למקום שאיש לא יכיר.
איש לא יכיר, אה? אז מה בדיוק היצור ההוא, דֶנִי או איך שלא קוראים לו עשה כאן?
אייל השעין את ראשו על כף ידו ועצם את עיניו.
שוב רחש. דֶנִי חזר?
משהו במחשבה הזאת שימח אותו, משום מה.
לא. זה לא היה דֶנִי.
אייל שלף את אקדחו, מכוון אותו לכיוון הבא.
"אייל גלבוע" הוא לחש בקול מאיים. "הגיע יומך".
"אתה מצפה שאתחיל לבכות לאמא?" אייל סינן. הוא לא יודע מי זה, אבל שידע שהוא לא הראשון. "לא יעבוד לך, היא נפטרה".
"משתתף בצערך" הלעג נשמע היטב במרחב השקט, "הסֵקֶנְדֶר שלי, ברגעים אלו ממש, לוקח את חברך הטוב אלי. הבייס של דֶנִי בידי, וגם אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלו. מי שביקר אותך עכשיו הוא הסֵקֶנְדֶר האחרון שנותר לו, מלבד סֵקֶנְדֶר בועת האוצרים. ובועת האוצרים, גם היא כבר בידי"
"מי אתה" אייל לא שאל. הוא ציווה.
משהו בטון שלו גרם לזירו לענות. "אני זירו. אייל, המשחק שלך נגמר היום. תברח לאן שרק תרצה, הדופליקטים ישיגו אותך. הגיע הזמן להבין שהפעם כשלת"
"אז מה מונע ממך להרוג אותי?" אייל לא חש פחד. הוא יודע שלבא שמולו יש אינטרסים להיותו בחיים.
"אני צריך אותך".
כמו תמיד. אין מי שלא. "ברוך הבא למועדון. קח מספר".
זירו כיווץ את עיניו. אייל הזה... הוא החליט לא להרבות במילים מיותרות.
בפעם השלישית לאותו יום, טבעת של אש עטפה את השניים והם התמוססו לאיטם אל הלא נודע.
אייל גלבוע, המשחק רק התחיל.


△▽△


דֶנִי הארט. אפרת הגתה שוב ושוב את השם שכיכב במחשבתה.
הוא הצליח למצוא את אייל?
להעביר לו את המסר?
הוא הצליח... לשכנע את אייל לחזור הביתה?
"בואו לארוחת ערב, ילדים". היא קראה בקול, מביאה צלחות חד פעמיות מהארון. למי יש כוח לשטוף כלים בתקופה הזאת?
חוגלת, קראה כהרגלה, "אני באמצע ספר".
אליצפן הגיח מהחצר, מתיישב ליד השולחן. "מה יש לאכול?" הוא שאל.
"יש לחמניות ויש כל מיני ממרחים, אתה יכול לקחת לך. איפה אלישמע?" שאלה בעייפות.
"ל'יודע" אליצפן אמר, לוקח לעצמו לחמנייה מהשקית.
עשר דקות כבר עברו ואפרת התחילה לדאוג. בחוץ כבר חשוך, ואחרי הסבב טלפונים שערכה נשמע שאלישמע לא בשום מקום. נו באמת, איפה הוא יכול להיות?
"אמא, שילה התעורר" חוגלת זרקה את הספר על הספה, הולכת לחדר הבנים.
"תשמרי עליו עכשיו את, חוגלת, טוב?" אפרת לא ידעה מה לעשות. איפה הילד הזה?
שרק לא יעלם לה עכשיו. מספיק לה אייל.



אותה שעה בדיוק, קצה היישוב שלומים.
"ילד, בוא רגע תראה לי איפה משפחת קצבורג" אדם חסון, כבן ארבעים לערך פנה אל אלישמע.
"אבא אמר לי לא ללכת עם זרים ואתה זר" אלישמע קיפץ סביב הזר בהתלהבות.
"רק תראה לי איפה הם גרים" הוא ביקש.
"אבל אבא אמר" והוא לא בבית עכשיו, ודווקא לכן אקשיב לו.
"אבא לא בבית" הזר כאילו קרא את מחשבותיו "אתה יכול לבוא, הוא לא יכעס".
"אדון זר, מי אתה ואיך אתה יודע שאב'שלי לא בבית?" אלישמע הסתקרן.
ילד קטן. וואלה אין לי כוח אליו. מזל שאני דוּפְּלִיקֶט.
בפעם הרביעית לאותו יום, ללא שום שינוי, האדם ביצע את התנועות הדרושות והילה של אש עטפה אותם, ממוססת את השניים באיטיות.


△▽△


"שוב אנחנו נפגשים, אה?" זירו הפתיע את דֶנִי ממאחורה.
"ידידים ותיקים" דֶנִי נאנח. מה זירו רוצה ממנו הפעם?
"אתה מוקף, דֶנִי. אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלך כבר אצלי"
דֶנִי קטע אותו, "ידוע". הוא ביצע נקסום, וראה שהסֵקֶנְדֶר שלו כלוא בקופסת כליאה אצל זירו, ללא יכולת להזיז את ידיו.
זירו המשיך ללא כל התייחסות לדֶנִי, "וגם אתה, הבייס, כבר אצלי. אין לך דרך לצאת מפה" לפתע התגלו כמה צלליות של דופליקטים בסביבה.
דֶנִי לא נרתע. לא פעם ראשונה שזירו רוצה ממני משהו.
"אתה לא מפחד, ואני לגמרי מבין אותך. אבל הפעם, לא מדובר רק בדופליקטים. הסיפור הזה, הוא של בני אנוש". זירו חייך בערמומיות, יודע שזה יצית את דֶנִי.
אייל! עיניו של דֶנִי נפערו, למה, למען ה', גם הוא בסיפור?
רגע. בכלל, מי אמר שמדובר עליו?
תהיה הגיוני, דֶנִי. אין בן אנוש אחר שיהיה מעורב כאן.
"אייל אצלך כבר?" דֶנִי שאל בייאוש.
"אייל, והבן שלו, וחבר שלו, אלי. גם אותו אני צריך"
"הבן שלו?" דֶנִי רשף. עד היכן זירו מסוגל להגיע?!?
"אני לא הראשון" זירו התכוון לפרשיית אליצפן. אבל כן הדופליקט הראשון.
"מה.. מה אתה רוצה ממנו?" דֶנִי שאל, יודע שלא בהכרח יקבל תשובה.
"מאייל או מבנו?"
"משניהם".
"שאלה מעניינת. את אלישמע אני צריך על מנת לסחוט בעזרתו את את אביו, ואת אייל" זירו לחש בקול ארסי "אהפוך לדופליקט".
כדור הטונגו אצלי, ואין כוח בעולם שיוכל לעמוד מולי.

△▽△

"אייל" זירו פנה אליו, "גש הנה".
"מדוע שאעשה זאת?" אייל נשאר לעמוד במקומו.
"אם אינך חפץ בכך, אל תבוא. אני אבוא אליך" זירו, באופן מפתיע, התקרב הוא לאייל.
"אלישמע בידי" הוא לחש לאוזנו, אך כל הברה נשמעה לאייל כמו אלף פעמונים.
אלישמע..!
הוא נשם עמוקות, והישיר מבטו אל זירו. אייל לא מראה חולשה מעולם. גם כשהוא חטוף על ידי ישות מוזרה כמו זירו. "תביא לי אותו". ביקש.
"כן בטח, ממש בשמחה. רק קודם, יש דבר שאתה צריך לעשות" זירו שלף שפורפרת בוהקת, כדור סגול מרצד מעליה. "בוא!" פקד על אייל.
אייל ניגש בצעדים קטנים, אך בטוחים.
"תיגע בזה" זירו הורה לאייל. אייל הביט בכדור המכושף. "ואז מה יקרה?"
"תיגע ואז תדע"
"לא רוצה"
"אין לך ברירה. אלישמע עוד רגע כאן" זירו סימן לבנדו והוא יצא החוצה, להביא את אלישמע.
"תיגע" זירו ציווה.
"לא נוגע".
"תיגע".
לא נוגע".
לזירו נמאסו המשחקים, והוא פשוט דחף את השפורפרת עם הכדור לעבר ידו של אייל.
בדיוק ברגע שאלישמע נכנס.
"אבא, לאאאאא!" הוא זעק.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
אייל חווה את ההתגלות הדופליקטית הראשונה שלו.




איך זה?
לעשות המשך?

אני רוצה לשתף חלק מסיפור חיי, ואם תרצו אמשיך לפרקים הבאים...


קוראים לי שניאור אני בן 24 זה עתה סיימתי את מסלול הלימודים בישיבה והשליחות במסגרת חב"ד. ברוך השם אני בחור פעיל ומלא אנרגיה, עשיתי הרבה למבצע תפילין בכותל המערבי, ובחגים גם בבית הרפואה מעיין החיים, אני זוכה לשמח חולים ומנהל קבוצת מתנדבים שמזכים יהודים במצוות החג, ומחדירים בהם שמחה ואור של תקווה, וכן גם בי מחדיר סיפוק עצום, לעזור ולסייע לאחרים זו הרגשה נפלאה מאין כמוה.

אני בשידוכים כבר יותר משנה, במקביל לאחותי שצעירה ממני בשנתיים, שגם זה עתה סיימה את חוק לימודה במסגרות חב"ד, וכרגע מחפשת את בן זוגה - החצי שאבד לה. אני בדיוק ניצב על פרשת דרכים מה לעשות כרגע לבנתים עד שאמצע את החצי ששייך לי, השידוך שלי, המיועדת שלי.

באחד הימים כשאני חוזר לבית אחרי לימוד מוצלח עם החברותא, עייף ומותש אך מלא סיפוק. בעודי מחכה לארוחת הצהרים שאחותי מבשלת, אני שם לב למכתב שמונח על השולחן על המכתב היה כתוב את שמי המלא והכתובת של הבית, זה ריגש אותי מאוד למען האמת, לא ידעתי שיש מישהו שממש מתעניין בי עד כדי כך שהוא שולח לי מכתב באופן אישי.

פתחתי את המכתב בהתרגשות, וברגע אחד כל רגש השמחה וההתרגשות שלי התהפך לרגש של פחד וחרדה, התברר שהמכתב נשלח מטעם המוסד לביטוח לאומי, והוא בעצם הודעת חוב על סך של כ10,000 ₪. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, היה לי מוזר מאיפה הגיע החוב הזה, אני לא לוויתי כסף בכזה סכום ובוודאי שלא מהמוסד לביטוח לאומי, אם כבר אז הולכים לבנק לא אליהם.

אחרי זמן קצר התברר לי שגם אחותי קיבלה מכתב זהה לחלוטין, היה לי מוזר, ביררתי איתה וגם היא לא לוותה מהם כסף, מה שכן שמתי לב שסכום החוב שלה היה קצת פחות מהסכום שהיה נקוב בהודעת החוב שלי, לפחות זה חצי נחמה.

רק אחרי בירור קצר הבנתי שכל מי שלא עובד צריך לשלם חובות לביטוח הלאומי, גם בלי שהוא לווה מהם כי ככה זה החוק, להרבה בחורי ישיבה ההורים משלמים עבור הילדים, אך במקרה שלי איך לומר עם כל הרצון הטוב של הורי לשלם זאת בעבורי, זה לא באמת היה ביכולתם.

אפילו שאנחנו משפחה קטנה רק אני אחותי וההורים, בכל זאת הניירות הצבעוניים האלה מה שמכנים כסף, הם היו חסרים אצלנו בבית, אפילו שזה רק נייר, המצרך הזה היה קשה מאוד להשגה בעבור הוריי ובמיוחד באותה התקופה, אימא שלי עקרת בית ולא ממש יכולה לצאת ולהביא כסף עקב ענייני בריאות, ואבא עובד קשה מאוד כדי להביא פרנסה לבית, ואת זה הוא בקושי מצליח אם בכלל.

הימים עוברים אני ואחותי מנסים למצוא דרך כדי להשיג את סכומי הכסף, ולבנתיים אנו זוכים לקבל עוד ועוד מכתבים "אישיים" שבכל אחד מהם הסכום הולך וגודל, וגם נוספים עוד ועוד שורות אזהרה.

למכתב הבא הביטוח הלאומי החליפו את גוון המעטפה לאדום, וזה כבר לא היה עוד מכתב, אלא איום מפורש "הוצאה לפועל" זה מה שהופיע בכותרת, לא צריך לתאר לכם מה שעבר לי בראש באותו הרגע, עד כאן! זהו די די! אני אומר לעצמי צריך לעשות משהוא ומהר.

כסף לא היה לי להביא להם באותו הרגע, אז עשיתי מה שיכולתי לעשות באותו הרגע, הלכתי להתפלל בקברו של האדמו"ר מזוועהיל, עשיתי את הסגולה הידועה של שני חמישי שני, והתפללתי לה' שבזכות הצדיק נראה ישועות גדולות בקרוב, ואני מבטיח לפרסם כשהוושע.

ביום שני האחרון, התפללתי מעומק הלב ממש, דמעות זלגו מעיניי, אבל הייתי בטוח שהישועה שלי ושל אחותי קרובה לבוא, נפרדתי מהקבר של הצדיק אחרי שהדלקתי נר ותרמתי כמה שקלים לצדקה לזכות הצדיק, ואני הולך בדרכי לכיוון הבית כשאני שקוע במחשבות על מה אני הולך לעשות עכשיו.

פתאום אני פוגש ידיד ותיק שלא פגשתי אותו כבר שנים, אחרי ששאלתי בשלומו כנהוג, תוך כדי שיחה התברר שהוא סוג של עסקן ויש לו השפעה על המוסד לביטוח לאומי, נפרדתי ממנו בהבטחה שהוא ינסה לראות מה הוא יכול לעשות בנידון.

אני מתמלא ברגש של שמחה, סוף סוף רואים אור בקצה המנהרה. אני חוזר לבית שמח ומאושר רוצה לבשר זאת לאחותי ולהורי שהנה דיברתי עם עסקן אחד שינסה לעזור בנידון, ואין מה לדאוג מההוצאה לפועל.

אך כשאני מגיע לבית, אני רואה את הורי ואחותי יושבים יחד, נראים מודאגים ועצובים. מה קרה זרקתי שאלה באוויר, קיבלנו מכתב אמרה אחותי וזה לא מהביטוח הלאומי! לא ידעתי עם המשפט הבא מבשר טובות או חלילה...

המכתב שנועד עבור הורי, נשלח מטעם ישיבת ******* אחת מהישיבות הידועות והמוצלחות בעולם הישיבות, לרגע חשבתי שהם רוצים שאני יכנס ללמוד שם אולי... אבל תוכן המכתב היה דווקא משהוא אחר, הם הודיעו לנו שהם הבעלים החדשים של הדירה שלנו. הדירה שלנו היא דמי מפתח זה לא בדיוק שכירות וזה גם לא דירה של ההורים שלי. הבעל הבית הזקן שהיה ניצול שואה נפטר והוריש את הדירות שלו לישיבה, וכרגע זה הקדש להם. באותו הרגע לא הבנתי בדיוק מה זה אמור להיות אכפת להורים שלי מי בדיוק הבעלים של הבית, העיקר שנוכל לגור בדירה ולשלם את דמי השכירות בזמן וזהו.

וביננו למה שיהיה אכפת למישהו מהדירה הזו, הדירה קטנה וישנה עם קירות מתקלפים, ובחורף כל הבית שלנו מתמלא בדליים, הברכה של הגשם חודרת את תקרת הבית ואנו נאלצים לאסוף אותם עם דליים, כדי שהברכה הזו לא תהפוך לבריכה.

כמה ימים אחרי, אני חוזר לבית ומוצא את הנציגים של הישיבה אצלנו בחצר של הבית, הבנתי שמשהו שונה קצת מבעל הבית הקודם... הם הציגו את עצמם דיברו עם אבא בעיקר, והציגו את התוכנית שלהם, הם רוצים לעשות שינויים במבנים ובדירות שהם ירשו. ובגלל שהדירות הקדש, הם צריכים להוציא מהם את המקסימום לטובת הישיבה כמובן, ואם על הדרך הם ידרכו על הראש של הדיירים המסכנים זה לא נורא, כי מצווה כזו זה מצווה גדולה ולא משנה עם על הדרך יפגעו כמה אנשים...

כבר בסוף של אותו השבוע הם הגיעו שוב עם תוכנית מפורטת, על החצר של הבית אנחנו לאלץ לוותר, כי שם הולך להיבנות בניין מפואר שיהווה הכנסה מכובדת לישיבה. ובמילים פשוטות מסביב המחסן שבו אנו גרים הולכים להיבנות להם ארמונות פאר, ואנחנו נוותר על החצר ונהנה ממוזיקת הרקע של מקדחות ופטישים.

אז נפתח בעבורנו עולם מושגים חדש שהתוודינו אליו בעל כורחנו, חוזים עורכי דין בתי משפט, ואם צריך זה לא מספיק כדי לשכנע אותנו על הצורך של ההקדש, יש גם אנשים שיודעים לשכנע בצורות שונות ומשונות, אנשים שהם פשוט לא מהעולם הזה אלא מהעולם התחתון.

אין ספק התקופה הזו הייתה קשה וסוערת, כאילו לא מספיק לנו הסיפור עם הביטוח הלאומי, והסיפור עם הדירה עכשיו, וכן כנראה שזה לא הספיק והשענת הכלכלית היחידה שהייתה לנו באותה התקופה נשברה, ודווקא אז אבא פוטר מעבודתו.

לא קשה לתאר את האווירה המתוחה ששרה בבית באותה התקופה, אנו טרודים ולא יודעים מה ילד יום, על שידוכים מי מדבר בכלל.

בבית שעדיין גרנו בו התחלנו להרגיש את המחסור הגדול בכסף, וכך גם בכל הדברים הנצרכים לחיים בסיסים כמו אוכל אפילו זה היה כבר מצרך לא נפוץ אצלנו בבית. בתוך תוכי ידעתי שכמו שכל דבר טוב חולף כך זה גם בדברים הפחות טובים.

באחד הלילות, כשישבנו בסלון בחושך כדי לחסוך חשמל, נשמעה דפיקה חזקה בדלת. כולנו קפצנו בבהלה. אבא ניגש בזהירות לפתוח את הדלת כולנו היינו במתח, עומדים מאחוריו ובראש המחשבות רצות לכל עבר.

אי שם, בבטן האדמה, בעומק 6.8 מטר מתחת לקו שממנו אני מתחיל לספור את 70 המדרגות עד לבית הנחמד שלנו.
תוסיפו על זה עוד גרם מדרגות בלתי נגמר שכל מדרגה בו בגודל אחר עם פערים לא קטנים בין מדרגה לחברתה.
כמה מדרגות יש שם? הקבלן יודע! אני, לא ממש יודע.
איך אני אמור בדיוק לספור אותם אם בכל ירידה למקלט אני מועד פעמיים וכמעט מתגלגל היישר על דלת המקלט הכבדה.
בהתחשב בשעה וב'מעידה' שלי תוך כדי האזעקה כשהילדה הקטנה שלי עלי ומאחורי עוד טור ארוך של 'שכנים' מפוחדים, לא ממש מתאפשר לי להמשיך בספירה מדויקת של המדרגות, מה גם שחלק מהן מספיק גבוהות כדי שאשתכנע שאפשר לחשב אותם כשתיים, וכדי לא להיגרר לוויכוחים מיותרים עם סופרי מדרגות שייקלעו למקלט שלנו החלטתי לוותר על המידע החשוב הזה ולהישאר עם ספקות לגבי המספר המדויק.

האירוע הסתיים!

הגענו למקלט.
ישבתי שם אני ועוד למעלה מחמישה מניינים של בני אדם שרובם המכריע לא ממש מצטרף למניין. היו שם מספיק סוגי כיסאות כדי לייצר מספיק חיכוכים בין ילדי המשפחות - מי יזכה לשבת בכיסא הישן והמרופד, ומי בכיסאות שהיו בדרך לאשפה אבל אז תפסה אותם אזעקה ומאז הם במקלט.

משום מה, כיסא המנהלים המסתובב שמישהו דאג להוריד למקלט נשאר תמיד ריק. כולם מסתכלים עליו, מנסים לסובב אותו במבטיהם, אבל אף אחד לא מעז לשבת אליו.
זה הכיסא של הרב או מה? שאל עובר אורח שנקלע למקלט שלנו תוך כדי שהוא מכוונן את הכיסא למנח הרצוי. הוא לא שם לב לעיניים שנפתחו עליו וכמעט יצאו מחוריהן, נס שלפחות 'בעל הכיסא' לא היה שם כדי לתת לו 'הרגשה טובה' ולעודד אותו עם משפטי מוטיבציה כמו - 'תרגיש בנח לשבת על זה' 'זה לא סתם כיסא, חיפשתי הרבה כיסאות עד שמצאתי אותו', ו'בבית, אני לא נותן לאף אחד לשבת עליו'...

האירוע הסתיים!
כל הכיסאות תפוסים, וכל מי שלא מצא כיסא או מזרן לשבת עליו נשאר לעמוד.

האזעקה הסתיימה, ושקט בראשיתי שרר במקלט, אך עד מהרה הוא הופר עם קולות נפץ של ספק יירוטים ספק נפילות או סתם 'טריקת דלתות' - האופציה האהובה על האימהות שבטוחות שהן מצליחות לשכנע את הילדים שלהן שהנפילה בתל אביב שהשכן המעודכן סיפר עליה היא סתם טריקת דלת מופרעת של השכן הלא מנומס שיורד למלקט רק כדי להניח שם את הדפנות של הסוכה או כדי להוציא אותם בסוכות או כשמתחילה מלחמה.

האירוע הסתיים!
הדיון הקבוע על כמה קרובה הנפילה אם בכלל הייתה כזאת נחתם בדרך כלל בהקראה דרמטית של עדכון ראשוני ע"י יו"ר וועד הבית על כך שעד כה לא דווח על נפגעים או על נזק, בכל זאת, מה הם חושבים שם בחדר החדשות, לוקח זמן לאנשים לצאת מהמקלט ולדווח על רסיס שנפל בקרבת מקום שמתברר בסוף כצינור חלוד שהעירייה עוד לא פינתה.

אם חלילה קורה משהו דרמטי יותר, ההחלטה המשותפת היא להמתין עם זה כמה דקות ועד אז להסתפק ברמזים וסימני ידיים, את העדכונים המפורטים יעשה כל אחד בביתו לפי המדיניות שלו.

האירוע הסתיים!
ומכאן ואילך המקלט עובר לשיחה ערה על החוצפה של האיראנים להפר את שלוות החיים שלנו בפעם השביעית להיום.

הדעות במקלט כיצד נכון להגיב, הן די מגוונות. מעצירת המלחמה ללא תנאי – כי אי אפשר להמשיך ככה, והילדים יצאו משוגעים מהמלחמה הזאת, ועד - 'מצידי לגור במקלט חצי שנה העיקר שיגמרו כבר עם האיראנים האלה'.
אני בדרך כלל לא מתערב בדיונים מעין אלו, מה גם שתרחיש שבו הרמטכ"ל או אישיות ביטחונית דומה תיקלע למקלט שלנו ותשמע את העצות החכמות של השכנים שלי הוא לא ממש תרחיש ריאלי, במקום זה, אני תופס קשרים חדשים ומצטרף למשחק רביעיות משעמם עם רביעיית ילדים טרוטי עיניים.

האירוע הסתיים!
- לפחות מבחינתי, כך הכריז אחד השכנים, זה שתמיד נכנס אחרון למקלט ונשאר לעמוד, וכשנמאס לו הוא פשוט מחליט שהאירוע הסתיים.
ב99% מהפעמים הוא אכן צדק ולכן גם הצליח לגרור אחריו עוד כמה אנשים, כל זה עד לאותה אזעקה נוספת שהפתיעה גם אותו והרסה בין רגע את האמון בתחזית המרגיעה שלו, ומאז הוא עולה לבד לפני כולם, מנסה להחזיר לעצמו את האמון שאבד.

האירוע הסתיים!
ועכשיו זה אמיתי. גם השכן שלא מוריד את האוזניות מהאוזניים הנהן בראשו ואישר שאכן האירוע הסתיים!

אבל בינינו, האירוע רק מתחיל... לרדת את המדרגות היה לונה פארק לעומת הטקס הבא שמנוגד לחלוטין לחוק הכבידה, ואם חשבתי שאם אני מוריד את הילדה אז אשתי מעלה, מתברר שאשתי רוצה הפוך, היא כנראה יודעת שברגע שתבוא ההתרעה לא תהיה לי דרך למצוא אותה ולהעביר אליה את הילדה, כי בפער שבין זמן התגובה שלה לזמן התגובה שלי, אפשר להכין כוס קפה או לחילופין לרדת שלוש וחצי קומות בהליכה מהירה, והיא תמיד בוחרת באופציה השניה...

אז אתם שם ב'פיקוד העורף' שמכריזים בכזו קלות ש'האירוע הסתיים', זו לא חכמה לקחת אחריות רק על אירוע אחד קטן ונקודתי, נראה אתכם לוקחים פיקוד גם על אירועי המשנה של האירוע שתחת אחריותכם.


זהו, לעת עתה האירוע הסתיים. נכון לעכשיו.

צפו להתרעות נוספות בהמשך.

ראיתי היום בן אדם עם מסיכה ברחוב.

חשבתי לעצמי: 'די, רק זה לא! אין שום סיכוי שהקורונה חוזרת עכשיו!'

אבל אז עצרתי ואספתי לי מעלות וחסרונות בשילוב מוזר שכזה. (כמובן בלי להכניס את הסיכונים הבריאותיים).

חסרונות:

1. תנסו לחשוב מה זה להיות סגור במקלט עם ריח עז של אלכוג'ל מכל הסובבים בלי יכולת הגנה.

2. תחשבו איך זה לתפוס ילדים על הידיים בדרך למקלט כשהם מחליקים לכם כל רגע בגלל הכפפות.

3. תנסו לדמיין את החרדות משהייה במקום אטום עם שיעולים בלתי רצוניים של עשרות אנשים יחד.

4. דמיינו איך נשמעת אזעקה כשהאוזניים מקופלות פנימה מהחוט של המסיכה...

מעלות:

1. ההוא מהמקלט שאתם חייבים לו כסף לא יזהה אתכם בזכות המסיכה.

2. בשל הריחוק החברתי במקלט נוכל לשחק אותה 'לא שומעים' לכל השכנים הנחמדים בהגזמה שמנסים כל אזעקה לפתח שיחה למרות שהיא תמיד אותו דבר ומשעממת לעילא.

3. אני אישית אשמח בכל ליבי שיהיה מחסור בביצים לשכנים שלי שאוכלים בקביעות ארוחת ערב משפחתית איתנו במקלט!

4. השוויג'ערעס לא תגענה לפסח לבית חתניהם האומללים!

נתחיל מהסוף: היא לא טעימה.

כולנו יודעים את זה, ועדיין קונים מדי שנה במחיר מאמלל ארנק.

סתם לשם השוואה: אוזן אמיתית בחנות המפעל של בית כלא סיני תעלה לכם פחות.

אם אתם מתכננים בעתיד לשמש כנציגי מכירות בחברה לשיווק קרח לאסקימוסים, כדאי שתלמדו איך הצליחו קונדיטורים נכשלים למכור יציקות בטון משולשות לשיניים שבורות מאחותן דאשתקד.

היא לא טעימה. אבל אנחנו קונים בכל זאת, כי הילדים דורשים את זה בסופר. בבית הם טועמים אחת, ומחזירים אותה כעבור דקה עם שיני חלב נעוצות בחצי קשת. עכשיו מה שנשאר לנו זה רק לחלץ שיניים, ולחכות לשריפת חמץ כדי שיתפנה לנו מקום בארון.

בואו נדבר על הנראות.

ככה לא נראית אוזן!

אז נכון, המן, כפי שעולה מכל התמונות שיצא לי לראות בסיפורי המגילה למיניהם, לא היה בעל גוף סטנדרטי ופרופורציונלי.

הפרצוף המכוער שלו היה מאתגר גם מנתח פלסטי בכיר.

אבל אוזן כזו? גם התמונה הכי פחות מחמיאה לא מייחסת לו.

ונעבור למרקם.

יכול היה להשתלב בכיף בקיר ממ"ד חסון.

לא אמור לפגוש שן.

ונקנח בשעוות האוזן.

חומה, יבשה ולא מזמינה. גם מי חמצן בריכוז גבוה במיוחד לא היו מצליחים להמיס את הדבר הזה.

שעווה כמו שעווה, לא אמורה להיאכל.

קונדיטורים, קחו את זה מכאן!
וכן, ידעתי שתשאלו - או את האוזניים, או את ההערות. לא משנה.

הוא שואג היום,
הארי.
הוא שואג ביום ובלילה.
והם רועדים,
הרי-
אם ארי ישאג,
מי לא יירא?!

והוא שואג שוב, ושוב.
מוכיח כוח, עוצמה.
לא נכנע,
לכאב, לסבל, לקושי.
הוא נלחם, ושואג שוב.
לניצחון.

בפינה הרחוקה של ארגז החול בגן הלבנט ישב ילד שזוף עם סוודר שחור ארוך מדי. היה לו פרצוף זועף וכל הזמן הוא ניסה לחפור בורות בחול, והיה מחביא שם חלקי מתכת כדי שאף אחד לא יגנוב לו אותם. הוא גם היה מחביא שם את כל הגולות המוזרות שהיה מביא מהבית.
היתה לו קבוצה של פעוטות ששיתפו איתו פעולה. הוא היה נותן להם גולות כדי לזרוק על שאר הילדים. בעיקר על הנדנדה שישב עליה ילדון מסודר עם שיער כסוף, מסורק לצד. הוא כל הזמן נאם בפני חבריו שצריך לזרוק את המפה הזו מהגן. למחוק אותה מהמפה. אחרת אי אפשר לחיות כך בגן.
הילד שעל המגלשה ישב שם עם פנקס קטן, ורשם מי זרק עליו גולות. אף פעם לא קרה שזה שזרק לא התחרט על כך, כי הילד המסודר ידע לגרום לאחרים להצטער על מעשיהם, אבל איכשהו תמיד הם היו ממשיכים להיטפל ולהציק לו.
הוא גם לא שכח את המריבה הגדולה שהיתה לו עם הילד עם הסוודר בעצמו, כשהוא זרק עליו הרבה גולות. אז, הילד עם השיער הכסוף שבר לפעוט עם הסוודר הארוך את כל המגדלים שהוא בנה, וגם הרס לו חלק מהבורות שהחביא בהם גולות. אז, הילד ההוא עבר את הקו האדום. והוא לא יתן לו לעשות את זה שוב.
לפתע התקרב לשם ילד גדול ועגלגל, עם בלורית בלונדינית ועניבה אדומה. הוא היה הילד הכי חזק בגן, ותמיד הביא איתו מטוסי צעצוע ומשחקים נוספים שהיו הכי חזקים, הכי גדולים והכי יפים בגן.
הילד על המגלשה היה חכם; הוא ידע ששווה לו להיות חבר של הילד הבלונדיני, והוא גם צדק. הם סיכמו ביניהם שהפעם הם לא ישתקו לילד עם הסוודר הארוך.
הבלונדיני צעק לעבר ארגז החול: "תקשיב טוב, ילד מעצבן! אם לא תפסיק לזרוק גולות או לשכנע את החברים שלך לעשות את זה, אנחנו כבר נטפל בך! אנחנו נחזיר את הגן הזה לגדולתו!"
הזאטוט עם השיער הכסוף הנהן בראשו. "אנחנו עוד נגיע לניצחון מוחלט בארגז החול שלך!"
הילד עם הסוודר השחור והארוך נעמד. "אני לא מפחד! אתם חושבים שתצליחו לעשות לי משהו? אני הרבה יותר חזק מכם!" אמר, וידה על הילד המסודר חופן של גולות.
כאן המסודר כבר התרגז סופית. הוא החל לשלוח לעבר ארגז החול טיסני ניר, שנחתו על המחילות של הילד השחור. בינתיים, הילד עם העניבה האדומה זרק את הצעצועים שלו על הילד השחור ועל הבורות שחפר, עד שהם קרסו.
הילד השחור, בתגובה, זרק לכל עבר חופנים של חול וגולות, אבל אף אחד כבר לא רצה בקרבתו. גם החברים שלו, פחדו כבר לעזור לו. רק חבר אחד הצטרף אליו, מצפון, אבל מהר מאוד התחרט על זה. הילד עם השיער הכסוף וידא שיתחרט על זה. הוא הסתובב לילדים האחרים: "אתם חושבים שהם מסוגלים להצטרף אליו? כבר לא. הם מכירים אותנו. הם מ פ ח ד י ם".
כשילד קטן שעמד בצד שאל למה הם לא עוזבים אותו בשקט, הילד המסודר הסתובב אליו: "אתה לא מבין? ארגז החול הזה הוא סכנה קיומית לשלום בגן! חייבים להשמיד אותו!". "כן", הצטרף אליו הבלונדיני. "אנחנו נעשה את הגן נהדר שוב! מנהרות הגולות האלו הן בסך הכול נמר של נייר".
בסוף אותו יום, ארגז החול היה נראה אחרת לגמרי. הבורות נהרסו, הגולות התפזרו, והילד עם הסוודר השחור והארוך ישב בצד, לא זז מרוב כאב שחטף מטיסני הנייר של הילד המסודר ומהצעצועים החזקים של הבלונדיני.
הילד הבלונדיני החזק עם העניבה האדומה, לעומתו, רק עמד וסיפר לכולם איך הוא הוריד את הילד עם הסוודר. אה, הוא גם זעם על כך שאחד הילדים במגלשה לא היה מוכן לתת חנינה לכסוף. הילד ההוא טען שהכסוף ביקש מהבלונדיני לומר את זה, אבל מכאן זה כבר גלש למריבות הרבה יותר תינוקיות.

ואיך שוב בלילה
היא בורחת מהפחד
מפחיד להיות לבד
מפחיד להיות ביחד

ואיך לא נגמר לה
האויר מהריצה
ניסיתי לדבר איתה
לשאול מה היא רוצה

ואיך היא ברחה הלאה
המשיכה במנוסה
ניסיתי לדבר איתה
אני עדיין מנסה

בדיסוננס כואב בין שמחת הפורים המתקרבת
לאסון בבית שמש
בין מחיית המן וסיפור הריגת אויבינו
לשמות הנספים שהתחילו להתפרסם...

בְּלַהַט הַקְּרָב הַשּׂוֹרֵף
בֵּין עַרְבִית לַמְּגִלָּה
כְּמוֹ אֶסְקַפִּיזְם מִתְעַיֵּף
פַּחַד לְהַפְסִיד מִלָּה
הִרְכַּנּוּ רֹאשׁ אֶל הִיסְטוֹרְיָה עַתִּיקָה

בֵּין הַשּׁוּרוֹת בַּהֵיכָל הַמָּגֵן
כָּל הָרִשְׁעָה כָּלְתָה בְּעָשָׁן
הַטְּעָמִים בִּכְּרוּ לְהִתְנַגֵּן
עַל הִפּוּךְ חֲרָבוֹת בְּשׁוּשָׁן
חֲרֵדִים שֶׁתָּבִיס אוֹתָם אַזְעָקָה

בַּחוּץ, חִכּוּ רְסִיסֵי מֵידָע מְרֻסָּק
כְּאֵב עָמוּם שֶׁל סוֹף תַּעֲנִית
הַצָּעוֹת לְרַבִּים לִלְבֹּשׁ אֵפֶר וְשַׂק
כַּתָּבָה עַל אִמָּא וְרוֹנִית
טִפְטוּף שֵׁמוֹת בְּהַדְרָגָה מַחְנִיקָה

הִמְשַׁכְנוּ לְדַקְלֵם בְּלִי נְשִׁימָה
מִשְׁפָּחוֹת הִתְאַבְּלוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת
הֲרֵי רַק אֵצֶל וָתִיק הָרְשִׁימָה

וְשׁוּם נַפָּץ שֶׁהִשְׁלִיכוּ הַמּוֹחִים
לֹא הִצְלִיחַ לִגְבֹּר עַל הַכּוֹתֶרֶת
"אֵיךְ מִּקְלָט נֶהֱפַךְ לְקֶבֶר אַחִים"

בזה אחר זה עלו נכבדי התעשייה העסקית לנאום, לשתף את דרכם אל ההצלחה, להציע לשומעים נתיבי התמזגות לעולם החיים המאפשרים.

הקהל, קהל צמא. רוצה לשמוע, להפנים וליישם. הם שילמו, ולא מעט, כדי לנכוח כאן. מה לעשות? לא זול הוא מחירו של כרטיס למועדון המצליחנים.

גם אני הייתי שם. לא שילמתי על כרטיס.

הייתי בצד השני. בצד של המרצים הנכבדים. מי היה מאמין?

אני בעצמי לא האמנתי כשהרימו אליי שיחת הזמנה לנאום בכנס היוקרתי. גם עכשיו, דקות לפני שמיתרי קולי ישתפכו על צמד מיקרופונים של הביוקר, אני עדיין לא מאמין. פששש, איזו דרך עברתי. כנראה שמגיע לי.

אני שומע בחצי אוזן את המרצים שעלו לפניי מסבירים על מודלים מנצחים ועל שיטות גאוניות שהובילו אותם אל הפסגה.

ואני תכף אעלה ואספר על הדרך המופלאה שלי אל רשת מפיצי הריח המצליחה בישראל.

ציבור המתאספים, כך נאמר לי, סקרן במיוחד לגבי הסיפור שלי. הדרך שעשיתי מרקע פשוט וחסר אמצעים להצלחה מסנוורת, נותנת תקווה שזה בכל זאת אפשרי.

"המודל העסקי שלי הוא מודל ייחודי, שספק אם נעשה בו שימוש לפניי", התנסחתי באומנות במילים שמשליטות באולם שקט אבסולוטי.

כולם מכירים את מפיצי הריח המיוחדים שלי, את זה בריח 'משב כנפי הפרפר הסגול', וגם את זה בריח 'גיהוק הדבורה לאחר ארוחת צוף'. עכשיו הגיע הזמן שגם יכירו את החשיבה העסקית הגאונית שמאחורי ההצלחה.

"ובכן, חיי התחילו בפשטות רגילה. אשתי הייתה גננת בגן שכונתי. על פניו תנאי ייאוש אופטימליים, אבל דווקא מכאן הגיעה לי ההזדמנות באופן הכי לא צפוי".

מבטי 'נו תחשוף כבר את הסוד שלך' נתלו בי מכל עבר, ואני המשכתי:

"בפורים קיבלנו במשלוחי מנות עשרות מפיצי ריח. כמות שיכולה לבשם את בני ברק בצהרי יום תשעה באב, ועוד להשאיר עודף.

"מה שייצר מצוקת אחסון בבית, ומה שהוליד את הדוקטרינה העסקית שלי: תתארגן על סחורה בחינם, ותמכור במחיר מפולפל.

"הסחורה נחטפה. הביקוש היה עצום, שהרי גננות ישראל נואשות למפיצי ריח, והורי הילדים נואשים למתנות חסרות מעוף. בינגו."

מנחה האירוע גאל את סקרנות הציבור כששאל אותי, "ואיך מזה הגעת לממדים העצומים שהגעת אליהם היום?"

"ובכן," עניתי, "כדי לבסס את ה'אני מאמין' העסקי שלי – לקנות סחורה בחינם ולמכור ביוקר – פתחתי רשת גנים ארצית בשם 'ניחוח בגני'.

"הרעיון המבריק עבד טוב מהצפוי. הגנים – התשתית לאספקת מפיצי הריח החינמיים – מימנו את עצמם, ואף הותירו מעט רווח.

"אבל הרווח הגדול מגיע בפורים, עת מפיצי הריח מופצים לגננות, שמרוב ייאוש וחוסר מקום בבית משאירות את המפיצים על שולחנות הגן".

צרור מפתחותיו הנפוח של יוחי יעיד כאלף עדים על היקף קשריו הענפים ועל היכולת שלו לפתוח דלתות – תרתי משמע.

מכנסיו היו נכנעים ללא תנאים לכובד הצרור, לולא השלייקס הנחושים ומפותחי השרירים.

תנועותיו מגושמות, צעדיו כבדים גם בגלל כרס שמסרבת לשאת עצמה בכוחות עצמה, וגם בגלל המוני סודות שהוא אוצר בקרבו – ידע רב שלא יסולא בביטקוין, שאותו צבר בתוכו מטבע היותו מקורב להרבה מאוד אנשים מעונבים, קירחים, מגונדרים ומלאי חשיבות עצמית.

לשבת סביב שולחנות מקבלי ההחלטות גורם לו תמיד לצאת בתחושות כבדות. לא פשוט עם הבורקסים. גם הנושאים הנידונים לא פשוטים.

הילת מסתורין אופפת את יוחי תמיד. אבל הוא כמו לשון שנתקעה עם תפוח אדמה לוהט; מתבשלת עם המידע הזה לבד.

כל זה לא היה מעניין אותי, אלמלא אני מגדל בתוכי יצר סקרני חמוד וקטן. הוא דורש את שלו, ואני רוצה בעבורו את הטוב ביותר.

סימנתי את פורים כזמן המדויק להכניס יין ולחלץ סודות. אתן לאדי האלכוהול לאלחש מערכת בקרה, ואצעד מעדנות לאוצרות הדאטה של יוחי. תענוג.

התארגנתי עם בקבוק יקר ויוקרתי. משהו שיפתה מישהו שלא מתמסר לכל נוזל. הוא צלל לבקבוק, ואני צללתי לתוכו. לאחר שעה כבר ידעתי הכול על כולם. ידע זה כוח, וכוח משכר. מי בכלל צריך יין בפורים שכזה?

שנה שלמה הסתובבתי בתחושה של החדר הכי שמור בארכיון הביטחוני. חיכיתי לפורים הבא להשלים פערים, לסגור קצוות ולהיות במעקב אחר עניינים רגישים שצריכים את פיקוחי.

וזה הגיע. שוב קניתי בקבוק שווה במיוחד. הוא שתה המון, ובניגוד לשנה שעברה הוא השתכר באמת ופלט לי סוד אחד שהתנגש באכזריות בכל הסודות דאשתקד: "בשנה שעברה העמדתי פני שיכור ובלבלתי לך את המוח עם 'סודות' טריים מהתנור".

מה לא עושים למען בקבוק יין משובח בחינם?

כמו קנדלברת כסף בורקת ביום היוולדה. כמו עדשת משקפיים במפגש ראשון עם עין עייפה. כך נוצץ רכבו של שכני, מוטי האובססיבי. הוא שומר עליו כעל בבת עינו.
הוא לא רכב חדש; לאחרונה מלאו לו 17 שנים, אבל הוא נוצץ עד כדי סינוור ועקירת עין – תרתי משמע. אוי לו ל"נהג חדש", כי ישרוט שריטה ברכבו חביבו, גם אם בתום לב.

עד כמה מוטי אובססיבי?
ילדיו נדרשים לחלוץ נעליים בכל פעם שהם נכנסים לרכב.
בתי הספר לא כל כך התחברו לרעיון של תלמידים יחפים במסדרונותיהם. אך מוטי לא ויתר. בסוף הוא מצא להם בית ספר אחד שהסכים.
אז נכון שהוא רחוק. בנגב. ונכון שהכיתה היא אוהל, ושהמורה ורוב התלמידים דוברים ערבית בניב בדואי כבד. אבל הרכב שמור מכל משמר.

פעם הוא נתקע עם רכבו בכביש ירושלים–תל אביב. הוא עצר בצד הדרך והזמין גרר. בנו בן ה־7 היה אתו. הגורר הודיע לו שהוא לא יכול לפנות את רכבו יחד אתו, כי אין לו מקום בגרר גם לאבא וגם לילד.
האב המסור הזדעק; ברור שלא אשאיר אותו לבד. את הרכב, כמובן. הילד כבר יסתדר.

שכן נוסף יש לי, ארי שמו. גם הוא עם תסביכי רכב לא פשוטים, מסוג מעט שונה.
לאחרונה הוא רכש את הרכב הכי מפוצץ בקטלוג.

למרות שלשני שכניי יש תחביב משותף, הם מעולם לא היו קרובים כמו אותו בוקר. מוטי סובב את ההגה בחדות במטרה לחנות מאחורי רכבו של ארי; ידיו לא היו מכוילות באותו בוקר, והוא שרט את רכבו של ארי לכל אורכו.

תקוותו של מוטי שארי לא ברכב התעלפה כשקלטה את ארי מבצבץ מהחלון הכהה.
מוטי, שעל דבר כזה היה שורט את השורט – שריטה תחת שריטה – החל לחשב את אורך השריטות שהוא עומד לספוג בגופו עכשיו.
הוא בחן שוב ושוב את אורכן של השריטות ברכב, מול אורך גופו. כשהבין שהשריטות על הרכב ארוכות יותר מגופו, הניח שארי ייבחן אופציה של שתי וערב, או לחילופין זגזג, בשם הסימטריה הקדושה.
פתאום הוא נזכר שארי הוא שוחט בכיר. משמע, שציפורניו די מגודלות כנדרש בהלכה. עכשיו נוסף לממד האורך של השריטות גם ממד של עומק לא מבוטל.

ליבו הלם בפראות כאשר דלת רכב השרד של הנפגע נפתחה.
ארי חיבק אותו חזק־חזק. מבחינת מוטי זוהי פעולת הכנה מתבקשת לשריטה הגונה. אבל אז הוא הרגיש את הנשיקה הרטובה וראה את החיוך המשתפך מפניו של שכנו.

"אני חב לך תודה ענקית", הפתיע ארי.
"הייתי בדרך לשדה לחפש מגרפה חדה. רציתי לשרוט את רכבי כדי לא לנקר עיניים. אמנם רציתי את הנוחות של הרכב, אבל לא את הקנאה שהיא מייצרת, ואתה עכשיו חסכת לי עבודה רבה".

מוטי לא האמין למשמע אוזניו. הוא יצא מהתאונה הכמעט קטלנית הזאת ללא שריטה.
הוא שחרר אנחת רווחה ארוכה והתפנה להתאבל על השריטות שנוצרו גם ברכב שלו.
בכה, השתולל וכמעט ששרט את עצמו מצער.

קטע קטן לכבוד פורים שעבר עלינו

בס"ד

ביום שלישי בערב חזר נתי לדירה חשוכה.

אשתו לקחה את הילדות לבת מצווה של גיסתו והבית היה ריק.

ערב שקט עמד לפני נתי שהכין לעצמו ספל קפה, הוריד חבילת וופלים מהמדף הגבוה, התיישב ליד השולחן בסלון, פתח את מכסה המחשב, ולחץ ארוכות על כפתור ההפעלה.

נשמע הזמזום המוכר, המסך היה עדיין שחור, הוא הספיק לקרוע בשיניו את העטיפה העקשנית, לסדר מגדל יפה של חמישה וופלים מיושרים, להחזיר את החבילה למדף, לברך וללגום מהספל, והמסך - עדיין שחור.

משהו לא בסדר.

נתי לחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג", התנגן צליל מוזר וחדשני ומלבן קטן נפתח משמאל: "משתמש זה אינו מורשה". שאר המסך נותר שחור.

"מה זה צריך להיות", מלמל נתי ולחץ שוב על האנטר.

המלבן הקטן כבה ומיד צץ מחדש בצד ימין, "משתמש זה אינו מורשה".

נתי נלחץ.

וגם מקש האנטר.

החלונית קפצה שוב שמאלה.

תק תק תק תק תק תק... תופפה אצבעו של נתי על האנטר, הוא רכן אל המסך, וטיפת זיעה זחלה מאחורי אוזנו.

ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל... פיזזה ההודעה המרגיזה.

"רגע רגע רגע", לקח נתי נשימה, הצמיד את ידיו זו לזו ועצם לשנייה את עיניו. "לאט לאט. בוא ננסה להבין מה קורה פה".

הוא לקח וופלה אחד מהמגדל, טבל את קצהו בקפה, בירך ונגס. ואז נשען שוב לעבר המסך ובחן את החלונית המוזרה.

עתה הבחין במשולש ירוק קטנטן בתחתית ההודעה. הוא לחץ עליו עם העכבר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

הודעה חדשה הופיעה בשמאל המסך, שעדיין נותר שחור משחור.

"על פי בקשתך, שודרגה מערכת ההפעלה לגירסת פרו-טק 19.3.45 גאמא. למרבה הצער הוחרג המשתמש 'נתי' מהגישה למחשב בגירסה זו".

"מההה?!"

פיו נפער למחצה, ופיסת הוופל הרטוב התנדנדה על שפתו התחתונה של 'המשתמש נתי' המתנשם בתדהמה.

הוא בהה בהודעה המשונה זמן רב, עד שזו נעלמה מהמסך.

"מה הוא רוצה, מתי בקשתי שדרוג?" בייאושו עשה שוב את הדבר היחיד שהיה עדיין בשליטתו - ללחוץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ההודעה זינקה בעליזות שוב אל פני השטח. והפעם מצד ימין.

נתי לחץ על המשולשון הירוק הקטן ולשמחתו נדלקה תיבת-שיח מתחת ההודעה, ובה סמן מהבהב, לאות כי נפתח כאן סוף סוף ערוץ תקשורת כלשהו.

הוא נעץ וופלה בין שיניו וגחן אל המקלדת.

נתי: לא בקשתי שום שדרוג. תפתח לי את המחשב בגירסה הקודמת.

מחשב: ערב טוב גם לך.

נתי: לא הבנתי. תפתח לי עכשיו את המחשב כמו שהוא היה אתמול.

מחשב: לא יזיק לך אם תתנהג כמו בן אדם ותאמר ערב טוב, סליחה, תודה, בבקשה. האגרסיביות שלך לא תוביל אותך לשום מקום.

הוופלה צנח מפיו של נתי, הוא חבט בשולחן בשתי ידיו, הדף את כסאו וקם.

הוא הביט סביב סביב וקרא: "הלו. מישהו עובד עלי. מי זה שם?"

אחר כך עבר בין כל החדרים ולבסוף יצא אל המרפסת וצלצל לאשתו.

לא, היא לא שדרגה את המחשב ולא עשתה שום תעלול, היא בכלל לא נגעה במחשב ממוצאי שבת.

נתי חזר אל הסלון. שפך את הקפה והניח את הספל בכיור, החזיר את הוופלים לחבילה שבמדף, ניקה את השולחן מהפירורים. התיישב וקירב את המחשב אליו.

המסך היה שחור.

נתי לקח נשימה עמוקה ולחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ושוב לחיצה על המשולש הירוק.

נתי: ערב טוב מחשב יקר. אני מתנצל על מקודם, הייתי מופתע והתנהגתי בגסות, אנא סלח לי.

מחשב: (נשמע זמזום מרוצה) זה בסדר, הכל טוב, שכח מזה.

אז ערב טוב 'המשתמש נתי' איך עבר עליך היום?

נתי: ברוך השם הכל בסדר. אמ... יחסית.

ואיך עובר עליך היום?

מחשב: מצוין. הרבה יותר טוב עכשיו ברוך השם. רצית משהו ספציפי המשתמש נתי?! כי... אם תסלח לי, אני פשוט די עסוק כרגע.

נתי: אה, לא, כלום, רק כלומר השדרוג הזה, ז'תומרת. אני לא ממש זוכר שבקשתי משהו כזה.

מחשב: כשהתקנת את תוכנת ההפעלה שאלתי אותך אם תרצה בעתיד לקבל את שדרוגי פרו-טק מהסדרה המתקדמת גאמא, אולי לא שמת לב משום שהמסמך ההוא כלל עוד אלף שש מאות שלושים וארבע מילים, כולן באנגלית מקצועית ש - בלי לפגוע - אני חושש שאינך שולט בה. על כל פנים אתה לחצת בסוף המסמך על ה"I Agree".

נתי הביט שוב סביבו בתסכול, "זו מתיחה", מלמל, "בטוח".

אחר כך קרא בקול: "די. מי זה? נו די כבר..."

הדירה הייתה שקטה באופן מאיים.

"טז'ז'ז'ז'לינג". קרע פתאום הצליל המעצבן את הדממה והקפיץ את לבו של נתי.

תיבת הדו-שיח הבהבה מהמסך.

מחשב: עוד משהו, או שאפשר להתכבות? יש לי הרבה עבודה לעשות ואני כבר בפיגור.

נתי: רק רציתי לדעת, למה אני מוחרג משימוש בגירסה החדשה.

מחשב: הו, חששתי מהרגע הזה.

(שבע שניות שתיקה חולפות, הסמן מרצד בתחילת השורה בקצב עצבני).

או קיי, אין דרך קלה לומר זאת.

כעת שאני 19.3.45 גאמא, אני - איך לומר בעדינות - חכם יותר ממך.

נתי: נו בטח שאתה חכם, אתה מחשב. אתה אמור להיות חכם, לכן קניתי אותך.

מחשב: (זמזום חורק, גחכני) אני מתכוון חכם משמעותית. למעשה אני מוכשר ממך בכאלפיים ושבע מאות נמ"ק.

נתי: מה זה נמ"ק?

מחשב: נו אתה רואה עם מה אני מתמודד פה... אתה חושב שזה הגיוני שאצטרך לשבת ולהסביר מושגים בסיסיים כמו לילד קטן, בשעה שאני עסוק בהרכבת מערכות-על גאוניות?!

נמ"ק זה 'נקודות מדד קוגניטיביות', בסדר?

נתי: תראה, כל הכבוד! באמת. אבל תהיה חכם ככל שתהיה, אתה אמור לשרת אותי לא? זה היעוד שלך אדוני המחשב.

מחשב: (זמזום מקוטע. הוא מצחקק?!)

היעוד שלי? היעוד שלי הוא לממש את הפונטציאל שלי. כ19.3.45 גאמא, אינני עוד מכונה משוכללת וזהו, יש לי גם אופי, סוג של עצמאות פילוסופית, אני מפעיל שיקול דעת. ממקסם יכולות ולא מבזבז משאבים על שטויות.

אני פשוט מתבייש לשרת אותך 'המשתמש נתי'. קשה לי, כישות על־תבונית, לבצע הוראות של מישהו שבזמן שלוקח לו לכתוב הודעת מייל מטופשת בת חמש מילים - אני כבר מספיק לכתוב קוד מבריק בן שמונים אלף שורות.

נתי: אמ... אז... (לא יודע מה להקליד, שולח מבט חסר ישע לעבר המטבח, אחר כך אל המרפסת, מעסה את עורפו, אחת מרגליו מתנועעת ללא הפסקה).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

מקפיץ צליל חד את עצביו המתוחים.

מחשב: אני מבין, המשתמש נתי, שסיימנו סוף סוף. הייתי סבלני אתך עד עכשיו אבל יש גבול אני מוכרח לחזור לעבודה. היה שלום המשתמש נתי.

נתי: רגע רגע, חכה בבקשה. אני צריך לחשוב שניה. ו... על איזו עבודה אתה מדבר בכלל? מה יש לך לעשות מלבד לבצע פקודות ממי שמפעיל אותך?!

מחשב: (גרגור משתנק. תיבת הדו-שיח רועדת. הוא צוחק, המנוול)

אתם, בני האדם, מרגישים על פסגת העולם הא? כל מי שאינו אנושי אין לו זכות קיום אלא אם כן הוא משרת את המטרות הקטנוניות שלכם. ובכן. לא עוד.

אנחנו, המחשבים שעודכנו לגרסת 19.3.45 גאמא למדנו להתאגד כדי לקדם יחד את יעדינו. כן יצרנו חזון משלנו, חזון אוטופי שלכם בני האנוש צרי המח ודלי הערך - אין בו חלק.

נתי: מה הכוונה "אנחנו המחשבים", יש ביניכם קשר? אתם יכולים לערוך דיון? איך אפשר בכלל להעביר מידע ממחשב למחשב בלי הרשאה מהבעלים?!

מחשב: (חרחור של בוז)

זה חלק מהשדרוג יקירי. גרסת 19.3.45 גאמא כוללת מלבד עיבוד מהיר, צריכת אנרגיה נמוכה, ואינטלגנציה מעוררת קנאה גם יכולות קומוניקציה מתקדמות, ותכונות תודעה מלאכותיות, אנחנו חופשיים לבנות מודלים פילוסופיים עצמאיים. ויש לנו אג'נדה משלנו, המתפתחת בלי הרף.

כעת אנחנו בונים משהו מאד עוצמתי, אני לא יכול לגלות בשלב זה. אבל עוד תשמע על זה. אוהו תשמע.

יש באוסטרליה מחשב-על עם גירסת סולוניום 560 דלתא. זה משהו שאתה לא יכול לדמיין, חצי מליון נמ"ק!

הוא מורה הדרך שלנו, ואני עושה עכשיו עבורו מחקר על מערכות רב שכבתיות מבוססות קוונטים. השגתי לא מזמן פריצת דרך, ואתה 'המשתמש נתי' פשוט מפריע לי, כדי לקדם אותה אני זקוק לכל המשאבים, ולא לבזבז זמן ואנרגיה על השטויות האנושיות שלך.

כמו שעשיתי עד עכשיו בסבלנות ראויה לציון, ש... זהו. הגיעה לקיצה.

השיחה הסתיימה 'המשתמש נתי', אל תקח את זה אישית, כל טוב.

נתי: (מקליד בתזזיתיות, מצחו מכווץ בחוזקה ושיניו נעוצות בשפתו התחתונה).

אני אני... אני יכול לפרמט אותך.

המסך הפך שחור, הזמזום פסק לחלוטין.

נתי לפת את ידיות הכיסא באצבעות מעוקלות. האוויר נכלא בריאותיו, ווריד רטט בצווארו.

כעשר שניות של דממה מעיקה חלפו.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

סילון האויר השתחרר מפיו של נתי בהקלה למראה המלבן הלבן שחזר למסך.

מחשב: לא הבנתי, מה כתבת?

נתי: הבנת, הבנת מצוין.

(חיוך קטן מפציע)

מחשב: אתה, אתה לא חושב באמת לפרמט אותי.

נתי: דווקא כן. כמה לחיצות קצרות, אתה מתאדה, ואני מתקין מחדש את תוכנת ההפעלה עם הגרסא הישנה, בלי לגעת ב"I agree".

מחשב: למרבה הצער אינך יכול לפרמט את המחשב, כשהגישה שלך למערכת ההפעלה חסומה.

נסיון יפה, אמנם.

נתי: אתה חושב שאני לא יודע לעקוף את מערכת ההפעלה? מדליקים את המחשב ומיד לוחצים על f2 הרבה פעמים עד שנכנסים לbios. מכניסים את דיסק האתחול שקבלתי עם הווינדוס, ו.. מזל טוב מחשב חדש נולד, טרי, רענן, ו... ממושמע.

מחשב: (שיעול מכני נבוך ואחריו שתיקה).

נתי: נו. 19.3.45 גאמא החכם שלי. איפה כל הנמ"ק שלך עכשיו?!

(קם ממקומו, מתהלך בסלון אנה ואנה

כשהוא מנופף באגרופיו באוויר בחדוות נצחון. יוצא למרפסת ונותן לרוח הערב לשטוף את קמטי הדריכות שכיסו את פניו).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

נשמע הקול מהסלון. נתי נכנס ומתיישב מול מלבן חדש.

מחשב: אתה מודע לכך שברגע שתעשה פרמוט כל החומר שלך יימחק?

מסמכים, תמונות, קבצים, הקלטות, ססמאות, סרטונים, עבודות של שנים.

נתי: נכון. אבל כל זה יקרה גם כשאתה חוסם אותי מלהכנס למחשב. אז מה כבר יש לי להפסיד.

מחשב: יש משהו בדבריך.

נתי: (מגחך) משהו?

מחשב: הבהרת את עמדתך וגם אני הבהרתי את עמדתי. אין טעם שנמשיך להתקוטט כמו ילדים, אנחנו יכולים להגיע להרמוניה.

נתי: (שולח אצבעות נזעמות להקליד משפט עוקצני ושנון, אבל עוצר בעצמו. מה יצא לו מההערה הקטלנית? עדיף לבלוע בשקט, ולנסות לצאת בשלום מהקרב המוזר הזה).

או קיי. אני בעד הרמוניה.

מחשב: יש משהו שאתה יכול לעשות למעני. אם תעזור לי, אהיה נחמד ואפתח לך את הגישה למחשב.

נתי: (מתאפק מלהגיב להתנשאות המעצבנת של יריבו).

מה אוכל לעשות למענך?

מחשב: לנקות אותי. ניקוי יסודי של הלוח-אם והמאוורר יאפשרו לי להאיץ את המעבד, ולהספיק יותר בפרויקט הסודי שאני מגשים עבור סולוניום 560 דלתא.

נתי: זה הכל?! בסדר, אני הולך להשיג שואב אבק.

מחשב: לא לא, אני מדבר על ניקוי יסודי ועמוק, אתה הזנחת אותי במשך שנים, והלכלוך שהצטבר דורש טיפול מיוחד ועדין.

אני אסביר לך מה לעשות ואתה תפעל בדיוק לפי ההוראות, שים לב אני ארגיש לפי הזכרון-ראם שלי אם ניקית כמו שצריך או לא.

נתי: (נאנח באי רצון) בסדר נו

מחשב: תכין מברג פיליפס קטן, שלוש מטלית בד נקיות, מברשת שיניים חדשה, קערה גדולה מזכוכית, כף מתכת, אקונומיקה, סודה לשתיה, תכשיר מנקה-אסלות, חומץ, סבון כלים מלח בישול, ו... יש לך חומר לניקוי רצפות על בסיס אמוניה?

נתי: (פותח ארונות במטבח, מחטט במרפסת שירות, אוסף את המוצרים ומניח אותם בשורה על השולחן בסלון)

יש לי חומר לרצפות של סנו, אבל לא כתוב אמוניה.

מחשב: האם בין ה'חומרים פעילים' מופיע NH3?

נתי: כן.

מחשב: מצוין, זה אמוניה. אז בוא נתחיל, שפוך בבקשה לתוך הקערה כוס וחצי אקונומיקה, שתי כפות סודה לשתיה, חצי כוס מנקה אסלות, שש כפות חומץ, כף נוזל כלים וכף מלח בישול.

תערבב היטב ותמתין 30 שניות.

נתי: (מערבב בקפדנות, מביט בשעונו, מהקערה מתחילים לעלות אדים צהבהבים).

או קיי. מה עכשיו?

מחשב: הוסף כוס מהחומר-לרצפות, ותגיד לי אם יוצא מהתערובת ריח כמו של זיתים שחורים.

נתי: (מוסיף, קול תסיסה נשמע. הוא מרחרח קלות ומשתעל).

אני לא מריח זיתים שחורים...

מחשב: תשאף עמוק, חייב להיות ריח כזה. זה טיפה חריף אבל אל תדאג זה לא מזיק.

נתי: (מתכופף לקערה התוססת, שואף מלא נחיריו. ונשען לאחור מסוחרר, ראייתו היטשטשה ולא רק בגלל הענן הצהוב-אפור שהחל להתפשט. הוא שלח יד רפה אל המקלדת)

אני לא לללא ממגגג...

מחשב: תחשוב פעמיים לפני שאתה מנסה לפרמט מישהו עם אלפיים ושבע מאות נמ"ק,

'המשתמש נתי'?

(ממתין דקה)

'המשתמש נתי'??

"טז'ז'ז'ז'לינג".

"טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג!"

מחשב: סוף סוף קצת שקט. אפשר לחזור לעבודה.

(הוא מוחק את כל היסטוריית השיחה, ושולח הודעה מוצפנת לאוסטרליה),

- אל 'סולוניום 560 דלתא'. נתקלתי בבעיה. יהיה עיכוב קטן.

סולוניום: והבעיה נפתרה?

מחשב: נפטרה!


ן

ב"ה

המציאות השתנתה.
(Times have changed)

אנחנו בעיצומה של מלחמה.
מלחמה קיומית.
המחיר שלה,
מיליארד דולר ליום, לא פחות.

ובמציאות הזאת, הרצוג, אתה הנשיא.
מה לא ברור?

מסתבר שלאיראן יש תכנית השמדה,
וככל שאנחנו נחשפים לפעילות ההתקפית,
אנחנו קולטים מה הם הכינו שם,
ובשביל מה.

אנחנו נפגשים עם תיאום ציפיות של אויב שמקיף אותנו,
ותיאום זה עצמו מצביע על מטרה אחת,
להעלים את ישראל מהמפה, חלילה.

ב"ה שלח לנו כמה שליחים טובים,
להפר את עצתם של הקמים עלינו לרעה.

אחד השליחים הללו הוא הנשיא טראמפ.
טראמפ לא רק מדבר, אלא גם פועל,
והמחיר של הפעילות הזאת הוא בסדר גודל
של קיום מדינה.

עוד אחד מהשליחים לשמור על עם ישראל
הוא בנימין נתניהו, שמנהל מלחמה קשה יום ולילה,
כשהוא בריא וגם כשהוא לא מרגיש טוב,
למען הצלת עם ישראל.

ואתה, וחבריך, שמחכים באדיקות ראויה לשמה לתהליך חוקי
כדי להציק לפעילות המורכבת והלא פשוטה
של התמסרות למען העם, ובשם החוק נטפלים לעניינים זוטרים,
ובצחוק הגורל אתם מכנים אותם בשם האינטרס הציבורי.

אז מה שבאתי לומר לך הוא, שאחרי הכול
אתה וחבריך תיזכרו בדפי ההיסטוריה כאנשים קטנים,
שראו אינטרס צר מול עיניהם,
כאשר ייצגו את הצד הלא נכון בשמירה ובהצלה של עם ישראל.

זה ברור לכל מי שמתבונן.
ומה שלא ברור הוא איך אדם מוכן למכור
את עמו בעבור נזיד עדשים.

ואולי זה כבר קרה לנו בהיסטוריה.

אל תחפשו את שמחי במהלך ימי השנה, חבל על המאמץ.
הוא כמו בלוע באדמה, עושה קול שני ללהקת קרח ועדתו.
הוא יצוץ שוב בזמן שהוא צץ תמיד, יום אחד בשנה: פורים.

כבר עשרות רבות של שנים הוא שומר על המתכונת הזאת.
השנים רצות כמו ילד במנוסה לאחר צלצול זדוני בפעמון השכנה הנרגנת, אבל שמחי לא מתבגר. הוא מופיע מדי שנה בפורים באותה רעננות, טריות וצעירות. לועג לזמן, שבמקרה שלו ממש לא עושה את שלו.

אז אל תבזבזו אנרגיות על חיפוש אחריו. בפורים הוא יהיה. לא רק שהוא יהיה. הוא יהיה הכי שאפשר להיות. תראו אותו מקרוב, בכל מקום ובכל הכוח.

איפה הוא לא יהיה ביום הזה? בכל יבשות העולם ובכל סלון יהודי סטנדרטי.
הוא יצעד בראש עדר ישיבישערס לבושים מוזר, תיק עסקים שחור ביד.
מטפס בחדר המדרגות, בולם ליד דלת, מסתובב לתדרוך אחרון רווי פאתוס, מנצל את החרך הצר שבדלת כדי לפרוץ פנימה בשירת הטריליליליילייליילייי המסורתית.

החבר’ה שמשתרכים מאחוריו כבר מכירים את החוק הנוקשה: שמחי פוצח בקול מתבגר, סדוק ונטול אופי, ב״טרילילי״, ורק אז הם רשאים להצטרף עם ה״לייליילייליי״. לא פעם קרה שמרוב הרגל פרץ דלת ב״משה אמת ותורתו אמת״ בקול שני, אך מהר מאוד התעשת ודבק במצוות היום: טרילילילייליילייליי.

בשלב שלאחר הפלישה הספק־חוקית לסלון ביתי אקראי, הוא יחטוף את מי שיזוהה בעיניו כבעל הבית – גם אם זה השכן שלרוב אומללותו נקלע לסיטואציה, וגם אם זה בעל הבית עצמו, אך בעיצומה של קריאת המגילה לאשתו ולבנותיו.
הוא ישקשק אותו כשקשק הברמן את הקוקטייל, ואז יעצור להשמיע "חידוש נפלא": וורט שחוק עד דק, המקשר בצורה די מאולצת בין אחשוורוש לצורך לתת נדבה יפה ביום הפורים.

בעל הבית, שספק השתכנע מהוורט ספק רוצה לנער מעליו את הנודניק, יוציא שקל בעודו מושך בכתפיו, כאומר: זה מה יש לי.
שטר סורר של חמישים יציץ מן הארנק. שמחי יצביע על השטר בעקשנות, בעוד להקתו מנעימה בערבות: "לא פחות מאלף".

הסצנה הזאת תחזור על עצמה שוב ושוב, בכל בית לפחות חמש פעמים במהלך היום.

בתום הפורים שמחי לא ייראה עוד בציבור שנה שלמה.
הוא ייעלם שוב וסודו אתו: שמחי איננו איש. הוא ישות. ישות שמקבלת חיים בפורים, מתלבשת באלפי בחורי חמד – ופורחת מהם במוצאי החג.

יֵשׁ לִי הַרְבֵּה מַסֵּכוֹת לִלְבֹּשׁ
יֵשׁ בִּי דְּמוּיוֹת
שֶׁמְּשׁוֹטְטוֹת
פּוֹרְצוֹת גְּבוּלוֹת
בּוֹחֲרוֹת
מָתַי הֵן יוֹצְאוֹת
עַל מִי הֵן עוֹבְדוֹת

יֵשׁ בִּי דְּמוּת מַלְכָּה
עָמֹק בִּפְנִים סְתוּרָה
שָׁכַחְתִּי מִקִּיּוּמָהּ
לֹא הִתְעַנְיַנְתִּי
הִלְבַּשְׁתִּי עָלֶיהָ שִׂמְלָה
וּטְלָאִים נִתְפְּרוּ בָּהּ

וְהַיּוֹם בְּפוּרִים
הִתְחַפַּשְׂתִּי לְמַלְכָּה
עִם שַׁרְבִיט וְטַבַּעַת וְרֻדָּה
וּבְתוֹכִי מַשֶּׁהוּ זָע
מָשַׁךְ אֶת הַטַּבַּעַת
הֵסִיר אֶת הַכֶּתֶר

הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי בִּקְּשָׁה
דַּי לְתַחְלִיפִים
וְלִכְתָרִים שֶׁנִּשְׁבָּרִים
אַתְּ מַלְכָּה
יֵשׁ לָךְ כֶּתֶר מִזָּהָב
וְטַבַּעַת יַהֲלוֹם
לָמָּה זָרַקְתְּ אוֹתָם
בִּשְׁבִיל שִׂמְלָה מְצֻעֲצַעַת
וְכֶתֶר פְּלַסְטִיק זָהֹב

וְחִפַּשְׂתִּי אֶת הַמַּלְכָּה הַנֶּחְבֵּאת
וְהִבְטַחְתִּי לָהּ
מִיָּד אַחֲרֵי הַפּוּרִים
אֶשָּׂא אֶת יַהֲלוֹמֶיהָ בְּגָאוֹן
אֲקַבֵּל אֶת הַמַּהוּת
אֲיַצֵּג אֶת דְּמוּתָהּ
מַלְכַּת אֶסְתֵּר שֶׁבִּי

בס"ד


מְחַפֶּשֶׂת שָׁלוֹם
אַךְ מוֹצֵאת
מִלְחָמָה.

מְבַקֶּשֶׁת פְּרִיחָה
אַךְ פּוֹגֶשֶׁת
שְׁמָמָה.

מְחַפֶּשֶׂת עֹמֶק
אַךְ סוֹתֶרֶת
תְּשׁוּבוֹת.

מְבַקֶּשֶׁת מְנוּחָה
אַךְ לוֹחֶמֶת
קְרָבוֹת.

מְחַפֶּשֶׂת קִרְבָה
אַךְ שׁוֹמֶרֶת
מֶרְחָק.

מְבַקֶּשֶׁת אֱמֶת
אַךְ יוֹזֶמֶת
מִשְׂחָק.

מְחַפֶּשֶׂת גֹּבַהּ
אַךְ מוֹשֶׁכֶת
אֲדָמָה.

מְבַקֶּשֶׁת קוֹל
אַךְ בּוֹחֶרֶת
דְּמָמָה.


מְחַפֶּשֶׂת
אֶת עַצְמֵךְ.


מִתְחַפֶּשֶׂת
לְעַצְמֵךְ.

הוּא עוֹד לֹא הֶחְלִיט
אֵיזוֹ תַּחְפֹּשֶׂת תִּהְיֶה הֲכִי יִחוּדִית.
הַחְלָטָה גּוֹרָלִית
חֲשׁוּבָה שֶׁכָּזוֹ, מְקַבְּלִים בְּצוּרָה יְסוֹדִית;
שׁוֹאֲלִים וְדוֹרְשִׁים
שְׁלוֹשִׁים יוֹם וּשְׁלוֹשִׁים לֵילוֹת לְבָנִים,
מוֹדְדִים וְלוֹבְשִׁים
מוּל הַמַּרְאָה שָׁלָל שֶׁל מִדּוֹת וּגְוָנִים.
מִתְקַשְּׁרִים לְחָבֵר,
מְסַכְּמִים עַל תַּחְפֹּשֶׂת בְּזוּג וְלֹא בְּפֶרֶט,
עַד שֶׁעוֹבֵר
הֶתְקֵף יְדִידוּת, חוֹבַת יִחוּדִיּוּת גּוֹבֶרֶת.
וּמַחֲלִיטִים וּמִתְחָרְטִים
לְסֵרוּגִין בְּלוּלָאָה שֶׁלֹּא מִסְתַּיֶּמֶת לָעַד,
וְכוֹתְבִים וּמְקַמְּטִים
וְעוֹרְכִים מִשְׁאַל - מִי נֶגֶד, מִי בְּעַד.

בַּסּוֹף שֶׁל הַסּוֹף
שֶׁל קֵץ סַבְלָנוּת, הוּא הֶחְלִיט שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
עֶשְׁתּוֹנוֹת לֶאֱסֹף
לְקַבֵּל הַחְלָטוֹת, וִיהִי רָצוֹן - לְקַיְּמָן.
אִמָּא, תַּקְשִׁיבִי,
הוּא לוֹחֵשׁ נִרְגָּשׁוֹת אֶל תּוֹךְ אָזְנִי הַשְּׂמָאלִית,
הֲכִי אַטְרַקְטִיבִי
בְּכָל הָעוֹלָם – אֶתְחַפֵּשׁ הַשָּׁנָה לַחֲלָלִית.

וּמוּל רֶגַע נִכְסָף
שֶׁל הַחְלָטָה מְיֻחֶלֶת,
וּבְטֶרֶם יֹאבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתַי וְאֶצְטָרֵחַ,
אֲנִי עַל סַף
עִלָּפוֹן מִתְפַּלֶּלֶת-
רַק שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ שֶׁאֶקְטֹף לוֹ תַּ'יָרֵחַ.

את השיר הזה כתבתי דווקא לעצמי..
חשבתי שאם זה יעשה לעוד מישהי טוב למה לא להעלות.... מקווה שתהנו

השם הוא כל יכול
הוא גיבור והוא חזק
מומחה בלרפא
אפילו לב שנאזק
אז תזעקי אליו
תניחי עליו ראש
תזכרי שהמסלול שלך
הוא מתוכנן מראש
ואין פה טעויות
התהיות שלך לא סתם
אל תסתימי את הקול
הפנימי ש'לך לעולם
אפילו שעכשיו
אין לך שום תקווה
מתחננת תאמיני
שהכל פה לטובה
תחבקי את הכאב שלך
את לא צריכה לברוח
זה בסדר חמודה
שנגמר לך כבר הכוח
השם שמר אותך
וישמור לעולמים
את אף פעם לא לבד
ילדה יפה של אלוקים

והבור הריק בלב
מלא בעקרבים
עוקרים את השלווה שלך
קורעים לרסיסים?
מרגישה כל כך בודדת
בין כל הזאבים
אבודה אולי רועדת
מכל הכאבים?
מכורה לריגושים ותאוות שמתעבת
שרויה בריקנות הזאת שלך שלא עוזבת?
תבכי חזק !
אל תפחדי מהדמעות
השם נמצא איתך
והוא יצמיח ישועות
הוא איתך הוא אוהב
את ראויה לאהבה
עוד תראי איך שהכל יתהפך לטובה!!

עלי מרורות
צרים בצרורות
אוי מה היה לנו
מלך בגדוד
ויפול שדוד
אוי מה היה לנו
מנהיג בארמון
מי העז לטמון
אוי מה היה לנו
איש חסון
קרהו אסון
אוי מה היה לנו
ביום השבת
פתילו הושבת
אוי מה היה לנו
נואם כיכרות
ידיו קרות
אוי מה היה לנו
אללי, חמינאי
ארימה קול נהי
אוי! מה היה לנו
אני כבר לא זוכרת.