קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הגידם

יום אחד היא נעלמה.

כן, פשוט כך – היד נעלמה.

הוא היה בטוח שהוא מדמיין. היד שלו? נעלמה? איך זה ייתכן? כך, פתאום, בלי שום הכנה? בלי שום הודעה מראש?

הוא מישש שוב ושוב, וההכרה החלה לחדור בו – היא נעלמה.

הוא אפילו לא הרגיש כאב. רק הביט בחוסר אמון, ממלמל לעצמו – נעלמה, נעלמה, נעלמה.

הוא עמד לבדו, מנסה להבין, לא מצליח. ניסה לחפש – אולי הוא יימצא אותה? אולי היא נפלה כאן, באזור, ורק מחכה שמישהו יחזיר אותה למקומה?

אבל היא לא הייתה. לא שם, ולא בשום מקום אחר.

התיישב, נואש, ופרץ בבכי. איפה היא? למה היא עשתה את זה? הכאבתי לה? הרגזתי אותה? פגעתי בה? איך היא נעלמה? מה קורה איתה בינתיים? ומתי, אם בכלל, היא מתכוונת לחזור?

מחשבותיו התערבלו עם הדמעות המלוחות. אף אחד לא היה שם כדי לנגב אותן, לנחם, לנסות לעזור.

ואז הגדם התחיל גם לכאוב. דורש את שלו. ולהלם, הייאוש והבלבול נוסף גם כאב.

כאב חד, מייסר, מפלח. כאב שכמוהו לא ידע. כאב, שהוא לא האמין שקיים כאב כזה עלי אדמות. ועם הכאב הזה, הוא הבין, הוא יסתובב בשארית חייו. אולי יתרגל לכאב, אולי הדימום ייעצר, אך הכאב לא ייעלם.

כעס איום ונורא החל משתלט עליו. הוא לא מצא סיבה הגיונית שתגרום לה לברוח. נכון, לפעמים היו להם סיבות להתלונן אחד על השני, אך מעולם לא עלתה בדעתו המחשבה לשבור את הכלים. ולדעתו, בריחה מהתמודדות לא יכולה לפתור בעיות לאף אחד.

ובפרט כשהבריחה היא בלתי הפיכה. את זה הוא כבר קלט.

הכעס בער בו, שורף כל חלקה טובה. הוא אהב אותה כל כך, ודווקא בגלל זה כעס עליה כל כך. איך היא בגדה בו? למה היא משאירה אותו בלעדיה? היא לא יודעת שאף אחד לא יוכל להחליף את מקומה?

הוא התגעגע אליה מאוד. הוא רצה להרגיש אותה לפחות עוד פעם אחת, וזה היה בלתי אפשרי.

אפילו לבכות עליה כמו שהיה רוצה הוא לא יכל, כי היה צריך אותה כדי לתמוך בראשו, ללטף את לחיו ולמחות את דמעותיו.


אבל זו הייתה רק ההתחלה. הוא ידע שיהיה לו קשה בהמשך. הוא רק לא ידע עד כמה.

הוא החל מסתובב בין אנשים, נושא בתוך ליבו את אבני ההלם, הייאוש, הבלבול, הכאב, האהבה, הכעס והגעגוע, ובמקום שנותר העזו להיכנס אבני חצץ קטנות של ייסורי מצפון.

הם לא ראו את הלב, ולא את האבנים. הם ראו רק את הגדם.

הוא שמע את הלחשושים, או דימה לשמוע אותם. הוא היה בטוח שהוא נושא השיחה היחיד שלהם.

הוא לא שמע מה הם אומרים. ואולי טוב שכך?

הוא הרגיש את המבטים שלהם ננעצים בו. וזה כאב יותר מסכינים.

היו שהסתכלו עליו בסקרנות. מה קרה לו פתאום? איזה מוזר שהוא! כל כך שונה מהם, כל כך אחר. רק אתמול היה כמותם, מהלך כאחד האדם, ופתאום... מתי זה קרה? ואיך? ואיפה? ובעיקר – למה?

הוא רצה לצעוק להם שגם הוא לא יודע למה. שגם הוא מרגיש זר ומוזר, שהוא שונא להיות שונה. שהוא כל כך מקנא, וכל כך רוצה להיות כמוהם, להתהלך חופשי ומושלם.

היו כאלו שניסו לעזור. הם ראו את המוגבלות שלו, את החיסרון. הם סייעו בפעולות שהתקשה בהן, וחשבו שאולי הם ישמשו כתחליף. הם ריחמו עליו, וניסו לנחם אותו בכל מיני מילים יפות.

הוא הודה להם בפה מלא, אבל בליבו בכה וצרח. הוא לא אהב להרגיש מסכן ונזקק, למרות שידע שהפעם הוא כזה. הוא ידע שזו לא בושה לבקש עזרה כשצריך, אבל שנא את הרגשת הנחיתות שנלוותה להסתייעות. והוא ידע שאף אחד לא יוכל לשמש כתחליף, ולו העלוב ביותר. ושגם המילים ההגיוניות ביותר לא יצליחו למלא את החור שבלב שלו, כי ללב לא מדברים בשכלתנות, את הזיכרונות לא משכיחים בהיגיון ואהבה לא מכבים גם במים רבים.

והיו אילו שהסתכלו עליו במבטים משפדים. מאשימים. הם החליטו שהוא האשם, שהכל קרה בגללו, שהוא היה יכול למנוע את זה, שהוא יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולא רוצה, שהבעייה כולה שלו.

והם היו הכי גרועים, כי לא היה לו איך להוכיח להם שהם טועים. כל כך טועים. ולא היה לו איך להסביר להם שהיא האשמה, שהכל קרה בגללה, שהוא לא היה יכול למנוע את זה, שהלוואי והוא היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, שהבעייה כולה שלה.

אבל מצד שני, לאלו שהזדהו אתו ועזרו לו לכעוס עליה הוא רצה לצעוק שיעזבו אותה. הרי בסך הכל היא שלו, והוא לא רוצה להזיק לה. הוא רוצה שיהיה לה הכי טוב שיש. כי הוא נשאר ויישאר באהבתו אליה ובתקווה והגעגוע שאולי יום אחד היא תחזור להיות כולה שלו. אולי אי פעם היא תבין ותתחרט, ושוב הם יהיו יחד. ואז הוא יתאמץ לאסוף את רסיסי האמון שהתפזרו סביב ולתקן אותם, כדי לתת בה מחדש את האמון שהיא הייתה ראויה לו, אך בחרה לנפץ. הוא יתאמץ לסלוח, יעזור לה להתאחות, והם יחזרו יחד לחיים הרגילים, השגרתיים והמוכרים כל כך. ושוב הוא יהיה כמו כולם, ולא בעל מום אומלל.

ואת פתח התקווה הקטן הזה הוא לא רוצה לסגור. הוא נאחז בו בכל הכוח, אוחז בו בציפורניו שנשארו.

הוא יחכה לה תמיד.

ואולי היא עוד תחזור.


אולי.
הכי חזק זה הריח של הגללים. "תזהר לא לדרוך עליהם!איציק!" יש גם ריח של שחת טריה. זבובים שאופפים אותך. כלב עם פנים מעוכות שמלווה אותך ואיציק שנצמד לחצאית של אמא. טווס שעומד ומשוויץ באמצע השביל ותרנגול שצווח על הגדר. אה. ויש גם את המסעדה ומרפסת הדק שצופה על רחבת הרכיבה (ולכן איציק קורא לחוות סוסים רחבת סוסים. ככה זה נשמע לו נכון).

נכנסים לביתן שליד האורוות. ריח העורות מכה בך חזק. ווים תלויים על הקירות, אוכפים וקסדות תלויים על הווים. פוחלצים ופרסות מעטרים את הקירות. בוחרים קסדה ויוצאים. ממצמצים מהשמש. חשים בליטוף של הרוח, אותה הרוח מניעה קלושות את הפרחים הסגולים.


*

ואז אני רואה אותו. והכל חוזר אלי. המלמד מכתה ג'. שאמר לי -"כלומניק, מה יצא ממך?" ו"אף פעם לא ראיתי כזה ילד חוצפן" ועוד כמה משפטים שאני סותם חזק את האזניים והם מצווחים מתהומות הלב.

יום אחד הוא מפסיק להגיע לתלמוד תורה. ילדים אומרים שהעיפו אותו. מישהו אומר שהוא נדרס. מגיע לו. אומרים. אני מרגיש נעים לחשוב ככה וגם מרגיש שלא נעים שנעים לי שאני חושב ככה. והנה פתאום הוא ניגש אלי בחיוך כזה נחמד. (פעם ראשונה שאני רואה שהוא יודע לחייך.מתאים לו דווקא) "אני המדריך רכיבה שלך". ויש לי טעם מלוח בפה מהדמעות וגם מר. אני לא יודע אם יצא לכם להרגיש פעם בבת אחת טעם מלוח ומר.

*

"למה הוא היה לי מוכר?" שואלת אותי אמא אחרי השיעור. כי היא לא מעלה בדעתה שזה "הוא".
ואני מושך בכתפי. היא לא מרפה. והיא קולטת. והיא מחליפה לי מדריך. ואני מבין שפעם סוס - תמיד סוס. פעם חמור- תמיד חמור. ואיך זה כשאני הולך מכות עם שוקי הוא מוחל לי וכשאני מתחצף לאמא , אחרי הכל היא סולחת לי וכשהמלמד ההוא הולך לעשות עם עצמו משהו שעושה אותו רגוע ואנושי- אני לא סולח לו.
רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבכל ערב (הם ניתן לקרוא ל4 לפנות בוקר ערב.?? נו. שוין) בטרם עולה אני על יצועי הריני פותחת את הסידור ואומרת קריאת שמע שעל המיטה ופותחת במילים רבונו של עולם(ממש כתחינה זו..)
"הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי או שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני.."
והרי רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לזה ולא לזה הייתה כוונתי..
שכן האם זה פייר והגיוני לדרוש ממני להצהיר הצהרות ולפרסם הודעות לתקשורת בשעה שאינני זוכרת איך קוראים לי??
גלוי וידוע לפניך רבונו של עולם מה שעשה לי הבוס בעבודה שצעק עלי לעיני כל הקולגות וכי מוצדק בעיניך שאסלח לו?? (ועוד לא דיברתי על המשכורת רעב שהוא מאכיל אותי...)
האם הוגן בעיניך שאסלח לכל אלו "מארגני הפגנות" שבגללם נתקעתי בתחנה מעל לשעתיים והייתי מורעבת ובנוסף לכל הייתי צריכה להיות עורכת דין שלהם ויש שיאמרו "הרבי לוי יצחק מברדיטשוב" שלהם? (תלוי למי מבין הצדדים...)
ומעל לכל רבונו של עולם איך אני אמורה לסלוח לכל נהגי אגד שלא הדליקו את המזגן בשתיים בצהריים של יולי אוגוסט?
ולכל אותם שטרקו את הדלת בפני ועל אפי?? וכי חסינת פגיעות מדלתות אנכי..
רבונו של עולם אינני מעוניינת להלאות אותך יתר על המידה אבל האם אני אמורה לסלוח לקל קו? שמעולם לא טרחו לעדכן כל כל הנאמר בכתבה אינו אלא ספרות בדיונית??
וכי אמורה אני לסלוח לחברות שגם התארסו ועשו ווארט והזעיקו אותי אליו ואחרי שבוע הלך לי עוד ערב על מסיבת אירוסין כי הכלה רצתה שעון זהב??
גלוי וידוע לפניך רבונו של עולם שכל מה שאמרתי שם הוצא מהקשרו ואין לי שום קשר אליו..
אבל רבונו של עולם למרות כל זה אני מתגברת וסולחת.. (אני עדין מתלבטת על אגד אבל אני אשתדל עד יוה''כ לסלוח.. אם הם לא יעצבנו אותי")
אז עשה טובה רבונו של עולם ומחל לי גם אתה ואל תאחז ראש על כל דבר שעשיתי ואמרתי כל לא תמיד תכוונתי וברוב הפעמים לא הבנתי ולא אחזתי ראש...
תשלח לי ולכל עמך בית ישראל שנה טובה ומתוקה כמו שרק אתה יודע לעשות את זה הכי מוצלח שיש כמו מים קרים על נפש עייפה כמו מילה טובה מהבוס אחרי יום עבודה כמו מזגן ומקום באוטובוס באמצע יולי אוגוסט...
שנה טובה
כתמי אור בצורת כבשים מסתננים דרך הצורות שבמובייל ומפזזים על התקרה. צלילים רכים משתפכים בחדר. תמר נמה את שנתה בשלווה.

תמר לומדת לזחול. סביבה צעצועי פרווה רכים.

תמר עולה לכתה א'. ילקוט ניקי מאובזר על כתפיה. אמא נותנת לה נשיקה ושוקולד עטוף בצלופן.

תמר מוקפת חברות. תמיד כיף לשחק בצעצועים עם ריח של מזוודות שביקרו בבטן של מטוס.

תמר יושבת ללמוד למבחן מסכם עם רעות. רעות בחורה מדהימה ומעניינת. לתמר יש הרבה חברות - ללמוד איתן, ללכת איתן למקומות, להלוות מהן דברים. משהו קטן יושב לה על הלב. בגודל גולה. המשהו הזה גדל לאט ובהתמדה. המשהו הזה גדל כל יום קצת. הוא מקבל צורה של תוכי בודד בכלוב צפוף שיושב שם ולא עף. היא לא מסוגלת באמת להוציא את מה שיושב לה על הלב. הכל תמיד טוב וורוד.

יום אחד אמא של תמר חוצה את הכביש ויוצאת מכלל פעולה. אבא מפסיק לארוז מזוודות ולנסוע לחו"ל ומתמסר לאמא. ומאז- מאז לתמר טוב. היא הולכת וקונה בגדים חדשים ותכשיט מדהים במחיר מעורר השתאות. היא מזמינה תזמורת. היא מקשטת את הבית בבלונים. היא ממציאה על המקום תכנית אילתור ומזמינה את כ- - -ל החברות. היא רוקדת כמו שלא רקדה מימיה.
ואז מגיע אמבולנס ודוחפים אותה מיד לתוך אלונקה.

ורעות לא נותנת לזעזוע לשתק אותה. היא מרגיעה את הציפור המבוהלת שמשתוללת בתוך הכלוב. היא מלטפת ומקשיבה לציוציה עד שהיא כבר לא בודדה. ויום אחד פורשת הציפור כנפיים ועפה מהכלוב.
המאמר נכתב לאט לאט ומידי פעם נוספו בו עוד כמה שורות. הרי הוא לפניכם. כסיר הצ'ולנט המתבשל מתייבש ונצלה על הפלטה מיום רביעי, ושאריותיו מוגשות כארוחת צהרים טריה ורעננה לאברך הלמדן החוזר עייף ורעב מהכולל ביום ראשון:

----

הוא שכב במיטה בבית החולים, וחיכה בקוצר רוח שהרגל תחלים כבר.

אשתו ישבה לצידו שעות ודאגה להחליף מידי יום את הספרים, לאחר שקרא אותם מהר-מהר. את כל ספרי האומנות הוא כבר חרש בסיבוב השלישי, ועכשיו הוא התעמק בתמונות השחור לבן של "נופים וזמנים בארץ ישראל".

מידי פעם היא קמה ובוהה בנוף הבאר-שבעי המשמים, ואז קצת במסדרונות השפופים והעייפים. ומגוונת בבחינה מדוקדקת של קורי עכביש שגימלאדה המנקה לא חשבה בכלל לנקות.
מחפשת תעסוקה כלשהי, בודקת שאחות הראשית חיה חיה וקיימת ומנסה לעזור לה עם התשבצים החכמים האלו לצעירים בעיתון הצבעוני שהיא קראה.

הוא תסס במיטה, וקיטר וקיטר וניסה כל הזמן להתבכיין לרופא שישחרר אותו כבר והנה הוא כבר מסוגל לנופף עם הרגל לשלום. על הדרך הוא גם לא הפסיק לקטר עם ההומור הידוע שלו על הרגל שעושה לו צרות, ואם רק הוא היה נזהר קצת יותר עם השער ההוא של המחלבה- הרגל לא הייתה 'חוטפת', ואם הוא היה נועל את המגפיים במקום את הסנדלים השער בכלל לא היה מעיז 'להתחיל' איתו.
והיא שמעה וגיחכה: תפסיק להתלונן, תפסיק.

אתה יודע טוב מאוד שחצי מהקיבוץ כבר התלוננו אצלך על השער העקום שם, וזלדה המזכירה כבר לא אומרת לי שלום בגללך, ואני צריכה לבד-לבד לדחוף את העגלה שלי החוצה מהצרכניה!
ושניהם גיחכו על השער שנקם בו, סוף סוף, אחרי שנים שנים של הזנחה פושעת והתעלמות מוחלטת מצרכיו הרגשיים, מתחנוניו המרומזים בכל חריקה וחריקה לקצת צומי, קצת איכפתיות, קצת חום וקצת שמן.

עוד יום עבר, ועוד יום, ומידי פעם אחד הנכדים התקשר אליו לשעשע אותו קצת במעשיות, ולשאול לשלומו ולשלום השער החלוד, המתנדנד, ששומר מזה שנים על חדווה ועל ריבה שלא יצאו להן בהיסטריה ויברחו לרפת של הקיבוץ השכן. אפילו ששם יש חיידקים של ליסטריה והרבה היסטריה.

עוזי אחד במקומו דאג לחדווה ולריבה ולכל שאר שוכנות הרפת. לאחרונה גם גדי עושה שם תורנויות אבל הוא נהנה בעיקר לנעול את הרפת ולעוף משם, ריחני.
והנכדים המשיכו להתקשר, והיא הייתה עונה בהתרגשות לנייד השחור השמן, ותוחבת אותו לצידו והא היה עונה לנכד התורן ולאי-אלו מחברי הקיבוץ שעוד נותרו בגילו ובמצב מנטלי כשיר והתעניינו בשלומו.

יום אחד מיכאל התקשר, הנכד החרדי מהישיבה בבני ברק. אמר שהוא בדיוק ב"בין הסדרים" ויש לו כמה דקות והוא נורא מחכה לשמוע מה שלום סבא, ואולי-אולי הוא יבוא לבקר אותו כבר מחר, תלוי אם המשגיח ירשה.
ואם לא: הוא מבטיח-מבטיח לבוא לביקור מיוחד בקיבוץ ולבדוק שסבא, הרגל והשער מרגישים טוב. ואולי גם לתת טפיחה הגונה לחדווה עם העיניים הגדולות והשמנות שאוהבת לאכול ולקושש קש טרי לפני כולן.

בסוף השיחה סבא גילה לו סוד: היום אני משתחרר, עוד כמה שעות- וחוזר בחזרה הביתה, לקיבוץ, ולרפת. אני מנחש שסבתא שלך שהיא גם אשתי מכינה בשבילי איזו עוגה שמנונית, שאני ממילא לא יוכל לאכול ורק ישמור אותה בשבילך. אבל אם תרצה חתיכה גדולה יותר עם הרבה קרם תצטרך גם לספר לי איזה דבר קדוש על התורה או התנ"ך שבטח למדת היום בישיבה.

***

מיכאל כבר חזר ל"סדר" ושקע במסכת מגילה עם שמעלקא העילוי בנו של הרעבע' ממילצ'וב- ופתאום בחור קטן ולחוץ משיעור א' נענע אותו בחלחלה ואמר:
אתה מיכאל? אז תרוץ מהר לטלפון הציבורי ליד החדר-אוכל, אמא שלך צריכה אותך דחוף.

מיכאל קם, תמה, שם את הפרסומת של וועד הרבנים על הגמ' כי אסור להשאיר ספר פתוח- והלך בזריזות לטלפון הציבורי הכתום, הכורע ומרשרש בין הארון של החלב ובין הכיורים לנטילת ידיים מחוץ לחדר אוכל.

הוא כמעט לא זיהה את הקול של אמא שלו: בוכה כולה, מתנשפת:
סבא התמוטט לגמרי, עוד לא יודעים מה זה. הרופאים אומרים שזה כנראה שבץ, קריש, משהו כזה... יוסי אמר לי שהוא בדרך לשם, וסבא כבר כמעט השתחרר וכבר התלבש ופתאום--- והיא נשנקה ונחנקה ולא הצליחה להשלים את המשפט וניתקה.


פרק זמן מעורפל חלף, ומיכאל מצא את עצמו פוסע בחשש בבית החולים הבאר-שבעי. עולה במדרגות המאובקות, עוקף את עמדת האחיות, ופוגש את שאר המשפחה בחדר 207.
באמצע, שקט כמו מומיה ורזה כמו איטריה- שכב סבא. כמוש, מעוות, נראה שונה. שקט-שקט. העיניים שלו היו פקוחות, והן זזו בחיות משל עצמן ובקצב משל עצמן לאט לאט, בחוסר עניין, לא מתמקדות בשום דבר שקורה סביבו.
מסביב שררו חיוכים גדולים: סבתא אמרה: רק הבוקר הוא הצליח להגיד לי בוקר טוב, ואולי הוא יוכל גם בהמשך ללחוץ לך את יד שמאל! נכון? וסבא חרחר משהו כמו "בוקוטבובק" והאחות שבדיוק קפצה לבקר אמרה: הוא ממש ממש משתפר!

אמא אמרה: אבא?? אתה שומע אותי?? אני בטוחה שאתה שומע! אז בסוף צבענו את הארון בסלון בצבע אגוז ולא בז', בדיוק הצבע שאתה אוהב, נכון סבא? וחייכה חיוך ענק לעצמה, ואז הפסיקה אותו בפתאומיות כשהפנימה שסבא בכלל לא כאן. והעיניים שלו תקועות במאוורר הגונח שכבר לא עובד שנים, וקצת ריר מטפטף מזוויות הפה השמוט , ריר שדוד יוסי מנגב אותו באדישות.

ויוסי הסביר בפרקטיות הידועה שלו שחצי מהגוף של סבא הלך, אבל אומרים שהצלילות שלו לא נפגעה, ויכול להיות שהם יצליחו להסתדר בהמשך אחרי הרבה עבודה קשה גם בלי פיליפיני.

וכולם חייכו חיוכים גדולים וניסו להציג כאילו הכל נורמלי, והם נפגשו להם סתם בכיף לעוד מפגש משפחתי בקיבוץ מתחת עת החרובים העתיק שסבא שתל בעצמו.

ורק מיכאל לא הצליח לחייך, ונמלט מהחדר בבהלה כמו להבות בוערות בו, ורץ לתחנת אוטובוס, וחיכה, ועלה על קו 358 ושתק כמו גוויה, וירד בתחנה מתחת הישיבה, ואז התנדנד אל החורשה מאחורה, והלך והלך עד שהגיע לפינה המוסתרת בקצה ליד המסלעה, איפה שיש עטיפות של מסטיקים ושאריות של סיגריות- וכל הבכי שנתקע לו בגרון מבאר שבע- פשוט יצא, בחלקים גדולים, ויצא ויצא עד שכל השרוולים של החלאט שאמא כיבסה לו נהיו בצבע של דמעות.
  • תודה
Reactions: בר כוכבא1 //
31 תגובות
טור שנכתב למגירה.
לכבוד שנת תהא שנת עוד חומר מוגש בחום לחברי הפורום. שנה טובה לכל עם ישראל.

כתמיד: הערות יתקבלו בשמחה. מחמאות גם.

***

וכי מה רצה עוזיהו? כוס קקאו.
ויקם עוזיהו מעם הסטנדר בישיבת "שם ועבר" וילך לעבר המטבחון.
בדרך, נזכר בדברי הטבח הצעיר החדש ("הטבחון" כפי שקרואוהו בחיבה מחבביו המועטים) אשר תחת לבשל כראוי לתלמידי הישיבה- כילה זמנו בישיבה על כס ובהשאת עצות. וכה היה אומר: "ידידי, אומנם האוכל לא משהו וקפה אין כלל, אך דעו לכם, כי לטובתכם העניין! כי תקציב לאוכל- אין, והקפה איננו בריא ולכן גם לא מומלץ לקנותו, ובוודאי שלא בהקפה..."
ויחלט עוזיהו לשנות ממנהגו הקבוע ולוותר על הקפה. ולכן: תחת שתיית כוס קפה בכוס ירוקה מעוטרת בפסים חומים בשעה 10:32 ו-2 חלקים, ישתה כוס קקאו בכוס ירוקה מעוטרת פסים חומים בשעה 10:32 ו-2 חלקים.
"הגיע הזמן לשינוי בחיים" זימזם לעצמו לאחר ההחלטה המאתגרת.

ניגש בנחת אל הקנקן, והנה נחת על ראשו מגש סדוק.
כיון שחש שכבודו נסדק ונפל מטה מטה, הביט מעלה מעלה כדי לראות מניין בא מזיק זה ולשלם לו שכרו כדת וכנהוג, אך לא ראה מאומה.
גיחך לעצמו בעצב מר: "הנה לך עוזיהו, קקאו מתוק רצית, אה?"

בפרץ מפתיע של אופטימיות וראיה חיובית (הוא קרא על הדבר המוזר הזה הבוקר בעיתון של השכן) החליט בהחלטיות להפוך את המר למתוק ולסלוח למגש ולמשלחו המסתורי.
כצעד ראשון ובונה אמון הוא לקח את המגש והסדק מראשו, והחליט להשתמש בו עבור כוס הקקאו הפוטניצאלית.
הוא הציב עליה את הכוס אשר אהב - ירוקה ומעוטרת בפסים חומים- ומזג לתוכה את הקקאו, הסוכר, ושאר מילי דמיטב. כעת פנה בניחותא (וכי למה שימהר? השעה היא רק 10:29) בחזרה אל פינתו בבית המדרש.

וילך עוזיהו הלוך ופסוע, ויאחז את המגש במאוזן יפה יפה. ויהי המגש הולך וסדק עם כל פסיעה נוספת, מחמת משקל הכוס אשר עליו.
ולא ישית איש אשכולות כעוזיהו את תשומת ליבו אל סדקיו ההולכים ומתרחבים של המגש.

כה הלכו להם עוזיהו, המגש, כוס הקקאו, והרצון החיובי יד ביד, בשלווה ובשבת חברים גם יחד.

והיה כי ראה בזוית עינו הימנית את דלתות בית המדרש והכין נפשו להצבת כוס המשקה על ספסל העץ, שמע לפתע קול נפץ, ויחרדו עשתונותיו. המגש אשר בידו נשבר לשלשה חלקים (שנים גדולים ועוד חלקיק), התנפץ וישבר עד אמות סיפיו, ויצנחו חלקיו ארצה בקול עז.

ויבט עוזיהו על כוס הקקאו, וירא כי היא- איננה.

שמא נעלמה הכוס על ידי יד נעלמה? לא ולא! הכוס הרי נמצאת, אך תועלתה כה מועטה- כי נשברה..
ויגנח עוזיהו גניחה אחת עמוקה מעמקי גרונו הניחר.
וישב עוזיהו אל ספסלי בית המדרש בידיים ריקות---


ואלו הם הממצאים בספירת מלאי שערך עוזיהו:
מכל החברים המקוריים במסע בשביל החלב: עוזיהו, המגש, כוס הקקאו, הרצון החיובי, נותרו על תילם רק עוזיהו (הרטוב, השבור, והמאוכזב), ורוב רובו של הרצון הטוב. כל השאר הלכו בדרך כל האדם ופסו מן העולם, ללא הטבעת חותם של ממש, להוציא כמובן כתמי בושה על עוזיהו.
הגיע עוזיהו על מקומו בקרן זווית וכמעט שנתיישב כשפנה אליו שכנו לספסל: "נו, גם עליך נפל המגש במטבחון?"
עוזיהו העטה על פניו מן חיוך עקום, כיווץ את גבותיו, כחכח בגרונו עד שבן שיחו הבין את תמיהתו, ואף ענה עליה: "גם עליי צנח המגש יותר מוקדם היום. תיכף שראיתיך יוצא להכנת כוס הקפה ידעתי שגם עליך יפול המגש כנפול פלישתים לפני דוד, וזאת כי המדף עליו מונח המגש- רעוע הוא.."

כיוון שעלה זכרון המגש לפניו, נזכר גם כיצד הושלך והוטח על פניו. החל מתכעס, זועף, ונמלא עברה. וכיוון שהבין כי לו טרח רעהו וסילק את המוקש- לא היה מצבו כה רעוע וכאוב בזה הרגע- גדלה ופשתה חמתו בקרבו.
אדהכי ואהדכי פרח לו כרגע כל זכר ושארית מהרצון הטוב הזכור לטוב, ולא הותיר סימן שאי פעם היה קיים כלל.

וכשנתיישב סוף סוף עוזיהו על מקומו בפינת בית המדרש ("תורה מונחת בקרן זווית" לטעמו) נתיישבה עליו דעתו, והבחין כי בעקבות עזיבתו העגומה של הרצון הטוב, רק הוא- עוזיהו- נותר לפליטה מכל המסע המסוכן אל כוס הקקאו.

עצוב.

כואב.

מטלטל.

ויגנח עוזיהו, ויאמר "אהוי ואבוי" ובזה תם הספדו על חבריו למסע.

תם, אך לא נשלם: עוזיהו עדיין צמא.
נמחק, סליחה

הסיפור של פיני הפונפון:


"הי, ילד חדש בחדר שלכם, הא?".

קולות צחוק חרישיים ליוו את פיני בעל הפונפון האדום בפסיעותיו הקופצניות המדלגות אל תוך החדר. "פיני הפונפון" קראו לו, לפנחס, על שם הפונפון הליצני שהיה צמוד תדיר לאפו, לפחות בין כתלי המחלקה. הוא שאף אל קרבו את הריח המעורר שעמד באוויר. הוא כבר למד לאהוב אותו.

אדנית עמדה סמוך למיטה הסמוכה לדלת, והניצה עלי כותרת של נרקיסים לבנבנים ריחניים. חדר 106 הוצף באור שמש אביבית, חמה ומלטפת של ערב שבת, והיווה ניגוד משווע לרחוב התל-אביבי הסואן בשעה זו. רק פיני הצליח להחדיר מעט רוח חיים בין דייריו הארעיים של המקום המאיים.

על הקיר הנסמך על הדלת נשענה אישה עטויה מטפחת ראש פרחונית, ודיברה לתוך שפופרת טלפון נייד. בנה שישב-שכב מכוסה בשמיכת קיץ עד מעל למותניו, הבליע חיוך למראה הליצן הנחמד והבלתי מוכר, שבדיוק באותו רגע כחכח בגרונו העמוק. "אההחמ...ש-לו-ם", קד קידה עמוקה והסיר את כובעו הענק. האישה הסתכלה במבט מוזר באיש גלוי הראש ויצאה החוצה עם הנייד.

"מה שמך, ילד?", שאל האיש המצחיק והלביש פונפון אדום נוסף על אפו של החולה הקטן.

"מנחם...מני", צחק הקטן והשתעל בקושי. הוא היטיב כיפה מקושטת לראשו בתנועה ספונטנית.

"אווווו....זה שם יפה, מני." הליצן פתח מזוודה קטנה ונבר בה קלות, "לי קוראים "פיני הפונפון" ו...לא, לא להוריד את האף היפה הזה! אז יש לנו היום מופע מ---"

אופס.

מתוך כף ידו עף לתקרה קפיץ ארוך חייכני, שנדבק שם לבלי שוב. "אויש, איך נוריד אותו עכשיו?" בכה פיני הפונפון, ולמני לא היה נעים. "אה, יש לי רעיון ג-או-ני! הנה", הושיט למני קפיץ זהה, "זה לחיי ההיכרות בינינו..." פיני התרווח על הכיסא הפנוי.

"בן כמה אתה, מני?", קולו היה מצחיק פחות עכשיו, אבל מאוד חביב ונעים.

"בן ארבע!" פתח הילדון כף יד קטנה והסתיר את האגודל. "בעצם, עוד לא היה לי יומולדת בגן, אז נראה לי – נראה לי, שב'שבועות'," הטעים במלעיל. "כי ת-מיד ב'שבועות' אימא מכינה עוגת גבינה, ורק אני חותך אותה!".

"וואו, אז אתה ממש ע-נ-ק!!!", הליצן חייך, אבל היה נראה עצוב.

"נכון, ושנה שעברה עשו לי 'חלאק'ה'", מני סלסל בין אצבעותיו שתי קווצות שערות בהירות לצדי פניו החיוורות קמעא.

"חלק - מה?!", הגבות בצבע הלבן- אדום, המרוח, התכווצו.

"פאות, כאלה", הילד ממש משך את השערות.

לפתע התקרב אליו פיני הפונפון. הוא היה נראה כמו אבא, אפילו שבכלל הוא לא היה דומה לאבא של מני. "כיף לך כאן, בחדר הזה?".

מני שתק.

גם פיני.
עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא, אמר ליה שרי תורך ושרי פדנך, אמר ליה למה, אמר ליה דבית מקדשון דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה ידעית מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי, אמר לו אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי. אמר ליה ומה שמיה, אמר לו מנחם שמיה. ואבוי מה שמיה, אמר ליה חזקיה. אמר ליה והיכן שריין, אמר ליה בבירת ערבא בדבית לחם יהודה. זבין ההוא גברא תורוי זבין פדניה והוה מזבין לבידין דינוקין. עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפריא למזבן מיניה וההיא איתתא אמיה דההוא ינוקא לא זבנת מיניה. אמר לה למה לית את זבנת לבידין דינוקין,



בעיקר מכאן והלאה:
אמרה ליה דחשייה קשיי לינוקי. אמר לה למה, אמרה ליה דעל רגלוי חרב בית מקדשא. אמר לה רחיצין אנן במריה עלמא דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מיתבני. אמר לה את הוי נסיבא ליך מן אילין לבידין דינוקיך ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך, נסבה ואזלה. לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד, אתא לגבה אמר לה ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמרה ליה לא אמרית לך דחשייה קשיי אפלו על רגליה נחשיה, דמן ההיא שעתא אתיין רוחין ועלעולין טענוניה ואזלין להון. אמר לה ולא כך אמרית לך דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני.


תודה רבה לעונים!
(חברה שכותבת למגירה שלחה לי את הסיפור הזה. כרגע אין לה שם משתמש בפורום, ביקשה ממני לעלות לכאן כדי לקבל חו"ד)

חלק ראשון


למראה כבר נמאס לראות את הדמות שסוקרת אותה כבר חצי יממה.
הצמה מהודקת היטב, שום שערה לא מעיזה לצייץ. הפנים מכוסות בחומר בצבע הפנים שמכסה פצעים, ומעליו התעקשה מאמא לשים לה מהסומק של שבעס שלה, "שתראי טוב, את כבר ילדה גדולה ואולי עוד מעט כלה" נחנק הקול של מאמא באמצע. עכשיו כשהלב דופק ועוד מעט גם הדלת מאמינה שיינדי גם בלי להביט בפניה האדומות שהוא מיותר לגמרי.
"שיינדי" הקול של מאמע מתקרב במהירות. "את מסודרת? חצקעל השדכן התקשר לאמר שהם כבר יצאו מהבית"
אמהלה.
אמאלה
או בעצם מאמממממע.
איך למען ה' תעמוד שיינדי, שלא פותחת את הפה לפני קהל. ותדבר עם האולי שוויגער?
איך יתחילו שפתיה לגמגם וקולה לא ישמע?
איך תילחם בדמעות החצופות שלועגות לה תמיד במעמדים מעין אלו?
אייבישטר, איך ????
את האמת? מתחשק לה עכשיו להשליך את הנעליים עם סנטימטר וחצי העקב שלהם אל מתחת למיטה. להתפרש עליה בלי להתייחס לצמה המתפזרת או למצעים המוכתמים במייקאפ ולהתעורר אחרי שתיגמר ההמולה לחיבוק של מאמע, ונשיקה בצבע אדום מהאודם השבתי שלה "מזל טויב שיינדי א כלע"
היא יודעת שהמחותונים יודעים על הדיבור שבוגד בה.
היא יודעת גם שזלמן הבחור גורר רגל אחת.
שמעה וכנראה גם שמעו כל השכנים בחצר המשותפת את השדכן אומר למאמע, אז,כשדפק בדלת להציע את השידוך: "ממש עינבי הגפן בענבי הגפן. החתן גורר את הרגל, הכלה את הלשון"
ומאמע לא חשבה אפילו שיש במה להיפגע. "כל אחד והחסרוינעס שלו, ובכלל בשבילינו את הכי מקסימה. א אידישע מאמע לא צריכה לדבר עם לשון מתגלגלת בשביל להיות בלבוסטע מוצלחת"
קבעה בצורה נחרצת כששיינדי באה לבכות לה שלשדכן צריך למצוא אישה שהולכת את כל גאולה וצפניה בחצי דקה, כדי להתאים ללשונו המתגלגלת.
נעמדה שוב מול המראה. מרוצה ממה שנשקף מולה מתחילה לתרגל שוב. "ש- ש-שוללללם וברררוכה, אני שששיינדדדידי קננפעלמכער"
"אנחנו כבר יודעים" פוסקת אמו של זלמן אחרי כעשר דקות כששיינדי הוגה את המילים בזמן אמת.
"את חושבת שאנחנו לא ביררנו מספיק עליך, אנחנו גם יודעים איך קראו לאלטער סבתא ברוכה שלכם. ועם מי שיינדי שיחקה בגיל חמש"
ועכשיו היא לא מצליחה לפתוח את הפה ולענות לאמא של זלמן איך קולעים בולקעלע.
ולא כי היא לא יודעת את התשובה.
  • תודה
Reactions: מנחם דרורי1 //
24 תגובות
האיר את עיני אחד מחברי הפורום (במענה לשאלה שהופנתה באופן אישי לחברי צוות הקריאה) כי יתכן ויהיו ניקים נוספים שיהיו מעוניינים להצטרף לצוות המתחדש.
אז הנה:
אני בעיצומו של כתיבת ספר קריאה (מתח היסטורי) שאני משקיע בו שעות רבות של עבודה - הן מבחינת הכתיבה עצמה והן בעבודת מחקר הרקע ההיסטורי, היות ומדובר בתקופת זמן כמעט בלתי ידועה.
סופר חרדי ידוע עימו אני עומד בקשר כמו גם 2 העורכות בעיתון בו אני כותב בקביעות חולק/ות לסיפור ולכתיבה שבחים רבים, אבל אני מעוניין שאנשים רבים יותר יקראו את החומר ויחוו את דעתם על המתרחש בסיפור, על הסיפור עצמו והקשריו, וכמובן - על הכתיבה.
אשמח מאוד בהצטרפותכם!
(ניתן לפנות אלי באישי או בכתובת הדוא"ל שלי המובאת בדף הפרופיל)


דוגמית מתחילת החומר:
?
פרולוג
צלליתו העומדת ניצבה בראש ההר, בין ערפילי הערב היורדים אט אט, מוארת באור ורדרד-אדמדם בצבעי השקיעה, כמו בזה לסכנות העצומות אותם יחסו בני השבטים לשעת הערב המוקדמת. ניצב בגב זקוף, גופו צבוע בצבעי מלחמה עזים, כשביניהם ניתן היה להבחין בצלקות הרבות שעיטרו את כל גופו. סביב מותניו היה קשור עדיין אותו אזור מעוטר, חגור סביב טוניקת העור העבה חסרת השרוולים אותה לבשו כל לוחמי הפלנגות, אך הוא כבר דמיין במוחו את בגדי הפאר אותם ילבש בקרוב. תמו ימי הרעב.
הוא סקר במבט בוחן את האזור, מביט שוב ושוב באותו מראה מזוויע. להבות אש כחלחלות-אדומות מלחכות ברעבתנות מכל הבא לידם, בתים שהפכו לאפר וחלקי עצמים בלתי ברורים. בין הלהבות נצפו אנשים מתרוצצים מצד לצד, מנסים להציל את עצמם ואת רכושם. ילדים התרוצצו ממקום למקום בחפשם אחר הוריהם, אך אלו עמדו כמשותקים. האנדרלמוסיה והבלגן שלטו בכל. קולות פצפוצי העץ הנאכל ורעש הזפת הנמסה מן הקירות הנשרפים נשמעו למרחקים.
הוא הביט בהנאה בלתי מוסתרת במתרחש. מתוך ידיעה, שבתוך כל התופת המשתוללת תחתיו נמצאים אלו שגרמו לרצח בני משפחתו, אלו ששדדו את כל רכושו ואלו שבזו לו, השפילו אותו, והתעללו בו במשך תקופות ארוכות – מאז נדחתה משפחתם על ידי...

המשך באמצעות הדוא"ל
(דיונים בנוגע לפרולוג עצמו מופיעים ב'ספר, סופר, סיפור' המקורי. אין צורך לחזור לדיונים בנוגע לסאגת התיאורים בפרולוג אל מול התיאורים המופחתים בספר עצמו:))


לתשומת לב: המתכונת לתגובות תהיה בעז"ה בצורה חופשית לחברי הצוות שיוכלו לראות ולהגיב כל אחד לאחרים למעט אלו שיציינו כי הם אינם חפצים בכך. הפרקים ישלחו אחת לשבוע -פרק לשבוע החל מהפרולוג בעז"ה.

מחכה לשמוע ממכם!

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה