קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
פורסם היום:
בשורות חשובות מהאקדמיה ללשון העברית: בישיבה האחרונה של מליאת האקדמיה
אושר סופית נוסח חדש של כללי הכתיב המלא (התקני), ובו כמה שינויים מן הכללים שנקבעו לפני כשבעים שנה. בין השאר אושרו הכתיבים האלה: אונייה, תוכנית, יוזמה, צוהריים, אמיתי, לעיתים, מגינים, פירות, שמיים, עינב, מייד.



השינויים העיקריים בכללים הם שניים:

(1) תנועת o תיכתב בווי"ו כמעט בכל מקום, ובכלל זה במילים שניקודן בקמץ קטן. למשל: אונייה, תוכנית, תוכנה, יוזמה, צוהריים, אומנם, קורבן.

(2) תנועת i תיכתב ביו"ד גם במילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן. למשל: אמיתי, לעיתים, ליבי, לצידו, מגינים, איתך.

עוד הוחלט לאמץ כתיבים רווחים במילים יחידות כגון פירות, עינב, שיער, ליצן, סיסמה, בריכה, ברירה, עבירה, מייד, שמיים.

הכללים החדשים הם תוצאה של תהליך ממושך ויסודי: ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת. המשכו בהצעה שהכין צוות מצומצם לקראת הדיון בוועדת הדקדוק של האקדמיה ובהתייעצות עם חברים רבים באקדמיה. ועדת הדקדוק דנה בכללים והגישה אותם למליאת האקדמיה לדיון כללי, ושבה ודנה בהערות חברי האקדמיה. הדיון הסופי בכללים היה בשנת תשע"ז בשלוש ישיבות של מליאת האקדמיה.
עבדכם הנאמן שוקל לרכוש טלפון ביתי מחברת 012 (סמייל. אורנג', פרטנר. אותה החברה)

מתקשר ל 012

מקיש ומקיש עד שמגיע לנציג מכירות.
מחכה קצת.
הנציג רהוט, שמו דורון. הוא שומע שאני רוצה טלפון קווי- אין בעיה. בעצם- רק רגע. אדוני רוצה טלפון ומשתמש בספק אינטרנט כשר? אינני מתמצא בכך. מעביר מייד את אדוני...
השיחה עוברת. אני נדרש להקיש מספר פרטנר. אין לי מושג מה הכוונה. אני מקיש מספר. לא תקין. המערכת זועמת: הקש שוב מספק תקין. אין לי מספר תקין.

מנתק.
-ומחייג שנית.

מקיש ומקיש ומגיע בדיוק למקום הקודם. הפעם נפלתי על נציגת מכירות. שמה גדיר. יעילה. משום מה היא דווקא כן יודעת על מה מדובר. נותנת הצעת מחיר. בדיוק כמו בימים הטובים: אין מחיר אחיד. יש מחיר חודשי, ויש מחיר על הראוטר. בלאגן. לוקחים נייר ועט, רושמים, מבינים. בסך הכל המחיר הסופי נחמד. אפשר להתקדם? לא, אני לא מטפלת בזה. אני מעבירה אותך מייד, אדוני.
השיחה עוברת.
מוזיקה צורמנית מושמעת.
הכרוז מודיע:
עקב העומס הרב תיתכן זמן המתנה ארוך מהרגיל, אנו עושים את מיטב המאמצים וכו וכו'. אם ברצונך שנציג יחזור אליך תוך 3 שעות, אנא השאר פרטים....
הכל מוכר וידוע. איני טורח להשאיר מספר. ממילא לא יחזירו לי צלצול.

אני מנתק, ומגחך:
ככה אתם רוצים להשיג לקוחות? עדיין לא התקשרתי לתמיכה, רק למכירות....
לא רוצה לקנות ממכם כלום.

-

מתקשר לבזק. רוצה לדעת כמה משלמים ההורים על דקת שיחה.
מחייג. מקיש ומקיש ומקיש. מבוך טלפוני שלם. שלוחות על גבי שלוחות. שירות, תמיכה, הסבר על חשבוניות. תשלום חשבוניות. מעבר דירה. שדרוג. שעות פתיחה של בזק סטור. שעות סגירה של בזק סטור. פריסה של בזק סטור. מידע. מענה ממוחשב.
אני לא רוצה מענה ממוחשב. גם לא הדרכה ממוחשבת והסבר אלקטרוני אדיב על חשבוניות. לא ולא. אני רוצה נציג אנושי. חי, זמין, בועט.
אני נחוש. ממוקד מטרה: לופת את השפוף ביד. מרוכז לחלוטין במהמורות הנזרקות לעברי מבעד לשפוף. מקיש ומקיש. חדור מוטיבציה ליבי פועם בעוז- עוד רגע אני מקבל נציג שירות. אני מקפצץ בעוז על נהר המוקשים והמכשולים.

ואז- ביצעתי טעות מרה.
מרה מאוד.

לאחר שעברתי כבר את רוב רובו של המבוך- הקשתי על "מידע על חשבוניות" או משהו בסגנון. טעות מרה! לא קיבלתי נציג שירות. רק הסבר לקוני על סכומי החשבוניות. לא נותרה לי ברירה. עייף ומדוכדך- ניתקתי וחייגתי שנית. נחוש לא ליפול שוב במלכודת. בכל התפריטים בחרתי רק את האופציה האחרונה, לפי הכלל המוכר והשנוא הקובע כי: "נציג טלפוני יהיה תמיד באופציה האחרונה בתפריט הטלפוני".
מזל וברכה. שמחו בשמחתי, ידידיי. הגעתי למקום הנכון. אני ממתין בתור לקבל שירות אנושי.
אך- אויה! מיקומי בתור הוא 17. מוצע לי באדיבות אך בתקיפות להשאיר מספר לקבלת נציג תוך 3 שעות. אני משאיר מספר, והמערכת מנתקת אותי שניה אחת לאחר מכן. אני ממתין לקבל שיחה מהנציג. ואני יודע כבר מעכשיו בדיוק מתי בזק יחזרו אליי: נכון מאוד. בדיוק ברגע שלא אוכל לענות...

--

בהמשך- נאלצתי לחייג גם לחברה השנואה עליי ביותר (נו, אילצו אותי, משפוחה). הלא היא התאגיד הדורסני: "סלקום/ נטוויז'ן/ 013"
מחייג. מקיש. מכניס פרטים מזהים. 4 ספרות אחרונות. מדלג על ההצעה הנבזית לנתק ולגלוש לאתר. אני רוצה נציג אנושי.

המפלצת של נטוויז'ן ערמומית וחכמה מכל קודמותיה. אלופת העולם בלהעיף את אלו שלא נחושים מספיק. מבחינת המערכת הטלפונית של המפלצת- רק החזקים יקבלו שירות אנושי. החלשים- ימצאו דרך להסתדר דרך האתר: צ'אט, פקס, מענה ממוחשב. ההרגשה הלא מדעית שלי: אם סלקום יכלו- הם היו יורים במתקשרים. בינתיים הם רק עושים להם את המוות.
התפריט הטלפוני מכיל כמות עצומה של אופציות לא רלוונטיות. הקשה אחת שגויה- ואתם עפים לתחילת התפריט. אין הזדמנות שניה. לא לוקחים שבוים. והכי מקומם: המפלצת של סלקום לא מאשרת לכם להקיש את מספר השלוחה המבוקש- מראש. לא ולא. המפלצת תייבש אתכם ותאלץ אתכם להיאבק עד טיפת דמכם האחרונה: אי אפשר להקיש את השלוחה הרצויה בתפריט- עד שהכרוז מסיים להקריא באיטיות את כל האופציות... וכידוע לכם- האופציה לקבלת נציג סלקומי אנושי נמצאת תמיד בסוף התפריט. הכי בסוף. למה? ככה.
הכרוז מכריז שוב ושוב בקול עשיר ומלטף הצהרות ריקות מתוכן. הודעות חביבות. סלקום. סלקום. תודה שפניתם. נשמח לסייע. בטח.
בסופו של דבר- הגעתי לתור הנכון. מושמעת מוזיקה צורמנית. מיקומי בתור נע לאט לאט. סוף סוף- נציג עונה לי. עדיין לא סיימתי משפט אחד שלם- והנציג יודע מה הפתרון: אני מעביר אותך מייד, אדוני...

אני מנסה לצעוק, הצילו, רק לא זה.
מאוחר מידי.

עוברות עליי שניות ארוכות של ערפול חושים, נסחף ביקום הטלפוני. לא יודע דבר.
אין לי מושג לאן הנציג 'העביר' אותי. בעצם, יש לי מושג.
לתחילת התפריט הטלפוני. להתחלה של ההתחלה. כאילו זרקתי את הקוביות הלא נכונות במשחק המונופול. עפתי למשבצת ההתחלה.
אני מנתק. לא מסוגל לחייג יותר למערכות ממוחשבות שכאלו. אני מנסה להתגבר ומחייג שוב. שומע את הנעימה הסלקומית- ומתחלחל. אחוז רעדה. מנתק בבושת פנים.
ניצחתם אותי- סלקום. הצלחתם לא לתת לי שירות. שוב התחמקתם מלספק שירות ללקוח משלם. מגיעה לכם מדליה.
פיתחתי פוביה.
סלקומפוביה.
בראש דואב חולפת בי המחשבה: למה כשמתקשרים לקבל שירות, ולא משנה איפה- נדרשים בקביעות להקיש מספר תעודת זהות וארבע ספרות אחרונות "כדי לייעל את תהליך קבלת השירות", אבל אחרי ההמתנה המייגעת לנציג התמיכה- הוא רוצה לשמוע קודם כל מספר תעודת זהות וארבע ספרות אחרונות? כלומר: אם המידע שהקשתי בתחילה לא הגיע לנציג שענה לי בסופו של דבר- בשביל מה נאלצתי להקיש אותו מייד בתחילה?

***
ומסקנה- כמובטח.

מה המחוקק צריך לעשות?
לאסור לחלוטין את השימוש במערכות הטלפונית האלו.
שכל לקוח המחייג לחברה, יקבל מענה אנושי תוך חצי דקה. כל לקוח.
המענה יהיה "מודיעין". אתה רוצה הסבר על חשבונית? הנציג ידע לאן להעביר אותך. אתה רוצה לעבור דירה? הנציג ידע לאיזו שלוחה להעביר אותך. אתה רוצה תמיכה טכנית? הנציג ידע לאן להעביר אותך.
פשוט, קל, ברור.
אולי יום אחד גם זה יקרה. בינתיים אני מחפש פסיכולוג לטיפול בפוביה החדשה שלי. סלקומפוביה.
אני אמא מהדור הישן.
כזאת שקונה ספרים והרבה,
אבל לא אוהבת לראות את הילדים עם האף תקוע בקומיקס. בטח לא כשגיבוריו אוחזים בימינם אקדח ובשמאלם פרגול וכל כולם זורעי מתח וחרדה בילדים שמתקשים אח"כ להירדם.

אי לכך ובהתאם לזאת אני מסננת מסל הקניות שלי קומיקס מכל סוג איור, מאייר, צבע וגזע (העץ שנכרת למען הנייר)
עד שילדי כמעט קטפו את אזני בתחנונים, שחגם לא יהיה חג אם לא אקנה בתוך שאר ספרי ישראל איזה קומיקס ראוי לשמו.
החלטתי להיכנע למציאות הגדולה ממני (כמאמרו של סבא קרגו..:))
ומכל המבחר שבחנות פינקתי אותם (ואת עצמי:)) בחומדי הארצות.
איכשהו בחנות זה נראה לי חינוכי למדי ולא מצאתי בדפדוף מלמעלה שום אקדח או רובה סער גנוב.
וגם לא עיוותי שואה לדומיהם.

אני מוכרחה לציין שהבחירה הוכיחה את עצמה בגדול,
מצאתי זן נדיר במיוחד שהוא גם קומיקס וגם מרחיב את המטראז' האפורים בראש...
גם מלא אקשן והומור וגם גדוש רצינות, ידע ואינטלגנציה.

הילדים לא גומרים ללכת עם זה לישון... :)
וגם החברים שלהם מצביעים בעיניים, זהו הספר הכי נקרא(ע) מאז שהוא נקנה.

בקיצור מומלץ במיוחד!!
ובקשה ליוצרים, המשיכו לייצור לנו תרבות יהודית שכזאת.
קיבלתי במייל מידיד, ולא יכולתי שלא לשתף:

כשהיינו ילדים, ישבנו ברכב לא חגורים,
ולא היו כריות אוויר.
היה כיף לטייל בטנדר ולשבת מאחור.
שאנחנו עוד זוכרים טוב מאד....

העריסות שלנו היו צבועות בצבעי עופרת מבריקים ...

לא היו סוגרי ביטחון על בקבוקי התרופות, על המגירות ועל הדלתות ...

כשרכבנו על אופניים לא חבשנו קסדות ולא היו לנו מגני מרפקים וברכיים.
ההורים שלנו לא הגישו תלונות בעירייה כשנפלנו בגלל חורים באספלט.

שתינו מים לרוויה מהברז בגינה, או איפה שרק מצאנו. לא היה לנו בקבוק מים מינראליים.

בילינו שעות על גבי שעות בבניית מכוניות מארגזים וצינורות, ולא בדיוק על פי התקן.

לאחר כמה התנגשויות למדנו לפתור את הבעיות. עצרנו מול עץ או פשוט קפצנו על הארץ...
לא הזעיקו שירותי רפואה דחופה אחרי כל נפילה ...

הרשו לנו לצאת לשחק בחוץ ובלבד שנחזור בזמן לארוחה...

הלכנו לבית הספר כדי לעבוד וללמוד ולא כדי "לפתח את הפוטנציאל היצירתי שלנו"...

כשלא עבדנו, המורה נתנה לנו עונש ולפעמים אפילו הרביצה.
ההורים שלנו מעולם לא הגישו תלונה.
ידענו שזה הגיע לנו.

לא היו ניידים... שלחנו מכתבים וגלויות...

נחתכנו, שברנו יד או רגל, הלכו לנו כמה שיניים ...
אבל אף פעם לא הגשנו תלונות בעקבות התאונות האלה...
אף אחד לא היה אשם ... מלבדנו.

שיחקנו שוטרים וגנבים, שיחקנו עם נפצים, ואף פעם לא הצתנו רכבים ...

התחלקנו בבקבוק קולה אחד בין 4 חברים (כשיכולנו, כי זה היה בקבוק זכוכית של ליטר)... כולנו שתינו מהפיה ואף אחד לא מת מזה.

לא היה לנו פליי-סטיישן, ולא MP3, לא נינטנדו, לא משחקי וידיאו, לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא היו צורבים, ולא קולנוע ביתי, לא ניידים, לא צ'אטים, לא אינטרנט וכו' ...
לעומת זאת: היו לנו חברים אמיתיים

יצאנו, לקחנו את האופניים, או פשוט הלכנו ברגל לחברים. צלצלנו בפעמון, או סתם נכנסנו בלי לצלצל והלכנו לשחק...
לא שלחנו אס אם אסים.

לחבר'ה שלנו קראו יוסי, משה ושרה ולא Sacha31, Label75 ou <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

שיחקנו עם מקלות, עם כדורי טניס, בשוטרים וגנבים, תופסת, כדורגל, 21, שיחקנו עם בובות ועם מכוניות מיניאטוריות ולא במשחקי מחשב

לא כולנו היינו תלמידים טובים. מי שנכשל, נשאר כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג, או ליועצת חינוכית.
פשוט, נשארו כיתה וקיבלו הזדמנות שנייה.

מי שלא רצה ללמוד בתיכון הלך לבית ספר מקצועי.
וזאת לא הייתה בושה.

חווינו את החופש, למדנו מההצלחות ומהכישלונות שלנו, לקחנו אחריות.
ולמדנו להסתדר לבד.

האם אתם שייכים לאותו הדור ?
אם כן, הקדישו דקה למחשבה ושלחו מסר זה לחברים.
אולי הם ישכחו, ולו לכמה רגעים, מהחיים המטורפים של היום ויהפכו שוב לילדים שהיו פעם ...
בעזהי"ת

שלום וברכה, אשמח לקרוא חוות דעתכם בנושאים הבאים:
  1. "כיון שאישה טובה היא סיבה לתורה, משום שהיא נמצאת בבית, והיא האחראית להחדרת רוח של תורה ומצוות בילדיה" - סיבה לתורה? אני רוצה להחליף את זה. טריגר לתורה? לא מתאים לספר תורני.
  2. תְּלֻנָּה - במקרא מופיע בד"כ בנ' דגושה. האם כך לנקד את זה בספר הכתוב בשפת ימינו? או להפוך למעין נע"ו - תְּלוּנָה וכו'?
  3. "וּכְשֵׁם שֶׁהקב"ה לֹא יָכוֹל כִּבְיָכוֹל לָשֵׂאת אֶת אָבְדָּנוֹ שֶׁל אֲפִלּוּ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל," - הפריע לי "אבדנו של אפילו אחד מישראל", יש מה לעשות?
  4. היא מְלַמַּדְתָּנוּ - או מְלַמַּדְתֵּנוּ?
  5. חַבָּלָה (בהקשר של נזיקין - מכה את חברו) - או חֲבָלָה? כל הפעלים בהקשר הם בבנין קל - חוֹבֵל וכו'. אבל מקובל לכתוב חֲבָלָה?
  6. "העונש המוטל על בעליה תלוי באם הוא הוזהר כבר על כך שבהמתו מועדת להרוג אדם." - לכאורה קריא, אך בעלי עיון יבחינו שיש פה בעית הגיון. כי הפירוש האמיתי של "מועדת" - "והועד בבעליו" - הוא עצם ההזהרה שהזהירו אותו, ולכן יש פה כפל. ועוד בעיה: "תלוי באם"? יש צורה יותר טובה לכתוב?
להברקותיכם אודה מאד!
ואני שמה את זה כאן, ביקורת ותגובה יתקבלו בברכה.

בס"ד

זו היתה יחידת דיור לא ישנה מידי ולא מפוארת. עוד יחידה בני ברקית המאכלסת בתוכה זוג צעיר.
מאחורי החלון בכוך שנקרא מרפסת שרות השתרעה חלקת אדמה מוזנחת, שקיות ניילון קרועות התנופפו ברוח ונתפסו בחרולים שצמחו שם לרוב, עטיפות של קרטיב ריאו ואיגלויים הושלכו אליה לצד קופסאות לבן מעוכות ושאר גרעיני ירקות. חתולים נמנמו שם בבקרים ויללו בלילות, וגם חריקות, חריקות ארוכות שהיו מוסיפות נופך מסתורי למראה המוזנח.
החריקות חרקו ביום ובלילה, בעיקר בלילות, אז אהבה שולי להרים את התריס ולתלות את הכביסה על החבלים. בכל פעם שמשכה את החבל, נשמעה חריקה כזו, פיני כבר הציע כמה פעמים לשמן את הגלגלים החלודים. אך שולי דחתה אותו בכל פעם בתרוץ אחר.
ערב אחד, היא תלתה גרביים שחורות על החבל, פיני יצא למעריב וטרם חזר היא תלתה שורה ארוכה של גרביים והסיעה את החבל לכיוונה בחריקה צורמנית במיוחד.
"את אוהבת שהחבל חורק?" הקפיץ אותה לפתע קולו של פיני, "אה... חזרת? לא שמעתי שהדלת נפתחה." היא נבוכה. השאלה שלו היתה מוזרה לחלוטין. "כן, כשאתה שואל אני חושבת שזה פשוט נעים לי להקשיב לחריקות האלה שמשתלבות בנוף הפראי שבחוץ." אמרה, והביטה נדהמת על עצמה, נשכה את שפתיה שהוציאו משפט משונה כל כך, וטעם חמוץ מילא אותה, האם זה קורה לה? מאיפה צצה פתאום שולי המפולספת והתמהונית שנקברה בעמל רב כבר בשלהי הילדות?
היא הרימה עיניים בחשש, גלגלי מוחה חורקים בקדחתנות מחפשים עוקץ או בדיחה שיסבירו את ההגיג המוזר שנפלט מפיה.
"כן, יש משהו בחצר השוממת הזו," נשמע פתאום קולו של פיני, אוהד ומהורהר, כאילו לא גילתה אשתו המוזרה לפני רגע כי היא אוהבת לשמוע חריקות ולצפות בחתולים מהדסים בינות לקוצים .
בבת אחת הפסיקו לחרוק בתוכה הקולות, והיא הביטה בו נדהמת, חיפשה צל של לגלוג או מבוכה מול יצור תמהוני כמוה, אך לא מצאה.
"על מה את חושבת?, הקפיץ אותה פתאום פיני מתעניין בכנות. כנראה ששוב נתפסה לאחד החישים הידועים שלה. 'הי תתעוררי, חטפת חיש?' זה לא היה הקול של פיני, זה היה ערבוב של קולות שליוו אותה הרבה שנים, בעצם מאז שהיא זוכרת את עצמה
'אולי תסיימי כבר עם הגרביים ותסגרי את החלון במקום לעמוד ולחלום?' שוב היא שמעה את הגערה במוחש ממש והתכווצה.
פתאום היא קלטה את השקט המבורך ונזכרה שפיני שאל קודם על מה היא חושבת, נראה ששכח מה שאל והוא עצמו תלה עיניים בקילוף שמעל ראשה ושקע במחשבות.
"קודם תגיד על מה אתה חושב?" המשפטים שיוצאים מפיה חדשים לה כל כך עד שהיא ממששת אותם בלשונה בהשתאות.
הוא מחייך בנינוחות ולא נראה מופתע, גם לא מבקש ממנה להפסיק להתפלסף ולהיות נורמלית...
"חשבתי על הטבע המופלא ומה שזה מזיז בתוכינו, אפילו כמה קוצים לאור ירח יכולים לפתוח משהו בנשמה," אמר לבסוף בביישנות ותלה בה מבט.
"ואני חשבתי," היא ענתה מייד ושוב ליבה פועם פעימות מואצות, "חשבתי כמה טוב זה שאפשר לחשוב."
"שאפשר לחשוב?" הוא התפלא קצת. "כן, שמותר לחשוב ... ש... ש..." כמו תמיד בשעת התרגשות היא נתקעה ולא הצליחה ליצוק את שלל הרגשות לתבנית תחבירית הגיונית.
הוא שתק לעוד רגע ארוך ומהורהר, לא אמר כלום ובכל זאת היא הרגישה שמישהו מבין אותה, היא מדברת ומישהו פשוט מבין את השפה. היתכן?
ההרגשה היתה מדהימה ומשכרת, עד שעיניה התמלאו דמעות, חלון אטום ומלא אבק של שנים, חרק וזז עד כדי סדק צר, ואויר צלול לנשימה החל לחדור פנימה.
ובכל זאת היא בושה בדמעות, ומתוך הרגל של שנים, פנתה מייד לחדר האמבטיה ליטול טישיו בגלל הצינון המעצבן הזה.
משום מה התחשק לה באותו רגע לשיר, לזמר בקול רם ומשוחרר, אך שום שיר לא התנגן לה כרגע מלבד אותו לחן ילדותי מטופש: לה, לה, לה, אפצ'י...

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה