קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי

תמיד הוא היה שם בפינת הרחוב בין המכולת של איצקו לבין בית הכנסת
תמיד הוא היה שם מצטנף במקומו מצפה למבט שיבין לתרומה שתרחם
תמיד הוא היה שם בחורף ובקיץ בשלג ובשמש, ישב על קרטונים מבוישים
תמיד הוא היה שם עד שליצני השכונה טענו שהוא יושב שם מיום שנסללה המדרכה
תמיד הוא היה שם גם כשילדי השכונה הציקו,זרקו אבנים ושאר מרעין בישין
תמיד הוא היה שם, מישהו פעם סיפר שקוראים לו ז'וזו ושאמא שלו הייתה גרה ליד מחניודה
תמיד הוא היה שם כואב מושפל מיוסר וממתין תמיד הוא המתין ואף אחד לא ידע למי
אבל רק הוא ידע למי הוא מחכה כבר חמישים שנה באותו המקום ובאותה המדרכה
אבל רק הוא ידע שבסוף זה יבוא בסוף זה יגיע ואור גדול על כל העולם יפציע
אבל רק הוא חיכה רק הוא ידע זה יקרה בקרוב ממש

הלוואי שכולנו נחכה לביאת משיח צדקנו ולגאולה הקרובה כמו שחיכה לה שמעון הקבצן שישב בפינת הרחובות הירושלמית למעלה מארבעים שנה

מילים שיצאו מתוך הלב לפני שבועות מספר
עת נזכרתי בדמותו של שמעון הקבצן שישב מתחת בית סבי בירושלים
יהיו הדברים לע''נ הטהורה של שמעון בן ניסים ז''ל
שהשבוע חל יום השנה השני לפטירתו
בעזהי"ת

א. האם המילה נִמּוֹחַ או מילה אחרת משורש מ.ו.ח מופיעה במקרא?

אם לא, ייתכן שמ.ו.ח הוא שורש תנאי עם אותה משמעות בדיוק כמו מ.ח.ה.

יש נ"מ בעניין: האשכנזים אומרים בסליחות "מזבח בהיותו וקדשים לזביחה. והביא איש את זבחו וחטאתו נמחה. אפס מני מכהן ואין זבח ואין מנחה. תודתי זביחתי שיחתי מנחתי". ויש ב' בעיות: א. איך אומרים "וחטאתו נִמְחָה", והרי חטאת היא נקבה, ב. זה הורס את כל משקל השיר שבנוי על שש תנועות בכל חצי שורה, ובזו חמש.
אבל אם אומרים "וחטאתו נִמּוֹחָה" (ואפשר בחולם חסר) שתי הבעיות נפתרות.

לא מופיע "נמחה" או "נמחתה" בש"ס, אבל יש "נמחית אבן הטוען", "כאבן זו שאינה נמחית". לעומת זאת יש "נימוחה" ביבמות פא:: "דתניא: חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות - תעלה. רבי יהודה אומר: לא תעלה. אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים טהורה שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות - דברי הכל לא תעלה. קתני מיהת רישא תעלה! אמר רבי חייא בריה דרב הונא: בנימוחה".
וכן יש עוד בנזיר סד.: "שרץ על גבי נבלה שנימוחה מהו? כיון דנימוחה הויא ליה משקה, או דלמא האי אוכלא הוא?"

למה אני מפציץ במקורות? כי בתפיסה שלי "נמחה" זה כמו התאדה, נמחק לגמרי, אבל "נימוח" זה שעירבבו אותו עד שאיבד את הצורה שלו, אבל לא הושמד לגמרי. אבל האם יכול להיות שפשוט מדובר באותו מונח לגמרי, ואז אין שאלה בכלל לגבי הסליחות?
סיימתי בשבת לקרוא את הספר המופלא הזה, ויש לי כמה דברים לומר:

1. שם הספר
העולם שמתחת לספריה העירונית, שם יצירתי, למרות שמבחינת העלילה היא פחות מתרחשת במרחב עירוני, לפחות להרגשתי.

2. דמויות ראשיות
הדמויות הראשיות בנויות לתלפיות בחלק הראשון כרונולוגית של הספר, ככל שמתקרבים לסוף הסיפור, יש איזו ירידה בתיאור הדמות של הנסיכה,
חסר מידע רב על מה שהפך אותה למה שהיא כיום, ואיך זה מסתדר עם שאר הרוח שלה בחלקים המוקדמים של הספר.
לעומתה הדמות המספרת, שומרת על אותה אנרגיה למשך כל הסיפור,

3. דמויות משנה
האחיות המעצבנות של הדמויות, מקבלות אצלי את הציון הגבוה ביותר, הן מושלמות, ואפשר לשמוע את הקול שלהן צועק מבין הדפים,
קצת התקמצנה עם דמותו של מאיר, להערכתי - כדי לשמור על מתח בספר, וחבל, היה צריך לתאר אותו יותר.
דמות האב והאם עלומות לחלוטין, לא מובנות בשתי הדמויות, ובאיזה מקום מעצימות את תחושת הבדידות של הנפשות הפועלות.

4. עלילה
העלילה בנויה טוב מאוד, עם חיסרון אחד מעצבן, הניסיון ליצור מתח, אבל זה לא פוגם בהנאה.
למרות שצריך להיות ממש טיפש בכדי לא לדעת לאן הספר הולך, הסופרת בחרה להסתיר את הפרטים האלה מהקורא, וזה לא ממש עבד (אשמח להערות על נקודה זאת)
הספר הזכיר לי את הקלאסיקה מהילדות "הסיפור שאינו נגמר", אבל כנראה בגלל שהיא ילדה טובה, וגם בכדי ליצור בידול, הילדה נשארה למטה לקרוא, מה שהופך את הספר לטוב בהרבה.
אין תשובה לשאלות מסויימות בסוף, ונשאר קצת טעם של החמצה בנוגע לדמויות אהובות בספר.

5. למי הספר מתאים?
על הכריכה נכתב "ספר בן בלי גיל", וזאת הגדרה די קולעת.
אני חושב שבאמת ניתן לתת אותו לכל אחד שיש לו קצת שאר רוח, איזה מקום בנפש לדברים שונים
הכתיבה מעניקה מקום רב לאנשים יצירתיים ולא שגרתיים,
ובעצם מעמתת אותם מול הכוחות המדכאים את היצירתיות.
לי הספר הזה הוסיף המון נקודות להזדהות איתן, ונראה לי שגם לכם זה יעזור.

6. למי הספר לא מתאים?
לאנשים רגילים מדי.
כמו אורית ואהובה, אסתר ואיידל מהספר, שבעיניהן כל סטייה מהנורמה היא אסון.
אנשים כאלה ישתעממו ממנו מהר ויחפשו איזה משהו יותר רגיל להסתתר מאחוריו.
זה ספר לא רגיל, מאת סופרת לא רגילה.

דירוג:
8.9
  • 450
  • אני שמח להציג תוסף חדש, שאמור לשפוך אור גדול על כל הנושא של הכנה לעימוד והחיפוש והחלפה בוורד. הענין הוא שיש המון פעולות שחוזרות על עצמם בוורד, וכל אחד פיתח לעצמו מנהגים והרגלים בנוגע לחיפושים והחלפות שהוא עושה, סתם כך בחיים האישיים וסתם כך בתור הכנה לעימוד.

    הענין הוא, שהחיפושים והחלפות הטובים שלנו לא נשמרים לשימוש עתידי, ולכן לפעמים אנחנו מתפשרים על חיפוש והחלפה פשוט שיכול לעלות לנו ביוקר לאחר מכן.

    יש כמובן את האפשרות של שימוש במקרו, להקליט את החיפוש והחלפה, או אפילו רצף של כאלה ולהשתמש בו לאחר מכן אבל גם בזה יש כמה חסרונות. ראשית, אין כולם בקיאים במקרו וגם זה נחסם לפעמים, ואין תמיד את המוטבציה לפתוח את זה מחדש. כמו כן, אם מקליטים רצף של פקודות ולעיתים רוצים רק חלק מהם, זה בעיה כי הכל חבילה אחת. נניח שעשיתי מקרו למחוק את כל הרוחים הכפולים מעברי מקטע ומעברי עמוד, וזה שמור אצלי, כרגע הגיע אלי מסמך שדווקא אני יכול להתשמש במעברי עמוד שהוא שם בפנים, כגון להחליף אותם לסולמית ומה שבא אחרי זה לשים לו קוד, א"כ כעת אין באפשרותי להתשמש במקרו כמו שהוא אלא להלחיף קודם ואז להפעיל וכו'. כמו כן לפעמים המקרו שותל קודים שלא תמיד הם זהים באותה עבודה, נניח יש עבודות כאלה שהסוגריים המרובעות מוקטנות והעגולות לא וכו', ואין גמישות כזו במקרו שהוא "סגור".


    כמו כן כשאר יש חיפוש והחלפה שלמדנו אותו כרגע, אין לנו באמת מקום לשמור אותו לשימוש חוזר. וגם אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא עושה כי במבט ראשון הוא גיבריש, לרובנו, וגם אפה להתשמש בו בדיוק.


    תוסף חדש, ששומר את כל החיפוש והחלפה (להלן חו"ה) שלנו, אם אפשרות גמישות מריבית - כמו שיבואר. התוסף מאפשר לנו לקבץ ולערוך קבוצות של חו"ה לשימוש עתידי, ולמטרות שונות (כמו לנקות לפני קידוד, לנקות לאחר קידוד, וכו'). כמו כן יש כאן יכולת גדולה מאוד לשתף את החו"ה שלנו עם אחרים, כמו שיבואר.

    ויקרא שמו בישראל FARApp ע"ש חיפוש והחלפה (Find And Replace) ן-App כשמו כן הוא.

    כך משתמשים בתוסף. פותחים מסמך חדש, ומזינים את החיפוש והחלפה. כותבים תאור קצר של מה הוא עושה ומתי להתשמש בו. את מה לחפש ואת מה להחליף והאם להשתמש בתווים כללים. אפשר להוסיף כמה כאלה. אחרי זה שומרים את הקובץ הזה בשם מתאים (זה קובץ XML רגיל לכל דבר, אבל לא לערוך אותו אלא מתוך התוסף. ) אחרי מפעילים את התוסף על המסמך הפעיל, והנה הוא עושה את כל החיפושים בזה אחר זה ומחליף בדיוק את מה שצריך.

    לכן - פעם אחת - מישהו אחד - עורך קובץ חיפוש והחלפה - נניח בתור הכנה ראשונית לעימוד. יהיה שם מחיקת רווים מיותרים, פסקאות ריקות, מעברי מקטע ועמוד ושאר ירקות. אחרי זה - מלבד מה שהוא יכול להתשמש בזה פעם הבאה, הוא גם יכול לשתף בזה אחרים! פשוט לשלוח להם את הקובץ, והם יפעילו את זה אצלם!

    כמו כן, אפשר להפעיל חיפוש בודד, על ידי לחיצה על "בודד". כך נוצר מצב שיש לי מקום שבו יש לי את כל החיפושים שלי - בקובץ אחד גדול, וממנו אני מפעיל מה שאני צריך - בלי לדעת כל פעם איך בדיוק הוא עובד.

    כרגע - לא ניתן לחפש עיצוב. אך כתחליף לזה - יש אפשרות ל"טעון" את החיפוש והחלפה לתוך הוורד (כאשר חלון החו"ה סגור) ואז לאחר הטעינה הוא מופיע בחיפוש והחלפה, ואפשר שם לתת עיצוב וכו'. וככה יוצא שאפשר לשמור את החיפוש והחלפה ולהתשמש בו כל פעם לעבודה אחרת.

    יש עוד אפשרות נוספת, כאשר רוצים להפעיל את זה על קבצים מרובים ולשמור אותם בפורמט RTF, כמו שיש הנוהגים לעשות את כל הקידוד בפורמט DOCX שהוא יותר קל יחסית, ורק לאחר מכן לנקות רווחים ואנטרים מיותרים ולשמור כRTF כהכנה ליבוא של תג. ואת זה אפשר לעשות לכל הקבצים יחד, ולא לדאוד לכל קובץ בנפרד.

    המחיר 250 ש"ח.

    לפנות ל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

    וזה הלינק לדרריב לסרטון המלא
    0 תגובות
    דבר ראשון חייבים לציין: מדובר בספר מ-ע-ו-ל-ה. הוא כתוב יפה, הוא נוגע ללב, והקישור שלו ל'ילדים מקצה המחנה' הוא מקורי ויפה, כספר המשך נפרד.
    דבר שני, מי שלא קרא את הספר שלא יקרא את מה שאני כותב עכשיו. אני הולך לכתוב חלק מהדברים הסופיים בספר.
    ודבר שלישי - הביקורת.
    כשאני קראתי את הספר, ידעתי בכל שלב מה הולך להיות השלב הבא למרות שעדיין לא קראתי את השלב הבא. כל חלק בסיפור מתחיל בצורה מקורית, אבל מתנהל בצורה הכי פשוטה ונדושה, בלי שמץ של מקוריות, ואדגים: 1. נתנאל ושיראל. נתנאל הילד היתום רוצה שאחותו תעבור ניתוח להסרת הצלקת הגדולה שמעכירה את חייה (מקורי ויפה. לא עוד מחלה וניתוח להצלת חיים, אלא משהו אחר!). הוא פונה בפעם הראשונה לבית חולים ושם דוחים את בקשתו (כמובן), הוא מתאכזב אבל לא מתייאש (עוד יותר כמובן), ובפעם השניה הוא מגיע לבי"ח אחר, ושם הוא מצליח לגעת בליבם של הרופאים והם מסכימים לנתח אותה (בעיקרון הייתי כותב עוד יותר כמובן, אבל כאן זה קצת מוגזם. רוב הסופרים היו נותן לו ללכת לפחות לחמישה בתי חולים. הפעם השניה מהירה מידי.) כמובן שעוד קודם לכן כשילדה מעליבה את אחותו הוא נוקם בה בדרך שבה ילדים נוקמים, ואחר כך הילדה שננקמה מחזירה בנקמה משלה ואחותו לא מעוניינת שהוא יגיב ולא מסכימה לגלות לו כלום - איך לא...
    2. יערה נמצאת בבי"ח ונפגשת עם דולי. כבר בשורה הראשונה כשיערה מתוארת כדמות המושלמת ברור הכיוון שמתגלה (או אמור להתגלות...) רק בסוף הספר (יערה מתארסת עם שימי). דולי מציע את השידוך (שוב, כמובן), שימי מתלבט וחושש שמא ימות מוקדם (יפה. הכיוון הוא לא רגיל. הוא חושב על ילדיו העתידיים כביכול מדובר בו עצמו ובעברו) אביו נמצא בחו"ל, מקדים את חזרתו לארץ ו(איך לא?) מצליח לומר לשימי את המילים הנכונות, למרות שהוא לא יודע מה לומר לו(...). את המילים הנכונות הוא כמובן אומר לו בשעת השקיעה כששימי יושב בכיסא נוח במרפסת הרחבה מול ירושלים הפרושה לפניהם במלא הדרה, ולא מרגיש שאביו עומד מאחוריו (קיטשי. אין הגדרה אחרת). כדי לא להרוס את הספר אנחנו עדיין לא יודעים (שוב, לא אמורים לדעת...) מה שימי החליט.
    3. שירי לא מוכנה לעבור ניתוח נוסף. ההורים מתלבטים ומחליטים שלא תעבור את הניתוח כדי שתמות באושר. (ההחלטה היא חלק מאוד יפה ולא מאוד נדוש. כמעט תמיד מחליטים כן להילחם על החיים וכו' וכו'. למרבה הצער השורה בת האלמוות חייבת להופיע: מתחרטים שאין להם אדמו"ר או גדול שיחליט במקומם). יהודית משתתפת במסיבת יום הולדת שעורכים לשירי, חוזרת לבי"ח בהחלטה אמיצה יושב שעות על התיק שלה ומגלה שחלה טעות ובעצם שירי לא הולכת למות (אוי, נו, באמת. גם לצפוי יש גבול. זה היה כל כך צפוי שלא האמנתי שרות רפפורט תעשה את זה. הפי-הנד מהסוג הגרוע).
    4. קובי הילד הבעייתי יחסית מצליח למצוא לעצמו מקום כשהוא מתנדב בחוות סוסים ושם הוא מוצא לעצמו מקום (זה כבר הפך להיות סוג של רוטינה בספרים. הילד בגיל ההתבגרות לא מוצא את עצמו והוא מתנדב בחוות סוסים/טווסים/עיזים/עכברים/נחשים/נמלים ומצליח להשתקם) הוא מבשר זאת להוריו והם מצליחים להכיל את השוני ולא צועקים עליו אפילו שהם הורים מאמצים (...). הוא מתחבר לחיים, בעל החווה, לסוסים ולאוירה. הוא רוצה לפגוש את אביו האמיתי, ולא רוצה לספר להוריו שמא יפגעו, חיים מייעץ לו לספר להם, והוא משתכנע (שוב שלוש נקודות), הוא מספר להם, והם (כמובן, מיד) עוזרים לו ושוכרים חוקר פרטי. החוקר מגלה את האבא גוסס בבי"ח, וקובי רוצה לנסוע לפגוש אותו ולשאול אותו על הנטישה. האבא כבר כמעט בלי הכרה, אבל הוא שומע את השאלה וחוזר לחוסר הכרה רק אחרי שהוא שמע את השאלה (איך לא). כעבור יומיים הוא נפטר כשקובי יושב לידו. דולי לא מעוניינת לנסוע ללויה ולשבעה (פשוט שלא, היא זוכרת את האב) וקובי כועס עליה. אחר כך מתברר שהוא פשוט מקנא (שוב, כמה צפוי). כשהוא מספר זאת לחיים חיים שולח אותו להתבודדות בשדות הרחבים והמוריקים שם הוא בוכה, שופך את ליבו ומתעודד (שוב הנקודה הקיטשית הזו. ואם נעזוב את הנקודה הקיטשית בתיאורים, צרך לשים לב לנקודה רווחת: בלי התבודדות, שדות וברסלב זה לא מספיק מרגש לקורא והגיבור המדובר לא יצליח להתאושש. כך לפחות סבורות אי אלו סופרות נכבדות. אין לי דבר נגד ברסלב אבל זה הפך להיות רוטינה משעממת קבועה ומעצבנת בספרים הרגשיים יותר כיום).
    5. רפאל הענק מתאשפז בבי"ח ולא רוצה לעבור ניתוח כי הוא מעדיף למות. כשהוא מגיע לבי"ח כולם צוחקים ומגחכים בשקט חוץ מיהודית (זה כבר ממש מעצבן. יש מספיק חרדים לא רגישים ומספיק חילונים רגישים. מספיק כבר עם החלוקה של הטובים-רעים רגישים-לא רגישים). הוא כל כך ענק שהילד הזמין לו משאית להוביל אותו לבי"ח (יש בכל העולם כיום פחות מעשרה אנשים שכאלו. משהו לא הכי הגיוני בחלק הזה. מצד שני אין ספק שמדובר בחלק מקורי ביותר, שאיש לא כתב על רעיון דומה). כמובן שבסופו של דבר הוא מסכים לערוך את הניתוח בשביל הילד שלו. איך לא. הנקודה המקורית כאן היא שקובי הוא זה שצועק עליו וכך הוא משתכנע, אם כי אנחנו חוזרים שוב לנקודה הקיטשית - כולם דברו איתו יפה ולכן הוא לא השתכנע, וקובי צועק עליו ומצליח לשכנע אותו.
    6. מני רוצה לוותר על האימוץ של רוני. אבישג רוצה לאמץ אותו במקום מני, ונריה לא מסכים. כשמני שומע את הילד קורא לו 'אבא' הוא מתחרט ומתחיל להתלבט (די!!!!!... כמה נדוש אפשר להיות!) ויהודית מצליחה לשכנע אותו לקחת את הילד (כמובן על ידי העלאת זכרונות ממנו וממיה. שוב, כמה צפוי). כשרוני משתחרר נריה מגיע לראות אותו והוא ואבישג עומדים על יד החלון ורואים אותו. כיום כידוע נוהגים שלא לסיים ב'הפי-הנד' מושלם, ואבישג מספקת את החומר: גם בסוף הסיפור לא יודעים אם מאמצת בסוף ילד או שלא.

    לסיום: הסיפור לא מפתיע כמעט משום כיוון. הוא זורם, חלק ויפה בדרכה של רות רפפורט, כתוב נהדר ומצליח לגעת בלב בחלקים רבים שלו. מחפשי המקוריות לא ימצאו בו הרבה נחת, אבל למרות זאת גם הם יהנו ממנו. הוא ספר נהדר מהכיוון בו הוא נכתב, אבל מי שמחפש הפתעות ושינויים מסעירים יצא את עצמו קצת משועמם. יתכן שיחלקו עלי כאן, וידוע לי שקוראי הספר יצאו ממש משולהבים ממנו, אבל זה מה שהיה נראה לי. ספר מצויין, מעולה, כתוב נפלא - וזהו. בלי שום חידוש. (אל תשאלו אותי על הסתירה בדברים. כל מי שקרא את הספר יבין על מה אני מדבר).
    שעת צהרים הכי חמה שיש, ישבתי בשק"ם כמו בכל יום שלישי, וקילפתי לאט לאט ארטיק מגנום, שכבה אחר שכבה, שוקולד, גלידת שמנת, שברי בוטנים ומה שלא היה שם בפנים.
    ואז הוא פשוט פרץ לחיי, הדלת של השק"ם נפתחה לרווחה, ואדם חסידי מפיאותיו והלאה, זקנו אפור ועיניו מחייכות חצה את הבלטות שהרגע שטפנו, התייצב מול השקמיס"ט ושלף זוג תפילין.
    "בוא הנה!" ציווה עליו, הקול שלו היה כל כך זר וחרדי, עקבות של סיגריות ניכרו בו, וריח של טבק הרחה ליווה אותו במסלולו, "הנחת תפילין היום?" שאל את דור.
    דור היה שקוע באייפון, "קח אותו ממני", הוא זרק לחלל החדר.
    "בוא תנסה", הזמין אותי החסיד, "תעזור לו לגרש אותי".
    שתקתי, הוא היה נועז, עטף את המילים שלו בחוצפה ישראלית בניחוח ירושלמי, לא קמתי.
    אחרי משא ומתן קצר, דור היה עטור בתפילין. הוא העביר אלי את האייפון, "צלם אותי, אחי". לא רק שצילמתי, גם שיתפתי בפייס שלו, "מתחזקים בעזרת השם!" כתבתי מהחשבון שלו, והתגובות התחילו לזרום.
    דור רצה להרוג אותי, אבל החסיד הציל אותי, הוא ניגש אלי והחל לכרוך עלי את התפילין שלו, מאז הבר מצווה לא הניחו לי תפילין, אבל אני מה אכפת לי, שישים, העיקר שילך.
    והוא לא הלך, דווקא קרא איתי קריאת שמע, אמרנו כל מיני ברכות ומזמורים, ובסוף זה הסתיים, הוא הוריד לי את התפילין, סידר ביד קלה את השער שנפרע, ואז התיישב לידנו על הכיסא.
    "אתה רוצה משהו לשתות, סבאלה?" שאל אותו דור, הוא סירב בהינף יד, אבל דור מרוקאי ולא יכול בלי לפנק, "סודה, מים, משהו?" הטריד אותו בשאלות.
    "שיהיה סודה", אמר החסיד, "מה שמכם?" שאל תוך כדי לגימה.
    "זה דור", הצבעתי על השקמיס"ט, "ואני אמיר".
    "נעים מאוד", הוא לחץ לי את היד בחזקה, "אני אלכסנדר זושא פרידמן".
    "איזה שם.." התפעל דור.
    "ברוך השם", ענה אלכסנדר זושא, "אתם יודעים על שם מי אני קרוי?"
    "מאיפה שנדע?" אמר דור.
    "על שם ה"מעיינה של תורה", או באידיש:"דער תורה קוועל", אתם מכירים את הספרים האלה?
    מדובר בצדיק גדול שחי בוורשה, וראה צורך להעביר את דברי התורה המתוקים לדור הצעיר, ולכן הדפיס ספרים נפלאים על פרשת השבוע, קרא להם דער תורה קוועל, ומספרים שאפילו המשכילים לא יכלו לאכול סעודת שבת בלי לקרוא איזה וורט משם", הסביר אלכסנדר.
    דור תמיד היה חסר טקט, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו: "תגיד אלכס", פנה אליו בקיצור נמרץ, "מה נאבד לך פה בבסיס שלנו? מה אתה בעצם רוצה, ולמה באת, ולמה נתקעת לנו בשק"ם, הא?"
    אלכסנדר זושא צחק, "למה ולמה", חזר על ראשי הפרקים של דור, "אני מחכה לטרמפ", הסביר, "אני נוסע איתו לבית, והוא בחמ"ל תקוע עם חזרות לטקס".
    "ומה הביא אותי לכאן?" סיגריה צצה בין אצבעותיו של אלכסנדר, "זה בסדר?" הוא שאל, דור סיפר שהרס"ר בחופשה, וכולנו שלפנו סיגריות והדלקנו.
    "יש לי סיפור קצת מוזר", סיפר האלכסנדר, "אבל תקשיבו, כי אין לכם ממילא משהו טוב יותר לעשות היום"
    "תכלס", הסכמתי, והוא סיפר:
    אני נולדתי בשכונת גאולה, על גבול מאה שערים, הלורד צ'נסלור הפריד בין הבית שלנו למאה שערים, איפה שהיום יש את כיכר השבת, שמה.
    אבא שלי היה ניצול שואה מגטו ורשה, לוחם במרד, כמעט מת איזה עשרה פעמים, אבל בניסי ניסים ניצל ועלה ארצה, אשתו ובניו ובנותיו נרצחו על ידי הנאצים ימח שמם, ופה בארץ, למרות שהוא היה אמשינובר, הוא מצא אשה מהיישוב הישן שלא עניין אותה כלום חוץ מלהיות קשורה לשכונה שלה בבתי אונגרין, ולאמא החורגת שלה שהיתה מאוכלי שולחנו של האדמור משומרי אמונים, ממש כך היא קיבלה כל יום מנות של אוכל מהבית של הרבה, והיה לה חשוב לשהות במחיצת חסידותיו.
    ככה גדלנו בגאולה, אני ויעקב-דוד הגדול, רבנו עם כל מאה שערים, עם הכורדים של מוסררה, עם פושטקים ממקור ברוך, ככה גדלנו, ואבא שקוע בצרתו ובזכרונותיו ניסה לעבוד בכל מיני עבודות דחק עד שנחלה ושכב על מיטה בשערי צדק, ואמא גידלה אותנו כמעט לגמרי.
    היינו די אומללים, עניים עד רזון, בלויי בגדים, ואני עוד הייתי בסדר, אבל יעקב-דוד, יצא שמו בשכונה כבנדיט ופושטק, היה מלסטם בריות בלי להסס. על המחברת שלו מהישיבה כתב בגאון "רבן של ליסטים – יעקב דוד פרידמן", פשוט כך.
    מה שלא ניסו לעשות לו, לא הצליח, ניסו לשים אותו ב"תפארת בחורים", הוא עף משם כמו טיל. שלחו אותו לצפת במסע של כמעט יום, הוא התייאש באמצע וחזר עם משאית תנובה לירושלים, מצאו אותו יושב בליפתא עם אנשים מפוקפקים, שותה וודקה באמצע היום.
    ואז תפס אותו אחד מהצבא, התחיל לדבר איתו, דווקא בחור שלמד בעץ חיים, משלנו, הסביר לו ביידיש כמה הוא יכול להיות מפקד מוצלח, כמה זה מתאים לו, ויעקב דוד השתכנע.
    תוך שבועים הוא חזר לשכונה עם מדים ורובה צ'כי גדול, הוא נכנס לבית ואמא נמלטה ממנו, לא זיהתה אותו כמעט. והוא שיחק כאילו לא אכפת לו, אבל לי הוא אמר בסתר שהוא מצטער.
    בסוף זה הגיע לאבא ששכב בשערי צדק בלי חוליה בגב, והוא קרא לי לבוא אליו, ובשבת הגעתי אליו, והוא התחיל לבכות ולהתחנן: "שמור על יעקב דוד ברוחניות ובגשמיות!", שוב ושוב. "ברוחניות", הוא התייפח, "ובגשמיות".
    מה אתה מתכווין שאעשה? שאלתי אותו.
    "אין לי ברירה", הוא אמר, "אתה חייב ללכת איתו לצבא ולשמור עליו ממש צמוד", בשארית כוחותיו הוא הרים את ידו, "היד הזאת הרגה נאצים מעט, וקברה יהודים הרבה, כולל האדמור ר' יעקב-דוד זי"ע, הבן שלי יכול להיות בטוח שהיד הזאת לא תקבור אותו" הוא שמט את ידו ופרץ בבכי.
    ואני התחייבתי, כל השכונה לא הבינה מה קרה לי, מילא יענקב-דוד, אבל אלכסנדר? מי מילל ומי פילל.
    התגייסתי לצבא, ופשוט הלכתי אחריו לכל מקום שהוא היה, ניסיתי להיכנס לכל יחידה שבה הוא שירת, וזה היה קשה. הייתי צריך לזחול בקוצים, רק כי יענקב-דוד זחל, לטפס על הרים וג'בלאות כי יענקב דוד, זה היה מתיש וחסר סיכוי כמעט, כי ממה שראיתי, יענקב דוד התנהג כמו חילוני לכל דבר.
    הלב שלי נצבט כשראיתי אותו בשבת נוסע בג'יפ, ודנתי לכף זכות שהוא יצא למשימה סודית ודחופה, בכל זאת הזכרתי לו כל יום להניח תפילין, הוא לא הפסיד אפילו יום.
    הלכתי אחריו עד מקומות רחוקים, עד מוצבים בצפון, שמרנו בלילות על טנקים ודיברנו, כל הלילה.
    לא רק שהוא הבין אותי, הוא גם חזר לאהוב אותי, היה מספר לי את כל הילדות הקשה שלו, שאני, כאח שלו לא ידעתי עליה כלום, איך הרבה ברקוביץ' הטיח לו את הראש בקיר, וסיפר לו שאם הוא היה במצרים, בטוח שפרעה היה משתמש בראש שלו בתור בלטה בקיר.
    איך רדפו אחריו כך גבאי בתי הכנסת בעקבות תעלולי ילדות שלו, "מאז לא נכנסתי לבית הכנסת", הוא סיפר ואני הזדעזעתי, חשתי צורך גדול לקחת אותו לבית כנסת, וברגע שמצאתי כזה באזור נכנסנו לתוכו, ויענקב דוד התפלל והניח תפילין, אבל למחרת חזר לסורו, ראיתי אותו אוכל בשר וחלב בלי למצמץ, קשה לי לתאר את זה.
    אבל לא התייאשתי, הבטחה לאבא זאת הבטחה, נצמדתי אליו לאורך כל הדרך, גם כשהסתער על שער האריות, רצתי לידו עם העוזי שבקושי יכלתי לתפעל, והוא לחם כמו אריה וגם חיפה עלי, אני שזזתי כל כך לאט, אבל גם אריה לא יכול לשרוד כדור שמפלח לו את הלב.
    הוא נפל, התגלגל על סלע אחד מאוד משונן, ושם נתקע.
    באינסטינקט בסיסי ירדתי לנסות להציל אותו, אבל הוא ביטל אותי בידו, כמעט מוכן להישבע שהוא חייך: "תודה שהלכתי איתי עד עכשיו, תגיד לאבא שאני אוהב אותו".
    ואני סירבתי להאמין, אח שלי גווע מולי, במרחק של סלע וחצי ממני, "חובש!" צעקתי, אבל הוא כבר היה מת, פשוט ידים ורגלים, זרוק על סלע מחודד, כדור בלב וכתם מתפשט על המדים, משחיר את רתמות האפוד שלו, מלכלך את הארץ בדם יהודי, בדיוק מה שאבא לא רצה שיקרה, בדיוק זה קורה לי.
    לא יכלתי בכלל להילחם, קרסתי על הסלעים והמתנתי לפינוי, בינתים רעש אימים, ורימונים מתפוצצים, עשן וריח של דיזל בוער, חשבתי איך אני מספר לאבא, מה אומר לו.
    וכמה ימים אחר כך נודע לי שאבא ויעקב דוד נפטרו באותו יום. אבא נקבר בהר המנוחות, ואילו יעקב דוד נקבר בהר הרצל, באותו יום ובאותה שעה.
    אני נפלתי למרה שחורה, דיכאון עמוק, שרטתי את עצמי עד זוב דם, אבל זה לא עזר לי. אף אחד לא יחזיר לי את יעקב דוד, רק את עצמי הצלחתי להחזיר לעצמי, בערך.
    אני מסתובב כבר שנים בין הבסיסים, ומחפש את הבחורים האלה הטובים, שיכולים להיות יותר ברוחניות, אפילו קצת יותר.
    דף גמרא, תהילים, חומש, תפילה, תפילין, כל אחד ומה שהוא רוצה להגיע אליו.
    לדאוג לאנשים לגשמיות, לא הצלחתי, אבל לרוחניות אני מצליח מאוד".
    אלכסנדר סיים את סיפורו, ואני ודור שתקנו, אין לנו מילים מול כזה שכול, אפילו לדור שבדרך כלל שולף בלי לחשוב, לא היה מה לומר.
    "אני מבקש ממכם בקשה אחת ויחידה", ביקש אלכסנדר, "אם אתם יכולים לדאוג למישהו בגשמיות, תדאגו לו, תקנו לו מצופה, קרטיב, מלפפון, מה שצריך. אני עושה את מה שאני יכול ברוחניות, אבל בגשמיות, אתם יכולים יותר מכולם, הכי בעולם".
    על פניו זה עושה את הרושם המושלם של המראה האידיאלי. ולא היא, כי התמונה מטעה:
    זהו 'מורדכע' ושני ילדיו, בעת קידוש ליל שבת על השולחן הסטרילי הנפרד
    בו הוא רגיל לסעוד בגפו מטעם הכמוס עמו, קשור איכשהוא להיפוכונדריה.

    אשתו - אם הילדים, לא נראית בתמונה
    משום שפנתה למטבח להוציא את הגעפילטע מהמקרר.
    אך אין לתמוה על כך שהיא עושה זאת בעיצומו של קידוש
    כי הבעל שסובל בנוסף מהפרעה אובססיבית -
    עושה את הקידוש כבר בפעם השלישית
    בנסיון לצלוח את המילים 'תחילה למקראי קודש'.


    1.jpg


    הצילום, למותר לציין, נעשה ע"י העוזרת הגויה.
    והילדים, עומדים במצודד על פי בקשת אביהם, כל אחד על מרצפת מסויימת
    בזוית כזו המועילה לו להתרכז בכתוב.

    בסבלנות ממתינים הם לסיום סדרת נסיונותיו הכפייתיים -
    השלב בו הוא נכנע ויורה את יתרת הטקסט במפח נפש ותחושת כישלון -
    מעסיקים עצמם בזיהוי חותמת הכשרות שעל מודל הסמארטפון שבידי ה'נטאשה של שבת'.

    הסיפור מקבל מפנה טראגי,
    היות ולדאבון לב היתה זו התמונה האחרונה בה צולמה המשפחה המאושרת
    לפני שנשמט הסמארטפון מידי העוזרת והתנפץ לחלקיקים.
    בראשיתו נוסד המקום כמתיימר לדמות את הר סיני.
    ואז הוחלט להקים בו יישוב.-

    2.jpg


    לאט אך בעקביות פיתחו המתיישבים את אדמת הטרשים וטיפחו אותה
    ומאתר הררי צחיח הפך המקום לעיירה פסטורלית משובבת עינים ונפש:

    3.jpg



    אך מכיון שלא דאגו תושבי המקום לבדוק את רישומי המקרקעין
    הופתעו ביום בהיר לגלות שלט ענק המכריז על פתיחת העיירה לקהל הרחב.
    ויקרא שמה 'מעז'בוז' המיניאטורית:

    4.jpg


    התושבים הורשו להישאר בעיירה ולשמש כמוצגים מוזיאוניים.
    אך הם נטשו את המקום, חשים נבגדים מהעוול שנעשה -
    ועוד יותר מכך בגלל אות הקלון שהוצב שם כהגנה על זכויות היוצרים.

    מיני אז ועד היום, הם נעים ונדים ולא נודע מקומם.
    יודעי דבר טוענים שהם מעולם לא התקיימו עלי אדמות.

    שמועות עקשניות אומרות שהיישוב עצמו רק משל היה.
    וכל מטרתו מעיקרא היתה אך לקידום אתר וירטואלי כלשהוא
    שמשום הוצאת דיבה לא ננקוב בשמו.
    • תודה
    Reactions: קווי מתאר1 //
    2 תגובות

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה