"ניר, הוא ברח!"
"מי?" קופץ ניר בחרדה. איך הוא נרדם?
"ג'אק!"
פניו של ניר מאבדות באחת את צבען והוא מתרומם במהירות, מעביר מעיניו קורי שינה שאולי דבקו בו.
כבר מרחוק הוא רואה את הדלת הפרוצה.
התא ריק.
ג'אק אכן ברח.
וזה קרה לגמרי במשמרת שלו!
מבואס הוא מביט במקום בו היה אמור להימצא ג'אק תוך שהוא מחשב את צעדיו בזהירות.
כן, הוא מודע היטב להשלכות של מקרים מעין אלו, ומשום כך אין זה פלא כי תחושת חוסר אונים הולכת ומתפשטת בתוכו, מרסקת את בטחונו כליל.
הוא מנער את ראשו כאחד המבקש לסלק מחשבות אשם שעוד נכונו לו, וחש כי הוא אינו מסוגל לשאת את ההרגשה המטריפה הזו. איך המחדל הזה קרה מתחת לאף שלו?
ולמה דווקא לו?
"צור לא יסלח לנו, כלומר... לך", אומר דרור בקול שקט, כאילו קרא את מחשבותיו.
"אתה לא מחדש לי כלום, חבר. אתה רק מכאיב", מסנן ניר באדישות מזויפת, פוקק את אצבעותיו בתנועות מהירות וחדות.
"אני בסך הכל מנסה לעדכן אותך במציאות", מסביר דרור בפשטות.
"אין צורך! אני מודע לה היטב", משיב ניר בקוצר רוח, מבטו נודד בייאוש מעבר לסורגים האפורים.
"אל תשכח שאני לא קשור לזה!" מתרה דרור, דורך כהרגלו על פצע פתוח ללא רחמים. ואם לא די בכך, מצטרפת כעת גם אצבעו המורה לאות אזהרה.
"נחמד מצידך", עונה ניר ביבושת, עיגולי זיעה מבצבצים על מצחו, "תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן".
עיניו הגדולות של דרור סוקרות את ניר בבלבול, "באמת?" תמיהה נלווית לקולו.
"כן", יורה ניר, "רק שלא שיערתי עד כמה".
"סליחה", ממהר דרור להתנצל, ומיד לאחר מכן מוסיף: "תרצה אולי שאעזור לך להמציא סיפור כיסוי?"
"צור לא תמים!" מתיז ניר בבוז, מביט שוב בתא הקטן שריח צחנה עולה ממנו. ניכר כי זמן רב איש לא ניסה לנקות אותו. חרקים מתהלכים בו חופשי, ומעופפים למיניהם חגים סביב סביב.
"הצור תמים פעלו", מנסה דרור להפשיר את האווירה, "אל תדאג, ניר, עלי! סיפור כיסוי - כיסוי".
"נו, אין לי זמן להגיגים משובשים", חוסר סבלנות ניכר עכשיו היטב בקולו של ניר.
"חשבתי שתגיד מטופשים", דרור מעצבן ללא תקנה.
"צודק", עונה ניר בחוסר רצון, "התכוונתי גם מטופשים".
"תודה".
"בבקשה".
"אז מה?" מיואש, מחזיר ניר באחת את הנושא, "איך נצא מזה"?
"נצא?" דרור המום. "אמרתי לך כבר, אני - לא צריך לצאת. זה רק אתה. ואל תשכח את זה, כן?"
"גם אם מאוד מאוד ארצה לשכוח, לא אוכל לעשות את זה כל כך מהר", ארשת של כעס עולה על פניו של ניר, והוא ממהר לפסוע אל עבר הדלת, "אני יוצא, דרור. מילה לא לצור!"
"השתגעת?" דרור נראה כמו אחד הקרוב לאיבוד שפיותו. גם קולו נעשה זר וצונן כאשר הוא אומר: "לאן אתה רוצה לצאת, ניר?"
"למרדף. מה זאת אומרת לאן?" עוצר ניר באחת את הליכתו ומביט בחברו בתדהמה, "באמת חשבת שאשב כאן ואחכה עד ש... אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו".
וכך, מבלי להמתין לתגובה כלשהי, משלים ניר את הצעדים הבודדים עד לפתח היציאה. ורק כאשר הוא מגיע סמוך מאוד אל הדלת, הוא שומע את קולו של דרור: "חכה, ניר, הבטחתי לך עזרה".
הוא עקשן. וכעת הוא גם עומד צמוד אליו, מפתחות מקרקשים בידו.
"היית רציני?" אור ניצת בתוך עיניו הכבויות של ניר.
"כן, אני חבר נאמן. הרי אתה בעצמך אמרת את זה קודם", דרור מחייך, ורגע אחר כך הוא מסלק בטבעיות את החיוך היפה ואומר בטון נוקשה: "אבל זכור שהמחדל הזה הוא באחריותך בלבד, ניר! אני הזהרתי אותך! אתה רק הולך ומסתבך!"
נכון, זו אשמתו. והוא אינו מתכחש לה. אבל עכשיו מעדיף ניר לצאת למרדף בגפו, ובלבד שהבריחה לא תתגלה לצור. כן, הוא יודע שהמהלך הזה עלול להעמיק את התסבוכת שאליה נקלע, אך זה לא משנה כרגע. הפחד המשתק גורם לו לנהוג בחיפזון, והוא ממהר ללחוץ על הידית, לא לפני שהוא שולח מבט חטוף ומתרה בדרור.
"תישאר כאן. זו העזרה הכי טובה שאתה יכול להגיש לי עכשיו", הוא בורר את מילותיו בדקדקנות, "ואם צור יופיע", לרגע הוא שוקל בדעתו האם יהיה זה הדבר הנכון, "תמציא סיפור כיסוי, כמו שהצעת".
זהו. ניר בחוץ. והוא אפילו אינו טורח לברר מה היתה הבעתו של חברו לפני שהוא יוצא. הוא פוסע בשתיקה, סורק את האזור כולו בעיניים מצומצמות, מחפש אחר כל שבב מידע, ומקווה מאוד שלא מאוחר מידי. מן הרגע שהבריחה התגלתה - ועד לרגע בו יצא למרדף, חלפו דקות יקרות. ג'אק היה יכול להספיק להרחיק מאוד.
מאוד מאוד.
וכאשר הדקות נוקפות, ובסביבה אין כל רמז להימצאותו של ג'אק, שוקל ניר ברצינות האם כדאי בכל זאת להזעיק את דרור.
אולם בדיוק ברגע בו הוא מוציא מכיסו את מכשיר הקשר, הוא מבחין בו.
רחוק וגבוה.
מתמזג בטבעיות מופלאה עם הענף שעליו הוא יושב.
כמה מוזר, מכל הברואים המתהלכים סביב הוא מביט בעיניו הקטנות דווקא בו.
הוא מחייך. ניר מרגיש את זה.
ולמה לא, בעצם?
סוף סוף הג'אקו האובד חזר לטעום את הטעם המתוק של הדרור.
תודה ל @קראנצ' פיסטוק על השראה, הכוונה, וגם על בעיטה כשהיה צריך. והיה צריך : )
הנושאים החמים
