קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שמואל ענתבי היה קורא בתורה אצל המרוקאים, מאה שקל הם שילמו לו על כל שבת, מאה שקל וחפיסת סיגריות כל מוצאי שבת.
אלפסי הגבאי מכנה אותו 'שמנדריק' ומכבד אותו במנטול מתוך התא הפרטי שלו, שסגור כל השבוע במפתח, ורק בשבת הוא פתוח לרווחה ובו גמ"ח של משקפי קריאה, מעט מנטולים, והרבה קופסאות ישנות של טבק הרחה שנס ליחו וחבל לזרוק.
אם הוא לא היה קורא אצל המרוקאים, יכול להיות שהוא היה נשוי היום באושר לציפורה שמעא, אבל אמה הקרתנית של ציפורה לא העלתה על דעתה שחאלבי יכול להיות עד כדי כך נטול מסורת וכבוד, ופשוט לקרוא אצל המרוקאים.
לא ממש משנה שאלברט אבוטבול היה מחקה את שמואל בלגלוג, ולא משנה שכל משפחת דהן ערקה מבית הכנסת והצטרפה לבית כנסת אליהו הנביא ב' שפתחה משפחת כנפו במועדון הנוער הישן מתחת בלוק חמש, וממש לא משנה ששמואל היה מביא איתו בכל שבוע חבורה של אשכנזים מהישיבה שלו, והם היו מחסלים את הבירות של הקידוש כאילו אין זקנים ומכובדים בקהל.
כי שמואל ענתבי היה איש של כבוד, מילה שלו זאת מילה, הוא לעולם לא היה יוצא לשבת בלי לדאוג למחליף ראוי לשמו על אף שבפעם האחרונה שהוא הביא את שרביט משיעור ב' בתור מחליף, התאהבו בו הזקנים ורצו להשאיר אותו כבעל קריאה קבוע.
רק שפעם אחת התעכב ענתבי ולא הגיע לשחרית של שבת, ואלפסי שיצא לחפש אותו מצא אותו נעול בחדרו בלי יכולת לצאת. "מישהו נעל אותי מבחוץ", סיפר אחרי שחלצו אותו דרך החלון, המישהו הזה לא אותר ולא נתפס עד כה.
ומהשבת הזאת התחילו ההתנכלויות, פעם גנבו לו את המכנסיים במקווה, ליכלכו לו את המעיל בסיד, ושפכו מים על אוסף העיתונים הישנים שלו שהפכו לעיסת נייר חסרת ערך.
לשמואל לא היה מושג מי רודף אותו ועל מה, הוא ניסה לעקוב ולבדוק, אבל לא גילה דבר.
ולאבריימי כהן העילוי של השיעור היתה תשובה ניצחת: "ציפורה שמעא מקפידה עליך", הסביר לו בהיגיון, "לא משנה בכלל מי עשה לך את כל הנ"ל, אתה צריך להבין שאם לא תפייס אותה, זה לא ייגמר".
ושמואל לקח את העניין ביסודיות, והלך לחפש את ציפורה שמעא, דיבר עם השדכנית, קיבל טלפונים ובילה את כל הערב בניסיונות לאתר את ציפורה.
מעט המידע שהצליח לאסוף העלה שציפורה התחתנה עם חלאבי עשיר מניו יורק, וכיום היא גרה שם באיזו וילה נחמדה, השדכנית הבטיחה שהיא תצליח להשיג את המספר שלהם, בינתיים היא עוד לא חזרה אליו.
בדרך היא ניסתה לדחוף לו חיגרת ומוכת שחין בת גילו,הוא סירב בנימוס, ובמפתיע היא התפרצה עליו: "אתה בן 28!" צעקה בטלפון, "מה אתה חושב שתמצא את נסיכת הנילוס? בחלומות!"
"לא מתאים לי", הוא חזר שוב, בנימוס.
"בטח יש עליך איזו קפידה", היא ניסתה, "אני אנסה להשיג לך ממנה מחילה", התרככה השדכנית.
ושמואל חזר לחדר, רק כדי לגלות שמישהו הניח לו גולגולת של פרה על המיטה, שוב מתנכלים אליו. הוא בעט את הגולגלת אל הרצפה, נשכב לישון ומיד נרדם.
ובחלום גולגלת ניגשת אליו בלובי של מלון: "זה אתה שמואל ענתבי?"
"כן", הוא עונה, "זה אני".
הוא מזמין אותה לשבת ומבקש מהמלצר שדומה באופן מדוייק לגדליה אטינגר מוועד שמיני שימזוג לו כוס של וודקה, וגם לה.
הוא שותה את הכוס עד תומה, אבל היא לא מצליחה לשתות. היא מניחה את הכוס על השולחן, ובמאמץ גדול שולפת את הגולגולת מעל הראש והנה מדובר במסיכה, וציפורה שמעא מסתתרת מאחוריה.
היא זורקת את הגולגולת למי המזרקה הקרובה והיא צפה בקלות במים, וציפורה שמעא צועקת בקול של אלפסי הגבאי בשבת בצהריים בספירת העומר: "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן."
ואז הוא התעורר רטוב כולו, והספיק לראות קצה של מעיל בחריץ של הדלת, המנוול הפך עליו את הספל של נטילת הידים.
ושמואל רץ יחף בפנימיה, שמע את הדלת הראשית נטרקת ורץ החוצה, הדשא החלקלק ממעיד את רגליו הרועדות, והוא השתרע על הדשא פנים לכוכבים, כשהצעדים של האלמוני נשמעים כאילו מאזור בית המדרש.
ושמואל היה חזק, מהאלה שנראים צנומים וחלושים אבל נותנים להם להגביה את ספר התורה בשמחת תורה, הוא התאושש מיד ורץ לעבר בית המדרש, ריק. ירד לחדרי השיעורים - ריק.
רק באוצר הספרים הוא מצא את דמותו האלמותית של אבריימי כהן, נרדם בעוקם על הסטנדר, פיו פעור באלכסון ומשקפיו שמוטות על הרשב"א.
"אבריימי?" הוא לחש, "אני יודע שזה אתה, תקום ותסתתכל לי בעינים כמו גבר".
אבל העינים של אבריימי בכלל לא נראו כמו של גבר, הן היו אדומות ומזוגגות, וברגע שהוא הרים את הראש מהרשב"א, שמואל ענתבי הבין מה זה התקף פסיכוטי, כי אבריימי כהן התקרב אליו עם סטנדר מונף באוויר, עיניו נעוצות במאוורר התקרה הישן והמאובק, ופיו ממלמל מילים של גמרא.
ושמואל נמלט ונעל את אבריימי בתוך האויצר, שעתיים הוא ניסה להיחלץ משם, אבל שמואל תפס את הדלת חזק, וכמה שאבריימי דחף והשתולל עמד מולו כח שפוי ממנו וצודק בהרבה.
ובבוקר לקחו אותו לאברבאנאל, ושמואל היה עצוב עליו,ובצהרים השדכנית התקשרה וסיפרה לו שיש לה שידוך בשבילו, עדן שמעא, אחותה של ציפורה.
"מה עם הסעיף של האמא בכל הנוגע לקריאה אצל המרוקאים?" שאל בחשדנות.
"היא גילתה שיש לה סבתא מרוקאית", ענתה השדכנית, "דברים קורים בעולם הזה".
"אבל תשאלי את ציפורה אם יש לה קפידא עלי", הפציר בשדכנית, "אני לא ניגש לשידוך בלי מחילה מציפורה".
התברר שציפורה אפילו לא זוכרת במי מדובר, דבר מעליב כלשעצמו, אבל קפידא בוודאי שאין לה, והכל בא על מקומו בשלום.
ובמוצאי שבת חגגו את אירוסיו באולם שמתחת לבית כנסת של המרוקאים, ואלפסי פינק את הקהל בבקלאווה, ואפילו אלברט אבוטבול הגיע ובידו בקבוק עראק גדול, "לחיים", הוא אמר, מחקה את המבטא החלאבי של שמואל, "לחיים!"
שלום לכם קהילת הכותבים,
אני כבר תקופה מנסה לפצח את התשובה לשאלה "איך כותבים?" .
יש לי מלא מה לכתוב, כתבתי בעבר ואפילו פרסמתי בעיתונים אבל פתאום
החוש החמקמק הזה שעזר לי לכתוב כל כך הרבה פשוט נעלם..

אני מתיישב לכתוב ולא יודע מאיפה להתחיל, יש כל כך הרבה דרכים לכתוב על דבר אחד...

אני אתן דוגמא על סיפור חשבתי עליו;

בוא נאמר שהיו פעם שני חברים טובים, כל כך טובים עד שהם החליטו לעשות הסכם ביניהם; מי שימות ראשון יבוא לבקר את החבר השני וינסה לספר לו מה קורה 'שם' אחרי המוות.
עברו שנים ושניהם פנו איש לחייו ושכחו זה מזה.
באחד הלילות, אחד מן השניים לא מצליח להירדם, הוא מתגלגל כל הלילה בין המזרון לשמיכה ומתעורר מתוך חלומות מוזרים. קורה.
בבוקר כשהוא פותח את העיתון הוא קורא על חבורת טיילנים שנהרגו בתאונת סקי באיזה חור בעולם.
הוא עובר ברפרוף על שמות ההרוגים ולוקח לגימה מכוס הקפה שבידו - אבל אז הוא קופא.
בסוף הרשימה הוא מוצא את השם של החבר ההוא ההוא...

עכשיו עוברים עליו שלושה ימים מורטי עצבים כשמתפוצץ לו הגז בבית והוא שומע קולות מוזרים בלילות וכו' וכו' וכו'.
בסוף כשכלים כל הקיצים הוא פונה (בלית ברירה ובחוסר אמונה) לאיזשהו 'מתקשר' או משהו בסגנון וזה ישר אומר לו שהוא רדוף וכו' ועושה מה שצריך לעשות בשביל לגרש את הרוח שרודפת את ידידנו המסכן.

(כמובן לא לפני שהמסכן נאלץ לשלם הרבה מאוד כסף למתקשר).

בכל אופן, באותו הלילה הוא ישן טוב וכל החיים חוזרים למסלולם.

יומיים אחר כך הוא פותח שוב את העיתון ומגלה שהחבר שלו בכלל היה במקום אחר וכעת הוא נמצא חי ושלם ובריא והוא בדרכו לארץ.

(הפואנטה היא שהכל היה דמיונות...).

כעת לבעיה:
מאיפה מתחילים לספר סיפור כזה? מהלילה הראשון? משני החברים וההסכם? מהתור בחדר המתנה ל'מתקשר'?

מי שהבין את השאלה מוזמן לענות..

תודה בכל אופן..
מעשיה נאה שמורה עמדי אודות ר' זרח הכהן. צדיק היה ר' זרח זה. "עויבד" בכל לבו, בכל נפשו ובכל מאודו. כל רגע ורגע יקר היה אצלו עד למאוד. מיום ליום ומחודש לחודש עולה הוא ומתעלה בבחינת יגעת ומצאת תאמין.

וזרח זה ניחן באשת חיל עטרת בעלה. אשת חיל היתה במובן הערכי, אך לא במשמעות הפשוטה של המילה, כי חיל וכוח לא היו הצד החזק שלה, ושמא אף פחות מכך. לעומת זאת התברך בילדים נפלאים ושובבים, ילדי חמד, מלאי שמחת חיים, ילדי חיל [במובן הפשוט של המילה, ובהטיה כלפי ההורה שצריך הרבה חיל לגדלם...], מה שממילא הפיל חלק גדול מהעבודה על כתפיו של ר' זרח. ולא שהיו כתפיו צנומות, כי אדרבה, רחבות היו בכל מובן. שמא תאמרו לקוי היה במידותיו? חלילה. מידות יקרות היו לו לר' זרח, ורבות היה מעודד לאשתו ומאדיר בפניה את מעלתה בהיותה אשת חבר, ואף עוזר בטיפול בילדיו הרכים. אלא שמפעם לפעם התגנבה מחשבה ללבו: "אוי לך ר' זרח. אוי. אתה ה'עויבד' הגדול מבזבז זמנך ומתעסק בעונת הפעוטות ומחליף טיטולים, ושמא עוונות הדור היטו קערה על פיה? כולי האי ואולי. אוי לדור שכך עלתה בימיו".

ומשהיה עולה כן במחשבתו היה פולט אנחה רבת משמעות, כזו השוברת מחצית גופו של אדם – כשהכוונה לפלג גופא שלו שהיא אשתו אשת החיל, שהיתה מייסרת עצמה, על שנותנת לבעלה לטפל בילדים ובצרכי הבית. וכך המשיך ר' זרח בשגרת יומו עד לאותו היום בו מתחיל סיפורנו.

אותו היום נחלשה אשתו מאד עדי נפלה למשכב. והוא, ה'עויבד' הגדול, נשאר בביתו מבוקר ועד ערב כשראשו ורובו בכביסות ולכלוכי הפעוטות, ועוד עניינים רבים עד אין מספר הקשורים לצרכי הילדים והבית. ולעת ערב כבר מטה נפשו של זה הזרח כשבלבו מתאונן, "אוי לך שכך עלתה לך, ובמקום לחבוש את ספסלי בית המדרש בתורה ועבודה, ידיך מלוכלכות בלכלוכי הפעוטות" ועוד כהנה. וכך מתוך מחשבה זו – אחר שגמר לכבס, לנקות, להאכיל, לרחוץ, להשכיב וכו' רץ לבית המדרש להספיק משהו בתורה ועבודה. אלא שאך נתיישב ליד הגמרא ונפלה עליו תרדמה עזה למאוד.

ובחלומו, פתע אור גדול כאור שבעת הימים הוא רואה, וקול שופר גדול לחרותנו הוא שומע, ומשפשף עיניו ואזניו לידע האמנם הגיע קץ הימין, זה היום קיווינוהו? מכל עבר אנשים רבים עולים לירושלים ושמחה גדולה עד מאד תלויה באווירו של עולם, ששון ושמחה ישיגו, צדיקים יראו וישמחו, ישרים יעלוזו, חסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפץ פיה. ור' זרח בשאגה לו כלביא מברך "שהחיינו" בשם ומלכות, ועולה עם כל ישראל ירושלימה. והנה נצב הוא בשערייך ירושלים כשעוד רגע קט עומד למרגלות הר הבית שעל פסגתו בית מקדש של אש שירד משמים, כשמזווית עיניו דמעות שמחה ואושר החותמות את חבילת ים הדמעות הגדול של אלפיים שנות גלות וסבל. והנה כוהנים בעבודתם, לוויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם. חושב אזי לעצמו, "האמנם אזכה אני זרח הכהן לעבוד בבית המקדש"? ומתוך מחשבה זו רץ מהרה למקום שריפת הפרה להיטהר מטומאת מת.

והנה, הגיע עת גמר סדר טהרתו, עולה הוא להר הבית בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, פתע שומע הוא קול גדול המכריז ומזמין כהנים לעבודתם. תמה הוא לעצמו: שמא אזכה, ואנכי עפר ואפר?? ופתאום בקול ערב כצלילי פעמונים רבים אדירים משברי ים שומע הוא כי יוצא הכרוז הקורא בשמו: "יבוא יבוא ר' זרח בן ר' שמריהו הכהן, יבוא בגילה לעבודה"
ר' זרח כאינו מאמין רץ וכולו נרגש. האמנם אזכה לעבודת בוראי בביתו?? וכך מגיע הוא למקום הכרוז וזוכה למקום של כבוד כיאה לצדקותו ואומרים לו: "בוא עמנו ללשכת הטלאים לבקרם ממום ולשמרם, לנקותם ולייפותם עדי יכשרו וייראו קרבן לה' הגדול והנורא".

ור' זרח, בגיל ורעדה, ברתת, בחיל, בחלחול, בזיע ובמורא, נכנס לבית המקדש ומגיע ללשכת הטלאים. והנה רואה הוא את הכבשים העומדים להקרב קרבן לה', מלטפם, מנקה טינופם ומייפם עד אשר יכשרו לקרבן, והכל מתוך הרגשה עילאית ומרוממת שאין לשער ואין לתאר.
תוך שהוא מטפל בכבשים, מזה וממרק, כשהלכלוך הדבק בידו הרי הוא לו כקישוט הגדול ביותר שיכול להיות, פתע מגיע שמש בית המדרש הרוצה לנעול הפתחים ומעוררו: "ר' זרח! ר' זרח! סליחה מכם. הגיע עת לקום מבית המדרש. ליל מנוחה".

ר' זרח משפשף עיניו ואינו מאמין. האמנם? עדיין כאן בגלות? וכך כמו נתנתק באכזריות מאורות שבנפש, ממקום המקדש, מלשכת הטלאים, קם ממקומו והחל משרך רגליו הלאות אל ביתו כשכל כולו אחוז שרעפים, וכל הדרך לביתו כולו אומר לעצמו: "האמנם? אני זרח הכהן אזכה לעבוד בבית המקדש?!"

וכשהגיע לביתו ועדיין בשרעפיו, פתאום שמע כי בנו התינוק צורח מתוך שנתו. כשניגש אליו ראה כי צריך לנקותו ולהחליף טיטולו. ועד שהוא מתחיל להיאנח על הדור שכך עלתה בימיו – נזכר ר' זרח בניקיון וטיפוח הכבשים שבבית המקדש...

ואידך זיל גמור.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה