קהילת כתיבה מקצועית

כשהייתי ילד היו קוראים לחיפושיות הקטנות 'פרת משה רבינו'.
מישהו יודע מה המקור לשם זה??
ומה שיותר מעניין שזה מופיע גם בתרגום של גוגל.

מתארגנת קבוצת עורכים תורניים לשכירת מכון/משרד משותף, אשר יספק שירותי מחשב, מאגרים תורניים מקיפים וספריית ספרי קודש, שתיה קרה/חמה, ובעיקר - אוירה חמה ועזרה הדדית מקצועית. התשלום לפי שעות שימוש או תשלום חודשי קבוע. מס' המקומות מוגבל.
לפרטים <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

תודה רבה!

שלום רב!

האם יש הפרש בין 'לב' ל'לבב'?

מבקש מחילה, כי לא בדקתי העניין כלל לפני שאלתי.

תודה רבה!

למרות שנולד לתעשיין עשיר מחיפה, לאשר מלאכי היו חשובים השכנים, לכן הוא בחר לגור בדיר יאסין, הלא היא גבעת שאול.
בית קטן של אבנים, חצר צבועה תכלת, גפן על ברזלים, וצמחי תבלין באדניות חלודות, שיבא נגד עין הרע, פלפל חריף לריח הפה, רוזמרין לרגליים כואבות, וריחן להבדלה ולפסטה.
ושכנים בלי סוף.
בית מקולל שמחליף דיירים בלי הרף, בתוך חצי שנה גרו בו חוטף ילדים אפל פנים, חייל משוחרר שעבד בזפת, סופר צללים שחיפש השראה, והיום נכנס רב שגלה וגלו תלמידיו עמו.
תלמידיו המסורים של הרב היו מכוסי פנים, צעיפים שחורים קשורים על פניהם, ורק עיניים בוהקות היו מציצות מתוך הכיסוי הכהה.
הם שמרו על הרב בקנאות, ורק בשעת התפילה הם היו מרקדים לצלילי גיטרה, שואגים מנטרות בארמית ומקפצים גבוה.
עד שבא קצין כלשהו ועצר את החגיגה, ומעכשיו עומד מתחת החלון של אשר, שוטר מאובק, מעלה עשן בסיגריה רוסית מצחינה.
מולו גרה הרבנית סילביה ביטון המכונה בפי כל "סילביה המתקנת", כולה רוח וצלצולים, צועדת ברחוב בליווי חתוליה, כולם גלגולים מתוקנים.
והנה היא חולפת מול חלונו, שמלותיה מקשקשות בשלל קריסטלים אשר תלויים בצווארה, וגי'פ של איש עולם תחתון כלשהו חונה לצד ביתה, מחכה לבוררות או סולחה בהנהגתה.
ובצריף הדל שבקצה סמטת ברנוביץ' גר אברך בן עליה, עולה משוויץ, מחכה שלוש שעות ודובר 7 שפות. יושב בגינה העלובה, חבוש בכיפת רבנים רבועה, לומד מתוך גמרא ענקית וישנה, ואוכל ענבים מתוך צלחת לבנה.
ואשר לא בוחר את השכנים, הוא מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, וכך הוא הכניס לביתו שלושה מחסידי הרב שגלה, ואפילו שרף להם טונה בחצר, והכין להם חביתות בבוקר.
וכשסילביה נוסעת לשבת תיקונים בקברות צדיקים, הוא מתנדב להאכיל את גדוד החתולים שלה, כל חתול והאוכל המועדף עליו.
בבוקר הוא יוצא בדרך היסורים של רחוב אלקבץ, מלמטה לנג'ארה, בדרך הוא שר לכה דודי, כמו שיר לכת למיטיבי לכת, והוא טוב ומטיב לכת, בסל של אושר עד הוא נושא שלושה כיכרות לחם, סיר אורז ועדשים למשפחת פיינגולד, עשירים לשעבר שירדו מנכסים, ומסתגרים בפנטהוז הריק שלהם, רעבים.
ממשיך לכיוון בית היתומים דיסקין, נשען באלכסון על הקיר העבה, נושק למזוזה ואז נכנס למבנה העתיק, הוא מנהל תחזוקה בישיבה שהתמקמה שם בקומה השנייה, יש לו היום תיקונים בצנרת.
אחד החתולים של סילביה משתרך אחריו בזנב מונף, מתחכך בו מידי פעם וזוכה לנזיפה עדינה מאשר.
ובשבת הוא יקום מוקדם לפני השחר, ובבית הכנסת של הליפתא, הוא ואליקים גרושקא ישירו שירי כיסופים לנשמות, ובחלון תעמוד דמות דיוקנו של אביו, שר בקול שני 'מזמור לדוד'.
ובסעודה הגדולה שהוא מארגן לדיירי החורבות, ישבו כל החברים של המעיין, דניאל הבלגי שחי מתאנים טריות באביב, מיובשות כל השנה, אלישע הנגבי שאביו עורך דין אבל הוא פריק.
שרה פייגא שברחה מהבית במאה שערים והיום מכבסת מטפחות במעיין, ועוד אנשים מזדמנים בלי שם וזהות ברורה, ואפילו ילד חרדי בן 13, לבוש בחולצה לבנה בלויה ודהויה.
היום הם יושבים מול צלחת חמין משובח, כזה שרק אשר יודע להכין. חלקם אוכלים ונעלמים מיד, אבל יש כמה שנשארים לשירים, ולסילסולים של אשר ואליקים גרושקא, מצטרף הקול המעושן של אלישע הנגבי, ותיפופיו הקצובים של דוד הבן של הרצען מנחלאות, וכולם שמחים מאוד, אומרים שבת שלום וחוזרים אל המעיין והבית העתיק.
ואשר חוזר הביתה, לאט אבל עם שיר בלב.

בעלת ותק של 20 שנה מקבלת עבודות הקלדה במחיר 3.2 ש"ח לאלף סימנים
הקלדה וניקוד 5.5 ש"ח
ביצוע עבודות מהיום למחר בדיוק מקסימלי

רש"י בפרשת חוקת (במדבר י"ט ט') מתייחס אל אפר בלשון נקבה.
'לשלשה חלקים מחלקה'\'מתחלקת'.

יש הסבר בנידון?

בינות לעצי האורן והמחט התחבאו להם הסודות, ושימון ניסה להעיף עליהם אצטרובלים. אולי יצליח לפצח מה. קשה לו עם הסודות. זו לא בושה. שנים שאופפות הם את ישותו מכל עבר כחוט המקשר מלידה עד קבר. שנים מחכה הוא ליום בו יצליח לשבור ולפצח את הסודות. ולא. הוא כבר לא מפחד ממה שיגלה בעקבותם. אין לו מה להפסיד.

השנים חולפות להן. להן ולא לו. עוברות הן לידו והוא עומד בצדיהם כהלך תועה בצד שביל. אם שנות ילדותו הראשונות הארוכות והמשמימות בהן שהה במנזר לצד נזירים עוטי כסות שחורה משחור ושקר – בעת המלחמה, אם בשנים שלאחר מכן מעת שנחלץ בעור שיניו, שנים של שיקום הנהרסות מסביב. מסביב אמרנו.

סובב לו שימון בינות לעצי היער כמו תר אחר אצטרובל חזק שיוכל לפצח סודות. ביער טוב לו. יודע הוא כי ידידיו הטובים – העצים, לו רק יכלו דַבֵּר, מיד היו מגלים את סודו שמן הסתם כבר גילתה להם הרוח יום מן הימים. כך סובב הוא יום יום, כשבסופו מתיישב באפיסת כוחות על גדם כלשהו, נרדם וחולם. לחלום הוא אוהב. מן הסתם חושב כי בחלום ימצא את האצטרובל שכל כך מחפש. אבל החלומות היו תמיד חדגוניים, חלומות של עצים ורוח, עצי סרק בלי פרי בלי תפוח.

ויום אחד נגמרו החלומות. ליבו של שימון אומר לו משהו. הוא מנסה לשמוע, ולא מצליח. פתע רואה בחלומו אצטרובל זנוח בצד השביל, עזוב בירכתיים, זוֹהַר לו כשמש בצהריים – אצטרובל של זהב. שימון מתקרב, מנסה להתבונן בו, מסתנוור ממראהו הזוהר. האצטרובל גדל והולך, מתרומם ומכה חזק חזק בכל הסודות. קול עז כרעם נשמע, ואחריו קול של פצפוץ ושבר; ומעל לעצי המחט ומעבר, נשמע קול רך וענוג: "מיין טייערע קינד". כל עצי היער הרכינו צמרות וראש. שימון מתקרב, ויותר מכך מתקרב אליו הקול, מרוממו לגבהים גבוה מעל גבוה, ונשמע באזניו כצלילי פעמון ענוג. שימון מרגיש וכבר יודע, זהו קולה של אמא! של אמא שלו. והקול מתגבר ומתחזק אט אט ואומר: "בני שמעון. שמעון בני. אתה יהודי" ושוב: "אתה יהודי" ומוסיף: "לכה דודי", נאלם ונעלם.

מתעורר לו שימון בפתע, וכמו באחת מכה בו הזיכרון מהימים האחרונים בביתו לצד אמו, טרם הגיעו המרצחים. אמא מחבקת אותו חזק חזק, משננת לו חזור ושנון: "אתה יהודי" ומוסיפה: "לכה דודי". אהה! חשב, זה הסוד הגדול!! "שמי שמעון, ואני יהודי"! זה הסוד שהיה עטוף שנים כה רבות בקליפות עזות, שחורות משחור גלימות הכמרים והשקר. אכן נשברו הסודות!! אך מה הן מילות הצופן שהוסיפה אמא "לכה דודי"?? תהה לעצמו.

יוצא לו שמעון מהיער, הולך הוא לקראת השנים שעוד נותרו לו. הפעם ייכנס אליהם, לא ילך לצדם, חושב לעצמו תוך כדי שמשנן שוב ושוב: "לכה דודי". פתע, בהבזק של רגע המשיך לו המשפט: "לכה דודי לקראת כלה", ושוב: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". נעצר אז שמעון מלכת, מתיישב על מדרכת ועוצם את עיניו. תמונות מן העבר עולות בזיכרונו.

ליל שבת. בית הכנסת בעיר הולדתו מלא מפה לפה. הוא מביט על מקהלת הילדים ששרה בעוז: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", ואמא מעזרת הנשים מביטה וגאה בו - בבנה היחיד שהותיר לה אבא אחר ששבק חיים לכל חי.

אמא! זועק אז שמעון, ונזכר איך היתה מלווה אותו לבית הכנסת, מחבקת ומנשקת ומרעיפה עליו גלים של אהבה טרם יכנס לבין הגברים והיא תעלה לעזרת הנשים להתפלל ולהציץ בבנה אהוב נפשה. "אמא, אמא!!" זועק שוב ושוב בדממה, "כמה אהבת אותי – את שמעון הקטן שלך. נכון, המרצחים הצליחו לפגוע בך, להפריד אותי ממך, אבל לא הצליחו לנצח את האהבה שאהבת אותי. חזקה היא האהבה. מים רבים לא יכלו לכבותה, נהרות של דם ואש ותימרות עשן לא יכלו, גם לא יוכלו לה".

חיוך רחב מתפשט אז על פניו של שמעון. חיוך שחיכה שנים כה רבות לדמותה של אמא, וניזון כל העת מאהבתה הנסתרת.

וסליחה מראש על בורותי בנושא
רוצה לכתוב תתכוננו, נשמע לי יותר טוב מאשר 'היכונו'
האם זו שגיאה לשונית?
תודה

שלום רב!

כיצד כותבים ומנקדים במילה אחת 'החולי שלהם'?
חליים חי"ת בחטף קמץ, או בקמץ (קטן), או בצורה אחרת?

תודה רבה!

...

הירחון האלקטרוני "ירחון האוצר" - אוצר כתבי עת בכל מקצועות התורה" - יוצא לדרך.

להירשם לקבלת הירחון [ירחון ראשון לקראת חודש אדר] יש לשולוח אימייל ריק לכתובת הדוא"ל
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

חכמים זו ההזדמנות שלכם! ת"ח ולומדי התורה זו ההזדמנות שלכם לפרסם את דברי תורתכם [אליבא דהלכתא פלפולא דאוריתא מילתא דאגדתא מחקרים כתבי יד וכל דבר שיש בו מן החדש] בכל רחבי העולם ישראל ארה"ב דרום אמריקה ואירופה.
יש לשלוח את המאמרים לכתובת הדוא"ל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
[אך ורק קבצי טקסט (כגון וורד) יש לציין שם מחבר].
דרושים:
מספר חברי מערכת [מגיהים ומבקרים] נוספים.

האם ברגע שאני נותנת את הסיפור שלי לאנשים ואומרים עליו שהוא מצויין ואוהבים את סגנון הכתיבה זה אומר שאפשר להוציאו לאור? או שהוא צריך לעבור עוד בדיקות
אשמח לתשובות

חידה.
שאל מרן המשגיח שליט"א:
איך תוספת נקודה אחת 'הרגה' 300000 יהודים?
והציב פרס: 20 שקלים, חדשים, מרשרשים.
בסוף נמצא מי שידע.
כתוב בפסוק:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף
ואם נוסיף נקודה אחת- נקרא כך:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלֵי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף..
כלומר - האות ל' ברגלי הגברים קיבלה עוד נקודה תחתיה. כלומר צירה. כלומר יצאו ס"ה ממצרים כ600,000 רגליים.
כלומר- 300,000 פחות יהודים...

עד כאן המעשה.
התגלמותו- בעיתון המיילי שנחת אצלי הבוקר.
להלן צילומסך, מודגש איפה שצריך.
זה מה שקורה כאשר לא שמים לאיראן נקודה, אלא רק פסיק

משהי יכולה לעזור לי? אני צריכה לכתוב להיום כמה שורות .

אני לא מתחילה להבין בזה.

מוכנה לשלם....

שלום,
אני מחפשת מידע על ספריות עיון מקוונות חינמיות, לא תורניות.
יש דבר כזה?
אשמח לכל מידע.
תודה.

יש קונטרס בשם חלוקי הנחל לר' רַבִּי יִצְחָק בְּרַיְיטֶער, איך מנקדים חלוקי, מאיזה שורש זה?

סיפור מדהים שקיבלתי במייל,
ארוך, ולגמרי שווה קריאה!
קריאה מהנה

הכותב: הרב משה גוטמן


יוסי, דווקא הוא מכולם, נהג כלפינו באנושיות נלבבת
לא שנותרו בי דרישות ציפייה. על בשר-לבי למדתי שהסביבה אינה יודעת לאכול לעכל ולהכיל עקרה חשוכת וולדות הממתינה לפרי-בַּטֶן. כן, כך מברכות אותי הסבתות. שתיפקדי בפרי-בַּטַן, יעל'לה, מניחות פַּתח תחת הבֵּית. ואני לעומתן מניחה חיוך תחת השפתיים ומתוכו מצלילה החוצה אמן נרגש.
התמודדותנו נוכח התנהלות הבריות נוכחֵנוּ אינה פחותה בקשייה מההתמודדות המתישה מול בַּצורת רחמִי המרוחם והחלול. לו יכולנו, בעלי ואנוכי, להמיר פגיעות מילוליות למטבעות כי אז היינו עשירי תבל ואולי הייתי כבר נפקדת בזכות הפקדת שלמונים במזומנים לרופאים המיומנים.
ודווקא יוסי, אחד משבעת אחיי הצעירים, שלוש שנים מפרידות בינינו, יישר לעברנו קרן אור דקיקה ועזה מן הערפל הכללי. האחרים, כולם כמעט, עמוסי כוונות טובות, הורים דו-כיווניים, סבים וסבתות, חברות וחברים, שכנים ושכנות, מכרות ומכרים, זרים וזרות, הלכו לקראתנו על שברי זכוכית ששרטו דווקא אותנו. כאילו וכל מי שעתיד לפגוש בנו קיבל נתח שמן מאותו כישרון חד לפלוט את המילה הכי שגויה ואת המשפט המכאיב ביותר שניתן לאתר במלאי, בעודו לבוש אדרת של חמלה יתרה ואפוף בבשומת של אופטימיות מלאכותית שזיופה קל לזיהוי.
למדנו להתמודד עם הציפייה לילד ולהרפות מהציפייה להתחשבות סביבתית. אין ציפיות – אין אכזבות. ישנן פגיעות – וישנן דמעות.
יוסי שהתחתן שנתיים וחצי אחרינו וככל האחרים עקפו אותנו בקלות, דבורה והוא, בתחרות ההגעה אל היעד ההורי וחבקו בן בתוך שנה, ראה אותנו בלי הערך המוסף של העקרות. עם יוסי יכולתי לשזור שיחה שגרתית של אח ואחותו, אדם ואדמה, שטויות וזוטות, מבלי לשמוע את הפיל העקר והשקוף נוהם בחדר. יוסי היה האור המעט שדחה הרבה מן הקור.
ולא, הוא לא התעלם יוסי. דווקא כשאחרים התעלמו וקרסו אל תוך מבוכתם ולתוך האין-יודעים כיצד להגיב, הבליח יוסי מחומת האדישות הגבוהה שנבנתה סביבנו במאמצים. אם האחרים נהגו במטבע: כן-מסכנה-לא-עקרה, ובשני צדי המטבע. יוסי נהג לפי: כן-עקרה-לא-מסכנה.
שכבתי פעם בחדר נצור בבית הוריי, שם שהינו בקרבת מקום למרכז-רפואי, גם בכינו אחרי עוד טיפול כושל. התקוות שתלינו בטיפול היקר נשגבות היו וממרום גובהן התנפצנו שנינו אל החידלון. היתה זאת הפעם היחידה בחיי העקרקרים שבה ראיתי את בעלי בוכה מרורים. הפעם הראשונה ששמעתיו מתייפח בקול. הפעם הראשונה שלי להפנים שלא תמיד יש לי על מי להישען ולפעמים אני לְבַדית מוחלטת. ברוב שעות היום שכבתי במיטה. על השידה לידי ועל הרצפה שתחתיה ולידה נערמו ממחטות נייר מעוכות, ארוחות מיותמות שאמי הגישה ללא אומר, וגוש מכוער ומתפשט של דכדוך מכה שורש.
באחד הערבים נפתחה הדלת בחדרי. יוסי קפץ לביקור-הורים והופתע לשמוע על קיומי בבית. "יעל, תתארגני", אמר האח שבדלת.
לא עניתי.
"יש כאן בית-קפה חדש. בואי, נצא קצת", הציע ויצא את החדר.
לא זזתי.
אחרי כמה דקות נכנס יוסי לחדר. פשפש במזוודתי המפולשת, שלף בגדי-אנוש, הניחם במרגלות מיטתי ויצא.
לא נותרה לי ברירה. התארגנתי. טשטשתי מול המראה את פלחי האננס האדום שהקיפו את עיני ויצאנו. נכנסנו לרכבו. יוסי הדליק מוזיקה קלאסית חרישית ובשתיקה סמיכה גלשנו לבית-הקפה החדש שהוקם באזור די מנותק ומרוחק.
בית-הקפה לא היה גדוש ומצאנו לנו פינה. יוסי הזמין ותאבוני נפתח בפראות. לעסנו בשתיקה נושפת. הוא לא עודד, יוסי. הוא לא התעניין, יוסי. הוא כמעט לא דיבר, יוסי. לא אחז בכף ידי. ישבנו זה מול זה, לועסים, בולעים, לוגמים, מרפרפים מילים סתמיות על התפריט וטעמיו, מתמלאים. ומרפים.
אחרי כשעה קלה חזרנו לבית הורי ואני שונה ומאוששת. לא יודעת איך, אבל כן יודעת שאם יוסי אחי האהוב-אוהב היה משחיל ולו מילה אחת של עידוד או פולט פליטת חמלה, הייתי חוזרת כלעומת שיצאתי.
כשהוצרכתי פעם לצאת בשעה מוקדמת מביתי בדרום הארץ לכרמיאל כדי להתקבל אצל רופא אמריקני מומחה שחידש טיפול פוריות חדשני והגיח ארצה לשלשה ימים צפופים ביותר ופרוטקציה חצופה מאוד שהפעלנו סידרה לי עמו פגישה טיפולית, התייעצתי עם יוסי, הידען המשפחתי, לסדרי התחבורה הציבורית מביתי לכרמיאל. חסכנו כל שקל למימון טיפולים ולא היה לי כסף מיותר לנסיעות אישיות. יוסי העשיר אותי במידע מלא: האוטובוס הראשון, האוטובוס העיקרי, הרכבת, והאוטובוס הסופי, תחנות ולוחות זמנים.
לילה לפני הנסיעה צלצל יוסי. "יעל", אמר בקול אפור מרוקן מהערכה עצמית, "אני מחר צריך להיות בצפון. תהיי מוכנה בשבע ואסיע אותך לכרמיאל".
"אוי, נו. יוסי. בדיוק מחר?", שאלתי וכל כך שמחתי.
"ידעתי שאת צריכה, יעלי, ותמרנתי פגישות שהיו לי בצפון ליום הזה. אל דאגה לא אגבה ממך תשלום", חייך. ליוסי, מתווך משגשג, היו מעת לעת פגישות עסקיות ברחבי הארץ. שמחתי שחשב עלי.
"אין עליך, יוסי", הודיתי לו בחום. אבני לחץ מתגלגלות מכתפיי ונושרות.
"אני יודע, אבל תמיד טוב לשמוע את זה ממי שמבינה", חייך שוב את חיוכו המתוק.
יוסי אינו יודע שזיהיתי את מזימתו העילאית בתוך פחות מיממה. מחלון הקליניקה, במרומי הקומה התשיעית, השקפתי על החניון שבו החנה את רכבו. ראיתיו מתהלך בפאתי המגרש חסר מעש, מעביר זמן בשיחות טלפוניות. שום פגישה בצפון לא קִיֵּים האיש זולת פגישה ארוכה עם מצפונו הרחום.
"איך היו הפגישות?", שאלתי בהיכנסי לרכבו.
"איך היתה שלך?", השיב בשאלה, מתניע ומחליק.
"כלום. הרופא בדק את התיק ואמר שאני לא מתאימה לטיפול הניסיוני".
חששתי שיעודד, והוא לא. יראתי שידבר סרה ברופא, והוא לא. שמחתי שלא ושלחתי אצבע להדליק לנו מוסיקה קלאסית שקטה. הגנבתי לעברו מבט וצדתי דמעה קטנטונת נמרחת על דופן חוטמו. משכתי את דמעותיי פנימה בקולות נשף עקשניים.
כשירדתי מרכבו אחרי כמעט שלוש שעות נסיעה, נאנחתי אנחה צרודה ואמרתי לו: תודה רבה, יוסי. פניו נדרכו. הוא ציפה לצמד המילים שתמיד החליפו בינינו את "תודה רבה". איני זוכרת מתי נולדו המילים החלופיות. כמדומני שבאחת מפגישותיו המזדמנות עם בעלי אלחנן בשמחה משפחתית שׁואנת. יוסי ניצל רגע מוסח דעת סביבתית ומתחת לשולחן תחב בידו של בעלי מעטפה עבה.
"מה זה?" שאל בעלי.
"שיהיה לכם לבריאות", ענה יוסי.
במעטפה היו חמישה-עשר אלף שקלים, משוּטָרים ומסודרים. איך ידע האיש ששנה אחרי נישואיו כבר נעשה אבא על קשיינו הכספיים בגין עלויות הטיפולים, לא אדע. הרי אפילו רב קהילתנו הנבון לא כָּלל את שמנו ברשימת זכאֵי הסיוע בערב פסח. כשבעלי השליך לעברו רמז, סמוק ומגמגם, בירך הרב באין-מבין: "בעזרת השם תגענה שנים שבהן יהיו לכם הוצאות, בעזרת השם, בעזרת השם". בעלי לא המשיך לרמוז. הסתדרנו בלית ברירה. לא אחת התרימו אותנו למטרות נעלות ונאצלות, 'כל עוד שאין לכם הוצאות על ילדים, אם לא עכשיו אימתי', הסבירו באוטם שריר הלב. יוסי ידע שלא עכשיו. תכולת מעטפתו היתה נחוצה לנו כחמצן לתינוק.
בעלי אמר: "תודה רבה".
"אל תגיד לי תודה רבה", הלחיש יוסי, "במקום תודה תבטיח לי שאת הטלפון הראשון מבית החולים, כשתהפוך לאבא, תטלפן אלי. אני הראשון. שומע?"
בעלי גזל לעצמו שתי שניות מעכלות והבטיח. מכל הלב הבטיח. שמח לשמוע "כשתהיה אבא", ולא "אם תהיה אבא".
מני אז, בכל הפעמים שבהם דחף לבעלי או לי מעטפות עבות ושקטות, בכל ההזדמנויות שבהן לקח אותי או אותנו למסעדה טובה, בכל העזרות הקטנות-גדולות האחרות, הקפיד יוסי שלא נאמר "תודה רבה". דיאלוג הפרידה הפך לקבע של טבע:
אנחנו: "הטלפון הראשון".
הוא: "דיר-בַּאלַכּ אם תשכח/תשכחי/תשכחו".
הפעם, ברדתי את רכבו כאובה ומיואשת, עייפה ומותשת, מפורקת לרסיסי אכזבות, אמרתי יפה "תודה רבה, יוסי". לא היה לי כוח לטלפון הראשון. הטלפון הזה לא ייוולד לעולמים, חשבתי בעגמה.
יוסי שתק.
"תודה, יוסי", שבתי על שלי.
דממה.
סגרתי את דלת המכונית ופניתי לביתי.
כשאלחנן נכנס הביתה אחרי כשעה, פניו צבועות בכאב ומרוחות בייאוש, הוא אמר בשקט לפָּנַי המבוּיָכות: "יעלי, יוסי מחכה למטה".
"יוסי?", משכתי בחוטמי נרגזות.
"יוסי".
התקשיתי להאמין. יוסי אינו אדם משועמם. התקרבתי לחלון וראיתיו מחכה. "איזה משוגע אתה", אמרתי לו בטלפון עצבני, "סע הביתה, סע לעבודה, לך מכאן".
"יש לי זמן, יעלי. כשתתאוששי, תרדי. קחי את הזמן. אחכה".
שטפתי פנים וירדתי בוכה וצוחקת. "משוגע אחד", בכיתי לו, "ברור שהטלפון הראשון אליך".
"דיר-בַּאלַכּ אם לא", חייך בעייפות והתניע ברעננות.
ב
בסוף הוא נבט.
הטלנו איפול מלא על בואו. שמונה שנים חיכינו לו ולא ניתן לאיזו עין רעה לחמוס לנו אותו.
אחרי שלשה חדשים ישבנו להכין רשימת-מיודעים-רשמית, שיקבלו הודעת עדכון מרופדת בהתנצלות על ההסתרה עד כה. שלא ייעלבו. רק זה לא חסר לנו.
"האמנת?", שאלתי את אלחנן, "תגיד את האמת. האמנת כל הזמן שעוד נגיע לרגע הזה?"
אלחנן לא ענה. ברבעון האחרון המיר תשובות בחיוכים. "אני מזהירה אותך אם לא אשמע אותך בוכה עם התינוק. בקול. שלא תשאיר אותנו לבכות לבד", התריתי בו משהתחיל לפזר את חיוכיו במרחבי הבית הריק שלנו. כובש להם מקום בטרם יגורשו על ידי הבכי שכה רבות בכינו לו.
הרשימה עמדה להיסגר. "הטלפון הראשון ליוסי", אמרתי.
"יעל, הוא התכוון לטלפון הראשון מחדר הלידה. לא עכשיו", התווכח אלחנן.
"אני יודעת, אבל בכל זאת", התעקשתי.
"עדיף שיוסי יתעדכן מההורים שלך. שלא יצטרך לזייף הפתעה. הוא לא יודע לזייף, האח שלך הזה", הסביר אלחנן. "רק אל תתני להורים לחשוד שהוא ידע לפניהם, ה' ירחם".
השתכנעתי.
נשמע צלצול. "מדברים על המשיח", חייכתי כשראיתי את שמו של יוסי על הצג.
"כן, אח", השתדלתי לא להישמע זוהרת מדי.
"יש לך מחר יום חופשי, יעלי. אני רוצה שניפגש. אם אלחנן יכול להצטרף, עוד יותר טוב".
"להיפגש כי?" שאלתי.
"יותר טוב שתשאלי היכן", הכה יוסי בקול שברבר בקצוות, סדוק במרכזו.
"איפה?", שאלתי כמצוותו.
"אונקולוגית. תל-השומר".
"מה?"
"בעיות בשמיעה, יעלי?"
"כן בעיות בשמיעה. עם מי אתה שם?"
"עם עצמי, יעלי. לבלב".
"לא נכון!"
"הלוואי".
גופי רעד באין שליטה. "שום מחר ושום כלום. אנחנו בדרך אליך", אלחנן עמד לידי וכוס מים בידו מבלי שיבין מה קרה. אתה חייב לקנות רכב לפחות לחודשים הראשונים, כדי שהיא לא תיטלטל, ייעצו לו יועץ או שניים. טולטלנו היטב ברכבו, היישר לתל-השומר.
"מה קרה?", התפרצתי לחדרו של יוסי אחרי שיטוטים עקרים במדרגות, סחרור מעליות ותעיית מבואות שאינם תַּמים. פניו שצמקו לָבְנוּ כסדין שעליו שכב. לבן ורזה כל כך. מתי הספיק. חצוף. למה לא סיפר לנו בהתחלה. איזה מעליב.
"לבלב, יעלי", לחש קולו בחולשה. "הם נותנים לי בין חודשיים לשלשה, לכל היותר".
"הם לא יודעים כלום. הכול שטויות", כעסתי. איזה חוצפן יוסי החמוד הזה יכול להיות כשהוא רק רוצה. מה הוא נהיה לי עכשיו חולה. בדיוק עכשיו.
יוסי שתק.
"תגיד לו משהו", גערתי הפצרה בבעלי שעמד דומם.
"הטלפון הראשון", סינן אלחנן, כאילו וזאת עכשיו בעיית היקום.
"החלפנו תפקידים. הטלפון הראשון הוא ממני. אתם הראשונים במשפחה לדעת", הגיב יוסי, והריץ זיק בין מבטינו. לא סיפרנו דבר. ידעתי שאם יש משהו שישמח אותו עכשיו זאת תהיה בשורתנו, אך לא הצלחתי להגות אות.
"תשמרו על דבורה", ביקש יוסי כעבור שעה, כשעמדנו לעזוב, המומים ומרוסקים.
"על דבורה והילדים", תיקן אלחנן. אני, כרגיל, העדפתי לבכות.
מההלוויה שהתקיימה אחרי שלשה חדשים וחצי, נעדרתי. זה מסוכן אמרו מביני דבר. יוסי עודכן כמובן על הבשורה הטובה. דיברנו המון-המון. "עכשיו אוכל למות בשקט", שח לי בלילה שקט מדי שבו שוב נשארנו יחד לבד. לא הבטחתי לו שהוא יחיה לעד. לא אמרתי שהרופאים טועים. לא עודדתי. לא בזקתי סוכר על פצעו.
חודשיים ומחצה אחרי ההלוויה, באחת-ורבע של לילה כלשהו, דהרנו לבית-החולים. הנהגים האומללים שנעו על הכבישים תהו כנראה לפשר טירופו של הנהג שצופר היסטרית מול כביש פנוי. דוושת התאוצה הנלחצת כמעט חוררה את רצפת הרכב.
כשעתיים אחרי שאופסנתי במחלקת היולדות נקרע שחור השמיים מהבכיות המשולשות. התינוק. אמו שלו. אבא שלו. "תתבייש לך, כמה חיכינו לך. איפה היית עד עכשיו?", צרחתי את גודש אהבתי על הזאטוט החבוק בזרועותיי, מטבילה את קרקפתו הטרייה בזרמי דמעות רותחות, מתעלמת מצוות המיילדות ואוסף האחיות שנזעקו לחדרי בבהלה למשמע צפירות היללה.
"נפרגן לנו כמה שעות שקטות לפני הפצת הבשורה. בין כה וכה עכשיו אמצע הלילה", הצעתי לאבא הטרי שבירך את הרעיון. היינו זקוקים ליממה שלמה רק בשביל לבכות, לפחות נגנוב כמה שעות על החשבון.
"די, די", הפצירה המיילדת, "די. די לבכות, יעל. הכול בסדר. תראי איך הוא דומה לך, הפיצפון".
"על זה אני בוכה", חייכתי ובכיתי וחיבקתי בידי הפנויה את המיילדת העייפה שניגבה דמעה סוררת משלה. "בעלך יצא לנוח. נוחי גם את. בבוקר תהיה עלייה לרגל. את חייבת כוחות".
"נחתי שמונה שנים", בכיתי.
בשבע בבוקר נכנס בעלי לחדרי דוחף בעדינות עגלת זכוכית ובתוכה האוצר. זינקתי בדריכות אימהית נעימה. כנראה הזליפה המיילדת קורטוב חומר הרדמה בעירוי המחובר לזרועי. שמש זהובה פלשה מבעד החלון וארחה לנו לחברה טובה.
"הודעת לכולם, אבא'לה?", שאלתי בחיוך.
"עוד לא", התנצל.
"למה עוד לא? הבה נשמח אותם".
"חזרתי עכשיו מירושלים ונגמרה לי הבטרייה", התנצל.
"ירושלים?", התפלאתי.
"יוסי", השיב.
"דיר-בַּאלַק", לחשתי, צביטה לופתת את לבי הנחלש.
"כן. דיר-בַּאלַק", התיישב אלחנן על כיסא, שב מהמתים אל החיים החדשים. "הודעתי לו. ומשם, מהקבר, צלצלתי לדבורה".
"לדבורה? בחמש בבוקר? איך היא הגיבה?"
"רצתה לדעת אם היא הראשונה. עניתי לה שלא. והיא שאלה למי הודענו לפניה. אמרתי לה שבאתי להודיע ליוסי ושאני לידו".
"נו".
היא פרצה בבכי קצר, התאוששה, וסיפרה שיוסי השאיר עם לכתו מכשיר טלפון חד-פעמי שרכש למטרה זאת. המכשיר הוטען והונח מתחת למצבה. היא הקריאה לי את המספר וביקשה שנצלצל לעדכן אותו.
"איזה משוגע", התייפחתי. איפה הוא המשוגע הזה עכשיו. "צלצלת?"
"לא. נצלצל יחדיו", אמר אלחנן, לקח את המכשיר המוטען שלי, לחץ על המקשים ועל סְפּיקֶר.
הגענו לתא הקולי: "שלום אבא'לה, שלום אימא'לה. דיר-בַּאלַכּ אם לא הייתם מצלצלים אלי ראשונים. מזל-טוב יעלי ואלחנן, ותודה ענקית שצלצלתם לדבורה ראשונה והענקתם לה דקות חסד של כן-אלמנה-לא-מסכנה. אוהב אתכם מלמעלה, יוסי".

תודה

ואודה מאוד גם על הסבר.

נפתולע, ילד בן ארבעים וקצת, וזקן ארוך בריח של יין מתוק עם הרבה הרבה סוכר, שיוסקה טוען שזה בכלל פטל שאפשר למכור רק לכאלו שלא מבינים ביין – טענה שלא היתה משכנעת את נפתולע. ופעם אמר ליוסקה על עצמו שהוא חושב שיש לו נשמה של משורר, ויוסקה אמר שאין כזה דבר, ונפתולע לא היה מתווכח.

ולמרות שמי כמוהו יודע, איך מול הגלים המתנפצים על המזח הוא מצליח לשורר על החיים היפים שמעבר, מול הקשיים שמכאן, ועל קו דק של דמיון המפריד ביניהם שעליו כל הזמן יושב עורב ומצווח, ואינו חושב לרגע שהגיע הזמן להחליף משמרת עם ציפור גן עדן, ויוסקה בכלל טוען שאין כזו ציפור, וגם שהיא לא יכולה לעמוד על כזה קו כי הוא בכלל לא אמיתי. ונפתולע, כמו תמיד, לא היה מתווכח.

שום דבר הוא לא אהב. רק את יוסקה שהיה היחיד שהבין אותו ואפילו ניסה להסביר לו שהוא לא באמת אוהב יין, ואת החוף שבו היה מתגורר, יושב על המזח ומשורר על החיים היפים שמעבר ועל הקשיים שמכאן. יוסקה גם היה אומר לו תמיד שלא יחשוב לרגע שהמצב שלו, של נפתולע, יותר טוב ממה שהוא חושב, כי לדעתו הוא הרבה יותר גרוע.

ולמרות זאת, כשהיה יושב על החוף היה מהרהר לעצמו, ותמיד מגיע לאותה מסקנה שאף פעם לא היה מישהו שהבין אותו כמו יוסקה.

וכשיוסקה נפל למשכב, החליט נפתולע שבדרך אל ביתו לבקרו, יישמע סוף סוף לעצתו לעשות מה לעצמו, ויסור לביתו של זלמן הגביר לנסות לעורר את רחמיו למצבו האומלל. מהר מאד מצא את עצמו מתנצל על כוס התה ששפך על מכנסיו של זלמן בחוסר שימת לב של רגע, וכל זה כשבגדיו נוטפות מי גשמים אחר ששכח את המטריה באוטובוס שירד ממנו מעט אחר שעלה עליו – לכשנוכח שטעה בקו.

כשיצא כלעומת שבא, וסוף סוף הגיע האוטובוס, התרווח על המושב כשבלבו מסדר את טענותיו ואת ההוכחה הניצחת שיוכיח ליוסקה, והכניס את ידו לרוקן אחת ולתמיד את הכיס ממלאי הטישויים והשמונצ'עס, כמו שיוסקה קורה לזה, שהפריעו לו עכשיו לשבת, והעיף הכל מבעד לחלון האוטובוס. אלא שאז הספיק לראות שטר כחלחל של מאתיים שקל שזלמן דחף לו לכיס בלא שיידע, ועוד שתי מטבעות של שנקל שנשארו לו ממתישהו מתעופפים יחד עם הכל.

כשהגיע, וגמר לספר ולהוכיח ולטעון, אמר לו יוסקה רק משפט אחד: "כנראה שאתה יותר שלימזל ממה שחשבתי, והרבה יותר ממה שאתה חושב, וזה רק מוכיח כמה אני צודק". ואז היה נפתולע מתחיל לספר לו על השיר האחרון שכתב על אחד שאיבד דרכו ביער, ונשאר שם, ניזון מגרגירים של פטל ושל תקווה; ועל מצביא גדול, שחזר מוכה וחבול ממלחמת הקיום היום יומית; ויוסקה היה מגחך.

כשהסתיים הביקור חזר נפתולע אל החוף. ושם, בהחלטה של רגע, תוך שהוא צופה באדוות הים הסוער, בדגי זהב הפוערים את פיהם ובאיזה כושי שעושה את שלו, ורגע לפני שבליבו מתבשל רעיון לשיר נוסף – קם פתאום והחליט לחזור אל העיר ולחיות את חייו כאיש רגיל מן היישוב, ולא כמו איזה תימהוני כמו שיוסקה אומר. כי יוסקה הוא היחיד שאי פעם הבין אותו, ונראה היה לנפתולע סוף סוף שהוא גם צודק.

כשרוצים לשאול מישהו אם נחת בחו"ל, כותבים נחת או נחתת?
תודה לכל העונים!

אני צריכה למספר כותרות בקובץ ווארד בצורה כדלהלן, האם יש אפשרות לעשות זאת בצורה אוטומטית - לא ידנית, דהיינו שלא אצטרך לעבור כותרת כותרת ולמספר?

תודה רבה!

<א> איה שפסי?
עומד לו תנחום מול הדיר הפרוץ, בוהה ואינו מאמין, היתכן?! האם עיני אינן מטעות אותי?! איה שפסי כבשי היקר?! מי הגנב הנאלח שפרץ לדיר באישון לילה וגנב לי את שפסי, שפסי אייכה?! בכה תנחום ויללותיו מתגברים והולכים, אייכה?! מי השפל שגזל אותך ממני? הוסיף בקול בוכים...

<ב> תנחום איש תם
להווי ידו כי תנחום מיודענו, יהודי פשוט היה, עובד ד' בתמימות, לפרנסתו היה תנחום מגדל כבשים, מוכר את צמרם ומשתכר כדי מחייתו בדוחק, מלא אמונה ובטחון היה תנחום זה, תמים במעשיו וכל משאו ומתנו באמונה. בכבשיו היה משקיע את כל כולו, הוא היה מטפח אותם ומטפל בהם באהבה אין קץ ואף היה קורא להם בשם פרטי לכל אחד ואחד.

<ג> תנחום והכבשים
הכבשים מצדם החזירו לו באהבה אין סופית ובכל בוקר בכניסתו לדיר היו הכבשים מקבלים את פניו בפעיות נרגשות, ואף הוא מחבקם ומלטפם באהבה וממלא מחסורם כל טוב.

<ד> הגניבה בדיר
באותו בוקר נשוא סיפורנו, מיהר תנחום אחר תפילת שחרית במתינות כמידי בוקר אל הדיר, להוציא את כבשיו האוהבים אל המרעה, והנה שוד ושבר, פרצה קטנה נראתה בקיר הדיר, שדרכו ככל הנראה זחל לו השפל וגנב לו את שפסי, שאר הכבשים גם הם היו נראים עצובים, מנסים עדיין להירגע מהטראומה שהשאיר עליהם הזר שחדר אליהם הלילה.