קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
האור שיחק בפניו של אליקים, עד אתמול רועה צאן בשומרון, ומהיום מובטל בעיר, ירושלים כמובן.
האוטובוס חלף בתוך המנהרה של בגין, ואליקים שתמיד היה מתבונן בפני האנשים היושבים בספסל של הרביעייה, בשעה שאורות המנהרה היו שוטפים את פניהם לסירוגין, טמן את ראשו בין ידיו, מביט בשלולית קטנה שנקוותה על רצפת האוטובוס, מישהו עלה עם מטריה נוטפת מים.
שמחי בעל העדר קרא לו לשיחה, בין המספוא למכלאות, לפי כל כללי הקלישאה, ושם הוא עמד המום, ראש בין הידיים.
"אני מזועזע ממך", הוא מלמל, "מזועזע!"
ולאליקים היו כל התירוצים, מוכנים שרק ישלוף אותם, והוא בחר לשתוק. הידיים העמיקו לחפור בכיסים המלאים בגרגרי שעורה, לסוס האהוב עליו, פיורי.
וכששמחי גמר את השיחה, מונה את הנזקים שנגרמו בעקבות רשלנותו של אליקים, הוא לחץ לו את היד ברפיון, והלך אל האורווה.
"כל כך לא פייר", הוא לחש לפיורי כשהעניק לו את גרעיני השעורה האחרונים מכיסו, "אני אתגעגע".
ואחר כך חזר לצריף וארז את כל מה שהיה לו שם, חלק לקיטבג, ומה שלא נכנס הוא צרר בסדין ויצא לצומת לתפוס טרמפים.
בעוד תחנה הוא יורד, שמה מתחת גשר המיתרים, שכונת עץ חיים. הוא דילג מעל חסר בית ששכב שיכור על המפתן, פתח את דלת הברזל שזכוכיות צבעוניות עיטרו אותה, ועלה לקומה השלישית, דלת חומה.
זלדה פתחה לו, ריח תבשילים מילא את הדירה הקטנה, והוא מצא את עצמו יושב מול צלחת מלאה במרק קובה, תולש פיסות גדולות מלחם שחור, טובל במרק ואוכל.
"מאיפה הגיעו ההורים שלך בעירק לשם זלדה?" הוא שאל אותה פעם והיא צחקה.
"אתה יודע טוב מאוד שנולדתי בפוילין".
"אבל את מבשלת טוב כמו סבתא עירקית", החמיא לה אליקים, אבל פסח זאב מלמל מהמיטה: "ירחם השם".
פסח זאב היה חולה כל זמן שאליקים הכיר אותם, תמיד שכב במיטה מכוסה בערמת שמיכות, ועישן בלי הפסקה.
ביום ההוא באמצע הקיץ, שאליקים ישב חסר מעש בחצר של עץ חיים, ומשומקום צצה זקנה בסינר והגישה לו צלחת מרק, הוא הכיר גם את פסח זאב, יצור כלאיים של פעם, שאהב יצורים מהסוג שלו, אחרת איך ייתכן שהוא הכניס אותו אל ביתו כשהוא מלוכלך ועייף עד אימה?
חודש הוא ישן על הספה המשובצת של זלדה, עם הנעליים, לאט לאט לומד להפסיק לחשוד, להתחיל להתקלח ולהחליף בגדים, זלדה לימדה אותו כמו תינוק. וכשרצה לצאת לרחוב לקנות קצת חומר, אחרי שבועיים שבהם כל גופו צרח מיסורי הגמילה, היא נעלה את הדלת ותחבה את המפתח מתחת לגופו הרופס של פסח זאב, ואליקים לא העז להתעסק אילו, פסח זאב לא היה צריך יותר ממבט כדי לאפס את אליקים.
"אין עבודה", קבעה זלדה.
"אהה", הוא הנהן בפה מלא קובה.
"חיים קשים", היא הודיעה, "זה רק הולך ומסתבך, אבל בסוף כולם מתים".
"לא כולם", מחה פסח זאב, "הקודש בורכו לא הסכים לקחת אותי, אז התחלתי להתפלל עליה, וכל המתפלל על חברו נענה תחילה". פסח זאב צחק מכל הלב, וזלדה רק השמיעה צחקוק, אך פניה נותרו עצובות.
"מנה אחרונה קומפוט", היא שינתה נושא, ואליקים הכריח את עצמו לאכול מהקומפוט, למרות שהוא היה כבר מלא לגמרי.
היא ארזה לו חבילה קטנה של אוכל, לקחה ממנו את הכביסה המלוכלכת, ושלחה אותו אל הרחוב הרטוב.
"אצל הרצען מנחלאות בטוח יש עבודה", היה צעקה אליו מהמרפסת, "תגיד לו שזלדה שלחה אותך".
בוודאי שיש עבודה , הבעיה היא שהסדנה של הרצען היתה כל כך קטנה, ובכל תנועה לא נכונה נפגשו ברכיהם זו בזו, זאת בנוסף לריח פה לא נעים של הרצען.
ובלילה הוא בכה לזלדה, וזלדה ניחמה אותו במשפט הקלישאתי: "הכישלון הוא הרוטב הסודי של ההצלחה".
והוא כמו טיפש, התנחם.
וזה היה בלילה, אבל בבוקר הוא קם עם אור ראשון, חיכה ליד החנות של הרצען.
"קבענו לשתיים בצהריים", תהה הרצען.
אליקים לא השיב, הוא נכנס עם הרצען לחנות והתחיל להזיז דברים, את קופסאות הקרטון הזיז אל הכוך בקצה, העביר את הקרש הגדול עם הווים אל מול הכניסה, ערם את הכסאות הישנים לפינה אחת.
הרצען הביט בו כל העת בתדהמה, וכשהתאושש מההלם שאל: "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"מסדר לי עולם", הוא השיב, יצא מהחנות וחזר כעבור כמה דקות ובידו נורה חזקה.
"עד אתמול הייתי רועה צאן, בגבעות ובשטחים רחבי ידיים", סיפר כשהבריג את הנורה, "אני חייב ליצור לי מרחב מינימלי של עבודה, פשוט חייב", אמר, ואור חזק הציף את החנות החשוכה.
הוא התיישב הכסא, בוחן את המרחק בין ברכיו לאלה של הרצען, הוא היה מרוצה, הרצען גם.
"תודה", אמר לו הרצען אחרי כמה דקות שתיקה, הגיש לו פיסת עור, סכין רצענים וסרט מידה, "תן לי כאן איזה שישים סנטימטר".
התמונה באדיבות ויקיפדיה:
  • תודה
Reactions: הנף מקלדת1 //
10 תגובות
נתקלתי פעמים רבות בביטוי "שפכטל בראש"
הפעם האחרונה הייתה כאן באשכול הדוקר על חיסונים (
http://www.prog.co.il/showpost.php?p=2389477&postcount=214)

אבל אחת ולתמיד: מה זה בעצם שפכטל בראש?
למיטב ידיעתי וידיעת אחמד הטייח שפכטל משמש לטיוח אנכי של קיר ולא להכאה בראש.
להכאה מומלץ בהרבה נבוט או תכשיר להקאה.

יש למישהו הסבר המניח את הדעת?
אני מתקשה לישון בלילה ללא הפשט בנושא ה'כואב' הזה.
  • תודה
Reactions: בר כוכבא1 //
14 תגובות
ביקורת לספר "תחנות"/ דבורי רנד

יש ספרים שאני קוראת. סוגרת אותם בחבטה ואומרת לעצמי "אח... דמיונות של סופר, חבל על הזמן שלי". ויש ספרים, כמו הספר הזה. שאני אומרת לעצמי "אח... איזה ספר. אבל טוב שהוא פרי דמיון הסופר..."

ב"תחנות" הסופרת פורסת בכישרון ורגש. מסכת מסובכת של קשר בין אם לבת, שעלה על שרטון.
המסכת מכילה תערובת רגשית עזה של אהבה, אכזבה, עקשנות, פגיעה, מרירות, כמיהה עזה, כאב, חוסר אמון ועוד. שלמרות הרכיבים הסוערים הפכו מבלילת רגשות לעלילה סוחפת.

המסר הראשוני והישיר, איתו גם בחרה הסופרת לפתוח את העלילה. הוא: "ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אבל לדעתי המסר החזק יותר. זה האומץ לקחת אחריות על מערכת ולנסות לבחון אותה בעיניים חדשות.

מה שאהבתי מאד בעלילה זה שדווקא פרק הזמן בו הן היו אומללות ביותר מבחינת המוסכמה החברתית. אם ובת. בודדות בנסיבות טרגיות. זהו פרק הזמן המאושר ביותר בחייהן.

העלילה נשית מאד. מאד. הדמויות הגבריות המעטות פאסיביות למדי.
על אף שהעלילה עוסקת בניתוח רקמות עדין מבחינה דתית (כיבוד הורים). הסופרת נמנעה בכישרון מכניסה לעניין והצליחה להביא את הדרמה האנושית כהוויתה. ללא משפטי חינוך והטפות מיותרות. המסר העולה חזק הרבה יותר.

פחות אהבתי את כמויות הטרגדיות לאורך הספר. זה נתקע לי בגרון. אם כי לפחות הן הוגשו בצורה הגיונית ותואמת למציאות.
לא התחברתי לסימביוזה בין האם לבת בשנים הראשונות. אבל הסופרת עצמה התייחסה לזה. ותודה מיוחדת למחברת שלא ארסה את פסי באקורד הסיום.

ספר מומלץ, אם כי הוא חווית קריאה קשה.
  • תודה
Reactions: תמיד בעליה1 //
61 תגובות
כתבתי מאמר...
ראשון בחיי...(עד כמה שזכור לי)
לא מידי ארוך...
אשמח מאד מאד להערות והארות...
אז מי שמסכים לקרוא אותו בין באתר ובין בשעות פנאי ואח"כ להגיב שבבקשה יעשה זאת:eek:

זה יכול להועיל לי מאד...

בבקשה ושוב בבקשה...

האדם
אני זוכר שכשהייתי ילד לקחו אותי טיול לפינת החי... הלכנו הסתובבנו פיטפטנו צחקנו וכמובן נעצרנו בכלוב של הקופים... בעודי מתבונן להנאתי צצה במוחי שאלה מעניינת: תתאר לעצמך שיום אחד אתה מטייל ברחוב להנאתך לפתע ניגשים אליך שתי גברתנים מזריקים לך זריקת הרדמה ואתה מתעורר בתוך כלוב... לא פחות ולא יותר... אתה ישר נתקף בהלם משפשף את עיניך בתימהון ולמרבה התדהמה אתה מגלה את מוישי חבר החדר שלך בישיבה נמצא לידך!!! פתאום נכנסים לכלוב אותם שתי גברתנים ואומרים לך "חביבי, שמע! ביררנו עליך הרבה לפני שהבאנו אותך לפה, שמענו שאתה יודע לעשות פרצופים חבל על הזמן, משהו מצחיק מצחיק.. אז יאללה, אל תאכזב את הצופים ותעשה את זה כמו שצריך..." דבר ראשון אתה מחליט 'מצידי שעשו שמיניות באוויר!! פרצוף אחד הם לא יראו ממני' אך לאחר יומיים אחד מהם נכנס ואומר לך "שמע חמוד, המבקרים מתלוננים עליך... אל תגרום לי להרעיב אותך! היום לא תקבל אוכל..." בהתחלה אתה מנסה להתמודד אבל אחרי תקופה שניסית לברוח, ניסית לצרוח, למרוח, לטרוח, לפרוח, לזרוח, לשמוח, וכו' לא נותר לך אלא להשלים עם המצב ו...להתחיל לעשות... פ ר צ ו פ י ם!!! אז שניה אחת, בגלל זה נהיית ק ו ף??? כמובן שלא!!! אבל יש לי שאלה אחרת: האם במצב כזה שבמציאות אתה לא שונה מהקוף בשום דבר אתה עדיין יותר שווה מקוף??? אני יודע שאתה ישר תקפוץ מהכסא ותצעק שוודאי שאתה שווה יותר, וכשאני אשאל אותך למה, תענה לי את התשובה הלכאורה מובנת מאליה ש"קוף גם אם הוא יהיה מחוץ לכלוב הוא יהיה קוף ואילו אתה כשתהיה בחוץ תהיה בן אדם צר לי להגיד לך את זה כל כך דוגרי אבל... טעית!! (אבל אני לא מאשים אותך כי בכל זאת זה טעות די אנושית..) ואסביר לך למה...

כידוע העולם מחולק לארבעה רמות: דומם צומח חי ומדבר, דומם – זה כל החפצים הדוממים שאין להם שום פעולה מצד עצמם בלי שהאדם יפעיל אותם, צומח- מעלה אחת מעל הדומם, יש כבר פעולה עצמית, של צמיחה, אך בכל זאת חוץ מלצמוח או לנבול אין להם שום פעולה אחרת וגם זה לא לבחירתם אלא מצד הטבע שהקב"ה הכניס בהם, הבעיה שלנו מתחילה בין החי למדבר מה ההבדל ביניהם... לכאורה התשובה הפשוטה היא שהאדם יש לו את כח הדיבור שהקב"ה העניק לו משא"כ לחי... אבל בואו נהיה קצת יותר ריאליים, הרי החיות בינם לבין עצמם יכולים לפטפט שעות ארוכות לא פחות ממך ובסופו של דבר לא אתה מבין אותם ולא הם מבינים אותך! אז מה היתרון שלך עליו???
במה אתה מקטלג את עצמיך רמה אחת מעליו בזה שאתה קורא לו חי ולעצמיך מדבר???
עכשיו בוא נחזור לקוף שלנו... כשאתה עושה פרצוף והקוף מחקה אותך לקול צחוקם של הצופים מה הוא בעצם עשה? הוא גרם לצופים לתת לו צומי!! הוא גרם לצופים להשליך לו בננה!! מה אתה חושב הקוף טיפש??? החוקרים גילו שהקוף הוא מהבעלי חיים הכי חכמים בעולם!!! הוא ראה אותך מחזיק בננה ובפרצוף אחד הוא קיבל את זה!! הוא רצה צומי ובקפיצה אחת לגובה הוא קיבל את זה! ועוד במנות גדושות!!! אתה טוען שכשתהיה מחוץ לכלוב אתה תתנהג כמו בן אדם, כשאתה הולך לחבר שלך מספר לו בדיחה והוא צוחק, במה אתה שונה מהקוף?? כשאתה לומד בשביל לקבל הערכה (צומי בלע"ז) במה אתה שונה מהקוף?? עוד יותר, כשאתה הולך ועובד בשביל לעשות כסף במה זה שונה מהפרצוף שהקוף עושה בשביל לקבל בננה?? בזה שאתה עושה את זה קצת יותר מכובד?? אדרבה! לקוף אין את המחסומים האלה ששמם כבוד הערכה וכו', אז אתה הנחות פה לא הוא... עכשיו תתעצבן ותשאל: "אז מה אתה רוצה שאני אמות מרעב?!" כמובן שלא, אבל אני רוצה שתסביר לי מה היתרון שלך על הבעלי חיים?? עכשיו תגיד לי "כן... אבל בכל זאת לאדם יש שכל, יש לו מוח, יש לו את כוח המחשבה משא"כ לבעלי חיים", אז תאמר לי בבקשה, מוח ל-מה? לעשות כסף? לבקש הערכה? תסתכל באיזה קלות הקוף עושה את זה! בלי סיבוכים בלי שום בעיה, הכל אחד שתים, אז תסביר לי, בשביל זה יש לנו מח? בשביל שיהיה לנו חיים יותר מתוסבכים ומסובכים? וזה עושה אותנו יותר שווה מהקוף? חיים מסובכים??

התשובה פשוטה:
לפני כן הגדרנו מה זה דומם ומה זה צומח כעת בואו נגדיר מה זה חי ומדבר
חי-יש להם את כל הפעולות שיש למדבר אך אין להם בחירה להחליט דבר נגד רצונם, מדבר- יש לו בחירה על כל דבר אם לעשות את זה ולמה לעשות את זה, ואסביר:

ההבדל בין החי למדבר שלחי האוכל זה מטרה ולאדם האוכל זה אמצעי לאדם יש ת כ ל י ת, דבר אחד שלחי אין, לאדם יש ייעוד בחיים, הוא צריך להגיע לאנשהוא (לאן שהוא), יש לו יעד מסוים נעלה לאין ערוך מהיעד שיש לבעל חי, האדם נברא בשביל לעבוד את מלכו של עולם! במילים אחרות גם הקוף עושה פעולה מסוימת וגם האדם, השאלה היא למה!! אם אתה אוכל כי עדיין לא מתחשק לך למות אז אתה באמת לא שונה מקוף, אבל אם אתה אוכל כדי שתוכל לעבוד את קונך ביתר שאת ויתר עוז אז ללא ספק אתה ברמה גבוהה לאין שיעור מרמתם של בעלי החיים... כעת נחזור לשאלה דלעיל והיא: "כשאתה נמצא בכלוב ועושה פרצופים כדי לקבל אוכל במה אתה שווה יותר מהקוף?" התשובה הראשונה שניסינו לענות הייתה שכשנהיה מחוץ לכלוב נתנהג כמו בני אדם וההתנהגות ה'קופית' הזאת היא רק מכורח המציאות, לאחר כל מה שדיברנו התשובה היא קצת אחרת כשאני אהיה בחוץ יהיה לי אפשרות להתנהג כמו בן אדם!!! ולמען האמת גם בתוך הכלוב יש לנו אפשרות להתנהג כמו בני אדם כיון שאף שאני והקוף עושים אותם פעולות לי יש בחירה להחליט למה אני עושה את זה!!! לי יש את כח המחשבה להחליט מה המניע שלי לפעולות האלו אף שבפועל על הפעולה עצמה אין לי כל כך את האפשרות לבחור...
http://download.hebrewbooks.org/downloadhandler.ashx?req=43886

יש את הספר הזה לב האריה של רבי אריה ממודינא . הוא כתוב בכתב רשי ובצורה מרוחה ולא הכי מובנת .
אם מישהו מוכן להקליד מעמוד 24 עד 50 כולל

בתשלום , הצעות יתקבלו בברכה
קול הסופרן של ילד הפלא הסתלסל בחלל החדר, ויוסף בן עזרא היה מיואש. שעות שהוא מחפש הלוואה, עשרות טלפונים לגמ"חים שפתוחים רק ביום חמישי בין השעות 13:00-13:45, והם רוצים שני ערבים ואישור מראש הכולל.
הוא אפילו חייג למספר שהופיע במודעה קטנה: "הלוואות עכשיו ומיד" ונבהל כשדרשו ממנו צ'קים פתוחים ושם של קרוב שניתן לאיים עליו במקרה הצורך.
ואחרי כל זה הוא נשאר תקוע, ובעוד יומים זורקים אותו מהדירה, הוא ואליהו וארון הבגדים החבוט, המיקרוגל והמקרר יעמדו ברחוב, והוא יתלה עליהם שלט "פרטי - לא לקחת", והוא מקווה שהעובדים הזרים יודעים עברית.
לרגע הוא היה שבור, חשב ללכת למקרר ולרוקן את בקבוק החורטיצה שלקח מהתוועדות י"ט כסלו בבית חב"ד הקטן שליד המתנ"ס.
אבל אז הוא הציץ בראי, והבין שעם המבט הזה בעיניים הוא יכול לעשות הרבה כסף.
לבש את המעיל הקרוע בקצוות, זה שהיה ברשימת שלושה דברים לאי בודד, ושפרידה גרושתו שכנעה אותו לזרוק לפח, אבל הוא באדיקות עטף אותו בניילון ודחס אותו למדף העליון של ארון הבגדים.
כובע בלוי, צעיף צמר דהוי וקרוקס - כי קשה לעמוד על הרגליים כל היום, והוא בכלל צריך מדרסים אבל אין כסף.
ביום הראשון זה היה קשה, הוא משך את הקנייטש עד לאף, ומתחת לשפם מלמל: "עזרה למשפחה במצוקה", מספר אנשים זרקו לו פרוטות.
הוא לא האמין עד כמה מהר הוא יקבל עזות של קבצן מקצועי, ביד מושטת ומבט רעב הוא תבע את שלו. הוא כבר היה מתואם עם הקבצנים האחרים של זכרון מוישה, במלמול חטוף הם היו מעבירים את האינפורמציה הסודית: "שורה שלישית. עטרה מכסף. דולרים. לא ללחוץ".
ובלילה הוא עבד בחתונות, כמו צייד הוא היה אורב בקצה האירוע, וכשבעלי השמחה היו שולפים את המזומנים הוא היה נכנס לפעולה.
בקול שבור היה מספר לאב הכלה על צרותיו, וכמה חשוב לתת צדקה ביום החופה, וחוץ מאחד יקה שגער בו וציין שיום החופה מתייחס ליום שעבר, כולם נתנו לו שטר נאה.
את החוב הגדול הוא כבר כמעט כיסה, ומנשה קאדילק שניהל מכון להפצת ספרי קבלה, הציע לו משרה בעריכת ספרים.
"תחשוב מה יהיה על אליהו", ניסה לשכנע, "במקום שיהיה לו אבא רגיל שעובד, ועוד במשרה תורנית, הוא צריך להישאר בבית לבד בלילה, בעוד אבא שלו משוטט באולמות אירועים, ומקושש שקלים מהורים שזה הרגע הוציאו מאה אלף שקל על אירוע".
הוא ניסה לעבוד במכון, אבל בערבים הוא לא התאפק, השאיר את אליהו לבד ויצא לטייל באולמות, עושה כסף קל וחוזר, מכל מכה הוא היה מפריש קצת כסף וקונה לאליהו משחקים, פיצוי רגשי על הלילות הארוכים.
ומנשה קאדילק היה מזמין אותו לשבת, ומגיש לו חמין בסרוויס מיוחד ומזלגות כסף, וגברת קאדילק היתה מנסה לשדך לו את כל יצורות עולם.
וכמה ימים לפני ראש השנה קרס המכון של מנשה, הוא מכר את הקאדילק, ויוסף נעשה מובטל.
ומנשה קאדילק בא אליו הביתה בסיטרואן מהשכרה שחורה, והזהיר אותו שלא יעז לחזור לקבצנות.
אבל יוסף הוציא את הפרוספקטים שקיבל מוועד הצדקה והראה לו: "כתוב 100% צדקה, אבל למעשה אני מקבל אחוזים, אחוזים יפים".
מנשה לא השתכנע, "עזוב", הזהיר אותו, "תחשוב על אליהו, ותראה אותי. אני נמצא כרגע על קו הזינוק, פתח להתחלה חדשה, ואתה?!" הצביע על יוסף, "מכין לעצמך את הקבר, לפחות תשים את אליהו בפנימייה, חבל שיתגלגל בין בתי נדיבים".
"אני מאוד מעריך את זה שאתה דואג לפרנסה שלי", אמר יוסף, "אבל אני סבור שאני בן אדם בוגר, ויכול לבד להכריע בכל הנוגע לחיים שלי".
"אני את שלי עשיתי", אמר מנשה והסתלק.
ומנשה צדק, בעוד יוסף התגלגל באוטובוסים, מתרים לעמותת הצדקה המפוקפקת, מנשה צלח את המשבר, ועכשיו הוא נוסע על לנד קרוזר מכספו, הוא מצא מכרה זהב בתחום הביטוח, והוא מנהל משרד גדול שמזהה תרמיות ביטוח באמצעות ניטור אלקטרוני, משהו מסובך.
ואליהו לא שרד את בית הספר, ויוסף הכניס אותו לפנימייה, ובינתים הסתובב וקיבץ נדבות.
ויום אחד התקשר אליו גדליה, הקמב"ץ של וועד הצדקה, יש חתונה גדולה של איזה עשיר אחד ברמדה, תתכונן לעשות שם קופה יפה.
ויוסף בן עזרא לבש את המעיל ההוא, ועלה על הרכבת הקלה בדרך לרמדה. הוא הקדים והאולם היה ריק מאורחים, רק צוות ענק של מעצבים, צלמים הגברה ותאורה מילאו את האולם ככוורת רוחשת.
שני חסידים עמלו על שלט גדול מקאפה, ניסו לייצב אותו על מעמד כלשהו, הוא התקרב וקרא את הטקסט: "טנא ברכות לשמחת ידידנו הנגיד המכובד וכו' ..." הוא דילג על כמה שורות של חנופה והגיע לעיקר: "הנגיד מנשה בניסטי הי"ו לרגל חתונת בתו שתחיה..."
הוא עמד לרגע המום, מנשה קאדילק מחתן בת, ואני עומד כאן כמו שנורר.
יצא מהמלון בסערה, עצר מונית ונסע הביתה. שילם לנהג במטבעות של שקל, התעלם מהגידופים ורץ במדרגות שתיים שתיים.
מול המראה הוא ענד עניבה נאה, ובמספרי ציפורניים הקנה צורה אנושית לשפמו הפרוע.
כשהיה שבע רצון מהמראה התיישב ליד הטלפון והזמין מונית. חמש דקות המתנה, בינתיים הוא שתה קצת 777 שמצא בחתונה של איזה חסיד גור אלמוני.
מנשה בניסטי הסתובב מאושר, הוא היה אלוף ביחסי אנוש, וכל האולם היה גדוש בחברים וידידים וסתם מלחכי פנכה.
יוסף התיישב ליד שולחן מסומן 'משפחת צברי' התזמורת ניגנה, והוא אכל סלמון והרבה לחם, ביקש מנה נוספת וגם בירה.
בקצה האולם הוא קלט את שמחה בוים, גבאי צדקה של הוועד הארצי לחסד וצדקה, מקושש דולרים מאמריקאי סנילי, לרגע רצה להצטרף אליו, אבל המנה האחרונה שהוגשה על השולחן שכנעה אותו להישאר לשבת.
ומנשה החזיק בקבוק גדול של גלאנפידיך 18 והסתובב בין השולחנות, יוסף עוקב אחריו במבט חודר. ואז הוא הגיע לשולחן של יוסף, "לחיים!" הוא הכריז ומילא את הכוסות בוויסקי המשובח.
יוסף הושיט בהיסוס את כוסו, ומנשה קאדילק מזג. "לחיים! לחיים יוסף!" קרא בקול, "מזל טוב! תודה שהגעת!"
והוא המשיך הלאה לשולחן הבא.
יוסף היה בהלם, הוא ציפה שמנשה יחמיא לו על הלבוש המוקפד, על זה שהוא לא ניסה לשנורר אותו, אבל כלום, מנשה פשוט עבר לשולחן הבא.
ושמחה בוים זיהה אותו מיד, הגיע אליו ולחש באזנו: "אוהו, נראה לי שאני מתחיל לבקש ממך נדבות, ברוך השם", הוא חייך, כמעט זרח, "ויפה לך עניבה.." החמיא והתקדם גם הוא לשולחן הבא.
האולם רקד לצלילי התזמורת, ואחר כך שקט לשבע ברכות, ומלצר ערבי אדיב פנה אליו: "אדוני, אני חייב לפנות כאן את השולחן, צריכים לנקות".
הוא קם, חצה את האולם הריק, ופנה לעבר היציאה.
פתאום הוא חזר בו, פנה לעבר הקבלה והזמין לעצמו חדר, מחר הוא כבר יזמין לכאן את הבוס, יתפטר מוועד הצדקה המפוקפק, ואחר כך יתקשר לפנימייה של אליהו, ויזמין אותו לכאן לשבת.
מרחוק הוא ראה את מנשה קאדילק יוצא עם משפחתו מן המלון, הוא רץ אליו: "תודה על הכל!" אמר לו בהתרגשות.
"אין בעד מה", אמר מנשה ולחץ את ידו, "אתה יודע שאני תמיד כאן בשבילך".
מן הספר עולה שהשתמשת בחלקים מסוימים מחייך לצורך הכתיבה. איך זה היה עבורך לכתוב ספר שאת כה מעורבת בו אישית?
"חשוב להדגיש, הספר אינו מביא את סיפור חיי והעלילה והדמויות דמיוניות. אומנם נכון שהשתמשתי באפיזודות מן החיים שלי, עם הרבה תוספות ספרותיות שייתנו חן ועניין. זו באמת הייתה חוויה שונה מאשר לכתוב ספר שאינו קשור כלל לחיים האישיים, ואכן במהלך הכתיבה נסחפתי עמוק פנימה, בהרהורים, רגשות ותובנות שנכנסו מן החיים לסיפור והפוך.
אבל בלאו הכי אני לא סופרת שעובדת עם שעון וזמנים והספקים, אלא כותבת בצורה חופשית ולכן כתיבה שיש בה מעורבות רגשית, לא הפריעה לי אלא בדיוק להיפך. היא סחפה אותי יותר חזק, ואני חושבת שזה מורגש מאוד בטקסט".
צריך אומץ ותעוזה כדי להוציא ספר. בתור סופרת שמוציאה לאור את ספרה השני מה תאמרי לאלו שעדיין חולמים להוציא את ספר הבכורה?
"יש הילה לגבי הנושא של להוציא ספר. זה לא כמו תחום חומרני כגון עסק, או בית שקנית. ספר נתפס כשאר רוח. איזה נכס נפשי ורוחני שאנחנו מעניקים מעצמנו לעולם.
אבל, עד כמה שזה נראה נשגב ומיוחד ועילאי, לכתוב ספר זה לא לשבת ליד החלון, ולחכות לאיזו השראה קסומה, שממנה ניצור את יצירת המופת שלנו, אלא מורכב מהרבה מאוד רגעים קטנים אפרוריים, יומיומיים. כותבים, וגם מוחקים, חושבים ומשנים, ועוד שורה, ועוד פרק, לאט לאט, עד שמגיעים אל הסוף ואומרים, רגע, אני כתבתי עכשיו ספר?..."
ומה תציעי מעשית למי שרוצה ועדיין לא התחיל, או התחיל ונתקע?
"אני יכולה לתת עצות שנשמעות יפה, 'כל יום לכתוב קצת' 'אסור להתייאש', 'להמשיך להאמין בעצמנו' ועוד כהנה אמירות שלא עומדות במבחן המציאות. שוק הספרים היום רווי, זו האמת המרה, נכתב על הרבה מאוד נושאים, וסופר אשר מעוניין לכתוב ספר, לא מספיק שייקח דף ועט, - או בימינו מחשב ומקלדת - אלא עליו להשקיע זמן, מחשבה ובעיקר מעוף כדי למצוא רעיון טוב, כזה ששווה לכתוב עליו ספר.
חשוב שיהיה חיבור בין הכותב לנכתב. ולפני שאנחנו רצים לחקות סגנון של מישהו אחר – ואפילו רב מכר – נחשוב פעמיים – אם אני רוצה חיקוי או משהו אמתי. לחשוב מה באמת יש לי להציע כסופר/ת, מה חזק בי, מה אני יכול לתת.
ואחר כך?... אחר כך זו באמת עבודה ארוכה של כתיבה, שיכולה לפעמים לקחת שנים. במהלכה הספר מתפתח לכיוונים נוספים מעניינים, שלא תמיד חשבנו עליהם קודם. ולדעתי זה היופי והקסם בכתיבה. לא רק התוצאה הסופית, אלא תהליך היצירה המתפתח".
  • 614
  • קראתי השבוע בירחון "תורני" של עיתון מסחרי כלשהו כתבה ארוכה על מהות נס חנוכה,
    הכותרת על שער הגיליון אמרה - "נס השמן או נס המלחמה" לגיטימי.
    בפועל הזדעזעתי לראות שכתוב עלוב של מאמר משכילי ארסי מזקן ממרא המטיל ספק בעצם נס פך השמן!
    דברים רדודים שכאלו צריכים להישאר קבורים יחד עם שאר כתבי המינות של אותם רשעים שהכריתו והדיחו את רוב יהודי אירופה מהדת היהודית.
    איך עיתון הנקרא חרדי יכול להעביר במסננת שלו המחוררת "כמוציא רימון" דברי בלע שכאלו?
    הוא כותב שם תוך שהוא מביא תגובות בעד ונגד, כביכול זה נושא לגיטימי לדיון, על הפולמוס שהתעורר אצל החרדים לדבר ה' בעקבות הדברים, בלשון - "זאטוטי בני ישראל שהגיבו עם כתבי פלסתר" וכו', ללא שהתכוון לכך הכותב, הביטוי זאטוטי בני ישראל זהו תרגום השבעים לפסוק "אצילי בני ישראל - ועליו מפרש הרמב"ן "הן הקדושים בעם שלא טעמו טעם חטא".
    מי שיצא חוצץ נגד אותם רשעים אבותיהם של הרפורמים הם גדולי ישראל.
    ולא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב וד"ל.
    0 תגובות

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה