קהילת כתיבה מקצועית

הכל מבריק דירה הכי יפה בעיר
את יושנת אותך אפחד לא מעיר
אך בנתיים לכלוך מקיר אל קיר

את נואשת מחכה כבר לעזוב
להוריד ת'ילדים אל הרחוב
אבל הפסח, מידי קרוב..

כמה ילדים שצוחקים לך
מכניסים לכל מקום ת'קמח
את מדמיינת, מצב שלא קיים

עוזרת בית
ישנה שם
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יהיה ניקיון לפניך
רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים...

נכון שבלילות את נגמרת
והאקנומיקה ביד צורבת
והיאוש, הולך ומתגבר

תדעי ששום קרצוף שלך לא נאבד
וגם אם הוא גומר לך את היד
החמץ רוצה להשתחרר

עוזרת בית
ישנה שם
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יהיה ניקיון לפנייך
רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים

ניקיון, יהיה כאן
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יש את פסח לפנייך
אז רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים

רק מול האור אפשר לראות
מה שגמרת וכל השאריות
הן מספרות לך, הן מספרות
יש עוד לעבוד

יהיה ניקיון לפנייך
רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים

ניקיון יהיה כאן
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יש את פסח לפנייך
אז רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים..

אני לא תמיד מבין את האין,
את השקט שבין המילים.
אבל אני רואה אותך,
כמו שאתה. בלי מסכים.

בעולם של קולות וצבעים,
אתה מחפש את הדרך שלך.
ואני כאן, לידך,
רואה, שומע, איתך.

כי אתה אינך שונה -
אתה רק ייחודי.
והעולם ילמד לאט,
שהיופי נמצא בדיוק שם.

לכבוד יום המודעות לאוטיזם שחל אתמול - 2.4.2025

ב"ה

מסיימת להבריק את חדר הילדים ואז קולטת שמיכות זרוקות על הרצפה, ומחליטה החלטה נחושה שמהרגע היא מחנכת את הילדים לקפל שמיכות – חינוך של ערב פסח, עוד מעט הם ישכחו בינתיים היא עובדת קשה על זה.

ממשיכה בעבודה ואז קולטת כוס קפה חצי מלאה ושואלת את עצמה, מה זאת הכוס שלי? מתי הכנתי אותה? ולמה לא סיימתי אותה?

עם כוס הקפה ביד מתחילה להרים דברים ושואלת את כולם "למה זה פה".

בקופה לאחר קניה ענקית והמתנה ממושכת תמיד יעצרו אותה לבקש שתחליף תווי קניה במזומן, זה תמיד ייקח המון זמן ותמיד האלה הבאים בתור ירטנו על ההמתנה הממושכת.

על הבוקר מעמידה סיר או תבנית במידה והכיריים פנויות כדי שכל הרעבים של ערב פסח יקבלו מענה לפחות לארוחה אחת.

יש לה ארסנל תשובות מן המוכן לכל שאלה כמו מה יש לאכול - תפוח, מה נעשה עכשיו - תתפללו שחרית, מה נלבש - מה שלבשתם אתמול.

מחליטה שהשנה תחפף קצת בתריסים בדלתות בחומר החריף אבל לא מצליחה לעמוד בקבלות שלה.

מפחדת מפירורים ואז מחליטה לעמוד באומץ ובנחישות מול הפחד המשתק.

לא כועסת על שום דבר, לא על מה שנשפך, לא על מה שמתבלגן, לא על מה שאומרים לה או עונים לה, לא על מה שזרקו ולא על מה שמתבזבז עד שמגיע רגע האמת עם משהו מרגיז באמת.

מסתכלת על ידיה ולא מכירה אותם, חתך פה, כוויה שם, לא נורא גם זה יעבור.

מחליטה שלא תתכופף יותר, בכל זאת הגב אומר את שלו, וקוראת לכל המי ומי שיחלצו לעזרתה, עד שמגיע משהו כבד מאוד שצריך להזיז והוא כמובן עולה לה יקר מאוד בחישוב "הגבי".

מדליקה מוזיקה בשביל האווירה, מכבה בשביל לשמוע ת'ילדים, מגבירה בשביל לא לשמוע קיטורים, מנמיכה כי כבר יש יותר מידי הרבה רעש.

מסיימת לקפל הר גבוה של כביסה ואז מוצאת הר גבוה חדש שמישהו באדיבותו לא שכח להניח ממש ברגע האחרון.

זוכרת להחמיא לכולם על כל עזרה ומנסה להוציא עזרה מכמה בנים שפחות בעניין ולו הוצאת פח פעם אחת בלבד.

קוראת בהתרגשות מכתב מהבת הקטנה שכותבת לאמא שהיא נורא מעריכה את זה שסידרת את הסלון והמטבח.

שולחת את מי שיכול להמון שליחויות קניות של הרגע האחרון, גניזת קודש, מצות, וגם מאתרת שליחויות נוספות העיקר לשלוח.

נזכרת שחסר סיר סכו"ם מועך פירה נורמלי ומקציף חלב, ויוצאת באמצע הבישולים בין לבין הכביסה כדי לבחור את הדגם המוכר ליודעי ח"ן בלבד.

רושמת רשימות והכי נהנית למחוק בהן שורה.

מחליטה לקנות לעצמה מתנה יקרה לחג ברגע האחרון ועומדת בהחלטה בכבוד.

נזכרת שצריך עוד המון דברים ששכחה, נזכרת שבחול המועד החנויות סגורות ומזכירה לעצמה שבחול המועד היא נחה, חוץ מלהכין ארוחות כמובן ולשטוף כלים כמובן, אה, וגם לשטוף ריצפה.

מחשבת כמה ארוחות צריך ומתבלבל לה החשבון, כי השנה חוץ מערב פסח יש גם ערב שבת, וחמץ זו לא הארוחה הכי אטרקטיבית בשבילה.

שוכחת לאכול ואז החולשה מזכירה לה שהיא קיימת, גונבת כף מהסלטים שהיא מכינה, כן, גם זה סוג של ארוחה.

ממלמלת דברים לעצמה אף אחד לא יודע מה היא אומרת ומי הרגיז אותה הפעם, אבל לפחות היא אומרת את זה בשקט.

כל לילה לפני השינה היא אומרת לעצמה כל הכבוד על הרבה מאוד משימות ובראש על זה שהיא יכולה להיות עובדת ניקיון מצוינת, וכמובן שרק היא יודעת איך לעשות הכל הכי טוב.

על שפתיה תפילה ואמונה תמימה שהשנה זו השנה בוא תבוא גאולת עולמים לעם ישראל, והיא שרה ומזמרת בזמן שהיא שוטפת את הכלים ועוד מעט יבואו עוד כמה ילדים ויעזרו לה.

מוזמנים להוסיף עוד משפטים מעצמכם, יען היהודייה לא הכי מרוכזת סוף סוף ערב פסח.

והוצאתי-
את החמץ.
בלי לשרוף, בלי למצמץ.

והצלתי-
את היכולות.
את השאיפות, את הרצונות.

וגאלתי-
את עצמי.
את אישיותי, את מי שאני.

ולקחתי-
כוחות, עוצמות.
ואין ספור תבונות.


קראתי כמה קטעים "מסתוריים" כאלו שפורסמו כאן ונהנתי.
יש משהו כיף בלכתוב קטע עם המון אפשרויות פיענוח.
אולי זה בגלל שכל אחד יכול לקחת אותו למקום שונה, אישי ומחבר יותר.
מה דעתכם?

ערב פסח תשפ"ה

פסח מתקרב בצעדי ענק וכמו כל שנה, צריך לנקות את ארון הספרים שבחדר המשותף בפנימיה, כמו שהיה בשנים הקודמות גם השנה, איכשהו כולם מתחמקים ונותנים לי לבצע את העבודה, אבל מה אפשר לעשות...? בניסיון אחרון התחלתי לעבור בין החברים, חיוך מלא תקווה על פניי. "אברימי, אולי תוכל לעזור לי קצת לסדר את הספרים בארון?" שאלתי בנימוס. אברימי, שתמיד היה עסוק, התנצל מיד: "אני מצטער, יש לי בדיוק שיעור חשוב עכשיו." המשכתי לדודי, "דודי, אולי אתה פנוי לכמה דקות לסדר?" דודי, בעיניים טרודות, הסביר: "אני בדיוק באמצע סוגיה קשה, אולי אחר כך." כך עברתי מחבר לחבר – מוישי, יעקב, שימי – כל אחד והתירוץ שלו. תחושת תסכול קלה החלה להתגנב לליבי. הארון היה מלא ספרים, והמחשבה על לסדר ולנקות אותם לבד הייתה מייאשת.

בדיוק ברגע הזה, כשכבר התחלתי להרים ידיים, עלה לי רעיון, נכנסתי לחדר בנחת, חיוך קל נסוך על פניי. "חברים," פתחתי בקול רגיל, "רציתי לשתף אתכם בשמחה גדולה – ברוך השם, זכיתי וסיימתי את הש"ס."

התגובות היו מיידיות ומלאות הערכה. "באמת?!" קרא אחד בהפתעה ניכרת, עיניו נפתחות לרווחה. "כל הכבוד לך!" הוסיף שני בחיוך רחב ולחיצת יד חמה. "זה לא דבר של מה בכך," אמר שלישי בהערכה כנה, "א גאנצע ש"ס! (ש"ס שלם!)" אחד מהחברים, שהיה ידוע בנטייתו להומור, חייך חיוך שובב ושאל: "נו, עכשיו אחרי המאמץ הזה, אתה בטח צריך חופשה ארוכה?"

הרגשתי את גלי ההערכה והפרגון שטפו אותי, ונהניתי לרגע מתחושת ההישג. אחרי רגע קל של שקט, כשהחיוכים עדיין נותרו על פני כולם, הוספתי בקול רגוע אך עם ניצוץ שובב בעיניים: "אמן כן יהי רצון, חברים. אבל עכשיו, אחרי שסיימנו את ה'סיום' המכובד הזה על הש"ס..." עשיתי תנועת יד אל עבר ארון הספרים העמוס שהיה ניצב בפינת החדר, "נשאר לנו רק לעשות עוד 'סיום' קטן על ניקיון וסדר כל שאר הספרים בארון."

הייתה שתיקה קצרה, מלווה במבטים מופתעים ואז בחיוכים הולכים וגדלים. הבדיחה הקטנה שלי נקלטה היטב... אחד החברים כבר קם ממקומו ואמר בחיוך: "טוב, במקום חופשה, אולי נתחיל עם מצווה קטנה של סדר? אני מוכן לעזור."

יש כלב אחד
בלב שלי
עם לשון ארוכה
וזנב למעלה
כלב נובח
בלי הפסקה
כלב רע
מתעורר לעיתים
מעיף בי עצבים
כלב אחד
אחראי לכל בלגן
לא משתיקה
מקשיבה
מלטפת פרווה
חרוכה
מבינה שזו דרך
פתלתלה
ועדיין שווה
כי בסופה
כלב נינוח
מרוצה
מרכין ראשו
ומתמתח

אשמח ממש לביקורת!



הַיּוֹם הַהוּא שֶׁהִתְגַּלְגַּלְתִּי לְמַטָּה,

חָרוּט בִּי בִּכְתָמִים שֶׁל לִכְלוּךְ וְשֶׁל בֹּץ

וּשְׂרִיטָה אַחַת אֲרֻכָּה עַל לֶחִי הַלֵּב הַמְּדַמֵּם כְּבָר יָמִים

וְכַמָּה שֶׁנִּקִּיתִי, רָחַצְתִּי, חִטֵּאתִי, הִסְפַּגְתִּי,

וְכַמָּה שֶׁשָּׁטַפְתִּי, לִטַּפְתִּי, חָבַשְׁתִּי, נִחַמְתִּי-

עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ, לִרְפוּאָה

וְאוּלַי,

לֹא אַגִּיעַ אַף פַּעַם

וּבְעֶצֶם,

לָמָּה לִי לְהַגִּיעַ עַדְיָה?

אוּלַי אַשְׁאִיר בִּי צַלֶּקֶת,

חוֹתָם שֶׁיַּזְכִּיר לִי אוֹתִי.

שֶׁיַּזְכִּיר לִי אֶת אָז.

שֶׁיַּזְכִּיר לִי.

שֶׁיַּזְכִּיר.

וְאֵדַע,

לֹא לִמְעֹד גַּם אִם מַעֲלִית לְפָנַי-

וְלֹא מַדְרֵגָה שְׁבוּרָה.

זה היה רגע לא נעים במיוחד, מלווה ברעש הולך ודועך.

הגוף שלי הצטמרר קלות, מבין לאט לאט מה קרה.

בשנייה הראשונה קפאתי, לא הייתי מסוגלת לזוז. בשנייה שאחריה כבר ניתרתי בבהלה.
קיוויתי שאחסוך את המראה המזעזע ממני, אבל זה היה מאוחר מדי.

דממת מוות שררה בחלל.

לא היה צריך לבדוק דופק, או להתחיל בהחייאה. גם לא להזמין מד''א.

לא האמנתי שאני גרמתי לו להתרסק ככה, לאבד את חייו בגיל כזה צעיר. בצורה כזאת טראגית.

מהר מאוד צצו לי דמעות בעיניים.
ראיתי אותו שוכב שם. מרוסק על הרצפה. חסר אונים . חסר חיים.
זה שבר אותי.

נשמתי עמוק, הסתכלתי עליו עוד כמה רגעים אחרונים, והלכתי משם. ממלמלת סליחה, מעומק הלב.
מצטערת שאפילו וידוי לא הספקתי להגיד עם הקורבן.

מותירה את החילזון ז''ל שוכב על רצפת התחנה.
באמת סליחה, לא התכוונתי...

זו הייתה רוח התנדבות יוצאת מגדר הרגיל.

אני ראיתי את אשתי טובעת בעבודות הפסח, ולא, זו לא הייתה מטאפורה, היא אכן הייתה בתוך בריכת חומרים מסוגים שונים.

ואז, זה נפלט לי מהפה:

"את רוצה שאני אחזיר את הילדים מהלימודים ואשחק איתם בגינות?"

לא הייתה דרך חזרה, וגם אם הייתה, הרבנית חסמה אותה בסרטים אדומים רבים כמו זירת פיגוע רב נפגעים.

"אני מאוד אשמח! תחזרו בחמש!" אמרה וחזרה לשחייה בין המיקסר, הטוסטר והטסטר (מי מנקה כלי עבודה? מה זה היה רק לצורך חרוז דבילי? בושה!)

---------------------------------

כעבור ארבע שעות מייגעות:

"רחלי? חזרתי הביתה!" הכריז הגוף המיוסר והשזוף שלי.

"הו, מצוין! כמה הספקתי! איפה הילדים?" אמרה האישה שאם הייתי בפוקוס הייתי מעיר לה שחבשה בטעות את הסמרטוט כמטפחת.

"במדרגות" אמר הגוף וצנח על הספה, קרי, בלי לשים לב על החפצים הרבים שהיו שם, צווחת ה"איייייייייייי" הרקיעה שחקים.

"איך הם היו?" שאלה חבושת הסמרטוט ברחמים.

"יחסית בסדר... חוץ מיענקי! מאז שיצאנו מהגן, בדרך, בגינה, בגינה השנייה, השלישית, כל הזמן הוא לא הפסיק לבכות!"

"מהגן?!?!" צווחה אשתי, עיניה נפערות בזעזוע. "הוא בכיתה ג'!!!" וכאילו בתיאום מושלם, נכנס באותו הרגע לביתנו ילד זר לחלוטין, שבאומללותו ענה גם הוא לשם יענקי — מה שזיכה אותו בארבע שעות של גרירה אינטנסיבית בגינות ציבוריות, בידי גבר חסר אונים.

וְהָרוּחַ, אוֹתָהּ הָרוּחַ, שְׁטוּפַת חֹל וְצַחֲנָה,
וְהַמַּיִם עֲכוּרִים מְלֵאֵי בֹּץ וַאֲדָמָה.
זְרוּעַת קוֹצִים וְקַשׁ, הַקַּרְקַע הַיְּבֵשָׁה,
וְעֲלֵי עֲצֵי הָאֹרֶן, חֲרֻרִים, פְּזוּרִים סְבִיבָהּ.

שְׂרִידֵי שִׂיחֵי הַפֶּטֶל, גַּם הֵם שְׁפְלֵי גוֹרָל,
פֵּרוֹתֵיהֶם נִרְקְבוּ כְּבָר, רָעִים לְמַאֲכָל,
וְהָאֲוִיר, אוֹי, הָאֲוִיר, סָמִיךְ וּמְעֻרְפָּל,
כָּבֵד הוּא מִנֵּטֶל, כָּמֵהַּ לִקְצָת טַל.

עַל מָה הֻכְּתָה הָאָרֶץ, עַל מָה זֶה הַחֻרְבָּן,
עַל מָה הֻטְּלָה לַמָּוֶת, עַל מָה הֻשְׁחַת הַגָּן,
לְאָן נִדַּף הַגֶּשֶׁם, וּבָרָקִיעַ אֵין עָנָן,
עַל מָה זוֹ שְׁנַת בַּצֹּרֶת, עַל מָה הוּא הַמִּבְחָן.

הַפַּעַם הֶחְלִיטָה
כְּבָר בְּחֶשְׁוָן
שֶׁהִיא הַשָּׁנָה חֲרוּצָה.
שִׂרְטְטָה לָהּ טַבְלָה
כָּחֹל עַל לָבָן,
רְשִׁימַת מַטָּלוֹת הִיא שִׁבְּצָה,
הִצְמִידָה מַגְנֵט,
הִזְרִיחָה כּוֹתֶרֶת,
הָלְכָה לִישֹׁן מְרֻצָּה.

בֹּקֶר נוֹקֵשׁ
בַּחַלּוֹן שֶׁל הַגְּבֶרֶת,
מַזְכִּיר הַחְלָטָה אַמִּיצָה;
בֶּטַח. הַיּוֹם.
לְעַצְמָהּ הִיא אוֹמֶרֶת,
הַטַּבְלָה מִמְּקָרֵר מְצִיצָה.
תֶּכֶף אָשׁוּב,
מַבְטִיחָה לַטַּבְלָה
וְהִיא מַחְזִירָה לָהּ קְרִיצָה...

מַטָּלָה רוֹדֶפֶת
עוֹד מַטָּלָה,
חוֹלְפוֹת הַשָּׁעוֹת בִּמְרוּצָה.
הַיּוֹם כְּבָר נִגְמַר,
גַּם הַכֹּחַ שֶׁלָּהּ.
הִיא מַמָּשׁ עֲיֵפָה, רְצוּצָה.
טוֹב, יֵשׁ עוֹד זְמַן,
וַאֲנִי מְמוּטֶטֶת,
וְלָמָּה לִהְיוֹת לְחוּצָה.
לְכִוּוּן הַמְּקָרֵר
וְטַבְלָה מְמֻגְנֶטֶת
מַפְרִיחָה הַבְטָחָה נֶחְרָצָהּ -
מָחָר - - - -

וְטַבְלָה וּמַגְנֵט
מִזְדַּקְּנִים לְאִטָּם,
בְּמִטְבָּח שֶׁל אִשָּׁה שֶׁרוֹצָה-
רוֹצָה כָּל כָּךְ
בֶּאֱמֶת וְלֹא סְתָם-
מִמָּחָר לִהְיוֹת חֲרוּצָה.
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁעוֹד
שָׁבוּעַ וּקְצָת
כְּבָר נֹאכַל כַּזַּיִת מַצָּה??? - - - - -

ערב פסח. שוב.
והיא יושבת, נזכרת בימים ההם, שגם הם נקראו ערב פסח.
כמה קשה להיזכר.
כמו שיעבוד מצרים – ימי שיעבוד.
תמיד תהתה אם זה באמת נכון שפרעה כבר לא נמצא, כי בתוכה—הוא עדיין שלט.


האמצעית במשפחה. עטופה בהוראות, פקודות, דרישות.
וביקורת.
תמיד ביקורת.


למה את לא קמה?
מאוחר!
תנקי את המקרר. את המדף הזה.
רגע, זה לא נקי.
למה את לא יודעת לנקות?
מתי תלמדי?
בעלך לא יסתדר איתך ככה!
את חייבת לבדוק למה זה קורה לך.
בואי, אני אלמד אותך איך מנקים.
תסתכלי טוב.
יופי.
בפעם הבאה תעשי ככה.


והפעם הבאה תמיד הגיעה.
ועמה הביקורת, לבושה בבגדים חדשים.
הפעם היא כבר שיפוצניקית מוסמכת.
באיזה חומר השתמשת?
זה לא טוב לארון.
קחי את השני ותעברי שוב.
רגע—עוד לכלוך בפינות.
את רואה?


לא, היא לא ראתה.
אבל היא ראתה.


יום רודף יום, שעה רודפת שעה.
וכשהיא סוף סוף נושמת רגע של מנוחה—
עשר עיניים נעוצות בה.


איך את יושבת?!
יש כל כך הרבה עבודה!


איך תוכל להסביר להם שהנשמה שלה עייפה כל כך?
שהיא רוצה רק לישון?
ליפול על המיטה ולהתעטף בשקט?


אבל אין דבר כזה, לישון בערב פסח.
הם רוצים לסיים מוקדם.
יוצאים לקניות.
ומה איתה?
לא, לא מגיע לה.
שתמשיך לנקות.


והילדה הקטנה שהייתה פעם, זו שלא הכירה מנוחה, הלכה והתרחקה.
רחוק מהיום.
מהמציאות.
מעצמה.


כמו בובת חרסינה.
משתדלת לעשות מה שאפשר, ובשאר הזמן?
לישון.
ואם אפשר—להתפלל להיות חולה.
פטור רשמי.
אישור רפואי לכך שהיא לא יכולה יותר.

אבל עכשיו—עוד יומיים והכול נגמר.
והנה, הגאולה.

הרגע שבו השטיפה האחרונה חולפת על הבית.

נפש מותשת, מחפשת רק דבר אחד—
מנוחה.

לא מנוחה רגילה.
לא מנוחה של גוף.
מנוחה לנפש.

מנוחה ממילים קשות.
מנוחה מביקורת, מאשמה, מכעס.
מנוחה מכל מה שסגר עליה בימים האחרונים.
סגר את הלב.
סגר כל פתח לאמון בטוב.


והנה, עכשיו היא אמא.
והיא שואלת—
למה ערב פסח מרגיש ככה?
והאם זה נכון שרק זה מה שהיה?

וזה לא האמת לאמיתה, אבל כנראה שזה האמת האחת. כי גם אם היה כמה רגעים חסד, וכייף. ונחת.

בסוף היום, הילדים שלנו לא יזכרו את הבגדים שלבשו בפסח, לא את המנות שהוגשו על שולחן הסדר, לא את האבק שהסרנו ולא את הפינות שניקינו. הם לא יזכרו את הדאגות שלנו, את המרדף הבלתי פוסק אחרי שלמות. הם לא יזכרו את מה שעשינו, אלא את מה שהם הרגישו שם.
הם יזכרו את תחושת הביטחון שנתנו להם, את הידיעה שהם אהובים, את התחושה שהם המרכז של עולמנו גם בתוך הלחץ של הימים הלחוצים בעולם. הם יזכרו את החום שהרגישו כל פעם שנכנסו לבית, את המקום שבו יכלו להיות עצמם ללא פחד או חשש.
הם יזכרו את האוויר שבין השטיפות, את הרגעים שבהם הבית התמלא בחיוך, את הצחוק המתגלגל שנשמע גם בין קרני השמש המאוחרות של ערב פסח. הם יזכרו את הרגעים שבהם האווירה הייתה מלאה בחום ובשמחה, ולא באימה של "חמץ לא להתקרב!". את הידיים שלנו, שלפני כל ניקיון, אחזו בהם בעדינות ובאהבה. את ההסברים של אמא על למה צריך לנקות.
הם יזכרו את הרגעים שהבית לא היה מושלם, אבל הלב היה פתוח. את הזמן שהקדשנו להם – לא רק בין מטלות הבית, אלא גם ברגעים שבהם הפסקנו את הכל, פשוט כדי להיות איתם. את התחושה שלא היה חשוב כמה חמץ נשאר, כי הבית היה מלא באהבה, בסבלנות ובחום.

בואו נזכור את זה, ונחבק אותם חזק, לא רק כשיבוא החג, אלא ממש עכשיו. נקדיש להם זמן, נקשיב להם, נאהב אותם ללא תנאי. נזכור כי הם לא יזכרו את מה שעשינו, אבל הם יזכרו איך הם הרגישו, וזה – בסופו של דבר – מה שחשוב באמת.
ובסוף,
ה' אוהב גם בית מלא אבק.
ומלא פירורים—שהם לא חמץ.


העיקר, שיהיו בו לבבות שלמים.
שנזכה.

"תעצור לי כאן".

מרחוק נראו הבתים הראשונים של העיר, אנשים לא צריכים לראות מאיזה רכב אני יורד.

הוצאתי את המזוודה מהבאגז' ומשכתי את ידית הנשיאה. לחצתי את ידו של הנהג בהתרגשות, "שכויח".

"שכויח", ענה לי ושנינו חייכנו.

הוא עשה פרסה, נפנף לי מהחלון ונעלם בעיקולי הכביש שממנו באנו.

הטיתי את המזוודה הכבדה ופסעתי העירה מסיע אותה על גלגליה המשומנים.

"שכויח", אמרתי לעצמי.

שכויח ואנטשולדיקט. שתי המילים האלו יספיקו כדי לעזור לי להגיע בשלום למחוז חפצי.


כשהגעתי אל התחנה המתינו בה כמה משפחות חרדיות שוקקות ילדים, וגם קבוצת אברכים צעירים שהתווכחו בלהט על משהו.

עצרתי את המזוודה והרמתי את ראשי אל לוח הזמנים האלקטרוני, מסלסל בידי את הפאה השמאלית, בעוד ידי הימנית לא עוזבת את המזוודה לרגע.

"לא עובד", אמר לי אחד האברכים, "אבל צריך להגיע עוד שלוש דקות בערך".

"שכויח". עניתי.

הוא הסתובב והמשיך לשוחח עם חבריו. יופי, עשיתי את זה ממש טבעי.


כשהאוטובוס הצפוף הגיע, עליתי עם המזוודה, והתקדמתי פנימה, "אנטשולדיקט... שכויח", "אנטשולדיקט... שכויח".

מצאתי מקום יציב במרכז האוטובוס לעמוד בו עם אחיזה בטוחה במזוודה. והבטתי החוצה דרך החלונות, בתחנה של אנדרטת קדושי זיגרוב אני צריך לרדת.

היום זה היום הגדול, חודשים ארוכים של תכנון קפדני ומאומץ יסתיימו בשעה חמש ורבע בדיוק. שזה בעוד - הצצתי בשעון - שלושים ושתים דקות מעכשיו.

מוזר, כבר עברנו חמש תחנות ושום אנדרטה לא נראית.

"אנטשולדיקט", אני פונה ליהודי גדל זקן שידו מחזיקה באותו עמוד ששלי.

הוא לא מגיב.

"אנטשולדיקט?" אני מרים קול ונוגע לרגע בכתפו.

הוא מזיז אלי מבט אדיש וכשהוא מבחין בעיניי השואלות, הוא ממהר להוציא את האוזניות.

"אנטשולדיקט", הוא אומר, "אמרת לי משהו?"

"אמרתי אנטשולדיקט", חייכתי, "עברנו כבר את אנדרטת קדושי זיגרוב?"

"לאן אתה צריך להגיע?", ענה לי בשאלה.

שאלה שלקח לי כמה שניות לענות עליה, שכן לא חכם יהיה לומר בפשטות - לתחנת רכבת מרכז, דרך אתר הבנייה השומם שמאחוריה.

"אני צריך להגיע, אמ... לאנדרטה, כלומר, חבר מחכה לי שם".

"הוא לא פונה ימינה, בגלל האולימפיאדה, הוא נוסע דרך שדרות בן חור, תרד כאן ותחזור לכיכר מרלין ושם... תשאל שם, זה עשר דקות הליכה".

"שכויח", אמרתי ולחצתי על כפתור הצלצול.

עלי למהר.

מראש לקחתי לי זמן נוסף כמרווח בטחון, והנה צדקתי. העיכוב הלא מתוכנן הזה היה יכול להסתיים בכישלון גמור, אולי אפילו באסון. הן אי אפשר לשנות את המנגנון, חמש ורבע זה חמש ורבע.


הגעתי לכיכר מרלין השוממת, ולא ידעתי לאן לפנות. עצרתי באצבעי רכב שעבר שם, "אנטשולדיקט. אנדרטה לקדושי זיגרוב?" קראתי אל חלון הרכב הנפתח לאיטו.

הנהג היה חביב מאד ונחוש לעזור. במשפטים מהירים מלווים בתנועות ידיים נמרצות הוא הסביר לי בדיוק מה עלי לעשות.

"שכויח", אמרתי לו בקידת תודה, מנסה להסתיר את העובדה שלא הבנתי כלום. הכל היה באידיש. ולא עוד אלא שבמהירות שהוא ירה את המילים מסתבר שגם דוברי אידיש שוטפת היו מסתבכים.

הנהג היה חד אבחנה, וכנראה שם לב שלא תפסתי את ההוראות. ברוב אדיבות הוא הזמין אותי בתנועת יד להכנס לרכב.

רק זה חסר לי.

פסעתי צעד לאחור, "שכויח, שכויח" קראתי, משתמש במחצית מאוצר המילים האידישאי שלי, ומניע בחוזקה את ראשי לשלילה.

כשראה שאני נחרץ בסירובי, נסע משם כשהוא ממשיך לירות צרורות מילוליים מהחלון.

חיכיתי שייעלם מהעין לפני שעצרתי רכב נוסף.


"סליחה, איך אני מגיע לאנדרטת קדושי זיגרוב?".

"מכאן ישר עד הרמזורים ושמאלה".

"שכויח".

"מה אמרת?" הוציא הנהג ראש עצבני מהחלון.

"שכויח שכויח, תודה רבה".

"תפסיקו כבר עם האידיש הפאנאטית שלכם, אם הייתם הולכים לצבא הייתם יודעים עברית, דוסים".

הוא נסע בחריקת צמיגים, מביע את זעמו בלחיצה על הגז.


חבל שלא הקלטתי את זה, הייתי משמיע למפקד, אוי איך שהוא היה צוחק.

אבל אין זמן להשתעשע, נשארו לי עשרים ושש דקות. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים עם המזוודה הכבדה שגלגליה נרעדים מאבני המדרכה.

ברמזורים פניתי שמאלה ואחרי כמה רגעים ראיתי מרחוק את האנדרטה, השעה הייתה שלוש דקות לחמש, התחלתי לרוץ.

זה כבר היה מקום הומה יותר, שאילץ אותי לתמרן בין העוברים ושבים. קראתי "אנטשולדיקט" או "סליחה" בהתאמה לסוגי המכשולים, משתדל שלא למשוך תשומת לב מיותרת, להתנהג בטבעיות.

מהאנדרטה ואילך כבר ידעתי את הדרך היטב, שיננתי זאת הרבה פעמים.
רחוב אלפסי עד המכבסה, ואז להכנס בין הבניינים ולעלות שתים עשרה מדרגות לסמטת מרידור. המזוודה תיזזה על פני המדרגות, המפקד אמר לי שזה בסדר גמור אין מה לחשוש מהקפיצות שלה, מה שיש לדאוג זה רק דבר אחד, להגיע בזמן ליעד.

לא מהשער הראשי ועמדות הבידוק, כמובן. אלא מאחור, מאיזור השיפוצים של האגף החדש, איפה שאחד החברים אמור לדאוג שאחת מחוליות השרשרת שסביב הידיות הכבדות - תהיה חתוכה.


צעדתי בסמטת מרידור עד לשלט הגדול "אין כניסה, סכנה כאן בונים". הצצתי בשעון, חמש וארבע דקות.

דחפתי את גדר הפח החורקת, דחפתי את המזוודה, נכנסתי אחריה, וסגרתי בחזרה.

מגרש חצץ ענק ושומם השתרע לפניי ברוחב קילומטר בערך, צידו האחד גובל בשורת מכולות מתכת חלודות, ובצידו השני לכל ארכו ניצבו דחפורים טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים.

חציתי את המגרש בריצה מטורפת וטיפסתי על ערימת חול גדולה שהתנשאה בקצהו, גורר אחריי במאמץ כביר את המזוודה שגלגליה מתחפרים ומעלים עננים לבנים.

מעבר לגבעת החול הופיע בנין תחנת הרכבת. הו סוף סוף.

והנה השער.

מיהרתי אליו מתנשף, בדקתי את השרשרת, מצוין, מצאתי את החוליה השבורה.

התחנה תהיה עמוסה אנשים עכשיו, מכל הארץ מגיעים למשחק הגמר, ובשעה חמש ורבע אפס אפס...


"הלו".

נשמע קול מאחורי.

טנדר מלא בפועלים ערבים עמד בסמוך במנוע פועל, ושני גברים מכוסים זיעה ובוץ התקרבו אליי, שריריהם נעים מתחת לחולצות הטריקו המאובקות.

"יהודי מלוכלך" סינן אחד מהם.

חייכתי אליו ואמרתי "אנ... "

בום!

אגרוף קשה ומהיר השתיק אותי.

פי התמלא בדם ושברי שיניים.

מעוצמת המכה הוטחתי אל השער והתקפלתי בכאב.

הפועל השני אחז בחולצתי בשתי ידיו ומשך אותי אליו, הוא הביט אל תוך עיניי ממרחק עשרה סנטימטר וצעק "שחררו את פלסטין יא חזירים", ואז השליך אותי ארצה בכח.

רציתי לצעוק משהו, אבל מהלסת המרוסקת יצאה רק יבבה חסרת פשר.

ואז התחילו הבעיטות,
שניהם יחד.

"למען ילדי עזה".

"נקמת האדמה"


מחלונות הטנדר גם נשמעו קריאות עידוד, עד שהנהג צעק "יאללה מספיק".

שני הפועלים ירקו עלי, הוציאו מכיסי את הארנק, לקחו את המזוודה, ועלו לטנדר.

בקושי רב התרוממתי על מרפקיי, ניגבתי את פניי בשרוולי ונשאתי את מבטי אל הכיוון שאליו דהר הטנדר, ענן אבק לבן שהתרומם ממרכז מגרש החצץ הצביע על מיקומו. הצצתי בשעון.

חמש וארבע עשרה דקות, וחמישים ושש שניות.

"חראם עליכום", נפלטה מפי קריאת יאוש בשפת אימי.

ואז נשמע פיצוץ אדיר.

"איציק מה התוכניות שלנו לשבת הקרובה?" אני שואלת את בעלי בצהריי יום שלישי אחד רגיל.

"תוכניות?" איציק עוצר בחריקה שמבהילה אותי.

"אמא שלי רוצה שנבוא אליה השבת" אני ממהרת להסביר "אמרתי לה שהרבה זמן לא התארחנו אצל ההורים שלך...יש הזמנה באופק?" אני רומזת לבן של חמותי שמזמינה אותנו פעם בחצי שנה.

איציק מביט בי בעיניים עגולות.

"את לא זוכרת מה יש בשבת הקרובה?" הוא שואל בפליאה.

"אמ.ממ... ביום ראשון הקרוב יש לנו תור לד''ר אלכס בסורוקה, אבל מה יש בשבת הקרובה?" אני מנסה להיזכר.

"מה התאריך העברי היום?" הוא עונה לי בשאלה חוזרת כמו יהודי טוב.

"כד'? כה'?" אף פעם לא הייתי טובה בניחושים.

"ואם היום כה?" הוא ממשיך להקשות "איזה תאריך יצא בשבת?"

"יהיה כח טבת" האסימון שלי נופל על הרצפה בקול רעש גדול. "יום נישואין עשירי שלנו..." אני מביטה בו המומה.

"אכן כן" איציק מחייך חיוך קטן שמיד נמחק מול עווית הכאב שבפניי...

"לא רק שלא זכרתי" אני ממלמלת "אני גם לא רוצה לזכור..."

"עשר שנים עשר שנים..." המילים צורחות לי בראש כמו מקהלה של עורבים שחורים.

"אני רוצה שנחגוג אותם" איציק משתיק את העורבים מביט בי בעיניים מתחננות.

"אני רוצה לעשות לנו הפקת ענק לכבוד עשר שנות נישואין שלמות ויפות..." הוא ממשיך בפאתוס.

הדמעות מדגדגות לי על הריסים, אני מתחילה לטפטף, אם לא אעצור כאן זה יהפוך לצונאמי. אני כבר מכירה את עצמי.

אני מושכת טישו מהקופסא המעוצבת.

מנגבת את הדמעות, נזהרת על הרימל, זה מה שחסר לי עכשיו, שני נחלים שחורים מהעיניים עד הסנטר, גם ככה שחור לי.

איציק מתיישב לידי ולוחש:

"רחלי, לא קל לנו, אני יודע. אבל בואי ננסה להתגבר על זה." הוא ממשיך לפתרון "נכניס את הניסיון שלנו לתוך קופסא. נשים בבויידם עד מוצ''ש, ונשמח באירוע הפרטי שלנו. בסדר?" העיניים שלו מתרטבות גם.

"אתה הסיבה לחגוג את היום נישואין הזה" אני מחייכת אליו חיוך קטן "אפילו שקופסא אחת, או בוידם שלם לא יספיקו להכיל את הניסיון שלנו." הקול שלי רועד.

אני מזדקפת, נושמת נשימה עמוקה ושואלת:

"אז מה התוכניות שלך לשבת הקרובה מר אזולאי היקר?" אני בולעת את הגולה בגרון.

"יש לי תוכניות רציניות לשבת הקרובה" עונה האיש שלי, ונעמד.

"ראשית הם יתחילו בקניות, מתאים לך מדאם אזולאי לצאת עימי עכשיו לקניות שוות לכבוד החגיגה?" הוא מסכל רגליים וקד קידה למולי. מחזיק בכיסא כדי לא ליפול.

אני מחייכת חיוך גדול ויודעת שהוא לא יירגע עד שישמע אותי צוחקת.

"אני מקווה שהכרכרה מוכנה בחוץ, אדוני." אני קמה מהספה, צועדת למראה שבחדר, מפדרת אדמומיות ודמעות.

לובשת שריון, סוגרת ריצ'רצ'ים בלב, ויוצאת נחמדה ומעוניינת.

הולכת לעשות קניות לחגיגה שאין לי כח נפשי לחגוג. אני אשתדל גם לקנות פינוקים, ממתקים וסוכריות. בעלי לא צריך להוסיף אותי לקופסת הניסיונות שבבוידם.

***

הסניף החדש של ''אושר עד'' עמוס באנשים עם עגלות עמוסות בכל טוב הארץ ומפעליה, מחלקות מסודרות וסדרנים מתרוצצים סביבנו כמו קן נמלות חרוצות.

איציק מתעכב ליד עמדת מנגל גדולה, ביד אחת הוא מעמיס גחלים ובשניה רשת ומלקחיים.

"הולכים לאכול "על האש" השבת?" אני שואלת בתמיהה.

"הולכים לחגוג עשר ימים על כל שנה" הוא עונה לי ברצינות שמבהילה אותי...

"אל תיבהלי" הוא ממהר להרגיע "אני רוצה שנתפנק כבר מיום חמישי" הוא מגלה חלק קטן מהתוכנייה.

העגלה מתמלאת בחטיפים, פיצוחים, שתיה, ואפילו דגי בורי גדולים שאני פוגשת רק בראש השנה.

התור לקופה שלנו מגיע עד לפסטות של אוסם, אני מוסיפה גם חבילת פסטה בצורת קונכיות. להשלמת הקונספט הטברייני.

"יכולת להספיק מנחה" אני אומרת לאיציק שנשען על העגלה העמוסה שלנו, מפהק פיהוק עייף.

"אולי נעשה כאן מנין" הוא מצביע בידו על התורות הארוכים, "יש פה כמות למנין וחצי אני חושב."

קול חותך את השיח ביננו.

"סליחה אפשר לעבור?" אישה מבוגרת עם מטפחת קשורה באדיקות ושכמיה מצמר מפלסת דרכה מאחורינו. בידה האחת היא דוחפת עגלת קניות עמוסה וביד השניה מושכת עגלה נוספת, שתי נכדות קטנות מתמרנות איתה ביחד בנתיב שנפתח לכבודה.

אנחנו זזים הצידה והיא ממשיכה עד שנתקעת בעוד שלוש עגלות שהתמזגו מכמה תורים.

היא מבקשת מהנכדות להמתין וניגשת ישירות לקופאית.

"מה היה פה?" אני שואלת את בעלי.

ולפני שהוא מנחש לי את סיבת העקיפה, אני שומעת את הקופאית צועקת: "תתנו בבקשה לגברת לעבור, יש לה תו נכה..."

"כמו שלי יש תו קניה" איציק ממלמל...

"איציק..." אני לוחשת לו בתוכחה.

עכשיו כל התור גונח ומתייפח.

המבוגרת נגררת עם הפמליה אל הקופה, בדרך לא דרך היא מצליחה להכניס את שתי העגלות לתור.

העיניים של כולם עוקבות אחריה. סוף סוף היא מתחילה להניח מוצרים על המסוע שפתאום קול צווחני משתיק את כולם...

"חצופה!" אישה עם שיער סגול וקפוצו'ן זרחני מחליטה להביע את דעתה בקולי קולות.

"חוצפנית..." היא ממשיכה בצעקה, אני מתכווצת לתוך הקוסקוס והפתיתים... מרגישה כאילו כועסים עלי.

"ככה לעקוף תור שלם... חוצפה שאין כדוגמתה!..."

"איזה עוד מילים יש בשרש ח.צ.פ.?" איציק לוחש לי חצי בצחוק חצי בזעזוע.

"יש לי תו נכה..." המבוגרת מנסה להסביר פניה סמוקות מבושה..

"גם לי יש תו נכה!" צועקת הסגולה, "שכחתי אותו בבית אז מה? לא רואים שאני מבוגרת שככה את עוקפת אותי? והנה יש פה עוד נשים מבוגרות כמוני...תתביישי לך!"

"גברת..." המוכרת מנסה להרגיע "את מוזמנת לחזור לביתך ולהביא את התו נכה שלך, ואז גם לך יהיה פטור מתור כמו שמגיע לה על פי חוק." היא מדגישה את המילים האחרונות.

האישה המבוגרת נושמת בהקלה, והמוכרת מחייכת לה בחזרה.

"את מכירה אותה!" צועקת הסגולה, "בגלל זה נתת לה לעקוף..." היא מפרשת את החיוך שעבר בינהן.

"העיקר יש לך כיסוי ראש..." עכשיו תור ענייני דת ומדינה "כל הדתיים גונבים את המדינה..."

"היא קראה לי גנב..." איציק מוריד את הראש על ידית העגלה ומשמיע קול בכי מתועש.

"איציק די עם השטויות..." אני מתחננת. "אם לא הייתי פוחדת מהסגולה הזאת, הייתי משתיקה אותה, אבל יש לה בעגלה מטאטא ומגב, אני מפחדת שתרביץ לי."

אנחנו ממשיכים לבהות בהצגה שנכפתה עלינו ועל שאר עומדי התור שמשום מה בלעו את הלשון כמונו.

התור מתקדם לאיטו, האישה המבוגרת אוספת שקיות אחרונות לעגלה.

עיניה מושפלות, ותנועות ידיה המתבלבלות מעידות שהיא רק רוצה לברוח.

"מסכנה..." איציק מביט בה ברחמים. "היא ביישה אותה כל כך..." אני עונה לו בכאב לב אמיתי.

ולפני שאיציק מגיב, אני פתאום מרגישה דחף עצום.

כמו הארה משמים אני מרגישה שהרגליים שלי רצות מאליהן.

"אני כבר חוזרת..." אני מתחילה לרוץ קדימה מפלסת את דרכי בין העגלות...

"עוד אחת שעוקפת..." הסגולה לא נרגעת.

"לא... אני לא..." אני ממלמלת לעברה, עוקפת את התור מכיוון הקופה ראשית, ורצה לכיוון היציאה.

האישה המבוגרת בדיוק מחתימה את הקבלה בכניסה.

אני עוצרת לרגע, מסדרת את המטפחת. מסדירה נשימה וניגשת אליה במהירות...

"סליחה גיברת..." האישה מסתובבת אלי מבט מפוחד בעיניה.

"אמ..מ.. אפשר אותך רגע?" אני מחייכת אליה חיוך מרגיע.

"את צריכה אותי?" היא מביטה בי בעיניים שואלות.

"כן, רק לכמה רגעים..." הידיים שלי דוחפות את העגלות שלה לצד הדרך שלא יחסמו את המעבר.

"תמר תזמיני מונית" המבוגרת מבקשת מהנכדה שלה ונשענת על העגלה, מחכה לשמוע מה יש לי לאמר.

"סליחה, אני פשוט..." אני מנסה לייצב את הקול המתרגש שלי "עמדתי עכשיו בתור, כמה עגלות מאחורייך, אני ראיתי מה שעברת.. ו... אני גם ראיתי איך לא ענית לאישה שצעקה עלייך וביישה אותך מול כולם"

"היא מסכנה מה יש לי לעשות?" עונה לי האישה במבטא מרוקאי כבד.

"כן, היא מסכנה, אבל את צדיקה גדולה!" אני מחזירה לה בהתלהבות..

"אווה...אל תגז'ימי..." היא צוחקת...

"אני רק רוצה, אם את יכולה..." הלחיים שלי בוערות "פשוט אני ובעלי נשואים כבר עשר שנים, ולא זכינו לילדים" הגולה בגרון עולה לי שוב... "את יכולה לברך אותנו בפרי בטן?" אני שואלת, משפילה עיניים.

"פח..ח.." האישה מניפה את ידיה בביטול "מה אני ומה חיי? מה פתאום אני! תלכי לרבנים שיברכו אותך..." היא מגלה לי את אמריקה.

אני לא מוותרת:

"את עכשיו בדרגה גבוהה יותר מהרבנים!" אני מנסה להסביר "כי פגעו בך מול הרבה אנשים ולא ענית!" אני רואה בזווית עין את הסגולה מתקדמת עם העגלה. רק שהזכות לא תעלם לי עכשיו.

"בבקשה" אני מתחננת "תברכי אותי רחלי בת יפה ובעלי יצחק בן רונית לזרע קודש בר קיימא! בבקשה..." העיניים שלי מתחילות לזלוג.

היא מביטה בי בחמלה ואומרת: "טוב, טוב, הנה אני מברכת אותך.. שתזכי להרבה ילדים לא רק אחד..." היא מניחה לי ידיים חמות על הראש "ועוד השנה אלוקים ייתן לך תאומים בן ובת!"

"אמן!" אני עונה בקול.

"הנה הרבנית העוקפת..." הסגולה מביטה בנו בעיניים רושפות.

"וגם אותך אני מברכת..." המבוגרת מחזירה לה, נהנית מהתפקיד החשוב שזכתה לו "שלא תשכחי אף פעם את התו נכה שלך, שתוכלי גם את להנות מהזכויות לקשיש..."

חחח הסגולה אהבה את הבדיחה. ואני ורצה לעזור לאיציק להעמיס שקיות לעגלה. מרגישה הילה מעל הראש שלי. משהו בי נרגע...
"איפה היית?" איציק לוקח את הקבלה ומתקדם איתי שוב ליציאה.
"הייתי בסגולה..." אני מחייכת חיוך מסתורי.

***

כח' בטבת שנה אחר כך.

"ש—ל—וווםםם..."

דלת הבית נפתחת עם הרגל של איציק, אל הבית פורצים בלוני הליום ענקיים בצורת 11 אחריהם עוד כמה בלונים שובבים בצבעים פסטליים. זוג ידיים עם עוגה בתוך קופסא גדולה נדחק אחריהם..

"נו... תעזרי לי..." איציק צועק לעזרה.

אני נחלצת מהקיפאון שתקף אותי, רצה אליו, מצילה את העוגה מצניחה חופשית.

איציק מושך עוד שני בלוני הליום סוררים שנתקעו לו במשקוף, מניח שקיות כבדות על הרצפה, ומשפשף זרועות כואבות.

"יום נישואין שמח אשתי!" הוא מחייך חיוך גדול.

"יום נישואין שמח בעלי היקר!" אני מחזירה לו.

"איזה פינוקים, איזה כייף!" אני מניחה את העוגה בזהירות על השולחן, ניגשת לשקיות לראות מה הן מציעות.

בעלי אוסף את הבלונים לזר מוגזם ושואל: "איפה אני אקשור לך אותם?"

"אמ.ממ.." אני מביטה על הסלון, מחפשת מקום ראוי והגיוני "את הפסטליים היפים האלה תקשור כאן" אני מקרבת אליו את הכיסא שלי "בלי לספור נכון יש כאן אחד עשר בלונים?" איציק צוחק וקושר אותם למשענת הכיסא.

"ואת המספרים..." קול בכי דקיק עולה מחדר השינה שלנו, קוטע את תשובתי.

"בוא נלך לראות מי רוצה לענות את התשובה..."

אנחנו נחפזים לחדר, ניגשים לשתי העריסות העומדות בו.

אני ממהרת להרים את הלל. מערסלת אותה אל ליבי.

"תקשור ספרה אחת לעריסה של יהודה ואת ספרה השניה לעריסה של הללוש." אני מנענעת אותה ברכות ולוחשת:

"ש..ש.. רוצה גם בלון? לא לבכות, הנה אבא קושר לך בלון למיטה" הלב שלי מתנמס לרגליי שאני מחזירה אותה לעריסה.

איציק עושה כבקשתי.

שתי עריסות, שתי ספרות.. אחד עשרה שנות נישואין.

אנחנו מביטים זה בזה בהתרגשות, שותקים מעוצמת השעה.

"בגדול, אני לא צריכה לקנות לך מתנה הפעם..." אני לוחשת בהתנצלות "הבאתי לך מתנה כפולה" אני מצביעה על זוג העריסות המעוצבות.

"בגדול אני תמיד חייב להביא לך מתנות" איציק קורץ. "וכמובן בלונים...חבל שפספסת מה כתוב עליהם"

"הדפסת עליהם כיתוב?" אני מצמצמת עיניים, מנסה לקרוא מרחוק.

הוא ממהר להדליק את מנורת הלילה, מכוון אליי את הבלון הראשון:

"לאשתי היקרה, אם ילדיי..." אני צוחקת "איזו הגדרה מרגשת"

עוברת לבלון השני, קוראת בקול:

"יום נישואין שמח! שנזכה לחיות עד 120 ב"אושר עד"."

***
אהבתם? התחברתם?
אשמח מאד לקרוא!

העזתי אתמול לכתוב בסגנון מעט שונה מהרגיל שלי
הייתי צריכה קצת אומץ לשתף... אבל החלטתי שאני לא משאירה מילים מאחור...

הכרה מלאה///

אָדָם נוֹשֵׁם מֵהַכָּרָה
יֵשׁ שֶׁכְּמֵהִים לְהַחֲסִיר
עֲבוּר כַּמָּה דַּקּוֹת שֶׁל חֶסֶד
טְפִיחָה עַל הַשֶּׁכֶם
דְּחִיפָה קַלָּה וְהֶעָרָה
דְּאָגָה פִּתְאוֹמִית שֶׁתַּחֲוִיר
וְכָל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם
מִתְכַּנֵּס לְרִגְעֵי הַקֶּסֶם
שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלּוֹ יִפְרֹץ לֶחָלָל
פַּעַם אַחַר פַּעַם בְּרִכּוּז
אוּלַי אֲפִלּוּ יַצְמִידוּ "אֲדוֹנִי"
וְיָרִיבוּ עַל פִּסַּת מַבָּט
אִישׁוֹן זָחוּחַ וּמֻגְדָּל
כָּל כֻּלּוֹ אוֹמֵר אֲנִי
וְקֹצֶר נְשִׁימָה חָפוּז

אָדָם זָקוּק לְהַכָּרָה
זֶה עָלוּל מְעַט לִהְיוֹת כּוֹאֵב
כִּי כָּל שֶׁרָצוּ לַקְּרִיאָה
שֶׁשָּׂמוּ כֹּבֶד מִשְׁקָלָם עַל הַלֵּב
שֶׁלּוֹ וְרַק שֶׁלּוֹ
יַמְשִׁיכוּ לְגַלְגֵּל סִיגַרְיָה וְעֵינַיִם
עַל עוֹד אֵרוּעַ "אֵיזֶה נֵס"
נַיֶּדֶת שֶׁיִּבְּבָה כָּל הַדֶּרֶךְ בִּגְלָלוֹ
תחזל"ש וּתְפַרְסֵס
לְאַלְמוֹנִי אַחֵר וְרִגְעֵי תְּהִלָּה
עִרְפּוּל חוּשִׁים שֶׁל הַכָּרָה מְלֵאָה

זה קרה בליל החלפת שעון הקיץ לשעון החורף.

סבא רבא שלי, אב לשישה, היה עייף וכוחו היה ממנו והלאה.

היה כה עייף, עד שחלומות כבר החלו לרצד מול עיניו... חלומות בהם שופטים עמדו מול העם וצעקו עליהם "אנחנו נקבע לכם איך ובמה לבחור!"

'חח כל כך לא הגיוני!' צחק אבי סבי 'כנראה, שאני צריך דחוף לשים תנומה לעפעפיי'.

ואז נזכר 'אוי! לא החלפתי את השעונים בבית לשעון החורף!'

ניגש אל בתו הגדולה בת השש עשרה, "חיה, תוכלי להעביר את כל השעונים בבית לשעון החורף?" שאל.

"אין לי כוח" הפטירה חיה.

ניגש אל ביתו השנייה "דינה, תוכלי להעביר את שעוני הבית לשעון החורף?" שאל גם אותה.

"לא יודעת... אולי יותר מאוחר תזכיר לי..."

וכך פנה אבי סבי לכל בניו ובנותיו וביקש מהם להעביר את השעונים, ונענה בתשובות מתחמקות.

לבסוף בעייפותו כי רבה, צנח אל מיטתו ונרדם.

בשעה אחת בלילה התעוררה חיה. 'איך דברתי לאבא... ממש לא יפה! אעביר את כל השעונים עכשיו!'

וכך הסתובבה חיה והעבירה את כל השעונים לשעה שתים עשרה.

שעה לאחר מכן התעוררה דינה. 'לסרב לבקשתו של אבא? פשוט בושה!'

הלכה והעבירה את כל השעונים שעה אחת אחורה.

וכך כל שאר בני המשפחה, אחוזי רגשות אשם, נהגו גם הם.

-------------------------------

בשעה עשר בבוקר שעון מדינת ישראל, התעורר האב העייף.

הביט בשעון, 'וואו, כזה אור בחמש לפנות בוקר! מפעים! ידעתי שזה יהיה מוזר אחרי שהשעון יוחלף, אבל כך? אשן עוד שעה, שעה וחצי, ואז אקום למניין של שבע, עוד אספיק מקווה לפני!'

נרדם וקם כעבור שלוש שעות.

'לא נורא, אלך למניין של שמונה וחצי. אספיק אפילו מקווה לפני'.

ויצא עליז ושמח עם מגבת על שכמו.

החמיא לילדים שראה בדרך על ההליכה לחיידר בזמן, ונענה בגיחוך קל עד בינוני.

כל זה היה בסיס של עוגת הקצפת למול כניסתו רטוב פאות מהמקווה לבית הכנסת בשעה אחת וחצי בצהריים וצעקתו "שחרית! א צענטער!'

מכריו שעמדו בסמוך הזמינו את האנשים המתאימים למצבים כגון אלו, אותם ניסה לשכנע קשות בצדקת דרכו...

-------------------------------------------
היו עוד כמה אירועי קיצון, כגון הבת שננעלה בבית ספר עקב כך שחכתה במשך שעות שהשיעור הראשון יתחיל...

או סבי הקט בזמנו שראה את השמש שוקעת לה אל הים בשתים עשרה בצהריים, והיה פגוע הלם במשך שעות.

אתם צריכים פעם אחת להשתתף באירוע החלפת השעון שמשפחת גולדנשלעפער המורחבת מארגנת כל פעם, שבמרכזו הסב רבא שהיה כלוא שנתיים בבית לתשושי הנפש מחליף את השעון לקול תרועות הקהל.

מילים מתנפצות על החול
חרוטות בדם
רגליים יחפות על חוף רועד
שקיעות טובעות אל פני הים

לבבות קופאים בשמש
דממות זולגות בדמעה
וחורקת קרן גשם
ותריס נסגר עם סחרור חמה

אמא בישלה שתיקה
באש שמש כבויה
שרפה דלת חרוקה
שבמסתרי הנפש חבויה

ילדים הם לא משחק
רועד על אבן גיר
שלושה כתמים שוקעים
תפוזים ללא מחיר

פעם היו לי אנשים
היום נותרו רק השמות
ואין פנים לאופק
ועלה על גדותיו ישימון

אם תהיה לי זכות
יום אחד שאלה לתחום
אפתח את פי בהשתפכות
ואומר לצבא מרום

אם יש כאן משהו
למה אין בי כלום
אם אין טובע בשפיות
למה חותרים לדמדום

אם אין כאן דם
למה הוא עוד מתבוסס בעצמו

אם יש כאן ים
למה אני רואה רק
מוות

לע"נ הנרצחים במלחמה הי"ד. ובכללם בני משפחת ביבס ואמם, שהוחזרו לפני חודש לביתם. בארונות קבורה.

השם יקום דמם.

בס"ד
הייתי שמחה לדעת האם המסר מובן. או שמא קשה ללוכדו.


הפצע שנפער לי ברגל הותיר עקבות של דם. אך לא היה לי זמן לחבוש אותו. הריצה שלי סידרה את הטיפות כמין מסלול דרך. מבטי החטוף לאחור זיהה זאת.

גלגלתי את רגלי, התעלמתי מהכאב העז והמשכתי לרוץ, מעורפלת.

הרוח נשבה על פני. היא היתה חמה, לחות נדבקה לי לעיניים. אנשים צעדו לידי כהולכים שאננים. לא הבנתי אותם, אבל לא היה לי זמן להתבונן בהם. הייתי עסוקה בלברוח. החשתי את המהירות ורצתי. לא ידעתי לאן אני בורחת. רק ידעתי שאני בורחת. רודפים אחרי. רוצים לתפוס אותי, אני בסכנה!

קולות נפץ נשמעו באוויר. צרחות. קולות גבוהים החרישו אותי. לא שמעתי כלום מלבדם. רעדתי מפחד, חששתי שאפול שוב. אך המשכתי.
קול פרסת סוסים לווה את הניגונים, כמו אוהד לה.
הסוס עם פרשו דילגו. משועשעים. היו לי לרקע נוף חולף.

"ילדה! עצרי, את אינך רואה איך את רצה" מישהו משך בידי, תקע בי מבט נוזף. לא שמתי ליבי אליו. המשכתי בריצה שלי. זכרתי שאני מוכרחת.

ידעתי שאסור לי להתעכב. יתפסו אותי חלילה אם אעצור. נשימתי הפכה טרופה. רק מעט מים נשארו לי בבקבוק. לגמתי אותם, מעונה. דחפתי את רגלי בכוח. הזרמתי בהן כוחות. אולי לחשתי איזו מילה טובה. הבטחתי שאקנה להן מתנה באם ישמעו בקולי.

לרגע סובבתי את הראש. וברגע הבא, הוא חזר למקומו. ראיתי את בליל הרעשים. הם היו מוחשיים. ממש. התחננתי אלי חזק לא לנסות להתחבר אליהם. אז ברחתי. הם מסוכנים. ושוב סובבתי, והחזרתי. ולא רציתי יותר.

סחרחורת עלתה בי, לא היו בי כבר כוחות לרוץ. חשבתי כמעט להתייאש. או אולי להניח גוף מותש בצד הדרך אך לרגע, אבל לא!! צרחתי על עצמי. את בסכנה! הבהרתי לקרקעיות ליבי שוב ושוב. עד שהמוח גם הבין זאת חזק.

היו פעמים בודדות שנעצרתי, לשניה. כשאבני זהב קטנות ישבו בצידי השביל, התכופפתי אליהן. ואספתי אותן אל חיקי. הסכנה נעצרה בזמן הזה. ידעתי שכוח רב לאבנים הללו. חיבקתי אותן חזק. הן נתנו לי כוח להמשיך בבריחה שלי. והסכנה אז התעממה, לא נגעה בחושי המיוסרים.

אנשים עוותו את פרצופם לנוכח מראי המוזר, ילדה קטנה רצה ברחוב כמו מטורפת. אבל אני הייתי דבוקה אל הרצון שלי. ופתאום גם שמתי לב שנחלשו הקולות מעט. רק מעט. נפצי האש עוד הדהדו באוזני, קרועים, צבועים וזוהרים.

ופתאום, נחבט ראשי בעצמה חזקה, נפלתי לאחורי והרמתי עיניים. אבנים צפופות וישנות עמדו לקיר רחב וגבוה.
יונה לבנה התיישבה על הכתף שלי, בפיה תשורה.

הנחתי את היד המיוזעת על אבן אחת קטנה, צמח ירוק דגדג לי את האצבעות. שמטתי ראש. וידעתי, עכשיו סיימתי לברוח. הרגשתי, עכשיו הגעתי.

חלפה לה רוח הסכנה.

מול עדת מורעבים מזי רעב הפסח, פתחתי מסעדה.
מסעדה פסחית. בה יוגשו לקהל הרחב מיטב מאכלי הפסח בתפריט גורמה יחודי.
ולהלן התפריט:
ארוחות בוקר יוגשו בין השעות 10 וחצי לפנות בוקר ל12 וחצי בבוקר.

פתפותי ביצים בקציפת ביצה בנגיעות שמן. תיבול אורגני. סלט ביצים עם בצל בלע"ז
קוביות ירק טרי בגיעות תיבול קלות אבוקדו. אם אתם באמת מתעקשים
קרקרים פריכים מצה
תוצרת ים תיכונית בתפזורת על עלי בייבי. טונה על חסה. אלא מה חשבתם? טונה לא גדלה בים התיכון? לא נורא.

ארוחות צהריים יוגשו בין 4 לפני צהריים ל8 בצהריים.
קמתם רק ב4? לא נורא. תאכלו מבושל בבוקר.

שורשים קריספיים אפויים ברוטב. ציפס

חזה עוף בציפוי קריספי. שניצל

עוף צלוי על גחלים חשמליים תנור בלע"ז

אולי מה שנדרש ממך זה קצת עיוורון
קצת לא לראות הכל
ולא לדעת הכי.
את אינטלגנטית ויש בך מילה תמיד
למה שקרה ויקרה ושלא
אולי תעצמי בשבילנו עיניים
פעם אחת תפסיקי לראות את מה
שאנחנו לא ידענו.
לא נכעס ששתקת,
לא נשאל מה ואיך
כל כך נעריך שהפעם ראית
באמת.