קהילת כתיבה מקצועית

עודכן לאחרונה 27/4/25

209

%

שיתוף - לביקורת ופת אום

27/4/25

וְאִם כָּאַב לָכֶם הַלֵּב.
אִיִּים
בְּשֶׁקֶט.
וְדוֹם.

וְאִם פָּקַע בָּכֶם הַכֹּחַ.
זְלַגְתֶּם
זֵעָה.
וְחֹם.

וְאִם הַכֹּל אִיֵּם לְהַטְבִּיעַ.
לִמְעֹךְ⁠
עַד אֵין.
אֲוִיר.

וְאִם הַכֹּל כִּמְעַט וְהִכְנִיעַ,
הוּטַח
עַל לֵב
שָׁבִיר.

וְאִם חֲשַׁבְתֶּם אוּלַי לִבְרֹחַ.
לִשְׁכֹּחַ⁠
עוֹלָם.
כְּאֵב.

וְאִם שְׁאַגְתֶּם בְּכָל הַכֹּחַ⁠
שֶׁ'דַי'
מִכָּל
הַלֵּב.

וְאִם נִגְמְרוּ לָכֶם מִלִּים.
וְאוֹתִיּוֹת
פָּרְחוּ⁠
לְמַעְלָה.

וְאִם בָּרְחָה לָכֶם הַשֶּׁמֶשׁ,
שָׁקְעָה
מִמְּכֶם
וָהָלְאָה.

וְאִם פִּתְאוֹם יָבוֹא
אָדוֹן
אֶל
הֵיכָלוֹ.

וְאִם שְׁמַעְתֶּם 'הִנֵּה בָּא'.
וְאִם
רְאִיתֶם
אוֹתוֹ.

אָמַר
הַשֵּׁם
צְבָקוֹת.

(מלאכי, ג, א)

--
תמר

Reactions: אריאל ריבו, AUVI, צביה ר. ועוד 24 משתמשים27 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 27/4/25

א

איפה אתההה??

וואו!! יזה שיר יפה ומרגש

עודכן לאחרונה 27/4/25

378

א

שיתוף - לביקורת שמש קיצית רעבה

איש המילה הכתובה //

23/4/25

"זה מתכון אש. תרשמי, תרשמי – מוקפצים על מחבת בטיגון איטי".

השמש שולפת קרן חדה. משרטטת בעזרתה את המתכון על חולו של מדבר יהודה.

"אתה שם את המחבת על אש נמוכה, משהו כמו 42 מעלות חום", פותח אחראי המתכונים בצבא השמיים את המרשם.

"נו ו...", מאיצה בו השמש בתאבון גואה, כשהרוק כמעט מטביע את לשונה.

"זהו", אומר האחראי וחוזר לתקוף סביח מקמח שנטחן לאחר הפסח ושוב נטחן עכשיו על ידו עד דק.

"מה זהו?", השמש בהלם, מושכת קרן מהחול.

"כל השאר כבר יקרה לבד", הוא בולע חציל מגואל בטחינה וממשיך, "המוקפצים ייכנסו מרצונם למחבת, יקפצו עליה מכאן לשם וחוזר חלילה, ולאחר זמן מה הם יתחילו להגיר נוזלים במליחות טבעית. אין צורך להוסיף מלח".

השמש מדליקה את עצמה – מלוא כל הארץ מחבת.

המוקפצים האנושיים מופיעים בזה אחר זה, מדלגים מכאן לשם, מפרישים נוזלים כמו מפלי הניאגרה.

השמש מסתכלת על אחראי המתכונים בהלם ובהבעת תודה. שולחת שוב קרן חדה, הפעם כדי לנעוץ מוקפץ קטן שנראה מקורמל כהוגן ובמידת עשייה מספקת, לנשנוש ביניים.

מוישלה נשבר מקרן השמש שהתלבשה והתבייתה על קרחתו, נמלט למזגן רגע לפני....

קיץ בריא וטעים מוישל'ך יקרים שלי!

Reactions: Tamar171, המהר"ל מפרוג, דו משמעי ועוד 40 משתמשים43 //

9 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 27/4/25

א

איש המילה הכתובה

נכון. גם לי יש נטפרי ושמתי לב שזה נחסם. הרובוט של נטפרי קם על צד שמאל הבוקר, אמרתי אותו לנטפרי...

109

ה

שיתוף - לביקורת מים רבים לא יוכלו

היום כאן //

27/4/25

גילוי נאות: זו פעם ראשונה שאני משתפת וזה הקטע שאיתו התקבלתי לקהילה

(מי שכבר ראה ותהה מה קרה, העליתי ומחקו לי כי שכחתי לחתום על התקנון. והנה אני כאן שוב..)

מחכה לחוות דעתכם החשובה

מארטן ישב על המיטה בפנים מכווצות בפחד. "הייתי בטוח שלא תאהב אותי יותר. ש.. שבגלל מה שעשיתי אתם.. תשלחו אותי מפה.." הוא השתנק. ופתאום היה נראה פגיע כל כך. היל הושיט את ידו בעדינות, והרים את סנטרו של מארטן "אני אוהב אותך כל כך, בן שלי. כל כך." הוא הוריד מצווארו את השרשרת עם המפתח ותלה אותה לצווארו של מארטן "תרד עכשיו למעבדת האלכימיה, ותערוך את הניסוי שכתוב כאן" הושיט לו היל את המגילה שהחזיק. "יש לך שעתיים לחזור לפה עם מסקנות". מארטן הסתכל בחשש על המגילה, לקח אותה בהיסוס, התרומם באיטיות מהמיטה, ויצא מהחדר. היל התנשם בכבדות, ואחר יצא גם הוא.

המדרגות שהובילו למרתף היו חשוכות וחלקלקות משנים. מארטן פסע בזהירות, כשהוא חובק בידו את גוויל הקלף. בסוף גרם המדרגות ניצבה הדלת. הוא הסיר בזהירות את השרשרת ופתח לרווחה את דלת העץ, כשהוא מתגבר בקושי על הבהלה שעוררה בו החריקה. מארטן הדליק את הלפידים הקבועים בקירות, ונפנה לפתוח את ההוראות שהעניק לו אבא.
היל נכנס גם הוא למעבדה, ומארטן נשך את שפתיו בעצבנות.
ההוראה הראשונה היתה לא הגיונית בעליל. "להדליק את הכבשן? הכבשן הגדול?" שאל ספק את עצמו ספק את אביו שעמד בפתח והביט בעיניים מצומצמות על מעשיו. היל השמיע המהום קל שהיה אמור להוות אישור. הפליאה של מארטן היתה הגיונית בהתחשב בכך שגם בימיה הטובים של המעבדה, לא דלק הכבשן. אך לא נותרו לו מידי הרבה ברירות והוא השליך את אחד הלפידים לתוך כבשן בגודל חדר שעמד בפינה הרחוקה. הלהבה הענקית, שסנוורה אותו עד דמעות, והחום שהיווה ניגוד מהמם לקרירות במרתף, כמו הדביקו אותו למקומו. רק כחכוח מהאזור המשוער של אביו גרם לו להתנתק ולהסתובב חזרה לשולחן.
ברגעים הבאים הסתובב מארטן בחדר ואסף כלים מכל הבא ליד. משורות, כוסות, דליים, נערמו על גבי השולחן. הוא נפנה לחבית שעמדה בסמוך לשולחן והתחיל למלא את הכלים במים. ההוראה הבאה גרמה לו לכווץ את עיניו בחוסר הבנה. האש ריצדה בעליזות חמימה מאחוריו, הוא לקח בידו דלי מים ופנה בצעד נחרץ לכיוון הכבשן. מתוך תקווה לסיים עם השטות הזו כמה שיותר מהר ולחזור להתחפר במיטה. זרם המים עמעם לרגע את האש שהמשיכה לרקוד כאילו כלום. עוד דלי, ועוד כוס, קנקן, משורה, נשפכו אחד אחרי השני כשהלהבה הענקית צוחקת למולם בהבהוב שהיה נראה למארטן מלגלג לרגע.
הוא הסתובב לאחור, היל כבר לא היה שם, ומארטן, נואש מלכבות את האש בעזרת דליי המים הבודדים, יצא מהמעבדה, ועלה בצעדים כבדים את המדרגות שהיו נראות לו חשוכות יותר מאי פעם.
הדלת של החדר, שמישהו החליט לשמן לאחרונה, נפתחה באיטיות מרגיזה. החלונות הגדולים היו פתוחים לרווחה, השמש שלחה דרכם קרניים מלגלגות. מארטן נשכב על המיטה בנעליו, מתעלם מהסדין הנקי שאימו פרסה לפני כמה דקות. הוא שכב אפרקדן מיואש ומבולבל, תוהה מתי הפך אביו לאכזרי כל כך, שבעוד 'אהבה' על שפתיו, הוא שולח אותו למשימות מטופשות חסרות עניין. ידו נתקלה בפיסת קלף שהיתה מונח באדישות על השידה הקטנה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אוהב, אבא". זה היה מוזר יותר מכל השעתיים האחרונות, והמאמץ המחשבתי לפענח את כתב החידה שהשאיר לו אביו שיחרר בו משהו.
הפנים המכווצות רפו, והיל שעלה לחדר בשביל לבדוק אם בנו הבין את הרמז, מצא את מארטן ישן עם ארשת מחוייכת כשהוא חובק לליבו את הקלף.

Reactions: מחוברת לעצמי, ללי99, איפה אתההה?? ועוד 7 משתמשים10 //

0 תגובות

88

ח

שיתוף - לביקורת ממעמקים

.חיה פ //

27/4/25

יש שירים שנכתבים מרגע של הארה, יש של השראה , ויש של חרפון. השיר הבא נכתב מתוך חרפון כבד!!! אז לכן הוא נראה כמו שהוא נראה
בכל מקרה , משתפת אותו כאן , ואשמח לביקורת

ממעמקים

מִמַּעֲמַקִּים קראתיך - רחם
ואל תסתר פניך
תש כוחי ואין סיכוי
לחיות פה בלעדיך

עמוקות נאנחתי השם,
החושך היה כבד!
חיפשתי כוכב שיאיר - ולא
נמצא אחד בודד!

התכווצתי לי בשקט -
בתוך האפלה
בוכה בלי קול, את הקלקול
וכל הבהלה ..

מִמַּעֲמַקִּים קראתיך - רחם
ואל תסתר פניך
תש כוחי ואין סיכוי
לחיות פה בלעדיך

דופקת על ליבי -
שדפק אז על מאתיים
שולחתי סליחתי,
ונושכת השפתיים

מאמינה וגם יודעת
כי אתה נמצא איתי
ולמרות שלא מחזיר תשובה
אוהב את תשובתי.

Reactions: אננס מצוי, ח.ד. וחלק, אוראל סולטן ועוד 3 משתמשים6 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 25/4/25

209

%

שיתוף - לביקורת צוד קים

%תמר% //

19/4/25

תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר
לִנְשֹׁם
גַּם בְּלִי אֲוִיר

בְּחֶדֶר צַר
חַלּוֹן סָגוּר
רוּחַ נוֹקֶשֶׁת

תָּמִיד יָדַעְתִּי שֶׁצָּרִיךְ⁠
לִחְיוֹת
כָּל עוֹד יֵשׁ⁠

בְּצַד הַדֶּרֶךְ⁠
בֵּין עֵץ חָרוּב
לַמַּיִם

וְאָמְרוּ לִי כֻּלָּם
בְּחֶדֶר צַר
חַלּוֹן סָגוּר
רוּחַ נוֹקֶשֶׁת
שֶׁאוּכַל לִנְשֹׁם
גַּם
בַּחוּץ

וְאָמְרוּ לִי כֻּלָּם
בְּצַד הַדֶּרֶךְ⁠
בֵּין עֵץ לְחָרוּב
לַמַּיִם
שֶׁאוּכַל לִחְיוֹת
גַּם
בִּפְנִים

וְאָמְרוּ לִי כֻּלָּם
שֶׁיֵּשׁ תָּמִיד
גַּם שֶׁנִּגְמַר הַכֹּל
וְאֵין
וְזֶהוּ⁠
סוֹף
נְקֻדָּה.

לִפְעָמִים כֻּלָּם
צוֹד
קִים

---
תמר.

Reactions: אריאל ריבו, קראנצ' פיסטוק, חוה אייזן ועוד 10 משתמשים13 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/4/25

חוה אייזן

דווקא הבנתי את כוונת המשוררת ואהבתי ממש!! עד החלוקה של המילה צוד קים אשמח להבהרה

עודכן לאחרונה 25/4/25

120

ה

שיתוף - לביקורת שש על ארבע סנטימטר🕶️

הפקות ומשחק //

23/4/25

שתי זוגות עיניים. מבט אחד. מצומצם מדי.

מה הן באמת רואות, העדשות?

עד כמה רחוק הן יכולות להגיע?

מה שבא מולן. במציאות, במוחשי. זה מה שנכנס, לא יוצא. יוצר שיפוטים, דימיונות. משפטים.

שש על ארבע סנטימטרים. זה מה שהגודל מסוגל להכיל.

מה שנכנס-נכנס. מה שלא-אפילו לא בכיוון. מתאדה. הופך לשיפוטיות, לשון הרע ומחשבות שווא.

ויש עולם גדול יותר משש על ארבע סנטימטר. רחב יותר.

יש עולם שלא נכנס לעדשות, כי הוא מעל.

מעל מה שבן אנוש מסוגל לראות.

מציאויות שאליהן הזכוכיות בעיניים נאטמות.

אבל העין ממהרת לשפוט, להבין מה שהיא אינה יכולה להבין.

בואו נאמין לגודל,

שש על ארבע סנטימטר.

קטן מדי, מצומצם מדי.

נשתיק את העדשות, לא ניתן להן להתחיל מרוץ.

יש דברים נסתרים.

Reactions: מחוברת לעצמי, כותבת הפחדים, בתיה רחל ועוד 8 משתמשים11 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/4/25

ש

שמואל אגסי

קודם כל, הכתיבה עצמה באמת יפה ומעוררת השראה. הרעיון גם כן בבסיסו נכון.

עודכן לאחרונה 24/4/25

313

%

שיתוף - לביקורת ע שר

%תמר% //

18/4/25

היא דיברה אל נפשי
ריססה
במילים
ורציתי אימה
לדבר.

לענות את נפשי.

ונפשי היפה
שבקה לה חיים
אתמול
מול מילים שנגסו בה
ונקודה שהניחו בסופם.

הנחתי יד
אין דופק
אז ניסיתי מהר
להחיות
ו-
א
חד.
ו-
שת
ים.
ו-
ש
לוש.
ו-
ע
שר.

אין דופק.

הפצרתי בה
שתאמר משו,
שתראה אות חיים.
והיא שתקה,
לא
ענתה.

נפשי.
תבעתי את
מותך.

ואיך מילים
הורגות.

---
תמר.

Reactions: לוידת מי אני, אריאל ריבו, NOA# ועוד 29 משתמשים32 //

9 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 24/4/25

%

%תמר%

תודה. עמלתי הרבה כדי להבריק אותה. רגש כתוב יכול להתפרץ! איך? הסליחה התקבלה. אני בסך הכל רוצה...

עודכן לאחרונה 22/4/25

55

א

שיתוף - לביקורת שיר לביקורת

אינפרא //

22/4/25

חושך, אפלה.
רק מילה אחת.
חשה דלה,
סתם נראית ללא חת.

אבל לפתע,
משהו זוהר,
ניצוץ קטן מפציע,
ממהר---

הניצוץ מתגדל,
חשה בחמימות.
הולך וגדל,
הלב מתרחב, מרגיש בנעימות.

ולפתע זה כבר להבה,
החושך מתפוגג.
חשה בקרבה,
הלב מתמוגג.

קמה, מתנערת,
חשה מוארת.
שונה, אחרת.
משולי האבק מתנערת.

קמה, מחייכת,
גורמת לעוד בת,
להדליק ניצוץ, להאיר לאחרת.
זה מתפשט במעגלים, שולח מבט.

זה לא קשה, הדרך פתוחה
לפרגן מילה טובה.
הדרך רווית הצלחה,
שולחת קרניים מלאות באחווה.

Reactions: הבזק של שפיות, חנה ש., .חיה פ ועוד 3 משתמשים6 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/4/25

ד

דודה

מיוחד! החרוזים ממש משובחים. (חת- אחת, מתפוגג- מתמוגג וכו') והמסר- לקחת אותו לחיים! אהבתי את...

עודכן לאחרונה 22/4/25

419

א

שיתוף - לביקורת מה פתאום שגרה עכשיו?

איש המילה הכתובה //

20/4/25

בוקר. צלצול פלאפון עקשני מפלח את האוויר, שובר קרן שמש נעימה שמלטפת את מצחי ברוך. השגרה על הקו. נרגנת. תובענית. עצבנית.

איפה ציוצי ציפורי יום האתמול? איה משק כנפיהן המלבב?

המריא האבוקדו אל על, תפוח אדמה שתל עצמו שוב באדמת מוצאו, נדם קולה של מצה נלעסת. עכשיו אני לבד. איש רענן ונינוח, מול שגרה מוזנחת וצמאה לתשומת לב.

"אני כאן ליד הדלת", היא צווחת, "קום הרגע לפתוח לי, או שאני פורצת בעצמי".

אני רץ בעיניים מטושטשות, מתרסק לתוך דלת.

היא כבר בפנים. התגנבה דרך חריץ המנעול.

"קדימה. תקפוץ לתוך המכנסיים, תחליק לנעליים ותתלווה אליי", היא מנחה בתקיפות.

"רגע, אני מכין לעצמי קפה", אני מתחנן, "אכבד גם אותך בעוגת חנק", מקווה שאפקט הקסם של העוגה יפעיל את כל כובד משקלו על שגרה נטולת רסן.

"לא קפה, לא עוגה ולא נעליים. קדימה אחריי", מושכת בדש חליפתי.

ביציאה מהבניין אני קולט בזווית העין את תיבת הדואר. אני מאיץ הליכה, שם עצמי כלא מבחין, יודע שלא מחכים לי שם פרלינים.

"הופ, הופ, לתיבה בבקשה", היא בולמת אותי בכתפיי.

"שכחתי את המפתח", מנסה לתרץ. "הוא אצלי", מוציאה תירוץ להורג.

ערימה של מעטפות.

אני פותח בזהירות את זו של הארנונה. ראש העיר מתפרץ ממנה זועף, דורש תשלום מיידי או גירוש מהעיר לאלתר.

שר האנרגיה מגיח אף הוא מהתיבה. היה לו חם במעטפה, יצא עצמאית, דורש תשלום על מים וחשמל, מושיט יד למנהל הבנק, עוזר לו לצאת.

ואני במעשה של תושייה, הודף אותם בחזרה פנימה, מצרף אליהם גם את השגרה. נועל אותם לעוד יום אחד ודי.

Reactions: המהר"ל מפרוג, שם משתמש: נחוץ, במבה נוגט:) ועוד 52 משתמשים55 //

8 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/4/25

א

איש המילה הכתובה

השגרה גרה ברחוב השיגור, יושבת במרפסת סגורה, סורגת מבעד לסורגים, משגרת חוט ומחט לתוך סריג לא...

147

א

שיתוף - לביקורת לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון

אסתיאר //

22/4/25

חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

בשביל מה אנחנו פה?
מה המטרה בכל הסיפור הזה?

לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
למה? מה היה לו בזה?

שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
בשביל זה?

בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

עשרים שנה שאני עובדת.
החיים בסדר, העבודה סבירה,
אבל מה איתי?
מה אני עושה שם?

בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
לעבוד במחשבים?
לשבץ טבלאות ומספרים?
להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

ואני?
איפה אני בתוך כל זה?

נכון, יש ערך למידות טובות.
לא לבזבז זמן.
לפרנס בית של תורה.
ללמוד יחסי אנוש.
בסדר, גם זה חשוב.
אבל זה הכול?

ובכלל...
אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
חייבים להספיק משהו.
העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

יש לי חברה כזאת.
היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
נגמרה, פשוט נגמרה.

אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
כי היא עשתה.
עשתה.
עשתה.

מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
העיקר שעשתה.
וזה נתן לה תחושת ערך.
שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
כשהכול עוצר.
כבר לא צריך אותך.
לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
ופתאום , שקט.
ריק.

הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
מבפנים.

והאדם רץ מרופא לרופא
אבל זה לא הגוף שכואב.
זו הנשמה.
הבדידות.

ומה עכשיו?
מה, זה הכול?
איפה הדרמות?
איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
מה, אני כלום עכשיו?
איש פנסיה וזהו?

אז מי באמת אנחנו?
למה באנו לכאן?
מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
לעבודה.
לבית.
למשפחה.
לסביבה.

לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

נכון, צריך כסף.
צריך להתפרנס.
זה חלק מהחיים.
אבל זה כל הסיפור?

ובכלל —
כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
מה עובר עליי עכשיו?

מה טוב לי?
מה אני רוצה באמת?

ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
כי אני רק כלי.
רק תפקיד.
רק תוצאה.

אז מה באמת חשוב בחיים?

למה הוא ברא אותי?
כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

אז עבדתי.
הייתי עסוקה.
מצאת החמה עד צאת הנשמה.
מלאת סיפוק.

אבל מה באמת עשיתי?

סגרתי פגישות?
חתמתי טפסים?
עשיתי פרויקט מוצלח?
זה מה שעושה אותי שווה?

ומה עם הלב שלי?
הוא גם חלק בתמונה?

עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
אם טוב לי?
אם כואב לי?
אם אני עייפה?
אם אני זקוקה למשהו?

מה משמח אותי מבפנים?
מה מכאיב לי?
מה מתסכל?

איך אני מול הילדים שלי?
מול האיש שלי?
איך אני מול עצמי?

ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
ולא רק לעולם כולו?

כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
"מה אני מרגישה עכשיו"?

ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

לא עם הטלפון
לא עם הרשימות,
לא עם כל הרעש.

רק את
והלב שלך
והקב"ה.

זה לא חייב להיות במסע להודו.
ולא בצימר בגליל
זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

פעם ביום.
אפילו כמה דקות
זו לא שאלה של זמן
זו שאלה של רצון.

רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

בלי תפקיד
בלי תואר
בלי הספקים.

כמה זמן צריך בשביל זה?
כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

לפעמים זה רבע שעה הליכה.
לפעמים — לשבת מול חלון.
לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
בלי מילים גבוהות.
בלי ניסוחים.

רק ככה:

"ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

ומשם — מתחיל קשר.
רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
אבל זה לא באמת בדידות,
זה הכי ביחד שיש.

וכשנותנים לזה מקום,
משהו מתעורר.
הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
פתאום הופכת להיות המרכז.

את לא רק חיה.
את נוכחת.

לא רק מתפקדת.
אלא מרגישה.

והמרוץ?
הוא כבר לא שולט עלייך.

כי את — זוכרת בשביל מה באת.

ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

שנזכה.

Reactions: CynicalExplorer, יהודיפשוט, מַיִם שְׁקֵטִים ועוד 16 משתמשים19 //

0 תגובות

150

M

שיתוף - לביקורת תיאטרון האימוג'ים

ME!! //

21/4/25

מזל טובבבבבבבבב
הקלדתי בזריזות, משהה במכוון את האצבע על מקש ה 'ב', מנסה ללבות התלהבות מאין.

"את לא נורמליתתתתת". אבל באמת.
"איך הפתעת אותנווו" באמת הופתעתי. ונפגעתי ביחד.
"איזה מרגשששש."
מוסיפה אימוג'י עיני כוכבים.
אימוג'י מחייך עם עיני לבבות.
גוללת למטה, מחפשת עוד כמה בסגנון.
קופץ אימוג'י עם פה סגור ברוכסן. דווקא הוא מיטיב לבטא את הרגשתי. הרבה יותר מחבריו הקודמים.
אבל בחיים צריך חוכמה לא צדק. לא עכשיו לפחות. אז במקום אני מוסיפה אימוג'י מחייך עם 3 לבבות שמרוחים לו הפרצוף.
דביק כמתבקש.
גם אימוג'י מחבק.
שיהיה.
אם כבר אז כבר.

Reactions: איפה אתההה??, מחוברת לעצמי, במבה נוגט:) ועוד 25 משתמשים28 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 21/4/25

117

א

שיתוף - לביקורת ואינו עמנו.

אוראל סולטן //

20/4/25

ועכשיו יתפרסמו התמונות
יעלו המספדים
ההפסדים
שלנו

ועכשיו יעלו הכוונות
יטילו כוונות
עלינו

ועכשיו ישרפו הקשקושים
תתגלה האחדות
שלנו

ועכשיו נטמן צדיק
ופתאום כולם
שוקטים

ועכשיו
ודווקא עכשיו
ו(זה עצוב, אבל בדרך כלל רק) עכשיו
יתאחדו כולם

אני יודע

ואולם
אצלי
הדקירה הזו
שמרגישים
בכל פעם
שמודיעים

על צדיק
שנפטר
שנקבר
על זצ"ל

אילמות
וחור בלב
ונשימה
גרון רועד

ואיה החורבן
ואיה התקווה
ואייכה

לע"נ הרב מאיר ניסים מאזוז בן כמסאנה זצ"ל. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

Reactions: י. שלמה כהן, מקצה הארץ-:), נועם אלופה ועוד 12 משתמשים15 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/4/25

א

אוראל סולטן

תודה רבה!!!

עודכן לאחרונה 21/4/25

167

א

שיתוף - לביקורת אבחר מחדש להיות אחרת

איוליס //

9/4/25

ואם אחרים
הורו את דרכי
האם זו נשארת
הדרך שלי

ובחירותי
שחתמתי בדם
איך הן שוות
אם הן נבחרו
כי זו דרך משפחתי
ולכך נולדתי

ועד מתי אהיה
מתייסרת בתוכי
ושואלת למה לי
לצעוד בדרך
שלא אני טוויתי

ואם יהיה בי אומץ
אבחר מחדש
להיות אחרת
עדיין לא בוגדת
רק נועזת
קיימת

Reactions: ילדה של אמונה !!!, דינה הרשקוביץ, Sharsheret ועוד 20 משתמשים23 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/4/25

א

איפה אתההה??

שיר מהמם!! אהבתי מאד את המסר ואת הסגנון כתיבה. אם מתאים לך, אשמח מאד מאד שתפרסמי עוד שירים.

עודכן לאחרונה 20/4/25

1K

א

שיתוף - לביקורת הקוף זולל המטבעות מכה שנית

איש המילה הכתובה //

6/4/25

שלוש לפנות בוקר. התנפצות אדירה, חבטה עצומה ופיצוץ מרעיד. אימה.

אני מתעורר בבעתה כשלחדר מתפרץ שלומי בן השבע: "אבא, מישהו זרק לנו קוף דרך החלון בסלון", שאר הילדים מצטרפים להתקף החרדה המשפחתי, כאשר אשתי מובילה את הפאניקה בכישרון רב. זה שמישהו מתנכל לנו באמצעים מבעיתים באמצע הלילה, זה עוד סביר מבחינתה, אבל מה שבאמת מטריד אותה, זה לדעת מי העז לטנף את הסלון עם פגר של קוף אחרי שהיא כבר מרקה אותו לפסח?

אם הייתי זה שזרק את הקוף, לא הייתי רוצה לפגוש את אשתי באותן דקות. אימה משודרגת.

רק אני, בניגוד גמור לתחושות של כולם, הייתי מאושר. הרמתי ידיים לשמיים בהודיה עצומה. הודו לה' כי טוב. תכף יגיע לכאן צוות סופרים מספריית 'מחניים' כדי לתעד את הנס מקרוב. "פרנסה מן השמיים חלק 2", עומד לטרוף את שוק הספרים.

משפחתי נעצה בי עיניים של פסיכיאטר, "וכי הלחץ של פסח הכריע את שפיותך?", אמרו ללא אומר.

"היו נינוחים, היו שמחים, ילדיי היקרים", הבטתי אליהם במבט אבהי עוטף, "ההיסטוריה חוזרת, והיא נמצאת עכשיו בסלון ביתנו. ה' עשה לנו נס עצום, הסכיתו ושמעו לסיפור האדיר":

כידוע לכם, בימים אלה אני עוזר לחברי, עזריאל נחימוב, להוציא את ספרו לאור.

במסגרת זו התחברתי לבעל דפוס ערבי משכונת אבו תור בירושלים, שמדפיס ספרים במחירים זולים. הייתה לי סייעתא דשמיא והתחבבתי עליו, עד שהוא הזמין אותי לבקר אתמול באחוזתו המפוארת.

פחדתי ללכת לביתו, בכל זאת תקופה לא פשוטה, אבל רוח שמיימית כמו נשאה אותי לשם. בכניסתי לאחוזתו נדהמתי לראות קוף חמוד ששמח לקראת בעליו, הערבי מהדפוס.

האחרון ביקש להתרברב ברוב עושרו, והזמין אותי למרתף סודי שבו גיליתי אוצרות אדירים של מטבעות זהב עתיקים. התבוננו, אני, הוא והקוף, בארגזי הזהב, כשלפתע צדו את עיניי שולחן מעץ כבד, ועליו מטלית לניקוי. "כאן אני מנקה מדי יום את מטבעותיי החביבים", שיתף אותי הערבוש.

הרגשתי ששלחו לי משמיים נס פרטי בסגנון של איקאה – כל הרכיבים בפנים, נשאר רק להרכיב.

ברוב תושייה וחוכמה שמיימית שנחה על מוחי, התחלתי להנדס ולהרכיב את הנס הפרטי שלי, בהשראה היסטורית.

"בוא ואלמד אותך איך מנקים מטבעות", הצעתי לבעל הדפוס באדיבות, בעודי נוטל מטבעות ומתחיל ללחלח אותם בפי. הוא התפעם מהתוצאות המבריקות, ונראה כי אימץ את השיטה. בשלב הזה הזמנתי גם את הקוף לקורס המאולתר, "כדאי שילמד גם, הוא יוכל לעזור לך במלאכה", אמרתי לערבי הנחמד, שאכל את הלוקש הזה כמו דג פתי שמזנק בחדווה לחכתו.

הוא החמיא לי על הרעיון וביקש לשוב איתי לדפוס להמשך העבודה. לקראת היציאה מביתו שטחתי בפניו בקשה אחת קטנה: "לנו, היהודים, יש מנהג מוזר, לפיו זורקים לסלון הבית קוף מת בימים שלפני פסח. אז אם הקוף שלך ימות במקרה עד פסח, אשמח שתשלח כמה עובדים שלך שיזרקו אותו דרך חלון ביתי".

הוא גיחך, "למה שהקוף הצעיר והנמרץ שלי ימות?", שאל במבוכה. "אבל אתה יודע מה? אם הוא ימות בכל זאת, תקבל את מבוקשך", הבטיח משועשע.

סיימתי את הסיפור. כבר לא הייתי צריך להסביר כלום. העיניים של כולם נצצו. צעדנו יחדיו לסלון בשמחה אדירה ובשירי הלל.

הקוף שכב שם על בטנו הפקועה, ובדיוק כמו בסיפור המקורי, כל תכולת קיבתו נשפכה לכל עבר: בננות, במבה ובוטנים. ומטבעות זהב? אפילו לא אחד לרפואה.

המבוכה הייתה רבה. אך לפתע זיהיתי משהו נוצץ. התקרבתי והנה מבחנת זכוכית קטנה ובתוכה פתק מגולגל.

הרמתי אותה בעזרת כפפות, הוצאתי את הפתק וקראתי את תוכנו:
"יהודון טיפשון", נפתח הטקסט, "את הסיפור הזה של הקוף הדפיסו אצלי 'ספריית מחניים' לפני עשרות שנים. אהבתי מאוד את הסיפור הזה, והתחברתי במיוחד לדמות של הפריץ, שבהשראתו קניתי קוף ובניתי אוצר עם מטבעות זהב ועמדת ניקוי מתאימה".

וכאן הוא הוסיף כמה קללות עסיסיות שאמנע מלחשוף אותכם אליהן.

עמדתי שם ליד אשתי וילדיי, מושפל ונבוך, כאשר אשתי הודיעה לי בתקיפות שיש לי שלוש דקות לפנות את הפגר על כל תכולת בטנו.

Reactions: השנונה..., אין דברים כאלה, חיפאית!!!! ועוד 106 משתמשים109 //

14 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 20/4/25

א

איש המילה הכתובה

תודה רבה על תגובה מחממת לב

עודכן לאחרונה 19/4/25

190

ש

שיתוף - לביקורת לא יכול להשתחרר

שמואל אגסי //

8/4/25

אֶת מַקְלִי נָטַלְתִּי,
מַקֵּל הַנְּדוּדִים,
וּפָנַי אָחוֹר נָסֹבּוּ,
בְּאֵין גַּעֲגוּעִים,
אֶל שַׁעַר, אֶל חוֹל,
אֶל שְׁבְרֵי הַפְּסָלִים,
אֶל תַּתֵּי הָאָדָם
אֶל מַכּוֹת מַגְלֵבִים.
בְּעֵינַי שׁוּב רָצוֹת,
חזְיוֹנוֹת הָאֵימִים,
פִּגְרֵי הָאַחִים
הַמֻּטָּלִים בַּדְּרָכִים,
לְבֵנוֹת הַתֶּבֶן
סְפוּגוֹת הַדָּמִים,
קִירוֹת הַפּוֹלְטִים
זַעֲקוֹת יְלָדִים.
זוֹכֵר אֶת הַנִּילוּס
הָאֲפֵל, הַשָּׁחוֹר,
אֶת צְרָחוֹת הַתִּינוֹק
שֶׁהֻשְׁלַךְ ליאוֹר,
אֶת עֵינֵי אִמּוֹ
הַזּוֹעֶקֶת מָרוֹר,
אֶת פָּנֶיהָ הַבּוֹכוֹת
בַּגֶּשֶׁם וּבַקֹּר.

אֶת רֹאשִׁי הַכָּבוּל,
מְשַׁחְרֵר כְּבָר הָיִיתִי,
אִם לְעַצְמִי לְהַבְטִיחַ אַךְ לוּ יָכֹלְתִּי,
שֶׁזֶּהוּ שֶׁדַּי, שֶׁפָּנַי לַשַּׁלְוָה,
שֶׁשּׁוּב לֹא יַצְמִידוּ רֹאשִׁי לַאֲדָמָה,
שֶׁשּׁוּב לֹא תְּשַׁכֵּל אֵם אֶת יַלְדָּהּ,
שֶׁשּׁוּב לֹא יַשְׁלִיכוּ בָּנַי לַכְּלָיָה.
אַךְ עֵינַי לְמֵרָחוֹק
קָדִימָה צוֹפוֹת,
עוֹד אֶפְגֹּשׁ אֶת מִצְרַיִם
בְּרבוֹת הַדּוֹרוֹת.
עוֹד אֶפְגֹּשׁ אֶת נוֹגְשֶׂיהָ
בְּהִירֵי פָנִים,
עוֹטֵי מַגָּפַיִם קְסָדוֹת וְרוֹבִים,
וְגַם קְצָת אַחֲרֵי,
רְעוּלֵי פָנִים,
עוֹטִים עַל רֹאשָׁם
סְרָטִים יְרוּקִּים.

וְהוּא שֶׁעָמַד, שֶׁמִּכָּאן גְּאָלָנִי,
גַּם שָׁם יַעֲמֹד לִימִינִי לְהַצִּילֵנִי.
וְיָשִׁיב פְּדוּיָיו וְצִיּוֹן יְבִיאֵם,
כֻּלָּם, כְּששִׂמְחַת עוֹלָם בְּרֹאשֵׁיהֶם.

Reactions: אריאל ריבו, NOA#, סני ועוד 18 משתמשים21 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 19/4/25

ש

שמואל אגסי

ואוו! כיף לשמוע!

עודכן לאחרונה 19/4/25

159

A

שיתוף - לביקורת עדיין רוֹצָה.

Avigail Amram //

16/3/25

בס"ד

רוֹצָה להשליך,
יהבי עליו.

רוֹצָה לעצום,
עיניי אחריו.

רוֹצָה ללכת,
עד אינסוף וחזור.

רוֹצָה לעובדו,
עד יעלה האור.

רוֹצָה לרצות,
כטוב בעיניו.

רוֹצָה לכבוש,
ליבי ומאווייו.

ורוֹצֶה, אחר-
זקן וכסיל.

בחירתי לשחוק,
גבורתי להפיל.

אהבתי לכבות,
מסירות נפשי לעמעם.

תאוותי ללבות,
טוּב ליבי, לנמנם.

עדיין רוֹצָה.

Reactions: איוליס, תפוז ג'ינג'י, michmich ועוד 19 משתמשים22 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 19/4/25

A

Avigail Amram

וואו, איזה משמח לקבל תגובה שכזאת. @.חיה פ תודה!

עודכן לאחרונה 18/4/25

171

א

שיתוף - לביקורת מתי כבר יקרע לה הים?

אסתיאר //

18/4/25

הנה זה כבר כאן, שביעי של פסח, הלילה הגדול, כל עם ישראל יישב סביב שולחן אחד, ויספר וידבר בקריעת ים סוף.
אווירה של התחדשות והתרגשות.
הנה אנחנו כאן. ממש כאן.
קריעת ים סוף.
כמו שכתוב בחז"ל – חייב אדם לראות את עצמו כאילו עכשיו ממש הוא יוצא ממצרים, כאילו ממש עכשיו נקרע לו הים.
כל אחד והמצרים שלו.
וכל אחד וקריעת ים סוף שלו.
בבריאות. בפרנסה. בחינוך. בשלום בית...

מתי מעט ישבו סביב שולחן קטן.
שולחן שיש בו בדידות.
שיש בו, כאב. דמעות. תפילות.
שולחן ששייך רק להם – לבודדים.
לאלו שאין להם עדיין בית.
לאלו שאין להם מקום.

הם ימשיכו להסתובב בלילה הזה, עם הלב החצוי, במקומות חצויים.
בין אנשים טובים שהסכימו לתת להם מקום.
הנפש שלהם צורחת מכאב בדממה.
העין רואה אותם, והלב בוכה.

מה יהיה השנה הזאת?
מי יארח את הלב השבור הזה שאין לו כיסא לשבת עליו?
עוד פעם בבית של אמא ואבא – שמכווצים מדאגה, ומקומטים מדמעות?
עוד פעם אצל רבי שמעון בר יוחאי, בהכנסת אורחים?
או אולי שוב פעם – יחגגו הם לבד?

מתי יקרע להם הים?
לכל אלה שאין להם בית.
שאין להם מקום.
בתוך הלב הכואב הזה, שכל כך היה בטוח – שהשנה כבר יהיה אחרת.
ולא.
הוא שוב כאן.
הם כאן.
הכאב כאן.
הבדידות כאן.
עם אותה אנחה.
אותה מועקה.
אותה שתיקה.

כולם כאן. ברשימה אחת גדולה, מספרים את הסיפור הזה של הנידודים,
רשימת הבחורים – מעל מאה במספר.
עלבונות שנצברו בכל מפגש כזה.
בזיונות שנאספו בלי שאף אחד ידע,
אחרי כל ניסיון שלא צלח.
עוד פעם היא ניסתה.
והוא אמר שוב פעם לא.
ושבר לה את הלב לרסיסים.
רסיסים שזרוקים על הרצפה –
בכל העולם כולו.

בהמתנה.
מקשיבים.
לכאב.
לדממה.
להנחה.
להבלגה.
לשתיקה הזאת.
האין־סופית הזאת.
שנופלת לילה לילה על הכרית,
במיטה החצויה,
שבחלק האחורי של הבית החצוי.

מתי יקרע להם הים?
מי ייתן להם רוגע לנפש, חירות, אמון, תקווה, אמונה.
לכל הבודדים.
לכל אלה שלא הקימו בית.
שאין להם מקום.

מתי יקרע להם הים?
לכל המבקשים,
המחכים,
לאלו, שמתחננים בדמעות יבשות לרחמים.

בואו, נבקש בשבילם.
בשביל כל אלה שעדין לא זכו.
נקדיש כמה דקות של תפילה עבורם.
בשביל כל אלה שעדין מחכים על שפת הים, מחכים לקריעת ים סוף.
נתפלל, שיקרע עבורם גם.
כי גם הם –
כל כך רוצים שיקרע להם הים.
שנזכה.

Reactions: נסיך על חלל, ללי99, חיימקוש ועוד 18 משתמשים21 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 18/4/25

חוה אייזן

קטע חשוב שמעלה נושא שנדחק לעתים לשוליים במין מחשבה כזו של "רק שיקפצו למים ויקרע להם הים"... תודה...

עודכן לאחרונה 18/4/25

132

מ

שיתוף - לביקורת חג החירות, השאלה עבור מי?

מהללו //

11/4/25

עמוק באדמה, בעלטה,
משוועים עצמותיהם לבילוי.
מתוך הצער, בחרטה,
מייחלים צרותיהם לכילוי.
עם כל הדאגה, הבעתה,
מתפללים משאלותיהם למילוי.
אם שפחה על הים, ראתה.
גם הם מצפים, אליהו לגילוי.

כתבתם קטע עצוב? עצוב!
קראתם קטע עצוב? גם עצוב!
אבל אולי אפשר להתעלות טיפטיפונת מתוך כל העצבות הזו ולחולל איזה שהוא חידוש מגוון מלבד הדבר הזה-

וד"ל.

Reactions: ilan p, מוריופ, חוה אייזן ועוד 4 משתמשים7 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 18/4/25

ש

שמואל אגסי

שיר מצוין!

עודכן לאחרונה 18/4/25

80

ש

שיתוף - לביקורת מרור זה

שמואל אגסי //

17/4/25

גִישַּׁשְׁתִּי בַּחֹשֶׁךְ, רָאִיתִי אֲפֵלָה

נַהֲמוֹת הָרוּחַ נָתְנוּ בִּי אֵימָה

עַזּות הִיא הִכְּתָה בִּי, צָלְפָה בְּפָנַי

וְהַכְּפוֹר הַנּוֹקְשֶׁה יִיסר אֶת יָדַיי.

וּבַדֶּרֶךְ מַרְאוֹת קָשִׁים רָאִיתִי,

עַל פְּנֵי נְהָרוֹת שֶׁל דָּם חָלַפְתִּי,

עֲיירוֹת חֲרֵבוֹת, כְּפָרִים בּוֹעֲרִים,

צְוָּחוֹת זַעֲוָה, כִּידוֹנִים נִנְעָצִים.

וְאָרְכָה לִי הַדֶּרֶךְ מְלֵאַת תְּלָאוֹת

זְרוּעַת קוֹצִים שְׁבָרִים וּבוֹרוֹת,

גֵּאָיוֹת וגְּבָעוֹת בְּקָעוֹת וְהָרִים,

כֻּלָּם יְבֵשִׁים מֻכִּים וְצְחִיחִים.

לָנוּחַ עָצַרְתִּי בְּנְוֵה שְׁמָמָה,

סְלָעִים לוֹ סָבִיב וְעֵץ שִׁטָּה,

וְעַל עָנָף חָשׂוּף, בְּיָרֵחַ מואר

חוּם הָעֹרֶף, עוֹרֵב הַמִּדְבָּר.

לְעֶבְרִי הוּא מַבִּיט בְּעַיִן פְּקוּחָה,

מִתּוֹךְ מַקּוֹרוֹ בּוֹקַעַת צְוָּחָה,

וּבֵין הַמִּלִּים נֶחְבֵּאת שְׁאֵלָה,

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?

בקרו נא רבותי!

Reactions: אזמרגד, נסיך על חלל, אוראל סולטן ועוד 11 משתמשים14 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 18/4/25

ש

שמואל אגסי

תודה על המשוב. אבל אני חושב שכשמדברים על גלות ארוכה של 2000 שנה, התקופה שלנו היא רק פסיק קטן...

47

י

שיתוף - לביקורת דוֹר נַחְשׁוֹן - געגוע פשוט לקריעת ים סוף

יהלום-יצירות מלוטשות //

18/4/25

כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת מְצִיפוֹת עַד נֶפֶשׁ
גּוֹעֲשׁוֹת
מְאַיְּמוֹת לְהַטְבִּיעַ

כְּשֶׁהַמְּרִירוּת גּוֹבֶרֶת
מְבִיסָה לוֹחֲמִים מְנֻסִּים
סוֹגֶרֶת

כְּשֶׁהַגָּלוּת מִשְׁתַּלֶּטֶת -

הָעֵינַיִם אֵלֶיךָ נְשׂוּאוֹת
שֶׁתִּקְרַע וְתִּבְקַע
לְדוֹר נַחְשׁוֹן

גָּאַל עַם מִסִּבְלוֹתָיו
הָאֵר בָּהֶם אֶת אֹרֶךְ וּרְצוֹנְךָ

Reactions: אוראל סולטן, מנוחה כהן, חוה אייזן ועוד 2 משתמשים5 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 14/4/25

328

שיתוף - לביקורת פסח שני

חוה אייזן //

10/4/25

לקראת הפסח השני מאז תחילת המלחמה
עלו בי כמה הגיגים....

וזה מה שכתבתי בפסח הראשון:
מה נשתנה
כנגד ארבעה
מכור לגוי

Reactions: צלולה, אהרן 1, RU1 ועוד 13 משתמשים16 //

10 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 14/4/25

חוה אייזן

לדעתי לא ממה שאני יודעת לפחות על רובם

עודכן לאחרונה 14/4/25

2K

א

שיתוף - לביקורת עויזר מנסה להתחתן

אשר צ'סקו //

18/3/25

כשהוא הסביר לה בפגישה הראשונה שאֶת הפרוז'קטור הסגול בעין הוא קיבל כשמעד על שפיץ של סטנדר – זה היה שקר!

האמת הייתה שכמה דקות קודם לכן, הוא נכנס לקיוסק במטרה להרוות את צימאונו. וכאחד שמעדיף את הקולה כשהיא קרה, הוא שרבב את זרועו עמוק לתוך המקרר והניח אותה על הבקבוק האחרון. דא עקא שלהוציא את היד כשהיא סוגרת על בקבוק הייתה משימה מורכבת יותר - שכן החלל היה צר. אבל עויזר כמו עויזר לא שם את ליבו לכך וכשהוא משך בנונשלנטיות את הבקבוק החוצה, נמשכו איתו יחד 12 בקבוקי זכוכית נוספים.

"אופס נפל..." מלמל עויזר המופתע.

המוכר שלא היה אדם אצילי לא ראה את הדברים בעין יפה, ולאחר דין ודברים קצר, הצמיד לעויזר אגרוף עוצמתי ישר לארובת העין. סתם שיהיה...

במחשבה שניה... אולי באמת הוא לא היה מוכרח להתעקש על הבקבוק שבידו...

וכך כשהוא טעון בסט קללות (במגוון שפות) עויזר מילט את עצמו מהחנות, אלא שעכשיו חוץ מצמא הוא היה גם רטוב... וכמובן... נוסף לו פנס עצום בעין.

חרף הקושי להרשים במצב כזה, עויזר בחר למרות הכל שלא לדחות את הפגישה. אחרי הכל הוא כבר שנה בשידוכים וסוף סוף משהו התקדם לכדי פגישה. הוא יגיע במיטבו ויהי מה.

הוא יישר את הגב, סחט את מכנסיו והידק את עניבתו המשובצת - שהייתה רחבה דיה כדי להסתיר חלק ניכר מהכתמים.

וכך כשהוא עייף אך עייף נכנס בשערי בית המלון.

שתי הראשונות שהוא פנה אליהן - סתם לא היו מיועדות אליו. השלישית גם לא - היא הייתה המלצרית. אבל ברביעית לאחר שהציג את עצמו - הוא מצא את האישה שחיפש, אם כי לא בדיוק כפי שחלם... (לעויזר לא היה מודעות עצמית גבוהה.)

את הפגישה עויזר פתח בברכת 'שהכל' משמעותית וגמע אל קרבו קנקן מים - שלם(!) - לעיניה הפעורות של המיועדת - שמכאן ואילך נקרא לה שושי. או אז הוא השמיע אנחה עמוקה ופנה אל השיחה עצמה.

את תוכן השיחה נשאיר ביניהם לעת עתה, אך את רגע הסיום - כשעויזר גילה שאין לו איך לשלם - קשה היה לפספס...

מסתבר שבתוך כל ההתרחשות וכשהיה עסוק בלהציל את חייו, עויזר לא שם לב שהוא משאיר אחריו את הארנק - אבוד בזירתו של המוכר, שכאמור - לא היה איש רך במיוחד.

"אוי ואבויייי!!!" זעק עויזר וקרס לתוך הכורסא. "הארנק נשאר בקיוסק...!!!"

"אז בוא נלך לקחת אותו." הגיבה שושי בפשטות של מי שאינה יודעת את טיב היחסים בין הבעלים למוצא הישר....

אך עויזר, שידע במה הדבר עלול להיות כרוך לא קפץ על הרעיון. מבחינתו הוא היה מוותר על הארנק בלב שלם - בכל זאת הרי חפץ חיים הוא. אבל מצד שני, כל חסכונותיו, תעודותיו, מסמכיו וכרטיסיו היו כלואים שם. שלא לדבר על פתקי חשבון הנפש שמופקרים עתה לעין כל...

בלית ברירה הוא החליט לצאת לנסות את מזלו. מי יודע, אולי החליפו משמרות...??

כשהתקרבו למקום עויזר החל להרגיש שלא בטוב. הוא נוכח לראות ש'חמלניצקי' עדיין שם. גורף קוקה-קולה. על כן הוא החליט להמתין עם כניסתו עד להזדמנות המתאימה.

הוא אמר לשושי שמזג האוויר נעים ושהוא "מעדיף לטייל קצת בסביבה לפני שהוא אוסף את הארנק". לא שהיא הבינה את הרציונל, אבל מה הוא יאמר לה?! שהוא מעדיף לאבד ארנק מאשר למות ערירי ב'פיצוציית סעדיה המתוק'...??!!

זה היה קצת מוזר. הם חגו סביב החנות במעגלים - כאשר עויזר אינו מרוכז בעליל -אבל מנצל כל הַקַפַה להציץ פנימה באמצעות עינו הימנית בלבד. ואז נאנח..

שושי מצדה לא שאלה שאלות. היא הייתה אישה כשרה. אבל רבותיי, גם אישה כשרה מתחילה לשאול שאלות אחרי 45 דקות וכשכואבות לה הברכיים...

הוא בתורו לא רצה לגלות לה את האמת, הוא רק אמר ש"לעת עתה הכי נכון להשאיר את הארנק בחנות ולסיים את הפגישה".

הם הגיעו הביתה ברגל. לעויזר כאב הראש. לשושי היו ספקות בעניין ההתאמה ביניהם. כשהשדכן התקשר לברר "איך היה?", עויזר לא באמת ידע לענות לו. הוא הרי עדיין היה הלום קרב, כאב לו. הוא לא שמע מילה מכל השיחה ביניהם...

אבל הוא בהחלט רצה להמשיך. הוא לא שילם את כל רכושו, עיוורון חלקי וזעזוע מח - רק בשביל שזה ירד אחרי פגישה אחת!

***

נ.ב.

למחרת הוא קיבל תשובה חיובית. ועל הפגישה השנייה ביניהם – תקראו (אולי) בפרק הבא.

Reactions: חוי!, אמא של :-), חנה ש. ועוד 87 משתמשים90 //

11 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 14/4/25

י

יוסף יצחק פ.

כתוב טוב עם מהלך לא שגרתי ומקורי. יפה מאוד. מצד אחד הפסקאות קצת קצרות מדי, מצד שני (תתעלם ממה...

עודכן לאחרונה 11/4/25

204

ל

שיתוף - לביקורת פסח ראשון. ושני. ושלישי.

לוטם //

10/4/25

כמובן בתפילה ובתקווה,
שעוד השנה
נהיה כולנו ביחד
בירושלים.

המילים:
אִם
בַּפֶּסַח הָרִאשׁוֹן
לֹא הֶאֱמַנּוּ
שֶׁהֵם עֲדַיִן שָׁם
צִפִּינוּ, הִתְפַּלַּלְנוּ
הִתְאַכְזַבְנוּ וְכָאַבְנוּ.
הִנֵּה
הִגִּיעַ כְּבָר הַפֶּסַח הַשֵּׁנִי
וְהֵם
עֲדַיִן שָׁם.
חַיִּים בְּעוֹלַם הַשֶּׁקֶר
חֶלְקָם בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת.
וְכֻלָּנוּ
בְּתִקְוָה וּבִתְפִלָּה
שֶׁבַּשָּׁנָה הַבָּאָה
יַגִּיעוּ כֻּלָּם
לִירוּשָׁלַיִם
לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

Reactions: מנוחה כהן, שיוותי ה’ לנגדי תמיד, אבואלה ועוד 7 משתמשים10 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 11/4/25

ל

לוטם

אולי הייתי יכולה לנסח את זה יותר מדויק. בגדול הכוונה ל-חיים או ח"ו נרצחים. חיים בעולם השקר, או...

עודכן לאחרונה 10/4/25

135

שיתוף - לביקורת וְגָאַלְתִּי

צביה ר. //

9/4/25

וְהוֹצֵאתִי
כָּל מָה שֶׁנִּכְנַס בְּלִי רְשׁוּת אֶל לִבִּי וְקִמֵּט אוֹתוֹ,
וְלֹא הָיָה לִי מְגַהֵץ שֶׁיְּטַשְׁטֵשׁ קִמְטֵי דְּמָעוֹת, רַק יָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.

וְהִצַּלְתִּי
אֶת דַּעְתִּי שֶׁהָיְתָה שְׁבוּיָה בְּדֵעוֹתֵיהֶם הַקְּדוּמוֹת שֶׁל אֲחֵרִים,
לֹא הִצְלִיחָה לְהַבְדִּיל, פִּתְּחָה תִּסְמֹנֶת שְׁטוֹקְהוֹלְם.

וְגָאַלְתִּי
אֶת גַּחֶלֶת רְצוֹנוֹתַי הַכְּמוּסִים, הַבּוֹעֲרִים,
מִתַּכְתִּיבָיו שֶׁל עוֹלַם שֶׁכִּבָּה, הִשְׁאִיר בִּי אֵפֶר דַּק וְכָנוּעַ.

וְלָקַחְתִּי
נְשִׁימָה עֲמֻקָּה אֶל רֵאוֹתַי הַמְּכֻוָּצוֹת, הַטְּרוּפוֹת.
נָשַׁפְתִּי גָּלוּת אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.

וְהֵבֵאתִי
גְּאֻלָּה לְנַפְשִׁי.

Reactions: יוחנן ק, הדסה♥, מלי וייס ועוד 14 משתמשים17 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 10/4/25

מ

מהממתתת

נכון. אבל עדיין חושבת שכדאי לטובת הקוראים:) שיזכרו אותו יותר... ולא יאבדו בין העומק של כל מילה...

עודכן לאחרונה 10/4/25

813

7

שיתוף - לביקורת מונולוג כואב של אמא בערב פסח

7שבע7 //

5/4/25

אני לא יודעת מה לעשות איתה כבר.
סך הכול היא באמת טובה - עוזרת, מנקה, מסתובבת מפה ולשם בלי תלונות, דואגת לבגדים לכל הילדים. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
אבל לאחרונה אני לא יודעת מה קרה לה.
אם היא לא הייתה רק בת שמונה הייתי אומרת שהיא הזדקנה. אבל נו - היא רק בת שמונה, מה לה ולזקנה.
אולי זה בגלל ערב פסח. היא באמת עובדת שעות נוספות לאחרונה - מנקה גם צעצועים בנוסף לכול, ואת החלקים של העגלה, ואת כל המפות - זו באמת עבודה קשה.
אולי באמת אני מצפה ממנה יותר מדי?
אבל באמת - היא כבר התחילה בעבודה, כבר שפכה את כל המים, כבר הוסיפה סבון והתחילה להקציף - אז למה היא נעצרת באמצע? למה היא לא מסיימת את העבודה כמו שצריך??
ומילא הייתה נעצרת ומשאירה את העבודה למישהו אחר. אבל לא. היא פשוט נתקעת עם כל המים והסבון, וכששואלים אותה מה קרה היא רק מצפצפת עלינו ולא מוכנה להיפתח.

אני באמת לא יודעת מה לעשות איתה כבר.

מכונת כביסה יקרה שלי,

האם תואילי לעבוד כיאות בערב פסח זה?

לא רוצה כבר להחליף אותך שוב...

Reactions: צלולה, אשר צ'סקו, HennyS ועוד 41 משתמשים44 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 10/4/25

7

7שבע7

באמת התלבטתי אם לטשטש את הפאנץ' או לא... בסוף בחרתי ברעיון שזו חידה ;)

עודכן לאחרונה 10/4/25

2 3 3K

א

שיתוף - לביקורת רעב של אשכנזים

איש המילה הכתובה //

2/4/25

יום חמישי של פסח. אני כבר לא רואה אנשים בעיניים, רק תפודים בעלי שיער שמתגלגלים ומקפצים במדרכות, וביצים קשות שנוהגות ברכבים.

חזיון תעתועים. תוצאה אומללה של תזונה חד-גונית ולא מגוונת – משבר הומניטרי פנים-גופני.

המוגלובין נמלט מגופי, המערכת המטבולית הכריזה על שביתה כללית והקיבה מזמרת את הלל השלם בנוסח קרליבך חינני.

לארוחת בוקר שוב שתיתי בורשט מזעזע שסבתא הכינה ועקבה אם אני מסיים עד הסוף, ואכלתי מצה/דיקט, תפוח אדמה מעוך עד אובדן זהות, מעורבב בביצים קשות מרוטשות ואבוקדו במרקם ובצבע שגם במעבדה של מחנה שורה היו מתקשים לזהות אם מדובר באבוקדו, או בסנדוויץ' טונה שנשכח למשך שנתיים בתיק.

לאחר הארוחה אני גורר את עצמי לדרשת חול המועד בבית הכנסת. בחדר המדרגות אני פוגש את אשר אוחיון, השכן מקומה 4.

הוא נראה שבע כמו שבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר בחלומו של פרעה.

כרסו מזדחלת לפניו, היא מלאה בכל טוב מצרים.

"אתה נראה כחוש שכני היקר", הוא פונה אליי בקול שבוקע היישר מאוצר גדוש במיטב הקטניות וטובי פריטי המזווה. "אתם צמים כל החג, אה?", המשיך לזרות לי מלח על הפצעים.

חיוור ומושפל וחסר כוחות לענות, הסתכלתי על מבטו המשועשע, והחלטתי להילחם על כבודי וכבוד עדתי.

"אכלתי ועוד איך", עניתי כמו חמאסניק שמת מרעב אך מתייצב על קערת אורז הפוכה ומלוקקת מלפני שבוע, עם תנועת ניצחון מזויפת.

"הרגע סיימתי ארוחת גורמה מפוארת", שקרתי.

"אפשר לשמוע מה היה בתפריט?", התעלל בי מר אוחיון.

"בטח", אמרתי והתחלתי לפרט בלהט מגרה, "קרפצ'יו תפוחי אדמה, על מצע של ביצים עשויות לשלמות ונגיעות קרם אבוקדו קטיפתי, מוגש לצד קראסט מצות מתפצח ומשקה סלקים בגוף עגלגל, בעל חמיצות נועזת ומתיקות מענגת".

התיאור המכובס לבורשט כבר היה יותר מדי לגופי החלוש. קרסתי לאחור. נחבלתי בראשי. קמתי מהר, הספגתי דם בטישו ורצתי למסור אותו למכון לבדיקות גנטיות, בתפילה ובתקווה לגלות גן מרוקני.

Reactions: NOA#, השנונה..., שחור&לבן- ברזל ועוד 171 משתמשים174 //

40 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 10/4/25

א

איש המילה הכתובה

ענק 😂😂😂 תודה רבה! איזה כיף לשמוע! באחת התגובות הראשונות באשכול זה, הבאתי התייחסות של האקדמיה...

עודכן לאחרונה 10/4/25

172

י

שיתוף - לביקורת די, עזבו את הסמרטוט רגע!

יהלום-יצירות מלוטשות //

10/4/25

רגע!

קחו את העצבים,
הלכלוכים העקשנים,
הילד הרעב,
חוסר ההספקים,
השכנים שסיימו אתמול,
הבוקר שחמק,
האופק הנעלם,
הייאוש הנורא,
הכל...

והרימו מבט,
מחויך או נואש.
הקדישו אליו הכל.
הוא מתענג על זה.

זה בשבילך, אבא'לה.

זהו, פשוט.
כעת המשיכו,
בהצלחה...

Reactions: סבתא חביבה, מיריכ, kshir ועוד 20 משתמשים23 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 10/4/25

י

יהלום-יצירות מלוטשות

תודה. קל כל-כך לשכוח את המטרה בקלחת הזו..

עודכן לאחרונה 10/4/25

347

מ

שיתוף - לביקורת סוגי אנשים בערב פסח🫢

מימיי //

3/4/25

המעופף - אופס, לא ניקיתי כבר את המקרר? באמת היה לי מוזר שהוא כזה נקי אחרי חודשים שלא נגעתי בו..

המחפף - אממ, נראה לי שזה ממש בסדר לעבור בקטנה על ארונות המטבח. מה כבר יכול להיות שם?
(בבדיקת חמץ - בייגלה במגירה של הסירים? איך לא ראיתי אותו קודם?!)

העצבני - ילדים תקשיבו אליי!
אין ספרים, אין טיולים, אין חברים, אין אוכל ואין שינה עד שהכל פה כשל''פ כשל''פ. מובן?!

הנמרח - בקטנה פסח, שבוע וחצי שבועיים - אני מסיים הכל, אין לחץ..
(ערב בדיקת חמץ - נו טוב, נכון שהתחלתי בסוף רק אתמול, אבל יש כאלה שה' נתן להם בינה שביום אחד אפשר לנקות את כל הבית).

הפסימי - שוב אנחנו שבוע לפני החג והכל בלאגן. אין, פשוט ידעתי שהיינו צריכים לסגור את הבית לכל הפסח ולנסוע לאנשהו.
עכשיו לעולם לא נספיק להגיע מוכנים.

המושלם - אני? אני סיימתי מזמן לנקות. התחלתי לבשל כבר לפני חודש, יש לילדים את כל הדברים שרוצים לחג, ואפילו אפיקומנים כבר קניתי.

אני כנראה הטיפוס הדחיין.
למה? כי במקום לנקות אני נמצאת כאן..

איזה סוג אנשים אתם?
נראה אתכם מוסיפים עוד!

Reactions: מיריכ, Ayala10, אינפרא ועוד 20 משתמשים23 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 10/4/25

ש

שמואל אגסי

הידען (והעצלן) - אבק זה לא חמץ!!! (פירורי לחם דווקא כן...)

עודכן לאחרונה 9/4/25

2 3 4 4K

ק

שיתוף - לביקורת ספר נוער בוגר חדש - רפאל

ק. כצן //

22/12/24

כמעט סיימתי לכתוב את ספרי החדש. הפעם ניסיתי לכוון לגיל יעד של נוער ונוער בוגר. הספר נושא מסר שלא ראיתי כמותו בשום מקום, והעלילה באמת מפתיעה (ולא רק בגלל שאני כתבתי אותה). ראיתי את הרעיון בחלום בלילה של ראש השנה... (באמת!

) ואני יודעת ש"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים", אך העלילה הייתה מדהימה והמסר מפעים, ובכל זאת זה הרי ראש השנה... ולכן תפסתי את הרעיון בשתי ידיי.

העלילה מתרחשת על רקע היסטורי מורכב, כמאה שנה לפני גירוש ספרד, בתקופת פרעות קנ"א, וברקע מככב התשב"ץ.
כל הספר כתוב בגוף ראשון ובהווה, חוץ מהפרק הראשון, של זכרונות ילדות, הוא כתוב בעבר.

אני מתכוונת לפרסם כאן קטעים נבחרים לעיונכם, ואשמח מאוד לקבל ביקורת בונה!

פרק א - סוף ההתחלה

רוב האנשים אינם מסוגלים להצביע על הרגע המדויק שבו הסתיימה ילדותם, אבל אני זוכר אותו כאילו התרחש אתמול.

"הנה השלישי! אני רואה אותו!" זעק זכריה, אחי, הישר לתוך אוזני.
שכבנו על הדשא, מוקפים בשיחי ורדים פורחים, מביטים בשמיים שהלכו והתכהו באיטיות.

האור האחרון של היום האיר את פנינו, והבחנתי כיצד עיניו החומות של זכריה—אותן עיני דבש שאמא תמיד אמרה שירשנו מאבא—הבריקו מהתלהבות. שערו השחור היה סתור מעט מהדשא, ואני לא יכולתי שלא לחייך למראה ההבדל בינינו; בעוד ששערי, בהיר יותר ומטושטש באור השקיעה, נראה כאילו היה שייך לאח אחר לגמרי, עינינו דיברו על הדמיון שלא ניתן להכחיש.

אחוזת משפחת מרון הייתה מהמפוארות שבאחוזות סרגוסה, ולמען האמת, אינני בטוח שהיה לה מתחרה.

כמשפחתו של שגריר המלוכה, הורשינו לגור מחוץ לרחובות הגטו היהודי. גם הגטו היה מלא בבתי פאר, אבל אף אחד מהם לא השתווה לאחוזה שלנו.
האחוזה השתרעה על פני שטח רחב ידיים, עם אכסדראות מעוטרות בגילופי עץ מעודנים, שעליהם השתרגו שריגי גפן בימות הקיץ. החלונות הגדולים, המקושתים, עוטרו בוויטראז'ים צבעוניים שהטילו על הקירות צללים מרהיבים כשרוח קרירה נשבה דרכם. בעיניי הילדיות שלי, נדמה היה שהאחוזה עצמה נושמת; רוטטת חיים וקסם.

בכל פינה עמדו כלי בדולח, כסף וזהב, מעוטרים בהידור ומסודרים בקפידה בארונות עץ מהגוני ובוויטרינות מבהיקות. השמועות על אוצרות המסתורין שבמרתפי האחוזה לא נעלמו מאיתנו הילדים; חיטוט במרתף היה בעינינו משימה שדרשה אומץ של אבירים.

הורינו דאגו ליצוק ילדות של שלווה עבורנו. אך לעיתים, כשהיינו מתפרצים בסערה אל אחד החדרים, תפסנו מבט חטוף בענן דאגה שחלף על פניה האציליות של אמי.

את אבי, לעומת זאת, ראינו לעיתים נדירות. תפקידו כשגריר חייב אותו לשהות באנגליה הרחוקה והעוינת למשך תקופות ארוכות.
"בבקשה, תתפטר," התחננה אמי כמעט בכל פעם כששב הביתה לחופשה קצרה.
"איני רשאי לבחור את התפקיד שיעד לי הכל," ענה אבי תמיד, בקולו העמוק והרגוע. מילותיו היו יצוקות כאבן, אך באותו הזמן היה בהן צער שבקושי הצליח להסתיר.

באותו מוצאי שבת, שכבנו על הדשא וספרנו כוכבים. פינו עוד היה מלא מטעם הקרמל של הקינוח, שאותו הצלחנו לקבל אחרי תחנונים עיקשים לאומנת שלנו. אפילו בחלומותינו הפרועים ביותר, לא העלינו בדעתנו שזו תהיה השבת האחרונה שלנו באחוזת מרון.

"אסור להסיט את המבט, כבר אמרתי לך!" עניתי לזכריה בחיוך. "את שלושת הכוכבים צריך לתפוס במבט אחד."
"נכון! תראה, רפאל," השיב אחי בהתלהבות, בעודו מצביע על השמיים וסופר בקולו הגבוה והצלול: "אחת! שתיים! שלוש!"
נאלצתי להסכים איתו, מצביע גם אני וסופר אחריו: "אחת, שתיים, שלוש."

קפצנו על רגלינו, צועקים ומקפצים כאחוזי דיבוק:
"ברוך המבדיל בין קודש לחול,
את חטאתינו הוא ימחול,
זרעינו וכספינו ירבה כחול
וככוכבים בלילה!"

בקצה שדה ראייתי הבחנתי בתנועה מוכרת. הרמתי את הראש וראיתי את רודריגו דה אלברדו, הילד מהאחוזה הסמוכה, משרבב את ראשו דרך החלון ועוקב אחרינו, כמו תמיד.
עיניו הבהירות נצצו תחת קרני השמש השוקעת, אך היה בהן גם שמץ של עצבנות נסתרת.

אביו של רודריגו, אדם קפדן וקשה יום, מעולם לא חייך אליו, ואמו, שתככי הארמון עניינו אותה הרבה יותר מבנה היחיד, כמעט שלא הקדישה לו מזמנה. הילד נותר לחסדיהם של מוריו הקשוחים והמנותקים, וכמה פעמים ראיתי את מבטיו המשתוקקים כשהשתובבנו בחצר האחורית שלנו. לעיתים רחוקות הצליח להימלט ממשגיחיו ולהשתחל דרך הגדרות המפרידות בין האחוזות.

אני זוכר במיוחד את הפעם האחרונה שזה קרה. הוא נתפס על ידי אמו, וצעקותיו מהמלקות שחטף הדהדו באוזנינו עוד זמן רב. גם את צעקותיה של אמו שמענו, חודרות דרך כל אבן וקורה.

"כיצד נפל בן הדוכס הנעלה להשתובב עם הכלבים היהודים הטמאים?!" היא צרחה בהיסטריה, ואנחנו הסתתרנו מאחורי השיחים, מבועתים.

רחמתי עליו. הרמתי את ידי ונפנפתי לעברו, ואז רצתי אחרי זכריה אל תוך הבית להודיע לאמי על יציאת השבת.

עד לפני כמה שנים, כשאבי לא היה בבית, בחורי ישיבה היו מגיעים לערוך הבדלה. אבל מאז שגיסתה של אמי זכתה להינשא לבחיר הישיבה, הרב שמעון בן צמח דוראן—שמעבר להיותו תלמיד חכם מופלג, נודע גם כרופא מומחה וקיבל אישור להתגורר לידינו—היינו צועדים כולם יחד לביתם במוצאי שבת.

עמדנו ליד הדלת, חסרי סבלנות, ממתינים לאמי שתסיים להתארגן ליציאה, כשהדפיקה נשמעה.

אמא סימנה לנו לעלות למעלה, ורב המשרתים שלנו מיהר לפתוח את הדלת. ברגע שהיא הפנתה אלינו את גבה, חמקנו מעבר למחיצה שהפרידה בין שני חלקי אולם הכניסה, והצצנו לעבר הפתח.

בדלת עמד הדוכס פרדו דה אלברדו בכבודו ובעצמו, מלווה במשרתו האישי.
הוא היה חיוור, עיניו השחורות והעמוקות ניצנצו בחושך, ומבע פניו היה חמור, כאילו נשא עמו את משקלו של כל העולם.

אמי מיהרה לקבל את פניו, ידיה רועדות. ידעתי משיחות המבוגרים שהתגנבו לאוזני הסקרניות כי הדוכס היה אמור ללוות את אבי בנסיעתו האחרונה.
"כבוד הדוכס," לחשה אמי, שחיוורון פניה התחרה באור העששיות, "כבר חזרתם?"

הדוכס פתח את פיו ושיעול יבש פרץ ממנו. לאחר שנרגע, אמר בקולו היבש:
"אינני איש בשורה היום, דונה מרון..." הוא הסיט את מבטו מאמי והוציא מכיסו מעטפה חתומה.
"המלך חואן הראשון ירום הודו החליט לשנות את מדיניות החוץ בפתאומיות. הוא כרת ברית עם צרפת, שכידוע נלחמת באנגליה כבר שנים ארוכות. הידיעה הזאת לא הגיעה אלינו בזמן. כשהגענו לנמל הממלכה, התנפלו עלינו שליחי המלך הנזעמים. בעור שיניי ובניסי ניסים הצלחתי להימלט מהם, אבל בעלך, דונה, כבר אינו איתנו..."

פניה של אמי איבדו את צבען, עד שאפילו שפתיה הפכו לבנות. היא צנחה על הרצפה, חסרת אונים.
זעקות אנשי האחוזה מילאו את האוויר. המשרתת האישית של אמי מיהרה אליה, בעוד הדוכס דוחף לידיה את המעטפה ומסתלק בבהילות, מלווה במשרתו.

שאר המאורעות של אותו ערב נחרתו בזכרוני כערבוב של זעקות, בכיות ואובדן. אני ואחי נשלחנו במהירות מביתנו אל ביתו של הרשב"ץ.
הדודה בונגודא דאגה לסדר עבורנו מקומות לינה, ועיניה נצצו מדמעות שלא הפסיקו לזרום.

זכריה נרדם לאחר זמן קצר, אך אני לא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה.
"אנחנו יתומים עכשיו," לחשתי לאחי הישן, מלטף את שערו השחור שכה דמה לשיערו של אבי. המילים האלה, שהעזתי לבטא בפעם הראשונה, רעדו על שפתיי והרעידו כל נים בליבי.

זיכרונות הילדות, מטבעם, הם כיריעה חתוכה ומחוררת, חסרה במקומות רבים. הדבר הבא שאני זוכר היה מהומה של ריצות פזיזות ונמהרות של משרתי הבית, אורזים כל חפץ שניתן להעברה. עגלות סגורות ושחורות חנו לצד הבית באפלת הלילה, בעוד אמי החיוורת נתמכה בידי האומנת המבוגרת, ועזיבתנו התבצעה במהירות חסרת רחמים.

בין הצעדים הנמהרים והלחישות, הצלחנו לקלוט מילים שחזרו שוב ושוב, כמו הדהוד מבהיל באוויר: "פרסונא נון גרטא"—אישיות בלתי רצויה. המילים נאמרו בפחד, כמעט ביראה, אבל הן חדרו אלינו, ילדים קטנים, בצורה הברורה ביותר.

"איננו רצויים," חשבתי לעצמי, והמשמעות הבהירה הזו צרבה בתודעתי כמו להבה. גם בלי להבין עד תום את הפוליטיקה או ההקשר, הרגשנו את הנטל הכבד שנשאב לתוך עולמנו.

"אתם תאהבו את החיים באי. מיורקה היא מקום נהדר לרפא פצעי רוח ונפש," נידבה האומנת הסבר מצונזר ליתומים המבולבלים. "תגורו בביתה המרווח של סבתא, ואוויר הים בוודאי יעשה טוב לכולם."

Reactions: יצחק., שטרחמוס, RPO ועוד 48 משתמשים51 //

69 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 9/4/25

ק

ק. כצן

תודה יקרה על המשוב החם!! פסח כשר ושמח!!

עודכן לאחרונה 9/4/25

230

א

שיתוף - לביקורת תדרוך אחרון לפני מבצע מכריע במנהרות

איש המילה הכתובה //

9/4/25

הם עומדים שם במעגלים. מתוחים. דרוכים. מבינים את גודל האירוע.

אין צורך בנאומי מוטיבציה. הנסיבות ברורות, המטרה מקודשת והצורך לפעול דחוף ומובן מאליו.

זה אחד התדרוכים החשובים שנתתי בחיי, "שלום לכולם", מילותיי בוקעות את השקט הסמיך, "זו ההכנה האחרונה שלנו לפני שעת הפעולה. בפעם הבאה שניפגש, זה כבר יהיה בפעילות המבצעית", פלורסנט אחד מעלינו מתחיל למצמץ, לא עומד בלחץ.

"יועדתם לרגע הזה. הוכשרתם היטב כדי להיות בו הכי מקצועיים וחדים. מרחב הפעולה מוכר לכם היטב. פירים ומנהרות הפכו לביתכם השני, או שמא הראשון.

"בעוד כולם בורחים מהעולם המפחיד שמתחת, אתם רצים אליו, נכונים לכל אתגר שהוא מזמן לכם.

"אבל הפעם המשימה קשה ומורכבת, אפילו למקצועיים כמוכם. האויב שמחכה לכם שם למטה מתוחכם וחמקמק. הוא מכיר את מרחב הלחימה הרבה יותר טוב מכם, והוא רגיל לתנאים התת-אנושיים השוררים שם.

"הוא פצצה מתקתקת. שעון החול התהפך, ואם לא נשים עליו את ידינו בשעה היעודה, אוי לנו ואבוי לנפשנו.

"מרחב הפעולה עמוק, צר, מפותל וקשה לתנועה. הוא גם ממש לא סטרילי – רווי חיידקים וחסר חמצן - ולכן אי אפשר לשהות בו יותר מדי זמן. כוח החוד הראשון ירד למשימה. ככל שיתקשה להשלים את עבודתו, ייסוג לאחור ויאפשר לכוח חד ורענן יותר לתפוס את מקומו.

"אני צריך אתכם מפוקסים, מדויקים ובעיקר חדים. חדים מאוד.

עכשיו, קיסמי שיניים יקרים שלי, לכו לצבור כוחות. ניפגש בנקודת הציון בשבת, עשר דקות לפני סוף זמן אכילת חמץ".

Reactions: המהר"ל מפרוג, חיים גמזו, T;) ועוד 31 משתמשים34 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 9/4/25

א

איש המילה הכתובה

תודה רבה רבה, כיף לקבל את התגובות שלך כל פעם מחדש!

קהילת כתיבה מקצועית

פרק א - סוף ההתחלה​

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

אהבת את הפורום? שתף>>

פרק א - סוף ההתחלה