קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
"זה מתכון אש. תרשמי, תרשמי – מוקפצים על מחבת בטיגון איטי".

השמש שולפת קרן חדה. משרטטת בעזרתה את המתכון על חולו של מדבר יהודה.

"אתה שם את המחבת על אש נמוכה, משהו כמו 42 מעלות חום", פותח אחראי המתכונים בצבא השמיים את המרשם.

"נו ו...", מאיצה בו השמש בתאבון גואה, כשהרוק כמעט מטביע את לשונה.

"זהו", אומר האחראי וחוזר לתקוף סביח מקמח שנטחן לאחר הפסח ושוב נטחן עכשיו על ידו עד דק.

"מה זהו?", השמש בהלם, מושכת קרן מהחול.

"כל השאר כבר יקרה לבד", הוא בולע חציל מגואל בטחינה וממשיך, "המוקפצים ייכנסו מרצונם למחבת, יקפצו עליה מכאן לשם וחוזר חלילה, ולאחר זמן מה הם יתחילו להגיר נוזלים במליחות טבעית. אין צורך להוסיף מלח".

השמש מדליקה את עצמה – מלוא כל הארץ מחבת.

המוקפצים האנושיים מופיעים בזה אחר זה, מדלגים מכאן לשם, מפרישים נוזלים כמו מפלי הניאגרה.

השמש מסתכלת על אחראי המתכונים בהלם ובהבעת תודה. שולחת שוב קרן חדה, הפעם כדי לנעוץ מוקפץ קטן שנראה מקורמל כהוגן ובמידת עשייה מספקת, לנשנוש ביניים.

מוישלה נשבר מקרן השמש שהתלבשה והתבייתה על קרחתו, נמלט למזגן רגע לפני....

קיץ בריא וטעים מוישל'ך יקרים שלי!
  • 109
  • גילוי נאות: זו פעם ראשונה שאני משתפת וזה הקטע שאיתו התקבלתי לקהילה:)
    (מי שכבר ראה ותהה מה קרה, העליתי ומחקו לי כי שכחתי לחתום על התקנון. והנה אני כאן שוב..)

    מחכה לחוות דעתכם החשובה;)


    מארטן ישב על המיטה בפנים מכווצות בפחד. "הייתי בטוח שלא תאהב אותי יותר. ש.. שבגלל מה שעשיתי אתם.. תשלחו אותי מפה.." הוא השתנק. ופתאום היה נראה פגיע כל כך. היל הושיט את ידו בעדינות, והרים את סנטרו של מארטן "אני אוהב אותך כל כך, בן שלי. כל כך." הוא הוריד מצווארו את השרשרת עם המפתח ותלה אותה לצווארו של מארטן "תרד עכשיו למעבדת האלכימיה, ותערוך את הניסוי שכתוב כאן" הושיט לו היל את המגילה שהחזיק. "יש לך שעתיים לחזור לפה עם מסקנות". מארטן הסתכל בחשש על המגילה, לקח אותה בהיסוס, התרומם באיטיות מהמיטה, ויצא מהחדר. היל התנשם בכבדות, ואחר יצא גם הוא.

    המדרגות שהובילו למרתף היו חשוכות וחלקלקות משנים. מארטן פסע בזהירות, כשהוא חובק בידו את גוויל הקלף. בסוף גרם המדרגות ניצבה הדלת. הוא הסיר בזהירות את השרשרת ופתח לרווחה את דלת העץ, כשהוא מתגבר בקושי על הבהלה שעוררה בו החריקה. מארטן הדליק את הלפידים הקבועים בקירות, ונפנה לפתוח את ההוראות שהעניק לו אבא.
    היל נכנס גם הוא למעבדה, ומארטן נשך את שפתיו בעצבנות.
    ההוראה הראשונה היתה לא הגיונית בעליל. "להדליק את הכבשן? הכבשן הגדול?" שאל ספק את עצמו ספק את אביו שעמד בפתח והביט בעיניים מצומצמות על מעשיו. היל השמיע המהום קל שהיה אמור להוות אישור. הפליאה של מארטן היתה הגיונית בהתחשב בכך שגם בימיה הטובים של המעבדה, לא דלק הכבשן. אך לא נותרו לו מידי הרבה ברירות והוא השליך את אחד הלפידים לתוך כבשן בגודל חדר שעמד בפינה הרחוקה. הלהבה הענקית, שסנוורה אותו עד דמעות, והחום שהיווה ניגוד מהמם לקרירות במרתף, כמו הדביקו אותו למקומו. רק כחכוח מהאזור המשוער של אביו גרם לו להתנתק ולהסתובב חזרה לשולחן.
    ברגעים הבאים הסתובב מארטן בחדר ואסף כלים מכל הבא ליד. משורות, כוסות, דליים, נערמו על גבי השולחן. הוא נפנה לחבית שעמדה בסמוך לשולחן והתחיל למלא את הכלים במים. ההוראה הבאה גרמה לו לכווץ את עיניו בחוסר הבנה. האש ריצדה בעליזות חמימה מאחוריו, הוא לקח בידו דלי מים ופנה בצעד נחרץ לכיוון הכבשן. מתוך תקווה לסיים עם השטות הזו כמה שיותר מהר ולחזור להתחפר במיטה. זרם המים עמעם לרגע את האש שהמשיכה לרקוד כאילו כלום. עוד דלי, ועוד כוס, קנקן, משורה, נשפכו אחד אחרי השני כשהלהבה הענקית צוחקת למולם בהבהוב שהיה נראה למארטן מלגלג לרגע.
    הוא הסתובב לאחור, היל כבר לא היה שם, ומארטן, נואש מלכבות את האש בעזרת דליי המים הבודדים, יצא מהמעבדה, ועלה בצעדים כבדים את המדרגות שהיו נראות לו חשוכות יותר מאי פעם.
    הדלת של החדר, שמישהו החליט לשמן לאחרונה, נפתחה באיטיות מרגיזה. החלונות הגדולים היו פתוחים לרווחה, השמש שלחה דרכם קרניים מלגלגות. מארטן נשכב על המיטה בנעליו, מתעלם מהסדין הנקי שאימו פרסה לפני כמה דקות. הוא שכב אפרקדן מיואש ומבולבל, תוהה מתי הפך אביו לאכזרי כל כך, שבעוד 'אהבה' על שפתיו, הוא שולח אותו למשימות מטופשות חסרות עניין. ידו נתקלה בפיסת קלף שהיתה מונח באדישות על השידה הקטנה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אוהב, אבא". זה היה מוזר יותר מכל השעתיים האחרונות, והמאמץ המחשבתי לפענח את כתב החידה שהשאיר לו אביו שיחרר בו משהו.
    הפנים המכווצות רפו, והיל שעלה לחדר בשביל לבדוק אם בנו הבין את הרמז, מצא את מארטן ישן עם ארשת מחוייכת כשהוא חובק לליבו את הקלף.
    בוקר. צלצול פלאפון עקשני מפלח את האוויר, שובר קרן שמש נעימה שמלטפת את מצחי ברוך. השגרה על הקו. נרגנת. תובענית. עצבנית.

    איפה ציוצי ציפורי יום האתמול? איה משק כנפיהן המלבב?

    המריא האבוקדו אל על, תפוח אדמה שתל עצמו שוב באדמת מוצאו, נדם קולה של מצה נלעסת. עכשיו אני לבד. איש רענן ונינוח, מול שגרה מוזנחת וצמאה לתשומת לב.

    "אני כאן ליד הדלת", היא צווחת, "קום הרגע לפתוח לי, או שאני פורצת בעצמי".

    אני רץ בעיניים מטושטשות, מתרסק לתוך דלת.

    היא כבר בפנים. התגנבה דרך חריץ המנעול.

    "קדימה. תקפוץ לתוך המכנסיים, תחליק לנעליים ותתלווה אליי", היא מנחה בתקיפות.

    "רגע, אני מכין לעצמי קפה", אני מתחנן, "אכבד גם אותך בעוגת חנק", מקווה שאפקט הקסם של העוגה יפעיל את כל כובד משקלו על שגרה נטולת רסן.

    "לא קפה, לא עוגה ולא נעליים. קדימה אחריי", מושכת בדש חליפתי.

    ביציאה מהבניין אני קולט בזווית העין את תיבת הדואר. אני מאיץ הליכה, שם עצמי כלא מבחין, יודע שלא מחכים לי שם פרלינים.

    "הופ, הופ, לתיבה בבקשה", היא בולמת אותי בכתפיי.

    "שכחתי את המפתח", מנסה לתרץ. "הוא אצלי", מוציאה תירוץ להורג.

    ערימה של מעטפות.

    אני פותח בזהירות את זו של הארנונה. ראש העיר מתפרץ ממנה זועף, דורש תשלום מיידי או גירוש מהעיר לאלתר.

    שר האנרגיה מגיח אף הוא מהתיבה. היה לו חם במעטפה, יצא עצמאית, דורש תשלום על מים וחשמל, מושיט יד למנהל הבנק, עוזר לו לצאת.

    ואני במעשה של תושייה, הודף אותם בחזרה פנימה, מצרף אליהם גם את השגרה. נועל אותם לעוד יום אחד ודי.
  • 147
  • חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

    בשביל מה אנחנו פה?
    מה המטרה בכל הסיפור הזה?

    לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
    למה? מה היה לו בזה?

    שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
    בשביל זה?

    בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
    כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

    עשרים שנה שאני עובדת.
    החיים בסדר, העבודה סבירה,
    אבל מה איתי?
    מה אני עושה שם?

    בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
    לעבוד במחשבים?
    לשבץ טבלאות ומספרים?
    להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

    זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

    ואני?
    איפה אני בתוך כל זה?

    נכון, יש ערך למידות טובות.
    לא לבזבז זמן.
    לפרנס בית של תורה.
    ללמוד יחסי אנוש.
    בסדר, גם זה חשוב.
    אבל זה הכול?

    ובכלל...
    אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
    שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
    חייבים להספיק משהו.
    העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

    יש לי חברה כזאת.
    היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
    שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
    ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
    נגמרה, פשוט נגמרה.

    אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
    כי היא עשתה.
    עשתה.
    עשתה.

    מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
    העיקר שעשתה.
    וזה נתן לה תחושת ערך.
    שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

    וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

    והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
    כשהכול עוצר.
    כבר לא צריך אותך.
    לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
    ופתאום , שקט.
    ריק.

    הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
    ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
    מבפנים.

    והאדם רץ מרופא לרופא
    אבל זה לא הגוף שכואב.
    זו הנשמה.
    הבדידות.

    ומה עכשיו?
    מה, זה הכול?
    איפה הדרמות?
    איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
    מה, אני כלום עכשיו?
    איש פנסיה וזהו?

    אז מי באמת אנחנו?
    למה באנו לכאן?
    מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

    לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
    לעבודה.
    לבית.
    למשפחה.
    לסביבה.

    לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

    נכון, צריך כסף.
    צריך להתפרנס.
    זה חלק מהחיים.
    אבל זה כל הסיפור?

    ובכלל —
    כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
    מה עובר עליי עכשיו?

    מה טוב לי?
    מה אני רוצה באמת?

    ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
    כי אני רק כלי.
    רק תפקיד.
    רק תוצאה.

    אז מה באמת חשוב בחיים?

    למה הוא ברא אותי?
    כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

    אז עבדתי.
    הייתי עסוקה.
    מצאת החמה עד צאת הנשמה.
    מלאת סיפוק.

    אבל מה באמת עשיתי?

    סגרתי פגישות?
    חתמתי טפסים?
    עשיתי פרויקט מוצלח?
    זה מה שעושה אותי שווה?

    ומה עם הלב שלי?
    הוא גם חלק בתמונה?

    עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
    אם טוב לי?
    אם כואב לי?
    אם אני עייפה?
    אם אני זקוקה למשהו?

    מה משמח אותי מבפנים?
    מה מכאיב לי?
    מה מתסכל?

    איך אני מול הילדים שלי?
    מול האיש שלי?
    איך אני מול עצמי?

    ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
    ולא רק לעולם כולו?

    כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
    "מה אני מרגישה עכשיו"?

    ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
    מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

    לא עם הטלפון
    לא עם הרשימות,
    לא עם כל הרעש.

    רק את
    והלב שלך
    והקב"ה.

    זה לא חייב להיות במסע להודו.
    ולא בצימר בגליל
    זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
    או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

    פעם ביום.
    אפילו כמה דקות
    זו לא שאלה של זמן
    זו שאלה של רצון.

    רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

    בלי תפקיד
    בלי תואר
    בלי הספקים.

    כמה זמן צריך בשביל זה?
    כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

    לפעמים זה רבע שעה הליכה.
    לפעמים — לשבת מול חלון.
    לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
    בלי מילים גבוהות.
    בלי ניסוחים.

    רק ככה:

    "ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

    ומשם — מתחיל קשר.
    רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
    אבל זה לא באמת בדידות,
    זה הכי ביחד שיש.

    וכשנותנים לזה מקום,
    משהו מתעורר.
    הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
    פתאום הופכת להיות המרכז.

    את לא רק חיה.
    את נוכחת.

    לא רק מתפקדת.
    אלא מרגישה.

    והמרוץ?
    הוא כבר לא שולט עלייך.

    כי את — זוכרת בשביל מה באת.


    ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

    שנזכה.
    שלוש לפנות בוקר. התנפצות אדירה, חבטה עצומה ופיצוץ מרעיד. אימה.

    אני מתעורר בבעתה כשלחדר מתפרץ שלומי בן השבע: "אבא, מישהו זרק לנו קוף דרך החלון בסלון", שאר הילדים מצטרפים להתקף החרדה המשפחתי, כאשר אשתי מובילה את הפאניקה בכישרון רב. זה שמישהו מתנכל לנו באמצעים מבעיתים באמצע הלילה, זה עוד סביר מבחינתה, אבל מה שבאמת מטריד אותה, זה לדעת מי העז לטנף את הסלון עם פגר של קוף אחרי שהיא כבר מרקה אותו לפסח?

    אם הייתי זה שזרק את הקוף, לא הייתי רוצה לפגוש את אשתי באותן דקות. אימה משודרגת.

    רק אני, בניגוד גמור לתחושות של כולם, הייתי מאושר. הרמתי ידיים לשמיים בהודיה עצומה. הודו לה' כי טוב. תכף יגיע לכאן צוות סופרים מספריית 'מחניים' כדי לתעד את הנס מקרוב. "פרנסה מן השמיים חלק 2", עומד לטרוף את שוק הספרים.

    משפחתי נעצה בי עיניים של פסיכיאטר, "וכי הלחץ של פסח הכריע את שפיותך?", אמרו ללא אומר.

    "היו נינוחים, היו שמחים, ילדיי היקרים", הבטתי אליהם במבט אבהי עוטף, "ההיסטוריה חוזרת, והיא נמצאת עכשיו בסלון ביתנו. ה' עשה לנו נס עצום, הסכיתו ושמעו לסיפור האדיר":

    כידוע לכם, בימים אלה אני עוזר לחברי, עזריאל נחימוב, להוציא את ספרו לאור.

    במסגרת זו התחברתי לבעל דפוס ערבי משכונת אבו תור בירושלים, שמדפיס ספרים במחירים זולים. הייתה לי סייעתא דשמיא והתחבבתי עליו, עד שהוא הזמין אותי לבקר אתמול באחוזתו המפוארת.

    פחדתי ללכת לביתו, בכל זאת תקופה לא פשוטה, אבל רוח שמיימית כמו נשאה אותי לשם. בכניסתי לאחוזתו נדהמתי לראות קוף חמוד ששמח לקראת בעליו, הערבי מהדפוס.

    האחרון ביקש להתרברב ברוב עושרו, והזמין אותי למרתף סודי שבו גיליתי אוצרות אדירים של מטבעות זהב עתיקים. התבוננו, אני, הוא והקוף, בארגזי הזהב, כשלפתע צדו את עיניי שולחן מעץ כבד, ועליו מטלית לניקוי. "כאן אני מנקה מדי יום את מטבעותיי החביבים", שיתף אותי הערבוש.

    הרגשתי ששלחו לי משמיים נס פרטי בסגנון של איקאה – כל הרכיבים בפנים, נשאר רק להרכיב.

    ברוב תושייה וחוכמה שמיימית שנחה על מוחי, התחלתי להנדס ולהרכיב את הנס הפרטי שלי, בהשראה היסטורית.

    "בוא ואלמד אותך איך מנקים מטבעות", הצעתי לבעל הדפוס באדיבות, בעודי נוטל מטבעות ומתחיל ללחלח אותם בפי. הוא התפעם מהתוצאות המבריקות, ונראה כי אימץ את השיטה. בשלב הזה הזמנתי גם את הקוף לקורס המאולתר, "כדאי שילמד גם, הוא יוכל לעזור לך במלאכה", אמרתי לערבי הנחמד, שאכל את הלוקש הזה כמו דג פתי שמזנק בחדווה לחכתו.

    הוא החמיא לי על הרעיון וביקש לשוב איתי לדפוס להמשך העבודה. לקראת היציאה מביתו שטחתי בפניו בקשה אחת קטנה: "לנו, היהודים, יש מנהג מוזר, לפיו זורקים לסלון הבית קוף מת בימים שלפני פסח. אז אם הקוף שלך ימות במקרה עד פסח, אשמח שתשלח כמה עובדים שלך שיזרקו אותו דרך חלון ביתי".

    הוא גיחך, "למה שהקוף הצעיר והנמרץ שלי ימות?", שאל במבוכה. "אבל אתה יודע מה? אם הוא ימות בכל זאת, תקבל את מבוקשך", הבטיח משועשע.

    סיימתי את הסיפור. כבר לא הייתי צריך להסביר כלום. העיניים של כולם נצצו. צעדנו יחדיו לסלון בשמחה אדירה ובשירי הלל.

    הקוף שכב שם על בטנו הפקועה, ובדיוק כמו בסיפור המקורי, כל תכולת קיבתו נשפכה לכל עבר: בננות, במבה ובוטנים. ומטבעות זהב? אפילו לא אחד לרפואה.

    המבוכה הייתה רבה. אך לפתע זיהיתי משהו נוצץ. התקרבתי והנה מבחנת זכוכית קטנה ובתוכה פתק מגולגל.

    הרמתי אותה בעזרת כפפות, הוצאתי את הפתק וקראתי את תוכנו:
    "יהודון טיפשון", נפתח הטקסט, "את הסיפור הזה של הקוף הדפיסו אצלי 'ספריית מחניים' לפני עשרות שנים. אהבתי מאוד את הסיפור הזה, והתחברתי במיוחד לדמות של הפריץ, שבהשראתו קניתי קוף ובניתי אוצר עם מטבעות זהב ועמדת ניקוי מתאימה".

    וכאן הוא הוסיף כמה קללות עסיסיות שאמנע מלחשוף אותכם אליהן.

    עמדתי שם ליד אשתי וילדיי, מושפל ונבוך, כאשר אשתי הודיעה לי בתקיפות שיש לי שלוש דקות לפנות את הפגר על כל תכולת בטנו.
    אֶת מַקְלִי נָטַלְתִּי,
    מַקֵּל הַנְּדוּדִים,
    וּפָנַי אָחוֹר נָסֹבּוּ,
    בְּאֵין גַּעֲגוּעִים,
    אֶל שַׁעַר, אֶל חוֹל,
    אֶל שְׁבְרֵי הַפְּסָלִים,
    אֶל תַּתֵּי הָאָדָם
    אֶל מַכּוֹת מַגְלֵבִים.
    בְּעֵינַי שׁוּב רָצוֹת,
    חזְיוֹנוֹת הָאֵימִים,
    פִּגְרֵי הָאַחִים
    הַמֻּטָּלִים בַּדְּרָכִים,
    לְבֵנוֹת הַתֶּבֶן
    סְפוּגוֹת הַדָּמִים,
    קִירוֹת הַפּוֹלְטִים
    זַעֲקוֹת יְלָדִים.
    זוֹכֵר אֶת הַנִּילוּס
    הָאֲפֵל, הַשָּׁחוֹר,
    אֶת צְרָחוֹת הַתִּינוֹק
    שֶׁהֻשְׁלַךְ ליאוֹר,
    אֶת עֵינֵי אִמּוֹ
    הַזּוֹעֶקֶת מָרוֹר,
    אֶת פָּנֶיהָ הַבּוֹכוֹת
    בַּגֶּשֶׁם וּבַקֹּר.

    אֶת רֹאשִׁי הַכָּבוּל,
    מְשַׁחְרֵר כְּבָר הָיִיתִי,
    אִם לְעַצְמִי לְהַבְטִיחַ אַךְ לוּ יָכֹלְתִּי,
    שֶׁזֶּהוּ שֶׁדַּי, שֶׁפָּנַי לַשַּׁלְוָה,
    שֶׁשּׁוּב לֹא יַצְמִידוּ רֹאשִׁי לַאֲדָמָה,
    שֶׁשּׁוּב לֹא תְּשַׁכֵּל אֵם אֶת יַלְדָּהּ,
    שֶׁשּׁוּב לֹא יַשְׁלִיכוּ בָּנַי לַכְּלָיָה.
    אַךְ עֵינַי לְמֵרָחוֹק
    קָדִימָה צוֹפוֹת,
    עוֹד אֶפְגֹּשׁ אֶת מִצְרַיִם
    בְּרבוֹת הַדּוֹרוֹת.
    עוֹד אֶפְגֹּשׁ אֶת נוֹגְשֶׂיהָ
    בְּהִירֵי פָנִים,
    עוֹטֵי מַגָּפַיִם קְסָדוֹת וְרוֹבִים,
    וְגַם קְצָת אַחֲרֵי,
    רְעוּלֵי פָנִים,
    עוֹטִים עַל רֹאשָׁם
    סְרָטִים יְרוּקִּים.



    וְהוּא שֶׁעָמַד, שֶׁמִּכָּאן גְּאָלָנִי,
    גַּם שָׁם יַעֲמֹד לִימִינִי לְהַצִּילֵנִי.
    וְיָשִׁיב פְּדוּיָיו וְצִיּוֹן יְבִיאֵם,
    כֻּלָּם, כְּששִׂמְחַת עוֹלָם בְּרֹאשֵׁיהֶם.
    הנה זה כבר כאן, שביעי של פסח, הלילה הגדול, כל עם ישראל יישב סביב שולחן אחד, ויספר וידבר בקריעת ים סוף.
    אווירה של התחדשות והתרגשות.
    הנה אנחנו כאן. ממש כאן.
    קריעת ים סוף.
    כמו שכתוב בחז"ל – חייב אדם לראות את עצמו כאילו עכשיו ממש הוא יוצא ממצרים, כאילו ממש עכשיו נקרע לו הים.
    כל אחד והמצרים שלו.
    וכל אחד וקריעת ים סוף שלו.
    בבריאות. בפרנסה. בחינוך. בשלום בית...


    מתי מעט ישבו סביב שולחן קטן.
    שולחן שיש בו בדידות.
    שיש בו, כאב. דמעות. תפילות.
    שולחן ששייך רק להם – לבודדים.
    לאלו שאין להם עדיין בית.
    לאלו שאין להם מקום.


    הם ימשיכו להסתובב בלילה הזה, עם הלב החצוי, במקומות חצויים.
    בין אנשים טובים שהסכימו לתת להם מקום.
    הנפש שלהם צורחת מכאב בדממה.
    העין רואה אותם, והלב בוכה.


    מה יהיה השנה הזאת?
    מי יארח את הלב השבור הזה שאין לו כיסא לשבת עליו?
    עוד פעם בבית של אמא ואבא – שמכווצים מדאגה, ומקומטים מדמעות?
    עוד פעם אצל רבי שמעון בר יוחאי, בהכנסת אורחים?
    או אולי שוב פעם – יחגגו הם לבד?


    מתי יקרע להם הים?
    לכל אלה שאין להם בית.
    שאין להם מקום.
    בתוך הלב הכואב הזה, שכל כך היה בטוח – שהשנה כבר יהיה אחרת.
    ולא.
    הוא שוב כאן.
    הם כאן.
    הכאב כאן.
    הבדידות כאן.
    עם אותה אנחה.
    אותה מועקה.
    אותה שתיקה.

    כולם כאן. ברשימה אחת גדולה, מספרים את הסיפור הזה של הנידודים,
    רשימת הבחורים – מעל מאה במספר.
    עלבונות שנצברו בכל מפגש כזה.
    בזיונות שנאספו בלי שאף אחד ידע,
    אחרי כל ניסיון שלא צלח.
    עוד פעם היא ניסתה.
    והוא אמר שוב פעם לא.
    ושבר לה את הלב לרסיסים.
    רסיסים שזרוקים על הרצפה –
    בכל העולם כולו.

    בהמתנה.
    מקשיבים.
    לכאב.
    לדממה.
    להנחה.
    להבלגה.
    לשתיקה הזאת.
    האין־סופית הזאת.
    שנופלת לילה לילה על הכרית,
    במיטה החצויה,
    שבחלק האחורי של הבית החצוי.


    מתי יקרע להם הים?
    מי ייתן להם רוגע לנפש, חירות, אמון, תקווה, אמונה.
    לכל הבודדים.
    לכל אלה שלא הקימו בית.
    שאין להם מקום.

    מתי יקרע להם הים?
    לכל המבקשים,
    המחכים,
    לאלו, שמתחננים בדמעות יבשות לרחמים.

    בואו, נבקש בשבילם.
    בשביל כל אלה שעדין לא זכו.
    נקדיש כמה דקות של תפילה עבורם.
    בשביל כל אלה שעדין מחכים על שפת הים, מחכים לקריעת ים סוף.
    נתפלל, שיקרע עבורם גם.
    כי גם הם –
    כל כך רוצים שיקרע להם הים.
    שנזכה.
    גִישַּׁשְׁתִּי בַּחֹשֶׁךְ, רָאִיתִי אֲפֵלָה

    נַהֲמוֹת הָרוּחַ נָתְנוּ בִּי אֵימָה

    עַזּות הִיא הִכְּתָה בִּי, צָלְפָה בְּפָנַי

    וְהַכְּפוֹר הַנּוֹקְשֶׁה יִיסר אֶת יָדַיי.

    וּבַדֶּרֶךְ מַרְאוֹת קָשִׁים רָאִיתִי,

    עַל פְּנֵי נְהָרוֹת שֶׁל דָּם חָלַפְתִּי,

    עֲיירוֹת חֲרֵבוֹת, כְּפָרִים בּוֹעֲרִים,

    צְוָּחוֹת זַעֲוָה, כִּידוֹנִים נִנְעָצִים.

    וְאָרְכָה לִי הַדֶּרֶךְ מְלֵאַת תְּלָאוֹת

    זְרוּעַת קוֹצִים שְׁבָרִים וּבוֹרוֹת,

    גֵּאָיוֹת וגְּבָעוֹת בְּקָעוֹת וְהָרִים,

    כֻּלָּם יְבֵשִׁים מֻכִּים וְצְחִיחִים.

    לָנוּחַ עָצַרְתִּי בְּנְוֵה שְׁמָמָה,

    סְלָעִים לוֹ סָבִיב וְעֵץ שִׁטָּה,

    וְעַל עָנָף חָשׂוּף, בְּיָרֵחַ מואר

    חוּם הָעֹרֶף, עוֹרֵב הַמִּדְבָּר.

    לְעֶבְרִי הוּא מַבִּיט בְּעַיִן פְּקוּחָה,

    מִתּוֹךְ מַקּוֹרוֹ בּוֹקַעַת צְוָּחָה,

    וּבֵין הַמִּלִּים נֶחְבֵּאת שְׁאֵלָה,

    מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?

    בקרו נא רבותי!
    כשהוא הסביר לה בפגישה הראשונה שאֶת הפרוז'קטור הסגול בעין הוא קיבל כשמעד על שפיץ של סטנדר – זה היה שקר!

    האמת הייתה שכמה דקות קודם לכן, הוא נכנס לקיוסק במטרה להרוות את צימאונו. וכאחד שמעדיף את הקולה כשהיא קרה, הוא שרבב את זרועו עמוק לתוך המקרר והניח אותה על הבקבוק האחרון. דא עקא שלהוציא את היד כשהיא סוגרת על בקבוק הייתה משימה מורכבת יותר - שכן החלל היה צר. אבל עויזר כמו עויזר לא שם את ליבו לכך וכשהוא משך בנונשלנטיות את הבקבוק החוצה, נמשכו איתו יחד 12 בקבוקי זכוכית נוספים.

    "אופס נפל..." מלמל עויזר המופתע.

    המוכר שלא היה אדם אצילי לא ראה את הדברים בעין יפה, ולאחר דין ודברים קצר, הצמיד לעויזר אגרוף עוצמתי ישר לארובת העין. סתם שיהיה...

    במחשבה שניה... אולי באמת הוא לא היה מוכרח להתעקש על הבקבוק שבידו...

    וכך כשהוא טעון בסט קללות (במגוון שפות) עויזר מילט את עצמו מהחנות, אלא שעכשיו חוץ מצמא הוא היה גם רטוב... וכמובן... נוסף לו פנס עצום בעין.

    חרף הקושי להרשים במצב כזה, עויזר בחר למרות הכל שלא לדחות את הפגישה. אחרי הכל הוא כבר שנה בשידוכים וסוף סוף משהו התקדם לכדי פגישה. הוא יגיע במיטבו ויהי מה.

    הוא יישר את הגב, סחט את מכנסיו והידק את עניבתו המשובצת - שהייתה רחבה דיה כדי להסתיר חלק ניכר מהכתמים.

    וכך כשהוא עייף אך עייף נכנס בשערי בית המלון.

    שתי הראשונות שהוא פנה אליהן - סתם לא היו מיועדות אליו. השלישית גם לא - היא הייתה המלצרית. אבל ברביעית לאחר שהציג את עצמו - הוא מצא את האישה שחיפש, אם כי לא בדיוק כפי שחלם... (לעויזר לא היה מודעות עצמית גבוהה.)

    את הפגישה עויזר פתח בברכת 'שהכל' משמעותית וגמע אל קרבו קנקן מים - שלם(!) - לעיניה הפעורות של המיועדת - שמכאן ואילך נקרא לה שושי. או אז הוא השמיע אנחה עמוקה ופנה אל השיחה עצמה.

    את תוכן השיחה נשאיר ביניהם לעת עתה, אך את רגע הסיום - כשעויזר גילה שאין לו איך לשלם - קשה היה לפספס...

    מסתבר שבתוך כל ההתרחשות וכשהיה עסוק בלהציל את חייו, עויזר לא שם לב שהוא משאיר אחריו את הארנק - אבוד בזירתו של המוכר, שכאמור - לא היה איש רך במיוחד.

    "אוי ואבויייי!!!" זעק עויזר וקרס לתוך הכורסא. "הארנק נשאר בקיוסק...!!!"

    "אז בוא נלך לקחת אותו."
    הגיבה שושי בפשטות של מי שאינה יודעת את טיב היחסים בין הבעלים למוצא הישר....

    אך עויזר, שידע במה הדבר עלול להיות כרוך לא קפץ על הרעיון. מבחינתו הוא היה מוותר על הארנק בלב שלם - בכל זאת הרי חפץ חיים הוא. אבל מצד שני, כל חסכונותיו, תעודותיו, מסמכיו וכרטיסיו היו כלואים שם. שלא לדבר על פתקי חשבון הנפש שמופקרים עתה לעין כל...

    בלית ברירה הוא החליט לצאת לנסות את מזלו. מי יודע, אולי החליפו משמרות...??

    כשהתקרבו למקום עויזר החל להרגיש שלא בטוב. הוא נוכח לראות ש'חמלניצקי' עדיין שם. גורף קוקה-קולה. על כן הוא החליט להמתין עם כניסתו עד להזדמנות המתאימה.

    הוא אמר לשושי שמזג האוויר נעים ושהוא "מעדיף לטייל קצת בסביבה לפני שהוא אוסף את הארנק". לא שהיא הבינה את הרציונל, אבל מה הוא יאמר לה?! שהוא מעדיף לאבד ארנק מאשר למות ערירי ב'פיצוציית סעדיה המתוק'...??!!

    זה היה קצת מוזר. הם חגו סביב החנות במעגלים - כאשר עויזר אינו מרוכז בעליל -אבל מנצל כל הַקַפַה להציץ פנימה באמצעות עינו הימנית בלבד. ואז נאנח..

    שושי מצדה לא שאלה שאלות. היא הייתה אישה כשרה. אבל רבותיי, גם אישה כשרה מתחילה לשאול שאלות אחרי 45 דקות וכשכואבות לה הברכיים...

    הוא בתורו לא רצה לגלות לה את האמת, הוא רק אמר ש"לעת עתה הכי נכון להשאיר את הארנק בחנות ולסיים את הפגישה".

    הם הגיעו הביתה ברגל. לעויזר כאב הראש. לשושי היו ספקות בעניין ההתאמה ביניהם. כשהשדכן התקשר לברר "איך היה?", עויזר לא באמת ידע לענות לו. הוא הרי עדיין היה הלום קרב, כאב לו. הוא לא שמע מילה מכל השיחה ביניהם...

    אבל הוא בהחלט רצה להמשיך. הוא לא שילם את כל רכושו, עיוורון חלקי וזעזוע מח - רק בשביל שזה ירד אחרי פגישה אחת!

    ***​

    נ.ב.

    למחרת הוא קיבל תשובה חיובית. ועל הפגישה השנייה ביניהם – תקראו (אולי) בפרק הבא.
    אני לא יודעת מה לעשות איתה כבר.
    סך הכול היא באמת טובה - עוזרת, מנקה, מסתובבת מפה ולשם בלי תלונות, דואגת לבגדים לכל הילדים. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
    אבל לאחרונה אני לא יודעת מה קרה לה.
    אם היא לא הייתה רק בת שמונה הייתי אומרת שהיא הזדקנה. אבל נו - היא רק בת שמונה, מה לה ולזקנה.
    אולי זה בגלל ערב פסח. היא באמת עובדת שעות נוספות לאחרונה - מנקה גם צעצועים בנוסף לכול, ואת החלקים של העגלה, ואת כל המפות - זו באמת עבודה קשה.
    אולי באמת אני מצפה ממנה יותר מדי?
    אבל באמת - היא כבר התחילה בעבודה, כבר שפכה את כל המים, כבר הוסיפה סבון והתחילה להקציף - אז למה היא נעצרת באמצע? למה היא לא מסיימת את העבודה כמו שצריך??
    ומילא הייתה נעצרת ומשאירה את העבודה למישהו אחר. אבל לא. היא פשוט נתקעת עם כל המים והסבון, וכששואלים אותה מה קרה היא רק מצפצפת עלינו ולא מוכנה להיפתח.

    אני באמת לא יודעת מה לעשות איתה כבר.

    מכונת כביסה יקרה שלי,

    האם תואילי לעבוד כיאות בערב פסח זה?

    לא רוצה כבר להחליף אותך שוב...
    יום חמישי של פסח. אני כבר לא רואה אנשים בעיניים, רק תפודים בעלי שיער שמתגלגלים ומקפצים במדרכות, וביצים קשות שנוהגות ברכבים.

    חזיון תעתועים. תוצאה אומללה של תזונה חד-גונית ולא מגוונת – משבר הומניטרי פנים-גופני.

    המוגלובין נמלט מגופי, המערכת המטבולית הכריזה על שביתה כללית והקיבה מזמרת את הלל השלם בנוסח קרליבך חינני.

    לארוחת בוקר שוב שתיתי בורשט מזעזע שסבתא הכינה ועקבה אם אני מסיים עד הסוף, ואכלתי מצה/דיקט, תפוח אדמה מעוך עד אובדן זהות, מעורבב בביצים קשות מרוטשות ואבוקדו במרקם ובצבע שגם במעבדה של מחנה שורה היו מתקשים לזהות אם מדובר באבוקדו, או בסנדוויץ' טונה שנשכח למשך שנתיים בתיק.

    לאחר הארוחה אני גורר את עצמי לדרשת חול המועד בבית הכנסת. בחדר המדרגות אני פוגש את אשר אוחיון, השכן מקומה 4.

    הוא נראה שבע כמו שבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר בחלומו של פרעה.

    כרסו מזדחלת לפניו, היא מלאה בכל טוב מצרים.

    "אתה נראה כחוש שכני היקר", הוא פונה אליי בקול שבוקע היישר מאוצר גדוש במיטב הקטניות וטובי פריטי המזווה. "אתם צמים כל החג, אה?", המשיך לזרות לי מלח על הפצעים.

    חיוור ומושפל וחסר כוחות לענות, הסתכלתי על מבטו המשועשע, והחלטתי להילחם על כבודי וכבוד עדתי.

    "אכלתי ועוד איך", עניתי כמו חמאסניק שמת מרעב אך מתייצב על קערת אורז הפוכה ומלוקקת מלפני שבוע, עם תנועת ניצחון מזויפת.

    "הרגע סיימתי ארוחת גורמה מפוארת", שקרתי.

    "אפשר לשמוע מה היה בתפריט?", התעלל בי מר אוחיון.

    "בטח", אמרתי והתחלתי לפרט בלהט מגרה, "קרפצ'יו תפוחי אדמה, על מצע של ביצים עשויות לשלמות ונגיעות קרם אבוקדו קטיפתי, מוגש לצד קראסט מצות מתפצח ומשקה סלקים בגוף עגלגל, בעל חמיצות נועזת ומתיקות מענגת".

    התיאור המכובס לבורשט כבר היה יותר מדי לגופי החלוש. קרסתי לאחור. נחבלתי בראשי. קמתי מהר, הספגתי דם בטישו ורצתי למסור אותו למכון לבדיקות גנטיות, בתפילה ובתקווה לגלות גן מרוקני.
    המעופף - אופס, לא ניקיתי כבר את המקרר? באמת היה לי מוזר שהוא כזה נקי אחרי חודשים שלא נגעתי בו..

    המחפף - אממ, נראה לי שזה ממש בסדר לעבור בקטנה על ארונות המטבח. מה כבר יכול להיות שם?
    (בבדיקת חמץ - בייגלה במגירה של הסירים? איך לא ראיתי אותו קודם?!)

    העצבני - ילדים תקשיבו אליי!
    אין ספרים, אין טיולים, אין חברים, אין אוכל ואין שינה עד שהכל פה כשל''פ כשל''פ. מובן?!

    הנמרח - בקטנה פסח, שבוע וחצי שבועיים - אני מסיים הכל, אין לחץ..
    (ערב בדיקת חמץ - נו טוב, נכון שהתחלתי בסוף רק אתמול, אבל יש כאלה שה' נתן להם בינה שביום אחד אפשר לנקות את כל הבית).

    הפסימי - שוב אנחנו שבוע לפני החג והכל בלאגן. אין, פשוט ידעתי שהיינו צריכים לסגור את הבית לכל הפסח ולנסוע לאנשהו.
    עכשיו לעולם לא נספיק להגיע מוכנים.

    המושלם - אני? אני סיימתי מזמן לנקות. התחלתי לבשל כבר לפני חודש, יש לילדים את כל הדברים שרוצים לחג, ואפילו אפיקומנים כבר קניתי.


    אני כנראה הטיפוס הדחיין.
    למה? כי במקום לנקות אני נמצאת כאן..

    איזה סוג אנשים אתם?
    נראה אתכם מוסיפים עוד!
    כמעט סיימתי לכתוב את ספרי החדש. הפעם ניסיתי לכוון לגיל יעד של נוער ונוער בוגר. הספר נושא מסר שלא ראיתי כמותו בשום מקום, והעלילה באמת מפתיעה (ולא רק בגלל שאני כתבתי אותה). ראיתי את הרעיון בחלום בלילה של ראש השנה... (באמת! :)) ואני יודעת ש"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים", אך העלילה הייתה מדהימה והמסר מפעים, ובכל זאת זה הרי ראש השנה... ולכן תפסתי את הרעיון בשתי ידיי.

    העלילה מתרחשת על רקע היסטורי מורכב, כמאה שנה לפני גירוש ספרד, בתקופת פרעות קנ"א, וברקע מככב התשב"ץ.
    כל הספר כתוב בגוף ראשון ובהווה, חוץ מהפרק הראשון, של זכרונות ילדות, הוא כתוב בעבר.

    אני מתכוונת לפרסם כאן קטעים נבחרים לעיונכם, ואשמח מאוד לקבל ביקורת בונה!

    פרק א - סוף ההתחלה​

    רוב האנשים אינם מסוגלים להצביע על הרגע המדויק שבו הסתיימה ילדותם, אבל אני זוכר אותו כאילו התרחש אתמול.

    "הנה השלישי! אני רואה אותו!" זעק זכריה, אחי, הישר לתוך אוזני.
    שכבנו על הדשא, מוקפים בשיחי ורדים פורחים, מביטים בשמיים שהלכו והתכהו באיטיות.

    האור האחרון של היום האיר את פנינו, והבחנתי כיצד עיניו החומות של זכריה—אותן עיני דבש שאמא תמיד אמרה שירשנו מאבא—הבריקו מהתלהבות. שערו השחור היה סתור מעט מהדשא, ואני לא יכולתי שלא לחייך למראה ההבדל בינינו; בעוד ששערי, בהיר יותר ומטושטש באור השקיעה, נראה כאילו היה שייך לאח אחר לגמרי, עינינו דיברו על הדמיון שלא ניתן להכחיש.

    אחוזת משפחת מרון הייתה מהמפוארות שבאחוזות סרגוסה, ולמען האמת, אינני בטוח שהיה לה מתחרה.

    כמשפחתו של שגריר המלוכה, הורשינו לגור מחוץ לרחובות הגטו היהודי. גם הגטו היה מלא בבתי פאר, אבל אף אחד מהם לא השתווה לאחוזה שלנו.
    האחוזה השתרעה על פני שטח רחב ידיים, עם אכסדראות מעוטרות בגילופי עץ מעודנים, שעליהם השתרגו שריגי גפן בימות הקיץ. החלונות הגדולים, המקושתים, עוטרו בוויטראז'ים צבעוניים שהטילו על הקירות צללים מרהיבים כשרוח קרירה נשבה דרכם. בעיניי הילדיות שלי, נדמה היה שהאחוזה עצמה נושמת; רוטטת חיים וקסם.

    בכל פינה עמדו כלי בדולח, כסף וזהב, מעוטרים בהידור ומסודרים בקפידה בארונות עץ מהגוני ובוויטרינות מבהיקות. השמועות על אוצרות המסתורין שבמרתפי האחוזה לא נעלמו מאיתנו הילדים; חיטוט במרתף היה בעינינו משימה שדרשה אומץ של אבירים.

    הורינו דאגו ליצוק ילדות של שלווה עבורנו. אך לעיתים, כשהיינו מתפרצים בסערה אל אחד החדרים, תפסנו מבט חטוף בענן דאגה שחלף על פניה האציליות של אמי.

    את אבי, לעומת זאת, ראינו לעיתים נדירות. תפקידו כשגריר חייב אותו לשהות באנגליה הרחוקה והעוינת למשך תקופות ארוכות.
    "בבקשה, תתפטר," התחננה אמי כמעט בכל פעם כששב הביתה לחופשה קצרה.
    "איני רשאי לבחור את התפקיד שיעד לי הכל," ענה אבי תמיד, בקולו העמוק והרגוע. מילותיו היו יצוקות כאבן, אך באותו הזמן היה בהן צער שבקושי הצליח להסתיר.

    באותו מוצאי שבת, שכבנו על הדשא וספרנו כוכבים. פינו עוד היה מלא מטעם הקרמל של הקינוח, שאותו הצלחנו לקבל אחרי תחנונים עיקשים לאומנת שלנו. אפילו בחלומותינו הפרועים ביותר, לא העלינו בדעתנו שזו תהיה השבת האחרונה שלנו באחוזת מרון.

    "אסור להסיט את המבט, כבר אמרתי לך!" עניתי לזכריה בחיוך. "את שלושת הכוכבים צריך לתפוס במבט אחד."
    "נכון! תראה, רפאל," השיב אחי בהתלהבות, בעודו מצביע על השמיים וסופר בקולו הגבוה והצלול: "אחת! שתיים! שלוש!"
    נאלצתי להסכים איתו, מצביע גם אני וסופר אחריו: "אחת, שתיים, שלוש."

    קפצנו על רגלינו, צועקים ומקפצים כאחוזי דיבוק:
    "ברוך המבדיל בין קודש לחול,
    את חטאתינו הוא ימחול,
    זרעינו וכספינו ירבה כחול
    וככוכבים בלילה!"

    בקצה שדה ראייתי הבחנתי בתנועה מוכרת. הרמתי את הראש וראיתי את רודריגו דה אלברדו, הילד מהאחוזה הסמוכה, משרבב את ראשו דרך החלון ועוקב אחרינו, כמו תמיד.
    עיניו הבהירות נצצו תחת קרני השמש השוקעת, אך היה בהן גם שמץ של עצבנות נסתרת.

    אביו של רודריגו, אדם קפדן וקשה יום, מעולם לא חייך אליו, ואמו, שתככי הארמון עניינו אותה הרבה יותר מבנה היחיד, כמעט שלא הקדישה לו מזמנה. הילד נותר לחסדיהם של מוריו הקשוחים והמנותקים, וכמה פעמים ראיתי את מבטיו המשתוקקים כשהשתובבנו בחצר האחורית שלנו. לעיתים רחוקות הצליח להימלט ממשגיחיו ולהשתחל דרך הגדרות המפרידות בין האחוזות.

    אני זוכר במיוחד את הפעם האחרונה שזה קרה. הוא נתפס על ידי אמו, וצעקותיו מהמלקות שחטף הדהדו באוזנינו עוד זמן רב. גם את צעקותיה של אמו שמענו, חודרות דרך כל אבן וקורה.

    "כיצד נפל בן הדוכס הנעלה להשתובב עם הכלבים היהודים הטמאים?!" היא צרחה בהיסטריה, ואנחנו הסתתרנו מאחורי השיחים, מבועתים.

    רחמתי עליו. הרמתי את ידי ונפנפתי לעברו, ואז רצתי אחרי זכריה אל תוך הבית להודיע לאמי על יציאת השבת.

    עד לפני כמה שנים, כשאבי לא היה בבית, בחורי ישיבה היו מגיעים לערוך הבדלה. אבל מאז שגיסתה של אמי זכתה להינשא לבחיר הישיבה, הרב שמעון בן צמח דוראן—שמעבר להיותו תלמיד חכם מופלג, נודע גם כרופא מומחה וקיבל אישור להתגורר לידינו—היינו צועדים כולם יחד לביתם במוצאי שבת.

    עמדנו ליד הדלת, חסרי סבלנות, ממתינים לאמי שתסיים להתארגן ליציאה, כשהדפיקה נשמעה.

    אמא סימנה לנו לעלות למעלה, ורב המשרתים שלנו מיהר לפתוח את הדלת. ברגע שהיא הפנתה אלינו את גבה, חמקנו מעבר למחיצה שהפרידה בין שני חלקי אולם הכניסה, והצצנו לעבר הפתח.

    בדלת עמד הדוכס פרדו דה אלברדו בכבודו ובעצמו, מלווה במשרתו האישי.
    הוא היה חיוור, עיניו השחורות והעמוקות ניצנצו בחושך, ומבע פניו היה חמור, כאילו נשא עמו את משקלו של כל העולם.

    אמי מיהרה לקבל את פניו, ידיה רועדות. ידעתי משיחות המבוגרים שהתגנבו לאוזני הסקרניות כי הדוכס היה אמור ללוות את אבי בנסיעתו האחרונה.
    "כבוד הדוכס," לחשה אמי, שחיוורון פניה התחרה באור העששיות, "כבר חזרתם?"

    הדוכס פתח את פיו ושיעול יבש פרץ ממנו. לאחר שנרגע, אמר בקולו היבש:
    "אינני איש בשורה היום, דונה מרון..." הוא הסיט את מבטו מאמי והוציא מכיסו מעטפה חתומה.
    "המלך חואן הראשון ירום הודו החליט לשנות את מדיניות החוץ בפתאומיות. הוא כרת ברית עם צרפת, שכידוע נלחמת באנגליה כבר שנים ארוכות. הידיעה הזאת לא הגיעה אלינו בזמן. כשהגענו לנמל הממלכה, התנפלו עלינו שליחי המלך הנזעמים. בעור שיניי ובניסי ניסים הצלחתי להימלט מהם, אבל בעלך, דונה, כבר אינו איתנו..."

    פניה של אמי איבדו את צבען, עד שאפילו שפתיה הפכו לבנות. היא צנחה על הרצפה, חסרת אונים.
    זעקות אנשי האחוזה מילאו את האוויר. המשרתת האישית של אמי מיהרה אליה, בעוד הדוכס דוחף לידיה את המעטפה ומסתלק בבהילות, מלווה במשרתו.

    שאר המאורעות של אותו ערב נחרתו בזכרוני כערבוב של זעקות, בכיות ואובדן. אני ואחי נשלחנו במהירות מביתנו אל ביתו של הרשב"ץ.
    הדודה בונגודא דאגה לסדר עבורנו מקומות לינה, ועיניה נצצו מדמעות שלא הפסיקו לזרום.

    זכריה נרדם לאחר זמן קצר, אך אני לא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה.
    "אנחנו יתומים עכשיו," לחשתי לאחי הישן, מלטף את שערו השחור שכה דמה לשיערו של אבי. המילים האלה, שהעזתי לבטא בפעם הראשונה, רעדו על שפתיי והרעידו כל נים בליבי.


    זיכרונות הילדות, מטבעם, הם כיריעה חתוכה ומחוררת, חסרה במקומות רבים. הדבר הבא שאני זוכר היה מהומה של ריצות פזיזות ונמהרות של משרתי הבית, אורזים כל חפץ שניתן להעברה. עגלות סגורות ושחורות חנו לצד הבית באפלת הלילה, בעוד אמי החיוורת נתמכה בידי האומנת המבוגרת, ועזיבתנו התבצעה במהירות חסרת רחמים.

    בין הצעדים הנמהרים והלחישות, הצלחנו לקלוט מילים שחזרו שוב ושוב, כמו הדהוד מבהיל באוויר: "פרסונא נון גרטא"—אישיות בלתי רצויה. המילים נאמרו בפחד, כמעט ביראה, אבל הן חדרו אלינו, ילדים קטנים, בצורה הברורה ביותר.

    "איננו רצויים," חשבתי לעצמי, והמשמעות הבהירה הזו צרבה בתודעתי כמו להבה. גם בלי להבין עד תום את הפוליטיקה או ההקשר, הרגשנו את הנטל הכבד שנשאב לתוך עולמנו.

    "אתם תאהבו את החיים באי. מיורקה היא מקום נהדר לרפא פצעי רוח ונפש," נידבה האומנת הסבר מצונזר ליתומים המבולבלים. "תגורו בביתה המרווח של סבתא, ואוויר הים בוודאי יעשה טוב לכולם."
    הם עומדים שם במעגלים. מתוחים. דרוכים. מבינים את גודל האירוע.

    אין צורך בנאומי מוטיבציה. הנסיבות ברורות, המטרה מקודשת והצורך לפעול דחוף ומובן מאליו.

    זה אחד התדרוכים החשובים שנתתי בחיי, "שלום לכולם", מילותיי בוקעות את השקט הסמיך, "זו ההכנה האחרונה שלנו לפני שעת הפעולה. בפעם הבאה שניפגש, זה כבר יהיה בפעילות המבצעית", פלורסנט אחד מעלינו מתחיל למצמץ, לא עומד בלחץ.

    "יועדתם לרגע הזה. הוכשרתם היטב כדי להיות בו הכי מקצועיים וחדים. מרחב הפעולה מוכר לכם היטב. פירים ומנהרות הפכו לביתכם השני, או שמא הראשון.

    "בעוד כולם בורחים מהעולם המפחיד שמתחת, אתם רצים אליו, נכונים לכל אתגר שהוא מזמן לכם.

    "אבל הפעם המשימה קשה ומורכבת, אפילו למקצועיים כמוכם. האויב שמחכה לכם שם למטה מתוחכם וחמקמק. הוא מכיר את מרחב הלחימה הרבה יותר טוב מכם, והוא רגיל לתנאים התת-אנושיים השוררים שם.

    "הוא פצצה מתקתקת. שעון החול התהפך, ואם לא נשים עליו את ידינו בשעה היעודה, אוי לנו ואבוי לנפשנו.

    "מרחב הפעולה עמוק, צר, מפותל וקשה לתנועה. הוא גם ממש לא סטרילי – רווי חיידקים וחסר חמצן - ולכן אי אפשר לשהות בו יותר מדי זמן. כוח החוד הראשון ירד למשימה. ככל שיתקשה להשלים את עבודתו, ייסוג לאחור ויאפשר לכוח חד ורענן יותר לתפוס את מקומו.

    "אני צריך אתכם מפוקסים, מדויקים ובעיקר חדים. חדים מאוד.

    עכשיו, קיסמי שיניים יקרים שלי, לכו לצבור כוחות. ניפגש בנקודת הציון בשבת, עשר דקות לפני סוף זמן אכילת חמץ".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה