קהילת כתיבה מקצועית

היי, אני דבורי גולדנשטורף.

אם לשנים עשר, אוהבת את הניקיונות לפסח.

פשוט אוהבת!

בכל שנה אני מוצאת דברים חדשים, ווהרמה רק עולה משנה לשנה!

נגיד לפני חמש שנים, ניקינו את הסמובר הישן של סבתא מהבוידע'ם והתברר לנו שהוא היה בכלל מנורת לילה.

לפני ארבע שנים, נחשפה דלת הכניסה הראשית לביתנו! אוי, זה היה מדהים להכיר שכנים חדשים אחרי עשור.

לפני שלוש שנים, שטפנו את המרפסת וגילינו שהיא בכלל מרוצפת ואין צורך לרצף אותה ואנחנו כבר חסכנו בשביל זה...

לפני שנתיים, מה היה בעצם לפני שנתיים? אה, הוברר לנו שהקיר בחדר ילדים אינו קיר אלא סתם ערימת משחקים ומצאנו חדר חדש מאחוריו!

שנה שעברה, אה, חח, זה היה מצחיק! גילינו תחת ערימת הלכלוך שהחדר שינה הוא בכלל המטבח!

מעניין מה אני אמצא השנה.

רגע, מה זה?

יואו!

בוא חמודי, איזה נס שנזרקו לכאן מספיק חלקי אוכל...

תקנו את הכותרת! אם לשלושה עשר!

חלופת הזמן במלחמה היא אבסורדית.

הימים ארוכים- ארוכים, נמתחים, וכל שנייה מרגישה כמו שעה. הרגעים בהם שני כדורי צלף חמאסניק שחלפו קרוב כל כך לאזני והותירו שם שריטה דקיקה נדמו לי כמו נצח; איטיים ובלתי נגמרים.

מצד שני, הכל עובר כל כך מהר ואני מעט המום כשאני מגלה ששוב הגיע יום ההולדת שלי, למרות שנראה לי שרק הרגע עשיתי 23. וזה, איך לומר- מעט מדכא.

כבר שנה אנחנו במלחמה, והספקתי לאבד שבעה חברים, בן דוד וקצת מן הלב שלי.

וזה קשה.

כבר למעלה משלושה חודשים לא הייתי בבית, ולא שיש לי לאן לחזור. אבא שתיין ואמא שאינה בקו השפיות, אח קטן שכמוני, נלחם ומחרף את נפשו בעזה או בלבנון או אני- לא- יודע- איפה ואחות שבפעם האחרונה ששמעתי ממנה, לפני שנה וחצי, היא הייתה בתאילנד.

הדירה הקטנה בתל אביב שאני שוכר עם כמה חברים ריקה כעת מהסיבה הפשוטה שכולנו נלחמים עכשיו, והמפתח צובר אבק מעל לארון חשמל.

בסופו של יום לחימה מתיש אנחנו מתמקמים בבניין ששימש כמפקדה לחולייה חמאסניקית עד היום בצהריים. מעיפים הצידה תחמושת של האויב שתפונה בזמן הקרוב על ידי יחידה מיוחדת, שאריות קפה שחור וגם גופה אחת של איזה זבל עזתי, פורסים מחצלות ושוקעים בדממה. רוב החבר'ה מנצלים את הזמן לשינה קטועה, שניים משוחחים בקולות מהוסים, עוד אחד שולף יומן מלחמה, משחזר רגעים מבעיתים. כולם, אני בטוח, מהרהרים בלוויה שאולי תיערך בימים הקרובים לבנימין שחטף היום שלושה כדורים לבטן ועוד אחד לקרסול. פסימיים.

הייאוש עוטף אותי, סוחט ממני כוחות אחרונים.

טומן ראש בין הידיים, נושא תפילה קצרה. מזכיר שמות שלי, של אח קטן, של חברים לחוליה. מבקש דבר אחד- חיים. וכמה הבקשה הזו קטנה, כמה היא גדולה.

מישהו שולף פתאום מפוחית, מתעקש להפיח רוח ותזוזה. הוא מתחיל עם מנגינות שקטות, שירים שזכרנו מפעם, עובר למוזיקה עכשווית, תזזיתית. תוך שניות כבר הופך החדר לעליז ואופטימי, עיניים צעירות שראו יותר מדי מחייכות, מצטרפות לשירה. הם כמעט מצליחים להדביק גם אותי, אבל במקום חיוך יוצאת לי עווית בלתי ברורה ודמעה מלוחה מדי.

"הי, חבר'ה, היום יום ההולדת של אביאל!" מזכיר מישהו, מושך אותי למרכז המעגל.

כולם מזמרים לי האפי בירת'די, ומאנשהו נזרקים עליי קליעים משומשים לאות ברכה. ורק אני, חתן אבֵל, לא מפסיק לחשוב על מלחמה וחיים שביקשנו לחיות.

המפקד קורא לי רגע לצד, מעביר לי מסר של ברכה מאח קטן שלא שכח 24 שנים שלי.

מזל טוב, ילד, מהבהב קול במוחי. ולו יהי שאזכה לשנה הבאה.

__



בום. בום.

דמות שחורה נופלת ארצה, אגודל מורם מימיני.

בסיפוק אנחנו עורכים חיפוש על הגופה, מחרימים קלצ'ניקוב, אקדח תופי חסר שימוש וכמה מחסניות לא תואמות.

"מה אומרים, יתאים לבת שלי?" מגחך דויד, מקפיץ בידו מחרוזת שיני תן שמצא בכיסו של המחבל המת.

אני מחרים מהכיס הפנימי כרטיס מצויר של הצגת ילדים לאוסף הקטן והמוזר שבדירה השכוחה שלי, תחושה טובה מתנחלת בליבי. הנה אנחנו מסתובבים ברחובות רפיח בראש מורם, מחסלים ספיחים עלובים שמעזים לצאת מהמנהרות, מטהרים את המרחב.

בסיור הבא שלנו אנחנו מרשים לעצמנו לזמזם לחן קצבי, עליז, חוזרים רגועים ושלמים לדירה עליה השתלטנו לא מזמן. המפקד נמצא במוד נינוח, מצטרף בחיוך לתחרות בדיחות לא מצחיקות.

אני ממולל גדילים שהתחלתי ללבוש, מרגיש כל כך מוגן, ועטוף, והנה הנה עוד מעט נחזור הביתה ויהיה טוב יותר.

"הרצברג, בוא הנה", קורא לי המפקד בסיום ארוחת ערב עשירה ורגועה.

"כע, ה'פקד", מפהק באושר, לא מפחד ממשמרת נוספת או נזיפה. ההרס מסביב עשה לי טוב, הזכיר לי שהניצחון קרוב.

"איפה אחיך מוצב?" הקול שלו הופך חמור.

"לאי'דע בדיוק. איפשהו בסוריה", נזכר באח קטן, בקולו העייף. לא קולט.

"ביררת מה אתו לאחרונה? הייתה היתקלות קשה היום", הוא מסתכל חזק לתוך עיניי.

"לא, לא דיברתי אתו בשבוע האחרון. למה?" לא קולט.

שתיקה.

פתאום קולט.

"מה קרה לו, המפקד? איפה הוא עכשיו? גדעון, הוא בסדר?" היסטרי אני חוטף למפקד את הטלפון, מחייג למפקד של אח קטן.

"תעצור, אביאל. הוא בזיו. צא אליו עכשיו", הוא מחזיר לידיו את הטלפון, מבטו חומל. "חמש דקות יהיה כאן נהג שייקח אותך למנחת הקרוב. תהיה חזק, חייל"

"מה המצב שלו?" לא רוצה, אלוקים. לא רוצה.

שתיקה קצרה. "קשה".

אני חוטף ציוד, ממלמל שלום וטס מטה, נדחף להאמר צבאית. חושב על אח קטן ומה יקרה אם הוא יישאר לעולם בן 20.

ממלמל פרקי תהילים שלמדתי לא מזמן, מילים שנטעו בי נחמה.

המסוק שחיכה לי היה מלא בחיילים שכמוני, לא ששו לפרט על הסיבה שהם נוטשים את שדה הקרב. כל הטיסה התייסרתי בכאביו של נועם, ליבי יוצא אליו.

נחתנו על גג בית החולים. יחד איתי ירדו עוד ארבעה חיילים שותקים, והמסוק המשיך הלאה. רצתי מטה, דמעותיי מאיימות לפרוץ החוצה.

"נועם הרצברג, איפה הוא עכשיו? הוא פצוע קרב, מסוריה", שאלתי את האחות, כמעט מתפלץ מול נינוחותה.

"טיפול נמרץ, אדוני. אין כניסה לשם עכשיו", מבטה החד סרק אותי, גורם לי לפרפור מבוהל.

"הוא חי?!" וידאתי.

"כן, לעת עתה", היא אמרה לאט, קולה מרחם.

פוסע באיטיות לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, אבוד. איכשהו מוצא את עצמי בגריאטריה. המום אני מביט בשלט, תוהה איך הגעתי לכיוון ההפוך בדיוק מיעדי המקורי.

ממשיך לתעות במסדרונות העמוסים, עובר ממחלקה למחלקה. בסוף אני מגיע למחלקה סגורת הדלתות, קורס לכיסא סמוך.

הרעש הבלתי פוסק של דיבורים מודאגים, קריאות דחופות ויפחות בכי מחרישים אותי, מקהים את רגשותיי וחושיי שזועקים לי שלעולם לא אשוב לראות את חיוכו הצוחק של נועם.

קריאה חוזרת ונשנית במערכת הכריזה מקפיצה אותי ואת ליבי.

"אביאל הרצברג, אביאל הרצברג, מחכים לך בעמדת המזכירות בכניסה למחלקת טיפול נמרץ"

מה יאמרו לי שם? לא רוצה לשמוע שנועם מת, לא רוצה.

אני טומן את ראשי בין ידיי הרועדות, מתכווץ לתוך עצמי. לא רוצה, אלוקים.

"אביאל?" קול יציב קורא בשמי. אני לא מרים ראש, מכחיש.

"אביאל, בוא, אנחנו נעבור את זה ביחד", יד חמה מונחת על כתפי. זהו, זה נגמר. אני מרים עיניים מוצפות לרב סרן שהופיע פתאום, מסרב להאמין.

"אז... זהו?" אני שואל בקול צרוד, ליבי הולם בטירוף.

"לא, זה לא נגמר ככה, בחור. יש לך חיים משלך להנציח את שלו", הוא אומר, מקבל אותי בחיבוק תומך כשאני מתמוטט, סכריי נמוגים עם שברירי חייו האחרונים של נועם; אח קטן שלעולם יישאר כזה.

__

שעות ספורות אחר כך אני משקיע את עצמי בעדכון כאוב של כל מי שצריך לדעת, מוצא אי של שפיות בתוך הסערה הטורפת שתקפה את חיי. אבל פתאום כשהכל כבר מוכן ומסודר וכל מי שצריך לדעת יודע- אני פתאום מרגיש את האובדן והשכול במלוא עוצמתם.

אני לופת בחוזקה את הטלפון שהובא אליי במשלוח מהיר מהבסיס, מנסה לנשום עמוק כמו שלימד אותי העובד הסוציאלי ששלחו לי מהצבא.

תזכורת זנוחה תופסת את מבטי. 5 הודעות שלא נקראו מאח קטן, מלפני שבועיים- הפעם האחרונה שהוא היה עם הטלפון שלו.

סחרחורת תוקפת אותי פתאום, כשאני מבין שאלו ההודעות האחרונות מנועם. הצוואה שכתב בלי לדעת.

באגודל רועד אני מחליק פנימה, קורא שורות אופטימיות של אח קטן.

'היי אחי, איך אתה? אני לא יודע מתי הטלפון יהיה נגיש לי שוב, אז אני כותב לך עכשיו'

כאב חד מבתר את רקתי, ואני אוחז בידית הכיסא כדי לא ליפול. אני מכריח את עצמי להמשיך לקרוא, ללקט מילים אחרונות ששלח לי.

'היה שבועיים מעייפים, אנחנו בסוריה, וכל השאר חסוי. המצב דֵי רגיש פה, והיו לנו כמה היתקלויות קשות שקטלו פה שני בחורים. בקיצור, אתמול הגיע לכאן חבדני"ק נחמד, מסיונר קטן', חיוך דומע עולה על שפתיי. החבר'ה האלה הגיעו גם אלינו כמה פעמים.

ההודעה הבאה היא הודעה קולית.

'בהתחלה לא רציתי לשתף פעולה. אתה יודע.... אבל אחרי זה איכשהו כולנו נכנסנו לקטע. בסוף הנחתי תפילין וגם שרנו קצת. הוא הביא לי ספרון קטן, לשמירה. וואי, איך רציתי לצחוק לו בפרצוף, בסוף זרמתי ושמתי את זה בחגורה. וזה היה מוזר, כי פתאום הרגשתי שאני... שמור, מוגן סוג של. לא יודע איך זה קרה לי, ואל תצחק עליי אחי, אבל אני עכשיו עומד להיכנס חזרה לסוריה עם ציצית' הקול שלו, חם ומעט נבוך, גורם לי לערפול חושים מסוכן.

את המילים האחרונות אני שומע מתוך דמדומי עלפוני.

'אז אני מחכה כבר לראות אותך, אח גדול, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. לבינתיים אל תשכח שיש לנו אבא גדול בשמיים שיסדר את כל הבלגנים שהולכים פה וירפא את כל הכאב הזה'.

מי יתן ויִרפא כבר הכאב הזה, אח קטן.

אשמח לביקורת

זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.

התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.

דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.

"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.

"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.

הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.

"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.

"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.

"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".

"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.

"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.

נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.

"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.

"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".

"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".

התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.

"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.

"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".

"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.


עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".

התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.

"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".

"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.


כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".

(כל הזכויות שמורות)

ניחנתי בקול פעמונים.

זו לא גאווה חלילה, אלא מודעות עצמית בריאה. בדיוק כמו כינור ביישן וצנוע שמודע להיותו כלי נגינה מפואר, כך גם אני – נעים זמירות ישראל. עובדתית. אובייקטיבית.

תעיד על כך כף ידי הימנית, שמשמשת לי אפרכסת שמעבירה את תווי קולי המרטיטים מפי לאוזני. הצלילים הבוקעים באצילות מפי מטפסים במעלה אצבעותיי, ובהגיעם לאזור התנוך, הקסם מתחולל. אני חש בר מזל לשבת בשורה הראשונה בהופעה שלי עצמי.

הבעיה היא שלא כולם מכירים בכישוריי הקוליים. יוסקיבביץ, הגבאי של בית הכנסת שלי, דוחה את דרישתי לגשת אל התיבה בתפילות המיוחדות: "אין לך שום קול פעמונים, אם כבר, קולך מזכיר את קול הפרות שעונדות את הפעמונים", הוא טוען בתוקף.

לא להאמין עד כמה חסרי חוש מוזיקלי יכולים להיות אנשים.

אני לא מוכן לקבל את העובדה שציבור המתפללים יפסיד את המתיקות של קולי, רק בגלל גבאי נטול טעם טוב. אז אני מפציר ביוסקיבביץ שיכבד אותי בתפילה הגונה. לא למעני, אלא למענם, מתוקף דין "אל תמנע טוב מבעליו".

אני מנסה נואשות לשכנע אותו. מספר לו שאפילו אמי טוענת שאני שר כמו מלאכי השרת. אך הטיפוס האנטי-מוזיקלי לא מתרשם. הוא טוען שלא ממש משכנע אותו שאמא פרה מתענגת על קולו של העגל המזמר שלה.

לעיתים רחוקות מאוד הוא נעתר: בערבית של שבת חזון, ובמנחה של תשעה באב.

ביום טוב ראשון של פסח של השנה שעברה, סוף סוף שוריינתי לגשת לעמוד לתפילת שחרית.

אל דאגה. יוסקיבביץ לא גידל לפתע בגיל 66 הבנה מוזיקלית. מה שסלל את דרכי לעמדת החזן, הייתה סדרת מניפולציות, שחוקיותן מוטלת בספק, אותן הפעלתי על כמה גורמים בעלי שררה בקהילתנו. מה לא עושים כדי להביא את שירת המלאכים לציבור המשתוקק לה.

את ליל הסדר סיימתי מהר. מחר אשכים קום. לפנות בוקר כשבית הכנסת שומם מאדם, אתייצב לפני העמוד ואתרגל את התפילה כולה מתחילתה ועד סופה. זה בדיוק מה שמקצוענים אמיתיים עושים.

אחרי ליל הסדר ניסיתי להירדם. ההתרגשות גירשה את הורמון השינה, מלטונין, מגופי.

עת הזמיר הגיעה. בעוד שעות ספורות אלמד את כולם פרק הגון בשירה. סלסוליי הכבירים יסתלסלו עד כיסא הכבוד ויקיפו אותו שבע פעמים, לא לפני שיעברו דרך היכלו של יוסלה רוזנבלט בגן עדן ויותירו אותו חסר מילים נוכח ביצועיו המלוטשים של ממשיך דרכו.

עם אור ראשון רצתי לבית הכנסת. הוא היה שומם. המניין המרכזי בעוד כשלוש שעות, יש לי מספיק זמן לאימונים אינטנסיביים.

התייצבתי בתיבת בעל התפילה עם כל הציוד הנדרש: קנקן תה עם נענע וכמובן, גוגל מוגל.

לאחר חימום קולי ראשוני פצחתי בתפילה בקול רווי רגש ופאתוס. ככל שחלפו הדקות, מיתרי קולי הלכו והשתבחו, הלכו ונכנסו לכושר והציגו יכולות מפעימות.

בין קטע לקטע עצרתי ללגימת תה ולגרגור גוגל מוגל קולני, לאחר מכן ביצעתי שורת תרגילי פיתוח קול מוזרים, מהסוג שאי אפשר לבצע ליד בני אנוש בעלי יכולת שמיעה בתוקף.

לאחר כשעה וחצי סיימתי את תפילת האימונים של שחרית בתחושת סיפוק אדירה. הסתובבתי ללכת וכמעט התעלפתי.

בית הכנסת מלא מפה לפה. איך שכחתי שיש מניין ותיקין ענק לפני המניין המרכזי? עכשיו גם מתברר ששימשתי, ללא ידיעתי, בעל התפילה של המניין השכוח. ועוד איזה בעל תפילה.

חצי מהקהל התכרבל בטלית ונשנק מצחוק, חצי אחר, בוגר יותר, חמל ותלה בי עיניים מודאגות. בכל זאת אבא לארבעה ילדים, מי ידאג להם כשיהיה מאושפז?, חשבו כאובים.

שני אנשים מבוגרים ניגשו אליי, הציעו ללוות אותי לביתי. "אולי לא כדאי שתלך הביתה לבד במצבך", ליטפו את גבי ברוך.

בכניסה לביתי הם מסרו אותי לאשתי. אני קרסתי בסלון כשהם המשיכו לדבר איתה כעשר דקות. לא שמעתי את תוכן השיחה, רק את המשפט המזעזע האחרון: "מיד עם צאת החג גשו להסתכלות, אל תזניחו את זה חלילה".

"בעלי, תקום כבר, אתה מעיר את כולם", אני שומע לפתע את קולה של אשתי, "כל הלילה התחזנת, ובדקות האחרונות זה הפך לצרחות מסוייטות. קום כבר, גם ככה עוד חצי שעה התפילה ואתה צריך לגשת אל העמוד".

זינקתי מהמיטה מבולבל ומיוזע. כל זה היה חלום? וואו, איזה נס, איזו הקלה, גאולה פרטית ממש.

רצתי לבית הכנסת בלב הולם בפראות. עדיין לא עיכלתי את הטראומה שעברתי בלילה.

התחלתי את התפילה במקומי הקבוע מהורהר, כשלפתע הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי, "נו מה אתה חולם?", גער בי יוסקיבביץ מאחורי, "אוחזים כבר ב'הקל בתעצומות', תיגש מהר".

נחפזתי לתיבת התפילה. לקחתי נשימה עמוקה, דחפתי אוויר למיתרי הקול, פתחתי את פי. וכלום. לא יוצא קול. מסתבר שאשתי צדקה, הצטרדתי כהוגן בחלום הקולני שחוויתי.

איזה אסון. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. שקט מתוח שרר בהיכל, קצרי הסבלנות רצו לטרוף אותי חי.

זה חייב להיות עוד חלום, שכנעתי את עצמי. מלאך החלומות נהנה מאוד מפרק הבכורה, והחליט להפיק פרק המשך משודרג ברשעותו. התחלתי לצבוט את עצמי, אך לא התעוררתי. קריאות, "נוווו, נוווו", התחילו להישמע מכל עבר.

ככל שהסיטואציה החריפה והידרדרה, רק השתכנעתי יותר שזה חלום נורא. ניסיתי לצרוח כמו בחלום הראשון, אולי אשתי תתעצבן שוב ותעיר אותי בשנית. הצרידות מנעה זאת ממני, אז ביקשתי מהנכבדים היושבים במזרח שיעזרו לי עם הצביטות. חלקם שמחו על ההזדמנות וצבטו בי ללא רחם, אך עדיין לא התעוררתי.

ירדתי מהתיבה מבויש ורמוס. לא יכולתי לפספס מזווית העין את חיוכו השטני של יוסקיבביץ.

כל אותו היום הסתגרתי בחדרי, מחכה להתעורר מהסיוט. היום עבר במהירות שיא, כבר שעת לילה מאוחרת וטרם התעוררתי מהחלום השני. עיניי היו טרוטות מעייפות, אך לא הסכמתי להירדם לפני שאני מתעורר מהחלום הרע הזה.

זה כבר כנראה לא יקרה, השלמתי. מהיום אצטרך להתמודד עם מצב חברתי ירוד וערך עצמי צבוט ומוכחל, כמו שתי זרועותיי.

אבל בדיוק אז, כאשר כבר התייאשתי לגמרי, התעוררתי לפתע.

אני לא יכול לתאר לכם את תחושת ההקלה שחוויתי כאשר גיליתי שעכשיו בוקרו של יום טוב ראשון של פסח, ושקולי תקין ובריא. הכול בסדר, אמרתי לעצמי, תכף אשמיע לאוזניי כל, את יכולותיי הווירטואוזיות.

תוך זמן קצר כבר עמדתי לפני התיבה, משמיע בעוצמה מרשימה את מיטב קטעיי, לא יכול שלא לשמוע את קולות ההתפעלות מאחוריי.

אחרי התפילה התגובות היו נלהבות. יהודי עשיר ממנהטן שהתארח אצל חתנו, רמז לי על חוזה חזנות שהוא מתכנן עבורי בבית הכנסת היוקרתי בו הוא מתפלל במנהטן, על חשבונו של החזן הנוכחי, איצ'ה מאיר אלפגוט.

צעדתי אל ביתי שמח וטוב לב, לספר לאשתי ולבני ביתי על המעבר הקרוב לאמריקה הגדולה. אלא שאז לצערי הרב התעוררתי.

העייפות והצרידות הכאוטית של אתמול הכריעו אותי ובסוף נרדמתי, והתעוררתי לחלום שכולו גן עדן, ועכשיו שוב התעוררתי למציאות העגומה והצרודה, ממנה לא התעוררתי עד היום!

אבל יש דרך אחר
לא יודעת
מה ואיך
לאדם גדול וקדוש
סתם איזה
בן אנוש
זו בטח לא אני
שבוש לבקש
התקרבות גופו
ולמה שאתקרב
הרי לא מגיע לי
כלום
סתם ילדה רעה
שעושה ההפך
מלהתקרב
אפילו לא אליו.

ועל ידי שיושב בפתח
ומשליך גופו ונפשו
ומשתוקק
אוי, כמה שאני
משתוקקת
נופלת, קמה
פצעים מלקקת
שותקת
משתוקקת.
לא מגיע לי
כלום.

ומשתוקק
רק לעשות
רצון בוראו
ומי יאמין לי
שאני משתוקקת
לעשות
רצון בוראי
אפילו שזה
לא אפשרי
בשבילי
לא עדיין.

רק משתוקקת
יושבת בפתח
מחפשת המפתח
שיפתח ת'לב
הנעול.
מנסה להשליך
גופי ונפשי
ככה בלופ
אינסופי
קמה, נופלת
שפתיים נושכת
שותקת
ומשתוקקת.

לֹא חִסַּרְתָּ
מִמֶּנִּי
כְּלוּם.

בָּרָאתָ בִּי
בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת
שֶׁמְּאִירוֹת אֶת חַיַּי
בְּאוֹרְךָ,
מְחַיּוֹת מִדְבָּר שֶׁבִּי
בְּחַיּוּתְךָ.

נָטַעְתָּ בִּי
אִילָנוֹת טוֹבִים
שֶׁמַּשִּׁיבִים בִּי רוּחַ
מֵרוּחֲךָ,
מַפְרִיחִים
בְּנִשְׁמָתִי
אָבִיב חָדָשׁ,
מָלֵא
בִּרְכָתֶךָ.
בִּרְכַּת הָאִילָנוֹת.

וואו איזה יום כיף, אני מחכה לו כבר המון זמן אני כל כך מסוקרנת מה יהיה בפנים.

פעם ראשונה שקראו לי לראיון עבודה! כמה פעלתי בשביל להגיע לרגע הזה!

רק תיבת המייל שלי יודעת כמה קורות חיים נשלחו!

למה כולם אומרים שראיון עבודה זה דבר מלחיץ? אני ממש לא מרגישה לחוצה! מוזר!

רק שאני לא אתחיל לצחוק באמצע הריאיון כי אני אדמיין על הקיר איזה פרצוף שקורץ אלי...
האמת שאני יושבת פה עכשיו וממתינה, אני מרגישה איזה לחץ כלשהו מכיוון קצות האצבעות בידיים וברגליים מזדחל לאיטו לעבר מרכז הגוף, אני מנסה להשתלט עליו ולעצור אותו לפני שיגיע למרכז ממש, נשימה, לספור עד חמש, עוד נשימה, לעצום עניים, חיוך, לספור ועוד פעם ו...

"את אביגיל?" וואו! אני קופצת, גובה מטר לפחות לדעתי.

לא נעים, ככה מתחילים? נראה לי היא באה לקרוא לי להיכנס וזה הרושם הראשוני שלי?

מה יהיה איתי מה???

"את לא אביגיל?"

אה, היא כאילו מחכה שאני אענה לה אוקי, לא נעים בהחלט, אני בוהה בה כמו לא יודעת מה, דווקא היא לבושה מעניין מטפחת כחולה, חולצה ורודה, חצאית כתומה ונעליים סגולות, לטעמי! הלוואי שהיא תעבוד איתי בצוות אם אני אצליח איכשהו להתקבל לפה!

"אני אביגיל כן, נעים להכיר מי את?", תורה לבהות בי אולי היה אסור לשאול את זה? כאילו רק לה מותר לדעת מי אני? חוצפה של אנשים היום!

"אני להיות פה לנקות, ואת לא לזוז, אז אני מסתכל בתיק מה זה כתוב לך ואני לדעת את אביגיל!"

"אה! אני חשבתי שאת... לא משנה בטח אני זזה עכשיו! סליחה שהפרעתי לך!"

אשמח לתגובות וביקורות!!

"אין לי זמן" הוא אמר ולעס את המסטיק שלו.
הסתכלתי על פניו המשועממות, הוא היה נראה מאד בודד ומסכן.
"יש לך משפחה?"
"לא!" ענה בחוסר סבלנות, יכולתי להריח את המסטיק, תות.
"אז...רק רגע" מילמלתי
הוא הניע בראשו לשלילה.
כשראה את הייאוש בעיניי, ריכך את קולו ואמר:
"ביום שישי, אדון. רק ביום שישי, מצטער"

מה אעשה?!
אני צריך להמתין עכשיו שעתיים ליואב בגינה הציבורית, ואני אמות משעמום. פשוט אמות. אתה רוצה שאמות?! שאלתי אותו. וכשלא הגיב לי, יצאתי מהחנות בועט בדרכי החוצה בדופן מקרר השתיה.
"חכה אדון" צעק פתאום.
חכה, אל תמות לי", הוא התכופף והוציא מתחת הדוכן עיתון מקומט. "אולי זה יעניין אותך, לפני חמש דקות בערך זה עף מבחוץ אל תוך החנות, אין לי מושג מי או מה. תקרא או תזרוק לפח, יש פח מאחורי התחנת אוטובוס שם".
לקחתי ממנו את העתון והלכתי אל הגינה.

הצתתי סגריה, שמתי רגל על רגל, ופתחתי את קפלי העיתון.
התאריך היה מהיום! זה היה עתון טרי.
לא היה שם לעיתון, רק מספר ארוך וסמל מוזר של צללית שחורה המחזיקה חרמש בידה.
הכותרת הראשית הייתה "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור".
אדם כבן שלושים וחמש הלבוש במכנסיים כחולות ובחולצה ירוקה בהירה, יצא היום מביתו ברחוב השחף 16 לעבר ה...
מה????
אני בעצמי גר ברחוב השחף 16, ואני בן 35.
הסתכלתי על החולצה הירקרקה שלי בתדהמה, והמשכתי לקרוא.
...הגינה הציבורית בשכונת כנפי-רוח, כדי לפגוש שם אדם בשם יואב.
עצמתי את עיניי, וצבטתי את עצמי. זה לא היה חלום.
הסרתי את משקפיי וניקיתי אותם בדש החולצה, מנסה לעכל את המתרחש.
המשכתי לקרוא:
...הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם בדש חולצתו... "אמא מה זה???" פרצה צעקה מפי. "מה קרה?" נשמע קול מרוחק, יואב פסע על המדרכה המובילה אל הגינה ובידו תיק מסמכים חום.
עיניי חזרו אל העיתון שרעד בין אצבעותיי.
... האיש צעק בקול מוזר "אמא מה זה" ראה את יואב המתקרב אל הגינה, ואז, לפי העדות של יואב, קרה הדבר המחריד. הוא...
קמתי במהירות השלכתי את העיתון מידיי,
והתחלתי לרוץ.
הראייה שלי הטשטשה, וחום מוזר התפשט בגופי. ואז

הם היו זוג שהיה קשה לקנא בו, ישורון ופלורה.
ישורון היה איש פלא מהסוג המוזר של הפלאים, נוהג על איזו ריקשת טוקטוק חשמלית מקרטעת , שתמיד במאחורה שלה היו פריטים מפתיעים, החל מערימת חציר לכבשה שלהם מנוחה, מקרר פרידמן ישן שהוא מצא ואהב את העובדה שהפנים שלו היה צבוע בטורקיז, או איזו יצירת אמנות מפוקפקת שהיה קונה בשוק האמנות הכפרי של העמק.
פלורה היתה גם אשת פלא אבל בקטע אחר, מי שהסתכל עליה היה חושב שהיא נראית אישה מחושבת וקרה מאוד, היתה לה תספורת קארה מוקפדת, ומשקפיים מהסוג הכי רגיל שיכול להיות.
היא ניהלה חנות למוצרי אינסטלציה, לא חנות, מתחם ענק מלא בצינורות ומוצרי השקיה, ערימות ענקיות של אסלות וכיורים, סבך אין סופי של מדפים שגדושים בברזים ומוצרים, שרק היא ידעה את הסדר המדוייק שלהם.
אף אחד, כולל סילביה המתקנת שניסתה לעשות להם טקס הצפנת נשמות, לא הבין מה הוא מצא בה, ויותר מזה מה היא מצאה בו.
נכון ששניהם אנשי פלא בהגדרה אבל כל אחד והפלא שלו, פלאים שונים זה מזה בתכלית הפליאה.
בדבר אחד איש לא פיקפק בקנאה שלו אליהם, בשעת אחר צהריים, כל יום הוא היה מגיע עם הריקשה שלו לשערי החנות, צופר וממתין לה בסבלנות, והיא הייתה מצטרפת איתו לסיבוב על הטוקטוק לעבר יער או חורשה או אגם או נהר, שלמרבה הפלא, העמק היה גדוש בהם.
ישורון היה מתרוצץ בין העצים ומלקט אספרגוס, לועס אותו בחדווה גלויה, ומצביע על ציפורים נודדות וצועק את השמות שלהן בהתלהבות, הוא היה חלק מהיער.
פלורה היתה יושבת על הספסל, הידים שלה חובקות את הברכיים שמונחות גבוה, והמבט שלה מלווה את ישורון בלי הרף, היא לא היתה מדברת הרבה, רק מסתכלת על ישורון ומקשיבה לשיחות היער שלו.
היא לכאורה אהבה את הפראות הבלתי מרוסנת שלו, זאת לא היתה פראות אלימה, אלא רק טבעיות גדולה ביותר, הזקן הפרוע שלו והמראה המחוספס שלו תאמו לגמרי ליער המבולגן הזה, הוא ידע זמני פריחה, מתי מלקטים סרפדים, הוא גר ביער ביום, ויצא הביתה כדי לישון קצת לקראת היער של מחר.
לא היו להם ילדים, ולאף אחד לא היה ממש אכפת, היה נראה שאנשים נושמים לרווחה שפלורה הקפואה לא אמא בעצמה, וישורון בטח יעשה לילד ברית מילה ביער על מצע של זרדים, מי צריך את כל זה? תנו לו להסתובב ביער בזקן הפרוע והמלבין שלו, לחטט בין שורשים של עיריות ולצלות אותן על אש קטנה תוך כדי שירה עדינה של שירי מעגל.
זה היה יום שלישי, וישורון הסתובב ביער חיפש פטריות אולי, או סתם עמד בין העצים והקשיב לעלים שצומחים, אבל רכב שחור נעצר לידו, ניסאן מיקרה בלי לוחיות רישוי, ומתוכו ירדו שני רעולי פנים, הוא קצת נבהל, אבל כאיש יער הוא ידע לשמור על שקט ולהיטמע בצללים של הצמחיה.
שני בחורים בלבוש חרדי ירדו מהרכב, הפאות הג'ינג'יות של הבחור הגבוה הציצו ממסכת הפנים שהוא חבש, והוא ידע בדיוק את מי הוא מחפש, הוא קרא בשם של ישורון, אבל ישורון לא הגיב, הוא העדיף לשמור על עצמו מוסווה.
הבחור השני החזיק חבילה קטנה ביד, עטופה בשמיכה, ישורון הבין מיד שזה תינוק או תינוקת.
הם התקדמו לעברו, הוא לא כל כך הבין איך הם יודעים איפה הוא נמצא, אבל יכול להיות שהיה להם מעקב עליו והוא לא הרגיש את זה, ממש יכול להיות, כי לפני כמה דקות הוא ראה כאן בחור ברסלבי בהתבודדות, והוא לא רצה להפריע לו, יכול להיות שהוא היה הצופה של הכנופיה וסיפק להם את המיקום שלו.
הם סידרו מעין מצע של עלים ועשבים בפינה נסתרת, הבחור השני הניח את החבילה בזהירות והג'ינג'י הוציא מעטפה מהכיס והניח אותה על החבילה, הוא קרא שוב בשם של ישורון ושניהם הסתלקו במהירות מהאזור, מעלים ענני אבק לא רצויים ומעירים מרבצם את כל הלטאות והנברנים.

הוא תלש גבעול של חרדל, לעס אותו באיטיות והתקדם בזהירות אל המקום שבו הם הניחו את החבילה, הלב שלו דפק והוא דמיין שכל היער שומע את זה. זאת באמת היתה תינוקת, גם ג'ינג'ית שהיתה עטופה בעיטוף שנפוץ אצל צלמות ניו בורן, הדוק היטב, מלא קסם ורוך. הוא הוציא את השיואומי שלו וצילם אותו, כי התמונה היתה פשוט קסומה, האור הרך שבקע מבין ענפי העצים האיר אתה הפנים שלה בתאורה מושלמת, וכחובב צילום היה לו פשוט קשה לפספס את הסצנה המושלמת שראה.
היא ישנה בשלווה, והוא לא רצה להעיר אותה, בינתים הוא קרא את המכתב.

המכתב היה מזעזע, הוא כלל פרטים רבים מפרשה מסועפת שעניינה כת חרדית מודרנית בראשות רבי מפוקפק שכונה בשם הרבי קשישא, שרבים וטובים היו מתאספים אצלו בסעודה שלישית שהיה עורך למשך כל הלילה, בכל מוצאי שבת.
התינוקת הזאת, כך היה כתוב במכתב, נולדה באופן עלום ביותר לאחת ממשתתפות הכת, והיה להם צורך דחוף להתפטר ממנה בצורה הכי טובה שיש, הם ידעו שישורון לא ידבר כלום, לא כי אין לו חוש צדק מפותח, אלא כי הרצון הכמוס שלו לילדים היה ידוע לרבי קשישא, כי היתה תקופה שהרבי קשישא ניסה ללהק אותו ללהקת המעודדות שליוותה אותו לכל אירוע ציבורי, הוא ידע לבחור אנשים עם מראה מרשים ומעניין, כדי להוסיף צבע לתמונות המעניינות שפורסמות בכל העיתונים, בהתחלה לא ידעו שזאת כת, אבל מי שהציץ נכווה, הרבי קשישא היה כריזמטי בטירוף, וידע לרכז סביבו אנשי עסקים פוליטיקאים ואנשי תקשורת, ששמרו עליו נקי ללא רבב.

מי שבחר את ישורון כשומר התינוקת עשה עבודה מצויינת, כי ישורון לא היה חושב הרבה לפני החלטות, הוא היה פשוט עושה ולא יותר מדי לוקח בחשבון את ההשלכות, ופלורה גם לא התנגדה, כי משום מה היא סמכה על ישורון, למרות שזה היה קצת מוזר, היא קראה לה סיגלית, שם מיושן קצת, אבל גם פלורה לא היה שם מאוד עדכני.
אחרי כמה ימים היא בדקה את חשבון הבנק, וראתה העברה מביטוח לאומי של דמי לידה, למישהו בכת היתה גישה למחשבים ממשלתיים.
היא לא פספסה את ההזדמנות ויצאה לחופשת לידה בת שלושה חודשים, משאירה את החנות לניהולו של ישורון, לוקחת בחשבון שהיא תצטרך לשקם אותה לאחר החזרה מהחופשה, הם לא ויתרו על טיול יומי ביער, וזכו למעקב צמוד של אנשי הכת של קשישא, שעקבו אחריהם במגוון דרכים שונות.
מצד שני ישורון נשם לרווחה, הוא ידע שקשישא יפסיק לנסות ללהק אותו לכת, והוא ניסה בעבר בדרכים שונות ואפילו משונות למשוך אותו למפגשים של הכת.
ישורון היה מנהל ממש גרוע, החנות הפכה למבוך אינסופי ומורכב, וצינורות חסמו את המעברים, הלקוחות נאלצו לדלג עליהם בגמלוניות, והמוצרים נשמטו מהידים שלהם, לפלורה זה פתאום לא היה אכפת, היא שמה שלט "עסק רווחי למכירה" על השער של המתחם, ובמהירות הצליחה למכור את העסק למאפיונר מקומי שלא חשש מהפרוטקשן שגבו כנופיות האזור מהמתחם, תוך שבוע הוא הפך את אגף הטפטפות לחממת גידול קנאביס משגשגת.
הם קנו נגרר קטן ופתחו פוד טראק של שייקים ומזון מלוקט מן הטבע, ישורון היה מלקט חוביזות, ופלורה רוחצת וטוחנת לשיקויים עסיסיים ומלאי בריאות, בימי שישי החניון הקטן היה עמוס ברכבים של טבעונים מאזור המרכז, שעמדו בתור כדי ללגום מיץ סרפדים ושייק חרדלים וחרציות.
התינוקת הג'ינג'ית גדלה מהר משחשבו, היא היתה זוחלת בין העשבים בסביבות הפוד טראק, בהשגחתה של פלורה, ומדי פעם היתה גם ישנה, אבל לרוב היתה מתרוצצת ומשחקת די לבד, מסדרת עלים בשורות, ויוצרת צורות גיאומטריות מחלקי צמחים.
הפוד טראק הפך לתופעת רשת, ותוך שנה הם כבר הופיעו בתוכנית בוקר וסיפרו על הבחירה שלהם לסגור את העסק ולפתוח פוד טראק, על חזית הפוד טראק הופיעה תמונה גדולה של ישורון וזקנו הפרוע, מגיש כוס מיץ ירקרק, על הצד הופיעה תמונה צרה של פלורה, מחייכת בנועם, את התינוקת הם לא פרסמו, אבל היא היתה מופיעה מדי פעם בסטורי של הלקוחות, ואנשים אהבו אותה, היה היתה ג'ינג'ית מתולתלת ומדליקה, והצחוק שלה היה מדבק.

הם עדיין היו במעקב של הכת, כל פעם היו מתחלפים העוקבים, פעם אלה היו פקחים של שמורות הטבע, פעם זוג שבאו להצטלם בנוף של העמק, וגם עובדים שונים שהיו מגיעים לעבוד בפוד טראק, וסופר סת"ם בשם אלימלך, שהיה כותב מזוזות על השולחן שם בחצר, תוך כדי לגימה של שייק חרציות טרי.
ואז באה מנוחה, וישורון זיהה אותה מיד, השיער הג'ינג'י שהיא הסתירה בתוך כיסוי הראש המעוטר שלה ביצבץ וזהר בשמש שבקעה מחופת היער, היא ניסתה להסוות את סיבת ההגעה שלה בתירוץ של חיפוש עבודה, אבל ישורון ופלורה לא נתנו לה לסובב אותם יותר מדי, הם נתנו לה עבודה בדוכן, וחיכו לרגע שהיא תיחשף.
סיגלית היתה כבר בת חמש, בעלת אופי שהזכיר יותר את ישורון מאשר את פלורה, היה היתה נעלמת ביער וחוזרת אחרי שעות ארוכות, מביאה איתה אוצרות שונים, היה התמודדה לא רע עם זוחלים ונחשים שונים, והלקוחות היו מכנים אותה בשמות שונים מהעולמות של ספר הג'ונגל וטרזן.
פלורה לקחה אותה לשיחה, היא אמרה לה שיש סיכוי שמנוחה תיקח אותה לטיול גדול, ואולי תקנה לה דברים ומתנות, ואפילו תכניס אותה לגן של ילדים, סיגלית לא ממש הבינה מה זה גן ילדים, אבל הסכימה להרפתקה הזאת.
אחרי כמה ימים הם לקחו את מנוחה וסיגלית בארגז של הריקשה שלהם, הגיעו לקרחת יער, בצד אחד הם עמדו עם סיגלית, ובצד השני מנוחה עמדה לבד.
מנוחה פתחה ידים לרווחה, וסיגלית נופפה לשלום לישורון ופלורה, ורצה לעבר מנוחה, קופצת עליה בחיבוק חם.
הם נסעו משם בדממה, חוזרים אל הפוד טראק שבינתיים התמלא בלקוחות.
הדרך עברה להם מול העיניים בהילוך איטי, והפוד טראק שהתגלה לעיניהם בסוף הנסיעה היה נראה קצת מרוקן מתוכן, אין את סיגלית שתתרוצץ בחצר, הכל נראה עייף יותר, וישורון הציץ בראי של הריקשה, וגילה אדם זקן ופרוע, ולראשונה הוא היה עצוב.
הסוף היה טוב.
קשישא מת לבד בטיול פרוע שהוא עשה בחו"ל, ומנוחה הרגישה צורך לפתוח הכל מול הזוג, היא חזרה אליהם, והם הכינו לה יחידת דיור קטנה בבית שלהם, סיגלית למדה בגן ילדים, ופלורה הפכה לסבתא שלה, הפוד טראק הפך לרשת פודטראקים, ומנוחה ניהלה אותה בהצלחה, וככה מסתיים הסיפור כשהם יושבים ביער כשסיגלית יושבת על הברכיים של מנוחה, והם מתחממים לחומה של מדורה קטנה ונחמדה, ושרים שירי עם עתיקים בשפה מסתורית.

הייתי שם. אחד מבין רבים: אנשים, נשים וטף.

כמה חיכינו לרגע הזה. היינו עבדים לשגרה אומללה, ועכשיו זמן חירות. יוצאים לחופשי!

קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בנו, עת באה הגאולה.

בתקופה האחרונה, ברגעים של שבירה, עודדו אותנו בכך שהגאולה מטבעה לבוא בהפתעה גמורה, כהרף עין. כשהיא תגיע לא תספיקו אפילו לאפות לחמים כצידה לדרך, הבטיחו לנו.

וכך אכן היה באותו בוקר כשזרחה עלינו שמשה של חירות. לא הספקנו לאפות לחמניות ראויות לנגיסה – "חייבים לצאת", האיצו בנו. זרקנו את הבצקים בבהילות לתוך שקיות שהעמסנו על כתפינו, מתוך תקווה שהשמש הקופחת תשלים את מלאכת האפיה.

אבל מהר מאוד התברר לנו שגם חירות, יש בה מן העבדות.

אני יודע שבבית הממוזג זה נשמע מנותק ואפילו חצוף. איך אנשים שיצאו לחופש ולדרור מתלוננים על זוטות? "עם קשה עורף", אתם מסננים אגב צקצוק קצבי, בעודכם שרועים על ספת עור צבי נעימה.

אבל אני הייתי שם. ובכנות? זה הרבה יותר מורכב מהמבט השטחי העולה מגומת הספה שטבעתם בה.

צעדנו בשבילים פתלתלים בתנאי שרב בלתי נסבלים. הטיפוס הבלתי נגמר, הזיעה, החום, העייפות החופזה והרעב, עושים את שלהם ומזמנים רגעי משבר קשים. רגעים בהם רק רוצים לחזור הביתה, למוכר, לידוע, לרגוע, למה שתפסנו עד לאותו בוקר כעבדות.

רגלי הילדים כושלות, דואבות, ועצבי ההורים הולכים ומתרופפים, נמסים לתוך עצמם.

אך דווקא בנקודות הקשות האלה, הדיסוננס בין העבדות לחירות מכה שוב. אי אפשר שלא להתרגש מתחושת השחרור ומהמחזות המופלאים שמתגלים לעינינו. מסביבנו שורצות חיות טרף לרוב. הן במרחק נגיעה מאיתנו, אך אינן יכולות להתקרב אלינו. הרגשנו עטופים, שמורים, מוגנים – לא יחרץ כלב לשונו.

זה היה מדהים. אבל בסופו של דבר לסיפור הזה אין סוף אוטופי. למרות המסע הסוער והמרגש אל החופש, כולנו רצינו לשוב על עקבותינו, לישון במיטה המוכרת והאהובה, להתרפק בזרועותיה של ה"עבדות".

לעד אזכור אותך כמורכב, הטיול לגן החיות התנכ"י - חופש הגדול התשפ"ד.

מכיון שהתאריך הינו ליל א בניסן. תאריך בו לכל הדעות נחשב לערב פסח.
כולל ההיא שהצהירה שהתחילה פסח בחנוכה. היא התכוונה לכך שבחנוכה מלכלכים את מה שאפילו בערב פסח לא מנקים- למשל החנוכיה.

כולל גם ההיא שהתחילה רק היום בכך שהלכה לשערי רווחה כדי לקנות חומרי ניקוי. חזרה עם מנה מפנקת לעובדים החרוצים העסוקים מאוד בקריאת כל עלוני הפרסום של "רק היום 2 ב1000". נעליים אם תהיתם לעצמכם מה כל כך עניין אותם.

הארוחה חמץ אגב. מלאכת ביעור חמץ למהדרין. וכי מה אנוחנו עושים עם הפירורים בליל בדיקת חמץ? החומרי ניקיון? לא נורא נתחיל עם הספרים. נגמור ב12 בלילה עם 2 ספרים לכל אחד לחומרה, מי יודע? אולי הדיו עשוי מחמץ?

בין אם אשתך מאלו ובין אם היא מאלו- היא יודעת היטב מהו הדד ליין של הכוללים. הוא היה ביום חמישי.

אז נכון שבכל שבוע אתה טוען שעולם הבישול קרוב להיכל הנשים, והיכל הנשים קרוב להיכל הניקיון והיכל הגברים קרוב להיכל הלימוד. ועושה טובה גדולה לאנושות בכך שאתה נוטל חלק מהיכלות הקרובים להיכל הנשים, כגון לשפוך מים בדיוק על הרצפה של החדר ילדים שהילד הקיא בה בבוקר ונשטפה כבר.

וכן מטריח את עצמך עד למאפיה ומגלה בכך כישורי אפיה נפלאים.

אך כעת בערב פסח נדרש ממך קצת יותר.

ראשית- הצהר באזניי הבית כי "השנה המטבח עליי". עלייך. על כתפיך השחוחות.

שנית בשבוע זה קח את ילדיך לפארק בכל יום וצפה בהנאה בחלקי המשחקים הזרועים במרפסת לייבוש. הם מחזנה מרהיב. למד את ילדך לדמיין אותם ערים וגבעות של דמיון.

שלישית בשבוע הבא שלשל אי אלו מזומנים לכיסם הדל של גיסיך הצעירים והלאם אותם לטובת בית המלכות.
יחד הפכו את כל המטבח על כרעיו וקרבו.

את העופות משבוע שעבר- תזרוק. הם לא מריחים טוב. זה חמותך שלחה ועדיף לומר לה שנזרקו. בטעות, אלא מה?
את אלו מלפני חצי שנה- סגורים באריזה- תשמור. עוף הוא לא חמץ.

תפרק את המדפים של המקרר. הם יתפרקו בידיים הלא מנוסות של הגיסים. שלח אותם לקנות חדש+ דלק בדמות פיצה ללא גלוטן. אין גלוטן אין חמץ.

את התנור תפעיל על ניקוי עצמי. ממילא אפחד לא משתמש בו בפסח. רק תשכח בפנים את הכפפות.
לסיום הצהר באזני כולם- "המטבח פסחי".

רק תברח מהר עם הילדים לגן חיות בלי קליטה. לפני שאשתך תגלה שאת כל החמץ השארת במקפיא הגדול. היא לא ביקשה לנקות אותו. בטח כי לא נשתמש בו בפסח לא?
הא כבר ניקית אותו? לא שמעתי. אני בלי קליטה.

שישי, 16:00
איייי שבת קיץ.
כבר שכחתי מהדבר הנפלא הזה!
יום שישי הוא לא סתם הכנה לשבת, אלא יום בפני עצמו.
אפשר ללכת לים, (זאת אומרת, לשלוח-את-הילדים-והבעל-לים-ולשתות-כוס-קפה-בנחת), אפשר לצאת ליציאה זוגית כשהילדים במוסדות, אפשר סתם לשבת רגל על רגל שעות אחרי כל ההכנות.
פשוט תענוג שאין כמוהו!

שבת, 15:30:
איייי שבת קיץ!!
איך אני אוהבת אותה, כל כך אוהבת!
אין כמו לשכב במיטה אחרי סעודה טובה, להתכסות בפוך עם מזגן על 18.
פשוט תענוג שאין כמוהו!!

מוצ''ש, 3:00
אייי שבת קיץ.
לא סובלת את הדבר הזה.
כל מוצאי שבת פשוט סיוט.
הילדים גמורים, הולכים לישון מאוחר, על אלו ששנצו אין בכלל מה לדבר.
ואני, אני סתם מתהפכת במיטה מצד לצד.
הכל בגלל הטיפשות שלי בשבת שחשבתי ש'מה יקרה אם נשלים קצת שעות שינה?'.
אוף, פשוט תענוג שאין כמוהו.


שבוע לאחר מכן, שישי, 16:00
אייי שבת קיץ.
איזה כיף שאת הגעת אלינו ולא זאתי הקצרה והחורפית שאי אפשר להספיק בה כלום.

וחוזר חלילה.

האבק מורגש בכל פינה, והספרים הרבים השוכנים להם בארון העץ הכבד,
גם הם לא מוסיפים רעננות יתירה.
במדף, תחת ציור השמן היקר, לצד ערמות של כתבי יד צפופי אותיות,
עומדים בשאננות כמה בקבוקי יין עתיק, זכר לימים טובים יותר.

על השולחן הישן נחה קסת דיו מוכספת, שיירי דיו יבשים דבוקים עדיין לדפנותיה.
לצדה, נוצת סופרים מוטלת ברישול על השולחן,
נראה זה כאילו אך לפני רגע עוד שירתה בנאמנות את אדונה.

ובצד, על השולחן המוצק הישן והטוב,
שוכבים להם מבוישים כמה גווילי קלף ריקים, חיוורים.
מייחלים שמישהו ייזכר בהם,
במה שיכולים הם להכיל.
כוספים שיבוא מישהו ויצור לתוכם חיים.

אחרי תקופה צחיחה, על סף התייבשות סופנית.

הסוד הזה הסתחרר לי במעיים, כמו זבוב לכוד בתוך כוס חד פעמית הפוכה.

יש מצב שתוך יומיים, שלושה אני חתן! צמרמורות בכל הגוף, ריקודי שמחה סוערים בתוך לבי, אבל כלפי חוץ, כלום. פנים רגילות של יום חמישי סתמי לחלוטין.

כאן בתוך גבולות הישיבה, החצנת רגש אחת יותר מדי ואתה כבר בפה של כולם. מצב רוח מרומם שאינו מותאם לטמפרטורת האווירה במסדרונות הישיבה, עשוי להפגיש אותך תוך זמן קצר עם המאכער של התזמורות והזמרים, עם הצעת חבילה מוזיקלית אטרקטיבית לחתונתך שמועדה בכלל טרם נקבע.

מחר, ביום שישי, תתקיים הפגישה הראשונה, במוצ"ש עוד אחת ומשם הדרך לשטריימל כמעט סלולה.

באחת בלילה, כאשר כולם יישנו, אתגנב בשקט מהישיבה בלי שאיש ישים לב. עכשיו נותר לי רק להסתפר לכבוד המאורע המרגש.

ישי נחום, היאכנע הרשמי של הישיבה, הוא גם, כמה מפתיע, ספר לא רע. ביקשתי ממנו שיסַפֵּר אותי תמורת תשלום סמלי. הוא הסכים בכיף.

כאשר הפעיל ישי נחום את מכונת התספורת ביקשתי ממנו כהרגלי שישמור על שיעורי הפאות בהקפדה יתרה. הוא הבטיח להיזהר, אבל לא הבטיח שלא להתעטש בפראות בדיוק כשיגיע לאזור האסטרטגי שמאחורי האוזן. מפה לשם, הפאה השמאלית החסידית האהובה עליי כל כך מונחת על הרצפה לצדי. היא איבדה כל קשר עם קרקפתי.

אני מביט בה בעצב, היא שוכבת שם מסולסלת למשעי, משיבה לי במבט נוגה משלה.

שנים שאנחנו חולקים חיים משותפים. כל אימת שהייתי פוגש מישהו ברחוב ורציתי להימנע ממפגש עימו, הייתי מסלסל אותה במרץ ופוזל לכיוונה. אני לא יכול לשכוח איך היא הייתה צוללת בצלחות מרקיי ולוגמת מהם בחן.

ישי נחום עמד שם מבויש לגמרי, לא ידע איפה לשים את עצמו מרוב בושה.

לא החלפתי איתו מילה, רק ביקשתי ממנו את הנייד כדי להתקשר לאמא. רצתי לחלון, כופפתי את רוב גופי לצידו החיצוני כדי שהיאכנע לא ישמע את תוכן השיחה שמסווג כ'סודי ביותר'.

אמא הרימה מהר, קולה נשמע עסוק, כמו של כל אמא יהודייה בערבו של יום חמישי. התייפחתי בבכי מר בעודי מספר לה על אודות המקרה הטראגי.

"אם עוד לא הכנת את המרק לשבת, תעשי כמות מופחתת", אמרתי לה, "השבת רק אני אוכל". כמעט נחנקתי מתחושת הבדידות. כבר שנים שאני לא צולל ערירי במרק. מחר בסעודת שבת, לצערי הרב, זה יקרה.

"ולגבי השידוך, נראה לי שתתקשרי לשדכן לבטל לעת עתה", אמרתי את המובן מאליו, "אני לא יכול להופיע לפגישה עם פאה אחת בלבד", נימקתי.

"קודם כל תבוא הביתה, אחר כך נראה מה הלאה", הרגיעה אותי אמא בקול היסטרי מרוסן.

ישי נחום חיכה בסבלנות לסיום השיחה וביקש סליחה מעומק ליבו: "מהיום אסַפֵּר אותך בחינם", ניסה לרצות.

הפאה השנייה, זו שנשארה לי לפליטה, כמעט ונשרה מרוב הלם למשמע הצעת הפיצוי החצופה. למה הוא חושב שאני עוד אי פעם אכפיף את קרקפתי למכסחת הפאות שלו?

הוא יצא מהחדר וחזר אחרי עשרים דקות עם צלחת טשולנט מהבילה: "ביקשתי מהמוכר שיאפשר לי למזוג בעצמי, שמתי לך כמעט רק בשר בקר", חשב שכך יקנה את ליבי.

ניסיתי להתנחם בטשולנט, לא שהוא יצמיח לי את הפאה החסרה, אבל סיכוי סביר שהוא ישרה עלי שינה שתשכיח ממני הכול. המפלט הרגעי התנפץ בכפית האחרונה, כאשר חוט שיער ארוך שהסתתר בין הגריסים ליפף את לשוני ואיים לחנוק אותה. זיהיתי את השערה הזאת היטב, היא עדיין הריחה מהמרכך איתו חפפתי בבוקר. ישי נחום כמו רצה להוכיח מעל לכל ספק, שהוא זה שמזג את הטשולנט בעצמו.

זה היה טריגר אחד יותר מדי. דמעות שצפו מעיני כמו מפלי הניאגרה, הטביעו את השעועית האחרונה בצלחת במי-צער רותחים ומלוחים.

בשעת לילה מאוחרת ברחתי מהישיבה. קיוויתי שאיש לא יראה אותי, הפעם לא בגלל השידוך שעל הפרק, אלא בגלל הפאה שלא על הפרק.

כשנכנסתי הביתה ציפתי לאווירת נכאים. אבל זה ממש לא מה שקרה.

אבי ואמי ישבו בסלון ופניהם צוהלות: "לא תאמין מה קרה כאן בשעה האחרונה", הכריזו יחד בתזמון מושלם.

"התקשרנו לשדכן", השתלטה אמא על השיחה, "וסיפרנו לו על הפאה. תגובתו הייתה הזויה לגמרי. אבא תמשיך אתה", אמרה כאשר ההתרגשות חנקה את גרונה.

ואבא המשיך: "השדכן ניתק את השיחה בהלם. אמר שהוא צריך לשבת, לשתות משהו לפני שהוא מתעלף", סיפר בפאתוס.

"לאחר כמה דקות הוא חזר אלינו ולא תאמין מה שאמר. הנה השיחה הוקלטה, תשמע בעצמך", סיכם והניח את הנייד על השולחן על רמקול.

"היום בבוקר דיברתי עם המחותן המיועד", בקע קולו של השדכן מהנייד, "הוא אמר לי שממש קשה לו להחליט לגבי שידוכים, ושהלוואי שיגיע סימן משמיים שזהו השידוך הנכון. לשאלתי איזה סימן היה רוצה, אמר משהו הזוי שעכשיו קיבל הסבר שמיימי שלא יאמן", הסקרנות הרגה אותי, נו שידבר מהר יותר.

הוא כמו הקשיב לי והמשיך במהירות, "הוא אמר לא פחות ולא יותר: אם היה נושר לחתן פאתו השמאלית זה בוודאי היה מסמן לי שהוא החתן הנכון".

קרסתי לאחור. חשבתי שניסים כאלה כבר לא מתרחשים היום, ועוד איתי?

כמובן שהפגישה התקיימה כמתוכנן ביום שישי בצהריים.

אך בפגישה קרה משהו לא צפוי ומסעיר, שהסביר לי מדוע ביקש אב הכלה סימן קיצוני כל כך לכך שאני הוא החתן הנכון לבתו. המיועדת הרשימה אותי מאוד בכל המובנים, הייתה רק בעיה אחת קטנה: היא כרותת זרת בידה השמאלית.

סיימתי את הפגישה בנימוס, וחזרתי הביתה מעורער ומבולבל. למה שבחור מושלם כמוני ייקח מישהי בלי זרת?

התלבטתי קשות יחד עם הורי לכל אורך השבת. במוצ"ש החלטנו שאם השם סיבב באופן פלאי את הסיפור עם הפאה, הרי שרוצנו שאתחתן עם זרת כרותה. מה גם שזרת חסרה, זה לא כל כך נורא, במיוחד אם כל השאר לא פחות ממושלם!

אין שמחה כהתרת הספקות.

משם הכול התגלגל מהר מאוד. פגישה נוספת, ועוד אחת עם ההורים. וביום שני בערב התקיים מעמד סגירת השידוך בבית מחותני הטרי.

ישבתי נרגש כולי בראש השולחן כאשר אבי כלתי ביקש להציג לי את השדכן המהולל שדרכו התחולל הנס. הסתובבתי במלוא גופי ונתקפתי בשיתוק כללי.

ישי נחום, זה אתה???

אני והלילה.

קר לי. וגשם. תאורת רחוב עמומה. אוזניות, מוזיקה ודמעות. הולכת מהר, להרגיע, להירגע. המילים שוטפות אותי בקצב מסחרר, מפלים של מילים מסתערות. מחשבות. מחשבות. מחשבות.

ורע לי. וטוב לי. שמח. עצוב.

מלא וגדוש.

חורף של רגשות.

קנה הנשימה כבר שורף מהאוויר הקפוא, וגם הצלעות מאותתות לי שהגיע הזמן לחזור.

הלב מסרב.

עומדת ככה, באמצע שום מקום, ורק רוצה להתמזג עם הטבע.

הדמעות והגשם, הרוח הצולפת והלקאה עצמית גדולה, עלים מסוחררים ובלגן עצום של רגשות.

ככה. רק ככה.

אני אוהבת חורף.

אשמח לביקורת על תוכן הקטע, הצורה בה הוא מוגש, המשלב הלשוני, או כל דבר אחר שתמצאו לנכון לשפר בקטע

אני כותב פה ושם כתחביב, ולאחרונה השקעתי קצת על סיפור בנושא ההתמודדות של בחור ישיבה בתקופת השידוכין.

מכיון שאינני סופר ואפילו לא מתחיל אלא רק חובבן, אני מבקש ומחפש הערות והארות בין על סגנון הכתיבה ובין על העלילה ועל כל דבר, זה חשוב לי!

בתודה מראש!

אי פעם לפני שנות דור כשהייתי בסמינר. (סתם, אני לא כזאת זקנה)
כתבתי על משקל הפיוט "ויהי בחצי הלילה" כמה מילים על הלילה של בחורות הסמינר.
(זה נכתב מקסימום ב5 דקות, וכמובן בחצי הלילה. אז בלי ציפיות)

צִוִּיתָ
לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים
וְאֵיךְ את הָאֵם עִם הַבָּנִים
פִּרְאֵי אָדָם בַּשֶּׁבִי לָקָחוּ

אָמַרְתָּ
עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר שָׂרָה
ואֵיךְ עָלְתָה שִׁירִי בִּסְעָרָה
הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירֶיהָ סָחֲבוּ

הִבְטַחְתָּ
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַרְאֵל
וְאֵיךְ נֶעֶקְדוּ כְּפִיר וַאֲרִיאֵל
דָּמִים בְּדָמִים נָגָעוּ

בִּקַּשְׁתָּ
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי
וְאֵיךְ תּוּכְלִי לְהַפְסִיק? אָנָּא הַמְשִׁיכִי
לִשְׁאֹג כִּלְבִיאָה עַל כִּי לֹא שָׁבוּ

קָרָאתָ
הֲבֵן יַקִּיר לִי... יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים
וְאֵיךְ צָלְחָה דֶּרֶךְ רְשָׁעִים
וּמִשַּׁאֲגוֹת הַלַּיִשׁ לֹא נִבְהָלוּ

הִבְטַחְתָּ
דַּי דַּי, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ
וְאֵיךְ מִבּוֹר שְׁבִי תֵּדְעִי אַחֲרִיתֵךְ
למנוחות עולמים איתך שָׁבוּ

נִבֵּאתָ
"חֲוִי כִּמְעַט רֶגַע" כּוֹס הַיְּגוֹנִים הַרְפִּי
וְאֵיךְ הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר? אף על פי
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה

ואף על פי שיתמהמה אחכה לו
בכל יום שיבוא
אני מאמין

פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.

והחבר שלי נעלם עם הגל.

על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.



פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.

החבר שלי נעלם עם הרוח.

ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.



כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.



יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.

אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.

כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.

ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.

אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".

אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.



היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..

ואני, מה אני יכול לתת?

יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?

אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.

כלום.

מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.

החבר החדש שלי, עצם את עיניו.

חשבתי שהוא מרחם עלי.

הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.

חיכיתי.

הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.

הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.

אבל אני את ליבו ראיתי.



לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.

אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.

הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.

לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.

ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.



הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.

ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.

אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.

הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.

הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.

ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.



עברו כמה חודשים.

יום אחד הוא דיבר.

הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.

לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.

וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.

הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.

אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.

והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.



למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.



הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.

ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.

נתתי.

הוא הביט, ונבהל.

הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.

וגם בעוד שעה.

וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.

ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?

נכון, עניתי ברוגע.

למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.

אין לי כלום בשבילך.

וגם לך אין כבר מקום על המדף.

הוא כעס.

שתקתי.

כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.

אני-מפנה רגעים.

אני רוצה לתת לך מזמני.

אני רוצה לתת לך חברות.

אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.

קמתי אליו וחיבקתי אותו.

אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.

ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.

ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.

מהים.

משדרת העצים.

ומעמקי הלב.

אספתי ושמרתי אותם על המדף.

ותמיד חיפשתי אותך.

מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.

מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.

תמיד חיפשתי.

ומצאתי חלקים.

אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.

אתה יכול לתת לי.

את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.



הוא הרים אלי את עיניו.

הן היו עמוקות ומדברות.

הן היו מודות.



ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.

מה כבר רציתי?
בגד לשבת לילדה בת שלוש?
שמלות ליום חול שמכסות את הברך בלי ליצור חור בבנק?
רציתי. לרצות לא עולה כסף.
הבעיה היא שלקנות- עולה. ועוד איך עולה.
לא רק כסף.
עולה בלעלות לאוטובוס.
סליחה. עולה בלעלות הביתה מייד אחרי הגן, לקחת את הגברת לשרותים לפני נסיעה של שעה הראשונה. את אלו שאחריה לא סופרים. בכל מקרה בסוף מגיעים לאותו מקום בדיוק- למיטה. היא לא רוצה.
עולה בלהתווכח עם השעון מי צודק- אני- שלפני נסיעה היא חייבת ללכת לשרותים, או הוא- שמכריז שאני חייבת לוותר או לשרותים או לאוטובוס. אין שני מנצחים.
ויתרתי על השרותים. ממילא ברבי עקיבא כל חנות ראשונה מוכרת אוכל וגם שרותים.
עולה גם לוותר על לקחת מים. כי אם היא תצטרך לשרותים בדרך אני בבעיה. זוכרים שאני צריכה בגדים שדווקא יורדים? (מתחת לברך).
המחיר הוא להסתובב בחצי בני ברק מיובשים עד שמגיעים למסקנה המתבקשת שאין ברירה אלא לקנות מים. עכשיו. בחנות הראשונה שנקרית לדרכי.
בקבוק מים של חצי ליטר עולה בה 10 שקל. זה מה יש.
עולה גם לרצות בגד לשבת שהוא גם יורד (מתחת לברך).
גם יורד (במידה. לא מידי רחב. קצת בעיה עם הסעיף הקודם).
גם יורד (למדפים. מהקולקציה החדשה. בגד אחד מותר לי לפרגן לעצמי מאלו. לא רציתי מלמלות. בעצם רציתי. הבנק הטיל וטו.)
גם יורד (במידה. שיתאים לקטנה. מה זה שווה אם זה לא סט?)

אז אם הבגד כל כך יורד- למה הוא עולה, ועולה, ועולה, ועולה- בכל הסעיפים לעיל, וגם במחיר!

בעולם הזה כולם רצים.
רצות.
רצות להגיע רחוק.
רצות. רוצות.
רצות לשם. רוצות להגיע.
לעוד משהו, לעוד הישג, לעוד יעד.


כי ככה זה.
מי יותר מרשימה הבוקר?
מי עשתה עוד צעד בדרך להכי-הכי שיש?
מי תספר לכל העולם הבוקר משהו מרגש על משהו מרגש...?


וכל זה קורה מהר.
בלי לעצור, בלי לנוח, בלי לחכות לאף אחד.


ואת שם.
יושבת לבדך ורואה אותן.
את כולן.


הן במסך, עטויות שמלות לבנות, או פרחוניות—אלה של הצעקה האחרונה, עם הפאה של השדרוג האחרון...
מספרות על עוד חלום שמתגשם.
עוד מטרה שנכבשה.
עוד דרך שלעולם לא תגיעי אליה.


יש להן קריירה נוצצת, עתיד מבטיח, הצלחה מסחררת.
הן עומדות על במות, הן טסות לכל מקום, יש להן חברות מצליחות, רעיונות גדולים, הן תמיד בדרך ל"דבר הבא".
הן מחייכות חיוך מלא ביטחון, מצלמות תמונה מושלמת, מוקפות באהבה ובקהל מעריצות, ותמיד מספרות כמה רחוק הן כבר הגיעו...
גם תעסוקתית, וגם ממש פיזית.
עיר רחוקה, בית מלון מפואר, או טיסה לארץ העתיד...


ואת?
איפה את?


את עם הבגד הפשוט שלך מעונה קודמת, שעליו פליטה שהתינוק השאיר לפני רגע, שוב מעבירה ניגוב באותו מקום בפעם האלף... מרגישה לרגע כלום. קטנה. לא נספרת. כאילו אינך עושה דבר.


מה כן?
להחזיק תינוק, להאכיל, לכבס, לנקות, לסדר—זהו... רק זה...
אה, ואולי גם לצאת לעבוד בבוקר כמה שעות, לקבל בקושי שכר מינימום, להאבק לסגור את החודש.


מרגיש כאילו נשארת מאחור, בזמן שהעולם ממשיך לרוץ קדימה.
משאיר אחריו שובל של אבק, שרק שורף לך בעיניים ומכאיב בלב.
כמה את רחוקה מהיעד המבוקש שבמסך...


וזה שורף את העניים, ומקטין את הלב.
קטן קטן...
עוד יותר קטן , ועוד יותר קטן , ועוד יותר קטן.

והמסך גדל. והם גדלות. עשירות. מתפרנסות. מרויחות. נהנות.

ואת... עוד יותר קטנה. ועוד יותר קטנה. ועוד יותר...

וכל פעם כזו מזכירה שוב את מה שאין לך, ואת מה שיש להן.

יש לה:
עוד יותר, ועוד יותר ועוד יותר.


ולי?
אין. אין. אין.


ומי את?
את קיימת בכלל?
מה יש לך? מה את עושה?
איפה את מפורסמת בהצלחות?


זהו, שלא.


את לא באמת קיימת.


המחשבה הזו חודרת לאט.
גורמת לילדה הפנימית שבעומק הלב להתרחק מעצמה, לא לשמוח, לא להעריך, לא לאהוב את מה שבאמת יש לה בידיים. ולהרגיש קטנה, קטנה, קטנה.


וזו האמת?!?

ומי צילם והעלה לרשת את הליטוף הרך לילד בן החמש שחושש?
את המבט הדואג לכאבו של התינוק?
את החיבוק שעוטף את המתבגרת שלך בדיוק ברגע שהיא זקוקה לו?


ומי תיעד את האוכל שאת מכינה באהבה, את הארוחה שמוגשת לשולחן, את הדאגה המסתתרת בין קפלי הכביסה הנקייה שמסודרת בארון?
את השקט שאת יוצרת, את הסדר שמאפשר לכולם לנשום,
את החום שממלא את הקירות?


ומי שיתף את הרגעים הקטנים, הפשוטים,
שבהם אהבה עוטפת הכול,
ושמחה מתנגנת בבית?

למה כל זה נראה כל כך קטן?


זה לא מופיע בכותרות, לא מצטלם טוב,

אבל זה מחזיק את העולם


הילד הזה, שלא היה מחליף אותך בעד שום תואר,
הבית שאת מחייה במעשייך הקטנים קטנים.
כל מה שאת נותנת בלי שאף אחד ישים לב, לאיש שלך, לילדים, לבית —

זה הדבר האמיתי.

כי בית, זה לא רק ארבעה קירות.
זה לא רק מקום שבו ישנים ואוכלים.
זה לב פועם.
זה מרחב שבו כל אחד מוצא נחמה, אהבה, ביטחון.
ואת—את זו שבונה אותו, יום אחרי יום,
במעשים הקטנים שאת אולי לא שמה לב אליהם,
אבל הם יוצרים חיים.


ואולי הגיע הזמן לא להסתכל לשם.
פשוט לסגור. להשתיק. למחוק.


לא לתת לעולם שבחוץ לקבוע עבורך את המעמד שלך.
מה שווה ומה לא.


כי ההצלחה שלך לא נמדדת בהצלחות שבחוץ.
היא נמדדת לפי האור שאת מביאה לבית שלך, למשפחה שלך, לעצמך.


התרחקנו כל כך מהאמת.
שכחנו מה באמת שווה.


בעולם שמודד הצלחה במספרים, בדירוגים, בלייקים—
הדברים האמיתיים נעלמים מהעין.


אבל הם שם.
הם תמיד שם.


ואת?
את לא צריכה לרוץ כדי להוכיח שאת קיימת.
לא למהר, לא להדביק קצב, לא לחפש הכרה.
את כבר עומדת במקום שבו נבראים חיים,
במקום שבו אהבה נרקמת ברגעים שאיש לא ימדוד—
אבל הם אלה שמחזיקים את העולם.

את לא צריכה לרוץ לשום מקום.
את כבר במקום הכי חשוב שיש.


המשפחה היא יצירתה הגדולה ביותר של האישה..
ושם, במעשים השקטים שאין להם במה,
נרקם השכר הנצחי שלה.

אם אתם קוראים את זה עכשיו, סימן שזה קרה.

ניסיתי להחזיק מעמד. באמת שניסיתי. אבל הכוחות שלי נגמרו, והגיע הזמן להפסיק את הסבל.

אני יודע שיהיו כאלה שיגידו שאני פחדן. שאני יכולתי להמשיך. שאני יכולתי לנסות להיאבק. אבל אתם לא הייתם במקומי. אתם לא מבינים מה עברתי.

הלילות הארוכים. השתיקה הרועמת. התחושה שאני לבד בעולם, אף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא מחפש אותי.

אני כבר לא אותו אחד שהייתי פעם. פעם הייתי מוערך, אהוב, רצוי. אנשים חיפשו אותי, כמהו אליי. כל פעם שהופעתי, הפנים שלהם היו מתמלאות באושר, עיניים נוצצות, חיוך רחב.

והיום?

אני עומד כאן, למעלה, מביט מטה. אין לי יותר תקווה. אין לי יותר בשביל מה לחיות.

אז זהו זה.

הגיע הזמן לשחרר.

אני עוצם עיניים. רגע אחרון של שלווה.

ואז… אני קופץ.

מטה, אל התהום…

אני נוחת ברכות על השולחן, מתגלגל מעט, נעצר ליד קופסת הגבינה. מישהו ימצא אותי בבוקר, אולי יצחק, אולי יתעצב, אבל זה לא משנה.

אני כבר לא שם.

אני לא השוקולד שהייתי פעם.

אני, שוקולד פרה קטן, אחרון השורדים של חבילת הממתקים מפורים, כבר לא מסוגל לחיות יותר.

הם שכחו אותי.

הם לא אכלו אותי בזמן.

והיום, ברגע הנורא מכל, שמעתי את המשפט שאף שוקולד לא רוצה לשמוע:

"איכס, זה בטח ישן ומגעיל. תזרוק אותו."

לא רציתי להיזרק. רציתי להיזרק בעצמי.

וזהו, חברים. זה סוף הסיפור שלי.

אולי בגלגול הבא אחזור כחפיסת שוקולד יוקרתית. לפחות אז, ייתנו לי קצת כבוד לפני שאוכלים אותי.

יצאתי מתפילה מרוממת בכותל המערבי.

שפתותי עדיין התנועעו בתפילה כאשר ידי סימנה לנהג מונית לעצור.

רק כשרוב גופי כבר היה בתוך הרכב והכרזתי, "לבני ברק בבקשה", הבנתי שהנהג הוא בן דוד שלי, אבל גם של מוחמד עזתי כלשהו שייתכן מאוד כי נהרג אתמול בהפצצת צה"ל.

כבר מאוחר מדי לצאת ולברוח.

מקסים. זה בדיוק מה שטיפוס חרדתי כמוני היה צריך עכשיו – בילוי נפלא עם רוצח פוטנציאלי, בתוך קופסה ממונעת מסוגרת, וכל זה במהלך ימי אבלו האפשריים על בן דודו, מוחמד עזתי.

מוזיקה ערבית רועשת החרישה את אוזניי. היא השתתקה לפתע כאשר לשידור התפרץ שדרן בהול שדיווח בזעם על הפצצה ציונית אלימה בפאתי דיר אל באלח. הוורידים של הנהג ברחו ממצחו. זהו, הלך עליי.

הנעילה האוטומטית של המונית הקפיצה את לבי, והפנייה החדה והמפתיעה לנבכי שכונה ערבית כמעט השביתה אותו לעד.

מרחוק ראיתי את הר הזיתים, שם טמונים לא מעט יהודים טובים שחוו את רגעיהם האחרונים, לצד ערבי זועם בתוך מרחב נעול. זה בדיוק הדלק שדליקת החרדות שלי הייתה צריכה כדי להתלהט עוד יותר.

"למה אתה נוסע דרך השכונה הזאת?", שאלתי את הבן דוד בקול רועד. "זה קיצור משמעותי בדרך", ענה הנהג שנראה כמי שלהוט לקצר את דרכי לגן עדן בטווח הזמן המיידי.

"עזוב קיצורים, אני לא ממהר. אני בדרך לשמחה משפחתית ואני ממילא לא רוצה להיות מבין הראשונים", התחננתי על נפשי.

"אבל לי יש חפלה הלילה ואני ממהר מאוד", התעקש הרוצח לדבוק בתכנון פשעיו.

אם חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, הגיעה העצירה הפתאומית של הנהג במרכז הקסבה של מזרח ירושלים. "אני עולה לבית שלי רגע להביא משהו חשוב", אמר ויצא מהמונית, מותיר אותי מופקר להמון משולהב שהתקבץ מסביבי.

קבוצת נערים עם רצח בעיניים פתחה את תא המטען, וחיטטה בתיק האישי שלי. היו בו דברים חשובים ויקרים לי מאוד, אבל הדבר היחידי שעניין אותי ברגע זה היה לשרוד.

הנהג חזר לאחר דקות ארוכות עם סכין קצבים ענק בידו הימנית. ספרתי את דקותיי לאחור בבעתה שאי אפשר לתאר במילים.

הוא הניע את הרכב והתחיל לנהוג בעודו אוחז בסכין. לפתע הוא הוציא מכיסו אגס, פרס אותו ולעס את פלחיו בקולי קולות בחוסר נימוס משווע. "רוצה גם פלח?", ספק שאל, ספק הציע את סעודתי האחרונה.

"לא, לא", עניתי.

"אל תתבייש, קח, קח", הוא דחף לי את הפלח ליד ואת הסכין שלצידו כמעט לעין.

למען שלום העין נאלצתי לקחת, "בטח יש לו חלום ילדות אכזרי וסדיסטי לרצוח יהודי דווקא בעודו לועס אגס", חשבתי לעצמי בעצב.

לאחר נסיעה של שעה ועשרים דקות שנדמתה כנצח, הוא עצר לפתע בכיכר החטופים בתל אביב. שם קיבל את פניי אוהד, פעיל מחאה מרכזי.

"אנחנו פועלים להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית. המשחק המותח עם המונית הוא אחת הדרכים שלנו להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות", אמר בחיוך מלא יצירתיות מרושעת.

הייתי בהלם. עד כמה רחוק ואכזרי אנשים מסוגלים ללכת בשם מחאה?

"השתגעת", צווחתי על אוהד. "אתה יודע שהיה לי בתיק 340,000 דולר ששייכים לגמ"ח של אבי? כשהנהג עצר במזרח ירושלים נערים מקומיים גנבו את התיק עם כל הכסף שבו", הטחתי בו.

הוא נבהל כהוגן, ניסה להימלט, להיטמע בין ההמון.

רדפתי אחריו. "תן לי את המספר שלך עכשיו, או שאני מתקשר למשטרה", הזהרתי.

האיום עבד. החלפנו מספרים ונפרדנו לדרכנו.

למחרת התקשרתי אליו, "תקשיב, אוהד, מה שעשיתם אתמול נחשב לחטיפה לכל דבר, עבירה שעונשה הוא שנים בכלא. אז ככה. או שאתה מעביר לי חצי מיליון דולר במזומן על הגניבה ועל עוגמת הנפש, או שאני ניגש לתחנת המשטרה ופותח עליך תלונה חמורה".

הוא גמגם קשות והציע לי לדבר עם עורך הדין שמייצג את תנועת המחאה שבמסגרתה הוא פועל. עוד לפני שאני הספקתי להתקשר לעורך דין, האחרון הקדים אותי בבהילות. ביקש לפגוש אותי בהקדם כדי לסגור את הסיפור בשקט ובטוב.

תוך שעתיים הגיעה לביתי משלחת מכובדת של ראשי המחאה ובתוכם אוהד והעורך דין הנכבד.

הדרישה הכספית שלי הונחה על השולחן.

"חייבים להשתיק את הסיפור הזה בכל מחיר", אמר הדומיננטי שביניהם, "אם כן, אוהד, אנו מצפים שתשלם את מלוא הסכום שהבחור דורש".

כששמעתי את זה קיבלתי תיאבון. "חצי מיליון היה נכון לבוקר, עכשיו כאשר אני חש את הנזקים הנפשיים שמשתרשים בי יותר ויותר אני דורש מיליון דולר", הטלתי את הפצצה בחדר.

מחצית מפעילי המחאה דרשו מאוהד לשלם גם את הסכום המופקע החדש, "בכל מחיר, בכל מחיר חייבים לסגור את הסיפור לפני שכולנו נהיה בכלא", נימקו.

אוהד וחצי אחר של המוחים, התנגדו, "אם נסכים למיליון, הוא ידרוש ארבעה מיליון. ככל שתסכימו ל'כל מחיר', הבחורצ'יק ילך ויעלה את הסכום. ההתנהגות שלכם היא כניעה לסחיטה שתשיג בדיוק את ההפך", קבע בנחרצות והצליח לשכנע את עמיתיו.

בשיא המתח ביקשתי את רשות הדיבור: "ובכן, אני פועל להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית" פתחתי את דבריי, "המשחק המותח עם התיק והכסף הוא אחת הדרכים שלי להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות כאשר מפקיעים את מחירם במחאות חסרות אחריות. ואגב, בתיק שלי היו פריכיות ומלפפון רקוב, אה והוא בכלל לא נגנב".

ועם התובנה המעניינת הזו, שילחתי אותם לכיכר החטופים להמשיך ולזעוק: "בכל מחיר".

יבש כמו שאשתי הייתה רוצה שהרצפות יהיו כשאני דורך בספונג'ה, ככה הייתי מגדיר את סעודת הפורים אצל השווער שלי – סעודת הבראה, רק עם תחפושות.

לאורך 7 שעות הסעודה לא קורה כלום, כמו יצירה מוזיקלית ממושכת המורכבת מצליל בודד, ארוך וצורם.

אפילו הבחורים המתרימים כבר יודעים לא להתקרב לבית הזה. ברשימת הכתובות שהם נושאים עמם כתוב ומודגש בצהוב זוהר ומהבהב: "יבש כמו מכונת ייבוש בתוכנית הייבוש הכי תוקפנית שלה – לא להתקרב".

כבר שנים שאני לוקח על עצמי את תפקיד ה'משמח' הכמעט בלתי אפשרי. בבחינת במקום שאין איש, השתדל להיות פראייר.

מובן שאי אפשר לעשות את זה במצב של פיקחות, אז אני שותה כמויות אסטרונומיות של יין וויסקי – מקריב את גופי לטובת הכלל.

נכון, הרופא הזהיר אותי בפירוש שזה לא טוב לכבד שלי, אבל היובש שם מסוכן וכבד לכבד שלי שבעתיים.

מגמת האווירה משתנה מקצה לקצה כאשר יש לי יותר אלכוהול בדם מאשר דם. אני משתחרר ומשתולל ושובר בחדות את השרב הכבד השורר בבית.

אלא שמדי שנה, בנקודת השיא של השמחה, הוא מגיע והורס לי את מצב הרוח. זה הגיס הכי יבש שתכירו. עיניו צרות בתשומת הלב המופנית אליי, אז הוא תופס טרמפ על גבי. הוא מעמיד פני שיכור וגונב ממני את התפקיד.

זה מרתיח נורא. אני מטביע את מוחי בטיפה המרה, מסכן את בריאותי, והוא שותה כוס קולה ושודד לי את כל התהילה.

איך אני יודע שהוא לא שותה אלכוהול? לא צריך להיות בשביל זה נביא. יש לו חך של תינוק בן יומו. פרצופו מתעוות כשהוא שותה מים מינראליים, כמו ילד שנגס בטעות בשן של שום חי. אשתו מציידת אותו מדי בוקר כשהוא יוצא מביתו בבקבוק פטל, אחרת הוא עשוי להתייבש לה. בחתונות המשפחתיות הוא יושב בשולחן של הילדים, הוא אוהב רק בורקס, שניצל וצ'יפס. עכשיו תשכנעו אותי שהוא שתה יין.

בפורים של השנה האחרונה החלטתי שאני עושה לזה סוף. התקשרתי לחבר שמתנדב במשטרת התנועה, ביקשתי ממנו שיביא את מכשיר הינשוף שברשותו, שנועד לניטור רמת האלכוהול בדמם של נהגים.

חשבתי שלחשוף בפני כולם שאין בדמו אפילו לא טיפה של אלכוהול יהיה רעיון מצוין, שיעשה אחת ולתמיד צדק היסטורי.

אלא שהשוטר דחה את בקשתי בנימוס. הוא כבר הוזמן לחמישים כתובות אחרות שבהן יש חשש כבד לשכרות מזויפת.

בהיעדר רשויות אכיפה אפקטיביות נאלצתי לקחת את החוק לידיים ולמצוא שיטה עצמאית לחשיפת התרמית.

סעודת הפורים התחילה בדיוק כמו שצפו החזאים: יובש שרבי כבד עד קיצוני. באמצע הסעודה התחלתי לזייף סמני שכרות שהחריפו בהדרגתיות מתוכננת, כדי להעניק למשחק אמינות טובה.

תוך חצי שעה כבר העמדתי פני שיכור גמור, מה שכצפוי הכניס את הטרמפיסט לפעולה. הוא נכנס לדמות כמו בכל שנה. נמרח על השולחן כמו גבינת שמנת על בייגל, הלך בזיגזג ומישש קירות כמו המצרים במכת חושך וכמובן שדיבר שטויות וסיפק את הסחורה לעדת הילדים שהתקבצו סביבו.

בשיא ההצגה הודעתי על פרישה: "רבותי, השנה החלטתי לעבוד עליכם, אני לא באמת שיכור", הכרזתי וחזרתי להתנהגות נורמטיבית, משאיר את הטרמפיסט לבד ברכב, שיעבור לכיסא הנהג וינהג לו בשכרות כאוות נפשו.

שמתי לב למצוקה שאחזה בו. יש לו עוד ארבע שעות סעודה להשתגע עם עצמו. אוי כמה שזה מגיע לו. התמוגגתי.

מה רב היה זעמי כאשר לאחר חצי שעת התמודדות מייסרת, הוא מצא דרך יצירתית לצאת מזה: "גם אני החלטתי השנה לעבוד עליכם, לא באמת השתכרתי".

התפוצצתי מכעס. מה חשבתי לעצמי, שהטרמפיסט הנצחי לא יתפוס טרמפ על התירוץ שלי?

התאפקתי שלא לקום לחשוף את השקר שלו, בכל זאת, פורים הוא כיום הכיפורים, אני לא צריך עוון שכזה על המצפון שלי ביום כיפור עוונותיי.

באקט של אצילות, כמו בסיפור הסימנים של רחל ולאה, קמתי ואמרתי בקול: "נכון, תיאמנו ביחד את המשחק הזה", ועצרתי לרגע לחשוב איך להמשיך את הנאום המאולתר.

הוא הביט בי בעיניים מופתעות ומלאות תודה, בעוד דמי מבעבע בתוכי.

ואז הכתה בי מחשבה. גם אם פורים הוא כיום הכיפורים, הרי שאני לא השעיר לעזאזל. וברוח תובנה זו המשכתי את נאומי: "ובכן, סיכמנו שלאחר המשחק המשעשע הזה נשתכר ביחד, כאשר על כל כוס שאני אשתה גם הוא ישתה, עד לשכרותנו המלאה", חתמתי את דבריי לקול תשואות הנוכחים ופתחתי את הבקבוק הראשון לעיניו המשתוממות של הגיס.

שמתי לב שהוא צובט את עצמו, מתפלל להתעורר מהחלום המבעית. בתוך תוכי ידעתי שהפעם הבאה שהוא יתעורר תהיה כשהשפעת האלכוהול תפוג מגופו.

מזגתי לי ומזגתי לו יין סמוק ומלא אופי ואלכוהול, לקול קריאות המעודדים. ושוב מזגתי פעמיים, וחוזר חלילה. הוא נאלץ לשתות ולסבול בשקט בדיוק את הכמות המופרזת שאני שותה מדי שנה.

בחסדי שמיים, לפני כמה חודשים הוא התעורר מהשינה העמוקה. כיום הוא עדיין לא צלול לגמרי, אבל זה הולך ומשתפר מיום ליום.

אבקש להעריך כאן בזהירות, שהשנה כנראה אהיה השיכור היחידי אצל השווער שלי.