קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 155
    • א
    שיתוף - לביקורת לבבות הומים בשטיבלך
  • אבינועם גולדברג //
    • כמעט שנה שלמה שמוישי והאיש עם המשקפיים העבים נפגשו כל יום בשעה שבע ועשרים, או משהו קרוב לזה כשהתחילה תפילת שחרית בשטיבלך.
    מוישי תמיד היה משקיף עליו ממרחק, סקרן, שואל את עצמו איך מישהו יכול להיות כל כך שקט, כל כך מלא באמונה.
    האיש עם המשקפיים העבים תמיד הגיע לפניו, לא מוותר, לא מתפשר, אפילו במזג אויר גרוע או בחופשות הוא תמיד היה שם עם החיוך הסמוי והחליפה הדהויה, כאילו הגיע מהעבר הרחוק. משהו מסביבת חז"ל.

    מוישי לא היה כמוהו. הוא לא חיפש את התחזקות, ולא הרגיש קשר ישיר בין עצמו לבין אמונה לוהטת. בשבילו, היהדות הייתה משהו שהולך עם החיים, לא מעבר לזה. הוא לא יכול היה לדבוק ברוחניות בצורה מוחלטת, לא כמו הממושקף.

    לפעמים מוישי היה תופס את עצמו מהרהר כל מיני הרהורים.
    היו ימים שהוא היה מתעורר מחלום בתפילה בתחושה של זרות. בכל פעם שראה את בעל המשקפיים, היה מרגיש את הספקות מתעוררים. היה מבקש יותר מהשגרה היהודית הזאת, משהו חזק יותר שיאחז בו.

    אבל כל זה השתנה ביום שבו בעל המשקפיים העבים לא הופיע.
    זה כבר לא היה עוד יום רגיל. מוישי שבאופן טבעי לא התערב בעניינים של אחרים, לא יכול היה להפסיק לחשוב על מה שקורה. האיש פשוט נעלם, ומוישי התחיל לחשוב שאולי דווקא הוא, שהיה כל כך יציב, פתאום נפל. אולי עבר איזה משבר אישי שגרם לו לשנות את כל התפיסה הדתית שלו, או שסתם עבר בית כנסת. אנשים עושים את זה כל הזמן.
    מוישי לא יכול היה להבין מה קרה.

    למחרת בשעה שבע ועשרים כששוב, הוא לא ראה את הממושקף, מוישי כבר כמו נבהל קצת, הפעם היה בזה משהו שונה. מוישי חשש שלא רק בעל המשקפיים אלא גם הוא עצמו לא יוכל להחזיק באמונה הזו לאורך זמן.
    חלילה, אמר לעצמו, אבל ממש נבהל.

    שבוע לאחר מכן ביום ראשון בבוקר, ראה מוישי אותו שוב. האיש בעל המשקפיים העבות עמד שם, לבוש תפילין עם החיוך הסמוי והחליפה הדהויה.
    אחרי התפילה מוישי ניגש אליו בזהירות, פונה אליו לאט.
    "כבוד הרב" הוא אמר, "היית חסר. לא ראיתי אותך בימים האחרונים. הכל בסדר?"
    האיש הרים את עיניו לאט. הפעם, משהו היה שונה. מתחת לעדשות העבות לא היה אותו זוהר בעיניים. לא היתה שם את הוודאות הבלתי מעורערת שהוא כל כך התרשם ממנה. במקום זאת, הייתה שם איזו דממה. שקט רפוי.
    "אני בסדר," אמר האיש בקול שקט, "אבל הייתי צריך לקחת צעד אחורה. קצת זמן לחשוב על הכל."
    מוישי לא שאל "על מה?" הוא לא ידע על מה בדיוק חשב האיש, אבל הוא הרגיש שבסופו של דבר האיש הזה עובר איזה תהליך פנימי, כמו שהוא בעצמו היה עובר אם רק היה יודע איפה להתחיל. היה משהו בתשובתו של בעל המשקפיים, ביכולת שלו לא להסתיר את הספקות, שפתח למוישי צוהר.

    "אתה יודע," אמר האיש אחרי רגע, "לפעמים אני שואל את עצמי למה אני עושה את כל זה. אני לא תמיד בטוח אם מה שאני עושה זה נכון. גם אני לא תמיד יודע אם האמונה שלי חזקה כמו שאני חושב. זה לא פשוט."
    מוישי לא ציפה לשמוע את זה ממנו. המילים שגרמו לו להרגיש שמישהו אחר, כמו הצדיק הזה שלפניו, המסור כל כך לעבודת הקודש, גם הוא שואל את השאלות שהוא עצמו שואל. והם לא היו שונות כמו שמוישי חשב. היה משהו מנחם בהבנה הזו, האמונה היא משהו גינמאי בנפש, והיא דווקא נעשית אמיתית יותר כשנוגעים בה עם כל האצבעות. כשמתערבבים איתה עירבובי נפש כואבים.
    "אני מבין אותך," אמר מוישי אחרי כמה שניות של שתיקה. "אני מרגיש את זה הרבה, את הספקות. לפעמים אני לא יודע איך להאמין בכל דבר. העולם כל כך... לא פשוט."
    האיש נגע במשקפיים שלו, כאילו היו הם משהו שיכול להגן עליו, משהו שמחבר אותו למהות אמיתית יותר. "אני לא יודע אם אני יכול לשנות את הכל, אבל אני גם לא יכול לשכוח את הדרך בה הגעתי עד פה. אמונה היא לא תמיד דבר פשוט. היא כמו לנסות לבנות משהו בתוכך, ולייצב אותו, בכל פעם מחדש כשהוא מתנדנד"

    מוישי הרגיש כאילו אור זרח אליו מהעדשות העבות. כל הימים בהם הרגיש מנותק מהאמונה, כל הזמנים בהם חשב על המשמעות של החיים והכאב שבם פתאום התפוגגו. אולי גם הוא יכול למצוא את דרכו לצידקות ולמסירות לרוח, אפילו אם היא לא תראה תמיד בצורה ברורה.

    מאז אותו יום, משהו השתנה אצל מוישי. הוא לא מצא את התשובות לכל השאלות שהיו לו, אבל הוא החל להבין ששאלות הן חלק מהדרך. הוא התחיל להתפלל, לא מתוך חובה, אלא מתוך רצון להבין. הוא גם ידע שעכשיו הוא לא לבד במערבולות האלה. לפעמים, אולי המחשבה לא בהירה ומוחלטת – אלא דרך שצועדים בה, צעד אחרי צעד, בלי לדעת תמיד מה הצעד הבא.
    הם המשיכו להיפגש כל יום, בשבע ועשרים. ובסיום התפילה היו מסתובבים זה אל זה מרחוק, ומחייכים בעידוד.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מַיִם שְׁקֵטִים, ~yg~, plsql ועוד 12 משתמשים15 //
    0 תגובות
  • 179
    • %
    שיתוף - לביקורת עוד תבואי בימים.
  • %תמר% //
    • עוד יהיה לך בית.
    יהיה לך גם מקום.

    עוד יבוא אליך השקט.
    תבורכי בו, בשלום.

    ויחבקו אותך פרחים.
    ישזרו בך אהבות.

    עוד תאיר עליך השמש.
    תנשק בך. נקודות.

    עוד יבוא הטוב. האור.
    יבריח כל פחדיך.

    עוד יבוא אליך כוכב.
    יאיר לך את שמיך.

    עוד יבואו. עוד יאירו.
    יבנו בך עוד חיים.

    ותגדלי. הרבה. גבוה.
    עוד תבואי בימים.

    תמר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: כמות ואיכות, .חיה פ, תמר בן דוד ועוד 15 משתמשים18 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    וואו. תודה. אהבתי ממש💕
  • 323
    • מ
    שיתוף - לביקורת צללים של אור
  • מוז'יניקית //
    • סיפור קצר
    לפרויקט בהיסטוריה

    של     @-BABY-
    בהצלחה בפרויקט!

    אשמח לביקורת!




    שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ

    הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ

    הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ

    וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ
    ____________


    דניאל נקש בעדינות על הדלת המסוגננת בהיסוס, מיצר על שעליו להפריע ליצחק בשעת הלימוד שהוא כה מוקיר.

    קולותיהם של יצחק והחברותא שלו המשיכו להתנגן בלהט, מנותקים מסביבתם.

    דניאל חכך בדעתו מה לעשות, כשדלת הבית נפתחה במהירות ונטרקה בבום רועש אחרי הנכנס.

    "דניאל! שמעת?" שמעיה, אחיינו של יצחק, היה נסער.

    "ועוד איך. חייבים להגיד ליצחק, והוא באמצע ללמוד...", הוא היה נבוך.

    "אני אכנס אליו, אין ברירה. הוא חייב לדעת על זה".

    שמעיה דפק שני דפיקות, ונכנס, מוחה את זיעתו תוך כדי. דניאל נכנס אחריו.

    "דוד יצחק, זה עומד לקרות. עוד היום", פלט שמעיה, שוכח כי דודו אינו מעודכן.

    "מה? הגזירה עומדת לצאת לפועל?", הבין יצחק מייד.

    "כן", דניאל הרכין את ראשו, "הם הולכים לעבור בין הבתים, לאסוף הכל. ויש עונש מוות לאלו שיחביאו ספרים. יצחק, מה אנחנו עושים?! אני לא מסוגל לחשוב על זה.... אלפי ספרי קודש נידונים לשריפה, חייבים לעשות משהו!"

    יצחק שקע בהרהורים, מלטף בהיסח הדעת את הכריכה הקשה של הגמרא יקרת הערך שלפניו.

    לא הרבה יכלו להרשות לעצמם לרכוש ספרי קודש משל עצמם, ונאלצו להסתפק במלאי המוגבל שבבתי הכנסת. יצחק, לעומת זאת, החזיק בביתו ארון גדול, מלא מפה לפה.

    החברותא הצעיר מלמל סליחה, יש לו ילדים בבית והוא צריך להיות איתם עכשיו, והלך.

    "בסדר. תודה, שמעיה, שבאת לעדכן. לך לבית, אביך יצטרך אותך עכשיו. דניאל- אחרי", הוא סימן לו.

    שמעיה עזב בחיפזון, והם נותרו לבדם בסלון המרווח.

    "מתי הם יגיעו, להערכתך?" שאל יצחק.

    הרגשה טובה פשטה בליבו של דניאל. יצחק מעריך את דעתו, את תשובותיו של הנער האסופי שהכניס אל ביתו בטוב ליבו. הוא סומך עליו.

    "לדעתי בשעה הקרובה. כבר ראיתי אותם מתחילים להסתובב בין הבתים בקצה העיר. גדודים של חיילים חמושים חסרי רחמים" צמרמורת קלה תקפה אותו.

    "אנחנו חייבים לעשות הכל על מנת להציל כמה שיותר ספרים. אסור שיהדות צרפת תיוותר ללא ספרי קודש. ועד שיודפסו חדשים יעבור פרק זמן ארוך, כך מסתבר, לצערי"

    "מה?" דניאל נרתע אחורה, "אתה מתכוון ברצינות? אם הם יגלו שהסתרנו מהם... אני לא רוצה לחשוב מה יקרה, זה גזר דין מוות בטוח"

    "אם כך, מוטב שהם לא יגלו, הא?" ניצוץ קלוש של שובבות ריצד בעיניו הרציניות של יצחק.

    הוא הנהן לאט, מעכל את הרעיון.

    "אם כך, לא כדאי שנבזבז זמן. בכספת שמאחורי הקיר בחדר שינה יש מקום לשלושה כרכים. קח את אלו, העבר אותם לשם, בבקשה". יצחק נעשה פעלתני, והוא בעקבותיו.

    הם עבדו בשקט. לאחר שהעבירו מחצית מהספרייה למקומות נסתרים, סימן לו יצחק לעצור.

    "זהו. עכשיו נעביר כמה מחפצי הנוי של רות, עליה השלום, לספריה. הם יחפו על הרווחים שיצרנו"

    "אבל יצחק, מה יהיה עם שאר הספרים שאנחנו לא מעבירים?"

    "אין ברירה", נשם יצחק עמוק, "נאלץ להשאיר אותם כאן. זה יהיה חשוד שלאחד מעשירי הקהילה אין כמעט ספרי קודש בביתו. ה' ימחל לנו על כך"

    דניאל הנהן, בולע דמעות, והלך להביא כמה מפיות בד מעומלנות וחפצי נוי אחרים שיצרה אשתו של יצחק, שנפטרה שנתיים קודם לכן.

    הוא בקושי סידר אותם יפה על המדפים, וכבר נשמעו דפיקות עזות, חסרות רחמים.

    "יבוא", קולו המעודן של יצחק נישא, ודניאל מיהר להיראות עסוק במשהו אחר.

    הדלת הוטחה בחוזקה, ויחד עם קבוצת החיילים העוינים הגיע לאפם ריח של אש וצעקות בכי של ילדים.

    "לפי צו בית המלוכה והכנסיה, כל ספרי הדת שברשותכם מוחרמים לאלתר. על בעל הבית לאסוף את כל הספרים שנמצאים כעת במבנה זה, בין אם שייכים לו ובין אם לא, ולמוסרם בידינו. לאחר מכן ייערך חיפוש בבית. ספר שיימצא בחיפוש, ולא דווח עליו, יחייב את בעל הבית בעונש מוות", החייל רחב הכתפיים הקריא מתוך קלף, חיוך דק ושטני מרוח על שפתיו.

    "זה כל מה שיש לי, כאן בספרייה", שיקר יצחק במצח נחושה.

    "נו- נו. ככה כולם אומרים בהתחלה, אבל אחרי זה, כשהם מבינים שעונש המוות הוא רציני, הם פתאום מתחילים להיזכר בכל מני ספרים שלהם בכל מני חורים בבית.... הנה, הטיפשון ההוא, שתי בתים מכאן- כבר נלקח למאסר, לפני שיתלו אותו, כמובן... שני ספרים הוא החביא, החוצפן! אבל אנחנו מצאנו אותם. אני שואל- זה כל הספרים שיש לך? כל ספרי התלמוד והלא יודע מה נמצאים כאן? בטוח?" הוא רוכן על יצחק, שמאבד מעט מצבע פניו.

    "בוודאי, בוודאי. אין לי שום כוונה ל...."

    סטירה חזקה מונחתת על לחיו של יצחק. "אני לא מאמין לך, יהודי! קדימה, תחפשו עוד ספרים" מורה החייל לחבריו, ורוכן שוב על יצחק, שמחזיק את לחיו הבוערת, המום. "אני יודע שאתה משקר, יהודון! מעניין, ספריה כל כך גדולה יש לך, וכל כך קצת ספרים.... מעניין מאוד. תיכף החיילים שלי ימצאו את כל מה שהחבאת. חבל עליך, בית יפה יש לך", החייל סוקר בעיניים מקנאות על העיצוב היפהפה של הבית רחב הידיים.

    "אתה יודע, אתה תוכל לקבל את כל זה, יחד עם קצת כסף, אם רק תעזבו עכשיו, אתה והחברים שלך", מעז יצחק להגיד, ודניאל עוצם את עיניו בפחד.

    "אה?", שאגתו של רחב הכתפיים כמעט וקורעת את עור התוף של דניאל. "אתה מעז להציע לי שוחד?! אתה?! ועכשיו אני יודע שאתה בטוח מחביא פה משהו.... חכה חכה, אני לא יצא מפה עד שנמצא את הכל!"

    יצחק נשך את שפתיו בחרטה, מלקה את עצמו על מילותיו הפזיזות.

    _________

    אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ


    משֶׁה וְאַהֲרֺן בְּהֺר הָהָר וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ

    _______

    "המפקד, מצאנו פה משהו", אחד החיילים ניגש למפקדו, מושיט לו שני כרכים של גמרא, ושלושה קונטרסים בכתב יד צפוף.

    "אהה. הנה. חפשו עוד, יכול להיות שהוא החביא עוד דברים, היהודון החוצפן"

    הם ממשיכים בחיפוש, ולרווחתם של יצחק ודניאל לא מוצאים עוד.

    "בסדר, תאספו הכל לעגלה שבחוץ, ונמשיך. יש לנו עוד עבודה היום", מצחקק החייל צחוק מרושע, ויחד עם פקודיו הם מעבירים בביזיון נוראי את הכרכים הקדושים לעגלות שבחוץ.

    "ואתה- בוא איתנו. התליינים שלנו ישמחו ללפף את החבל סביב צווארך, ועוף השמיים ישמח לנקר בגופתך... הא הא, קדימה, החוצה!" הוא בועט ביצחק, גורם לדניאל לקפוא על מקומו.

    הם. לוקחים. את. יצחק.

    "לאאאאאאאאא!!" הוא צורח לפתע, רץ ליצחק ומחבק אותו חזק. אסור להם לקחת אותו, את האדם היחיד שהסכים להכניס אותו לביתו, להעניק לו חום ואהבה. נתן לו לחלום, להגשים.

    "עזוב, דניאל, אני כבר לא חשוב, לך לשלום, ואל תשכח לחזור, אל תשכח, דניאל. יחכו לך כאן..." קולו של יצחק חלש,

    אבל החמושים רק מצחקקים בבוז, בועטים גם בו ועוזבים את הבית, לא לפני שהם מציתים אותו בעזרת לפידיהם.

    אלוקים, למה. למה. למה???

    הוא רץ כמו עיוור, לא רואה בעיניים. עשן צרב את עיניו, קולות בכי מחד וצרחות בוז מצד שני כמעט והחרישו אותו, אך הוא התעלם. המשיך לרוץ הלאה, עד לעומק החורשה הסמוכה למקום מגוריו. הוא צנח על האדמה התחוחה, ובכה.

    בכה את האובדן, את הכאב, את הביזיון, את הכל.

    הערב ירד, שבת נכנסה. השבת השחורה בחייו, השבת שתיחרט לדורות בתודעתו של העם היהודי כולו.

    הוא לא זז ממקומו במשך השבת, ניזון מאוכמניות שקטף לפני שבת משיח סמוך.

    במוצאי שבת הוא חזר לעיר, שפוף גב.

    מצא את הבית שרוף, חרב, ואת יהודי העיר מסתגרים בבתיהם או בבתי הכנסיות, אבלים.

    הוא התיישב על שרידים שכנראה היו פעם השולחן הגדול, חופן אפר בידו.

    "דניאל?" קול רך העיר אותו משרעפיו.

    "שמעיה! מה.... מה אנחנו עושים עכשיו" הוא היה אבוד, "מה עם יצחק?!"

    "אין לי בשורות טובות לגביו", שמעיה בלע את רוקו בכבדות, "אני מצטער. ה' נתן וה' לקח. אבל... הוא השאיר לך צוואה, כך אמר. לפני ש.... לפני שנהרג. הוא מסר הוא סומך עליך שתדע מה לעשות. הוא אהב אותך ממש"

    "הספרים!" דניאל התעורר, רץ לכספת. היא שרדה. מפוחמת כהוגן ומכוסה שכבת אפר עבה, אבל הספרים שבתוכה לא ניזוקו. גם למרתף היין, שם החביאו 4 ספרים נוספים, החיילים והאש לא הזיקו.

    7 ספרים בסך הכל שרדו. הוא ליטף באהבה את הדפים המהוהים, מאמץ אותם אל ליבו.

    "אני...יעזוב עכשיו. בעזרתו יתברך אני עוד אחזור, כשהרוחות יירגעו מעט. היה שלום שמעיה, דרכינו עוד ייפגשו, בעזרת ה'", הוא לחץ את ידו של שמעיה, והלך, עוקף בזהירות על חלקי עץ שבערו עדיין בלהבות קטנות, לוחשות.

    שמעיה הביט אחריו בעיניים מצועפות, עד שנעלם מעיניו.

    צעדיו של דניאל היו מהירים, חדורי מטרה. הוא לא ישכח מאין הוא בא, לאן הוא הולך ולמה. זכרו של יצחק ומה שהקריב יישארו תמיד לנגד עיניו, ינחו אותו.

    והוא לא יאכזב אותו.

    ___

    כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחְמֵךְ צוּר וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ


    עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ


    יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ
    (קינת המהר"מ מרוטנבורג על שריפת התלמוד)
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אבינועם גולדברג, הספרן, מאיר ומלי ועוד 9 משתמשים12 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוז'יניקית
    את צודקת.... קצת קשה לי עם תיאורים וכאלו, אני פחות מצליחה לבטא את הרגש טוב מספיק ננסה בעז"ה...
  • 745
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת סיפור מזעזע ומשעשע
  • שועל ספרות. //
    • הן היו חברות טובות.

    באמת חברות טובות. מהסוג של 'יום אצלך-יום אצלי'.

    אבל הסיפור המשעשע הזה היה רגע של שפל.

    "את רעה, עפתי!" היא שמעה אותה צועקת מהדלת.

    'אני הזמנתי אותה לבית שלי, וככה היא מדברת אליי?' הרהרה בהלם.

    היא חדדה את שמיעתה ושאלה.

    "מה אמרת?"

    "מה לא ברור? את רעה, אני עפתי!" עכשיו כבר הייתה בטוחה ששמעה.

    היא רצה לכיוון הדלת היא כבר הייתה בחוץ.

    "את לא מתביישת?"

    "למה שאתבייש?" היא ירדה במדרגות במהירות.

    "תעצרי!" היא רצה אחריה. "מה זאת אומרת למה להתבייש? אני לא עשיתי לך כלום!"

    "שזה אומר?" היא ענתה בצעקה מהקומה מתחת.

    "מה זאת אומרת שזה אומר? ככה אתה צועקת עליי אחרי כל מה שעשינו ביחד? בלי שום סיבה?"

    "נו, מה כל הדרשה הזאת עכשיו? אני בס..."

    "מה מה? את צועקת עליי ובורחת ואחר כך מתלוננת על דרשות? אני עושה בשבילך הכל!"

    "לכל הרוחות, אני אמרת..."

    "אל תגידי לי לכל הרוחות! אני הייתי תמיד בשבילך בכל מצב..."

    "די! מי אמ..."

    "ועכשיו את אומרת לי די, צועקת לי את רעה ובורחת מהבית ואז... וואו מה זה הבום הזה? נפילה של טיל פה באיזור! בלי התרעה!"

    "בלי התרעה? את צוחקת עליי, נכון? לפני דקה אני צעקתי לך 'התרעה' ויצאתי, ומשום מה מאז אני חוטפת ממך רק צעקות!"
    • חחח
    • תודה
    Reactions: ספרות בנשמה, ללי99, מוזניקית ועוד 50 משתמשים53 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    אכן, נראה שכך. הסיפור המקורי אכן היה בפה כמובן וכששמעתיו לא יכולתי שלא לכתוב. אם אתם שואלים מה...
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת כמה קטעים מעניינים מהספר החדש "סדר הפוך"
  • א. פרי //
    • השבוע סיפרתי לקרובת משפחה על עלילת הספר "סדר הפוך", רק התחלתי להסביר, והיא החליטה לחוות דעה:

    "את מובילה את העלילה לאנרכיה בתור שיטת ממשל? אני נגד הספר שלך!" הכריזה.

    נו, טוב, ברור לי שהספר לא כמו שהיא חושבת.

    "קוראי בטא חרדים קראו את הספר, ולא היתה התנגדות", אמרתי.

    היא גיחכה, "זה כי ספר זה דבר משכנע", אמרה, "בטח שכנעת את הקוראים, את יודעת מה זה אנרכיסטים? הם אלו שנגד ראש הממשלה, הם המפגינים נגד החרדים!"

    "יש בספר גם התייחסות למפגינים, אבל האנרכיה בספר שונה, בואי תקראי כמה קטעים בספר", הצעתי לה ופתחתי את הספר בפרק

    הספר "סדר הפוך" נראה מהמם ברוך ה'. אמנם מה שיש לי כרגע זה עותק שמש והספרים עצמם עדיין לא הגיעו אלי, למרות זאת זה ספר אמיתי!

    הראיתי לה כמה קטעים מתוך הספר, "וואו נראה ספר ממש יפה!" אמרה, "אבל האנרכיה מפריעה לי".

    "בסוף הוא מחזיר את השלטון לראש הממשלה", הסברתי, "אבל עם פיקוח אנרכיסטי".

    "אה... אוקי נשמע יותר טוב, האמת שאני גם נגד דמוקרטיה", הצהירה, "בכל מקרה תדעי שלא ידעתי שאת כותבת על הנושא הזה. אם הייתי יודעת קודם אז..."

    "אז מה?"

    "הייתי מתנגדת קודם".

    *

    למחרת היא באה לבקר שוב, "הספר 'במה ללא קהל' היה מצוין, אחד הספרים היפים שקראתי! למה לא נשארת שם? למה הלכת לכיוונים של שיטות ממשל וכל זה?" שאלה.

    "ככה יצא", השבתי.

    כמובן שהדו שיח נאמר ברוח טובה ומשועשעת, ולא היתה נימת ביקורת בדבריה. כולם רוצים שהספר יימכר ויצליח, ואתם יכולים לסייע לזה לקרות.

    איך?

    ספרו למכרים שלכם על הספר, שילחו להם קישור לאתר: PERI.ORG.IL

    אני כרגע מתלבטת אם לפתוח הדסטארט – גיוס המונים – גם להו"ל וגם לספר, אני מתלבטת מכיוון שמעגל המכרים שלי לא רחב בכלל, והקרובים שלי לא בטוח ישושו לתרום (אולי אתבדה)... כי אנשים למיטב ידיעתי והיכרותי די שומרים על הכסף שלהם למטרות חשובות יותר בעיניהם, ולא בטוחה שההו"ל והספר החדש שלי יפלסו אליהם דרך בחשיבות עליונה.

    אני מציגה כאן לפניכם מספר קטעים שקרובת משפחתי קראה מתוך הספר, מוזמנים להתרשם.

    רק חשוב לציין שמדובר בספוילר, לשיקולכם😊
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, נפתלי בן אשר, מכון באר שלמה ועוד 4 משתמשים7 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    קטע נוסף מתוך הספר "סדר הפוך": בקומת הגג, הנוף הנדיר היה מעורפל בגלל העלטה, והרוח הייתה חזקה...
  • 102
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת הרבה מילים על גאולה פנימית אחת.
  • צביה ר. //
    • אישה אחת
    כמוך וכמוני
    היתה עסוקה
    כל שעה, כל דקה
    בניסיון לצמצם
    את השוני.

    דיברה כמו כולן,
    חייכה כשנכון
    ונשאה נאומים
    בהמון ביטחון.
    כשביקשו לעזור
    תמיד הנהנה,
    בוודאי, בשמחה
    ולמה לא,
    אני כאן
    בשבילךְ
    בשבילךָ
    בשבילוֹ...

    עטתה קוד לבוש
    מוסכם
    לא מקרי,
    אכלה רק בריא
    ושמור
    וטרי,
    ישבה על ספסל
    בגינה הסמוכה
    ולטיפה
    ושלפה
    וקילפה
    איזה פרי.

    חינכה ילדים
    כמו שצריך
    לפי הספר
    בדיוק.
    גערה, ניערה,
    וחיוך מעריך
    שרטטה
    ושלחה לתיוק.

    ובערב
    כשנגמרו לה
    כל הכוחות
    יצאה עם שכנה
    לכמה הליכות
    או למדה
    בחברותא
    שתי הלכות.

    כשיום אחד
    לא הסתדר לה
    לצאת
    לבוא
    לומר
    לשמוע
    לראות
    ללכת -
    אמרו לה כולן:
    איפה את?
    לאן נעלמת?
    ספרי
    מה קורה-
    זו חובה.
    והיא -
    רק חייכה
    בהתנצלות נבוכה
    והבטיחה
    לחזור בתשובה ...

    אישה אחת
    אולי זו את
    ואולי אני
    חזרה באמת
    בתשובה.
    הסתכלה לבפנים,
    אמרה לעצמה:
    נשמה שלי
    אהובה-
    מה את חושבת?
    מה את אוהבת?
    מי את
    בכלל, באמת?

    אישה אחת
    אמיצה וגדולה
    יצאה
    משיעבוד לגאולה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: %תמר%, אוראל סולטן, ח.ד. וחלק ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוריופ
    איזה שיר חמוד, איזה קצב נעים לקריאה מסר נכון כל כך ומוגש נהדר שכוייח! אני בעד הקצרות. זה נותן...
  • 147
    • ה
    שיתוף - לביקורת גלגל ריק
  • הווה פשוט //
    • לַיְלָה אֶחָד תֵּלֵךְ לְאוֹר יָרֵחַ
    וְתַרְגִּישׁ קָרוֹב לַסּוֹד
    וְרָחוֹק מְאֹד מִבַּיִת

    בָּלָגָן בַּבֶּטֶן
    בָּלָגָן בָּרֹאשׁ
    וְיָרֵחַ שֶׁמַּגִּיעַ לִקְצֵה מַעְגָּל
    וְאַתָּה כָּבֶה אִתּוֹ

    בְּעוֹלָם שֶׁל לְחִישׁוֹת וּצְחוֹקִים קְטַנִּים
    הַקּוֹל הָרוֹעֵם שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ
    רַק מַרְעִיד אֶת לִבְּךָ
    וְאַתָּה רָץ
    וּמִתְחַבֵּא בְּתוֹךְ שְׁעוֹן חוֹל
    שֶׁמְּזַרְזֵף עַל רֹאשְׁךָ עַד שֶׁתִּתְכַּסֶּה
    אוֹ עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַזְּמַן.

    וְאֵינְךָ יָכוֹל לִהְיוֹת בָּטוּחַ
    אִם גַּם מָחָר
    יִהְיֶה לְךָ יָרֵחַ
    לִכְבּוֹת אִתּוֹ
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: תמר בן דוד, יאן, בחלל הריק ועוד 17 משתמשים20 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    ואוו. וזהו. פשוט ואוו. שמרתי אצלי.
  • 860
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת מי שיום שישי חורפי לא נראה אצלה ככה, שתקום! (וסליחה מכל הגברים שבין מנוחה למנחה עסוקים מאד בלכוון שעוני שבת ;) )
  • צביה ר. //
    • קמה.
    מרתיחה מים לקפה.
    מארגנת את הילדים.
    סנדוויצים, חתימות, קוקו, לא רוצה קוקו- רוצה צמה, לא, אין זמן היום לצמה, נשיקה ויום נעים.
    הי, אל תשכח את הסנדוויץ'.
    יצאו. סופסוף שקט.
    מרתיחה שוב את המים.
    מוציאה כביסה מהמייבש.
    מקלפת ירקות למרק.
    מארגנת בזריזות את הסדום בחדר הילדים.
    ובסלון.
    ובמטבח.
    מרתיחה שוב את המים.
    קוצצת את הירקות למרק.
    מעמידה סיר.
    רעבה.
    טוב, עוד מעט נאכל, אחרי הקפה.
    הקפה! מרתיחה שוב את המים.
    מקפלת את האוורסט שעל הספה.
    קוצצת בצל.
    בוכה קצת.
    מתחילה לטגן.
    כבר אין שקט.
    אמא, תראי מה קיבלתי, זה לא שווה, והמורה אמרה, ואמא, אני רעבבבבב.
    גם אני רעבה.
    מרתיחה שוב את המים.
    כנס למקלחת.
    מייד!
    לא, אין דבר כזה,
    חייבים להתקלח.
    מתבלת דגים, קוצצת, מערבבת.
    מנמיכה את האש.
    מי שפך כאן קורנפלקס?
    תטאטא את זה מייד.
    בואו לאכול.
    מעמידה את הצ'ולנט.
    המרק גולש.
    מנמיכה את האש.
    א-מ-אאאא אין מים חמים!
    מדליקה את הדוד.
    מערבבת סירים בשתי ידיים.
    לא, עכשיו לא עושים יצירה, מותק.
    שימי את הילקוט במקום.
    אין דבר כזה אין לי כח...
    אין לי כח.
    נופלת מהרגליים.
    מי מוכן לשטוף כלים?
    טוב, הבנתי. אני אשטוף.
    עובדת.
    עובדת.
    עובדת.
    עובדת.
    כואב לי הראש.
    אה, לא שתיתי קפה בסוף.
    אופטלגין. גם טוב.
    ממשיכה לרוץץץץץץץ
    צפצוף
    מדליקה נרות.
    מתפללת.
    עוצמת עיניים.
    לא, לא כי אני מתפללת.
    כי לא מצליחה להחזיק אותן פקוחות.
    וכי לא רוצה לראות את כל מה שלא הספקתי.
    רעבה.
    עייפה.
    מארחת את עצמי על הספה.
    העיניים עוצמות את עצמן.
    באה שבת
    באה מנוחה.

    "וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה" אמן.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מהללו, עץ יפה, Ayala10 ועוד 80 משתמשים83 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    מעולה!!!!!
  • 608
    • הספרן
    שיתוף - לביקורת מָרְדְּכַי - גִּבּוֹר שֶׁנָּפַל
  • הספרן //
    • יום שבת 12:00 בצהרים, סמוך לציר נצרים בפאתי זייתון

    השמש עמדה ברום הרקיע. מסביב חול והריסות. קולות של רכבים כבדים עמעמו במקצת את קולות הירי ורעמי ההפצצות שבקעו ממרחק קילומטרים בודדים.

    שיירת רכבים צהלי"ת עושה דרכה לעבר חזית הלחימה, לספק משאבים לכוחות שנמצאים בפשיטה אזורית.

    ברכב המוביל נהג מרדכי יוסף בן שוהם ולידו יושב המפקד יותם יצחק פלד. קשה לדעת על מה שוחחו שתי הגיבורים ברגעים אלה, אולי על המשימה, ואולי בכלל על הילדים שמחכים להם בבית? מה שבטוח שלא דמיינו לרגע מה הולך לקרות בדקות הקרבות. ברכב השני בשיירה נסעו נהג צבאי וקצינה בדרגה גבוה כזו שחשופים בפניה סודות מדינה. ואחריו עוד מספר רכבים.

    לא הרחק משם במבנה סמוך שצופה על הציר – 3 מחבלים ארורים מכינים מארב קטלני לכוחות הממונעים.

    בשלב הראשון בני המוות הללו הטמינו מטען רב עוצמה על ציר הנסיעה להפתיע את הכוחות,
    וכעת הם בתצפית לעבר הציר, ממתינים לרגע שאחד הרכבים יעלה על המטען, ובחסות הפיצוץ והבהלה - לצלוף בכוחות ולחטוף חיילים.
    וזה אכן התרחש מהר מהצפוי. הרכב הראשון בכח נתקל במטען והושלך הצידה מהציר, מה שגרם לשאר הכוחות להיעצר.

    צמאי הדם שפתחו בזעקות שמחה למראה הפיצוץ, הגיחו ממאורתם ופתחו במסע יריות לעבר השיירה, תוך שהם מצמצמים מרחק.

    הצרור הראשון פגע ברכב המוביל, הרג את הנהג - מרדכי, ופצע אנושות את המפקד – יותם פלד.

    הנהג ברכב השני התעשת די מהר, יצא מהרכב ובעודו חשוף ביצע ירי מטורף לעבר המחבלים, מחשש שחורשי הרעה המתקרבים ובאים ינסו לחטוף את הקצינה שהייתה שרויה בהלם גמור.

    הירי מצד החייל, הפתיע את המחבלים, ומהר מאוד הם ויתרו על תכנונם המקורי ונמלטו מהמקום.

    לבסוף יתברר שהרכב הראשון בכח שספג את המטען הציל את החיילים ברכב השני, והחייל ברכב השני הציל את גופות ההרוגים ברכב הראשון.

    אך מאז נהרגו על הציר עוד כמה חיילים קדושים!


    מוצאי שבת הטלפון מטרטר.

    מרדכי הבן של פרידה נהרג בעזה! בום..!!

    מרדכי היה בעזה? ממתי?!

    בשעות הבאות התפרסם באתרי החדשות - הודעה לקונית...

    "צה”ל התיר לפרסם את שמו של חלל צה”ל נוסף. רס״ם (מיל׳) מרדכי יוסף בן שועם בן 34, מגבע בנימין, בגדוד 8119, חטיבת ירושלים (16), נפל בעקבות פיצוץ מטען סמוך לציר נצרים במרכז רצועת עזה".

    באותו לילה כמעט ולא עצמתי עין. כתבתי אקרוסטיכון על שמו - מרדכי יוסף בן שוהם – עד לשעות המאוחרות בלילה.

    מרדכי יוסף בן שוהם.jpeg

    ב"ה אעלה עוד 2 פרקים שכתבתי - רשמים ממסע הלוויה ובית האבלים.
    מרדכי יוסף בן שוהם.jpeg
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: דוד345, דוידי78, F.M ועוד 10 משתמשים13 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    בית האבלים - מושב אדם (גבע בנימין) יום ראשון 8 בערב לאחר ההלוויה נסעתי לבית האבלים. פגשתי את...
  • 2 4K
    • מ
    שיתוף - לביקורת שיתוף קטע ראשון!
  • מוז'יניקית //
    • זהו לי קטע ראשון שאני משתפת:) אני לא מפחדת מביקורת ואשמח לשמוע את חוות דעתכם.

    “טילי, את באה?"
    "שניה, דאן, אני רק אורזת כאן עוד כמה דברים" קראה אחותו מהחדר.
    דאן צנח על הספה, והטה את ראשו אחורה, תשוש. לאחר חמש דקות יצאה טילי מהחדר, גוררת אחריה מזוודה אפורה בוהקת, על גבה תיק שק זועק.
    דאן נשם עמוק. "שנצא?"
    "יש ברירה, אח?" שאלה בקול כאוב.
    "לא, יקרה, אני מצטער" עיניו הבהירות היו כנות, חיוכו נבוך.
    הם יצאו לג'יפ החבוט של דאן. הוא העמיס את מזוודתה לתא המטען, והתיישב לידה, על ההגה. הוא החליק את ידו חסרת האמה והקמיצה על ההגה, מסתובב למול מבטה של טילי.
    "עוד חודש וחצי יהיו לי חדשות" אמר בהתנצלות.
    "אפשר לשאול מי מממן לך אותם? ומה המטרה שלו?" חקרה אחותו.
    "לCIA יש עניין שאני אוכל להמשיך להחזיק נשק, טילי" הסביר בענייניות.
    נשימתה נעתקה לרגע. "חשבתי שסיימנו עם הקטע הזה, דאן" אמרה בקול נוזף. הוא משך בכתפיו בהבעה לא ברורה.
    "דאן!" היא כעסה. הוא לא ענה.
    "אני מצטער, חשבתי שהבנת את זה לבד. אני יוצא למשימה" אמר, מבטו תקוע בכביש.
    "דאן, אתה אמרת לי שאתה על עבודה משרדית!" היא רשפה.
    "בסוף המשימה תהיה הרבה עבודה משרדית. באמת, טילי, למה שתסעי לג'ולי אם אני עושה עבודה משרדית?" סוף סוף הסתכל עליה.
    "לא חשבתי על זה…" מלמלה בחוסר אמון.
    דאן החנה את הרכב בחניון הענק בשדה התעופה, והם יצאו לכיוון הטרמינל, שתיקה שוררת ביניהם.
    "לכמה זמן?" קולה אטום.
    "אי אפשר לדעת, אבל משהו כמו שלושה שבועות". הם עברו את הצ'ק- אין, וכעת היה עליהם להיפרד.
    היא הביטה בו בטינה, והסתובבה ללכת.
    "טילי!" הוא תפס אותה וסובב אותה אליו, מבט פצוע בעיניו.
    "טילי" הוא התחנן.
    "בהצלחה, אח" אמרה ביובש. כתפיו נשמטו.
    לפתע היא פרצה בבכי. "אתה יודע כמה זה קשה לי, דאן, למה אתה עושה לי את זה? למה?"
    הוא החוויר. "אני חייב" פלט, והסיט את מבטו.
    היא הסתכלה עליו בחוסר הבנה.
    "עזבי, לא אמרתי כלום" ניער את ראשו, הניצוץ הבוער בעיניו לא כבֵה.
    בלעה את רוקה בכבדות. "להתראות ובהצלחה, אחי" אמרה בשקט.
    הוא חיבק אותה קצרות, והיא הלכה. דקות ארוכות צפה בה עוברת בבידוק הביטחוני, נעלמת מעיניו.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: קראנצ' פיסטוק, בובה בובה, מיריכ ועוד 41 משתמשים44 //
    33 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    E
    ELIZABET
    @מוז'יניקית מה קורה?
  • 749
    • א
    שיתוף - לביקורת ליל שישי השחור
  • אבינועם גולדברג //
    • "... אז שלחתי את מוישי שיגיד להם רק בואו לאכול צ'ונט אמריקאי, והם שאלו איפה זה, זה היה בקלי קלות, אני באמת חושב שזה היה בחכמה להביא אותם לפה, הם יכולים לעורר את המקום לתחייה".
    הבחור שדיבר הפיל את אפר הסיגריה שלו על השולחן הקטן ושלח למוכר חיוך מתנצל.
    המוכר ניגב את ידיו בסינר הלבן ועיקם את פיו בעצבים. הוא היה צעיר מאוד, נמוך ובעל פנים חיוורות המעוטרות בשתי פיאות שחורות ומבריקות. הכיפה שלו הייתה מבריקה ומגוהצת, השעה היתה אחרי חצות, והוא היה עייף ורצה שהם ילכו כבר.
    אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכעשרה נערים מגודלים, במיוחד שרובם היו מלאים בבירה.
    מחר הוא קם מוקדם, נוסע לצבוע את הדירה של סבתא שלו, והוא צריך כח.
    ועכשיו המופרעים האלה...אוף.
    "טוב, תתחיל להכניס תבניות למקרר, אני יגיד להם שאנחנו סוגרים, ואתה תגיע אחריי ותתחיל לשים כסאות על השולחנות".
    המוכר פסע לעבר לקוחותיו הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות הצ'ונטייה שלו מאחורי כל השולחנות עם האנשים המנומסים והזוגות המכובדים שאכלו בסכין ומזלג ומפית, -וסתם עמדו שם ושתו פחיות ולא נראו כלל כמי שמרגישים את עצמם בבית.
    "חברה, אנחנו סוגרים" אמר להם המוכר.
    הבחור עם הקסקט אמר בעצבנות "לא ידענו שזה כזה מקום. זאת אומרת, אתה לא רוצה אותנו פה, נכון?"
    "בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"
    "הבחור ההוא, מוישי, וחבר שלו, אספו אותנו מהפארק, ובכלל לא ידענו שאנחנו באים למקום... מכובד כזה, עם עניבות וכאלה.
    "שטויות". אמר המוכר "אל תהיה מגוחך, עניבות..." הוא התבונן בבחור בעניין "אתה מאמריקה, נכון?"
    הבחור הסיר את הקסקט ותחב אותו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני מברוקלין. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון?"
    המוכר הפנה את מבטו אל המטבח הוא עייף כבר ונמאס לו, "כן" הוא שיקר "עיר יפהפייה."
    הבחור חייך. "אתה כנראה מתבלבל עם מקום אחר, חבר. אין שום דבר יפהפה בברוקלין אולי רק בסביבות סקייוולס".
    "סקייולס, בוודאי. יש לי קרוב בסקייוולס, חיים מרלובסקי, אתה מכיר אותו?"
    "לא, אני לא חושב"
    המוכר קלט לפתע שהוא והאמריקאי נמצאים לבד. כל השאר נדדו החוצה צועקים וצוחקים.
    האמריקאי הזה היה שונה.
    "בוא," אמר המוכר "אני יראה לך את המטבח, נשארו שם חתיכות בשר טובות, נאכל קצת, על חשבוני."
    הם נכנסו למטבח המאורגן בקפידה.
    "טוב," אמר, "אז בוא נשב כאן אכין לך צלחת"
    "מה שתגיד" חייך האמריקאי והחליק את ידו על משטח המתכת הנוצץ "אתה יודע, אף פעם לא ראיתי מטבח כל כך נקי ויפה". הוא נעץ את המזלג בבשר המתובל.
    "כן אני מקפיד על זה" אמר המוכר ונהנה לראות את האמריקאי לועס בהתפעלות.
    "בן כמה אתה?" שאל פתאום האמריקאי.
    המוכר היה צריך לחשוב רגע, הוא היה רגיל לשקר בקשר לגילו עד שלפעמים שכח את האמת.
    "תשע עשרה".
    "ואף פעם לא היית בחוצלארץ"?
    המוכר צחק משום מה ולא ענה.
    "הסינור שלך לבן מדי" אמר האמריקאי "והמטבח שלך נקי מדי. ואתה סגור ונעול"
    "סגור ונעול?" שאל המוכר בעלבון או בהפתעה או במשהו אחר.
    "אתה מוכר צ'ונט אמריקאי נכון? מה זה בכלל צ'ונט אמריקאי?"
    המוכר היה נבוך הוא מישש בידו את המשקוף לכל אורכו ואחר כך הביט ביד "זה צ'ונט עם הרבה רסק עגבניות, אתה צודק, זאת אומרת המטבח נקי מדי" פניו היו עצובות.
    "לא התכוונתי" אמר האמריקאי "אני לא ממש יודע מה רציתי לומר"
    "שאני נעול?" שאל המוכר. הוא הוריד את הסינור.
    "סתם אמרתי" אמר האמריקאי.
    "סתם אמרת" חזר אחריו המוכר ויצא מהמטבח.
    הוא היה עייף מאד. הצ'ונטייה כבר התרוקנה לגמרי והעוזר שלו כיבה את האורות.
    "תגיד לאמריקאי הזה בפנים ש...." הוא לא המשיך.
    הוא יצא החוצה והלך למדרכה ממול. והסתכל בבבואתו שבחלון הראווה של חנות סגריות אלקטרוניות.
    אחר כך התכופף ואסף בידיו בוץ מצידי הכביש. הוא מרח את הבוץ על פניו ועל ראשו, והסתכל שוב בחלון הראווה.
    ואז פרצה מפיו צעקה לא ברורה והוא התחיל לבכות.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בחלל הריק, kshir, יוסף בן שאול ועוד 15 משתמשים18 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לרקוד על הירח
    וואו! מאוד מיוחד ולא שגרתי. אהבתי ממש!
  • 1K
    • A
    שיתוף - לביקורת הגבול בין בני ברק לסיביר- עובר באוטובוס
  • Avigail Amram //
    • בס"ד

    אני מתיישבת במושב הכמעט לפני אחרון, המיקום הכי אסטרטגי באוטובוס, בעיניי לפחות.

    מוציאה מתיקי את האוזניות, מחלצת אותן מקשריהן.

    עדיין פותחת. סבלנות.

    "וווש", אוזניי קולטות צליל חשוד, נזקפות בבהלה. אני מסתובבת, מחפשת את מקור הרעש.

    לא מוצאת.

    "וווש", הקול ההוא מתריס שוב.

    אני מסתובבת יותר מהר מהפעם הקודמת. תופסת אותו על חם, או יותר נכון 'על קר'.

    ברגע הראשון ידיי מהדקות את מעילי.

    ברגע השני הן מוציאות את היומן והעט מהתיק, רושמות:


    הזמן: השעה שבע שלושים ותשע, בבוקר.

    המקום: קו 180 מאלעד לבני ברק.

    הפושע: פושעת. חצאית כחולה, חולצה תכלת, צווארון, תיק צד.

    העונה: חורף.

    העונש המעוגן בחוק: בין שני מאסרי עולם לשלוש. נראה לי.

    מ.ש.ל- חלון פתוח.


    הפושעת יושבת כשלושה מושבים מלפני בטור המקביל. כלומר, הרוח עפה עלי בכינון ישיר.

    אני מיטיבה את הצעיף שעל צווארי, מתלבטת מה לעשות.

    נוטלת שוב את העט, רושמת:


    דרכי פעולה מקובלות:

    1. לקום מהמקום, לפנות בנימוס נוטף למבצעת הפשע ולבקש לסגור את החלון.

    2. להתפלל שמישהו אחר יעשה את זה במקומי.


    בוחרת באופציה השנייה.

    בבקשה שמשהי אחרת תקום, בבקשה. קר לי. ממש.

    תפילתי נענית. כחולת החצאית מתרוממת לעבר החלון.

    אני מתרווחת עד כמה שהמושב מאפשר לי, משחררת מעט את הצעיף רק כדי לראות את הבחורה מרחיבה את הפתח בחלון.

    השם הטוב.

    נו פשוט תקומי, אני גוערת בעצמי, נשארת במקום. שמישהו אחר ייגש אליה.

    קר לי, ממש. ממש. ממש.

    אני נשארת במקום.

    אנשים, איך לא קר לכם? למה אתם לא קמים?

    אני שולחת מבטים חודרים סביב, מנסה להעביר את המסר בטלפתיה.

    אף אחד לא קם. טוב, מגיעים לבני ברק עוד עשרים דקות, אני אשרוד.

    או שלא.

    גשם יורד מחוץ לאוטובוס, משתחל דרך החלון.

    גשם יורד באוטובוס. מים עפים לי על הפרצוף, מלכלכים לי את המשקפיים, מרטיבים לי את היומן.
    אני ממהרת להגן על היומן, שהעדות לפשע לא תירטב.

    דקה עוברת, ועוד אחת. זהו, תם כוח הסבל שלי.

    אני מתרוממת בזהירות, פוסעת את כל הדרך הארוכה שבין שלושת המושבים.

    "סליחה?..." קולי נעשה מתוק ועדין להפליא, "תוכלי בבקשה לסגור את החלון?"

    הבחורה מסתכלת עלי כאילו השתבשה דעתי.

    "פשוט קר לי נורא, הרוח עלי..." אני מוסיפה באומץ, מבינה שגורלי לקור או לחום עד סוף הנסיעה מוכרע כעת.

    "בסדר", היא מעקמת אף, סוגרת את החלון בחוסר חשק מובהק.

    אני חוזרת למקומי, נושמת לרווחה.

    הגשם נפסק אבל עדיין קפוא. אני מרימה את עיניי לשמיים בתפילה.

    לא רואה שמיים, רואה תקרת אוטובוס משמימה.

    אה, ומזגן פתוח.




    ..
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ה. רז, ספרות בנשמה, sh.t.down ועוד 58 משתמשים61 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוריופ
    חמוד ומציאותי במאה אחוז! ד"א, באמת את החלון הפתוח זה שפתח לא מרגיש כמעט, אם בכלל, והמושב השלישי...
  • 108
    • ל
    שיתוף - לביקורת שעות שדחקו - שיר
  • לעשות רצון ה' //
    • שעות שדחקו

    נוכח לא נוכח,

    נמצא לא נמצא,

    אם וכאשר -

    כשזה יתאפשר.



    לרוץ ולאחר,

    מהר ויותר,

    שעות מסביבי שדחקו,

    מלחמות שלי שכשלו,

    ואני שוב במערכה.



    תמרור שבצד,

    קורא לי לעצור,

    להישיר עיניים -

    למדרכה החומה.



    ורצון אחד לִרְצות,

    להלחים גבולות שחציתי

    ואת עצמי שהייתי לפצות,

    אחר מכל מה שניסיתי.


    אשמח לביקורת...
    • תודה
    Reactions: ח.ד. וחלק, אחת כזאתי;), להאמין ביכולות שלי ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת ...ואחרי זה חופשה בלונדון
  • הווה פשוט //
    • "איזה מין תפקיד נטלת לעצמך? למה אתה תמיד כזה... כזה... לא יודע מה".
    אני מנדנד את הברך באופן בלתי נשלט בזמן שלחשושים מהסוג זה מוסיפים לטוס מצד לצד בתוך ראשי הדואב. ’ויכוחים פנימיים’ קרא לזה ד"ר פיין.
    אני מרכיב רגל אחת על השניה, הברך משתתקת והרטט עובר אל כף הרגל.

    גזר הדין נקבע לתשע בבוקר. תמיד בבוקר, לתת לנידון ליל עינויים מושלם. באחת עשרה יש לי רופא שיניים, ואחר כך שבוע בלונדון ’להתארגן מחדש’ כדברי המפקד.

    מה אעשה בעשרים הדקות המעצבנות האלה? אני צריך לדבר עם מישהו, להסיח דעת.
    אולי עם צפורה? היא בודאי כבר הגיעה לבית המרקחת.
    הרמתי את השפופרת הקרירה ומיד הנחתיה, לא. זה לא יהיה לעניין.
    אולי לקרוא משהו? לסדר מגרה? לא הייתי צריך להפסיק לעשן.
    ’הרפיה’ היה אומר ד"ר פיין ’שב בנוח, עפעפיים, נשימות, חוף, רוח, גלים, שמש, שחפים...

    אני טובע, והוא עומד על סלע ולא מסתכל, זקנו - זקן מתחסד גידל לו בכלא - מתנפנף ברוח, אני צועק בפה מלא מים, הוא מחפש דרך להתפטר משק הגופות הכבד, הנוטף. השחפים צורחים כשראשי שוקע ומול עיני בועות מלוחות מסתחררות באור אטום, לעזאזל אתך דוקטור, אני ממהר לפקוח עיניים.

    בקבוק הקולה נגמר, המזגן חזק מדי, הברווזים המטומטמים בתמונה שממול יוצאים מתוך אגם כחול מדי ונעלמים מאחורי טחנת רוח נמוכה מדי. אם היתה כאן איזו מרפסת... חבל שהפסקתי לעשן.

    עוד תשע דקות. קום, תכניס את החולצה למכנסיים, טישו, עוד טישו, האברים הפנימיים פועמים בקצב, מכיר את זה, זה יפסק מחרתיים, לקחתי את הכדור מוקדם מדי, דוקא היום. צלצול טלפון, בסדר בסדר אני בא, לא נורא שיחיה עוד דקה. נכנס רגע לשירותים, יש עוד ארבע דקות, שתי מטבעות מצלצלות בכיס כפעמון הגורל, להפריד כל אחת לכיס אחר, שוב טלפון, טישו והחוצה מהר, המהירות עוזרת אמר פיין, המעלית כבר ממתינה בנימין מחזיק לי את הדלת, מהר, המטבע מצטלצלת עם המפתח, עוברת לכיס שלישי, קומה מינוס ארבע, עוד דקה וחצי, המפקד מחכה עם הקיפצוץ הזה בעין, הזמזום הפנימי מתגבר, הצוואר כבר לא נע בחופשיות, נכנסים? נכנסים!
    הריח הזה פורץ דרך הנחיריים מכה בתקרת הראש וחוזר, הדלת ממול נוסעת הצדה, הנה הוא, חיוך חמוץ מבכי, כמו כולם, כמו כולם.
    ’כבה מוח הפעל ידיים’ אמר ד"ר פיין, עוד שלש דקות אהיה בחניון באוטו, מה אעשה עד הרופא שיניים? הידיים פועלות מעצמן, מחברות אלקטרודות, צמוד מידי, לשחרר, עוד פעם בזהירות, ריר נוזל על זקנו המתועב, ראשי שקית בטון מיובש, אצבעותי חורקות, המפקד אומר משהו, מילותיו שטות מעוותות, מתפלסות בין חוטי החשמל, ’הוא רוצח שפל רוצח שפל’ לוחש לי ד"ר פיין בעיניו המיימיות, זהו, עכשיו הידית השחורה, חזק עד הסוף בעיניים עצומות, לקחתי היום את הכדור מוקדם מדי, מישהו צועק בחוץ, קול אחר עונה לו, פלאפון מנגן, אין פה חלונות, למה כולם מביטים בי, איזה מין תפקיד הוא זה? כלומר הידית, אני צריך לשבת, למה אני לא אומר להם שאני צריך לשבת?
    הם שותקים או צורחים? זה אני או הוא?

    לסובב לסובב לסובב,

    מה דחוף כל כך? אפשר לשבת רגע? לשכב? למה הוא לא פה? זאת אומרת הוא, כלומר הידית, כבר היה? כבר היה?

    לסובב לסובב לסובב,

    הרצפה קרה כל כך, אני, כלומר הידית, אני חייב לנשום, תדליקו, תפתחו, תרימו, זאת אומרת...
    אני...

    ריח מתכתי חמצמץ
    צפצוף דקיק נקרע מאופק לאופק

    מסך לבן.

    ִ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, שם משתמש: נחוץ, קראנצ' פיסטוק ועוד 18 משתמשים21 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    כנראה שלעולם תישאר בך התשוקה לסיגריה טובה, והגעגוע להרגשה המרגיעה שהיא נוסכת. אני מאמינה שהפסקת...
  • 924
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת אז תכל'ס, למי דומה המתוק?
  • שועל ספרות. //
    • היא נכנסה למחלקה בהליכה בטוחה, צועדת במהירות אל עבר הקבלה.

    "איפה החדר של חוי רחוביץ'?" שאלה את פקידה מדובללת שיער שישבה שם בחוסר מעש.

    "חמישים ושתיים! כבר שאלת קודם ועניתי לך!"

    "אני?" שאלה בהלם. "אני הרגע נכנסתי!"

    "לא משנה! כנראה מישהי דומה לך!"

    "דומה לי? מי דומה לי? אוקיי, תודה לך".

    היא פסעה אל עבר חדר חמישים ושתיים.

    "מינה?" נשמעה הקריאה.

    "רחל! מזל טוב! אה, לזה היא התכוונה מישהי שדומה לי... אה, אז שתי הסבתות באו לבקר יחד! שניכנס לחוי שלך, נראה את התינוק המתוק?"

    "כן, בדיוק באתי להיכנס".

    "היא לא פה, אבל המתוקון הקטן כן! וואו, איזה חמוד קטן איזה עיניים של מנחם שלי!"

    "חחח של מנחם שלך? את רצינית? עיניים רחבות בדיוק כמו של כל הילדים שלי. והאף אחד על אחד, ממש נראה בן שלי!"

    "האף? את שומעת את עצמך? זה האף שלי תסתכלי עליי ועליו! תראי גם את הקמט של האוזן, הוא לא בול כמו הילדים שלי הוא בול אני!"

    "אני לא יודעת מתי פעם אחרונה ראית את האוזניים שלך אבל אין בהם את הקמט הידוע השמור רק למשפחתנו, בניגוד לנכד המתוק שלי שישן כאן!"

    "את מגחי..."

    "אימא? שוויגע'ר?"

    "מזל טוב חוי חמודה שלי! התחבאת לנו כאן?"

    "לא התחבאתי! הייתי כל הזמן במיטה פה ליד. למה אתן עומדות וצועקות ליד התינוק של ההיא מהמיטה לידי?"
    • חחח
    • תודה
    Reactions: ספרות בנשמה, אש קודש!, yael305 ועוד 76 משתמשים79 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    חס וחלילה! פשוט נחיתיים. אנחנו כל כך מכוערים, שום סיכוי שהנסיכות הזו מגיעה מאיתנו!
  • 829
    • ח
    שיתוף - לביקורת לא תכננתי
  • ח.ד. וחלק //
    • בס"ד
    זה לא נראה לי שיר, האמת, איני יודע מה זה בדיוק, אבל 'שיתוף - לביקורת' זה בטוח...
    אז תגובות וביקורות יתקבלו בברכה!

    תכננתי לשבת על חוף,
    למצמץ עין ועוד אחת,
    מול מליחות של ים.

    תכננתי לבנות ארמונות,
    דגלים מתנפנפים ברוח,
    צדפים נהיים אורות.

    לא תכננתי את הגל,
    שהרס חלומות,
    ניפץ חלונות.

    לא ציפיתי לגלים,
    שיציפו ארמונות,
    יקריסו מגדלים.

    תכננתי לנוח בים,
    לשכב על נוחות של כיסא,
    עם קש מציץ מכוס לימון.

    תכננתי לעצום עיניים,
    לנשום ריח של גלים,
    להישטף בקולות מרגיעים.

    לא תכננתי לחטוף קילוח,
    להיסחט מראש עד כף,
    להיצרב ממליחות עמומה.

    לא ציפיתי לחוש את המים,
    לבלוע, להקיא,
    לשכב מרוט על חוף,
    תשוש וחסר כוח.

    תכננתי לעוף גבוה,
    להתעלות מזמן ורוח.

    לא ציפיתי לנחיתה כואבת,
    על קרקע מציאות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, להאמין ביכולות שלי, ME!! ועוד 17 משתמשים20 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נסיך על חלל
    ואו. ואו. ושוב ואו. אהבתי והתחברתי לכל מילה! כתיבה מושלמת!!!
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת בין נימוס לאמת: ניווט מטופש במים סוערים של זוגיות טרייה
  • איש המילה הכתובה //
    • ארוחת בוקר ראשונה לאחר החתונה. האוויר בדירה הקטנה רווי בכמות גבוהה של נימוסים והליכות מחניקים.

    לפני דקות אחדות סיימתי שחרית, וריחפתי כל הדרך לבית החדש. ברחוב ראיתי אנשים שחוגגים את השגרה שלהם, בזמן שאני תקוע על איזה ענן תלוש מהמציאות. הרגשתי טוב מאוד. טוב משונה שאף אחד לא הכין אותי לקראתו.

    רגע לפני שנקשתי את הנקישות הכי עדינות שלי על דלת אי פעם, עטיתי על פני חיוך מהונדס כהוגן כמו שהדריכו אותי מראש. הדלת נפתחה לרווחה אגב כריזת 'בוקר טוב' חגיגי. לחרדתי גילתי שולחן ערוך לתפארת עם מבחר מטעמים שהמשותף לכולם הוא שאני לא סובל אף אחד מהם.

    התפריט המושקע הורכב מארבע וריאציות דוחות על טונה, מחית צהבהבה מסלידת נפש המוכרת בשמה 'סלט ביצים', לחמניות אוויריות ומזמינות בטירוף שטונפו היטב במריחה נדיבה של שמן זית-שום שמיר, ועוד אי אלו מאכלים בלתי ידידותיים לחך הענוג שלי.

    לא ידעתי איך לאכול את הסיטואציה, תרתי משמע.

    מצד אחד הדריכו אותו להחמיא ולשפוע מילים טובות, מצד שני הזהירו אותי להיות פתוח ולהגיד את האמת. אז מה נכון לעשות במקרה הבוחן הראשון בזוגיות? בהעדר הכרעה ברורה החלטתי בפעם הזו להיחנק עם האוכל, אחר כך כבר אברר מה נכון לעשות.

    נטלתי ידיי ובירכתי בכוונה, ומהרגע הזה ואילך אני כבר זוכר הכול במעורפל. נאבקתי בכל כוחי ברפלקסים של הקאה, תוך שמירה על צביון החיוך שעטיתי על עצמי כשנכנסתי הביתה. פשוט לא זכרתי אם המדריך אמר שמותר להוריד אותו בזמן הארוחה או לא.

    איכשהו נגמרה הארוחה והצלחתי להיחלץ ממנה בחיים, עכשיו רק חיכיתי ל'מנחה' כדי שאוכל להרים שיחה בהולה למדריך.

    "זה לא סותר בכלל" אמר הדוקטור לנישואים שמעבר לקו "אפשר להחמיא על המאמץ ועל הכוונה, ועדיין להגיד בתבונה את האמת לגבי האוכל שאתה לא מחבב".

    הרגשתי שאבן יורדת לי מהלב. המדריך צודק, זה בכלל לא סותר. צריך פשוט לשלב בין שתי הדוקטרינות בשום שכל.

    וזה בדיוק מה שעשיתי למוחרת, כאשר תפריט זהה המתין לי לארוחת הבוקר.

    נשמתי עמוק, אזרתי אומץ, ואמרתי לה בטון עדין ושברירי שרק מנסה לגבור על רעש הפלורסנט; ובקיצור בטון של זוגות טריים: "האוכל דוחה אותי ברמות, אבל אני ממש מעריך את המאמץ שלך. אוכל לא אכיל זה לא האסון הכי גדול, הכי חשוב זו הכוונה והטרחה שלך, כל שהשאר לא באמת משנה. הרי אוכל אפשר ללמוד להכין, אבל את הרצון הטוב והטהור שלך אי אפשר לרכוש בשום מקום".

    לא אלאה אתכם בפרטים, אבל הרבה עברתי הודות לכמה המשפטים הגאוניים האלה.

    לא הייתי טורח לכתוב את כל זה, לולא הייתה לי מסקנה חשובה מאוד עבורכם: לפני שאתם מבצעים הוראות מורכבות של מדריך נבון, תריצו מולו סימולציה קטנה, כדי שתדעו בוודאות שאתם על זה. אוי כמה שתחסכו לעצמכם.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רו"ח מתמחה, השנונה..., עמק ועוד 91 משתמשים94 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    צפויה הפגנה מרובת משתתפים
  • 1K
    • ס
    שיתוף - לביקורת גדולה מהחיים
  • סבתא חביבה //
    • אני גדולה. זו עובדה.

    קודם כל הגיל, הוא כבר כזה שלא מגלים.
    והעליה במשקל, שלא נגרמת מזה שגבהתי.
    יש לי ספח תעודת זהות עם שמות ילדי, בעצם שניים.
    אני לא נבהלת כשעולה לקטן החום. זה מהחיסון, או מהשיניים. אני מאבחנת דלקת גרון וקובעת מתי זה וירוס.
    יש לי סדר יום ארוך ומלא במה שהספקתי ובמה שלא.
    אני מנהלת תקציב משפחתי ומשתדלת לא לחרוג.
    יודעת איזו תוכנית במכונה מתאימה לכל סוג של בגד, יודעת כמה מים בדיוק הבצק צריך, כמה זמן לוקח לשטוף את הבית ומה צריך להיות חום המים לאמבטיה של התינוק.
    אני קוראת ספרים של "למבוגרים בלבד" ואת כל הכתבות במגזין הנשים. אני מבינה בפוליטיקה (טוב, לפעמים אני עושה את עצמי) ומדברת עם גיסתי על נושאים ברומו של עולם.
    בוכה בתפילה בימים נוראים, וגם בהדלקת נרות.
    הולכת לישון ממש מאוחר וקמה ממש מוקדם.

    כל זה, ועוד, מוכיח שאני גדולה. נכון?

    אז זהו שלפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת על עצמי ולא מוצאת את הגדולה הזו. מי שנמצאת שם כשאני מסתכלת על עצמי זו ילדה קטנה-קטנה. ילדונת.

    עובדה.
    אני מאבדת עשתונות מול ילדון חסר שיניים ומראה מרוחה באודם.
    מאבדת את הקול מול נערת עשרה, בעצם שתיים.
    אני מתקשרת לאמא נאנחת ונאנקת, מבקשת ממנה להכין לי מרק עוף, שוכבת על הספה עם כרבולית, לא-שומעת-לא-רואה-לא יכולה-לעשות-כלום.
    אני קונה 3 חפיסות של שוקולד שמרלינג ולא משנה שזה לא ברשימת הקניות. וגם קרמבו מוקה.
    בא לי לאכול אותם בחדר מתחת לשמיכה.
    אני לא יודעת סדרות חשבוניות, לא יודעת לנקות תנורים, לא יודעת מה ללבוש לאירוסין של נכדה של השכנה ממול, לא יודעת איך מתדלקים את האוטו.
    אני קוראת קומיקסים וספרי מחניים ופותרת את החידות במוסף הילדים.
    אני נעלבת מגיסתי שהעדיפה לצאת עם אחותה ולא איתי ומאשימה אותה שבגללה לא יצאתי היום להליכה.
    בוכה בימים או בלילות על שטויות והבלים.
    לא רוצה לישון. לא רוצה לקום.

    כזאת קטנה.

    ואז, כשהילדונת הזאת עומדת מולי ומסתכלת עלי בחזרה, מבולבלת ואפילו מבוהלת, אני פשוט אומרת לה "חמודה שלי, קטנטונת שלי, את מתוקה מדבש! אין עלייך בעולם, אהובה!"
    אני מחבקת אותה חזק חזק. כל כך חזק עד שהיא צוחקת בקול, והעיניים שלה זוהרות. יש לה צחוק פעמונים שממלא את הלב כולו כמו היה בלון הליום ענק, חדש ומבריק.

    ואז היא גדלה.

    ואז אני גדולה.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: -רות-, צביה ר., להאמין ביכולות שלי ועוד 42 משתמשים45 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    ואוו. כזה קטע נכון (כמעט זלגו לי דמעות.)... שמרתי אצלי.
  • 1K
    • ל
    שיתוף - לביקורת הפחדנים - קווים לדמותם!
  • לוטם //
    • פרק ה'...

    הפחדנים האלה;

    אלו שגרים בקומה השלישית של הבניין, ומרכיבים סורגים נגד הגנב-האמיץ שיטפס עד לחלון ביתם.

    האנשים שטיפת אקונומיקה נגעה להם בקצה האצבע - העטופה בכפפה - והם כבר בטוחים שבעוד כמה דקות אותה האצבע תנשור להם מכף היד.

    הטיפוסים הענקיים האלה, שני מטר גובה ושניים רוחב, אבל אם הם יראו מקק ברחוב, הם יברחו 300 מטר אחורנית בריצת-אמוק.

    אותם טיפוסים גם יברחו מחתולה עיוורת שנולדה אתמול. הם לא יתביישו גם לצעוק עליה, לזרוק עליה אבנים ממרחק עצום, ולרעוד בכל גופם. כשמישהו אמיץ מספיק יעבור את מכשול החתולה, הם ייצמדו אליו, ויעברו את האיום בבטחה.

    אלו שייסעו עם בן החמש שלהם ללונה-פארק, וכשהילד יתחנן אליהם שיעלו איתו אל המכוניות-מתנגשות, הם יביטו על המכוניות בעין עקומה, וילוו את הילד [ואת עצמם] לברכת כדורים הבטוחה.

    האנשים האלו שינסו להכין חביתה, אבל כשהשמן יתחיל להשמיע קולות תקיפה, הם יברחו לקצה השני של הבית ויזמינו מכבי אש כעתודה לשריפה שעתידה לפרוץ כאן.

    כשחבר שלהם אומר שיש לו חום, ומחר לא יגיע לעבודה, הם מודיעים גם על יום חופש, ומבלים את כולו בביצוע בדיקות שונות ומשונות בקופת החולים ובחדר המיון, שמא הם נדבקו מהמחלה המסתורית של חברם החולה-אנוש.

    אם הם ברחוב ביום חורף גשום, וברק הבזיק לרגע, הם בטוחים שהוא פגע בהם, והנה, עוד רגע הם מתחשמלים למוות.

    אלו שכאשר הם נוסעים במונית, והנהג מעלה את המהירות מעל לשלושים קמ"ש, הם דופקים על גבו בהיסטריה ודורשים בקול רועד להאט, הם לא רוצים למות היום, ולא בתאונת דרכים!

    יש גם את החתנים האחראיים הללו, שידאגו מאוד, שמא רסיס זעיר מהכוס אותה הם עתידים לשבור בשעת החופה יחדור אל כף רגלם ובכך יקיץ על כל הריקודים המתוכננים. לכן, הם יעטפו את הכוס בעשרות שכבות של נייר-אלומיניום, כך שגם פיל, לא יצליח לשבור את הכוס הממוגנת.


    מוזמנים להוסיף כיד הדמיון-החשש-והפחד הטוב עליכם (:
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: קרב, מפרש, ניהול קהילת כתיבה ועוד 37 משתמשים40 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לוטם
    תודה!
  • 536
    • א
    שיתוף - לביקורת את דעתכם על הקטע הבא;
  • אחת כזאתי;) //
    • בס’’ד


    הלילה היה אפל. נותן תחושה של משהו גדול, שנעלם ממנו.
    הוא התהפך שוב במיטה. השקט היה מצמרר. הקור היה מקפיא.
    הוא הידק את שולי השמיכה, מנסה להרגיע את הרעד שעבר בו. רוחות עזות נשבו בחוץ, מנגנות מנגינה שאת פשרה לא הבין.
    הוא הרגיש שמשהו חומק ממנו. כאילו הוא נוגע- לא נוגע- מול תעלומה, שהסוף שלה קרוב, אבל רחוק שנות אור. בערך כמו החלומות שלו, מהמציאות.

    הרוחות פסקו לרגע. הוא נשם לרווחה. מאזין לדממה. היא נקטעה באחת. רחש של דלת נטרקת הקפיץ אותו.

    הסקרנות גברה מהפחד, בשעה שהוא קם חרש, נועל את נעליו.

    לפני שהוא ירד לקומה התחתונה של הבית, הוא שלף מקופסא בינונית, בקצה המסדרון, מקל עץ, משונן בקצה קודקודו. ליתר ביטחון.

    הוא נזף בעצמו, לאורך כל גרם המדרגות, שהסקרנות שלו, עלולה עוד להרוג אותו. הוא צחק. בחיים לא היה מאלו הפחדנים.
    הצחוק שלו התגבר, אל מול זכרונות- לא בוגרים במיוחד- שצפו בראש.

    ׳תתאפס!׳ קול צרח לפתע בתוכו. מה אתה נזכר עכשיו במעשים שעשית בעבר, בשעה שההווה לוט בפניך??

    הוא נשם עמוק. נעמד מטרים מול דלת הכניסה. מקלו בידו, ועיניו סוקרות את החלל שמולו.

    הוא נרתע לאחור. המחזה הבעית אותו. מסקרן, ומבהיל כאחד.

    דלת הבית חרקה שוב קלות, גורמת לו לנזוף בעצמו ששכח לתקן אותה. ואז להבין שנס שהוא לא תיקן אותה, כי אם היה מתקן אותה, כנראה היה ממשיך לספור כבשים בקומה העליונה, לא מודע למה שמתחולל בקומה הראשונה בביתו.

    ׳די!!!׳ שוב צרחה מרתיעה בתוך מוחו. ׳תפסיק לחשוב. מה יהיה איתך??׳

    הוא התאפס, זורק את כל רגשותיו ותחושותיו הסוערים למיטתו, מכסה אותם בדמיונו בשמיכת צמר רכה. משאיר איתו את הסקרנות, הפחד מהבאות, וזוג עיניים משתאות.
    יונה לבנה, צחה כשלג, נחתה ברכות בפתח ביתו. מסתננת מבעד הדלת הפתוחה למחצה.

    הוא ספר שלוש שניות, לאחריהם, חץ בעל חוד משונן, דומה לשפיץ מקלו, שהיה זרוק על רצפת החדר, חדר גם הוא דרך הפתח, פוגע בציפור שמולו. קול צווחה חלושה נשמעה, ולאחריה דממת מוות. ואולי, כי זה מה שזה היה. דם הכתים את הכנפיים הלבנות, זולג על הנוצות הרכות.

    ׳אז זה מה שחשבתי׳ הוא אמר לעצמו חרש, מבועת. הדלת נטרקה שוב. דם לא שלו, היה מרוח על האדמה, ואוירה כבדה שמלאה את אותו הלילה. לא סתם הוא היה אפל.
    במו עיניו, הוא צפה בטקס, שאחדים רואים. סוד שלוקחים איתם לקבר.

    בלב כבד, הוא עלה חזרה על מיטתו. נותן ללילה לנגן את אותה המנגינה. והפעם, היא קיבלה משמעות חדשה.

    הוא התהפך במיטה, מנסה לעצום את עיניו, שהתעקשו להישאר פתוחות. לבהות בציפור לבנה, שרוח חיים אין בה. ובו, יש את ההרגשה, שהסקרנות שלו, באמת הובילה אותו כמה צעדים קדימה, אל המוות.

    מהרגע בו איש יתוודע ממנו למה שראה הלילה, החץ הבא שיעוף, יהיה לכיוונו.

    ולו, לא יהיה מה לעשות עם זה. את הטעות שלו, הוא כבר עשה.

    …..


    אשמח לערוך איתכם סוג של סיעור מוחות.
    אוקיי. אז קראתם את הקטע. ו...?
    מה הרגשתם לגביו?
    מתח? סקרנות? מין-משהו-לא-מספיק-מובן-עדיין?
    האם זה נראה כמו אמצע של ספר? התחלה? או אולי כריכה?
    והדמות? כמה אתם מכירים אותה בעקבות הקטע הזה? תרצו לשמוע עליה עוד? ( מצטערת שכל הזמן כתוב רק ’הוא’ ולא שם פרטי. זה חלק מהקטע כרגע.)
    האם הקטע הזה נראה לכם בסיגנון תקופתינו? או דווקא דמיוני/ פנטזיה?

    זרקתי פה כמה שאלות כלליות. תתפרעו עם התשובות וההרגשות שלכם על הקטע.
    תודה רבה מראש לכל המשיבים!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הספרן, מיריכ, א. א ועוד 9 משתמשים12 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חני גרשון
    ביקשת מסקנות... אז אמרתי מה שנשמע. ניסיתי ללמוד מהקצת שהבאת... חבל. למה זה היה נשמע מעניין...
  • 2 3 3K
    • י
    שיתוף - לביקורת אומנות שבירת הביצה
  • יוסף יצחק פ. //
    • מחבת, הופה. מניח על הכיריים, היא נופלת, אני מיישר, היא שוב נופלת. אני מרים אותה בבלבול, מביט בתחתיה, משטח כסוף שראה ימים טובים יותר מביט אלי בעצב, אני מישיר מבט לכיריים, ומנסה להבין מה משתבש בפיזיקה הפשוטה של הנחת המחבת על הברזל המוזר בעל ארבעת הפינות.

    קערה, ביצה.
    כאן מתחילה הבעיה.
    ישנן כמה שיטות לשבור ביצה.
    אפשר על השיש, בד"כ זה מה שנהוג.
    אפשר על קערה, אך אז מסתכנים בהפיכת או הדיפת הקערה בטעות, ואם השיש צפוף, וכל דחיפה קטנה גורמת למפולת דומינו של כלי מטבח, רצוי להימנע מראש, לחסוך צעקות, נבירה בחנויות לממכר כלים, וחוזר חלילה.
    אפשר על הראש, ליתר דיוק על המצח. במדינות ערב מלפני מלא שנים הדבר שימש ככלי ענישה של האב לילדיו, כיום, מסיבה ממש בלתי מוסברת, המנהג התפשט למחנות קיץ ונוער.
    ניתן על מזלג, על סכין, לשבור סכין על מזלג, ומזלג על סכין.
    ניתן פשוט לתת לאם המשפחה, שמשום מה רק לה יש את השיטות הסודיות והבלתי מוסברות של שבירת הביצה והוצאת תכולתה בשלמותה ללא פגע או חשש חתיכות חלקי ביצה.

    לאחר מלאכת השבירה, מגיעה מלאכת הבדיקה, שמתחלקת לשניים:
    בדיקת הביצה מחשש דם. כי בכל זאת, יהודים כשרים אנחנו.
    וסריקת הביצה מחשש שברי חתיכות ביצה סוררות.

    לאור המורכבות הרבה בביצוע כל ההליכים הנ"ל, ולאחר שנים בהם הנושא לא היה מונגש לציבור, בימים אלו לא יוצא הספר הנפלא, בעל השבחים הרבים והביקורות הנלהבות - "אומנות שבירת הביצה", המנגיש ומסביר בטוב טעם ודעת את הנושא לכל דצריך ופעוט.
    להשיג בחנויות הנבחרות, ובמטבחים הביתיים.


    על הכותב: הכותב בדיוק כעת מכין חביתה.


    המדריך נכתב מתוך נפש עליצה, תוך גיבוב שטויות מוחלט. כל קשר בין המדריך לחיים האמתיים, מוזר, הזוי, ומומצא בהחלט.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: תסריטאית, הספרן, י. שלמה כהן ועוד 34 משתמשים37 //
    40 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    שכחת להראות לי!!!
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת ערפל
  • אלישבע קיי //
    • משתפת כאן סיפור בהמשכים ששיתפתי בעבר בקבוצה אחרת ונאלצתי להפסיק.

    כמה נקודות חשובות:
    אני ממש לא מתחייבת לסיים אותו, עם זאת אשתדל מאוד שכן.
    הסיפור הינו אליגוריה הכתובה במשלב לשוני גבוה מעט, רבים פחות מתחברים, וזה בסדר:)
    מפרסמת בעיקר בעיקר בשביל לקבל ביקורת על מנת לשייף אותו ולהתלמד דרכו    .
    מחכה לביקורת.

    פרק ראשון/ רוד
    תשעה גיליונות נייר עוד היו אצלו. חתומים, מגולגלים. מחר, בעזרת הבורא, יעביר שמונה מתוכם ליעדם. לגבי הגיליון התשיעי ההנחיות היו אחרות. הוא רחץ את פניו וידיו, וניגש לחדר השינה שלו.

    מאז גר בביתו זה, חי רוד לבדו וללא משרתים. אמנם שרתו כיועץ משנה בארמון המלך אפשרה לו להחזיק אגף משרתים שלם, וגם לערוך אי אלו שיפוצים והרחבות בביתו ובחצר המקיפה. אך הוא נותר בבדידותו, כמו סגר עימה חוזה נצחי.

    בעודו מגיף את חלונות ביתו בידיו הארוכות, השגחה מינימלית לבית ללא שומרים, גילה את גיליונו שלו. מונח על האדן הרחב של חלונות המטבח שלו. מגולגל, חתום בחותם המלך. זהה כל כך לגיליונות שהחזיק בידיו זמן קצר קודם לכן.

    רוד התיישב נרגש על הכורסא העתיקה שבפינת האוכל, על מצחו בצבצו אגלי זיעה קטנים כשקילף בזהירות את החותמת.

    "רוד.

    יודע אתה כמה הינך יקר לי, ומה רבה הערכתי כלפיך, כלפי עבודתך. אני בוטח בך, ועל כן נתתי בידיך חמישה עשר גיליונות בעבור חמישה עשר מקרובי ורעי. גיליון זה הוא בעבורך."

    רעד עבר בגופו של רוד, אוזניו דימו לשמוע את קולו של המלך, בעודו נועץ בו בעניינים שונים. דמעות עלו בעיניו הכהות. בוכות געגוע, צרובות כאב.

    "אני מכיר אותך רוד. מכיר היטב, לעומק. ואתה אדם מיוחד."

    הדמעות סללו בפניו הצרים שבילים רטובים. מלחלחות את שפתותיו הדקות, כואבות את המרחק, שמחות עם המילים. אוי מלכי. איך רחקת. ידיו אחזו בחוזקה בנייר הלח.

    הכול מסובך מאז נעלם המלך. הוא אינו מכיר את עירו, אינו מכיר את הארמון. אינו מכיר את עצמו. פתאום הוא רגיש וחלש וזקוק ופגיע, תכונות שלא הכיר מעולם.

    וכעת הוא בוכה, הוא ממש בוכה. נדמה כי מאז גיל תשע לא בכה, מאז נשלח מביתו. וביממה האחרונה הוא בוכה ומיילל כילדה קטנה.

    "דע לך, כי דמעה אינה בהכרח מייצגת את החלשים. דמעה היא הוכחה ללב פועם ומרגיש, מעידה על קרבה וקשר. דמעות הן כוח היכול להשפיע לטוב, אם רק מבכות הן על דבר נכון."

    ידעת שכך אגיב, מלכי? שאיילל כילדה, למרות שייבש מעיין דמעותיי מזה שנים? רוד הביט בכפות ידיו, אחר טמן את ראשו בתוכן. דמעות הן כוח. יכול. להשפיע. ומה תבקש, מלכי? אשב ואבכה עד אשר תשוב מאותו מקום עלום? אם תבקש, זאת אעשה, רק תשוב! רוד הרים את ראשו וחזר לקרוא, מחפש תשובה לשאלותיו, רמז, הכוונה.

    השורה הבאה הותירה אותו הלום.

    "וכעת אבקש כי תישא אישה"

    "כעת אבקש" הסתחררו המילים על קירות הבית, פועמות בראשו בכאב "תישא אישה."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: Chaya Lea, רצתה, הללו ועוד 17 משתמשים20 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    טוב, האמת שאחרי הרבה זמן שלא הייתי פה - כבר די איבדתי את זה.. אפשר תקציר כדי שנחזור לעניינים?
  • 192
    • נ
    שיתוף - לביקורת יוצרים מציאות
  • נסיך על חלל //
    • הטוב כבר כאן,

    ממש לידך,

    הוא מחכה שתזמין אותו.


    ואם לא תזמין,

    איך יגיע?


    האור כבר כאן,

    בתוך החשיכה,

    הוא מחכה שתדליק אותו.


    ואם לא תדליק,

    איך יופיע?


    ואיך מזמינים את הטוב?

    אומרים לו לרע- שילך?


    ואיך מדליקים את האור?

    פשוט מכבים את החושך?


    אז זהו. שלא.

    לרע לא אומרים "לך"

    ואת החושך לא מכבים.


    לטוב אומרים בוא.

    פשוט. בלי להסתבך.

    במחשבות טובות, במילים.


    ואילו האור,

    הוא יבוא, יידלק,

    מכח ה-רגשות, המעשים.


    כך מזמינים את הטוב,

    יוצרים משמעות.

    כך מדליקים את האור,

    יוצרים מציאות.




    זהו.
    אז עכשיו לכבוד חודש כסלו,
    חודש האורות,
    נבקש ונזמין ניסים ונפלאות🙌🙌🙌
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: הספרן, להאמין ביכולות שלי, ח.ד. וחלק ועוד 5 משתמשים8 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נסיך על חלל
    תודה☺️
  • 2 1K
    • %
    שיתוף - לביקורת כלום.
  • %תמר% //
    • היא לא הרגישה כלום. בכלל לא.
    לא היה בה רגש.
    חשבה זה הכי גרוע.
    לא ידעה שיום יבוא תרגיש כלום.
    לא גילו לה.
    כמה חזק זה מרגיש.
    כלום.

    ---

    עד היום היא לא הרגישה כלום.
    היום היא מרגישה כלום.
    כלום אחד גדול.
    מרגיש בה.
    פועם בה.
    כלום.

    תמר.

    מה יותר יפה ומובן, הראשון או השני?
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הספרן, רוחי ב, איש המילה הכתובה ועוד 9 משתמשים12 //
    24 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    מגניבבבב אהבתי ממש💕
  • 427
    • %
    שיתוף - לביקורת רוצה להיות?
  • %תמר% //
    • אני רוצה להיות מורה
    מכובדת, חשובה.
    להשקיע.
    להשפיע.
    להיות ממש טובה.

    אני רוצה להיות אמא,
    אמא אדמה.
    לאהוב.
    לגדל.
    להיות הכי קרובה.

    אני רוצה להיות בת
    מכבדת באמת.
    בלב.
    במחשבה.
    לזכור שזה חובה.

    אני רוצה להיות אני
    בגרסא האמיתית.
    חזקה.
    ולוחמת.
    חשובה לו, אהובה.


    אני רוצה להיות.


    תמר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: כמות ואיכות, עמ"י חי וקיים!, צביה ר. ועוד 12 משתמשים15 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    H
    hadassah m
    אהבתי מאוד!
  • 583
    • מ
    שיתוף - לביקורת איך אגרום לה לראות?? - שיתוף ראשון...
  • משה ברונר //
    • בס"ד



    הוא הביט בסיפוק על אוסף החריטות בקיר המערה.

    היו שם חריטות של דמויות. אבא, אמא וילד פוסעים יחד.

    היו שם חריטות של פרחים, שמש ועננים.

    והיו גם חריטות של ילד עצוב בבגדים קרועים, יושב ובוכה. עם מלא איקסים ופרצופים כועסים מהצדדים.

    הוא מנער את ידיו המאובקות, את החול ממכנסיו, מתיישב על הסלע ממול.

    מנסה להתבונן במעשי ידיו, בעזרת קרני אור חיוורים ואפלים, נלחמים לחדור מבעד חריצי המערה.

    מנסה להבין.

    מנסה להסביר לעצמו את המציאות החשוכה הזאת, הכי קרוב לאמת שאפשר.

    הכי קרוב לכמה שילד בן 9 מסוגל להכיל.

    ילד שמגיל 4 לא ראה את אימו. לא ראה אחים ואחיות. בעצם לא ראה אנשים בכלל, אם נוריד את הדמות המוזלמנית שמגיחה מפעם לפעם ממחנות העבודה, כשקליפות תפוחי אדמה בידיו, מי שהיה פעם אביו...



    אבל לרגע מבזיק האור.

    הוא בוהה במעט תמימות ילדותית ישנה ששרדה, שוכח לגמרי מכאב הסלע, מאבק המערה, מגעגועים קורעים.

    הוא חולם.

    הוא רואה את אמא, מדמיין חיבוק. אבא עומד מהצד ומחייך. סיר ישוב על הכירה, ריח של דייסה. הבטן לא מקרקרת. שמש שולחת קרניים ברורות.

    הוא ממשיך לשוט על כנפי הדמיון.

    הוא מספר לאמא על הכל. מספר ובוכה, מתאר ודומע. על הכאב, על הבדידות, על הרעב והצמא, על הפחד. אוי, כמה פחד.

    ואז הוא מושך את אמא שתבוא איתו, להוט להראות לה את המערה שהיתה לבית, את הסלע שהיה לכסא ומיטה. ואת חתיכת הברזל העקומה, מלאה בחלודה, שהיתה למנחם. למספרת סיפורים, לכואבת כאבים, למזכירה נשכחות וטווה חלומות, חורטת בדם על קיר המערה. מתארת הכל.

    ואמא מסתכלת על כן הציור. פותחת את הפה בהתפעלות. בתדהמה. בהערצה. מבטיחה שזה הספר הכי מיוחד שראתה. הכי נוגע.

    לרגע הוא ננער מחזונו. אולי שמע צווחה. הוא שוב רואה סביבו, את החול והבדידות, את קורי העכביש מתוחים מעל, מאיימים.

    הוא עוצם שוב את עיניו, מנסה לחזור אל החלום הזהוב.

    אבל הוא כבר לא מצליח. הוא רואה את אמא עצובה, מסתכלת על החריטות, מפטירה באנחה 'נו נו, העיקר שהכל נגמר'.

    הוא עדיין ישוב שם, מתחבט באשר ליצירותיו.

    מדי פעם זועק בתוכו קול עמוק, הוא ממהר לחרוט אותו באבן, שלא ישכח.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מיריכ, מוז'יניקית, יאן ועוד 15 משתמשים18 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    @משה ברונר פשוט מאוד, עושים @ ואז רושמים את שם הניק, מיד למטה אמור להופיע לך ריבוע קטן עם הם...
  • 730
    • א
    שיתוף - לביקורת תעלול מתוק - שיתוף ראשון
  • אבינועם גולדברג //
    • לדעתי - אמר הזקן שבהם וכולם הטו אוזן - ניתן לה לעשות שלוק אחד ורק אחרי זה נשחרר.
    בפנים חיורות הם תמהו זה לזה.
    מדוע אינכם מבינים - המשיך הוא בקול מתקתק - כשהיא תראה אותה אחרי השלוק היא תחשוב שהיו עוד ושהיא בלעה אותן.

    החום היה בלתי נסבל והם הלכו וצמקו.
    הם המתינו בסבלנות.
    נמסים לאיטם.
    ואז תנודה חזקה ניערה את כולם.
    היא שותה היא שותה - נשמעו קריאות מכל עבר וכולם נשאו עיניהם אל הזקן.
    היכונו - לחש בעינים בורקות.
    הסערה שככה, ואט אט שקעו הגופים הלבנים שוב לתחתית.
    עכשיו! - קרא הזקן וחייך.
    בבת אחת הרפו כל הגרגרים את אחיזתם מהגופה החומה והמבריקה וזו זינקה למעלה.
    לרגע היתה דממה מוחלטת ומתוחה ואז החריד רעם אדיר את העולם
    איכס! נ-מ-ל-ה!!!
    יופי מתוקים שלי - חרחר הזקן בחיבה והפך לנוזל סמיך וחם
    וכל גרגירי הסוכר פרצו בצחוק משחרר לחצו ידים והחלו לרקוד במים כדי לזרז את ההמסה לפני שתוטח כוס הקפה בזעם, אל הכיור.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מַיִם שְׁקֵטִים, בחלל הריק, מוז'יניקית ועוד 20 משתמשים23 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    משה ברונר
    אחרי המון סמיילים צוחקים - בכתיבתך הראשונה כאן, הגדרת מדהים את דמותו של סופר... היכולת לקחת את...
  • 1K
    • A
    שיתוף - לביקורת *השעה הייתה שתיים עשרה אפס אפס*
  • Avigail Amram //
    • בס"ד



    השעה הייתה אחת עשרה ארבעים ושבע. הוא עמד, גבו קמור מעט.

    מולו התנוססה כמין חופה מעוגלת העשויה קשתות ברזל שלובות.

    חלודה עיטרה את הקשתות. זה לא הפריע להן לעמוד זקופות למול הלילה השחור.

    הוא בלע את רוקו. נרעד, נפחד.

    "יהיה בסדר, נתניאול", פליקס ניסה להרגיע, לא ממש הצליח.

    "זה לא חכמה להגיד את זה", הוא אמר ביובש. "אתה עוד לא עברת את זה".

    "אבא שלי כן, ואני מאמין לו, אם הוא עתיד לשלוח אותי לשם כשיגיע תורי, סימן שהוא יודע שזה מקום שיהיה לי טוב בו".

    נתניאול שתק. עצי הברוש שעטפו את חופת הברזלים ספגו את שתיקתו בדממה, נעו קלות ברוח הלילה. "אני לא בטוח... אני מפחד", אמר לבסוף, מבויש.

    "חבל. אני בטוח שהוא רוצה בשבילך הכי טוב שבעולם", פליקס אמר. "עובדה שהוא שולח אותך לשם".

    תאורה לבנבנה האירה את העיגול התחום, ריצדה עליו ועל פליקס חליפות. "הטוב הזה חייב לעבור דרך זה?" הוא שאל בחשש, הצביע קדימה.

    "כן", חרץ חברו. "תאמין לי שזה לא כזה נורא. אני מכיר אנשים שחזרו משם, מאה אחוז מהם חזרו מאושרים מאוד".

    "אני לא רוצה להיות זה שישבור את הסטטיסטיקה", הוא עיוות את שפתיו בציניות, אולי זה היה חיוך.

    "אתה לא. ועכשיו, קדימה. אתה מוכן?"

    הוא הסב את ראשו אל עבר התרמיל שעל גבו, זה שכובדו העיב עליו כל הדרך לכאן. "מוכן".

    "יופי, עכשיו תצעד לעבר העיגול", הורה פליקס.

    "לבד?"

    "ברור. אני עדיין לא יכול לעבור, זה לא הזמן ולא התפקיד שלי".

    "לכאורה".

    "בטוח. אתה תראה שיהיה לך טוב".

    "אני לא יודע..."

    "זה כבר לא משנה. קדימה, תפסע לעבד מרכז העיגול, אתה רואה את שני ספסלי האבן המקושתים? תעמוד בניהם, באתה זווית בדיוק כך שמרחק יהיה שווה".

    נתניאול צעד לאט, הסתדר בגמלוניות. כל כך רוצה להתפטר מהתפקיד המעיק שהוטל עליו, כל כך רוצה לברוח. למה דווקא הוא נבחר? למה?

    "אתה מצויין", קבע פליקס, "בדיוק באמצע".

    "מה עכשיו?"

    "סופרים עד עשר ועוצמים עיניים".

    עשר. תשע. שמונה. שבע. שש. ליבו הלם. חמש. ארבע. שלוש. שתיים-

    "רגע!" הוא צעק, זז שני צעדים קדימה, הפסיק את ההליך.

    "למה זזת!?" פליקס תהה בקול, משתומם.

    "מה יקרה אם המעבר ייכשל?", קולו היה תערובת של חרדה וחוסר אונים נואש. "מה יקרה אם בעוד שנים כשהשליחות שלי תסתיים, אתקע בדרך חזור?"

    עכשיו פליקס שתק. "אני לא יודע".

    "אז איך אתה נותן לי לעשות את זה?! לא אכפת לך ממני?"

    "אכפת לי. דווקא בגלל זה אני אומר לך לעשות את זה, אני יודע שזה הדבר הכי טוב שאדם יכול לאחל לעצמו. תאמין לי שהרבה אנשים היו רוצים תפקיד כמו שלך, תאמין לי שהם היו חולמים להתחלף איתך".

    "גם אני חולם להתחלף איתם".

    "אז אתה טיפש!" הטיח פליקס. "נו, נתניאול, תיכנס כבר שוב. עוד דקה כבר השעה שתיים עשרה, אחרי זה השער ייסגר! אתה זה שנבחרת, אבא שלך סומך עלייך, המשימה הזו מתאימה בדיוק לך. למה אתה לא נכנס?!"

    נתניאול לא זע.

    "תבחר כבר!", צרח פליקס.

    נתניאול דמם. חזר שוב למקום המדויק.

    השעה הייתה שתיים עשרה חמישים ותשע וארבעים ושלוש שניות.

    עשר. תשע. שמונה. שבע. שש. חמש ארב-

    נתניאול פסע במהירות הצידה. "אז אני בוחר שלא".

    פליקס רץ למרכז. דחף את נתניאול בחזרה למרכז. "אין לך את הזכות הזו", צעק, הציל אותו מעצמו. ברגע האחרון.

    הבזק אור קרע את הלילה. העלים את החושך ואת נתיאול.

    פליקס הביט למעלה, נשם לרווחה.

    השעה הייתה שתיים עשרה אפס אפס.


    ...
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אבינועם גולדברג, תמרוז, רבקה אמנו ועוד 35 משתמשים38 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    H
    hadassah m
    חחחחחח אהבתי :D :ROFLMAO:
  • 358
    • ו
    שיתוף - לביקורת על כורחה
  • וריטסרום //
    • אומרים שלפני הכניסה לעולם
    הנשמה רועדת מפחד
    היא מושבעת להיות צדיקה, לא לבחור ברשע.
    יודעת שהמסלול שלה הולך להיות ארוך, מורכב ומלא נסיונות,
    מבינה מה המשמעות של לבחור שגוי, כמה נצחיות ותוקף יהיו לבחירות שלה,
    לא סתם היא לא רוצה לרדת לכאן, טוב לה שם,
    מה היא צריכה לעבור את כל הדרך המשוגעת הזאת, להתרחק כלכך הרבה מהדבקות בו,
    רק כדי לקנות את השכר שלה בעצמה, ללא נהמא דכיסופא.
    היא יודעת למה היא פוחדת, זה באמת מפחיד,
    היא עומדת להישלח לדרך חתחתים מלאת ניסיונות פתלתלים,
    ואין יציאת חירום, המפתחות רק בידיים שלו, והוא לא מרשה את האופציה.

    אבל אין לה ברירה, המלאך מוציאה בעל כורחה.
    ועכשיו היא צריכה להתמודד.

    וכשמגיע זמנה של הנשמה לצאת לאוויר העולם כתינוק, מודיע לה על כך המלאך, והיא אינה רוצה בכך ואומרת למלאך "למה אתה רוצה להוציאני לאוויר העולם?", והמלאך משיב "בני תדע שעל כורחך אתה נוצר. ועכשיו דע שעל כורחך נולדת. ועל כורחך אתה מת. על כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", ומוציאו המלאך בעל כורחו. וכשיוצאת הנשמה לאוויר העולם בא המלאך ומשכיח את כל מה שהנשמה ידעה, ומיד שוכח התינוק כל מה שראה וידע (מדרש תנחומא, פרשת פקודי).
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, Avigail Amram, מחוברת לעצמי ועוד 4 משתמשים7 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נסיך על חלל
    ואו. הגשת את המדרש בצורה כל כך יפה, ככה במילים שלנו (שלך).
  • 384
    • %
    שיתוף - לביקורת הטעות.
  • %תמר% //
    • דרווין לא הבין משהו בסיסי בתורה שלו.
    האבולוציה קיימת. בני אדם משתנים. הופכים למשהו חדש. טוב יותר.
    הוא רק לא הבין שזה לא קורה במהלך דורות.
    מיליוני שנים מתכווצים ליום. לרגע.
    ככה נראית אבולוציה:

    אתמול:
    קמתי בבוקר.
    אמרתי מודה אני.
    חשבתי על מה שאני הולכת לעשות במהלך היום. לא דברים טובים מדי.
    מלמלתי: 'ד', למה החזרת לי את הנשמה?! בשביל מה אתה עדיין נותן בי אמון?'

    היום:
    קמתי בבוקר.
    אמרתי מודה אני.
    חשבתי על מה שאני הולכת לעשות במהלך היום. לא דברים טובים מדי.
    מלמלתי: 'ד', אני רוצה להיות ילדה טובה'

    ככה נראית אבולוציה.


    מלכי.
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן ו-.חיה פ2 //
    0 תגובות
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה