קהילת כתיבה מקצועית

. . .​

. . .​

. . .​

. . .​

להבה - אלגוריה.
​

הרחק מגלקסיית שביל החלב, במערכת כוכבים שלא נצפתה מעולם, שכן לו כוכב אחד – כחלחל ויפהפה, מואר ונעים. הכוכב היה מרהיב עין, היו בו מים ואדמה, צמחייה עשירה ואוסף בלתי נגמר של בעלי חיים, ואפילו בני אדם.

במרכזו של הכוכב, בין הרים נישאים ופראיים, בתוך נוף מסתורי – שאיש לא עמד על סודו מעולם, נוף שלעיתים נדמה כמו ערבה ולעיתים כמו לבה רותחת. לעיתים כמו ים, ולעיתים כמו לוע פעור של אריה שואג, בתוך אותו נוף שאיש לא ידע אם הוא חומר או רוח, אם יש בו ממשות או שהוא תעתוע מסחרר – בערה הלהבה.

הם, יושבי הכוכב, קראו לה להבה – רק כי לא היה שם שמסוגל לתאר אותה. זה היה כינוי חיוור, קלוש, שלא היה בו די כדי להבין את תכונותיה. היא אמנם בערה, בעירה בלתי מובנת – אש שחורה על גבי אש לבנה, אבל היא לא הייתה אש במהותה. היא דמתה יותר למים. שקטה, נובעת, לא מתייהרת.

בתחילה, כשהיא התגלתה, ידעו כולם – שהיא הכוח שמחייה את החומר. היא האש, והיא המים. היא הרוח, והיא האוויר. היא החיבור אל כל מה שקיים, אבל לא נראה. נמצא, אבל לא מורגש. היא השביל שבין היצירה והיוצר, היא המפתח לסודות העמוקים ביותר שמעולם לא נחשפו.

כשקיבלו ראשוני בני האדם את הזכות לטעום ממנה, הם הסתנוורו מעוצמתה. כשגילו שהיא שלהם, שהיא כאן כדי להישאר, הם ניסו לחדור אליה, לשאוב ממנה, להתקיים מכוחה. הם רצו זאת, בכל נים ונים ממיתרי ליבם. הם היו מוכנים ללכת במדבר, לנטוש כל מימד של חיים גשמיים על פני האדמה.

אולם אז, הם גילו את המחיצה...

מחיצה בלתי נראית, בלתי ניתנת לתחושה. מחיצה שהיא לא אבן ולא פלדה, לא עצם ולא יהלום. מחיצה שדחתה את כל מי שהתקרב, מנעה ממנו לגעת בלהבה, להריח את ריחה, להתעצם מכוחה.

בדורות הראשונים, עוד נלחמו הרוב לחדור אל מאחורי המחיצה. קרבות קשים, מתסכלים, מעוררי ייאוש. הדורות הללו ניצחו, הם חדרו פנימה והוארו מכוח הלהבה. היא בערה בליבם, והם הורשו ליטול ממנה. באמצעות שליחיה, היא שלחה אבוקות אל כל קצוות תבל. היא הלהיטה כל עיר וכל ארץ, והיא עצמה... לא חסרה דבר.

השליחים הנאמנים, נושאי האבוקות, היו לאגדה. הם התרוממו מעל כל יצור חי, הם זכו לכבוד והערצה. כולם ידעו את קושי המלחמה. כולם הבינו את המאמץ הכביר שנדרש מהם, מאמץ שהוא מעל ליכולותיו של בן תמותה.

לא קל היה להם, לנושאי האבוקה. הם נדרשו לשמור על עצמם, על האבוקה שהם נושאים איתם, מכול לכלוך ומכל פגם. הם הבינו היטב את גודל האחריות, וידעו – שאם תתערב הלהבה בחומר ותתלכלך בעפר, היא תתלהט ותשרוף. היא תכלה ותשמיד.

במשך מאות ואלפי שנים, נשמר הכבוד אל הלהבה ואל נושאיה. במשך מאות ואלפי שנים, נשמרה ההערצה לאלו שהקדישו את חייהם לתכלית הגדולה מכול – אלו שחדרו מבעד למחיצה, למרות האתגרים והדחיות. אלו שהתאחדו עם הלהבה, והיא נעשתה לחלק בלתי נפרד מהם.

אולם אז, ימים אפורים הופיעו. סופות, גזירות, מלחמות. נושאי האבוקה התפזרו, לא היה בכוחם להגן על סביבתם. הם התמעטו, כוחם – שתמיד היה באחדותם, הלך והתפורר. אבוקות רבות כבו, ערים ומדינות הוחשכו. רק הלהבה המקורית נותרה לבעור. היא שם מאז ומתמיד, והיא תהיה שם לנצח נצחים. היא אינה משתנה, אינה מושפעת, אינה דועכת לעולם.

במציאות העצובה שהתגבשה אחרי דורות רבים של מלחמות, כבר לא הייתה הלהבה נחשקת. בעולם שבו כל דבר נקנה בהון תועפות, היא נותרה בקרן זווית, מושלכת, מופקרת. בני אנוש חלפו לצידה, ולא העיפו לעברה מבט. אוי להם לבריות מעלבונה...

האבוקות כבר אינן מאירות בכל כפר ובכל בית. הלהבה אינה בוערת בכל חלון ובכל מגדל. החשש מפני כיבוי האבוקות האחרונות מעולם לא היה מוחשי יותר. אם היה החשש מתאמת – הרי שהתוצאה הייתה הרת אסון. בלי הלהבה, לא יוכל החומר להתקיים. הוא יתפרק, ימס, יזל, יתכנס לתוך עצמו ויעלם כלא היה...

העולם הלך והוחשך. הקור והערפל כיסו כל חלקה טובה. האנושות חלתה, ולא היה לה מושג במה היא חולה. הנפשות גססו, דרשו את הלהבה, ולא ידעו מה הן רוצות.

מנהיגים רדודים צצו מכל פינה. הם הבטיחו להילחם באפלה. הם הבטיחו להקים מערכות תאורה, לחמם את הבתים, אבל אלו לא הצליחו לגרש את הלילה הבלתי נגמר, את הקור הפנימי – שלא הושפע במאומה.

שרלטנים הבטיחו הצלחות. הם סחפו אחריהם אלפים, גררו אותם אל נהרות מזוהמים, שלמשך רגעים ספורים נתנו תחושה כאילו הלהבה בוערת. הציבור החולה נהה אחריהם כעדר, מחפש למלא את הצורך, אבל לא מוכן להתמודדות מול המלחמה הגדולה. הם שתו והקיאו, שתו והתעלפו. הם נפלו שדודים, חסרי כוח, חסרי כול.

מעטים שמרו אז על האבוקות. מעטים, שלא יכולים היו להושיע את חבריהם הנמקים. בודדים מהם נטשו את מקומם, והשתמשו במעיינות הידע שלהם כדי לרפא באופן חלקי את אלו שמזלם לא שפר עליהם. בודדים אחרים, יצאו לשכנע את החולים לגשת אל המקום היחיד בו תהיה להם רפואה.

אולם הרוב המכריע, נותר לשמור על האבוקות. לחזק את הלהבה, לשתות ממימי הידע שזרמו תחתיה. זו הייתה הדרך היחידה בה ניתן היה להציל את העולם. ככל והתחזקה הלהבה, הלכה השפעתה והתרחבה. היא יצרה סביבה מטריית הגנה. הגנה מפני החולי, מפני הכאב, מפני החוסר שאינו מתמלא לעולם.

אולם אז, אירעה הטרגדיה הגדולה מכולן.

קבוצות שונות, שהעבירו בחשכה את ימיהן, הבינו את הטעות. הם הבינו שהאבוקה חסרה להם, הם הבינו שהם מוכרחים להתחבר אל המעיין שבו מוסתרים הסודות הגדולים. הם ביקשו להתקרב, אבל הם היו חלשים מכדי להילחם.

הם רצו לקעקע את המחיצה בלי להתאמץ. הם רצו גישה אל הלהבה, אבל הם לא כיבדו אותה, ובוודאי שלא אהבו אותה. הם ניסו לכבות אותה, במחשבה שניתן יהיה להשתמש בגחלים שלה – כאשר מעטפת ההגנה כבר לא תעמוד לה.

גם כשלא אירע דבר למעטפת החיצונית, הם לא התייאשו. הם השתמשו בכל דרך אפשרית. הם גזלו את האבוקות מידי אלו שהגנו עליהן לאורך אלפי שנים. הם ניסו ללבות אותן, אבל גילו שהאבוקות רק דועכות. הם שברו, הרסו, לכלכו, טינפו, הם התמרדו, אבל לאורך ימים ושנים התבררה להם האמת. האבוקות אינן פועלות לבד. הן מחוברות לשורש אחד, ואת השורש אי אפשר לנתק.

המלחמה האחרונה, מצאה את העולם במצב נורא. האבוקות נזנחו, הושלכו בכל פינה. המנהיגים המאוכזבים דרסו אותן, השפילו את מי שאחז בהן. אף אחד לא העז לספר בקול שהוא חושק להיות נושא אבוקה. החושך הלך והעמיק. ההגנות אבדו. אסונות נוראיים היכו את העולם. מלחמות נגד אויבים מבחוץ, שבלא הגנה – כילו הכול. נדמה היה שהמציאות הולכת אל קריסה.

אולם, דוקא ברגעים החשוכים הללו, זרח אור קלוש של תקווה. אור של מיעוט שבמיעוט, שסירב להיכנע. שסירב לבזות את כוחן של נושאי האבוקות. אור שהלך והתפשט.

שוב, חזרו המודעות הגדולות אל הכיכרות, קוראות למתנדבים שייצאו אל המאבק. שוב, החלו צעירים נלהבים בניסיון לפצח אותה, לחדור את מחיצתה. הם נלחמו על עצמם, על עתידם, על עתיד העולם. הם נלחמו, כי לא הייתה להם ברירה. הם נלחמו מלחמת חרמה, כדי שהיא לא תישכח...

הם נלחמו וניצחו. הם פיצחו את המחיצה וחדרו מבעד לה. הם גילו שם אושר והנאה. הם אהבו אותה, והיא השיבה להם אהבה עשרת מונים. הם לא היו נקיים וטהורים כמו בני הדורות הראשונים. הם לא ידעו איך ללבות אותה, כפי שעשו זאת הקדמונים. אבל בתקופה העצובה ההיא, הם היו כל מה שהיה לה, והיא הייתה כל מה שיש להם בעולמם.

הם ריחפו בעולם החשוך, מאירים כל פינה בכוחם. הם הביטו בבוז על בני אדם שהסתובבו סביבם, על בני אדם שהיו מוכנים לשפוך את כל ממונם בשביל להשיג טיפת אושר, בזמן שקרוב אליהם מאוד, נמצאת פסגת האושר הנצחי, תלויה רק בפיהם ובלבבם. הם ניסו לשכנע, להסביר. הם ניסו להיטיב, לקבל. אולם מעטים כל כך השתכנעו לנסות, והרוב המכריע – ניסה להכות במחיצה העבה, והתייאש מיד.

אבל נושאי האבוקות לא התייאשו.

הם חינכו את בניהם להכות במחיצה בלי להתייאש. הם לימדו את תלמידיהם כיצד ניתן לעשות זאת. פתאום, ניתן היה לראות ברחובות צעירים שבתוכם דולק ניצוץ קטן, להבה מזערית, התחלה של התלהטות.

שוב החל העולם להאיר.

האור גדל, ערים שלמות התמלאו בנושאי אבוקות. אור גדול הלך והתרחב, חומות בלתי נראות הפרידו בין נושאי האבוקות לבין הסכנות שבחוץ. המנהיגים הנוכחיים, נכדיהם וניניהם של מי שהיו נושאי אבוקות בעצמם, חששו להיכנס אל מעטפת האור, פן ייראה הלכלוך הנורא על בגדיהם ועל נשמתם. ועם זאת, הייתה בהם ההגינות – שלא לחזור על טעויותיהם של קודמיהם. הם בזו בליבם, וכיבדו בשפתיהם. הם זממו רעות, אבל לא הוציאו אל הפועל את מחשבותיהם.

דומה היה שהעולם מתחלק אט – אט לשתי קבוצות. הקבוצה המוארת, זו שלכל הפחות ניסתה להתמודד מול הקושי שבחדירה אל הלהבה, מול הקבוצה שהעדיפה את החושך. הקבוצה שהכירה והעריכה את אלו שעמדו באתגר, שפרצו פנימה, מול זו שבזה לעצם המאמץ וגיחכה בילדותיות מולו.

ואז, הגיעה זמנה של המלחמה האחרונה.

דווקא כשנראה היה שאין מי שימנע מכל מי שיחפוץ להתמודד מול האתגר – לצאת אל המאבק הגדול של חייו, דווקא כשנדמה היה שיותר ויותר בני אנוש מתקרבים, בחשאי או בפרהסיה אל האור הגדול, דווקא אז – הגיעה המלחמה, שאמנם לא הייתה הקשה ביותר או המסוכנת ביותר, אבל בהחלט הייתה המטופשת והמיותרת ביותר.

אלו שהניעו את המלחמה, לא היו מעוניינים בכיבוי הלהבה, משום שהיא לא הייתה חשובה בעיניהם. הם עסוקים היו בלשכנע את עצמם שהם מאושרים. הם בזו לנושאי האבוקה, מבלי להכיר ומבלי לדעת דבר על אודות הלהבה, ומה היה עמה ועם נושאיה במהלך ההיסטוריה. הם בטוחים היו, שהם המשכילים מכולם, שהם אלו שהצליחו לפצח ולהבין סודות עמוקים. הם התעקשו לנסות וללבות במאמץ אדיר את זנבות הגחלים שהותירו קודמיהם, זנבות גחלים שהיטנפו, הושחתו, ואיבדו את תכונתם. להם היה נר, לחבריהם הייתה שמש. להם היו טיפות, לחבריהם היה מעיין.

ודווקא אז, כשהם היו עסוקים בהצלחתם ובגאוותם, החליטו כמה מהם ללחום. בלי שום עומק, בלי שום אסטרטגיה. מלחמה עבור תשומת לב. מלחמה, כי כמה ממסתופפי האבוקות לא היו אהודים עליהם. מלחמת חורמה, מלחמת שיסוי איש ברעהו. עדר מוסת, ששוכנע בלא שום טענה – שהלהבה אינה טובה בעבורו. מלחמה של חושך באור. מלחמה בעד הסרת ההגנה, במסווה של שמירה עליה.

עצוב היה לנושאי האבוקות ולאלו שציפו להיות כאלו - באותם ימים אפלים. מצד אחד, הם נאלצו להחזיק מעמד מול האתגר הבלתי פוסק, האתגר של חייהם. ומצד שני, הם נאלצו להתמודד מול הקושי ומול העוני. מול הלחץ ומול הסחיטה הרגשית. היו מהם שלא היו חזקים דיים. הם שקעו אל האפלה, רק כדי לגלות מאוחר מדי – שהם למעשה בחושך.

היו מנושאי האבוקות שחיפשו תשובות, היו מאלו שעדיין לא הגיעו אל התכלית – שניסו להבין. הם הביטו בלהבה, אהבתם ומושא כמיהתם. הם שאלו אותה, בלי קול, למה?! למה זה כל כך קשה?!

והיא רק הביטה בהם, ושתקה.

הבעירה, חיממה, מילאה, אבל שתקה...

-

בלילה אחד, הוא יצא מן העיר. נער צעיר, בודד. נער שהשקיע את כל חייו בניסיון לחדור פנימה, והשיג עד כה מעט מאוד. נער שברגעים אלו היה מבולבל ותוהה, נער שהסתובב סחור – סחור סביבה, שותק את שרצה לומר, חושש מפני המחשבות שחשב, רועד מפניה – אבל רוצה את קרבתה.

״למה זה כל כך קשה?!״ הוא הגה.

ואז, מבלי שום תכנון מוקדם, מבלי שום הבנה כיצד זה ייתכן, ומדוע דווקא הוא הצליח היכן שכולם כשלו, בהפתעה מוחלטת – הדהד קול בין ההרים. קול מדבר, בשפה שאינה מילים. אותיות פורחות שחדרו אל הבנתו.​