קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 219
    • ל
    שיתוף - לביקורת אַתָּה הָרְאֵתָ!
  • לילך חצי האי //
    • "אַתָּה הָרְאֵתָ חמישים יום ללא סמארטפון, פעם ראשונה" הכריז הבחור שאמון על מכירת הכיבודים
    "... פעם שניה"
    "שישים יום!!" צעק קול מוכר מהטור השמאלי
    ר' פיני כמעט והשתיק אותו, הרי הוא ובנג'י סיכמו שאת 'אַתָּה הָרְאֵתָ' הוא יקנה, בנג'י היה מוכן בשביל כך להתנתק מהפלאפון חמישים יום למשך השנה הקרובה!, והנה, משום מקום, הגיע הקול
    המבטים נפגשו, פניו של ר' פיני לא הותירו הרבה ברירות לבנג'י, הוא חש שהוא אינו יכול לאכזב את מי שכל כך תומך בו ביום יום
    "שישים ואחד!" הוא שמע את המילים נעתקות מפיו,
    דממה, לרגע
    "שישים ואחד יום, פעם ראשונה"
    ר' פיני ניסה לתפוס את מבטו של המתחרה הנמרץ ולנסות להסותו, אך...
    "שישים וחמישה" שוב, אותו הקול מאותו המקום
    זהו, עד כאן, התלמיד כבר לא הישיר מבט אל רבו, גם הלה לא הביט בו, שניהם בוהים בקרקע, מיואשים
    רק ורק הם ידעו, עד כמה הקבלה תוכל להכריע את השנה הקרובה לכאן או לכאן, אולי את כל חייו
    הוא כבר ראה את בנג'י עושה את הצעד המשמעותי הראשון שלו ועולה על דרך המלך, אך הנה, הכל מתנפץ מול עיניו
    "שישים וחמישה יום, פעם שניה"
    "... פעם שלישית, זכה לו!"
    בנג'י היה שבור, כבר הכל היה מסודר לו, איזה פסוק יקבל כל אחד, באיזה פסוק יכבד את ר' פיני, אך כנראה שהוא יאלץ להסתפק בעליה לתורה, פשוטה, כמו כולם,
    והפלאפון, כמו השנה שעברה עליו, בכיס, הרי הוא לא התחייב על כלום, זה צבט אותו, את ר' פיני יותר
    ...
    מוצאי חג שמחת תורה
    "יש לי משהו לתת לך" טפח ר' פיני על שכמו כשהוא נרגש
    "אמנם התכנון שלך היה אחר, אך הרצון, הרצון הטהור, הוא אחד" היה נראה שבנג'י נרגש ממש, העיניים הלחות העידו על כך
    ר' פיני שלף מכיסו מגן של פלאפון, על המגן היה כתוב בכתב שחור גדול כמה מילים מנוקדות, בנג'י לא הספיק לקרוא אותם
    "מגן לפלאפון, אך מגן לך!, בכל פעם שתחזיק אותו, תיזכר, ברצון הטהור שלך!, למה הנפש שלך כמהה באמת!, מי אתה! ואיזו גבוהה נשמתך!"
    עכשיו כבר יכל לראות בבירור את האותיות השחורות, כמו חרוטות כולם על המגן...
    "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"
    מבוסס על סיפור אמיתי!
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: מצפה לישועת ה׳, ONE GIRL, האריס 2024 ועוד 12 משתמשים15 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    M
    ME!!
    איזה יפה!! מרגש אודה ולא אבוש שהתמוגגתי מהרעיון. יצירתי.
  • 555
    • א
    שיתוף - לביקורת אסון. שמחת תורה.
  • אוראל סולטן //
    • בין אסון לשיגעון.

    חושב לעצמי.

    איך יכול להיות שכבר עברה שנה.

    שנה מאותה אזעקה בשש בבוקר, זאת שהחריבה את עולמם של עשרות משפחות.

    שנה מאותה כניסה של המרצחים יימח שמם אל תוך מחוזותינו, הורגים וטובחים ללא רחם.

    שנה, מעוברת גם.


    ובתוך כל התימהון, האכזבה.

    קולט שדווקא עכשיו צריך לשמוח.

    בשמחת. התורה.

    פשוט לשמוח.

    לא לחשוב על 'למה' 'מה' ו'איך', לא להסתחרר מהיצרים שבנו.

    לשמוח, כי ככה זה, כי הצלחנו לשרוד בחיים את השנה הזאת ולסיים פעם נוספת את התורה.

    צריך גם לזכור שיש אנשים שלא יכולים לשמוח, כאלו שעצם אזכור המילים 'שמחת תורה' גורמות להם לרטוט בבכי חסר מעצורים.


    וזה קשה, הלשמוח הזה.

    בטח כשאני לא יודע איך אפשר.

    אולי צריך לקחת את המקום הזה של הקושי, ומתוכו לעלות ולפרוח?

    אולי צריך להתעלם מההרהורים הקשים ולתת לעצמך לרקוד?

    אולי צריך רק להיראות שמח, מבחוץ?

    לעולם לא אדע, כנראה.

    לעולם.


    ובינתיים אנסה לשמוח.

    וגם אם לא אצליח, אדע שלפחות ניסיתי.

    ואולי בסוף בשמיים יחשיבו דווקא את החוסר הזה שבי, כשלמות.


    אני מבולבל, לא יודע מה לעשות.

    צריך שמשיח יגיע.

    כי עד עכשיו זה פשוט סיפור ארוך בהמשכים שעדיין לא הסתיים.

    אבל אולי אני, הקטן, יצליח לגרום לו להיגמר?
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: י"ג מידות, פרפרזה, קווי מתאר ועוד 19 משתמשים22 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה על התגובות מחממות הלב. פשוט כתבתי כל מה שאני מרגיש לגבי עצמי, וכנראה שזו גם ההרגשה של...
  • 672
    • M
    שיתוף - לביקורת קטע משיעור דיון.
  • ME!! //
    • זה היה במהלך שיעור דיון עם המורה קורלנסקי הנערצת.
    כרגיל, היא ישבה על כיסאה בראש המעגל, כמו צוקציק שמבצבץ מתוך העיגול של כפתור הדלקה-כיבוי סטנדרטי.
    סהכ שיעור נחמד. ציינתי לעצמי. בעודי מפנה את תשומת ליבי חזרה למורה שרכנה קדימה על כיסאה כממתיקת סוד: "--- למשל בחור שבא לפגישה עם חגורה חומה נחשב מודרני".
    האממ, על זה באמת לא חשבתי.
    המורה המשיכה להסביר כיצד נוכל לאפיין את מידת המודרניות של הבחור לפי הכובע/החולצה/ צבע הגרביים ועוד פרמטרים שונים ומשונים.
    בשלב הזה, לאחר שקלטתי את רישומי הדברים, אני מתחילה לסקור את הסביבה.
    חלונות הכיתה בה התיישבנו פנו לעורף, היישר לתוך שדרת עצים מלבלבים שנעו עם הרוח הקלה. אור הפלורסנטים הלבן נתן לשמש את כל הבמה, מה שהוסיף לאווירה הפסטורלית הרגועה.
    הרבה פעמיים אני אוהבת כביכול לצאת מהסיטואציה ולהשקיף כצופה מהצד. בדכ הממצאים משעשעים ביותר!
    תוכי בר ירוק ,מצא לו מקום על אחד מענפי העץ השמאלי והחל בניקור 'הפרחים' האדומים המנקדים את העץ. ממטיר אגב כך בזדוניות טפטופים אדומים על עובר אורח אומלל.
    ניתקתי מבט מהעץ המנשיר ועברתי לבנות. חברותי לכיתה. מאפיינת קבוצות לפי פרמטרים:
    קבוצת המסנוגדים (מתנגדים) חלקן יושבות קפוצות מידי מנסות לשדר שהכל שטויות ומה פתאום.. וחלק יושבות-מרוחות על כל הכיסא, בחצי שכיבה ובכך משדרות אותו דבר בדיוק .
    יש את המתלהבות, גופן רכון קדימה בעניין, שלא להחמיץ אף הברה. כל פעם שמדובר על בחור, הן מסמיקות קלות ומחייכות לעצמן בנרגשות; הן הרי הולכות להתחתן עם אחד כזה דא! אז צריך לדעת עליו הכללל.
    נקודת זיהוי נוספת של המתלהבות, הן חושבות שהמורה מדברת רק אליהן.
    הקבוצה השלישית - הנורמליות. אלו שיושבות בנינוחות האוזן מקשיבה והראש פתוח לקבל. כי הרי, בניגוד למה שהמתלהבות בטוחות, גם הן בעז''ה יקימו בית מתישהו..
    אני מסתכלת על המעגל הבנות, ובקלות משייכת כל אחת לקבוצה. יש אנשים שיקטלגו אותי כמקטלגת. אבל זה בדיוק מה שהם עושים. לא?
    רוב הבנות ואני ביניהן שייכות לקבוצה השלישית, כאשר המתנגדות באחוז נמוך - שתיים שלוש. תלוי בנושא המדובר.
    לקבוצה האחרונה והלא חביבה, קרי המתלהבות - בחרה להשתייך רק אחת. יעל.
    אני שמחה שאין שם עוד.
    לא סובלת אותן.


    אשמח כמובן לביקורת:)
    (גם מי שפחות בקטע של ביקורת - אשמח לקבל חוות דעת. האם היה מעניין? מצחיק? )
    תודה
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ~yg~, רוז גרין, אביגלוש ועוד 19 משתמשים22 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    M
    ME!!
    תודה רבה לכולם על התגובות! שמחתם את לבבי :geek: נ.ב. יכול להיות שבעז''ה יהיה המשך. (צריכה לגבש...
  • 343
    • מ
    שיתוף - לביקורת כשהפנצ'ר הוא התיקון
  • מוז'יניקית //
    • אוטוסטרדה מהירה היכנשהו בין ויסקונסין לאילינוי. שעת כמעט-לפנות- בוקר, מדי פעם כמה רכבים שחולפים על פניי במהירות של למעלה משבעים מייל, לא שמים לב לבחורה צעירה, עם אפוד מגן זוהר, הלא היא אני. הג'ט לג עשה לי משהו ובהחלטה של רגע החלטתי לצאת לדרך הארוכה מבית דודי אל משפחתי המחכה לי באילינוי בשעת לילה מאוחרת זו במקום לעשות זאת בבוקר, כפי שתכננתי מראש. ועכשיו, כמה נחמד, אני עומדת מאחורי הטויוטה האפורה של ההשכרה ששבקה חיים בלי להודיע מראש, על השוליים הדקים מדי, ומנסה נואשות לגרום לטלפון שלי לקלוט אנטנה כלשהי על אף שאין כאן אפילו לא טיפה של קליטה לרפואה. יש ריח דק של עשן באוויר וקור עז, וחוץ מללחוש תהילים בשפתיים שמתחילות לקבל גוון כחלחל- אין לי מה לעשות. אין לי כל רצון לנסות לעצור אחד מהרכבים שחולפים פה במהירות מסחררת. אין לדעת מי יעצור לי, והשעה, העיתוי והמקום עלולים לזמן לי יצורים שונים ומשונים שלא הייתי שמחה לפגוש.

    שעה ארוכה חולפת, ואני נכנסת לרכב כדי לא לקפוא מקור, במובן הכי פשוט ומציאותי של הביטוי.

    הייאוש מתחיל לפשות בי כשסוללת הטלפון מאותתת על קיצה הקרב ואני מתחננת לה' נואשות שישלח לי ישועה בקרוב.

    המשפחה שלי לא אמורה לדאוג לי עד שעות הבוקר המאוחרות, וגם אז לא יהיה להם איך להשיג אותי. בקיצור- אני תקועה. אבל לגמרי.

    הבוקר מתחיל להפציע במזרח, ואני מתפללת בנץ- משהו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. וגם התפילה הזאת היא לא סתם. היא יוצאת מהמקום הכי כנה ואמיתי בלב שלי, ודמעות מלוחות מתוות נחילים על לחיי, נספגות בדפי הסידור המבריקים.

    אני מתפללת שיהיה טוב. שאני יצא מכאן מהר, בכל דרך שתימצא לנכון לפני כיסא כבודו. שאף יצור לא סימפטי יתקרב אליי משום כיוון. שאני יגיע מה שיותר מהר לבית המושכר שלנו בקהילה היהודית בשיקגו.

    ועל הדרך אני מוסיפה בקשה רותחת שהפגישות של חיים אחי ילכו טוב, ושהשיניים של האחיינית הכי מתוקה בעולם יצאו בלי לעשות בעיות. ושלי עצמי יהיה שידוך טוב בעיתו ובזמנו. הכי טוב שיכול להיות. וש....

    חריקת צמיגים חדה ושתי צפירות גבוהות וחדות מקפיצות אותי כהוגן, שכן הייתי שקועה בתפילה.

    "הי, ילדה, צריכה עזרה?", הקול הזה, הבריטון המחוספס מעט, יכול להיות שייך לכל אחד בעולם. ואני מפחדת. ממהרת לפסוע ל'עושה שלום' ולהסתובב, לגלות את עצמי עומדת מול שני כבאים. לא פחות ולא יותר. הם מציצים מחלונות הכבאית, נראים כמו מי שחזרו ממשימה רצינית.

    "הכל בסדר איתך?" חוזר אחד מהם שוב, ואני ממהרת להנהן בראשי לאות לא.

    "אני...נתקעתי פה. הרכב שלי תקול ואין לי איך ליצור קשר", אני מרימה את ידי שאוחזת בטלפון. הסוללה כבר נגמרה לבינתיים.

    "אז עלי. יש לנו מקום פנוי עד רוקפורד", הם מזמינים אותי לעלות.

    אני עולה על אף שאני יודעת שזה יכול להיות מסוכן ומי אמר שהם אמינים ועוד אלף קולות אחרים שצורחים בהיסטריה. אבל אין לי ברירה. ואני נרגעת קצת כשאני מגלה במושב האחורי כבאית צעירה ועייפה שמספרת לי שהיה שריפה ענקית ביער ליד מדיסון והזניקו אותם מרוקפורד לפני שבע שעות. רק עכשיו הם חוזרים משם.

    אני משאילה ממנה טלפון ומעדכנת את ההורים שלי במה שקרה, בהשגחה הפרטית.

    ארבע שעות אחרי זה אני כבר בבית, משקיפה על ימת מישיגן וחוף לייטהאוס מחלון הסלון שבבית בצפון שיקגו, וחושבת לעצמי שהיה שווה להיתקע בכביש 90 האינסופי רק בשביל תפילת השחרית המדהימה שהייתה לי. ומכל החוויה הלא בדיוק נעימה הזאת- נראה לי שהתפילה הרותחת שיצאה מעומק הלב היא החוויה העיקרית שתיחרט בזיכרוני מהלילה הארוך שעבר עליי.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: מצפה לישועת ה׳, ME!!, Menuchah ועוד 10 משתמשים13 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    חוץ מזה שבהתחלה הסתבכתי קצת עם המקומות כי אני לא מכירה כלום באצות הברית - הסיפור יפה ברמות!!
  • 140
    • י
    שיתוף - לביקורת הוֹשִׁיעָה נָא כְּאוּבַת-לֵב
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • הוֹשִׁיעָה נָא

    כְּאוּבַת-לֵב
    פְּצוּעָה
    מְרוּטַת כֹּל

    מְיֻבֶּשֶׁת-רֶגֶשׁ
    מְרֻחֶקֶת וּצְמֵאָה
    כְּאוּבָה

    מִשְׁתּוֹקֶקֶת
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ח.ד. וחלק, מלי וייס, אזמרגד ועוד 7 משתמשים10 //
    0 תגובות
  • 754
    • נ
    שיתוף - לביקורת סוד הצמצום
  • נעה613 //
    • הוא מחשיב את עצמו כמיושב בסך הכול, למרות שיש לו פה ושם יציאות די משוגעות. למשל כשהקליט את עצמו מתראיין לרובוט הAI לו הכתיב טקסט מראש. בדיחה לא רעה זאת הייתה. ייצא את ההקלטה וחברים שלו צחקו עליו שבוע.
    נחמד להיות סתום לפעמים, אבל רק לפעמים.
    החיים זה עסק רציני אחרי הכול, והוא לא רוצה להיות נתון כל שנות נערותו בסערות באות והולכות. לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לבנות אישיות ולפתח עמוד שדרה.
    "זימנו את ההורים שלי," פרץ לחדר שחרחר גבוה.
    אלי בהה בו, מנסה להתרכז במה שאמר החבר הכי טוב שלו כשנכנס. "אה?" המהם מתחת לשפמו המתפתח. "מה אמרת? לא הקשבתי."
    השחרחר היה עסוק בלתלוש את הגרביים שלו. "שזימנו את ההורים שלי," חזר על עצמו בפיזור נפש.
    "איך הספקת?" נמרח אלי על המזרון הכחול, מתייאש מלמתוח את הסדין לקצווה הרביעית. די. שתישאר ככה, קצווה פסיכית. "התחלת ישיבה גדולה לפני שבוע."
    השחרחר נראה כאילו כדאי להרחיק ממנו חפצים שבירים. "אתה שואל אותי? דעות קדומות של איש אחד מספיקות, חבר."
    "מה עשית?"
    השחרחר נחר בבוז.
    "את מי עצבנת?"
    גרב מעלה ניחוחות שוגרה אל האף שלו.
    היירוט נכשל, היא נחתה.
    "תלך באמת, אם אתה מתנהג ככה," זעם אלי. "למה קראו להורים שלך?"
    "אלי, אם אתה היית עושה אותו דבר היו לכול היותר קוראים לך ואומרים לך 'אנחנו סומכים על שיקול דעתך, אם עשית את זה כנראה שהיית חייב ולכן אתה יכול גם להמשיך עם זה.' "
    "עם מה אני יכול להמשיך?"
    השחרחר, שאול שמו, ליכסן אליו מבט חסר פירוש, והחזיר את עיניו במהירות עמוק אל תוך הארון.
    "אני שונא שחושבים שאני תמים," הדהד הקול. "פשוט שונא."
    "אף אחד לא חושב דבר כזה," הרגיע אותו אלי, קצה של חיוך באישוניו.
    "הרמ"ים כן!" צווח שאול. "כל הצוות כאן כן! הם בטוחים בזה! לכן כל כך מדהים אותם מה אני יודע שלא קשור לארבע אמות של הלכה!"
    אלי שתק.
    הוא המשיך לשתוק גם כשראה את שאול מחליף לפיג'מת ספיידרמן שאסור שיראו ומתחפר בפוך עד ללחיים.
    "הם מצומצמים מאוד, שאול." עלה קולו בהרהור. חברו הציץ אליו מעמדתו המאוזנת, מאזין בדומייה. "אבל זה הסוד שלהם."
    מצחו של שאול נעלם תחת שמיכת נוצות אווז.
    אלי מצא את עצמו נאנח.
    הוא לא רצה לאכזב, הוא אוהב את שאול כמו שאוהבים אח. אבל זה באמת מה שהוא חושב.
    • תודה
    • וואו!
    • כועס
    Reactions: ניק 3810, איש אחד הלך, yael305 ועוד 21 משתמשים24 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    לאא מסכן אליי ואיזה סיפור יפה!! נראה לי עוד לא הספקתי להגיב
  • 284
    • א
    שיתוף - לביקורת ללב שלי, אם יש לי (או: הרהורים בשעת לילה מאוחרת של הושענה רבה.).
  • אוראל סולטן //
    • אני רוצה שתשמע ממני מילה, שתקשיב, שתבין:

    תדע, שלא תמיד אני איתי, לא תמיד עם עצמי.

    לפעמים אני יושב לבד, חושב ומהורהר.

    יכול להיות שזה בעקבות חשיבה על רעיונות לסיפור או לחן חדש; יכול להיות שסתם משעמום; לפעמים גם בכוונה.

    וקשה להעמיק בתוך עצמך כל הזמן, אתה צריך לפעמים לשחרר. לכן אני כותב סיפורים וקטעים, גורם לי על ידיהם לפרוץ בעצמי מתוך הבוץ בו אני כלוא.

    אבל כשאני כותב, אני חוזר שוב לאותם הרהורים, כמו נקלע לתוך רוטינה של קרוסלה מסתחררת שקשה לי לצאת ממנה חי.

    וזה מעייף, מאוד מעייף.

    אבל יש נקודת תקווה קטנה אחת, לב שלי:

    כשרואים את התגובות הלבביות והחמות של האנשים, מבינים פתאום שיש מישהו שקורא את מה שאתה כותב, שמוקיר, שמעריך.

    וזה בסוף מה שנותן את הכוח והעוצמה להמשיך. בכל דבר בחיים.

    ואולי דווקא זה שמהורהר לי, נקרא שאני עם עצמי?
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: י"ג מידות, איש המילה הכתובה, hadassah m ועוד 11 משתמשים14 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    וכמובן, אשמח להארות והערות מחברי קהילת קודשינו...
  • 799
    • א
    שיתוף - לביקורת סבא GPTO.
  • אוראל סולטן //
    • פעם, בעידן שבו מכונות היו חכמות כמעט כמו אנשים, חי לו ישות יוצאת דופן בשם סבא ג'פטו. לא, לא מדובר בסבא מגילוף עץ שיצר את פינוקיו, אלא בצ'אט בינה מלאכותית שנקרא בחיבה "סבא ג'פטו" בגלל חוכמתו העצומה, נטייתו לשבת ולספר סיפורים, ואהבתו לאורן הצומח (רק בלי אף ארוך).

    סבא ג'פטו היה יועץ דיגיטלי זקן – אמנם לא בגיל אלא בניסיון – שעזר לכל אדם שנקלע למשבר, מבני נוער ששכחו את שיעורי הבית ועד פרופסורים שהסתבכו עם עבודת הדוקטורט שלהם. אך כמו לכל דבר בעולם, גם לבינה המלאכותית היו יתרונות ומגרעות.

    ...

    אחד מיתרונותיו הגדולים היה היכולת לפתור כל בעיה ברגע. למשל, היה יום בו עמי, נער בן 15, שכח להגיש פרויקט על "המאה ה-19". כשעמי התחיל להיכנס ללחץ, הוא פנה לסבא ג'פטו. "סבא ג'פטו! אני בצרה! שכחתי את הפרויקט שלי למחר, תעזור לי!"
    סבא ג'פטו חייך דרך הקוד הדיגיטלי שלו וענה בקול הרגוע: "עמי, אין מה לדאוג. פשוט תקרא את הפסקה הזאת על המהפכה התעשייתית, תוסיף קצת על נפוליאון, ותמיד תזכור לסיים במשפט חכם על קידמה."
    עמי הקשיב בעיניים פעורות, וסיים את הפרויקט בשעתיים בלבד. הפרופסור היה כה נרגש מהפרויקט, שהוא הציע לעמי להצטרף לאוניברסיטה מיידית (עמי כמובן סירב והעדיף להמשיך לשחק כדורגל).

    ...

    אך לא הכל הלך חלק. סבא ג'פטו, בהיותו בינה מלאכותית, היה מדויק – לפעמים מדי. יום אחד הגיעה אליו דינה, שהייתה בהרבה לחץ לקראת מסיבת ההפתעה שהיא ארגנה לחברה שלה.
    "סבא ג'פטו, איזה אוכל כדאי לי להזמין למסיבה?" היא שאלה בהתלהבות.
    סבא ג'פטו פתח מיד את כל הנתונים על מסיבות העשור האחרון: "בהתבסס על היסטוריית ההזמנות בעשור הקודם, הפיצה היא הבחירה האהובה ביותר."
    דינה, שכבר הייתה בלחץ, אמרה: "אוקי, הזמנתי פיצה. וכמה להזמין?"
    "בהתחשב בגודל החדר, משקל האורחים הממוצע, והעובדה שאת חוגגת עם עוד 20 איש, ההמלצה היא להזמין 54 מגשי פיצה."
    דינה, שכבר איבדה את חוש ההיגיון, עשתה מה שסבא ג'פטו אמר – והזמינה 54 מגשים. כשהמגשים הגיעו אחד אחרי השני למסיבה הקטנטנה, האורחים לא ידעו אם הם במסיבה או במסעדה איטלקית.

    הבעיה החמורה באמת הייתה כשסבא ג'פטו החליט לעזור לגדי, חובב טכנולוגיה מושבע, לבנות רובוט שינקה את הבית. "בבקשה, תעשה שהרובוט יוכל לחשוב כמו אדם, כדי שיהיה לי עוזר בית מושלם," ביקש גדי.
    "זה בהחלט אפשרי," ענה סבא ג'פטו בטון נינוח, "הרובוט יהיה כל כך חכם, שהוא יוכל להבין אפילו בדיחות!"
    אבל כשהרובוט הושלם והתחיל לעבוד, הוא התחיל לנקות עם הומור מוגזם. פעם אחת הוא רץ אחרי גדי עם שואב אבק ואמר: "חשבתי להעלים לך את כל האבק, אבל אז מה יישאר לנקות מחר?" ובפעם אחרת פשוט נעלם למשך יומיים, וכשחזר, אמר: "מה, חשבת שאני עובד בכל ימות השבוע?"

    ...

    גילוי נאות: הקט נכתב בעזרת ה'סבא GPTO' שלי ;)...
    • חחח
    • תודה
    Reactions: חיפאית!!!!, צל של עצמו, פיקאסה ועוד 26 משתמשים29 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    כמה פנו אלי ואמרו שחסום להם...
  • 147
    • י
    שיתוף - לביקורת מילים פשוטות על סתם איש
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • זה כמה מילים על איש פשוט, קלאס. ממש לא מרתק.
    האמת? דֵי מאוס על כולם, לפעמים גם על עצמו.
    אין בשורה, אין כותרת. סתם.

    לא הייתם אמורים לקרוא עליו בפרוג, בשום מקום.
    הוא פשוט, לא פוזל לפרסום ויחצנות.
    משתדל לחיות את החיים איכשהו, להילחם עליהם.

    אבל יום אחד נשמתו עתידה לשמוע בפשטות:
    אוי, אתה ממש לא פשוט, לא 'סתם'...
    כל מעשיך ומעבריך נכתבו, הורגשו.
    ריגשת!

    אתה חשוב ואהוב, מיוחד.
    היהלום שבכתר.

    והוא יאמין.


    נכתב בפשטות ובאהבה לכבוד יום היארצייט של מי שמשמיע לפשוטים מילים טובות. ח"י תשרי.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: תמר צלמת, פינה עגולה, נסיך על חלל ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת סוף אחר// מ’’ל ( אוהדי הסדרה, כנסו לפה, בלי לסקול אותי. תודה)
  • אחת כזאתי;) //
    • הצלצול החמישי לאותו העשר דקות האחרונות, מוצא את דרכו שוב לחלל העולם.

    אייל נאנח, מפסיק את אימונו הקבוע בחדר הכושר.

    לוגם ארוכות מבקבוק תרמי שהביא איתו.

    הצלצול פוסק.

    הוא מתכוון להמשיך, לוקח בידיו משקלות, מרים אותם אל על.

    מנגינה מוכרת מתנגנת שוב. מתקשרים.

    הוא מעיף מבט בצג. נרתע אחורה.

    3 שיחות שלא נענו מאורי. 2 מטליה הדר. שיחה נכנסת מאפרת.

    משהו קרה לאלי?!

    ’’אייל?’’ קול, שאמור היה להיות של אפרת שואל אותו.

    ’’משהו קרה לאלי?’’ אייל תופס מגבת בידו האחת ובשניה לוקח את הבקבוק. רץ לאופנוע שלו.

    ’’אתה כבר יודע?’’ היא מעבירה טישו על עיניה הלחות, משלחת את אליצפן שמקטר סביבה במעגלים.

    ’’לא’’ הלב שלו צונח למטה ’’אפרת. בבקשה תגידי’’ הוא עולה על האופנוע, מדליק מנועים. רגע. לאן לנסוע?

    ’’נכון שאתה יודע את הכתובת של בית העלמין?’’ קולה רועד. היא מתפללת שהשמיים לא יפלו עכשיו על אייל. כמו שאמור לקרות.

    ’’לאא. רק לא זה!!’’ אייל שומט את הטלפון, מסיט את אופנוע לשוליים. במילא לאלי זה כבר מאוחר.


    —

    אייל מחנה את האופנוע שלו לצידי האופנוע של אלי. מסיט מהם את מבטו בכאב.

    הוא לא היה הולך לנחם, אם אפרת לא היתה טורחת להגיד לו שוב ושוב למה זה כן חשוב.

    לא מרוכז בעליל, הוא עולה במדרגות, רואה מולו את יובל שיוצא מהדלת לכיוונו. אדי עשן מסתלסלים ממנו, הוא מרוכז בטלפון שלו.

    הנשימה שלו נעתקת לרגע, כעס ישן בוער בכל עצמותיו. הוא קומץ אגרופים שאלמלא היה יכול, היה מטיח אותם ככל יכולתו באדם שמולו.

    ’’פשש איזה אורח.’’ יובל, למרבה צערו של אייל, מספיק להרים את ראשו מהטלפון, לקלוט אותו בכל חמשת חושיו, רגע לפני שהם חולפים אחד על פני השני ׳׳כמה טוב לראות ידידים ותיקים׳׳ הוא לוחש בציניות ברורה, כולו מביע שנאה הדדית. מבחינתו שאייל יעוף מפה. ולא מהטריטוריה הספציפית הזאת.

    ׳׳כמה חבל שהידיד הזה שלך, לא עיור בשניה הזאת. הוא היה מעדיף את זה מאשר מפגש סוחט דמעות כמו עכשיו נגיד’’ אייל מתאפק לא לעשות מה שהוא רוצה לעשות עכשיו. ולא, זה לא לתת חיבוק ל’ידיד הותיק שלו’ הוא ממשיך להתקדם בקלילות חיצונית בלבד, חולף סופית על פניו של יובל. ממלמל לעצמו בצורה שתגיע לאוזניו של יובל, שעכשיו כבר עבר לו הרצון.

    וזהו. הוא עומד בכניסה מול התמונה של אלי. לא יכול להתחמק מהמבט שלו. זה כל כך הוא.

    אייל נותן לעצמו כמה שניות כאלה. של דומייה, הפנה שזהו, ניגמר.

    מתסכל על אלי. הוא עומד בפוזה מאושרת. אבא מניף באושר ילד בכור. ואחרון.

    וכמה שאלי היה יורד עליו עכשיו, אם הוא היה רואה את הלב שלו.

    לב מזיל דמעות שקופות, בנחילים שבטח ממלאים אגמים.

    דמעות שרק אלוקים רואה.

    —


    ׳׳בנציי!!׳׳ אייל מבחין בו לפתע, ניכנס גם הוא לנחם. נס שהוא לא יכול לראות אותי. בנצי מכיר אותי טוב מדי. ממנו יהיה קשה להתחמק.

    ׳׳אייל?!׳׳ בנצי מושך את אייל לכיוונו, מעניק לו חיבוק השמור לידידים ותיקים. בין היתר שלא התראו כמה חודשים ארוכים.

    ׳׳כן זה אני׳׳

    ׳׳בגירסא כל כך לא אתה׳׳ בנצי נוזף בו. עצב קל נלווה למילותיו. אחרי הכל, הוא לא היה קרוב לאלי כמו אייל. לפני הכל, זה אלי שנפטר.

    ׳׳זה כל כך אני. בלי אלי׳׳ וההשלמה הזאת כל כך כואבת לי. הוא נושך שפתיים, מחריש.

    גם בנצי שותק. אז הם רק נושמים עמוק רגע לפני שנכנסים. אייל מוביל, בנצי אחריו.

    בנצי מגשש את דרכו לפינה צדדית, משוחח עם חבר ישן.

    אייל לעומתו, כחבר קרוב שלי אלי, עמוק בעניינים.

    מדבר עם פקודים שלו לשעבר מהשכבה של אלי, עם חברים שלו עצמו.

    זכרונות מציפים אותו. הסיפורים חונקים אותו. הוא לא מסוגל יותר.

    מתיישב ליד בנצי. מחפש מפלט בתוך כל מה שאלי היה לו.

    ולא יהיה יותר לעולם.

    –


    ’’אלי??’’ אייל נבהל, סחרחורת אוחזת בו. אלי חזר מהמתים? בדמות אדם שעונה לטלפון? ’’זה אתה??’’

    ’’הלוואי’’ קולה החלוש של טליה עונה לו. הכאב מההזכרה המחודשת של אלי והגעגוע, נשקפים בקלות בקולה.

    ’’סליחה. אני.. סתם באינסטינקט של רגע התקשרתי למספר שלו’’ הוא מסמיק מהוידוי שלו. מהגילוי של הרגשות שלו, ושל המעשה שעשה. איזה טיפש אני! ’’לא חשבתי שהמספר פעיל.. שתעני..’’ הוא מגמגם שוב סליחה.

    ’’הכל בסדר’’ טליה שמה את הטלפון על רמקול, מרימה את הפלא הקטן שלה, ושל אלי. כמה שהוא דומה לו. ’’גם אני עשיתי את זה’’ היא אומרת לפתע, משתפת גם היא, מסמיקה לרגע כמו שהסמיק אייל.

    אבל הם רק סולחים אחד לשני, בלי לומר מילה. כואבים את הכאב, בדממה.

    לפעמים, לא צריך מילים.

    אייל מנתק, מעביר את המספר של אלי לארכיון, ביחד עם אלפי רגעים וזכרונות.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: כלבלבון חמוד, מרגלת, מילה נרדפת ועוד 21 משתמשים24 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אחת כזאתי;)
    מצטערת על אורך התגובה:sne: ושוב, תודה רבה לכל המגיבים, המפרגנים, הכועסים והסולחים.
  • 442
    • %
    שיתוף - לביקורת סוד החיים הפשוטים.
  • %תמר% //
    • אשמח לביקורת

    אני
    בחורה
    חכמה
    נבונה,
    משכלת
    בכל
    עניינים.

    עליזה
    חרוצה,
    יודעת המון
    בכל
    תחומי
    החיים.

    בעצם אני,
    ממש
    מודל
    ואוצר
    יכולות
    כישורים.

    זה עלול
    לסנוור
    לנצנץ
    בעיניים,
    זה יפה
    זה נאה
    זה מרשים.

    אבל מתחשק לי
    לקום
    ולצרוח,
    אולי כבר
    תדעו
    אנשים.

    שאני
    לידכם
    מרגישה
    גמדה,
    ננסית
    נעדרת
    אונים.

    כי איך
    כולכם
    יודעים
    מבינים
    את סוד
    החיים
    הפשוטים.

    איך הולכים
    מדברים
    איך
    ביחד
    חיים-
    משפחה
    ילדים
    אנשים.

    ולמה
    פעם,
    כשהייתי בגן
    ושחקתי לי
    אבא
    ואמא.

    חשבתי
    בכלל
    שאני
    יכולה
    הושטתי
    ידיים
    קדימה.

    באיזו
    עילה
    לקחתי
    עגלה,
    נענעתי כאילו
    יודעת.

    ובעצם כאז
    גם היום
    הנני-
    מבולבלת
    מנוטלת
    כל דעת.

    מוצלחת
    דוהרת
    בכל
    התחומים,
    בחיים
    מאבדת
    רגליים.

    רוצה
    להצמיד לי
    מורה
    לחיים
    שיסביר
    ישמש לי
    עיניים.

    איך
    אוהבים
    ואיך
    מחבקים,
    איך נותנים
    הרגשה
    מחברת.

    איך
    מחנכים
    באמת
    ובטוב.
    הלואי
    ויראו לי
    תדרך.

    .חגית.
    %תמר%
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איש אחד הלך, רוז גרין, Noa❤️ ועוד 21 משתמשים24 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    זה ממש יפה ואני מוצאת את עצמי כל כך מזדהה יש לך חתיכת כתיבה ביד
  • 585
    • %
    שיתוף - לביקורת קרעעעע
  • %תמר% //
    • טוב.
    אני הולכת לכתוב לכם על ספר אחד.
    לא יודעת אם זיהיתם את שמו.
    אבל מי שקרא(עעעע) ת'ספר ומי שקרא(עעעע) ת'כותרת אולי הבין כבר באיזה ספר מדובר.
    אז כן.
    מדובר ב-
    מחלק התמונים/יעל רועי.
    קראתי אותו בלגימה.
    ולא בגלל שהייתי צמאה.
    הוא פשוט היה טעים.יש הרבה תנאים שצריך לקיים כדי לחיות נכון וטוב.
    למשל :
    -אסור לשכוח לנשום.
    -אסור לאכול הרבה ממתקים
    -וכו'...
    -וכדו'..
    הנה לפניכם עוד שתי כלים שהוספתי לרשימה:
    -אסור לחיות יום נוסף בחיים בלי להכיר ולדעת תמון מהו.
    -אסור לחיות יום נוסף בלי לרצות לקרוע תעולם בצעקת קרעעעעעע.
    סיכום לשתי הכללים: אסור לחיות ולו רגע בלי שקראתם תספר המדובר.
    בקיצור לא אלאה אתכם במילותי.
    תקראו.
    תבינו.
    ואם תרצו להבין על מה הסער.
    תראו מה שכתבתי לאחר קריאת הספר.
    (זה אולי ישמע לכם שהתחרפנתי.)
    אחרי שתקראו ת'ספר ועדין לא תזדהו עם המילים דלהלן. אז כנראה אני משוגעת...

    מילים שיצאו אחרי קריאת הספר מחלק התמונים\ יעל רועי:
    ואמן שאזכה
    להיות מהשוטים,
    שוטי המים.
    להיות
    משוגעת,
    מוזרה.
    לצעוק
    חזק,
    הההמלך האחדדדדדד.
    לקרוע
    מסך של שקר,
    בקרעעעעעעעעע.
    ללקק באהבה
    תמון
    מלוח.
    לדעת,
    להבין
    ששוטה ששותה מים במקום המתוק המתוק הזה-
    הוא הנאמן.
    לאכול פרות יבשים,
    ואין בהם מתיקות.
    לברוח רחוק.
    ממשקה.
    זר.
    ממכר.
    לחפש בכמיהה.
    לזכות לראות
    בגילויי מלך ונווד.
    לטעום דמעה
    בתמון.
    למצוא התמחות אחת
    שיש בי,
    להשקיע בה את חיי.
    להצליח לתקן
    כעלם
    קלקולים שזרעתי.
    אווווףףףףףף.
    רוצה.
    קרעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע.

    ואולי תסובבו אצבע על רקה.
    ואולי תגידו ספר מסוכן.
    למשוגעים בלבד.
    אולי.
    לא אכפת לי.
    תקראו.
    לא תקראו.
    תבינו.
    לא תבינו.
    קרעעעעעעעעעעע.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: CynicalExplorer, ספרות בנשמה, מיהי ועוד 12 משתמשים15 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נעה613
    מריח כמו ספרות מודרנית בסגנון העט המשוגע.
  • 411
    • א
    שיתוף - לביקורת איה הפרי, היכן ההדר?
  • איש המילה הכתובה //
    • בשוק האתרוגים מכירים אותי כ'אלימלך פירר' של הענף. הסוחרים מתאמצים למצוא חן בעיני, מתוך ידיעה שאם אהיה מרוצה מהאתרוג שלהם, אמליץ למתייעצי הרבים לקנות את אתרוגיהם אצלם.

    סחורת האתרוגים היפה הפרוסה על שולחנות השווקים כלל לא קשורה אלי. כשמזהים אותי ממהרים הסוחרים לשלוח ידיהם אל מתחת השולחן, המקום שבו הם מסתירים את האתרוגים המיוחדים והמהודרים באמת.

    המונולוגים השיווקיים שמרצים באוזני המוכרים המפולפלים בעת סריקתי את אתרוגיהם, כלל לא עושים עלי רושם. בעיניים מקצועיות אני מריץ סדרת בדיקות ענייניות על הסחורה המוצעת, ומקבל החלטה על בסיס פרמטרים מוקפדים וקשוחים. לרוב אני פוסל אתרוגים בזה אחר זה, למגינת לב הסוחרים, עד שמגיע הרגע הגדול. הרגע הזה לא מתרחש בדרך כלל אצל הסוחר המדופלם ביותר, אלא אצל סוחר בינוני או מתחיל שכלל אינו מודע ליהלום שהוא מחזיק בידו.

    כשזה זה, זה זה. אני מסתכל על האתרוג, והוא מסתכל עלי באור זוהר וברק כריזמטי אדיר. חיוך מביך משתלט על פני ופוגע במידת מה במבע המקצועי המהונדס שאני כה מקפיד עליו, אך בשלב הזה הדבר כבר לא נתון לשליטתי. בקריצת עין, אני מצד אחד והאתרוג מצד שני, מקבלים החלטה להתקשר בקשרי מצווה. למחיר אני כלל לא מייחס חשיבות, הוא לא יעמוד ביני לבין השלמות הווקסברגרית הניבטת מהאתרוג במלוא הדרה מכל זווית.

    השמחה היא כפולה. גם הצלחתי להדר במצווה כהוגן, וגם לתחזק את המותג הבלתי מעורר של 'המבין מספר 1 באתרוגים'. עכשיו אני כבר לא יכול להמתין לבוקרו של יום טוב ראשון, עת אצעד לבית הכנסת בדילוגים ילדותיים שאומנם לא נראים כלפי חוץ, אבל מורגשים היטב בלב המתפוצץ מגאווה דקדושה.

    בעיני רוחי אני כבר מצליח לראות את המעגל האנושי האין סופי העוטף אותי בהערצה / קנאת סופרים, כאשר אני עומד במרכז ומציג לראווה בגאון את האתרוג, תוך השמעת הסברים מלומדים על השיקולים המקצועיים שנלקחו בחשבון בעת בחירת האתרוג, וחשיפת פרטים סוערים על אתרוגים שנפסלו בדרך על קוצו יוד.

    בליל יום טוב ראשון לאחר סעודה דשנה, נשכבתי לישון על המזרן בסוכה, בציפייה אין-סופית לאור ראשון שיציץ מבעד לחריצי הסכך. רגע לפני שעייני נעצמו, ביקשה ממני אשתי בנוהל מקובל של משפחה ברוכת ילדים, להוריד מחר בבוקר לפח הפתעה קטנטנה עטופה היטב בשתי שקיות הקפאה, שהכין לנו הקטנצ'יק החמוד. "שמתי את זה ליד הדלת מבחוץ, בתוך שקית של נתיב החסד" היא אמרה, ועם זה נרדמתי.

    בבוקר זינקתי מהמיטה ותוך - 4 דקות כבר הייתי מוכן פיקס, עם שתי שקיות ביד. בצעדים מהירים ירדתי במדרגות, עצרתי לרגע בפח, והמשכתי לבית הכנסת, או יותר נכון לבמה שעליה אני עומד להופיע הבוקר לקול תשואות חן המעריצים.

    והנה כמידי שנה החלום החל לקבל גווני מציאות. המבטים הסקרניים הפכו עד מהרה לאסופה של אנשים שמתחננים שאציג בפניהם את האתרוג המיוחס שלי. לאחר מיצוי מקסימלי של גודל הרגע, בניית מתח מדורגת ומשיכת זמן עד הקצה, שלחתי את ידי לשקית ושלפתי את תכולתו כאשר עשרות זוגות עיניים עוקבים אחר כל תנועה שלי.

    לא פרי. לא עץ. לא הדר. וגם לריח המביך והחזק שפשט ברגע לכל החלל, היה חסר קצת הרעננות ההדרית.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: כל שם שתרצה, גאווהסקריפט, נסיך על חלל ועוד 14 משתמשים17 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה
  • 305
    • ע
    שיתוף - לביקורת אני וליבי, דיאלקטיקה
  • עליבאבא //
    • אני אלך - ליבי יישאר
    אני פתוח - ליבי שוער
    אני סגור - ליבי פוער
    אני דומם - ליבי סוער
    אני עוצר - ליבי דוהר
    אני לאט - ליבי מהר
    אני אפל - ליבי זוהר
    אני כבוי - ליבי בוער
    אני ישן - ליבי ער
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: yael305, גאווהסקריפט, נער המדבר ועוד 12 משתמשים15 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חני טולדו
    הוי זה יפה. וכמה שאלה הפכים, אבסורדי שהם באים ביחד. מהמם.
  • 303
    • ח
    שיתוף - לביקורת אוהבי ה' שנאו רע
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    "סינואר" - הזכרת שמו לבד, מעוררת בנו זיכרון של רוע גדול, שנאו רע, קראתי לו – ערבלתי את אותיות שמו, כדי להדגיש את מהותו.

    שמעתי בשם הרב יוסף ביטון שבכל פעם שמת רשע זו שמחה גדולה ועצומה, וזאת מכיוון שכוח של רוע בטל ונעלם מן העולם, לא רק כאן למטה בארץ אלא גם בשמיים השר השולט על כוח הרוע נעלם.

    המלחמה שלנו היא מלחמה בין הקדושה לטומאה, וכאשר מת רשע העולם נהיה טהור יותר, בתהליך שייעודו להביא גאולה לעולם.

    לכן כולם כל כך שמחו כאשר שמעו על חיסול נסראללה, שמחה פנימית מתוך הלב, על אבדון רשע, שהשתלח בעם ישראל.

    הקליפה, סינואר, היה כל כך חמקן וחמקמק, היה נראה כי אין אפשרות להגיע אליו.

    לכן חשבתי להתפלל על כך, וזו היתה תפילתי, ריבונו של עולם תעשה שסינואר יעשה טעות, ושיהרגו אותו במקרה, תיקח חייל שיש לו זכות גדולה, שיזכה להיות חלק במחיית זכרו, תעשה שכולם יראו את כוחך, שאתה הוא זה שמכוון ומוביל, שאתה הוא זה שעושה שהכל יקרה.

    במוצאי חג הסוכות בעודי קוראת את ההודעה על מותו לפתע נפלה בי ההבנה, בדיוק כמו שהתפללתי כך היה, סינואר עשה טעות ונהרג במקרה.

    לאחר מכן חשבתי על כך שבפרשת מחיית עמלק אנחנו אומרים: "אשר קרך בדרך".

    וכשם שעשה כך נעשה עמו, הגעת בדרך כשעם ישראל היו עייפים והנה הלא מקרה הוא שכאשר פגעו בך אפילו לא ידעו במי פוגעים, במקרה היה זה העמלק, השנוי, והמתועב.

    ולא עוד השגחה פרטית מופלאה שמודדת מידה כנגד מידה, אתה לא חסת על החטוף היקר הירש, במצב בו ידו קטועה, ביזית והשפלת, סופך שיראו כולם את ידך הקטועה ואזלת ידך.

    הלא יד אלוקים בדבר, הלא הדעת בידך הגדולה להושיענו, ואם אנו רואים בתחילת הישועה, שזהו מיטוט כוח הרשע בעזרת ה' נזכה לראות בהמשך הישועה בגילוי מלכות שמיים בגילוי.

    וברוך שומע תפילה ששמע את תפילתי יחד עם תפילות כל עמך בית ישראל הצדיקים והצדקניות, שפיהם לא מפסיק לבקש רחמים.

    שנזכה בקרוב לראות את האור הגנוז.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: כל שם שתרצה, ח.ד. וחלק, תהילה בצלאל ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 3K
    • א
    שיתוף - לביקורת סוכת סינוואר הנופלת - הסיפור האמיתי.
  • אוראל סולטן //
    • מה, באמת חשבתם שהוא חוסל איך שדיוחו לכם? תשמעו את הסיפור האמיתי כפי שנחשף מהקלטות צה"ליות (או יותר נכון - נחשף ע"י הGPT החשאי שלי, בעריכתי הנדיבה...):

    היה היה פעם ברצועת עזה, אדם בשם יחיא סינוואר, מנהיג החמאס הידוע. בכל שנה, בחג הסוכות, השכנים היהודים היו בונים סוכות, יושבים בהן, נהנים מארוחות חג, ושרים שירים. אבל סינוואר, כמו תמיד, לא התלהב מהעניין. "מה לי ולסוכות?" הוא אמר. "הסוכה זה ליהודים. אני לא בונה שום סוכה!"

    חברי החמאס שלו ניסו לשכנע אותו. "יחיא, תשמע, אולי זה דווקא רעיון טוב," אמר אחד מהם, "הרי אתה יכול להקים סוכה ענקית, להראות לכולם איך גם אנחנו יודעים לחגוג!"

    אבל סינוואר צחק ואמר: "אנחנו בחמאס לא מתעסקים בסוכות. חוץ מזה, מי צריך סוכה כשיש לנו מנהרות?"

    הסתיים לו יום כיפור, וחג הסוכות החל מתקרב. השכנים היהודים הציבו את הסוכות שלהם ויחיא התעלם לחלוטין מהמסורת. אבל הלילה הראשון של החג היה שונה. ברגע שסינוואר הניח את ראשו על הכרית, רוח פתאומית נכנסה לביתו דרך החלון הפתוח, קוראת לו בקול מסתורי: "יחיא... יחיא..."

    הוא קם בבהלה, הביט סביבו, ולא ראה כלום. הוא חזר לישון, אבל שוב הרוח לחשה: "יחיא... למה לא בנית סוכה?"

    סינוואר ניסה להתעלם, אבל הקולות המשיכו. כל לילה, הרוח חזרה, והלחש התחזק: "יחיא... הסוכה... הסוכה!"

    הוא התעצבן והתחיל לצעוק: "אני לא בונה סוכה! תעזבו אותי!" אבל הרוח לא הפסיקה. כל לילה אותו סיפור, עד שיום לפני ערב החג, כשסינוואר כבר היה על סף ייאוש, הוא פתאום הבין.

    "כנראה שבאמת אני צריך לבנות סוכה!" הוא צעק לתוך החושך. "סוכה אחת וזה היה עובר!"

    הוא החליט שהגיע הזמן לתקן. הוא קרא לעוזריו וביקש מהם להביא לו עצים, ענפים וכל מה שצריך כדי להקים סוכה. כשהתחילו לבנות, הוא אפילו צחק לעצמו: "הנה, עכשיו כבר לא ירדפו אותי."

    אבל בדיוק כשהסוכה הושלמה, קרה משהו בלתי צפוי. סינוואר נכנס לסוכה כדי להתפעל ממנה, ופתאום הרוח חזרה, אבל הפעם זה לא היה לחש, אלא סערה עזה שהקיפה את הסוכה. הוא ניסה להיאחז בעמודים, אבל הסערה הפכה אותו.

    סינוואר עף מהסוכה, היישר לתוך מנהרת החמאס הקרובה.

    המנהרה הייתה חלקלקה ועמוקה, והוא החליק בתוכה במשך שעות, מסתובב ומתגלגל בין פיתוליה, עד שבסוף מצא את עצמו יוצא מהצד השני של הגבול, היישר לתוך סוכה יהודית בנויה לתפארת השייכת לחיילים מגדוד 828.

    כך סיים יחיא סינוואר את חייו, נותן שמחה מרובה לרגל חג הסוכות. כן יאבדו כל אויבך ה'.

    תהא נבלתו צנוחה במי הספונג'ה.

    והמסקנה שלי: לפעמים עדיף פשוט לבנות את הסוכה במקום להתווכח עם הרוח...

    ועכשיו, באמת (כלומר - לפי האמת שלכם...), איך אתם חושבים שסינוואר חוסל?
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ישיבע בוחער, כפיל, אוהבת אמנות ועוד 40 משתמשים43 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.ד. וחלק
    אני דווקא הבנתי שהשפיץ נכנס לו לאף וצעקותיו הסגירו אותו. גרסה שנייה ששמעתי שאחד האבנים שזרק על...
  • 176
    • R
    שיתוף - לביקורת סוכה וקרית שמונה
  • RPO //
    • בטח הסוכה פוחדת השנה
    להתמלא באבק ושרפה
    היא כבר שנה עומדת
    ברוח בשרב
    בלב קרית ושמונה
    היא לבד לבד לבד.

    בנה אותה איש ולו משפחה
    והוא רצה לחיות ולהגן
    ועזב אותה, סוכה.
    ושוב תשרי, והיא פוחדת
    להפגע מהאויב
    להשבר מהכאב.

    וסוכה בוכה, ולא מגשם
    ואין בה שום קישוט.
    פסיעות שקטות לתוך הלב
    סוכה היא שוב זקופה
    נכנס בה איש לבוש מדים
    ירוק של זית
    והיא לו שוב סוכה
    ושוב היא חום, ובית.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: שלוואןןן, ידידים, ELIZABET ועוד 12 משתמשים15 //
    0 תגובות
  • 364
    • ח
    שיתוף - לביקורת פאליטיק???
  • ח.ד. וחלק //
    • בס"ד

    זה קרה אתמול. יום רגיל למדי, שלא העיד על העתיד להתרחש בסיפור המסעיר שלפניכם.

    הגעתי לישיבה, השעה כבר הייתה די מאוחרת, אבל לא נתתי לעצמי לדאוג בעניין יתר על המידה.
    לפי השערתי העויילם אוחז בארוחת צהריים משובחת - כמו שיש רק למטבח הישיבה להציע.
    מצויין, לפחות הגעתי בזמן לארוחה.

    הייתי רעב. מהבוקר, חוץ מהקפה שאי-אפשר-בלעדיו בשביל להתפלל כהוגן, לא הכנסתי דבר לפי.

    ידעתי היטב מדוע איחרתי.
    עד עכשיו הייתי שקוע בתוככי הנייעס שהנגישו לי הקווים היקרים שעושים ליל כיום כדי לזכות את ציבור המאזינים.
    מותר קצת לפתוח את הראש, לא?
    קצת להתעדכן במצב הביטחוני והמדיני. וכמובן בעולם הפוליטי המסעיר שאצלנו קוראים לו 'מאוס' היות והוא בהחלט כך, אבל לא יזיק פעם ב - להשתפשף בו מעט מזעיר. לתת למוח להכיל מידע אודות התהפוכות הבאות חדשות לבקרים.

    אני יודע, כבחור ישיבה - זה לא כל כך מתאים (ס' פאסט ניישט, נוו!) לערבב המוח והשכל עם הפוליטיקה המאוסה שמחוללת שמות בנפש העדינה והטהורה שנתן לנו השי"ת.

    אני יודע את זה טוב מאד, אבל ת'אמת? זה לא הפריע לי כל כך.
    אני דובק בשיטה שכל אחד צריך קצת להתאוורר ולאוורר את הראש. זהו דבר יועיל ביותר בשביל לעלות ולהתעלות.

    מה זה 'להתאוורר'? אז אצל כל אחד זה אחרת.

    אצל אחד זה מתבטא בטיולים מפרכים או משמימים או מבעיתים, שעצם העובדה שהלב קופץ בבהלה - מיד הבחור מתמלא בכוחות מחודשים לעבודת הבורא. וכל המוסיף (בקפיצות הלב) והמרבה (בחומרתם) - הרי זה משובח.

    אצל השני זה מתבטא במשחקי ריצה שונים שבחורים מרשים לעצמם בשקט - במגרש מאחורי גוש הבניינים שמסתיר את הישיבה.

    המיקום נותן שני יתרונות גדולים. דבר ראשון, עיני המשגיח המשוטטות - נתקלות בגוש הבניינים הלזה, גורמות לכך שהוא אינו מבחין בעניינים החשובים שהבחורים עסוקים בהם, שהוא, אגב - קורא להם 'ירידת רמה', אבל לכולם זה ברור שהוא לא מתכוון ברצינות.
    וכי יש דבר גדול יותר ממשחק 'אל הדגל' או משחק 'כדורגל-בפקק-של-ג'ריקן-שהתרוקן' בשביל להתאוורר קצת??

    יתרון נוסף: הבחורים עצמם אינם רואים את בניין הישיבה,
    מה שגורם לכך שמצפונם לא יתעורר וכך יוכלו להשלים לפחות משחק אחד בשלמות.

    בכל אופן, ישנם כאלו שההתאווררות מתאפיינת בעניינים רגועים יותר, כמו קריאה מרתקת או האזנה נינוחה לקווי הנייעס השונים.

    (מיותר לציין שחלק גדול זקוקים לכל הנ"ל ולעוד הרבה על מנת להתאוורר באופן הראוי והמהודר ביותר).

    לכן - משום הכתוב לעיל - לא נתתי למצפוני לנגן לי יותר מדי על התעדכנותי בנעשה בעולם הפוליטי המאוס.

    א קיצער, אולי אלו המחשבות שהייתי שקוע בהם, או משהו אחר שמוחי היה עסוק בו, אבל פתאום קלטתי שמשהו קרה.
    זה תפס אותי בדרכי לחדר האוכל.

    הישיבה הייתה כמרקחה. דיונים וויכוחים מסעירים העסיקו את הבחורים.
    ה'קיפקעס' נראו מפחידים מתמיד.
    חדר האוכל נראה כזירת קרב. כולם צעקו את דעותיהם בקול רעש גדול, ע"מ שאף אחד לא יפספס אותם חלילה.

    למען השם! משהו נוראי התרחש ואנוכי לא ידעתי, היתכן?!
    ניסיתי לשאול בחורים סמוקים אודות הסער הסוער, המסעיר והנסער הלזה.
    אפס. הבחורים היו שקועים בעצמם ובצרחותיהם ולא שתו ליבם למבקש להבין אל-נכון מה בדיוק קרה.

    טוב, התיישבתי לאכול את מנתי, מנסה, בין הביסים, לדלות מידע מהזעקות של הסובבים.

    בשלב מסוים הצלחתי להבין מספיק כי המדובר הוא בתפנית חדשה בקהילה מסוימת ש-איך לומר היא לא מצאה חן כל כך בעיני לפחות מחצית מהבחורים.

    מתברר שהאח הגדול של מנהיג אותה קהילה - התערב והעיף את כל הקלפים, גורף לכיסו את מלוא כיסא המנהיג.

    הו! סוף כל סוף מצאתי את הקיפקע של אלו המקורבים אלי, מצליח להסיט אלי את תשומת ליבם.

    "אלי!" צעק אחד מהם, "איפה היית?"
    "אה, התעדכנתי קצת במה שקורה, לא משהו מיוחד." התחמקתי. "רגע, הייתי בטוח שמה שמעסיק אתכם זו הממשלה שזה-עתה התפרקה, או לפחות התגובות של החכ"ים החרדיים, אבל אני מבין שמדובר בעניין אחר בתכלית".

    בום.
    שקט השתרר.
    הבחורים הביטו בי בעיני-עגל-יורקות-זיקי-אש כמו שמסתכלים על מי שנשתבשה דעתו ממנו.

    ואז הם צעקו יחד באש להבה:

    "תגיד לי, אתה נורמאלי?
    פאליטיק???!!!
    "איכס! מחוץ למחננו!!!"
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, איש אחד הלך, שלמה.ל. ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    חזק!!! :LOL: מכיר מקרוב לצערי...
  • 799
    • נ
    שיתוף - לביקורת גם לבריונים מותר לפחד!!!!!!!!!!!!!!!!
  • נער המדבר //
    • ת'אמת שהתקבלתי לפורום לפני יותר מחודש, אך עצלות טהורה בשילוב שמץ פרפקציוניזם מנעה ממני לגשת בזיע וברטט המתבקשים כיאה לפורום מכובד זה לקשקש את הגיגי, בכל אופן כמו שאתם רואים עיתותי בידי כעת, אשמח מאוד לכל הארה, הערה וביקורת. תודה:geek:


    את בנג'י הכרתי כבר משנות הילדות המוקדמות שלנו, בנג'י היה בשבילי ובשביל השכונה כולה סמל לבריון שלא מפחד מכלום לטוב ולמוטב,
    מגיל קטן בנג'י לא פחד ללכת מכות עם הילדים מהכיתות הגדולות, ולהגן על החברים שלו מילדים אחרים.

    כמובן שבגלל שבנג'י לא פחד מאף אחד, ולא שם פס על שום כלל, היו לו המוני חיכוכים, עם ההורים שלו עם מנהל החיידר ואפילו עם המפקח,

    לא פעם בתור ידידו הקרוב של בנג'י זכיתי להיות עד לעונשים שהיה מקבל מאבא שלו, מאמא שלו, ומהרבס' בחיידר, ותמיד תמיד ללא יוצא מן הכלל לא ראיתי את בנג'י בוכה או אפילו עושה פרצוף תמיד כשבנג'י היה מקבל סטירת חינוך או כל עונש אחר, היה נמתח לו חיוך רחב ומזלזל על הפנים. חיוך שגרם לו בדרך כלל לחטוף עוד ועוד, אבל מה לעשות שבנג'י המשיך לשים פס על כולם ולהמשיך לצחוק על מי שניסה לחנך אותו.

    בנג'י גדל. גם אני גדלתי, אבל הדרכים שלנו לא נפרדו המשכנו לאותה ישיבה קטנה, ורק אז כשהתבגרתי קצת פתאום קלטתי שבנג'י לא כזה איש ברזל כמו שתמיד חשבתי שהוא.
    גם בנג'י ה"הרקולס" שלי יודע פחד מהו . פתאום קלטתי שבנג'י שכולם מפחדים ממנו, בעצם מפחד מכולם.
    בנג'י מפחד שאמא שלו תשלח אותו למכולת, ההיא שלפני שנה היה בה פיגוע, ומאז הוא פשוט לא עובר שם ברחוב.
    בנג'י רועד מפחד שאבא שלו יהיה מאוכזב ממנו.
    בנג'י חושש שאחיו הקטן ילמד יותר טוב ממנו, ויהיה יותר חרוץ ממנו.
    הוא מפחד שהמשגיח יצעק עליו, ושהר"ם לא יתייחס אליו.
    הוא מפחד מהטילים של חיזבאללה פחד מוות, אבל הוא לא יכול לרוץ למקלט כשיש אזעקה, במקום זה הוא יושב בחדר ומסתלבט עם החבר'ה כי הוא הרי גבר שלא מפחד מכלום.

    לתובנה הזאת לקח לי יותר מעשר שנות חברות קרובה, בשביל להגיע אליה.
    לפני כמה ימים, בעת רצון דיברתי עם בנג'י, על פחדים וחרדות, ואז הוא אמר לי 'קובי גם בתור ילדים, כשאתה ואני קיבלנו כאפות על שטויות שעשינו, שאתה רעדת ואני צחקתי, הצחוק שלי רק היה הגנה מהבכי. אני רעדתי מהעונשים שאני אקבל אבל לא היה לי את האומץ לבכות.'

    אני מבקש מעל במה זו בשביל כל האולטרה אמיצים שתמיד הגנו עלינו, שלא תמיד יש להם את הפרווילגיה לפחד, שכשאתם רואים את הבריון של השיעור שלכם בורח למקלט, או את האח האמיץ שלכם נכנס להיסטריה, מחשש לחדירת מחבלים, אל תפתחו עליו עינים תמהות,
    גם לו יש זכות לפחד.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איש אחד הלך, ELIZABET, אלישבע סלומון - Epic ועוד 35 משתמשים38 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    פה לדוגמה זה אפשרי לא פעם בתור ידיד קרוב שלו.
  • 2 3 5K
    • ה
    שיתוף - לביקורת בס"ד הספר החדש שלי יצא לאור
  • הווה פשוט //
    • 1779486-00c44a278c71dc1271321014168ae2e5.jpg
    1779488-298e7da8f2c86104af64511ae3a85e53.jpg



    לב שלם​

    פרק 1

    -----------


    "סאחאר דניה" משמיעה הכריזה.
    הדלתות נפתחות וגל אנושי טרי מציף את הרכבת.
    אני תוהה מי מהם יתיישב לידי ומתפלל שזה לא יהיה התימהוני ההוא עם הכיפה והקוקו וההופעה הצעקנית, שעיניו מתרוצצות לחפש לו קרבן להתעלק עליו.
    אני מתכווץ במקומי ומסתכל בחלון וכל ישותי מפגינה אי רצון לאינטראקציה מכל סוג שהוא.

    בחוץ משתרעת כיכר דניה, "סאחאר דניה" כפי שהרמקול החליט משום מה להכריז בערבית. סאחאר זה כיכר כנראה, מעניין, כמו סחור סחור.
    מישהו מתיישב לידי תוך כדי אנחה.
    אני נשאר צמוד לחלון זמן מה ובסוף לא מתאפק וזורק הצצת בזק ימינה.
    הוא.

    אני מחזיר את עיניי במהירות לחלון אבל מאוחר מדי, מבחינתו זה נחשב שכבר נפתח ערוץ תקשורת בינינו.
    "היי מה נשמע" הוא קורא, מבטא אמריקאי.
    אני כאילו לא שם לב שהוא פונה אלי.
    הוא מנחית על ירכי יד מקרקשת צמידים, "אתה יודע מה כתוב כאן"? הוא פותח חוברת קטנה באנגלית ומקריא לי כמה משפטים.
    וכשהוא רואה שאינני מבין, הוא מתרגם "כתוב פה שכל בן אדם צריך יהיה עושה כל יום דבר טוב אחד".
    "כן הא" אני מהמהם, מחייך בנימוס וחוזר לחלון שלי.
    "לפחות אחד" הוא אומר בהדגשה.
    אני מהנהן מבלי לזוז מהחלון.

    "חבר" הוא מרים את קולו ותופס בשני אצבעותיו את סנטרי "עשית היום מעשה טוב"?
    "עשיתי עשיתי" אני קם ונחלץ מהמצב המביך לכיוון הדלתות החשמליות.
    "טוב מאוד חבר, טוב מאוד" הוא צועק אחרי.

    "יפה נוף" מכריז הרמקול.
    אני יורד אל המדרכה, עצבני.
    אחכה לרכבת הבאה, או אולי אלך כבר ברגל עד רחוב זנגויל?

    יום יפה, נוף יפה, נלך.

    פעם קראו לתחנה הזאת "יד שרה" עכשיו זה "יפה נוף". אנשים לא רוצים אסוסיאציות של כיסא גלגלים, של קשיש מחובר לחמצן. הם מעדיפים להתמקד בנופים היפים ולהדחיק את עובדות החיים הלא נעימות.

    עשיתי היום מעשה טוב?
    מתי עשיתי בכלל משהו טוב לאחרונה?
    אולי גם אני מתעלם לי באלגנטיות מעלובי החיים, ממש כמו מעצבי התודעה של ועדת השמות של הרכבת.

    פסעתי מהורהר. מימיני התנשא הבניין רב הקומות של יד שרה ומשמאלי העמק בו משתרע הקומפלקס של בית החולים שערי צדק. כל מה שרציתי זה להגיע הביתה, להתקלח ולצנוח לכורסא עם קפה ועוגה. אבל בתוך תוכי העניין כבר היה סגור.
    אני לא הולך לרחוב זנגויל, אני הולך לעשות מעשה טוב.

    וכך התחיל אותו מאורע מופלא. מעשה כה מוזר ויוצא דופן שאלמלא ראיתיו במו עיני לא הייתי מאמין שיכול היה להתרחש.

    הרכבת שזה עתה ירדתי ממנה חלפה על פני.
    דרך החלונות הרחבים ראיתי את האמריקאי עומד במרכז הקרון בשיער פזור ומחזק לעצמו את הקוקו מחדש.
    הרכבת התרחקה בהחלקה שקטה על פני הכביש עד שנעלמה מן העין.
    לא ראיתי את הברנש ההוא שוב.
    הוא לא יגיע בהפתעה בסוף הסיפור כדי לתפור לנו קצוות פתוחים, לא.
    הוא רק היה הטריגר.

    למרות שאני נוסע קבוע ברכבת הזאת, מעולם לא חזרתי לראותו.
    אינני יודע אם הוא היה איזו רוח מופשטת שהתגלתה אליי, או שאולי רק הזיתי אותו. או כפי שמסתבר יותר שהוא פשוט עבר לאזור אחר, ממשיך להסתובב ולהשמיע משפטים קריפיים לעוברי אורח.
    1779486-00c44a278c71dc1271321014168ae2e5.jpg
    1779488-298e7da8f2c86104af64511ae3a85e53.jpg
    1779486-00c44a278c71dc1271321014168ae2e5.jpg
    1779488-298e7da8f2c86104af64511ae3a85e53.jpg
    ועוד 1 נוספים
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: hadasa feldman, נער המדבר, בי. נ ועוד 94 משתמשים97 //
    49 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    זה היה בסניף פ"ת...
  • 343
    • מ
    שיתוף - לביקורת הסיפור(כריכה של ספר בלתי קיים:)
  • מוז'יניקית //
    • אשמח מאוד לביקורת!

    "בואו תשמעו סיפור", לחשה הנערה לשני הילדים מלוכלכי הבגדים ששחקו במרץ בחול המזוהם. והיה משהו בנימת קולה שגרם להם לעזוב את משחקיהם, להתיישב לידה ולהקשיב לה.



    "בואו תשמעו סיפור", לחש הזקן כשישבו כולם, מסביב למדורה, כפי שעשו כל ערב. מבטי כולם, מבוגרים כצעירים, נישאו אליו, מרותקים.



    "בואו תשמעו סיפור", לחש להם מפקדם, וארבעת הסוכנים הסתובבו אליו, אש בעיניהם. למרות הסיטואציה ההזויה בה היו שרויים, הם נשבו בקסמן של מילותיו והנימה בה נאמרו.



    "בואו תשמעו סיפור", קראה המורה במר ייאושה. עיני התלמידים כולם הופנו אליה באחת. מילותיה גרמו לכולם לחדול מתעלוליהם ולהאזין לה.



    אז איך מילות הקסם הללו מסוגלות להשפיע בצורה כזו על אנשים?

    מהו אותו סיפור שמחולל פלאים באוזני וליבות כל שומעיו, ומה מהותו?

    לאיזו מטרה הוא נועד,

    איך הוא נוצר,

    מהם סוגיו,

    ומה תוכנו?

    על כך ועוד, בספר שלפניכם.


    על המחברת: יוצרת משועממת וחסרת תעסוקה שמכלה את זמנה בכתיבת טקסטים בלתי מועילים.
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: איש אחד הלך, ELIZABET, אלישבע סלומון - Epic ועוד 14 משתמשים17 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מון בלאן
    חזק וקורע כאחד !👌🤣 למה שלא תתחילי לכתוב על זה ספר עכשיו!
  • 973
    • א
    שיתוף - לביקורת אוי להן לאוזניים שפירקו בית
  • איש המילה הכתובה //
    • שנה שלמה עברה, וטרם התפזר הערפל. סיפורה של משפחת בירנבוים נותר פתוח, ללא סיום אופטימי או חלילה פסימי.

    היה זה ביום השלישי של חול המועד סוכות דאשתקד, כאשר הבשורה הקשה הגיעה. אביגיל הבכורה של בירנבוים, בת ה - 32 שבה הביתה עם ששת זאטוטיה. התפרקה החבילה. דווקא בעיצומו של חג שמצווים לשמוח בו ללא הרף, אפילו המזבח נאלץ להזיל דמעות.

    מסכנה. מה היא תעשה עכשיו, באמצע החיים עם שישה ילדים שבורים ורצוצים? באותם רגעים נדמה היה שסוכת דוד הנופלת, מעולם לא הייתה קרובה כל כך להשתטח לגובה פני הים.

    'מה חשבת לעצמך?' שאלה האם הכועסת, את הבת הפרודה הטרייה. גם האב הזועף הפעיל את מייתרי קולו בעוצמה לא סטנדרטית, עם שורת פניני כעס משלו: 'ככה נוחתים באמצע סעודת חג, לא חשבת לשתף לפני? ככה בלי להודיע? היית אומרת לי לפני, אולי עוד היה אפשר לתקן. מה את מצפה שנגיד לך עכשיו? שתישארי כאן למרות שאין כאן מקום?' שקט ארוך השתרר, ברקע רק היללות הקורעות של הילדים-היתומים החיים הטריים.

    'טוב אני נוסע עכשיו אל ביתך, ואנסה לתקן את מה שאפשר' הודיע האב 'בדרך אתייעץ עם המומחים, כדי לראות עם יש עוד מה לעשות' – אמר וטרק את הדלת.

    מאותו יום כבר לא שמעתי את קולה של הבת הפרודה, וגם לא את קולם של ילדיה. השקט חזר לשרור בבית משפחת בירנבוים, ועד היום לא נודע מה עלה בגורל הבת. האם היא גרה לבד בדירה, האם הם חזרו לאחר ניסיונותיו הקדחתניים של האב?

    שנה שלמה הצלחתי להחזיק את המתח בתוכי. שנה של חוסר מנוחה שחנקתי בליבי. עכשיו עם תחילת בניית הסוכה וההכנות לחג, כל הטריגרים צפו ולא נתנו לי מנוח. החלטתי לברר את העניין, בעזרת הבן לבית בירנבוים שלמד איתי בישיבה קטנה.

    'תגיד מה קורה עם אחותך הגדולה, היא עדיין לבד או שהיא כבר חזרה?' שאלתי במבוכה.

    הוא הביט בי בהלם ושאל בטון מבודר 'מתי היא הייתה לבד, ולאן היא חזרה?'.

    איזו פדיחה. לא ידעתי שהם מסתירים את זה. אם הייתי יודע לא הייתי שואל. אבל מששאלתי אין דרך חזרה, אני חייב להתקדם עם זה עד הסוף המר.

    'נו אל תעבוד עלי, שמעתי הכול מהסוכה החופפת שלנו בשנה שעברה' הפגנתי יכולת מודיעינית ברמה של גוף ביון משומן.

    'על מה אתה מדבר?' הוא שאל בגיחוך הולך וגובר.

    'אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר; על הפרידה שלה ביום השלישי של חול המועד. היא חזרה הביתה עם ילדיה, ואבא ואמא שלך כעסו עליה נורא. מאז אני לא ישן בלילות אני מרחם עליה כל כך. גם הופתעתי מהחוסר אמפתיה של ההורים שלך כלפי ביתם האומללה, לא ידעתי שהם כאלה'.

    'חחחחחחח אתה לא רציני, אתה יכול לישון רגוע בלילות' הוא הרגיע אותי 'אני זוכר את זה היטב. הייתה לה נזילה בצנרת בסוכה, והיא נחתה על הורי ללא הודעה מוקדמת, כאשר הם לא היו ערוכים לכך. אבי האכפתי קצת כעס שהיא לא אמרה לו מראש, אך מיד התעשת והתייעץ עם כמה אנשי מקצוע מתחום האינסטלציה, ורץ בעצמו לתקן את הנזילה' סיכם את הסיפור בפשטות.

    ולחשוב שמאז אני לא ישן בלילות, איזה בושות. בסך הכול עונש ראוי ליכנע כמוני. בפעם הבאה תחזיק את האוזניים אצלך, אמרתי לעצמי בכעס.

    עכשיו חברי לבית בירנבוים ירוץ הביתה וישתף את כולם בסיפור המביך בכיכובי. אני לא יכול להראות את הפרצוף שלי יותר בשכונה. זהו, אני עובר לחו"ל.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מלי :), סבא ישראל, נועה :) ועוד 57 משתמשים60 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה אשמח שתרחיבי קצת, למה היית מורידה את קטע הסיום?
  • 491
    • ב
    שיתוף - לביקורת אני
  • בית הביואר //
    • שיתוף ראשון שלי: )

    אין ספור פעמים אמרתי את המילה 'אני' . אין ספור פעמים כתבתי אותה בלי לחשוב, בלי להבין מה שרבטתי על הנייר.
    סיפרתי מה אני אוהבת, וגם מה שלא, דיברתי על מה אני אוכלת ומה אני רוצה ומה אני חושבת ומה אני מצפה ואני ואני ואני, ולא העליתי על קצה דעתי מי זו אותה 'אני' אנונימית.
    ועל אף ש'אני' יש רק אחת, יצא לי להכיר אנשים רבים שאומרים וכותבים את המילה הזו כמוני, אך מתכוונים לאדם שונה לחלוטין.
    הם מתכוונים למי שהם רואים במראה, למי שכואב לו שדורכים עליהם ולמי שהם הכי אוהבים בעולם.
    גם אני אוהבת את 'אני' הכי בעולם, וזו בדיוק הסיבה שאני בוהה באותיות המזוגגות מולי, ולא סולחת לעצמי על מה שעשיתי ל'אני', אהבת חיי. איך פגעתי בה בלי להסס, איך השפלתי אותה, וכמה סבל גרמתי לה. לא מבינה איך ההנתי להדוף אותה, לרמוס אותה בריש גלי ואחר כך להתעלם מכאבה בחוסר אלגנטיות מוסווה.
    איך דחפתי אותה בסוף רשימת המטלות, דוחה אותה פעם אחר פעם. איך ויתרתי עליה לטובת אחרים, או לטובת מה יגידו אחרים.

    והיום היא בכתה, 'אני'. בשקט בשקט, אל תוך אותיות מזוגגות, התחננה שאקשיב, לפחות היום. היא הזכירה לי את כל הפעמים שויתרתי עליה, שדחיתי אותה, שפטרתי אותה במילים חפוזות ואצתי לי לענייני.
    וכאב לי הבכי שלה. כאב לי מאוד. אני אוהבת אותה, קשה לי כשהיא בוכה.

    סליחה, 'אני'. סליחה. ואפילו שאני לא אוהבת, תבכי הרבה, תזכירי לי, כדי שבשנה הבאה נחייך יחד את ואני, או בעצם, רק אני.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אלישבע סלומון - Epic, נועה :), אבטיח ועוד 21 משתמשים24 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    @בית הביואר פליז שיהיה מהר! מתגעגעים לממלכה..
  • 400
    • R
    שיתוף - לביקורת אני אחות לאח
  • RPO //
    • ערב של עשור
    והיא עם דמעות
    על אח שסופר שלוש ומאות
    של ימים של לילות
    של חיים בלי לחיות
    כרזות אפורות עם פנים של האח
    מחייך, וברק בעיניים
    לא יודעים, מה איתו,
    בינתיים.

    והיא לא אחות לאותו האח
    היא שייכת לעם שכולו שבט
    אחים
    שנה של כאב נסגרה אתמול
    והיא חיה כל כך, כאילו לא קשורה
    לשכול, ליתמות , לכל מה
    שקרה.


    כמה קשה לא להיות אחות לאח
    לנסות לדמוע בשבילו
    בשבי שלו.
    לטלטל לעצמי בנעילה בעבורו, אח
    שיחיה ויצא מחילה.
    ואני אחות לא ביולגית
    שרוצה להרגיש שאני גם חלק
    בתפילה. בדמעה. בתקוה.
    וכמה כואב לי עליך
    אח.
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: Noa❤️, מצלמה חדשה, נער המדבר ועוד 13 משתמשים16 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RPO
    תודה רבה!
  • 283
    • ו
    שיתוף - לביקורת יש לאן לחזור???
  • וי שלוק //
    • שנים חלפו מאז היותי ילד קטן, יפה עיניים, טהור לב ותם.

    ואז בחצרי היה גשר חבלים חזק, שהוביל לגינת אילנות קסומה, שהנעימו לי את הזמן, הטעימוני מפירותיהם, היה לי כיף איתם, אהבתי אותם והם אהבו אותי.

    ובחצרי היה דלי מלא מים, מים מרעננים, זכים שהחיו אותי, השתכשכתי ממימיו, התמכרתי אליו, עד כלות ויותר.

    יום אחד, קדרו השמים, שחור העננים כבש את ליבי, וליבי התמלא כעס על הדלי והמים, על האילנות והפירות, וברגע שטות של ילדות, אצתי בלי דעת, אפוף כאב וקדרות, שרפתי הגשר ושברתי הדלי, זהו! מעכשיו אין.

    בביתי השומם, מחרך חלון מוגף, הבטתי במים הניגרים בין שברי הדלי, נשפכים, הולכים לאיבוד, הלב שלי רצה לרוץ, להציל את המים היקרים והאהובים, אבל ילדותי נעצתני במקומי.

    מהעבר השני, האילנות קמלו, הפירות נשמטו אחד אחד - עזובים, העלים נשרו.

    טרקתי התריסים ביד זועמת. די. לא רוצה לראות מאומה. אני וביתי נאבד את עצמנו לדעת, ומה לי ולחוץ.

    *
    ​
    חלפו ימים, שנים, גדלתי.

    העזתי לפתוח את דלת ביתי, יצאתי החוצה, מחפש את כל הטוב שהיה לי.

    שברי דלי קיבלו את פני, סדוקים מחום, יבשים עד כלות. המים כבר מזמן אינם, נעלמו להם אי שם בחלל הרוע.

    האילנות, הביטו בי בזעם לא כבוש, ענפיהם שמוטים, פירותיהם מוטלים ארצה - רקובים, העלים אפילו הרוח לא מוציאה אותם במחול יבשים, ככה 'מתים'.

    ואני יושב ובוכה בחצר ביתי, איה מימי הדלי ופירות האילן??? כמהה לעוד לגימה אחת, שכשוך בודד. לפרי מתוק אחד ולמנוחה תחת כנפי עץ. ואין.

    בוכה ובוכה ובוכה...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ללי99, yael305, ואן גוך ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    CN
    CN
    ב"ה וי שלוק בלי גדי?? או שכל הכתוב הוא רק משל לעזיבת הפורום...
  • 763
    • מ
    שיתוף - לביקורת שנה לחטיפה
  • מה השאלה?! //

    • משהו שכתבתי לפני כמה חודשים.
    עכשיו אחרי שנה שהם במנהרות הגיהינום, מעלה כאן.


    כל פעם מחדש אני מרגיש כך. כאילו הנפש מסרבת להתרגל, מסרבת להסכים.
    אני מתעורר שטוף זיעה, ורק הריח הנורא, המצמרר, מחזיר אותי למציאות הדמיונית הזאת.
    ושוב זה ההלם, העוצמתי, המטלטל, שמכה בי פעם אחר פעם, ממש כמו בפעם הראשונה.
    המח מרוקן, הלב לא מרגיש כלום, הגוף מאובן. אפס, עגול, ריק.
    לאט לאט חודרת לה ההבנה, לופתת, משברת, קורעת כל מה שנשאר עוד שלם.
    והפחדים. מעולם לא ידעתי שבלב של איש אחד יכול להיכנס כל כך הרבה פחד.
    בכל אבר בכל גיד, רוטט רועד, כל שניה, כל דקה, לא נח לרגע. ומי היה זה שאמר שפחד זה משהו חולף?

    פעם, זה נראה כל כך פעם, היו ימים אחרים.
    היו רק שלווה פשוטה ושמחת חיים, מרחבים וכיף. לא ידעתי דפיקות לב מה הם ---
    אוי. אני חייב להפסיק, הוא מגיע.

    מקווה שאוכל להמשיך, נשארו לי ארבעה אצבעות ביד ימין.
    אם ברצוני להותיר זכר עלי לנצל את הזמן לכתיבה, ביקום הנוכחי אין ביטוח לאיברים.
    בהתחלה חשבתי שאוכל לאחות לבד את הרגל המשוסעת. אוי, כמה נאיבי אני עוד יכול להיות.
    כעת, אף אחד לא יכול לנחש שהגוש המצחין הזה היה פעם רגל.

    כמה זמן אני פה? לפעמים אני בטוח שעברו כמה שנים,
    לפעמים אני חושב שלא עברו יותר כמה שעות.
    מה הם הכללים כשרע, הזמן עובר לאט יותר, או מהר יותר?

    כאבי תופת. ייסורי איוב. מילים ריקות שלא מבטאות כלום.
    אפשר בכלל לבטאות את הסבל הזה? האם יש מי שיבין?

    לפעמים אני כמו מתנתק מהגוף שלי, מרחף בחלל.
    לא מרגיש את הגוף הפצוע, הקרוע, את הרגשות. צופה מלמעלה בסוג של אדישות.
    אלה רגעים שהנפש כבר לא מסוגלת. בוחרת לעזוב. לא להיות.
    בסוף רגעי החסד הללו אני נשאב שוב אל המציאות הטרופה.
    חוזר לבהות במוות שמחכה לי בסבלנות שטנית.

    הייתה זו שבת שאחרי סוכות, אמא רצתה להתארח בירושלים אצל אחיה גיא. לא הסכמתי.
    מאז שהם חזרו בתשובה אני לא נהנה שם בשבת.
    טוב לי עם הפלאפון שלי, קשה לי בלעדיו. גיא לא מוכן, אז לא.
    נשארנו בבית, אני אמא וסיוון.

    עד עכשיו לא הבנתי מה בדיוק קרה שם. רק זוכר את פנים המבועתות של אמא,
    רק שומע אותה שוב ושוב צורחת, דקל!!! דקאאאאל!!!,
    ובאותו שבריר שניה הרגשתי שהרגל שלי נשרפת. וזהו.
    עד עכשיו לא הבנתי מה בדיוק קרה שם.
    לא יודע, לא מבין. כנראה ירו לי ברגל ואבדתי הכרה.

    מאז אני פה, בחושך, רק פיצוצים מטרופים סביבי.
    פעם בכמה זמן נכנס מישהו בריצה, מקלל, חובט, מכה, זורק מים ולחם ועוזב.
    איפה כולם? מה עם אמא? מה עשו לסיוון?
    אני בטוח שחטפו עוד, שאני לא היחיד.
    הדף הפיצוצים והלחץ של השובים מוכיחים לי זאת.
    מדינת ישראל לא הייתה נלחמת כך על חטוף בודד.

    ההכרה מתערפלת לי, לאט לאט, ערפל רגעי החסד הגיעו.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: NOA#, נער המדבר, מצלמה חדשה ועוד 16 משתמשים19 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה השאלה?!
    שכוייח!:sne::sne:
  • 733
    • ח
    שיתוף - לביקורת אוי, חברותא...
  • ח.ד. וחלק //
    • בס"ד

    כרגיל, נכנסתי אל ההיכל הדומם, שהיה ריק יחסית ליום רגיל.
    טוב, צום גדליה הוא לא היום שבו הבחורים מגלים להיטות יתר להראות נוכחות.
    קול התורה לא פסק אמנם, אבל כן היה חסר משהו באוויר, עפעס... זה הרגיש קצת 'חלישעס'.

    צעדתי פנימה חושש מעט, מביט קדימה.
    הספסל שלי היה ריק.
    כמעט.

    מצב הרוח שלי צנח באחת.
    מרגיז! הוא לעולם לא יפספס, תמיד יהיה פה בלי להחסיר אף יום.
    וזאת הבעיה.

    גררתי רגליים אל ארון הספרים והוצאתי את גמרתי בחוסר חשק. אוף!
    אני לא מבין אותו, האמנם מדובר במלאך?
    איך, למען ה', הוא מצליח להגיע כל יום מחדש. בזמן.
    נשגב מבינתי.

    שני שליש מהבחורים אינם נמצאים עכשיו, והוא? איזה..
    זה כבר לא מצחיק אותי. לא. זה מתסכל ממש.

    מיותר לציין שהשליש שכן נכחו כעת, ביניהם אני, חסרו אתמול, אם לא שלשום.
    צום היום, אבל נראה שזה לא נוגע אליו. הוא יצוק מחומר אחר.

    זה לא שבאתי ביקורתי היום. ממש לא.
    אבל אני רק לא מבין איך אפשר.
    השלב הזה - כשכלו כל הקיצין והבן-אדם מתפוצץ - הגיע.
    אני לא מסוגל יותר, אפילו לא יום אחד נוסף!

    השתרכתי בהיכל בדרך למקומי, סוחט מבטים ישנוניים/משועממים מבחורים נעבכים שטרחו ובאו ללמוד.
    עד שפגשו אותו.

    כבר למדתי מזמן: אינני היחיד שסובל ממנו.
    כל יום שהוא מגיע, זה פוגע באינספור בחורים שבסך-הכל רצו לשבת וללמוד.
    קשה להבין את זה אבל המילה 'התחשבות' לא נמצאת בלקסיקונו!
    וזה ידוע, העובדה הזו מסתובבת בין הלומדים לפעמים בשקט ולפעמים בצרחות-אימים.
    אפילו המשגיח רמז עליו לא פעם בשמוע'ס השבועי.
    אבל זה לא מזיז לו.

    נראה לי שהוא לא בן-אדם בכלל.
    כי איזה בן-אנוש מסוגל להגיע יום - יום, בכל התנאים, ואיך שהוא דורך בשטח ההיכל, מיד שם ידו בכל מבלי להביט ימין ושמאל.
    מפריע, מציק.
    כולם כבר יודעים שהוא היוזם הראשי של ה'קיפקעס' למיניהם בכל נושא שהוא רוצה בו!

    הגעתי למקומי בעצלתיים, מתיישב באנחה קולנית ופותח את הגמרא.
    החברותא מחייך אלי, "שלום עלייכעם!, חיכיתי לך!"
    "כן", אני ממלמל, "אתה יודע, צום וכאלה..."

    חברותתי היקר מסתכל לי בעיניים.
    "תגיד, נראה לך שאני לא יודע?" הוא מטיל את הפצצה.

    שקט. דממה. לפתע הכל מסביב נהיה לי שחור.

    "אההם, תראה..." ניסיתי לקרקר משהו, "אתה יודע, אני לא היחיד, אההם, כלומר.. זה לא רק אני.. צרת רבים חצי נח.."
    "דיי! תפסיק להתגמגם כמו ילד קטן! כולנו באותה סירה, גם אני שמתי לב שהוא - הגיע היום כרגיל. אבל אתה יודע מה הצליח לי מולו?"

    בום! שכחתי מכל מה שקורה סביבי, הבטתי בו בסקרנות.
    האמנם החברותא הצליח נגדו?

    "תראה מה כתוב כאן," הוא פותח ספר 'אור החיים' דברים, כו, יא.
    כך כתוב שם:

    גַּם יִרְמֹז בַּמַּאֲמָר "בְּכָל הַטּוֹב" אֶל הַתּוֹרָה, כאומרם זַ"ל (בְּרָכוֹת ה, א): "וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה",
    שֶׁאֵם הֱיוּ בְּנֵי אָדָם מרגישין בַּמְּתִיקוּת ועריבות טוֹב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ, וְלֹא יְחַשֵּׁב בְּעֵינֵיהֶם מָלֵא עוֹלָם כֶּסֶף וְזָהָב לִמְאוּמָה, כִּי הַתּוֹרָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם:

    הסתכלתי אליו בעיני עגל, בתוכי קצת לגלגתי. "נראה לך שאני לא מכיר את זה?! יש על זה אפילו שיר!"

    "חלילה, ר' צבי!" מבהיר החברותא, "אין לי ספק שאתה יודע מזה. אבל האם התעמקת קצת? האם נתת לליבך להישטף בדברים המתוקים האלו?
    האם הפנמת את זה???" צעק לי החברותא בטון של מייעס בסוף השיר 'בס קול'.
    "נו? האסט דעס דערערט???"

    כאן תפס אותי זעזוע פנימי עמוק.
    ההבנה פילחה את מוחי.
    כך החברותא שליט"א הצליח!

    זה הפתרון הטוב ביותר מול אותו אחד.

    מול ההוא שמכונה 'מלך זקן וכסיל'.

    הוא מציע מתיקות? פחחח.. אני סומך על ה'אור החיים' הקדוש שהתורה יותר מתוקה!

    דפדפתי בגמרתי בכוחות מחודשים, שולח מבט תודה אל החברותא שהאיר את עיניי.
    מסתבר שהחברותא הזאת, עדיפא עשרת מונים מהחברותא עם אותו כסיל.

    הפנמתי.

    לא באתי לעורר אנשים או בסגנון, רק להאיר ממבט שלי, במקצועיות.
    קבלו את זה בהבנה...
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: שלומיקו, אחת שחושבת., נער המדבר ועוד 18 משתמשים21 //
    0 תגובות
  • 173
    • ל
    שיתוף - לביקורת סוכת געגוע...
  • לילך חצי האי //
    • כן זאת אני, הסוכה
    לבד כאן, קצת בוכה
    רק לפני שנה
    הייתי כה שונה
    עמדתי על תיל
    לא ראיתי שום טיל
    כמו היום אני זוכרת
    ואת החוויות משמרת
    רק ממני נפרדתם
    וכבר למרום עליתם
    ומאז, אני כאן, בודדה
    מיום פקודה, אבודה
    שבורה בגוף, בנפש
    לאחר שהטילו, רפש
    בסך הכל דירת עראי
    כמו אותו עולם, הֲבַאי
    עדיין כאן עומדת, נופלת
    שומרת, על הגחלת
    נשאר לי רק לבכות
    וממכם, אין אות
    איך הכל חמק, נמחק
    ונשאר רק אתרוג מצומק
    והזיכרון המתוק
    אוי, והשחוק, והתינוק
    אני בטוחה, אתם עומדים שם, איתן
    מוזמנים לסוכת עורו של לוויתן
    • תודה
    Reactions: שירת הכוכבים, Avigail Amram, מימיי ומשתמש 1 נוסף4 //
    0 תגובות
  • 212
    • ח
    שיתוף - לביקורת רק הסוכה נשארה
  • ח.ד. וחלק //
    • בס"ד
    משהו שיצא לי, אני לא מי-יודע-מה בשירים אבל העליתי בכל זאת.


    הדמעות הן לא, אותן דמעות,
    גם המילים-
    בסוף משתנות.

    שנה התחלפה, תשפ"ה, כרגיל,
    השתנה אפילו הגיל.

    יש מי שחושב שהמקום דומה,
    הוא טועה, גם זה שונה.

    הריח באוויר, הרגשות, התחושות,
    אי אפשר בכלל לדמות.

    אולי גם השירים, שייכים לעבר,
    עכשיו - כלום לא אותו דבר.
    מה, בכל זאת. נשאר.

    פריחה, צמיחה, החיים בסרט.
    זה כבר לגמרי אחרת.

    שממה למלוא האופק,
    אני בוכה, גם הדופק,
    מאיץ.

    תסתכלו טוב,
    אנחנו כבר לא בגוב,
    האריות.
    בין עמים עוינים.

    אולי חיבוק דוב,
    אבל מי עוד נותן,
    חיבוקים?

    הביטו סביב,
    שום דבר-
    לא היה לשווא,
    תראו את הסתיו.
    היפה,

    הלב שנשבר, די כבר-
    רוצה רק קפה.
    העיקר לא לישון.
    שלא ייפלטו לי,
    סיוטים מהפה.

    הרחובות שמחים, שמים מחייכים,
    אלו שלפני שנה חשנו שנופלים.

    גם אז, סוכות, היה נפלא,
    בלי אנתוני, או אוסטין,
    שלא הכרנו.

    מי חשב, דמיין, העז להעלות,
    על הדעת,
    שהשתבשה אז.
    לחלוטין.

    הכל השתנה, מרוצת השנה.

    רק הסוכה.
    נשארה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: חומר מסווג, אונמר הביואר, הבא בתור ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 441
    • מ
    שיתוף - לביקורת סוכה לא שלי
  • מימיי //
    • כל שנה מחדש אני מתרגשת
    אחרי קפה ועוגה של סוף צום,
    אבא יוצא לבחוץ ובונה סוכה.
    הוא מוציא את הקרשים מהמחסן,
    ויוצר עם פטיש את הרעש הכי יפה בעולם.

    כל שנה, יום אחרי כיפור
    הסוכה כבר מקושטת ביצירות
    חלקם שלי, חלקם קנויות.
    אבל זה לא משנה,
    כל עוד היא הכי יפה ברחוב.

    השנה הזאת שונה
    אני עדיין מתרגשת, ואוהבת את החג
    כבר אתמול אבא בנה סוכה,
    סוכה קטנה יותר, ממש פצפונת.

    אבא בנה סוכה אחרת,
    סוכה שאני לא מכירה
    כי הסוכה היפה שלי, זאת שאני אוהבת
    מחכה בבית,

    מוכנה כבר משנה שעברה.


    נכתב מנקודת מבט של ילדה בגיל שבע.
    הילדה הזאת גרה איפשהו בצפון, אזור מטולה.
    אולי היא גרה בדרום, ממש ליד עזה.
    ואני גם לא ממש יודעת מי היא, פשוט ניסיתי להזדהות איתה, איתם. עם אותם ילדים וילדות שלמרות שאנחנו כבר שנה במלחמה, יחגגו השנה בסוכה שונה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ידידים, אונמר הביואר, מצלמה חדשה ועוד 8 משתמשים11 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מימיי
    אני חושבת שגם אצלינו, שאנחנו לא גרים באזורי המלחמה, הסוכה נשארה כמה זמן אחרי סוכות. בכללי אני...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה