קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 274
    • פ
    שיתוף - לביקורת סוף העולם בא # 2
  • פניני ריין //
    • סיפור שהתחלתי להעלות כאן פעם..
    נזכרתי בו כי הוא רלוונטי מאד לעשרת ימי תשובה,
    מעלה מהר בלי עריכה לפני שיעבור זמנו...
    אודה לתגובות!
    • תודה
    Reactions: מנחם דפנה ו-אוראל סולטן2 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    נשמע מעניין! אפשר קישור לפרקים הראשונים?
  • 321
    • א
    שיתוף - לביקורת אי האוצרות.
  • אוראל סולטן //
    • כאן אפשר להגיב ולדון על המאמר מבחינה ספרותית, הארות והערות יתקבלו בברכה.
    • תודה
    Reactions: י"ג מידות ו-ספריה בהכחדה122 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה על הביקורת החמה (דרך אגב, לגבי הטוויסט: אני שונא לכתוב טוויסטים מעצבנים, אבל רק זה בד"כ...
  • 136
    • I
    שיתוף - לביקורת עַמּוּד הֶעָשָׁן
  • I.Q //
    • ב''ה

    הֶהָרִים לֹא זְכָרוּנוּ.

    הַיָּם שְׁכָחָנוּ.

    הָעֵצִים דָּבְקוּ בְּדִמְמָתָם,

    הִטּוּ אָזְנָם אַךְ לָרוּחַ.

    אַף לֹא אֶחָד הוֹשִׁיט יָדוֹ

    כְּשֶׁאֵשׁ נִתָּכָהּ עַל רָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים.



    חַיַּת הָאָדָם קָרְאָה תִּגָּר -

    עַל מַרְבַדִּים יָפִים

    שֶׁמִּתְהַדְּרִים בְּרוּחַ חֲרִישִׁית,

    בְּקֶסֶם הֶהָרִים,

    בְּשַׁלְוַת הַיָּם,

    בְּתִמֹרֹת הָעֵצִים,

    בִּשְׁבִילִים רַכִּים

    וּבְפִרְחֵי שׁוּלֵיהֶם,

    שֶׁצּוֹבְעִים אֶת הַמִּשְׁעוֹל בִּצְבָעִים מִתְחַלְּפִים.



    חַיַּת הָאָדָם קָרְאָה תִּגָּר -

    עַל עוֹלָם שֶׁטָּעַן כִּי זָנַח עֲבָרוֹ מֻכְתָּם הַדָּם.



    הַשִּׁירִים וְהָאָמָּנוּת, לַשָּׁוְא נִסּוּ

    לִצְבֹּעַ בְּצִבְעֵי נֶפֶשׁ שֶׁל פַּסְטֵל

    אֶת הַפַּחִים וְהַחֲרָבוֹת.

    לַשָּׁוְא עָטְפוּ אֶת רֹעַ הַלֵּב בִּכְסוּת מִכְחוֹלִים.

    אָטְמָה הָאָמָּנוּת אָזְנֶיהָ לַחַלָּשׁ וְלַדַּל.

    הֵחֵלָּה מְשָׁרֶתֶת אֶת הָאֲפֵלָה.



    רַק קַו אֶחָד דַּק,

    שֶׁל נֶצַח.

    רַק קַו אֶחָד

    שֶׁל עָשָׁן,

    פִּלֵּס אֶת דַּרְכּוֹ בְּעוֹלָם מְטֹרָף.

    קַו אֶחָד

    שֶׁעָלָה עֲשָׁנוֹ בִּכְאֵב,

    אַךְ הָיָה הוֹלֵךְ וּמִתַּמֵּר, הוֹלֵךְ וּמִתַּמֵּר.

    וּמֵעוֹלָם "מֵעוֹלָם,

    לֹא נָצְחָה הָרוּחַ - וְלֹא דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם - אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן".
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: ואן גוך, לוטם, כותבת הפחדים ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 378
    • א
    שיתוף - לביקורת צו השעה: תקיעה מקורית
  • איש המילה הכתובה //
    • הוא וותיק וממולח, שנון, חד ועתיר ניסיון מפוקפק. תפקיד חייו מוגדר בצורה ברורה, והוא מצטיין בו כבר אלפי שנים. בזמן שאנחנו מתייסרים ומתחבטים בהרבה צמתי חיים, באשר לפניה הנכונה שאותה עלינו לבצע בכל אחד מהם, הוא נקי ומשוחרר מכל לבט או ספק. הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. בביטחון מלא הוא עומד שם תמיד על אי קטן באמצע צומת סואן, ומפנה אותנו שמאלה במקום שצריך ימינה וכן ההפך.

    קשה לזהות אותו, הוא מתחזה ברמה פנומנלית. פעם כשוטר תנועה, פעם כנהג של רכב צמוד אלינו ברמזור, ופעם כקבצן שמפזז בין הרכבים. אבל מבעד לתחפושת, היעד המרושע שלו מעולם לא השתנה: להסיט אותנו מדרכנו לעבר מדרון חלקלק המוביל לתהום.

    אנחנו פתיים תמימים, אוכלים את הסיפורים שלו פעם אחר פעם, כמו דג קצר רואי שמזנק אל הפיתיון שבקצה חכת המוות. והוא? עומד בצד וצוחק את צחוקו השטני בסיפוק אדיר. מהר מאוד אנחנו מבינים ששוב נפלנו בפח שלו, ומבטיחים שלעולם לא עוד. אבל הוא בזחיחות מכעיסה, אפילו לא טורח לענות לנו. הוא די משוכנע שהוא יוכיח לנו בדיוק את ההפך במעשים יעילים, ולא בדיבורים ראוותניים. ואם נודה באמת? לרוב הוא גם די צודק.

    אבל גם לגיבור הבלתי מנוצח הזה, כמו לכל גיבור אחר, יש נקודת תורפה משמעותית. הוא מפחד מהסוף שבוא יבוא, ומגיב רע מאוד לצליל שמיועד לבשר על בואו. צליל טהור ונקי הנפלט מקרנו החלולה של איל, ומופק בכוח ההפחה של לב יהודי רוטט.

    בכל פעם מחדש בראש השנה, נבעת הכסיל מקולו של השופר. הוא מתבלבל לרגע, מוריד פרופיל, מנסה שלא למשוך תשומת לב רבה מידי, ומתחזה, בפעם המי יודע כמה לגורם בלתי מזיק. אבל למרבה האכזבה, הוא מתאפס עוד לפני שאנחנו מספיקים להנות מההפוגה הקלה שסיפק לנו, ומתחיל בסט חדש עוצמתי עוד יותר, של תכסיסים מתוחכמים.

    אז השנה אב יקר, אנחנו לא רוצים לבלבל אותו. הוא מתמודד עם זה לא רע. אנחנו מבקשים אחת ולתמיד את קול השופר העתידי, זה שהשטן כה מתיירא מפניו. תקיעה, שברים ותרועה שירעידו את העולם ויבשרו על עידן חדש, נטול אותו זקן מרושע. רק אז נדע שכלתה היסטוריה וקללותיה, והחלה עתיד וברכותיה. לו יהי.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: י"ג מידות, ~yg~, אחת כזאתי;) ועוד 23 משתמשים26 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    יפהפה! אמן בקרוב!
  • 142
    • ח
    שיתוף - לביקורת תקיעה גדולה
  • חנה ש. //
    • אי אפשר שלא לראות את ההשגחה המיוחדת של בורא עולם לעמו.
    אנחנו בתוך תהליך, התהליך מתקדם ואנחנו יודעים היטב, את מטרת התהליך.
    חווים את חבלי הלידה, לקראת עולם טהור, עם כאבים וצירים ונסים שלא יאמנו.
    הערה קטנה אך לא שולית כלל על תגובת ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו:
    "אירן עשתה טעות קשה והיא תשלם על כך",
    אולי ההערה נשמעת קטנונית אך היא חשובה ביותר.
    קודם כל מטבע הלשון הזאת: "נעשתה טעות קשה" זו מטבע לשון של אויבנו, ואין לחזור
    על אותו הניסוח, אפילו במטרה להבהיר את הדברים.
    ולתוכן העניין, אירן פועלת מתוך אידיאולוגיה, יש לה תכנית, להילחם על עצם קיומנו,
    וכל מי שיודע מעט מעבר למה שקורה מבין את עומק וחומרת העניין, ובוודאי שנתניהו מבין,
    ואף מדגיש זאת שוב ושוב: "אנחנו נמצאים באיום קיומי".
    ואילו הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.
    לכן חשוב לנסח את הדברים בהתאם: "אירן מגיעה במטרה להשמיד את העם היהודי"
    כשהניסוח מדויק אז דבר ראשון היינו נאמנים לאמת, השופר של האמת הוא שופר
    שמצליח להשמיע את קולו בעולם.
    והלוואי ונזכה ביום תרועה זה לשמוע את התקיעה הגדולה.
    • תודה
    Reactions: תמרוז, מיהי, לוטם ומשתמש 1 נוסף4 //
    0 תגובות
  • 375
    • כ
    שיתוף - לביקורת כל הסימנים מראים ש...
  • כותב השורות //
    • סימנא מילתא היא.png
    סימנא מילתא היא.png
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אחת כזאתי;), ח.ד. וחלק, לוטם ועוד 10 משתמשים13 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הלוחשת לתווים
    הלוחשת לתווים
    צריך להבין בפרוג 😊 לא בגרפיקה..
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת חבר, אתה אף פעם לא חסר... מעשה שהיה (!), ומוסר השכל.
  • אקסטרה היפראקטיבי //
    • אשמח לביקורת כתובה, אבל גם אימוג'י זה בסדר.
    ההבדל הוא שבכתב אפשר לשלב הפכים, באימוג'י הכל או שכוייח, או כועס.


    יום שישי, 11:23 בבוקר.
    על יד תחנת הרקל"ה יפה נוף, ירושלים.
    הרמזור ירוק, ואני לא ממהר לשום מקום, ממש לא.
    אבל אני ספורטאי אחרי הכל, ויש פה הזדמנות לריצה קצרה, (ספרינט בלע''ז) אז יצאתי לדרך.
    שחור, לבן, שחור, חולף לי על הזברה האספלטית, ממהר אל הצד השני.
    אבל אז, קפיצה לא מוצלחת, על גדר קטנה ומאתגרת, ובמקום לתחנה מרכזית בואכה בני ברק, אני ממשיך עם הרכבת, לתחנת מאוחדת, הידועה בשמה, "הטורים".
    כל תוכניות הפורים שלי, השתנו באחת, עם שבר ברגל, וקביים מיד שרה.
    אין לאסוף לת"ת, אין לטייל אצל רבנים, רק לשכב במיטה, ולרקום מאמרים. (מה שבכל מקרה הייתי עושה)


    עכשיו, שאלת השאלות, למה לכל הרוחות, אני טורח לספר לכם על הפורים הדפוק שהיה לי, למה זה טוב?
    וחוץ מזה, בדרך כלל אני טוב בלהמציא סיפורים, לא בלספר על עצמי בפומבי.

    כי אז, כשחזרתי לישיבה על זוג קביים, לא מוכן לוותר על שבת זכור בישיבה, גם אם במיטה, גיליתי דבר מעניין.
    החברים שלי התחלקו לשלוש.
    היו את אלה שישר יצאו מגדר חברים, כשגילו שהם צריכים אולי לעזור, עליהם אני לא מדבר בכלל.
    אבל אז, היו את הקלאסי, רובם של החברים, אלה שאני, אודה ואבוש, לכאורה הייתי נמנה עליהם, שעבדו לפי הספר.
    הם שאלו אם צריך עזרה, עזרו אם ביקשתי, ואם ביקשתי יותר מדי, הם יצאו מזה בדיוק כמו הספר, הם בדיוק מיהרו לאנשהו, או שלא ידעו איך עושים את זה, ממש ממש סליחה.

    ואז, אז היה החלק השני, אנשים ממש טובים שחיפשו איך לעזור.
    החל מההוא שהציע להחליף לחדר שלו בקומת הכניסה, (5 קומות עם קביים, בכל זאת). והחבר חדר שהחליף את המיטה, (אי אפשר לעלות סולם עם קביים).
    היה את האברך הנפלא, שרק ביקשתי ממנו טרמפ לירושלים, וממש נתן שירות V.I.P, כאילו שילמו לו על זה.
    ואת הבחור שהסכים להסיע אותי בין בתי רבנים, כדי שלא אהיה כל הפורים במיטה.
    ולכל אחד ואחד מהם, מגיע ישר כוח עצום.

    אבל בכל זאת, בשני אלו, משהו חסר.
    היו את אלו, שפעלו לפי הספר, נפלא.
    היו את אלו שהיו נהדרים, ועזרו מכל הלב. אבל עדיין, זה התחיל כשביקשתי, או רמזתי. הם לא פעלו לפי הספר ותו לא. הם גילו שבספר שלהם יש תוכן נפלא בהרבה.

    אבל אז, הגיע הסוג השלישי, הנדיר.
    כמה נדיר? בחור אחד, אחד בלבד.
    הוא אפילו לא מהשיעור שלי, בפער של 3 שנים.
    והוא בכלל לא אמור להיות שם, בפנימייה של המבוגרים.
    ולא, לא ביקשתי ממנו, אפילו לא בצחוק.
    אבל זה לא מנע ממנו להיות שם בשבת בבוקר, (5 קומות, כבר אמרנו?) עם כוס של מיץ ענבים לקידוש. כי אולי אני צריך.
    ולחזור במוצאי שבת, כי אולי, רק אולי, אני צריך עזרה לרדת למגילה. הרי לא אמרתי לו שלא.
    ושוב בפורים בבוקר, הוא היה שם, שוב פעם מגילה, וזה שהסתדרתי פעמיים לבד, והוא היה מיותר? אז מה, אולי הפעם אני כן צריך עזרה...

    הוא לא עשה את זה, כי באיזה ספר מצפון זה כתוב, וגם לא בחוקי הנימוס של אף שושלת כבודה.
    הוא לא הרגיש חייב אפילו, יש לי עוד 5 חברי חדר, כפול 7 חדרים בקומה.
    אבל הוא חבר, חבר אמיתי, מהסוג שכל אחד מאחל לעצמו.
    ולא עניין אותו אם הוא חייב, צריך או אמור.
    אם יש סיכוי, קלוש אפילו, שאני תקוע, והוא יוכל לעזור, אז הוא שם, עוזר בכל כוחו.

    ולמה אני כותב את זה? כדי להודות לו? כדי לומר לכם להיות כמותן?
    ממש לא. אני אפילו לא מוכן להתחייב שאני אהיה כמותו. (30% מקסימום)

    אני רוצה לפנות לכל אותם אלו, בודדים ומיוחדים, שתמיד עסוקים בלחשוב על השני.
    הם עוזרים, ונותנים, ולפעמים מרגישים שאף אחד לא מעריך, לא מוקיר, ולא שם לב.
    ואני רוצה לצעוק, כאן בבמה הזאת, שזה לא נכון, ולא יכול להיות נכון.

    אז כן, לא תמיד תקבלו את הפרחים, או האיירפודס מקס שבניתם עליהם, והחיים הם לא סיפור, גם לא סיפור מהחיים.
    אבל מה שעשיתם, גם אם המקבל היה כאוב, או מופתע, או מוטרד מכדי להגיב, יצרו רושם. גם למעלה, וגם בליבו של המקבל.
    ואם ידעתם להיות חברים אמיתים, לא רק בשביל הספר, זה ידע לחזור אליכם, עשרת מונים.

    אני רוצה גם לקרוא לכל אותם מקבלים, שגילו בשעתם הקשה, מי החבר האמיתי שלהם, והבטיחו בליבם להחזיר.
    ואז, חזרה השגרה, והדבר נשכח מכל לב.
    אף פעם לא מאוחר, ואם גיליתם חבר ששווה להשקיע בו, אל תתנו לשגרה לקחת לכם את זה, תתנו חזרה, כי במקרה כזה, לתת זה לקבל, ובגדול!!!!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: rrrrrrrrrrrrrr, ניק 139167, ~yg~ ועוד 95 משתמשים98 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חני טולדו
    אמאלה, מדהים. מה שמהמם פה, זה ששומעים את הצעקה שלך מבין השורות, אל תוך האותיות. מעורר, ונותן...
  • 1K
    • פרפרזה
    שיתוף - לביקורת 056-294524
  • פרפרזה //
    • באתי לעולם אצל שבט קטן בעומק יער עבות. מימיי הראשונים הרגשתי שהמשפחה שלי שונה מיתר בני השבט. בעוד שרוב אנשי השבט כיסו את גופם בקצת עלים ועורות, הוריי - ובמיוחד אמי - עטפו את עצמם מכף רגל ועד ראש.

    בכל יום, עם זריחת השמש, אבי הצטרף ללוחמי השבט במסע הציד. אך בשונה משאר השבט שאכלו כל חיה שנקרתה בדרכם, הוריי טעמו רק מבשר חיות מסוימות, וגם זאת רק לאחר שאבי הרג אותן בדרך מיוחדת.

    בני השבט ראו בנו חלק מהם, אך בשל מנהגינו המוזרים הם שמרו ממנו מרחק. כשהשמש נטתה לשקוע, לאחר שכל בני השבט גמרו את הארוחה המשותפת, אמי לימדה אותי קולות שרק ההורים שלי הבינו. היא סיפרה לי שהם הגיעו ממקום רחוק מעבר ליער ולנהרות, שהם מאמינים באיש קדוש בשם מוחמד, וכמוהם יש המוני אנשים שמאמינים בו.

    היא לימדה אותי את דרכי האיש הקדוש, ביניהן את הימים הקדושים שבהם לא אוכלים ולא שותים. אמי הראתה לי סימנים מיוחדים, ואמרה שיום אחד אוכל להשתמש בהם כדי לדבר באמצעות הקולות שהיא לימדה אותי עם אחי הגדול, מוחמד, שקרוי על שם אותו איש ונשאר במקום ממנו הם באו.

    בעיניים עצובות אמי סיפרה לי על אומץ ליבו של מוחמד ועל הסכנות שעמד בפניהן למען האיש הקדוש. היא לא ידעה מה קרה לו אחרי שאנשים רעים תפסו אותו והרחיקו אותנו לכאן כיוון שחשבו עליו שהוא איש רע.

    כשכוחם של הוריי אזל והם כמעט מתו, אמי ביקשה שאמצא כלי קסום שמסומנים עליו הסימנים המיוחדים, אסמן עליו את הסימנים 056-294524 ואז אוכל לדבר בשפה הסודית שהיא לימדה אותי כדי לגלות מה עלה בגורלו של מוחמד. שמרתי את דבריה בליבי כמו אוצר יקר.

    יום אחד, ראינו חיה ענקית מתקרבת אלינו מבעד לעצים. לוחמי השבט התכוננו למלחמה. הם לקחו בידיהם את האבנים המחודדות ואת מקלות העץ וטיפסו על העצים כדי להרוג את החיה המפחידה. להפתעתנו הרבה, החיה לפתע נעצרה ויצאו ממנה אנשים שנראו ממש דומים לנו. הם חילקו לנו מתנות מוזרות – פירות מתוקים שנדבקו לשיניים ומקלות קסם שאפשר להדליק איתן אש.

    לאחר כמה דקות האנשים הוציאו מירכיהם אבנים קטנות ושטוחות הביטו בהן וחייכו בעליצות. הסתכלנו עליהם וניסינו להבין מה מעשיהם. לאחר זמן הבנתי שאלו הם הכלים הקסומים שאמי דיברה עליהם. מיד נזכרתי במה שהיא אמרה לי לפני מותה וביקשתי להחזיק באחת האבנים הקסומות.

    שמחתי מאוד שסוף סוף אוכל לגלות מה עלה בגורלו של אחי הגדול. העזתי אפילו לדמיין שאולי יום אחד הוא אני אראה אותו יוצא מהחיה המפחידה הזו.

    אחד האנשים הסביר לי איפה עלי לגעת כדי לסמן את הסימנים שאמי לימדה אותי. הצמדתי את האבן לאוזני ושמעתי מתוכו קולות דומים לאלו שאמי לימדה אותי. מיד אמרתי: "אהלן וסהלן, מוחמד, כיף חאלק?", אבל האיש אמר בזעם: "זה לא מוחמד, זה ישראל! מוחמד היה מחבל שרצח יהודי ובשל כך הוצא להורג וכל משפחתו גורשה לג'ונגל, ביי!"


    @ממשלת ישראל?
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אחמ, רוז גרין, יוסף בן שאול ועוד 25 משתמשים28 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרפרזה
    פרפרזה
    תודה רבה!
  • 1K
    • ד
    שיתוף - לביקורת שפריץ של קלמנטינה. או: אחרי המוות
  • דיני! //
    • זה היה יום רגיל. או, לפחות, הוא התחיל רגיל.
    חזרתי הביתה מהסמינר. היה חם. הדרך כמו תמיד היתה בלתי נסבלת.
    "זה לא ייאמן איך הדרך הזאת ארוכה... הם לא יכולים לעשות איזה אוטובוס? מזגן? הצללה? משהו..." יעל קיטאה לידי. הנהנתי, והוצאתי את הבקבוק. זה היה הדבר האחרון שאותו זכרתי.
    עברנו את הכביש.
    ובום. בחלקיק שנייה ראיתי רכב סגול שועט לכיוונו. לא רואה אותנו. ניסיתי לצעוק. לא הצלחתי. הרגשתי כאילו גוש שחור ממלא לי את הגרון, חוסם לי את הראייה. חונק אותי.
    ה', אני עדיין צעירה. לא רוצה למותתתתת
    וזהו. שקט.
    ורגע אחר כך רעש. צעקות. סירנות.
    שכבתי על הכביש במרכז. משום מה, הייתי רגועה לחלוטין, כאלו כל הטררם שמסביב לא נוגע אליי.
    עצמתי עינים. כוחות שחורים משכו אותי ללמעלה. מישהו צעק למטה.
    מישהו נלחם עליי, על החיים שלי.
    זה כנראה הרגעים האחרונים שלי.
    לאט לאט הנשמה שלי עזבה את הגוף, עולה ללמעלה.
    הראש שלי ריק. חלול.
    אני מתה?
    המחשבה הראשונה היא על ההורים שלי. המשפחה שלי. לא אמרתי להם שלום, הם לא ידעו שאני הולכת.
    השנייה היתה על רות. לא ביקשנו סליחה אחת מהשניה. מסכנה, היא בטח תהיה מלאת יסורי מצפון. אולי היא תעלה לקבר שלי, עם מנין אנשים.
    אוי איזה בושות.
    מי יירש את הבגדים שלי? והתכשיטים? והנעליים?
    בעצם, מה זה משנה.
    אני עבר לא חיה. זה לא אמור לענין אותי.
    משום מה, וזה קצת מביך אותי, זה כן.
    אוף.
    כנראה המוות לא משנה תכונות אופי בסיסיות.
    מישהו מוביל אותי לאיזה מקום ענק.
    אני מנסה לראות את הקצה שלו, לא מצליחה.
    אור בהיר מציף את האולם. מושיבים אותי על כיסא מוגבה, באמצע.
    מצד אחד יש במה לבנה. עומד עליה מישהו, שנראה כמו מלאך.
    זה כנראה באמת מלאך.
    'סנגור'.
    מהצד השני עומדת דמות שחורה. אני מעדיפה לא להסתכל עליה. הקטגור, כנראה.
    ברררר.
    הכיסא של השופט ריק.
    מה זה?
    מה הולך פה?
    "בית דין של מעלה". מכריז קול, שאני לא מצליחה לגלות מה המקור שלו.
    פחד עמום ממלא אותי.
    אמהלה. אני פוחדת. פוחדת. פוחדת מעבר לכל גבול הגיוני.
    אני רואה קבוצות קבוצות של מלאכים רצים.
    שקט מוחלט.
    הם סוחבים משהו, אני קולטת.
    מאנשהו יורד מסך, ותמונות רצות עליו.
    אני תינוקת. ילדה בת 3. ובגן חובה. הבית ספר חולף לי מול העינים. התיכון.
    כל מעשה שעשיתי.
    הכל מתועד.
    אני מנסה לעצום עינים.
    לא מצליחה. משהו מונע ממני.
    אני ממשיכה להסתכל.
    הסרט נעצר. מישהו משחק שם בקבצים. בוחר כעת קובץ אחד.
    הגרון שלי יבש לחלוטין, והסרט מתחיל.
    זה היה היום בבוקר.
    אני נראית שם, לבושה ומתוקתקת כרגיל. הצוארון מגוהץ.
    נו, בטח מגוהץ. בגללו הפסדתי את ההסעה, ואיחרתי היום בבוקר.
    אני רואה את עצמי פותחת סידור.
    בוהה בו. ממלמלת משהו שאני לא מצליחה להבין.
    מדפדפת.
    נעמדת לשמונה עשרה.
    כורעת, משתחוה.
    אני מצליחה גם לקרוא את המחשבות שלי. ענן לבן מרחף סביבי.
    --מתי יקנו לי משקפיים חדשות--- אני צריכה ללכת למלחה-- למה יעל מסתודדת עם גילי בקצה הכיתה
    --לא עשיתי שעורי בית היוםם שמע קולנו---
    אני רוצה שהאדמה תבלע אותי.
    השם. אני רוצה למות.
    בעצם זה מאוחר מידי.
    אני כבר מתה.
    דייי.
    אני לא יכולה לשאת את הבושה.
    המסך נכבה, והקול ההוא שוב נשמע.
    "ראינו אפוא את המעשה אשר נעשה ע"י הנאשמת היום בבוקר. נשמע כעת את הקטגור והסנגור".
    הקול מרעיד ברחבי האולם הענק. אין איך לפספס אותו.
    אני מתכוצת על הכיסא.
    מתביישת.
    הסנגור מתחיל.
    "ברשות בית הדין של מעלה, אני רוצה להתחיל. אני מבקש ממכם, דיינים יקרים, לא לשפוט על פי מעשה בודד.
    תראו את הילדה הזו, ילדה נפלאה. כל כך משתדלת. נכון, קשה לה. היא לפעמים נופלת.
    אבל תראו את כל הפעמים בהם היא כן ניסתה.
    תראו, היא כן התפללה, למרות שלא התחשק לה.
    היא כן כיוונה קצת, חלק מהזמן. השפתים שלה מלמלו.
    ובכלל, לפני התפילה היא נתנה צדקה---"
    תןך כדי מוקרנות תמונות שממחישות את דבריו.
    אני ממצמצת.
    הקטגור מכחכך בגרונו.
    "לא ולא! הבלים, הכל הבלים. לנאשמת ניתנה הזדמנות יקרה מפז, להיפגש עם המלך. והיא- במקום להגיד תודה ולנצל את ההזדמנות-
    בזבזה, פשוט בזבזה אותה!
    תראו, תראו את החוסר כונה המשווע שלה. זה נראה לכם תפילה?
    זה? ובכלל, תראו כמה פעמים הילדה הזו הבטיחה. רק חבל, היא לא הבטיחה לקיים.
    תראו כמה פעמים היא נופלת, בורחת מהתמודדות. בוחרת ברע במקום בטוב".
    חרדה ממלאת אותי. עוטפת את כולי בשחור מצמית.
    הקול המיסתורי נשמע שוב.
    "נפנה כעת אל השופט, שיכריע בין הצדדים".
    כל העינים הופנו אליי.
    החורתי, אני חושבת.
    מה רוצים ממני?
    אני- השופטת???
    מה הולך פה?
    סרטון נוסף התחיל. אני נראיתי בו, שוב.
    זה היה בהפסקה. מישהי עברה לידי, מקלפת קלמנטינה.
    אני לא סובלת קלמנטינות.
    כל הנוכחים רואים את המחשבה הזאת בסרטון.
    אותה אחת, שלומאלית קצת, משפריצה.
    עליי.
    מיץ של קלמנטינה.
    הנוכחים באולם עוצרים את נשימתם.
    מה תהיה התגובה שלי?
    אני לא נושמת. לא נושמת.
    אמן שבחרתי בטוב.
    הראש שלי ריק מכל תפילה אפשרית. השם.
    אני שותקת בסרטון. שותקת. נושכת שפתיים בגבורה ושותקת.
    מחיאות כפים נשמעות מהכיוון של המלאכים הלבנים.
    אנחה מהכיוון של השחורים.
    אני כמעט בוכה, רק שלא נראה לי שמתים יכולים לבכות.
    ***
    פתחתי עינים.
    מישהו, איזה דמות נעלמת, גחנה עליי.
    "היא התעוררה!"
    "היא חיה!!!"
    אני עוצמת עינים שוב. פותחת אותם. אני- חיה?
    באמת?
    בעולם הזה---
    והכל מתערבל לי בראש, בעולם הזה והעולם הבא, הבושה וההקלה.


    "כל המעביר על מידותיו
    מעבירין לו על כל פשעיו..."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מרדכי ואסתר, מלי :), דו משמעי ועוד 50 משתמשים53 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    אהבתי ממש.
  • 332
    • מ
    שיתוף - לביקורת בוחרת. מחדש.
  • מוז'יניקית //
    • אשמח מאוד להארות והערות!


    תמי
    עוד יום משמים.

    אני מרימה ראש מהשולחן, שולחת מבט חטוף לקלסר וחוזרת לתנוחה הקודמת באנחה כבושה.

    נשאר עוד 4 שיעורים לסוף היום. משום מה שלושת השיעורים הקודמים הרגישו לי נצח. מה יהיה?

    אלול הזה כבד עלי. כ-ב-ד. כל מורה הופכת את השיעור שלה לשיעור יהדות, איכשהו, ועוד מוצאת קשר בין הנושא ביהדות לשיעור שלה.

    עכשיו הוד רוממותה הגב' גרמר לדקדוק נואמת ברגש על מעלת התפילה. בלה- בלה- בלה.

    אל תטיפו לי מוסר. אל תגידו לי מה לעשות. אני יודעת בדיוק מה זה אלול ומה המשמעות של זה. לא צריכה עזרה לחזור בתשובה. אני כבר ילדה גדולה. תנו לי לבחור האם וממי לקבל מוסר.

    אני לא אומר את זה בקול כי אז אקבל מבטים כאלו, חודרים. למען האמת, זה מה שקרה שלשום. רציתי לצעוק: 'הי, חברות, תרגיעו, אז מה אם אני חושבת אחרת ממכם? תרגיעו, לי זה קשה. לכם לא. אז רדו ממני, ומהר'. זה לא קרה. וכבר אף אחד לא מצפה ממני ליותר מדי. עדיף ככה.

    מרימה ראש, מפהקת.

    אני לא אפריע להן להקשיב ולקבל. אבל רק תעזבו אותי. הלב והמוח שלי לא בנויים לשיחות מוסר חסרות הסוף האלו.

    "שמחתי לעורר אתכן, בנות. שנה טובה", מברכת הגברת בלבביות כשנשמע הצלצול, ואני מתמתחת בהקלה. סוף סוף. הפסקה.

    "תמי, 'קפטן', כן?", מוודאות תהילה ושני, ואני מהנהנת בחיוך קל.

    אנחנו יוצאות לחצר הסמינר עם הבנות הקבועות, מתחלקות לקבוצות. אני מובילה את הקבוצה שלי בביטחון, כמו שאני רגילה לעשות.

    "אאוץ'", מתקפלת לתוך עצמי. הכדור פגע בחוזקה בקמיצה, מעקם אותה. כולן מתקבצות סביבי, מתבדחות. זה לא פעם ראשונה שזה קורה, וגם לא פעם אחרונה. לכל אחת זה קרה כבר, וזה רק מגביר את האקשן של המשחק.

    "תמי, אני יוצאת איתך למרפאה. אבל על חשבון שיעור מחשבת ישראל, כן?"

    אני מהנהנת לציבי ומתיישבת בצד לנוח.

    משהו, או יותר נכון מישהו, מזמזם לי באוזן שמאל. מסתובבת, מגלה שהתיישבתי על חלון של כיתה י"ג. הן יושבות שם מרותקות לרבנית שחורת מטפחת ובגדים. לא מעניין.

    "...לבחור מחדש, כל יום" לואט קולה של הרבנית, "בואו ננסה להסתכל במבט מחודש על כל דבר. לתת הזדמנות שנייה. הקב"ה מחכה שנעשה את זה. פעם ניסיתם לחשוב שוב על המילים שכולנו אומרות מגיל שלוש בגן? "כי לא יטוש.. עמו, ונחלתו לא יעזוב", "כי רוצה... בעמו, ונחלתו לא יעזוב" כל מילה היא אוצר. סוכריה מתוקה- מתוקה שה' שולח לנו. גם בתהילים אנחנו יכולות לראות את העניין הזה..."

    איכשהוא אני מוצאת את עצמי מרותקת לקולה החם של הרבנית. ופתאום מוצאת את צמי דבוקה לחלון, צמאה כמו נווד במדבר לשמוע עוד.

    שומעת, ומקבלת, על בחירה מחדש. הזדמנות שנייה. נזכרת בהתפעמות במילים מדהימות שעד היום לא שמתי לב אליהן. מתחברת מהמקום הכי אמיתי שיש.

    ובוחרת,

    לבחור מחדש.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: %תמר%, מ נ, תמר צלמת ועוד 9 משתמשים12 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    זה מהמם ומעורר הזדהות כתוב יפה מאוד תודה על זה, שימחת.
  • 3K
    • א
    שיתוף - לביקורת מת על נסראללה! - הסיפור האמיתי.
  • אוראל סולטן //
    • מה, באמת חשבתם שהוא חוסל איך שדיוחו לכם? תשמעו את הסיפור האמיתי כפי שנחשף מהקלטות צה"ליות (או יותר נכון - נחשף ע"י הGPT החשאי שלי, בעריכתי הנדיבה...):

    ביום קיץ חם במיוחד, נסראללה החליט שהוא רוצה לצאת מהשגרה ולבקר בשוק המקומי. "אני אקנה כמה ירקות, אולי אפילו אגזים עם פירות", חשב לעצמו. כשהוא הגיע לשוק, הוא נחשף למגוון עצום של דוכנים, ולא עמד בפיתוי.

    הוא עבר ליד דוכן של פירות והחל להתמקח עם המוכר. "אני לא מוכן לשלם מחיר כזה על תפוחים! זה נראה לי כמו סיפור זוועה!".

    "אבל זה לא כמו סיפור זוועה - זה באמת סיפור זוועה! רוצה לשמוע מה קרה לי איתם?", השיב המוכר בזעקה.

    "לא", ענה נסראללה, "אין לי זמן לזה, אני צריך לחשוב על טקטיקה כנגד ישראל".

    נסראללה המשיך בדרכו, ולפתע ראה ליצן שמבדר ילדים. הוא התקרב, חושב על טקטיקה צבאית חדשה.

    "ליצן, איך אתה מצליח לגרום לכולם לצחוק?", שאל נסראללה את הליצן.

    "הטריקים שלי פשוטים – אני לוקח את הדברים הכי נוקשים ומציג אותם בצורה מוקצנת והזויה!".

    נסראללה, שחשב על התמונה הגדולה, החליט שיש לו רעיון! הוא לקח כמה בלונים והתחיל להכין דמויות, אבל במקום כלב או חרב, הוא יצר 'טנק בלונים', בתוך הטנק הכניס חומר נפץ, אותו תכנן לזרוק אל עבר ישראל.

    נסראללה שב לביתו בשמחה ובטוב לבב, מחזיק את הבלון בידו, "שמע", אמר לקיר שלידו (מה הוא אשם שכל העוזרים שלו מתו?), "אני הולךך לפוצץ עם הבלון הזה את ישראל, וככה נגמור אותם!".

    ...​

    באותו הזמן, בשוק.

    "הטריק עבד?", שאל א', סוכן מוסד בכיר.

    "כן", ענה לו הסוכן המחופש לליצן, "הכנסתי לו מכשיר איתור בתוך הבלון".

    "תגיד לי", אמר לפתע א' מעברו השני של הקו, "אתה בטוח שזה יעבוד?".

    "כן", ענה לו הליצן, "זה יהיה מבצע פיצוץ".

    ...​

    כעבור מספר שעות, בבונקר של נסראללה.

    "טוב", אמר נסראללה, "בשלוש אני מעיף את הבלון. שלוש, שתיים, אחד...".

    נסראללה שיחרר את הבלון מידו, פיצוץ עז וקולני נשמע.

    חסן נסראללה מת.

    80 טון חומר נפץ גזרו את דינו להתפורר בבונקר לחלקיקים, מתנה טובה לקראת השנה החדשה, כן יאבדו כל אויבך ה'.

    תהא נבלתו צנוחה במי הספונג'ה.

    ועכשיו, באמת (כלומר - לפי האמת שלכם...), איך אתם חושבים שנסראללה חוסל?
    • חחח
    • תודה
    Reactions: אהרן 1, כפיל, י"ג מידות ועוד 40 משתמשים43 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    התקשרתי לגבי מהשב"כ, הוא טוען שהוא עסוק במבצע להצלת החבורה שנתקעה בתוך ביפר ענקי שהוא בעצם פצצת...
  • 4K
    • ה
    שיתוף - לביקורת ילדה של אמונה/סודות מן החדר
  • הודיה לוי. //
    • בס"ד


    בסוף מצאתי את עצמי ביונדאי הקטנה, משקיפה מבעד לחלון על המקום שהיה לי פעם בית.
    מישהו נכנס לחדר, מישהו יצא. האור נדלק ונכבה. מישהו אחר עבר מסלון למטבח. ראיתי רק צללים. דמויות חולפות. שותקות. ואין מילים.

    מטרים ספורים הפרידו ביננו. לא דוממתי מנוע. הגעתי רק להביט, להיזכר.

    מול שמיכת הקטיפה שעיטרה את השמים, מול הדממה והכוכבים, הכל היכה בי. לא הצלחתי להכיל את הרעש של השקט.

    ברגע אחד צפו מולי כל האדים של הזיכרונות. התגעגעתי לריח של החביתה במטבח. לרעש בסלון. לאוויר במרפסת.
    אפילו למריבות התגעגעתי. זוכרת את הכדור שנתנאל היה מכדרר במסדרון, הייתי יוצאת מהחדר וצועקת לו: 'יאמעצבן! תפסיק כבר לחפור!! אני לומדת למבחן', ואיך הוא היה תופס את הבטן, צוחק. קורא לי חנונית ועצבנית.

    מתגעגעת למריבות עם רחלי, איך הייתי לוקחת לה את המסרק בכל בוקר, ואיך הייתה צועקת לי 'גנבה'. גם אני הייתי צוחקת, מתקנת: "אומרים גנבת".

    עכשיו הכל הפך לאבק זיכרון. אני עדיין כאן. ברכב.

    זוכרת שכעסתי על אבא, אמרתי שהוא לא מתנהג כמו האיש שהוליד אותי. לא דיברנו כמעט שבוע. אבל אני זוכרת את הלילה ההוא, בחורף. השמיכה גלשה אל הרצפה. והוא הרים, כיסה. בזווית העין הבחנתי בו. מייצב את הפינות, מוודא שלא קר לי מדי. זוכרת גם את השיחה ההיא בקיץ, יום אחרי שהמורה תרצה רבינסקי השהתה אותי ליומיים. אבא כעס, אמר שאני חייבת לשים לעצמי גבולות. אחרת ארד לטמיון. גם אני כעסתי. טמיון הייתה מילה שלא אהבתי. רק אחר כך שמעתי את הקול שלו עולה מהמרפסת: 'היא ילדה מדהימה, הבת שלי. אין שום הצדקה שתשאר בבית. אפילו לא ליומיים'. זוכרת שנשרה לי דמעה מהעין כשהבנתי: אבא שלי הוא אבא של מאחורי הקלעים. מכסה בשמיכה רק אחרי שכולם ישנים. מראה פנים קשוחות ומלטף רק כשלא רואים.

    המים שזרמו בנהר מאז כמעט ומחקו גם את הזכרונות. הכעסים הקטנים היו שייכים לימים שעוד הייתי ילדה טובה. קצת מזגזגת ימין ושמאל. אבל עדיין בת. אחות. חלק בלתי נפרד ממשפחה.

    הכל התפוצץ אחרי המכשיר ההוא שקניתי. זה שבבית שלנו היה אסור אפילו לומר את השם שלו. זוכרת את הפטיש על השיש, את היד שאחזה בו. ראיתי את המסך מתפוצץ מול עיני ולא התרגשתי. לעגתי לכם: 'מחר אני קונה מכשיר חדש'. ואתם כעסתם. גם אני. וכולנו הבנו שהמציאות הזו לא יכולה להימשך. איילה הייתה קטנה מדי, כלי טהור שפחדתם שאטמא.

    אז אני כאן עכשיו. ברכב. לוחשת תפילה לשמים. הדמעות יורדות על פני, חולפות על שפתי וגרוני. זוכרת שאמרתם לי פעם למה את מתפללת. ואיך. אבל אני לא ויתרתי על הזכות הזו, לא אוותר עליה לעולם. אלול הגיע, לא רציתי לחפש אריה בשדות. רציתי למצוא אבא. ומלך. לדעת שימינו פשוטה לקבל שבים. רציתי להאמין שיום אחד, אם אחזור, אדע שכל השנים הללו היה מי שחיכה לי בבית.

    ***
    אשמח לביקורת
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: עוד משהי, CynicalExplorer, (אויבער) חוכם ועוד 65 משתמשים68 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הודיה לוי.
    תודה: ) האמת שזה בהחלט היה יכול להיות אופציה לסוף. סוף עצוב הייתי אומרת.
  • 520
    • כ
    שיתוף - לביקורת לחזור בשאלה... [ו/או 'דיבורים של תשובה!']
  • כותב השורות //
    • דיבורים של תשובה /י.מ.י.

    מן החסדים העצומים שנתן לנו הבורא
    ומן הטובות הגדולות שהיטיב עמנו ה' יתברך
    היא האפשרות לתקן את מה שקלקלנו
    לכפר ולמחוק מעשים שנעשו באונס בשוגג ואפילו במזיד
    אותו פתח שפתוח בפני כל נברא, ודרכו אפשר בכל זמן ובכל מצב לחזור אל ה'
    מה שנקרא 'לחזור בתשובה'.

    המונח 'לחזור בתשובה' הוא לא ממש ברור
    'לשוב אל ה'' נשמע קצת יותר מדויק

    כך גם זה נאמר בתורה:
    'ושבת עד ה' א-להיך'
    'ואתה תשוב ושמעת בקול ה''
    'לכו ונשובה אל ה''
    'השיבנו ה' אליך ונשובה'
    ועדיין – 'פוק חזי מאי עמא דבר'
    המונח שהתקבל על הלשון הוא 'חזרה בתשובה!'

    ננסה להשתמש במונח הזה כדי להתבונן דרכו על התהליך שעובר אדם בדרכו אל ה'תשובה'.

    כולם מדברים על ה'תשובה'...
    אבל אף אחד לא מדבר על השאלה!

    כולם עסוקים ב – 'מה זה 'תשובה'?' ו'איך חוזרים בתשובה?'
    ו'מה קורה אם חלילה לא מנצלים את הזמן המסוגל לתשובה...'
    ה'תשובה' ממלאת את חלל החדר
    ה'תשובה' תופסת את כל המרחב
    ומה עם ה'שאלה'?
    השאלה כאילו לא קיימת...

    בעולם, 'תשובה' באה כמענה ל'שאלה'
    יש הרבה ספרי שו"ת בארון הספרים היהודים שיכולים להוכיח זאת...
    באף אחד מהן אין תשובה שמתחילה בתשובה!
    זה תמיד מתחיל בשואל ששאל... ובתשובה שהשיב לו הרב
    לפעמים גם השואל מתעורר לתשובה מעצמו לאחר עיון ולימוד מחדש של הדיון
    אך תמיד המבנה הלוגי יהיה שאלה שמובילה לתשובה!

    גם ל'לומדים' מתחילים... מסבירים שכשלומדים תוס' –
    צריכים לפעמים לחפש את 'השאלה הסמויה'... שמתחבאת מתחת לפירוש שמציע תוס' בסוגייא.

    במפגש עם 'בעל תשובה' שמספר את סיפורו האישי - את דרכו אל עולם המצוות
    יש תמיד שלב בסיפור בו מתחילה התפנית בעלילה
    ה'בעל תשובה' בטח גם יתרגש כשהוא יגיד את המשפט הבא:
    'ברגע הזה... שאלתי את עצמי בשביל מה אני חי???'
    'למה באתי לעולם?' 'אולי באמת יש אלוקים?' 'האם חייתי עד היום בשקר?'

    זו תמיד תהיה שאלה שגוררת עוד שאלה שגוררת עוד שאלה...
    עד שיהיו מספיק סימני שאלה, תהיות וחיבוטי נפש, שיגרמו למיודענו לעשות את הצעד הנכון לעולמה של תשובה.

    אכן כן!
    השאלה היא זו המביאה לידי תשובה!

    אז לפני שנחזור בתשובה אולי כדאי וצריך לחזור בשאלה?!

    אולי לפני שנעבוד על קיום מצוות תשובה
    כדאי לחזור רגע לשאלות שמסתתרות מתחת לרצון שלנו לעשות 'תשובה'?!
    האם בכלל ידענו על קיומן של אותן שאלות?

    הגיע הזמן לחשוף את 'השאלות הסמויות'
    ולדרוש איתן את התשובה!
    כי אי אפשר ואין דרך לעשות תשובה בלי לעורר קודם את השאלות הנכונות!

    המשל המפורסם של השערי תשובה מתאר מעשה מטופש של אסיר בבית הסוהר
    שראה חתירה חתורה לפניו שממנה ברחו כל האסירים
    אך הוא נשאר בבית הסוהר ולא ברח אל החופש
    בתגובה, שר בית הסוהר היכה אותו במטהו ואמר לו:
    'קשה יום! הלוא המחתרת חתורה לפניך, ואיך לא מיהרת הימלט על נפשך'...

    אדם הגון וישר המקפיד על ציות לחוקי מדינתו לא ממש מבין את הבעיה
    האם מצופה מאזרח לברוח מגזר הדין שנפסק עליו על פי דין?

    ובכלל האם המשל דומה לנמשל?
    במשל - לברוח מבית הסוהר הוא מעשה של מרידה במלכות
    בנמשל - לעשות תשובה זה קיום של מצווה מהתורה
    אין הנידון דומה לראייה!

    התבוננות קלה במידת הדין, לא מעלה את האפשרות של תשובה!
    המשוואה היא ברורה –
    חטאת – קילקלת! שברת – שילמת!

    'שאלו לחכמה, חוטא, מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה!'
    שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'הנפש החוטאת היא תמות!'
    שאלו לתורה חוטא מהו עונשו? אמרה 'יביא קרבן ויתכפר!'
    כלומר! החכמה, הנבואה, והתורה, בצד של אותו אדם שבחר שלא לברוח מבית הסוהר
    כולם מבינים שעל פי הסדר והחוק המקובל אין לו תקנה אלא להישאר שם ולשלם את חובו לחברה...

    ובכל זאת יש עליו טענה...

    כי יש עוד אחד שאותו אפשר לשאול את אותה שאלה
    וסוף סוף לקבל – תשובה!

    'שאלו לקודשא בריך הוא - חוטא מהו עונשו?
    אמר להן - יעשה תשובה ויתכפר לו!'

    הקב"ה ברוב רחמיו חתר חתירה, דרכה כל אדם יכול לחזור אליו
    אין מקום ממנו אי אפשר לחזור אל ה'
    אין שאלה שאין עליה – תשובה!

    כשהאדם רחוק מה', אסור בכבלי היצר, זרוק במעמקי בור
    כשאדם מוגדר כ'חוטא' או 'רשע'
    ישנם שתי ברירות!
    או להתייאש ולהשלים עם המצב! או להרגיש לא בנוח ולקוות לשנות את המציאות!

    הטענה העיקרית על אותו קשה יום שבחר להישאר בבית הסוהר
    היא גילוי חוסר הרצון שלו לצאת מבית הסוהר
    אדם שבוחר להישאר בין כותלי בית הסוהר הוא מעיד על כך שהוא מרגיש בנוח להיות מאחורי סורג ובריח
    הוא לא מרגיש שם כל כך מסכן
    טוב לו שם
    הוא מרגיש שזה המקום שלו!
    אדם כזה חוטא בכפלים
    הוא גם עבר על החוק וגם לא רואה בעונש את העונש.

    לשאול, זה גם לבקש ולרצות - 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש'

    אדם שחטא ומתרחק מה' - הוא לא במצב טוב!
    הוא אמור לשאול את עצמו –
    האם אני חי נכון?
    האם אני רוצה להישאר במקום שלי?
    האם אני מרגיש בנוח עם איך שהוא מתנהג?
    האם לא כדאי לי להשתנות?
    האם עבדתי על עצמי כדי להיות יותר טוב?
    האם אני באמת קרוב אל ה'?
    האם מה שמעסיק אותי זה 'כבוד שמים' או 'כבוד עצמי'?

    עוד ועוד שאלות, עוד ועוד תהיות
    יביאו את האדם אל הפתרון
    אל התשובה!

    אדם שמתבונן במצב שלו, יכול להרגיש את המרחק בינו לבין הקב"ה
    ו'לשאול' ממעמקי בור הגלות שבו הוא שרוי -
    'למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים?'
    ובתוך כדי דיבור לענות את התשובה -
    'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם'.

    אם אדם לא שואל את השאלות הללו בזמן מפי עצמו...
    הוא עלול חלילה לשמוע אותם מפי אחרים...

    'ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?
    ואמרו - על אשר עזבו את ברית ה'...'

    גם לשאלה הזו התשובה תהיה -
    'ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו...' 'ואתה תשוב ושמעת בקול ה' א-להיך...'

    אין שאלה שאין עליה תשובה!
    התשובה לכל השאלות באשר הן היא – הקב"ה בכבודו ובעצמו!

    כשאדם מרגיש בקושי מסוים, או נתון במצב סבוך, ולא יודע מה לעשות ואיך לעשות?
    תמיד תמיד הצעד הנכון יהיה - לשוב אל ה'!
    להתקרב אל הבורא, לחשוף בפניו את הרצון האמיתי החבוי בנו -
    את הכמיהה להיות עובד ה' באמת!

    כדי לקבל תשובה אמיתית! שלימה! שתתקבל ברצון!
    צריך לא לפחד לשאול את עצמנו את השאלות הקשות!

    אל דאגה!
    הקב"ה כבר מחכה לנו עם ה'תשובה'...

    וה'תשובה' שלו היא כנראה התשובה היחידה על כל השאלות!​
    • תודה
    • שכוייח!
    • כועס
    Reactions: אנד & דינו, גשם יורד, סבתא חביבה ועוד 10 משתמשים13 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    ועדיין בלשון הקודש קשה להתעלם מביטויים בעלי שורש דומה וודאי בעניינינו ש'תשובה לשאלה' היא במידת...
  • 370
    • ח
    שיתוף - לביקורת תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    תוך כדי הכנת אוכל לחג, ושימוש בסימנים האהובים עלינו מקדמת דנא,

    כמו אמא יהודיה טובה אני מבקשת.

    מכינה קראמבל תמרים, ריבונו של עולם שייתמו שונאינו.

    והשנה התחושות חזקות יותר מתמיד, ש-י-ת-מ-ו-!

    אנא ה', שלא יישאר מאויבינו שריד ופליט.

    את כל הרשעים הקמים על עמך ישראל, בניך, אהובך, תשמיד.

    חשבתי על כך שכתוב: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי,

    מתרגם אונקולוס "בצלותי ובעותי"

    "צלותי" זוהי התפילה שנקראת חרב ואילו "בעותי" זו הבקשה שנקראת קשת.

    יש לנו את היכולת להתפלל, יש לנו את האפשרות לבקש, התפילה שלנו היא כמו חרב, והבקשה שלנו היא כמו חץ.

    כשאנו נמצאים בתקופה כל כך מורכבת בה האויבים שלנו קמים עלינו לכלותינו, אין כוחנו אלא בפינו.

    הפה שלנו הוא השורש של כל הפעולות.

    הבקשות שלנו הם הקשת שלנו, התפילה שלנו הינה חרב.

    כאשר צריך להרים את חרב המלחמה, בזמן כה גורלי הסימנים שלנו, מסמלים לנו יותר מכל, תפילה.

    תוך כדי הכנת הסימנים עולה מאליה תפילה,

    ריבונו של עולם בבקשה, את כל הקמים עליך, ועל עמך ישראל תשמיד, תבוא לטהר אותנו ואת העולם כולו.

    ריבונו של עולם, תודה על כך שכבר השמדת הרבה מאוד רשע, תודה על הכוח של הצדיקים שמגינים בעדינו אף הם בחרבם ובקשתם.

    אנא ממך תן לנו את הזכות להתפלל להתחנן ולבקש "וכל הרשעה כרגע תאבד".

    מכינה דובשניות ומבקשת:

    ולעמך ישראל, תמתיק, תמתיק תמתיק.

    ותקום ותיכון מלכותך בעולמך.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: גאווהסקריפט, אוראל סולטן, מחוברת לעצמי ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    ב"ה, על חיסול נסאראללה. בתפילה שתמשיך עלינו טוהר וקדושה.
  • 713
    • ח
    שיתוף - לביקורת חרדות, חרדות.
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    הנסארללה הזה, שמעתי קטעים מנאומו, טוב לא בדיוק שמעתי, גונב לאוזני, הרי שאם במחבל עסקינן הרי כל המתקשר אליו יגיע ממקור גנוב.

    אחד הקטעים שלו היה ללגלג עלי, בפרט.

    "אתם עם רגל ורבע באוויר" מחכים למתקפה".

    זו אחת המטרות שלו, מצהיר נסארללה בצנעה, הרי יש לו בנק מטרות וחברים שמוכנים ליישם אותם, אז אחת המטרות הצנועות של הארכי, הזה, זו מטרה פסיכולוגית.

    הו, איך אני אוהבת פסיכולוגיה, זאת אומרת אוהבת להבין איך דברים עובדים בנושאי רגשות, לא אוהבת כשאנשים מנסים אותם עלי.

    אז ככה, בהתחלה לקחתי את המתקפה ברצינות, לא פשוט להניף את דגל הנקמה מעל מסגד ג’מרכאן בעיר קום באיראן.

    כשיש איומים על מתקפה משולבת, עדיף לא להאריך.

    אז חיכיתי.

    וחוץ מזה שחיכיתי, אז שמנו בממ"ד עוד שתי מזרונים, והקטנים הצטופפו להם יחד, לשינה, כדי שאם חלילה וחס תהיה אזעקה בלילה, אז לא נצטרך להעיר אותם, להרים אותם, שזה קצת מלחיץ, כי הם שוקלים בכל זאת.

    אז ישנו ככה כמה לילות, עד שראינו שהמתקפה מתבוששת לה מלבוא ואז החזרנו את המזרונים לטובת שטיפה, ולטובת קצת מרחב בחדר.

    חוץ מהעברת המזרונים אז גם סידרתי את החדר, זאת אומרת, בחדר יש שתי סלסלות של כביסה, והר ועד בכלל.

    אז הקפדתי לקפל את כל הכביסה, כדי שיהיה נעים בעת האזעקה ולא צפוף.

    חוץ מזה, עשינו קניות, אם כל שבוע אנחנו עורכים קניה באלף שקל, נניח, אל תיקחו את המילה שלי במדויק, הדגשתי, נניח.

    אז נניח שקניתי באלף חמש מאות רק כדי למלא את הבית.

    מילוי הבית זוהי אסטרטגיה בפני עצמה, בתקופת הקורונה מילאתי את הבית בקטניות, בשלב מסוים אכלנו את הקטניות כדי לחלץ אותם מגזר דין של אבדון.

    הפעם החלטתי, לקנות שק אורז, גם נשמר, גם אפשר לחלק, אם יבואו השכנים, אפשר לתת להם כמה כוסות אורז, וככה יהיה מספיק לכולם עד שתהיה שוב אפשרות לקנות אוכל במכולת.

    האמת, שהמתקפה היתה רק תירוץ להוצאות החופש הגדול, כולם בבית והמשך המשוואה כולם רעבים והתוצאה כולם אוכלים.

    אז היתה סיבה והיה גם תירוץ, אבל במשפחות כמו שלנו, כמה שתקנה יחזיק לך גג שבוע.

    נו פרובלם, הבית מתרוקן קונים שוב וחוזר חלילה.

    מחכים, ומחכים לאזעקה, ואין קול ואין עונה.

    בינתיים האוכל מתחסל כדרכו בקודש.

    איך אמר החסן הזה, נשאיר אתכם עם רגל ורבע באוויר.

    אז תקשיב חסן, החלטתי שהאיומים שלך לא מדברים אלי.

    אם כל ההערכות לאחר חצות י' באב, החלטנו לעשות צבע בבית, ושחסן יקפוץ.

    הגענו לממ"ד הזזנו מיטות, שטפנו מתחתן, הרטבנו את הקיר בצבע טרי, זה הזמן לא?

    ואז באחת, פתאום נזכרתי בו, אני רגל ורבע באוויר, מה אני עושה אם יש עכשיו אזעקה?

    אין מקום לדרוך.

    הצבע צריך להתייבש, ולא עוד, שחמש מכונות המתינו בנחת וסבלנות ראויה לציון לקיפולן, בחדר ממ"ד, חחח... חסן.

    בטח אתה יושב וצוחק איך הפסיכולוגיה שלך עובדת, והיהודים לא יכולים לצבוע את הבית שלהם, ולארגן אותו, וכשמי יודע בכלל, אחרי טיל בליסטי מה יישאר.

    אז הנה אני כאן להגיד לך, שהספקנו שוב פעם לקפל את כל הכביסה, הסיוד כבר התייבש, החדר שטוף, מילאנו שוב את הבית ברוך ה', לכבוד שבת קודש.

    את חושבת שהוא יושב עם מפה, מחפש את הכתובת שלך ומכוון את הטיל בדיוק אליך? שואל אותי בני, שבכלל לא מבין שנסארללה מנסה לשחק ברגשות שלנו.

    אז קודם כל אני חושבת שאם הוא היה מנסה לשלוח טיל לכתובת שלנו, אז הוא היה מפספס בכמה עשרות מטרים, לכפר השכן, ומעבר לכך אין לנו כתובת על הבניין, מחוק.

    אז אתה מר נסראללה נלחם על התודעה שלנו, מבטיח שתלחמו מלחמת קודש בדרך לירושלים.

    ואני כאן להגיד לך, שכתוב שתיקון הבית הוא תיקון השכינה, וכאשר אני קונה אוכל אני אומרת לכבוד שבת קודש, וכמה שיהיו מניעות, אנחנו שוב ושוב נחזור כדי לקפל שוב כביסה, כדי לתת לילדים תחושה טובה ונעימה בבית בכלל ובחופש בפרט.

    מה אתה מבין בקדושה?

    מה אתה מבין בלרוץ לדבר מצווה?

    מה אתה מבין בבית היהודי?

    מה אתה מבין בירושלים?

    והשאלות שלי הפעם הן רציניות לחלוטין.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: תות לימון, מוז'יניקית, ח.ד. וחלק ועוד 16 משתמשים19 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    גם אני לא האמנתי שהרברבנות וכוח הטומאה הלזה יסתיים באופן כל כך חד וחותך, אין לי אלא לסגור מעגל...
  • 2 3K
    • A
    שיתוף - לביקורת קרה גם לכם?- קבוצת תמיכה לתולעת ספרים מצויה (גם לחסרי מזל)
  • Avigail Amram //
    • בס"ד

    - מבוסס על סיפור אמיתי-

    זה קרה לי שוב, למה לא עצרתם אותי.

    למה.

    ל-מ-ה.

    אתם הרי יודעים טוב ממני שזו טעות נוראית.

    ולא אמרתם כלום.

    לא התרעתם.

    לא התחננתם שלא אעשה זאת.

    לא חסתם עלי.

    ועכשיו אני אומללה.

    מאוד.

    אני יודעת שזו פשוט שטות.

    ובצעד אמיץ אני מחליטה לא לעשות זאת שוב.



    זהו, שום דבר לא ישבור אותי.



    בסוף לא היה בספריה את 'גם כי אלך'.

    לא עמדי בפיתוי.

    זה היה ניסיון גדול מידי.

    וגם אמרתי בלי נדר.

    אז נשמתי עמוק.

    ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא משמעותי.

    ו-

    לקחתי את 'כי עתה עמדי'.



    ושוב.

    למה לא עצרתם אותי?

    למה לא אמרתם לי שאני עושה טעות?

    שספר מתחילים מהראשון שבסדרה?

    למה.

    ל-מ-ה.

    עכשיו אני כבר יודעת שגיטי ומאיר התחתנו.

    עכשיו אני יודעת הכל.

    למה לא עצרתם אותי?

    למה לא אמרתם לי לחכות ל'גם כי אלך'?



    זה קרה עם 'מרגל להשכרה'

    (התחלתי מ'מבוקש').

    זה קרה עם 'ממלכה במבחן'

    (התחלתי מ'מהללאל' – עצה מאחת שאכפת לה: אל תעשו את זה!

    תתחילו מ'איסתרק' כמו אנשים מהוגנים)

    סוג של כישרון לקחת את הספר השני בסדרה ולהרוס לעצמי.



    אז זהו. פעם הבאה אני לוקחת את הראשון בסדרה ויהי מה.

    שום דבר לא ישבור אותי, סופית.



    באתי לספריה, לא היה את 'לא חיפשתם'.

    לקחתי את 'אם תמצאו'.


    קרה גם לכם?
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רפב, אלישבע סלומון - Epic, גאווהסקריפט ועוד 88 משתמשים91 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    דחוווף @מהללו מחכים!! אני מזה הפוכה. חברה שלי רוצה שאני אלה לה מה קרה בסוף ואני לא מסכימה... מה...
  • 2K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת שוב מאמר מספר 75639 בנוגע לסמארטפונים. ולמה אני מעלה אותו? לא כדי להטיף, רק בשביל לקבל ביקורת על הטור והכתיבה. מבטיח. אשמח לשמוע כאלו.
  • Natan Galant //
    • בס"ד

    אייפון זה יצר הרע חדש לגמרי, איציק שלי. יצר הרע שטרם היה כמוהו מאז בריאת העולם. במכשיר הזה, שאפילו יש לחלק מהחברים של אבא, יש כוחות חזקים מאוד.

    המכשיר הזה, איציק, בנוי ככה שקודם כל אתה נורא רוצה שיהיה לך אחד כזה, עם כל השימושים והאפשרויות שהוא נותן. ואחרי שרק נוגעים בו, בני, כבר אי אפשר להוציא אותו מהידיים. נכון קשה לך להתאפק ולא לאכול את הסוכריה שאייזנבאך חילק לך בליל שבת עד אחרי הקידוש? ובלי לשים לב בכלל פתאום הסוכריה בפה שלך? אז ככה אייפון. ברגע שהוא בכיס, פתאום הוא יוצא משם כל הזמן, ממש בלי כוונה ומחשבה אפילו.

    נכון, גם באמצע התפילה, השם ירחם. וגם במשך היום. אתה יודע, איציק, שנכון שאתה מפסיד קצת שאין לאבא שלך אייפון, ואין לך אפשרות לשחק במשחקים הצבעונים שם, אבל יש לך אבא. לחברים שלך שיש להם בבית אייפון, אין להם אבא. אבא תמיד עסוק. אמא תמיד בלי סבלנות אליהם ובשבת היא עצבנית כי אין לה את האייפון שלה והיא רק רוצה לישון.

    טוב טוב לך תטפס על המתקן המפחיד שם, אני אלווה אותך לשם. וואואואו!!! איציק!!! איך אתה מעיז לטפס כזה גבוה? אימהל'ה תרד אני מבקש איציק אני מפחד. בזהירות!! תחזיק שם! כן אתה יכול לאכול את הכיף-כף. ששש תקשיב יש עוד כמה דברים שאתה צריך לשמוע ממני.

    הנה נגיד עכשיו, אתה רואה שם על הספסל כמה אמהות? שמתייחסות לילדים שלהם? אז בספסל ליד יש אמא אחת שיש לה אייפון, ותראה איך הגדול שלה צועק לה מהמגלשה והיא בכלל לא שמה לב, והיא בכלל לא נמצאת פה באמת בשבילו. והיא מסכנה, כי באמת היא לא יכולה להשים את הסמארטפון בצד ולהיות עם הילדים שלה. הוא הרבה יותר חזק ממנה.

    אז אתה שואל למה כל כך הרבה אנשים משתמשים באייפון? וגם הרבה חברים של אבא? אני לא יודע, איציק. זה הנסיון של הדור. הם לא רשעים בכלל, הם פשוט נפלו. איציק; המכשיר הזה חזק בצורה נוראית, יותר מכל הרצאה ודרשה של רב, יותר מהילדים של האבות והאמהות שבוכים לאמא ואבא שלהם שיעזבו כבר את האייפון ויתייחסו אליהם! הוא חזקקק!! נכון הסוכריה שדיברנו עליה מקודם? אז אם נגיד אייזנבאך יחלק בשבת לכל הילדים פעקל'ע ענקי עם מלאנת'אלפים סוכריות וטופי וחמצוצים וופלים, נכון גם אהרן שומרני הצדיק לא יצליח להתאפק ויאכל קצת לפני קידוש? ככה זה אייפון...

    כן אתה יכול לאכול את כל הצ'יפס בטטה שאבא החביא לעצמו בשקית וגם לשתות את הספרייט, אתה ממש אלוף ויודע מתי לבקש מאבא דברים, מתי שאבא באמצע השוונק.

    טוב הלוואי שהייתי יכול לענות לך תשובות יותר ברורות ולתת לך כלים, אפילו שאתה לא כל כך מבין אותי עכשיו כשאתה כזה קטן, אבל אין לי. איציק. אין לי! אין...

    כי כשאתה תהיה קצת יותר גדול, נגיד שנה אחרי בר מצווה, ויהיה לך קצת כסף, והיצר הרע יגיד לך: איציק! לחבר שלך יש אייפון, אולי תשחק איתו קצת? איך תצליח לא לגעת בו בכלל? אני באמת לא יודע מה להגיד לך. גם לי היה פעם פעם סוג של אייפון, ככה שאין לי זכות בכלל לצעוק עליך שאסור אסור לגעת באייפון ומי שנוגע הוא לא יהודי.

    חחח נכון אבא אף פעם כמעט לא צועק אבל אני מתכוון שבאמת ברגע שתהיה קצת יותר גדול, אתה צריך להיות מוכן, איציק שלי. לדעת שכמו שהיו צדיקים גדולים עם נשמות מיוחדות שהפכו לרשעים גדולים ורצו לעבוד עבודה זרה, כמו נגיד ירבעם בן נבט או מנשה המלך, שכתוב עליהם בגמרא ובספרים הקדושים שהם היו נשמות צדיקות צדיקות גבוהות גבוהות מאוד, ובכל זאת הם הלכו ועבדו כל היום עבודה זרה במסירות נפש.

    איציק!!! לא להשפריץ מים על הילדים שם! וחוצמזה אבא עדיין באמצע להגיד לך משהו חשוב.

    טוב אני מבטיח שתיכף אני גומר, מבטיח. איציק, היום אנחנו לא מבינים את החשק שהיה להם לעשות עבודה זרה, אבל אותו דבר לעתיד לבוא יהיה קשה לנו להבין מה יש באייפון. רק צריך לדעת שהוא קליפה אמיתית וסכנת נפשות.

    איציק!!! גמרתי, מבטיח. בוא בוא נלך הביתה. מה, אני לא מאמין, גמרת לי את כל הצ'יפס בטטה!

    אה, זה בגלל שדיברתי הרבה, טוב, יכול להיות. אבל אם היה לי אייפון לא הייתי מתייחס אליך בכלל והיית יכול ליפול מהמתקן כמו הילד של האמא הזאת'י שיש לה אייפון ולבכות עשר דקות בלי ש –

    טוב טוב אני מפסיק עכשיו לדבר ואתה יכול לספר לי איך היה בחיידר. הנה אני שותק עכשיו ואתה יכול לדבר.


    הרב'ה נתן לך מדבקה? פששש!!



    ושמוליק הרביץ למנדי ויוסי הרביץ לשמוליק ומנדי הרביץ לחיימק'ה והרב'ה הרביץ לכולם? פששש!!



    ולכיתה ד' שמו בכיתה אקווריום? פששש!!!



    איציק אתה הכי מותק בעולם.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, צל של עצמו, המהר"ל מפרוג ועוד 37 משתמשים40 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    מצא חן בעיניי משעשע ומעלה את הנושא. תכלס. ואם אפשר..."לשים":)
  • 2K
    • ל
    שיתוף - לביקורת בא-לי (ולכל אחד)
  • לרקוד על הירח //

    • שיר שניסיתי לכתוב מנקודת מבט של נוער מחפש (אני לא אוהבת את המילים נוער נושר-מתמודד-בסיכון-בסיכוי. לדעתי זה פשוט נוער מחפש. בין אם זה את עצמם, בין אם זה משמעות, ובין אם זה את הקב"ה.)
    מקווה שהצלחתי.





    באלי להוריד ת'ירח,
    להתיישב עליו, ולמשש עננים.
    לחבק אותו חזק,
    עד שהוא יתאייד,
    ויהפוך לאבק כוכבים.
    ---
    באלי לרקוד בלילות,
    להסתובב ברחובות,
    ולחפש את דעתי האבודה.
    להרים, ללקט,
    פירורי אהבה.
    ---
    באלי חיבוק בכל רגע נתון,
    חיבוק בלי מילים.
    כזה שמעביר ת'רגשות
    כשהלבבות מתחברים.
    ---
    באלי להניח את הראש על מישהו,
    ולבכות.
    לשחרר את הכל.
    להתנקות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אחת_, תמר בן דוד, מ נ ועוד 43 משתמשים46 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ימים טובים יבואו
    מזדהה. שיר נפלא
  • 277
    • י
    שיתוף - לביקורת אלול דופק לי בדלת!
  • ילדה של אלוקים //
    • אלול, שוב דפיקה בדלת,
    ואני עומדת מבוהלת.
    רוצה לפתוח, מרגישה חסימה,
    מרימה את הרגל קדימה,
    ו...
    בסוף פוסעת אחורה.
    אני יודעת שיבוא הסוף,
    לחודש הרחמים והסליחות.
    יודעת שלא מגיעה לי סליחה,
    ובלי אלול אין לי תקווה.
    יצר הרע משתה בי,
    מבלבל,
    מטבל,
    מערבל,
    שאני לא אראה את העיקר,
    רק את הטפל,
    שאני אהיה בטוחה,
    שאני לא יכולה,
    שאני חלשה,
    שאני קטנה.
    וזה קרה לי שנה שעברה,
    וגם לפניה.
    אבל אלול הזה,
    אני רוצה לתפוס,
    בידית חזק, לדחוף,
    עד שאפתח את הדלת,
    ארוץ, אחבק, אתרפק,
    אספר לך,
    כמה ניסיתי, בכיתי,
    רציתי, נשברתי, כאבתי,
    ועכשיו אני רוצה שיסלח,
    תראה את הרצון שכבש,
    את היצר שהובס.
    אני אוריד מסכות,
    אפתח את הלב,
    רוצה להיות רק איתך,
    לחיות בהבנה, אהבה, הכנעה,
    בפשטות וביראה,
    לעשות מצוותך, בשלמות,
    עם כל הנשמה
    כי זאת אני,
    ביתך אהובתך❤️
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מצלמה חדשה, רינהההה, Avigail Amram ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ילדה של אלוקים
    תודה
  • 275
    • 2
    שיתוף - לביקורת פעם
  • 2123 //
    • חדשה כאן,
    לא יצא לי הרבה לכתוב בסגנון כזה, רוצה ללמוד, אשמח מאוד לביקורת :)

    פעם, הייתי מה שרציתי להיות,
    חלמתי את שרציתי לחלום.

    פעם, ידעתי תמיד מה נכון,
    חייתי איתי בשלום.

    והיו שצחקו, קראו לי תמימה,
    אמרו - העולם הוא אכזר.

    ואולי הם צדקו, כי חלפו השנים,
    וכל זאת נותר בעבר.

    רק החלום עוד מפציע פתאום,
    בין ימים אפורים של שגרה.

    מעיר בתוכי את אותה הכמיהה,
    הלוואי אהיה שוב תמימה.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: צלולה, .חיה פ, yael305 ועוד 7 משתמשים10 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    2
    2123
    תודה! מרגש ממש התגובות, וכיף לראות שהכוונה בשיר הועברה
  • 253
    • י
    שיתוף - לביקורת יוני, קטע של השראה לא ברורה
  • ימים טובים יבואו //
    • "יש כאן כתם על התיקרה. הוא בצבע אפור. מעניין איך הוא נהיה. ומתי.
    מעניין? ממש לא. שום דבר לא מעניין אותי.
    אולי רק.."

    יוני עצם את עייניו בחוזקה, ופתח באיטיות. בוהה באוויר.

    "לא. שום דבר לא משנה לי יותר."

    הוא התהפך, והתעטף בשמיכה עד מעל לראשו.

    "עכשיו לישון. ולשכוח מהכל."

    ככל שיוני ניסה להירדם המחשבות המציקות הציפו אותו יותר. הוא סילק אותן בידיו. ברגליו. במחשבות אחרות.

    אך ככל הנראה המחשבות לא הבינו את כוונתו. הן המשיכו להציף.

    יוני התיישב על המיטה בזעם.

    ופתאום, משהו רטוב מדגדג לו בעיניים.

    לא יאומן.

    יוני, בוכה.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: רות ב., Avigail Amram, winter bear ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה שניחשת
    איכשהו כמעט עלו לי דמעות בסוף הקטע..
  • 242
    • מ
    שיתוף - לביקורת טבעם של תובנות
  • מה השאלה?! //
    • היה הייתה אדמה צחיחה.
    יבשה הייתה האדמה, עצובה, מבטה נוגה.
    בתוך תוכה ידעה האדמה כי ראוי לה יותר. הן לפעמים ראתה חלקות אדמה מוריקות,
    עצים עמוסי פירות עסיסיים נתנו את ריחם, וגם היא ידעה בתוך תוכיותה כי ראוי לה יותר.
    וביום מן הימים, עת הגתה האדמה ביגונה, נשבה הרוח וטיפה של גשם נגעה בה.
    הרגישה האדמה כי טוב יהיה אם תסכים לה לטיפה להיספג בה.
    ותרכך האדמה.
    וגרעין שנשאה הרוח נעמד בפתחה. סובלני.
    רצתה האדמה לתת מקום, לפתוח פיתחה לגרעין, אך לא נתנה.
    הן גרעין אחד הוא זה, גרעין קטן, ומה כבר ערך יש בו.
    ועל מקומו הביטה, ואיננו כי לקחו הרוח.
    ועברו הימים והנה שוב גרעין בפתחה, ותמלא האדמה חמה, הן רוצה היא עצים רבי פארות,
    ומה מקום לגרעין מזערי יש כאן.
    וברבות השנים התרצתה האדמה להבין
    ובהגיע הגרעין, הסכימה לפתוח את פיה.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: Avigail Amram, צפניהו, לרקוד על הירח ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה השאלה?!
    האמת שלא התכוונתי לגאווה/ענווה במובן הפשוט. יותר לתפיסות של האדם. על עצמו ועל העולם, ואל איך...
  • 460
    • ל
    שיתוף - לביקורת איך מדברים
  • לרקוד על הירח //
    • אשמח לתגובות, הארות, והערות.
    הכל מתקבל בברכה, אז נא לא לחשוש...




    רטט. או, סופסוף.

    'יש פה מישהו?'

    שאלתי.

    'הבפנוכו לא זמין כעת, אנא התקשרו במועד מאוחר יותר, תודה.'

    אה. כן. תודה.

    אחד ארוך. תא קולי. הודעות קודמות.

    אולי השארתי לי שם משהו?

    '-- אין- הודעות- חדשות- תודה.- להקלטת הוד--'

    ניתקתי. חי. לְמה? לנתק את הניתוק?

    אוף, באמת. מה עכשיו?

    נו... לא רוצה. מביך.

    טוב, לא נעים, אבל כשאין ברירה, עושים גם את זה. לוקחת נשימה-

    'בסיס, האם שומע?'

    קרקושים. אין קליטה.

    אני כבר מתחילה לחשוש.

    איך מדברים איתו?


    ואיך,

    איך מדברים איתי???
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: .חיה פ, Avigail Amram, ללי99 ועוד 14 משתמשים17 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הלוחשת לתווים
    הלוחשת לתווים
    אוי זה מוצלחחח כתוב משגע!!
  • 675
    • mic003
    שיתוף - לביקורת הודעה רשמית על הצטרפותי לשביתה!
  • mic003 //
    • לאות הזדהות עם המאבק לשחרור החטופים, ולאור העובדה שבין הזמנים עדיין לא תם, הודעתי לאשתי שאני מתכוון לשבות מחר החל מהשעה שש ועשרים בבוקר ועד לשעה שמונה וחצי בערב.
    בכלל זה, לא יבוצעו פעולות שגרתיות כדוגמת: שמירה על ילדים (ילד לעניין זה, יוגדר - מי שהוא בן יותר מחודש ופחות מגיל שלוש עשרה שנים ויום אחד. להלן - בר מצווה), פעולות בלתי הכרחיות של סדר וניקיון (ההגדרה ׳הכרחי׳ תיקבע לפי ראות עיניו של הגבר הממוצע), שיחות טלפון ארוכות (הגדרת ׳ארוכות׳ תיקבע על פי שיקול דעתו של הגבר הסביר, או על פי פרק זמן קצוב של דקה אחת, הקצר משניהם), ובכלל - פעולות שדורשות מאמץ מסוים (מאמץ לעניין זה יוגדר - קימה מהספה). כמו כן, כחלק מן המאבק, אני משעה את עצמי באופן זמני מתפקידי כקשב הבית, ואני מודיע שעד לתום השביתה - אפסיק להקשיב לכל שיחה משעממת (הגדרת שיחה משעממת תיקבע על פי מדד הבהייה. קרי: פרק הזמן בו הגבר הסביר יתחיל לבהות), או לכל שיחה שכוללת ידיעות מטרידות (ידיעות מטרידות לעניין זה, הן ידיעות שמחייבות טיפול בעניינים טכניים, ובפרט בעניינים הנוגעים למשרדים ממשלתיים או לגופים הנמצאים בפיקוח ממשלתי. לדוגמא: ידיעות בנושאי ועדות קבלה למעונות התמ״ת, טיפול בקנסות, קבלת דואר רשום, ביטוח לאומי, צה״ל או קק״ל).
    בנוסף, לאות הזדהות עם בדידותם של ראשי המאבק לשחרור החטופים בחזית המאבק, אני מצהיר על כוונתי להתבודד, להסתגר בחדר השינה עם ערימות חטיפים, ולא לתקשר עם איש. בכלל זה, לא יסופקו שירותי משוב טלפוני, לרבות עבור גורמים כדוגמת אשתי, בני משפחה אחרים שעשויים לנסות ולשכנע אותי לוותר על המאבק, גננות זועמות שמתקשרות בארבע בצהריים לשאול מי לוקח את הילד, וכל שיחה אחרת שעשויה לפגוע במאבק על פי ראייתי ושיקול דעתי.
    אני מצהיר, כי אם המאבק לא יישא פרי, והחטופים לא ישוחררו בהקדם, יוחרפו פעולות המחאה. בין הפעולות המתוכננות: אכילת בצקי עלים מעל הספות בבית, טפטוף מים עכורים לאחר שטיפה של ערב שבת, נטילת מעשרות מכל עוגה שאשתי תכין בעבור אורחים או קרובי משפחה אצלם אני מתארח, וסירוב בלתי מתפשר לפתוח צנצנות ובקבוקי שתייה סגורים.
    אני מצפה מאשתי ומן הסובבים אותי לכבד את השתתפותי במאבק. למותר לציין, כי על פי הנחיות היועמ״שית חל איסור להקניט אותי על היותי משתתף במאבק או לכנות אותי בכינויי גנאי. כמו כן, אין היתר למי מן הסובבים אותי - לרבות אשתי, לרמוז לי רמיזות עבות, לשתוק במשך שעות ארוכות, ובוודאי שלא להציג לי פרצוף ממורמר או לריב איתי. אני מודע לפגיעה בחיים האישיים של המקורבים אליי, אולם על פי פסיקת בג״ץ מיום 09/09/2012 - (פסק דין יהושפט נ׳ קניקובסקי), ערך המאבק לשחרור חטופים עולה עשרת מונים על ערכי קיום שגרה תקינה.
    תגובת אשתי לכל האמור: תפגין כמה שתרצה מול מקום העבודה שלך, אבל מחר אתה עם הילדים משבע בבוקר.
    תגובתי: אין לי מקום עבודה. אני אברך כולל.
    תגובת אשתי: אז תפגין מול הראש כולל שלך, מה אתה רוצה מחיי?
    תגובתי: את אשמה! את מטרפדת עיסקה.
    אשתי: אה, באמת?! איזה עוד תירוצים הזויים תמציא כדי לקבל את מה שאתה רוצה על חשבון כולם?!!!
    תגובתי: ומה עושה ההסתדרות?! ומה עושים אחים לנשק?! ומה עושה גנץ?!
    אשתי: העלית נקודה...​
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רוז גרין, אוראל סולטן, הלוחשת לתווים ועוד 62 משתמשים65 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה שניחשת
    חזקק עלה לי חיוך
  • 420
    • מ
    שיתוף - לביקורת סתם קטע- לביקורת
  • מוז'יניקית //
    • הי
    הקטע הבא נכתב ברגע של שיעמום והשראה לא ברורה.
    אשמח לביקורת!

    זה לא הגיוני, ולא אמור להיות שהוא כאן עכשיו.

    שילה מצמץ בבלבול, וסרק את גופו הכואב.

    איך תמיד הוא מסתבך, למה שוב היה צריך להתחיל עם החבורה המפגרת של ינאי. אבל בכל מקרה, לכאן הוא לא היה אמור להגיע. הסמלים המוכרים שעל הקירות גרמו לזעמו להתעורר, אך הוא שלט בעצמו היטב.

    הוא התרומם על ברכיו ומישש את קרסולו הפגוע. לפחות זה לא נקע או שבר.

    לאט נעמד על הבטון הבלתי מהוקצע ונאנח. מה יותם יאמר כבר ממש לא אכפת לו, אבל הלב של אבא ואמא. כמה הם עוברים בגללו.

    שילה סרק את סביבתו הזרה בעניין, תר אחר פתח מילוט.

    יש להם קטע עם מרתפים חשוכים, הרהר לעצמו בעת שנאבק קצרות עם הדלת החלודה, כדאי להציע להם שיגוונו, אני כבר מכיר את הסגנון הזה כמו את השיניים של שליו, הבולדוג האנגלי של ינאי.

    'שליו', הרהר באירוניה, השם הכי לא מתאים לכלב הכי לא שליו של הבחור הכי לא רגוע. אבל בדיוק כמו שמו של הבולדוג, גם ינאי וחבורתו אבסורדיים בעצם קיומם.

    מאחורי הדלת החורקת נפשר גרם מדרגות טחוב, והוא דילג בקלילות את המדרגות שתיים- שתיים, מתעלם מהכאב בקרסול ומהבטן שאותתה לו שחטפה כמה בעיטות הגונות.

    טוב, לאן עכשיו זרקו אותו. הוא יצא מדירת האבן בה שכן המרתף, טיפס וקפץ מעל גדר הברזל הגבוהה.

    "זה היה קל מדי" הוא לא הופתע לראות את יותם מחכה לו על ספסל עץ מיושן.

    "זה לא היה אמור להיות מדי קשה. אבל הם ציפו שייקח לך יותר זמן להתעורר. לא נורא, לך לרכב, אני מגיע עוד דקה"

    שילה לקח מידיו של חברו את מפתחות הרכב, ופנה לחנייה הצמודה לבית. הוא התיישב באנחה, ולגם מבקבוקו של יותם, משחזר את הדקות האחרונות. משהו פה לא תקין. ינאי לא כל כך תמים בשביל לזרוק אותו למקום שכל כך קל לצאת ממנו.

    את התשובה לתהייתו קיבל תוך שניות ספורות.

    אך עם ההבנה שהכתה בו לפתע, לא היה לו כבר מה לעשות. היה זה מאוחר מדי מבחינתו.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, ימים טובים יבואו, מחוברת לעצמי ועוד 13 משתמשים16 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוז'יניקית
    תודה! נותן המון מוטיבציה... לא נראה לי שיהיה המשך, כפי שכתבתי זה היה ברגע של השראה לא ברורה...
  • 1K
    • הלוחשת לתווים
    שיתוף - לביקורת התווים לוחשים לי- נספח
  • הלוחשת לתווים //
    • כאן הרשות נתונה להגיב את הגיגיכם לאשכול הזה 🫡
    בהנאה...
    • שכוייח!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אוראל סולטן, מקליד..., ❤️אילולה❤️ ומשתמש 1 נוסף4 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    ישש מחכה!!
  • 469
    • נ
    שיתוף - לביקורת אני לדודי
  • נסיך על חלל //
    • הנה אלול הגיע,

    ואני מחפש

    מחפש אותך,

    מחפש אותי

    רוצה להגיע אליך,

    להתקרב

    להרגיש אותך,

    להרגיש אותי

    טיפסתי על הרים

    עליתי על גבעות

    ולא,

    לא מצאתי

    נפלתי למטה

    עמוק בתהומות

    ולא,

    לא מצאתי

    איה אתה מלכי

    איפה אתה אבי

    היכן הוא השער אליך?

    לא מוצא את השביל

    זה המוביל

    היישר בדרך אליך

    ולא הבנתי שאתה כאן לידי

    לא צריך לחפש

    צריך רק למצוא

    ולא הבנתי שאתה כבר איתי

    רק צריך לבקש

    באמת אותך לראות

    אז המלך בשדה

    ואני ברחובות

    אני רוצה להגיע

    הוא רוצה שאבוא

    אז גם אני בשדה

    כבר לא ברחובות

    אני לדודי ---

    קראתי בהיותו קרוב.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ME!!, Avigail Amram, בינה חכמה ודעת ועוד 6 משתמשים9 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נסיך על חלל
    ברוך שובך😉 תודה🙏🙏🙏
  • 611
    • הלוחשת לתווים
    שיתוף - לביקורת על החיים ועל המוות (ועל מה שביניהם 😉)
  • הלוחשת לתווים //
    • החדר מעורפל. חשוך. מפחיד.
    הוא נכנס באיטיות. מזיז את הווילון המצל על הפתח.
    רתיעה פנימית עמוקה גורמת לו למעוד לאחור. רצונו החזק גורם לו לקום ולהיכנס.
    "הלו?" הוא לוחש. הד עונה לו.
    זיעה קרה שוטפת אותו. צעד נוסף.
    "יש כאן מישהו?". שקט.
    "אדוני?? דיברתי איתך! סגרנו פגישה!" חושך סמיך. מחליא.
    "הי, אנ..." "מי אתה?!" דמות ענק מזנקת עליו משום מקום. מצמידה אותו לקיר. הוא נשנק. "קבענו פגישה... אמרתי שאני זקוק לעזרה..."
    "אה, עזרה" הדמות מרפה. הא נופל על הארץ. מחרחר.
    "איזו סוג של עזרה אתה צריך?"
    נר נדלק. ועוד אחד. מציירים צלליות מאיימות על הקירות המוכתמים.
    "אני... רציתי רק..."
    "למות!!!" הדמות פורצת בצחוק מטורף. "רצית לדעת איך מתים!!!"
    "נכון..." הוא מתגמגם. "אני רוצה למות. קצתי בחיי. אבל...."
    "אבל אתה רוצה דרך מעניינת!" הדמות מקיפה אותו. מסתובבת במעגלים. נר ענק דולק בין ידיה.
    "אתה לא רוצה להתאבד, כי זה יכול לכאוב. וזה מפחיד! אתה לא מעוניין בתאונה, כי... כולם מתים בתאונה. אתה לא רוצה רעל, כי אתה נורא איסטניסט, אז.... אתה צריך בעצם עצה!"
    "מאיפה..." עיניו מפלבלות. "מאיפה אתה יודע הכל?!"
    "אווו, כן. אני יודע הכל. אתה מעוניין אולי בחיידק שיגרום לך למחלה בכבד? או לדום לב, או משהו כזה?"
    "לא. פחות. כולם עושים את זה."
    "ממ. אז יש לי משהו בשבילך."
    "כן?" ניצוץ בעיניים. "אבל משהו שלא ישכחו!"
    "אני לא יודע אם ישכחו או לא..." הדמות מכבה את האש בידיה. החושך חוזר. מעביר בו גלים של פחד.
    "אבל אם נעשה את התהליך בצורה שכולם ידעו עליו, זה יכתב בכל העיתונים. בענק."
    "תהליך?" המילה הזו מלחיצה אותו. "יש כאן כאב?"
    "אני לא יודע." הדמות כנה. "יכול להיות כאב. יכולה להיות גם מלחמה. סדנאות, או מלחמה על החיים. זה מוות מאתגר. אתה תתגרה בו כל יום מחדש!"
    "כן. זה נשמע מעניין. כמה עולה התהליך הזה?"
    "לי אתה לא צריך לשלם כלום. הפרנסה שלי זה עצם מותך. אבל זה יעלה בחנות. אתה תצטרך לקנות כל יום חבילה או שניים מהמוצר המחסל. זה יהיה לך 40 ₪ בערך ליום, אלף שקל לחודש ושתיים עשרה אלף לשנה."
    "מה???" הוא מזדעק. נשנק. "וזה עוד לפני הוצאות טיפוליות אם אני אצטרך? מי המטורף שירצה את זה???"
    "תתפלא," הדמות צוחקת. "אבל שכנעתי מיליוני אנשים לעשות את זה. אומנם הם לא קונים חבילה שלמה ליום, אלא משתמשים עם זה בחוכמה. ככה שהם מתים הרבה יותר לאט."
    "וגם הם סובלים מזה? כל המיליונים?"
    "חלקם. מחלות לב, ריאות, כבד ועוד. וחלקם אפילו לא יודעים שהם חולים. זה הסוד שלי..." שוב הדמות צוחקת. צחוק מופרע. גורמת לו לפסוע אחורה.
    "אני..." הוא מתלבט. "בסדר. תראה לי איפה קונים את זה."
    "כמעט בכל חנות." הדמות לוחשת. "פשוט לך למוכר. תבקש חבילת סיגריות"...

    (אשמח להערות והארות 😏)
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: Avigail Amram, אח של בן גביר, רות ב. ועוד 31 משתמשים34 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הלוחשת לתווים
    הלוחשת לתווים
    כתבתי, אבל איכשהו זה היה נראה כאילו אנשים לא הבינו מספיק את כוונתי 😅 תודה רבה!! האמת שלא לקחתי...
  • 333
    • I
    שיתוף - לביקורת אִישׁ קָטָן
  • I.Q //
    • ב''ה

    אֲנִי גַּם אִישׁ פְּרָטִי וְקָטָן

    שֶׁרָעָב וְצָמֵא וּמְחַפֵּשׂ

    וְכוֹאֵב וּמַרְגִּישׁ

    גַּם פֶּצַע קָטָן

    וַחֲבוּרָה קְלוּשָׁה.

    אִישׁ פְּרָטִי וְקָטָן,

    שֶׁמַּכִּיר רַק מְעַט אֲנָשִׁים מִקָּרוֹב

    שֶׁיָּכוֹל לִכְאֹב כְּאֵבָם כִּכְאֵבִי.

    וְהַשְּׁאָר שֶׁהִנָּם רְחוֹקַי

    יָכוֹל לִכְאֹב כְּאֵבָם

    רַק מְעַט. לִמְרָחֹק.



    אֲנִי גַּם אִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ פְּרָטִי

    אִישׁ יְהוּדִי שֶׁכַּזֶּה

    שֶׁמִּלְיוֹנִים רוֹצִים אֶת חַרְבָּם בּוֹ לִנְעֹץ

    גַּם אִם כְּלָל לֹא הִכְּרוּ אוֹתוֹ

    לֹא יָדְעוּ את שִׂיחוֹ

    לֹא שָׁמְעוּ את נַפְשׁוֹ.

    לִנְעֹץ בּוֹ חַרְבָּם

    כְּאִלּוּ הָיָה אֻמָּה שְׁלֵמָה,

    שֶׁלֹּא נוֹתֶנֶת מָנוֹחַ לִשְׁאָר הָעַמִּים לִחְיוֹת בְּשַׁלְוָה,

    כְּאִלּוּ הָיוּ אֻמָּה שְׁפָלָה

    שֶׁכָּל מֵעוֹדָהּ רַק כְּלָיָה.

    כְּאִלּוּ הָיוּ כְּמוֹתָם

    כְּמוֹ רוֹדְפֶיהָ עַצְמָם,

    שֶׁעָטִים לְהַכְחִיד כָּל נֶפֶשׁ שֶׁנִּקְרֵית בְּדַרְכָּם.



    אֲנִי גַּם אִישׁ קָטָן וּפְרָטִי

    וְגַם אִישׁ אֻמָּתִי

    שֶׁאֵינֶנּוּ קָטָן וְאֵינֶנּוּ פְּרָטִי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תפנית בעלילה, נסיך על חלל, ME!! ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Avigail Amram
    איזה שיר חזק. התחברתי ממש. בפרט לשורות הללו:
  • 624
    • ה
    שיתוף - לביקורת הבטחתי לפרסם
  • הודיה לוי. //
    • בס"ד


    פעם מישהי אמרה לה שציפיות הן אשליה. מרימות אותך גבוה אל השמים ואז זורקות אותך בחבטה אל הקרקע. היא לא זוכרת מי בדיוק אמרה את זה. לא זוכרת מתי. רק זוכרת את ההבעת פנים המסויגת שעלתה על פניה. הדפה את המילים שהושלכו לעברה, אמרה שלכל דבר בעולם הזה יש חוקים. לכל שאלה פתרון. ציפייה מביאה איתה תקווה, והתקווה ניצחון. לא נתנה לאכזבות לשטוף אותה. לא חשבה שקיים להן בכלל מקום.


    זה קרה בי"ב אלול, איך אפשר לשכוח. אמא התקשרה. היא זוכרת את היום. זוכרת גם את השעה. הקול שלה היה כבוי מדי. הבינה שמשהו קרה. אלפי תרחישים התרוצצו במוחה. אף לא אחד מהם היה קשור לאבא. אף לא אחד מהם היה קשור למחלה.

    רק כשהגיעה הביתה הצליחה להרכיב את התמונה השלמה, ואולי דווקא השבורה: לאבא יש גידול ממאיר בראש. הרופאים לא נותנים הרבה סיכויים לחיות.

    יצאה למרפסת, חיפשה אוויר. ראתה שם רק שמים. הרגישה אותם נמוכים כל כך, כמעט נופלים. חשבה שזה רק ביטוי. שורה מספר או עיתון. לא רצתה להרגיש מקרוב.

    אחרי שלושה ימים שלא בדיוק ידעה לאן ממשיכים מכאן, סיפרה לה חברה על בת מלך. 'תקשיבי, זה פשוט עובד', אמרה לה בעיניים בורקות. 'אני מכירה אישה בת שלושים וחמש שהתחתנה אחרי שקיבלה את הקבלות, מכירה גם חולה אחת שהתרפאה אחרי שנים של סבל'.

    הקשיבה למילים, לסיפורים. נאחזה בהם חזק. כל מה שהיה אפשר להיאחז בו קיבל את תשומת הלב שלה. לא היה לה ספק שהיא תעשה הכל בשביל אבא. תקבל את כל הקבלות. תשלח לשמים את כל התפילות. זה מובטח. זה ודאי. גם היא תראה את הישועות.

    פתחה מחברת חדשה, כתבה שם עשרות קבלות. בכותרת היא כתבה בכתב יד רועד 'לרפואת שמעון בן שרה לאה'.

    היא מעולם לא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל את השיעורים של המורה אירית – המחנכת של כיתה ט' - היא דווקא זוכרת. המורה תמיד סיפרה על הקבלות הקשות, אלו שמגיעות עם דמעות והרבה כאב. אותן, דווקא אותן, ה' הכי אוהב.

    פתחה את הארון, אספה את כל הבגדים שהיא הכי אוהבת. כל אחד טמן בתוכו ריח, געגוע וזיכרון. עברה סעיף סעיף, הקריבה את הכל. הרגישה איך חלקים נושרים מתוכה לאט לאט. לא נתנה לרגשות לשלוט בה. ידעה שאולי עכשיו קשה, אבל בסוף הדרך היא עוד תראה את האור, אולי תהיה מאושרת.

    בקו של 'בת מלך' היא קיבלה הרבה חיזוקים. כל יום עלו עשרות נשים לקו. סיפרו על הקבלות, לא שכחו לספר על הישועות שבאו בעקבותן.

    בכל יום שחלף התמלאה המחברת בעוד עשרות קבלות. בכל פעם שהיה קשה, דמיינה את עצמה עולה על הקתדרה, קוראת בקול מלא עוצמה 'הבטחתי ונושעתי – עכשיו אני מפרסמת'.

    היא תספר על הגידול שנעלם כלא היה, על הרופאים ההמומים. אולי מישהו ישאל בפליאה מה עשיתם?? אולי היא תענה, תראה את המחברת. מלאה. לא תשכח גם את הקו של בת מלך. הלא בזכותו הכל קרה.


    ***

    זה קרה בשישי בצהרים. הייתה עסוקה בהכנות לשבת, היה גם את המבחן בראשון שקצת איים על שלוות הנפש שלה.התעסקה בצרות הקטנות, לא חשבה על דברים אחרים.

    בדיוק אז קיבלה את ההודעה על אבא. כבר איננו.

    בתחילה הכל קפא בה. הידיים, הרגלים, אפילו הנשימה. לא הבינה איך הלב שלה עוד מצליח לפעום.

    אחרי זה הגיע הבכי. לא הצליח להפשיר, לא הצליח לנחם. הכעס הגיע מיד אחריו. כעסה על השמים ועל האדמה. על האור והצל. כעסה גם על החושך. המחברת הייתה מולה. תלשה ממנה דפים, רוקנה כמעט את כולה. לא הבינה את עצמה.

    אחרי זה הלכה למקום פתוח, צעקה לשמים 'אבל הבטחת!!!!' ענני צמר גפן שתקו מעליה. השתיקה שלהם כמו ענתה לה: 'אף אחד לא הבטיח'.

    'אבל קיבלתי מלא קבלות, הבטחתי אפילו לפרסם', הקול שלה היה מוזר, צרוד. לא הקול היציב ההוא שהתנגן בקו של בת מלך. ופתאום הרגישה בודדה כל כך מול כל הנשים שמצאו את הכתובת. הרגישה שכל העולם שותק עכשיו ורק היא צועקת.

    'לאן נעלמו כל התפילות שלי?', רצתה לשאול. 'לא הגיוני שאת כל התפילות לקחת. ורק את שלי השארת כאן, תקועות בין שמים לארץ'.


    ***

    רק אחרי חודש הצליחה קצת להתייצב. נתנה לנשמה לשוחח קצת יותר עם הגוף. עדיין לא הרגישה שלמה. ידעה שהחסר קיים ושום דבר לא באמת יצליח למלא אותו. נתנה לחלק ההוא להיות חסר בתוכה, התאמצה למלא את החלקים האחרים.

    החיים נתנו לה אינספור הזדמנויות קטנות לחייך, אספה אותם אליה. התאמצה להנציח את כל מה ששווה אפילו אושר קטן.


    ויום אחד היא אזרה אומץ שלא חשבה שקיים בה, חלקים קטנים מתוכה. התקשרה למספר של בת מלך. הצליל של ההקלטה אותת לה שהיא יכולה להתחיל לדבר. הבינה שעכשיו זה הזמן.

    זה היה אמור להיות דקה. מקסימום שתיים. הייתה צריכה לומר את הקבלות, את הישועה, ואז לנתק.

    במקום זה היא סיפרה את כל הסיפור מההתחלה. סיפרה על המחברת המלאה, הבגדים, החלומות שנאבדו והתקוות שהתנפצו לאלפי רסיסים. 'וגם אני הבטחתי', קולה בגד בה פתאום. 'גם אני הבטחתי לפרסם'.

    רק אחרי שסיימה את ההקלטה הרגישה איך משהו בתוכה מתחיל להתרפא. לא היו אלו השמים שהתבהרו יותר, גם לא השמש שלא זרחה שבועות. רק הלב שלה שפעם בקצב מתון יותר. כבר אין מלחמות.

    לא היא זו שתאחז במיקרופון בשתי ידיים יציבות, לא עליה יכוונו את האורות. מישהי אחרת תעמוד על הבמה. מישהי אחרת תספר את סיפור הגבורה ותגרוף מחיאות כפים סוערות. מבלי לדעת איך, מבלי לדעת למה, הידיעה הזו הדליקה אור בתוכה. הרגישה שרק היא יכולה לנגן את הסיפור שלה, פיסות קטנות שרק היא יודעת איך להרכיב.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: צ.שיין, ת.עקבי, CN ועוד 31 משתמשים34 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הודיה לוי.
    תודה רבה על התגובה המפורטת. מסכימה עם מה שאת אומרת. לגבי הקטע, ולגבי הקו של בת מלך, מקווה שזה...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה