קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 280
    • כ
    שיתוף - לביקורת 'בן אדם' מהרחוב...
  • כותב השורות //
    • היי גבר, מה הסיפור שלך? מה אתה ישן???

    קום קום! תתעורר על עצמך! תתרומם מהספסל ותתחנן על נפשך

    שפוך את כל מה שמכאיב לך בלב, תבקש סליחה ממנו

    תעיף את כל האבק שמפריע לך לראות את האמת

    תעשה ספונג'ה לנשמה שהתכסתה בערימות של רפש ולכלוך

    מהר! מהר! זה המאני טיים שלך, אל תתן להזדמנות לחלוף!

    במצב כמו שלך אתה צריך לרוץ ולבקש עזרה מאבא בשמיים

    הוא היחיד שיכול לעזור לך!

    זה גם בדיוק הזמן לברוח מהמקומות הנמוכים אליהם הגעת

    זה לא הזמן לקחת סיכונים! אל תהיה במקומות שיכולים להפיל אותך!

    תעיף מעליך את כל המניירות ותעמוד כמו גבר ותודה באשמה!

    פתח ת'פה, תגיד מה עשית, תודה בזה שעשית לא מעט טעויות בדרך

    תדרוש מעצמך להתקרב אל ה' ואל תוותר לעצמך בקלות

    כי הוא לעולם לא מוותר עליך

    וכמה שזה נשמע לך מוזר -

    הוא מקשיב לכל מילה שלך!

    כל מילה!
    ולמי שלא הבין...
    בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
    שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
    רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים
    וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
    וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
    אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
    לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.

    עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים
    יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים
    כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים
    וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים
    הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
    לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ר' יעקב ישראל, שפירא - ישראל, ללי99 ועוד 18 משתמשים21 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RU1
    אהבתי ממש!
  • 666
    • צ
    שיתוף - לביקורת שוב אני והסטנדר
  • צופה מהצד //
    • זה שוב אני והסטנדר
    אף פעם לא היינו חברים מדיי קרובים
    אני אוהב להסתובב ולערבב אתם קוראים לי בלנדר
    אני יודע רוב האנשים שמסביבי הרבה יותר טובים

    מנסה להבין את המילים
    לעקוב אחרי הביטויים והכללים
    להתחבר לזרום עם כל הפלפולים
    מאמין לכם חייב להיות שגם לי יש כלים

    משתדל לשכוח מהחברים והסגריות
    מכל מה שאתם אומרים שרק הורס אותי
    לא מצליח להסביר למה לפעמים מרגיש
    זה מה שטוב לי זה מה שאמיתי

    אתם כנראה צודקים אני לא מספיק רוצה
    תמיד בודק את הגבולות לוקח לקצה
    אבא לא תדע כמה חשוב לי שתהיה ממני מרוצה
    בשבילך הייתי כובש הרים וגם ימים חוצה

    אני יודע אתם אומרים שאין דבר כזה בכלל
    כי מי שרק רוצה בטוח מסוגל
    ואתם רוצים את טובתי כדי שרק אגדל
    שלא אהיה כזה טיפש עקום ומפותל

    מתגעגע לימים שהסתכלתם עלי בגאווה
    כמה טוב היה לקבל כל כך הרבה אהבה
    אני יודע אני לא כיבשה שחורה
    אתם רק לטובתי רוצים שאגדל בתורה

    לעולם לא תדעו כמה אני אוהב אתכם
    איך בלילות אני חולם מדמיין לי את דמותכם
    איך אתם שמחים בי בלי להילחם
    לעולם לא תדעו כמה התאמצתי בשבילכם


    אני רוצה לעשות לכם נחת
    שוב להיות הילד שכולם אוהבים
    כי איזה ילד לא רוצה לעמוד בציפיות
    כי איזה ילד לא רוצה להגשים להורים שלו את כל החלומות


    אמא אני מבטיח עוד תזכי לראות
    נחת גם ממני לא רק מהבנות
    זה לא רק כדי שלא תבכי בהדלקת נרות
    את לא מאמינה לי אבל זה באמת מה שאני רוצה להיות




    לכבוד תחילת הזמן מוקדש באהבה ובחמלה לכל אותם שזה שוב הם והסטנדר לאלה שהצליחו לשכנע אותם שהם שווים רק אם הם מגשימים להורים שלהם את התוכניות
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: האדם השלם, ידידים, מתכנתת:) ועוד 22 משתמשים25 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    זה כל כך יפה, כל כך עצוב, כל כך נוגע ללב. אתם טובים כמו שאתם, ילדים. ואתם בסדר לגמרי.
  • 188
    • נ
    שיתוף - לביקורת זמן של תשובה
  • נסיך על חלל //
    • זמן של תשובה

    ואנחנו שואלים.

    זמן להתעורר

    ואנחנו רדומים.

    ככל שהזמן אוזל ועובר,

    אני יודע שהוא לא מספיק מנוצל.

    רוצה לתפוס את עצמי יותר,

    אך לפעמים מרגיש מפוצל.

    מנסה לספק לעצמי תירוצים,

    להרגיע את המצפון שבלב.

    אך בינתיים החיים רצים,

    ואני עדיין מתעכב.

    ואלוקים מלמעלה מביט

    ואני מודה ועוזב

    ושוב חוזר להשחית.



    זמן של תשובה

    אני מחליט לשוב.

    זמן להתעורר

    אני מחליט לקום.

    עכשיו אתה פה,

    קרוב מתמיד.

    אני מתקרב צעד צעד

    לא מוכן להפסיד.

    אתה מקבל אותי באהבה,

    נותן לי הזדמנות-

    לעשות תשובה- להשתנות!

    ואלוקים ממשיך עלי להביט,

    מלווה אותי בדרכי אל התכלית.

    ​

    כעת אני כאן-

    אבא גדול!

    רוצה לנצל, מתנצל,

    מבקש סליחה על הכל.

    כעת אני שב,

    משאיר הכל מאחור.

    רץ עד אליך-

    רץ אל האור!

    ​

    בגדול יש לזה לחן עוד לא גמור...מקווה שיהיה מושלם מתי שהוא.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מצלמה חדשה, Professional1194, חושבת מחשבות ועוד 3 משתמשים6 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נסיך על חלל
    תודה 🙏
  • 158
    • ח
    שיתוף - לביקורת איש לרעהו ומתנות לאביונים.
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    העולם מתחלק לשתיים,

    אלו שעושים מנגל במרפסת,

    ואלו שהעשן נכנס להם לבית,

    אלו שמרעישים,

    ואלו שמבקשים שקט,

    אלו שמאוד פעילים,

    ואלו שרגועים,

    אלו שלא רואים את הלכלוך,

    ואלו שלא מבינים איך אפשר לחיות ככה,

    אלו שלדחוף זה טבע שני,

    ואלו שימתינו בסבלנות לתורם.

    אלו לא מבינים את אלו,

    ואם תשים אותם אחד ליד השני,

    או אז,

    הם שוב יחלקו.

    אז או שאתה מאלו שלא מבינים מה רע בעשן,

    וייאלה בלגן,

    או שאתה מאלו שאשריהם בביתם ובשקט שלהם,

    ומחלוקת זו אינה פתירה והיא לנצח לא תדעך.
    • תודה
    Reactions: יאן, מֶנַחֵם, תמר צלמת ועוד 8 משתמשים11 //
    0 תגובות
  • 437
    • נ
    שיתוף - לביקורת זה לא תחילת הלימודים, זה סוף החופש
  • ניק 119576 //
    • הצינתוק של הטלפון במוצ"ש החזיר לך כמה סעיפים בתעודת הזהות, כמו שם, תאריך לידה ותמונה. הוא גם נתן לך כוח לחשוב על תעודת הזהות שצריך להנפיק מחדש, כי כמה חבר'ה בדקו אותה לעומק מחשש לאימוץ. חזרת למספר הגואל שהופיע על הצג, הפעלת על רמקול בחגיגיות, מכנסת סביבך את אלה מהסעיף של מבקרי העומק. ''פתיחת שנת הלימודים הבעל"ט...'' רצת למטבח לחלק שוקולדים לכולן לרגל הבשורה המרגשת, שומעת בחצי אוזן את ההמשך ''כיתות א1,2,3,4,5,6,7,8,9 עד כיתות ח1,2,3,4,5,6,7,8,9 מתחילות בשעה 10:30 עד 10:45 למפגש הכרות עם המורה. יש להצטייד במכשירי כתיבה, מדבקות, 5 מחברות של 8 שורות ודפדפת A4....''
    כנראה הסתחררת לרגע, כי ההמשך קצת מעומעם לך בראש, אבל לא אמא כמוך תירתע. רשמת מהר על דף ממו מרוט בעט שזקוק לקלינאית דחוף את הרשימה, תוהה איך תצליחי לגייס הכול עד מחר. מגייסת את השכנה עם מכירת מכשירי הכתיבה שיצאת מממנה אתמול בשן ועין ועם הבטחה חגיגית לקניית אוסף מפיות שלם במקום הכדור המעופף מחליף הצבעים שעומד לנפץ לך את הוויטרינה שהיא המראה היחידה בבית.
    מתחננת שתפתח את המכירה הנ"ל לכמה דקות לאיסוף מוצרים קריטיים, ספק פיקוח נפש. היא מסכימה בסוף, אחרי השוחד שתשלחי את הבת מהמוצרים המוזכרים לעיל לבייביסטינג מחר.
    זהו, סעיף ראשון עבר בהצלחה. מחר תגלי שהבאת בטעות דפדפת F4 ומחברת 3 שורות, אבל זה יקרה רק מחר.

    ''אממממאאאאא'' במנגינה הידועה חדר לאוזנייך המרוטות. העברת את הכרית מדרום לצפון, מסוככת על מה שנשאר משרידי השמיעה שלך. הזמרת התורנית מגייסת עוד כמה סולואים למקרה שאת על OFF. מחליטה לשלוח אותם בדחיפות לפיתוח קול, כי את החוש המוזיקלי הם לקחו ממך.
    נכנעת בסוף, מרימה ידיים מהשמיכה. מעיפה מבט חטוף בשעון, מגלה שאפרוחייך הקדימו את התרנגולים של השכנים ממול. פותחת עפעף דביק, מבררת מה הם רוצים. שתקומי. שתעזרי להן להתארגן, הן צריכות להגיע בזמן לבית הספר! מחליטה להקליט אותן, אלו מילים שאת נוהמת בדרך כלל בדקה לשמונה.
    -------
    ------
    -----בלאק אאוט-----
    ------
    ------
    ''בוםםםםםם'' טריקת הדלת גורמת לך לחשוף אישונים. את נושמת עמוק, מכריזה בעלות בלעדית על מה שנשאר מהחמצן בבית. קמה באטיות מהכיסא, צונחת עליו חזרה עם הקפה. הוא נשפך. מחליטה להתעלם, גם ככה הרצפה מלאה כתמים, הצבע מגוון קצת. לוגמת באיטיות. קולות מוכרים מדיי עוזרים לכתם להתרחב. נזכרת שהיום הראשון מצומצם מעשרים וארבע לרבע מאחַד. מותחת חיוך, מעסה את שרירי הלסת, פותחת את הדלת ''שאאאאאלווםםםם, איך היה?''

    אחרי המורה שהושיבה אותה בטור הימני במושב השמאלי בשולחן השני, את פותחת את פרוג. מולך צץ אשכול עם כותרת מוזרה. את ממצמצת, שולחת שאלה נחרדת ''מה שביתה??? אין לימודים מחר???''
    מחליטה שלא נורא. ממילא מגיעים מחר לחצי שעה. שיעור מלאכה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Ayala10, RIVKA W, נסיך על חלל ועוד 31 משתמשים34 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    כן. למה כזה קצר? אני רוצה עוד. כתיבה מושחזת. כמו שאני אוהבת.
  • 2K
    • ❤
    שיתוף - לביקורת אל תשאל אותי מה שלומי.(אשמח ממש לביקורת.)
  • ❤️אילולה❤️ //
    • אל תשאל אותי מה שלומי.





    אל תשאל לשלומי
    אינני אוהבת
    לנפנף בשקרים רגשות דמה.
    ומה הטעם בדיבור
    כשאין מילים שיבטאו את כאבי.
    ובכלל.
    ומה הטעם לנפנף בשירה
    כשליבי מנוע מלאהוב.
    שהיני קורעת מעצמי רגש
    על מנת לקרוא אהבה.
    אהבה אחרת
    של נשים יפות כאלו שמגיע להן
    שיגעו באורם

    זו אינה ארץ פלאות
    אין פה רחובות צורחים.
    הכל מטאפורות. הכל שקר.
    יש פצעים שאינם מדממים
    ולא על הכל מותר לדבר.
    וקל וחומר
    לכתוב.
    בארץ האהבה אין שום פלאות
    רחובות צרים מיידי
    להיבלע בהם.

    ולא כל המילים צודקות
    ולא כל המבטים.
    שקטים.
    ולא כל עמוק חכם.
    ובכל זאת
    בפה מלא אעמוד בכיכר האהבה
    ואכחיש את מילותי.
    אחת אחת.

    אז אל תשאל אותי מה שלומי
    אגיד לך שטוב
    אבל לא.
    שום דבר לא בסדר
    ארץ שלמה
    מדממת בתוכי.
    דמוקרטיה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מצלמה חדשה, הווה פשוט, הדר 310 ועוד 45 משתמשים48 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ❤
    ❤️אילולה❤️
    ואוו איזה מחמיא, (או שלא קראת הרבה:)) תודה רבה! נשמע טוב, אני אשנה. צודק לא שמתי לב, תודה.
  • 432
    • נ
    שיתוף - לביקורת צללים בפרבר, אוגוסט.
  • ניקיאל //
    • תמונה-(1)_optimized.png


    אוגוסט 2024, איפשהו בגלובוס.

    אגלי זיעה נטפו על מצחו, הוא הידק פעם נוספת את חגורתו, והשקיף אל העמק. שריריו היו נוקשים, והוא שיחק בעצבנות עם קצוות אצבעותיו. ״תרגיע״, נזף בעצמו. הוא לא יניח לפחד גדול ככל שיהיה להרוס מבצע אותו עמל לתכנן למעלה משנה. הוא שינן לעצמו את הפרטים בפעם המיליון, ויצא אל הדרך.

    רק פצפוצי העלים שנכמשו תחת נעלי ה Lowa Zephyr GTX Mid שלו הפרו את השלווה הפסטורלית שאפיינה חבל ארץ זה. התמיכה בקרסול, הארגונומיות, בולם הזעזועים ועיצובה הייחודי של הסוליה, היו אלו שהפכו את זוג נעליים אלו לבחירה הטובה ביותר למבצע שכזה.

    הוא התקדם בצעדים מהירים לעבר המבנה שהחל לבצבץ מעבר לעיקול, את תרשים המבנה יכול היה לדקלם גם מתוך שינה: מספר חדרים, אבטחה ושעות פעילות. למזלו לא הופקדו שומרים אנושיים על המקום, וכמעט שלא הייתה עליו אבטחה כלל. ״מי בכלל ירצה לפרוץ לכאן״, שמע את קולו המחוספס של הקשיש תמה על בן שיחו, אי אז בעודו שוכב ומאזין מתחת לחלון המשרד. ״נס שהגעתי בזמן, כמעט שפספסתי את ההזמנה הרשמית״ גיחך אז לעצמו, לא יכול שלא להרהר בנאיביותה של האנושות.

    אבל מאז עברו הרבה מים בנהר וכעת הוא עומד מול הדבר האמיתי. עליו להתנתק מכל הזיכרונות ולהתמקד בהווה. ״השתחרר ממה שהיה, קבל את מה שיש והתרכז במה שאתה עושה״, אמר לו פעם מישהו חכם. ואת זה בדיוק הוא מתכוון ליישם עכשיו. דילוג על שתי גדרות תוך הפחדת שני גורי חתולים מסכנים שנקלעו לאזור, הביאו אותו להיפגש חזיתית עם המבנה.

    אופס. מבט חטוף אל צלעו הדרומית של המבנה הספיק לו בשביל לזהות מצלמת אבטחה מדגם Arlo Pro בעלת יכולת זיהוי פנים, מכסה את כל צידו הימני. ״היא לא הייתה כאן אתמול״, אמר לעצמו בוודאות. ״מה הם יודעים?״.

    הוא התקרב בצעדים חתוליים אל הכניסה הראשית של המבנה, נזהר שלא להיחשף למעגל הקליטה של המצלמה.

    מנעול. מאסטר. פשוט. ״אין מה לומר, זהו זלזול מוחלט באינטליגנציה שלי", הרהר. הוא שלף מכיסו שתי סיכות משרד פשוטות, שיטח את הראשונה עד שהייתה ישרה לגמרי והכניס אותה לחור המנעול. את השנייה כופף בעדינות ליצירת וו קטן, והכניס אותה על המסילה אותה יצרה הסיכה הראשונה. לאחר כמה ניסיונות עדינים, נשמע הקליק המוכר.

    ״זה היה קל משחשבתי", חייך לעצמו בשקט, בעודו דוחף את הדלת וצועד פנימה. הוא התקדם בעלטה לכיוון שתי דלתות העץ הכבדות שסגרו על האולם, מגשש בידיו את המנעול. ״זה כבר סיפור אחר לגמרי. אאלץ לפלס לעצמי דרך חלופית״.

    הוא החל סוקר את המבואה, תר אחר חפץ שיסייע בעדו. מבטו נעצר על פתח תעלת האוורור בתקרה סמוך לקיר הצפוני. ״אוורור תמיד היה טוב״, צחקק לעצמו.

    הוא חיפש דבר מה שיאפשר לו להגיע לתעלה, ולבסוף בחר בעציץ גדול שעמד בזווית החדר. הוא גרר אותו אל מתחת לפתח, טיפס עליו ונעמד, מוודא שהיציבות מספיק טובה. שלף את מברג הכיס שלו, והחל לסובב במהירות את הברגים החלודים. אחד. שתיים. מכניס אותם בזהירות לכיסו נזהר שלא להשמיע קול. שלוש. המכסה התנדנד. ארבע. נפתחה לו הדרך. הוא הניח את המכסה בזהירות על אדמת העציץ, תפס בשפת התעלה ומשך את גופו במאמץ כלפי מעלה.

    אבק. המון אבק. ״מוזר, נראה כי אני הראשון שבוחר להיכנס כך פנימה״ לחש לעצמו באירוניה.

    האוויר היה לח, והוא נשם בכבדות. התעלה אמנם לא הייתה ארוכה אבל היא כלל לא הייתה מותאמת לממדי גופו. הוא התקדם באיטיות תוך שהוא משפשף בגבו את תקרת התעלה. המאמץ היה קשה מנשוא, מרגע לרגע האוויר נעשה דחוס יותר והוא החל להסתחרר. ״זה לא הזמן להתעלף, בטח לא כשאני כל כך קרוב ליעד״, אמר לעצמו בהחלטיות.

    בשארית כוחותיו הוא זחל את המטרים הספורים שנותרו עד לפתח האוורור שמעל מרכז האולם. בידיים רועדות שיחרר את ארבעת הברגים שהחזיקו את המכסה, וזה האחרון צנח במהירות אל רצפת האולם, מרעיד את השקט. לאחר שדמם הד הנפילה, הוא כופף את ברכיו וקפץ באחת אל החושך.

    הנחיתה הייתה רכה. כמעט. לא היה כל חפץ או רהיט באזור זה של האולם, את זאת כבר למד מנפילת המכסה, אבל בכל זאת צניחה מגובה שלושה מטרים מעולם לא הייתה הספורט החביב עליו.

    אין לו הרבה זמן. הוא התקדם במהירות אל קצה האולם אל הארון הרחב, שם ידע, נמצא מבוקשו. סריקה מהירה של תכולת הארון גרמה לליבו לצנוח.

    ״האם הכל היה לשוא?״ תהה בכאב.

    הוא החל לסרוק את תכולת הארון בקפידה. פריט אחר פריט. ידיו רועדות מהאדרנלין שזרם בעורקיו. לפתע, אורו עיניו. בקצה הארון במדף התחתון נח לו מבוקשו בשלווה. הוא שלף במהירות את הספר העבה, אולי הכי עבה שהיה שם, והניח אותו על שולחן סמוך. הוא ידע שהמרוץ האמיתי רק מתחיל, אבל לראשונה מזה זמן רב, חיוך אמיתי עלה על פניו.

    עייף. מותש. סחוט. אבל מאושר.

    הוא העלה אור קלוש בפנסו, והחל לקרוא במתיקות: ״חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות . . חזקתן שלש שנים מיום ליום...״.



    ​
    _____________________________________________________________________​




    מאחורי הסיפור:

    סיפור זה נכתב בעקבות חוויותיי כאחד שמתגורר באחד מפרברי פריז. בשונה מירושלים בה למדתי בתור בחור, שם בתי מדרש וספרי קודש נגישים בקלות, כאן המצב מעט שונה.

    בית הכנסת המקומי שלנו, למרות חשיבותו, אינו מצויד במגוון רחב מדי של ספרי לימוד. יש לנו אמנם בית מדרש, אך הוא סגור בדרך כלל בתקופת החופש הגדול מאחר ורוב חברי הקהילה אינם נמצאים.

    לפעמים, כדי ללמוד בבית המדרש כשהוא סגור, אני נאלץ להיכנס דרך חלון שהשארתי פתוח מבעוד מועד. דבר שהוא כמובן לא אידיאלי, אבל זו הדרך להמשיך בשגרת הלימוד למרות הנסיבות המאתגרות.

    הדמות בסיפור מייצגת את הרצון להמשיך בלימוד גם כשזה לא תמיד נוח או קל. כמובן, הפריצה המתוארת בסיפור היא דמיונית ומוגזמת בכוונה. היא נועדה להדגיש מעט את האתגרים הקטנים שלפעמים עומדים בפני מי שרוצה ללמוד במקום בו התשתית אינה מפותחת דיה.

    ובסופו של דבר, מטרת הסיפור היא לגרום להערכה מחודשת לדברים שאולי נחשבים למובנים מאליהם במקומות אחרים.

    ​
    ***

    אשמח מאוד להערות וביקורות!

    ​
    תמונה-(1)_optimized.png
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רפב, משעול, מתובלת ועוד 28 משתמשים31 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניקיאל
    ביקורת שלילית מישהו? 🙃
  • 489
    • מ
    שיתוף - לביקורת אובדן
  • מוז'יניקית //
    • נכתב מדם הלב

    האובדן.

    זה מכה בי פתאום, אחרי חודשים ארוכים בהם הדחקתי, התעלמתי.

    הכאב פורץ בפראות, סוחט ממני דמעות. לא יכולה עוד. לא מסוגלת.

    התמונה השלך, גדולה וברורה, מולי כעת. אתה שומע אותי, דוד?

    הייתי באזכרה שלך, אבל לא נתתי לעצמי להתפרק. ולא כי לא הרגשתי. הייתי צריכה לתמוך בסבתא, באבא, בכל מי שכואב על לכתך כבר כמעט שנה.

    כשבאו להגיד לנו שלא תשוב עוד, באותו סוף יום מר ושחור, הייתי בבית שלך. עם נעמה והילדים, כולנו הרגשנו שמשהו רע קרה.

    מאז שיצאת בבוקר היינו כולנו בממ"ד, היא הייתה צמודה לספר תהילים ואני שמרתי על הילדים. על הילדים שלך.

    זה היה נורא, דוד.

    החבר שלך, שרוט וחבול בעצמו, בגופו נעוצים עשרות רסיסי זכוכית, לא ניסה לנחם. הבין את השבר הגדול. רק אמר "אין לי מילים. רק תדעו שהוא הציל חיים של אנשים. זה הדבר היחיד שינחם אתכם"

    האחרים שהגיעו יחד אתו שתקו, דוממים, רכוני מבט.

    אני וסבתא חיבקנו אותה חזק, בכינו יחד איתה. אחר כך הלכתי לחדר עם הילדים, לא אמרתי להם מילה. ומה יכולתי להגיד להם?

    שאבא שלהם, הטוב, מסר נפשו- כפשוטו- על הארץ הזו?

    ומי ינחם אותם.

    הייתי מנותקת אז מהמציאות, לא יכולתי לחשוב שזה אמיתי. שבאמת הלכת.

    אחרי הרבה זמן הייתה הלוויה. זה היה כואב, פוצע, שורט את הלב. המפקד שלך דיבר בקול שבור, ביכה את לכתך ואת שאר חבריך שנפלו גם הם.

    אני עצמי עוד לא חזרתי למציאות מאותו יום נורא, הלכתי בצד בלי מילה.

    ואז היינו צריכים לחזור לשגרה.

    רציתי לצרוח לעולם, איזו מן שגרה זו, בני אדם? שגרה של אובדן? איך אפשר להכיל את החסר הזה, את הכיסא הריק שיחכה עד ביאת גואל.

    הייתי צריכה לחזור ללימודים. לא הרגשתי מסוגלת. בשלב כלשהו, אחרי ימים ארוכים ועצובים בבית הבנתי שאני מוכרחה להתקדם הלאה.

    אז בניתי מנגנון הדחקה. לא הרגשתי, לא חשבתי. פעלתי על אוטומט, משתדלת להנציח את זכרך בצורה הטובה ביותר.

    כולם שמחו שהנה חזרתי למציאות, והכל בסדר איתי. מה הם הבינו, מה הם ידעו.

    אבל עכשיו הכל מתפרץ שוב, בעוצמה כפולה ומכופלת.

    ואין לי מנחם.


    אשמח לביקורת
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: א. א, (deleted member), (deleted member) ועוד 4 משתמשים7 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    זה נורא נורא נורא הלב איתך
  • 682
    • ה
    שיתוף - לביקורת אזהרה- קטע סאטירי!
  • הטעם המושלם //
    • "הלו, יואב?"
    "כן ביבי, מה קורה?"
    "אנחנו בצרות"
    "צרות? מה הפעם?"
    "80 אלף בקפלן"
    "נו ואז? יאיר יוכל לחזור, לא סגרו את קפלן בסוף."
    "כן אבל הם דורשים עסקה עכשיו."
    "איזה עסקה?"
    "נו, זאת שמחררת מחר את כולם".
    "על מה הם מדברים בכלל? אני לא שמעתי על כזאת עסקה, ואותי בניגוד אליך כן מעירים בלילה".
    "לך תספר להם. אבל תכלס' הם צודקים- הנה המבצע השבוע נכשל ובגדול. מתו לנו שישה חטופים בשבי".
    "מה סינואר יסכים תמורה לכולם?"
    "אולי ריקון כל בתי הכלא בישראל. אולי."
    "לאן הם ילכו בדיוק? לאיראן? לא יותר טוב".
    חמאס לא יסכים בכל מקרה. אפילו לא לרצועה רק תמורת אזרחות ישראלית+ הפסקת המלחמה. לעולם."
    "אם כן באמת רעיון אוגנדה כבר יותר טוב"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נסיך על חלל, yael305, אביגלוש ועוד 11 משתמשים14 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    יאללה על נערינו וטפינו המסע לאוגנדה יוצא לדרך!!!
  • 2 6K
    • מ
    שיתוף - לביקורת לא לבעלי לב חלש
  • מתעניינת:) //
    • בעקבות השיר הזה https://www.prog.co.il/articles/שישה-מיליון-2024.5137/
    והרבה פידבק שהגיע אלי בזכות הבמה כאן, חשבתי להעלות כאן הגיגים של חטוף. בכל פעם מספר מילים שיבטאו את מה שקורה שם כשאנחנו כאן,
    השבוי יכתוב מקירות ליבו על קירות החדר,

    והכתובת תהיה על הקיר.
    • תודה
    Reactions: התאומה, Ayala10, yael305 ועוד 6 משתמשים9 //
    30 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מתעניינת:)
    תודה על המילים. מרגש לשמוע
  • 329
    • מֶנַחֵם
    שיתוף - לביקורת ושלום לקברים החדשים
  • מֶנַחֵם //
    • תיכף חודש אלול, וזה הזמן לצאת לפקוד את בית הקברות.

    והאמת, לא צריך להרחיק עד צפת, אפילו לא עד הר המנוחות.

    לכל אחד מאיתנו, עמוק בתוך הנפש, יש סוג של בית קברות.

    בית קברות, שהתמלא כל כך בשנה החולפת.

    כל כך הרבה דברים קברנו. כל אחד מאיתנו.

    זו היתה שנה מעוברת. שלושה עשר חודשים של סערה, של התמודדות. לא היה אחד שלא קבר משהו בשנה הזאת, עמוק בתוך הנפש.

    שורות שורות הם ניצבים שם, הקברים. דוממים. לא משמיעים הגה. אף אחד לא יודע עליהם, רק אנחנו – ומי שיצר אותנו בדין.

    הנה, בצד הימני של בית הקברות, שם יש את חלקת 'התקוות'. כל כך הרבה תקוות שהיו לנו השנה, כל כך הרבה דברים שרצינו, שקיווינו שישתנו, שיקרו, שיתקדמו – ולא קרו. ונאלצנו לקבור אותם בשקט, לפעמים עם דמעה רטובה, לפעמים עם דמעה יבשה.

    ככה זה בשנה של מלחמה. קוברים, בדממה.

    ושם, בצד השמאלי, יש לנו את חלקת האנחות.

    כל כך הרבה אנחות חנקנו, בלענו, לא רצינו שאף אחד בחוץ ידע, אז קברנו אותם עמוק בפנים. כמעט שכחנו מהם.

    והקברים לא נגמרים. הנה כאן רצון טהור שלא התממש ונקבר, הנה כאן הצלחה שהתנפצה, הנה שם עלבון מר שאף אחד לא ידע עליו כי קברנו אותו עמוק והמשכנו לעשות פרצוף של חיוך.

    והנה, בקצה, לבד, שומם, טמון שם מת מצווה. לא היו לו קרובים. אף אחד לא הבין אותו. את התשוקה הזו שבערה בתוכנו. אז פשוט קברנו, באישון ליל, ורק הכרית ידעה על מה שהיה. ישבנו שבעה ושלושים, מכונסים בתוך עצמנו. ואף אחד לא ידע. לא ניחם. לא שלח ארוחה חמה.

    ונכון, אי אפשר להתעלם, אי אפשר להתעלם מעיר גדולה ויפהפייה שבנויה על תילה מחוץ לגדרות בית הקברות.

    אבל פעם בשנה, לצד חשבון הנפש, מותר לקפוץ לביקור בבית הקברות של הנפש, ללטף את מצבות השיש הקרירות, להרטיב אותם בדמעה קטנה, לקוות שיום אחד יתעוררו כולם לתחיה, ירקדו במעגל אחד גדול, 'זה השם קיווינו לו'.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: עוזי וכבודי, לאור הלבנה, מ.בר ועוד 24 משתמשים27 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Ayala10
    ואוו!!! כתוב כ"כ יפה!!!!!! מרגש ומחזק!!!
  • 860
    • %
    שיתוף - לביקורת אוטובוס אחד. צנוע.
  • %תמר% //
    • מתחילת המלחמה מסתובבים ברחבי הארץ,
    אוטובוסים יהירים.
    מנופחים.
    מכריזים בגאווה-
    ביחד ננצח.
    בינתיים,
    עוד מעט עוברת שנה.
    הם עוד לא ניצחו.
    ראיתי עכשיו אוטובוס אחד.
    צנוע.
    עניו.
    בודד.
    עומד נגד הזרם.
    מכריז בגאון,
    אין עוד מלבדו.
    מכיר באפסיותו.
    יודע שלא בכוחי,
    כי אם ברוחי.
    לאיזה אבא יש עוד כאלה בנים????

    ---
    חגית💕
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: charbash, אננס מצוי, גאווהסקריפט ועוד 38 משתמשים41 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ימים טובים יבואו
    ממש נכון! וכתיבה חזקה!!
  • 139
    • N
    שיתוף - לביקורת ביחד אבל לחוד
  • Noa rom //
    • אֲגֻדָּה
    קְשׁוּרָה,
    מֻרְכֶּבֶת.
    מֵאֶחָד,
    אַחַת,
    לְבַד,
    אַחֶרֶת.
    בְּנִפְרָד -
    מְשֻׁחְרֶרֶת,
    מְפֻקְפָּק.
    בְּיַחַד -
    שׁוֹבֶרֶת
    עֲשֶׂרֶת,
    מְסֻפָּק.
    מֵעַצְמוֹ.⁠
    בִּלְבַד.
    בַּתָּוֶךְ⁠
    הַיַּחְדָּו.


    לקחתי לתשומת ליבי את עניין הפיסוק, אשמח לשמוע את חוות דעתכם גם על הבנת המשמעות, אם היא מובנת... תודה רבה
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ימים טובים יבואו
    נראה לי שהבנתי בערך.. מה שכן גם בלי להבין יותר מידי נשמע מאוד יפה
  • 334
    • N
    שיתוף - לביקורת דשא סינטטי
  • Noa rom //
    • הדשא
    של השני
    ירוק
    צומח
    מתוק
    פורח
    יותר
    מהיבש
    נובל
    חושש
    קמל
    שאצלי
    בחצר
    גדל.

    הדשא
    של עצמי
    חי
    יותר
    ולכן מת
    שקרי
    יותר
    ולכן דובר
    אמת
    אנושי
    יותר
    ולכן נופל
    וקם
    הוא
    לא סינטטי,
    מתוחכם
    כמו הדשא
    של הפתי
    השני.

    קיבלתי את הנושא הזה וזה מה שיצא
    אשמח לשמוע הערות והארות :)
    תודה רבה
    • תודה
    Reactions: אבינועם גולדברג, גאווהסקריפט, גשם יורד ועוד 7 משתמשים10 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    ממש ממש יפה!!
  • 671
    • %
    שיתוף - לביקורת רציתם פעם?
  • %תמר% //
    • רציתי פעם
    להיות שמש
    ואין בה
    רגע חושך,
    מקור אור
    וחום.
    רציתי
    לנשק פנים
    לזרוע בהם
    נקודות.

    ורציתי פעם
    להיות כוכב
    לנצנץ
    תמיד
    בלי סוף.
    להאיר עצמי
    בשמש.
    להיות מקור
    אור
    בחושך.

    ורציתי פעם
    להיות ירח
    לחייך ללילה
    לפעמים,
    לשחק אתו
    כדור.
    ללוות אנשים
    של חושך
    לצעוד מעליהם
    להאיר
    מכל מקום
    חשכה.

    רציתי פעם
    להיות כל כולי
    כדורים
    וגלקסיה,
    שמש
    ירח
    וכוכב.
    להאיר
    בלי סוף.

    אבל,
    נשארתי אני
    אדם אחד
    שמאיר עצמו
    באור כוכב
    ירח
    ושמש.

    אדם אחד
    קטן
    מחזיר אור
    ולב
    לעצמו,
    לעולם.


    חסר חריזה ומקצב?
    או שזה יפה גם ככה,
    פשוט.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אנטוריום, הווה פשוט, RIVKA W ועוד 27 משתמשים30 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אקסטרה היפראקטיבי
    חסר חריזה ומקצב, ולכן, דווקא לכן, זה יפה ככה. פשוט!!
  • 277
    • ג
    שיתוף - לביקורת הלוחמת בפנסים
  • גאווהסקריפט //
    • והיית הכול
    וחסרתי אותך
    בנית לי בית של עץ בסופה
    הוספתָ גם קיר כשנשמטה האדמה

    ונלחמתי בך להיות לעצמי
    בעצמי
    הגם שידעתי
    שבעת סער לא יהיה
    בית מעץ
    ולו תרעד הקרקע תחת רגליי
    לא יהיה לי במי להיאחז

    ונותרתי לוחמת בחשכה
    פנסי העולם מולי
    ואני עוד בוכה



    פתוחה לשמוע ביקורות ומעריכה מאוד מי שמשקיע מזמנו היקר. תודה!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רפב, לאונרד כהן, ניקיאל ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    מעריכה כל מילה!!!!! תודה אני שמחה לשמוע. ובטח שאני בסדר עם ביקורת, רציתי אותה!
  • 361
    • ל
    שיתוף - לביקורת הבכי, החיים.
  • לרקוד על הירח //
    • והילדה,
    שגדלה למרות הכל.
    נותנת כח ואומץ לאחרים, לגדול.
    בלי מדי הרבה מחשבה, היא חוזרת לחיים-
    בקצב מהיר, של ילדה.
    שמחה, מתרגשת, לומדת דברים חדשים,
    ולנו לא נותר אלא להתבונן.
    ולהחלים.
    דרכה, דרך החיות, הצחוק, והשמחה שהיא מקרינה.
    מותר גם לך, ולנו, לבכות,
    ילדה.


    אשמח מאוד לתגובות. תודה!
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: רפב, קולמוס בודד, לאונרד כהן ועוד 9 משתמשים12 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לרקוד על הירח
    תודה! אכן נכון... וואו, תודה רבה! איזה כיף! ואכן, ה'עומד מאחורי' תמיד הכי מעניין... תודה על...
  • 2 3K
    • מ
    שיתוף - לביקורת היתה כזאת ילדה....
  • מהממתתת //
    • היתה כזאת ילדה, עם דם בעיניים.
    אף אחד לא העיז להתקרב אליה,
    לגעת בה.
    אף אחד לא העיז לאהוב אותה,
    או אפילו סתם להגיד את זה.

    היתה כזאת ילדה, עם דם בלב.
    אף אחת לא רצה להיות האימא'שלה,
    אף אחד לא רצה לרפא לה את הלב,
    לפתוח לה דלת.

    כבר אין כזאת ילדה.
    והדם- על הידיים שלכם.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: רותי ויעל, מצלמה חדשה, (deleted member) ועוד 26 משתמשים29 //
    39 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אחת כזאתי;)
    מה שנכון... ולגמרי תודה לכולם על התגובות המרגשות והמחממות שלכם.
  • 2K
    • ג
    שיתוף - לביקורת למי שמחפש מישהו לרמוס-ילדים הם כתובת קלה. בהצלחה.
  • גאווהסקריפט //
    • ביקורת תעזור לי להתקדם תודה!


    היא ישבה שם מאחורי הדלת, שמוטה, ליבה היה ריק. היא היתה קטנה מכדי להבין, מכדי לקום וללכת. בכל זאת קמה. ילדת בית ספר צעירה שיצאה ,משוטטת ברחובות העיר בצעדים של אישה בת 80, עול החיים מכביד על כתפיה הכפופות. ילדה שבועטת באבני רחוב, תוהה אם היה עדיף להיות הן, ילדה שפוגשת ברחוב בנות שהולכות עם האמהות שלהן לקניות, יורדות עם האחים לגינה. חברות שכל שיש להן בעולמן הם המבחנים בלשון ובחשבון ואמא ששואלת אם הן אכלו ארוחת צהריים.

    אמא שלה לא שאלה אותה אם היא אכלה ארוחת צהריים. אף אחד לא שאל. ולא רק כי העדיפו שתפסיק לאכול כבר.

    היה משעמם ברחוב, אבל גם ככה לא היה לה לאן לחזור אחרי הצעקות האלו, אז היא התיישבה על ספסל אבן. משלימה בליבה עם הידיעה שאף אחד לא ייצא לחפש אותה עכשיו, גם אם נהיה קצת מאוחר מדי בשביל ילדות בגיל שלה. מקסימום יהנו קצת מהשקט. יותר מדי רעש היא עושה.

    כשהחושך כבר הרגיש בנוח פרצופים תמהים ניסו להבין מה היא עושה בחוץ, אז היא התחילה לשרך את רגליה למקום הזה שהיא קוראת לו בית. שמנסה כל כך. בדרך המו אליה קולות של השכבה מהחלונות. משפחות היו שם, שלמות. ארוחות וחיוכים ודיבורים של שגרה ועיניה כלו. הלב הקטן שלה לא ידע לקרוא לרגש בשמו, אבל הוא בעט בה בכל הכח. היא רצתה גם להיות שייכת. רצתה נורא.

    הגיעה שוב אל מאחורי הדלת, שמעה בחצי אוזן שיחה נסערת, נסובה עליה. לא רצתה להיכנס. לא רצתה שוב ללכת. בבתים אחרים ילדות אכלו חביתה ושתו שוקו, הכינו מערכת למחר. היא קרסה על הרצפה המאובקת של חדר המדרגות, שילבה ידיים בהפגנתיות. כמהה ליחס אך מקווה שאף אחד לא יעבור. תקוות שווא. השכנה עולה, שואלת אם הכל בסדר. היא מהנהנת כמובן, מה תגיד? והרי היא יושבת כאן מקופלת מול הדלת לגמרי מבחירה, יש שיקראו לזה העדפה אופנתית. ילדות עולות, לא חוסכות מבטים. היא מתביישת. מתכווצת. נטושה. מפחדת להיכנס.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: tovy, בלימי~, (deleted member) ועוד 36 משתמשים39 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שיילה
    למשל (נטו לדוגמא, לא ספוילר..) לעיתים הסבתא המשמשת ככותל הדמעות של הקורבן, היא המסכסכת מאחורי...
  • 237
    • %
    שיתוף - לביקורת עשרים וארבע שכולו שבע.
  • %תמר% //
    • בעולם שבו-
    אני רגע אור
    רגע חושך.
    רגע שלו
    רגע שוכחת של מי.

    ובדמי
    אני אחת
    של כוח
    וכבידה.
    כדור תמיד
    מושך,
    מועך
    לאדמה.
    לא משחרר.
    דוחף לי יום יום
    בִּפְנים
    חושך,
    עלטה.

    אני
    אחת
    מוזרה,
    מסובבת
    תדיר.
    כל יום
    מנצחת
    כדור,
    וכבידה.
    כל יום
    נשאבת לאור.
    אך לילה תמיד
    יבוא אלי
    יעטוף,
    ינצח
    חלשה שכמוני.

    חלשה.
    שכמוני?

    נו באמת.
    כדור עולם
    תמיד יסתובב,
    ימשוך
    אל תוך הלילה.
    ושמש
    תמיד תעמוד
    תחכה לי
    שאגמור סיבוב.

    אין בי חולשה,
    כי אם כוח
    להיצמד
    לחוקי הטבע.
    לא להילחם
    בכוח
    משיכה.
    לקבל
    את הצד השני
    של כדור
    ועולם
    אחר.
    לקבל חושך
    בראש מורם
    לשמים.
    עד הבוקר
    לחפש לי
    אור כוכב
    וירח
    שיאירו לי
    דרך.

    השמש לא תבוא
    אם לא אלך
    אליה,
    אחבק כדור
    אעמוד יציבה.
    וסיבוב
    מאה שמונים
    יביא אותי
    אליה,
    אל אור.

    ואם
    פתאום
    יהיה לי
    חם מידי,
    מסנוור.
    אדבק שוב
    לכדור,
    הוא
    יביא אלי
    שוב
    לילה.

    ואם
    פתאום
    חושך
    ייפול עלי,
    ובלי שאבחין
    יבריח ממני
    שמש.
    אחפש
    כל הלילה,
    אבקש
    חזק
    אור
    וחום.
    אחכה,
    אספור שניות
    שתבוא
    ותאיר לי
    כאור יום
    חשכת לילה.

    שתבוא כבר
    ותיתן לי
    יום שכולו
    שמש.
    יום שכולו
    שבת.
    עשרים וארבע
    שכולו
    שבע.

    מקווה שהמשמעות מספיק מובנת.
    אשמח לביקורת ופרשנות.
    סליחה על האורך.
    סליחה אם לא מספיק מקצועי.
    אם הכותרת לא מספיק מובנת, אשמח להסביר.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: RIVKA W, ניק 132439, ST.R ועוד 4 משתמשים7 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    איזה כיף שהבנת💕 תודה רבה! שמחה לקרוא שאני מובנת...😉 זה משפט הסיכום... התמצות. תודה על זה💕
  • 2K
    • י
    שיתוף - לביקורת המחלקה החרדית בשב"כ
  • יוסף יצחק פ. //
    • סתם, עלה לי רעיון, אמרתי "נחמד", זהו, פרסמתי.

    אי שם במטה השב"כ, בחדר המבצעי של המחלקה החרדית בשב"כ, האווירה הפכה ממתוחה למתוחה מאוד. התאורה הייתה עמומה וכמה אורות שהיו כבויים שיוו למקום מראה מאיים ומפחיד, ולא בכדי... הטכנאי מזמן היה אמור להחליף את הנורות...

    עשרות מסכי מחשב הבהבו לסירוגין והציגו הודעות שונות ונתונים מתחלפים במהירות מסחררת. האנליסטים והסוכנים בחדר מיהרו לרכז את החשובות שבהם ולמהר לעדכן את המפקד שישב בראש שולחן עץ בצבע חום כהה, אחז בכוס נייר ובה שאריות קפה ותופף באצבעותיו בעצבנות על גבי השולחן.

    "לא ייתכן שמיטב המוחות והכלים של מדינת ישראל נמצאים כאן, ועדיין לא מצאנו אותו", הוא צועק בפתאומיות, וכמה סוכנים מנתרים בבהלה. "ע' הוא סוכן מעולה, יש לו מקורות מהימנים, הוא עושה עבודה לא פחות ממושלמת, אבל דווקא ברגעים כאלו שאני צריך אותו", הוא נעצר לרגע וממשיך, "שאנחנו צריכים אותו", הוא תיקן את עצמו," דווקא אז הוא נעלם לבין הצללים, מפר בבוטות את הפקודות ואת הנהלים, וכל המוסד והארגון שלנו צריך לפנות מזמנו כדי לאתר אותו ולפנות אליו כמו שפונים לילד קטן שיואיל להירגע מרעיונותיו הילדותיים".

    "המפקד כועס", סינן אחד הסוכנים לעמיתו בלחש.

    "שמעתי את זה", המפקד פנה אליהם בקול ומצמץ בעיניו פעם או פעמיים, "ואני בהחלט כועס", הוא המשיך לכעוס, "יותר מדי זמן אני ממתין", הוא התרומם מכיסאו וניגש אל שני הסוכנים שהחלו לעצור את נשימתם (השיא שלהם זה שבע דקות ושלושים ואחת שניות, אם התעניינתם).

    "אם עד השקיעה הוא לא מופיע כאן, האישור שלכם נשלל, ואנחנו לעולם לא נקיים את זה יותר", הוא ממש צרח וגלי קולו חלחלו בגבותיהם של כל הנוכחים בחדר. בפרט בגבו של מוטי שיזם את המאורע, שלילה זה הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, בפרט שהוא קצר בזמן.

    "המפקד", נשמע קול צעיר מקצה החדר, "נראה לי שיש לנו איתור שלו".

    "נראה לך או שאתה בטוח?", המפקד נע לכיוונו בצעדים מדודים.

    "א-אני בטוח, ה- CCTV רץ במחשב, אנחנו בתהליך השוואה עם מסד הנתונים, התוצאות יופיעו תוך רגע... הופ, הנה הם", הוא לחץ על הקובץ, המחשב ביקש מהם להמתין חמישים שניות. המפקד דפק על המחשב, "אין לי את כל היום, קדימה", ניכר היה שהמחשב בעצמו הבין את הרמז, ועד מהרה המסמך נפתח.

    "זה הוא. וודאות של תשעים ושבע אחוז", האנליסט אומר ומתנשף תוך כדי.

    "זה מספיק?", המפקד לא ממהר לחגוג.

    "זה תוצאה די גבוהה, בדרך כלל הסריקות מתחת לתשעים".

    "תעלו לי בקשר את היחידה".

    הוא מיטיב את האוזנייה שלו ומתרחק למקום צדדי. הוא לוגם את שאריות הקפה ומניח את הכוס על שולחן מזדמן. "כן, זה אני", הוא אומר ללא הקדמות, "אני רוצה שתכתרו אותו ותביאו אותו לכאן במהירות האפשרית, אם צריך אזוק, אבל אני צריך אותו בהכרה מלאה", הוא מביט במסך המרכזי בו מופיעים שני שעונים, השעה המדויקת ושעון ספירה לאחור, "תזדרזו", הוא מצווה, "יופי, ידעתי שאפשר לסמוך עליכם", הוא מחייך לרגע ומיד מרצין.

    "המפקד, יש לנו רחפן באוויר", הצעיר קורא בקול שוב, המפקד התקרב לכיסא שלו תוך שהוא אומר בקול קר ומחושב, "תעלה לי את התמונה למסך". עד מהרה נראה עין יושב על כורסא בביתו, הווילון הסגול שבביתו מעט הסתיר אותו והרחפן זז מעט הצידה כדי לספק תמונה טובה יותר.

    "שאנן, פחחח", המפקד ירק לצד וכיסה את הרוק בנעלו, "ציפיתי ממך לקצת יותר", הוא מלמל לעצמו.

    "המפקד, החוליה צריכה אישור לפעולה", אנליסט עם אוזניות ומיקרופון מחובר וטלפון נייד בידו עמד מולו עם אגלי זיעה מבצבצים.

    "מאושר, מאושר מלפני שעה כבר, למה הם מחכים?".

    "הוא אמר שהוא מאשר", האנליסט לוחש לנייד וחוזר למקומו.



    "בני, כמה זמן אני צריך להמתין?", קול בס נשמע מפתח הדלת, והמפקד הרכין את ראשו באכזבה. הוא זיהה את הדובר מבלי להסתובב – ראש המחלקה.

    "אני עובד על זה, אנחנו מביאים אותו לכאן בדקות הקרובות", הוא אמר והתחיל לגמגם תירוצים נוספים, והשתתק כשראה את מפקדו מסמן לו בידו לעצור.

    "בני", עצם הפנייה אליו בשמו הפרטי הוכיחה על הכעס המבצבץ מהאדם השלו שמולו, ""עובדים על זה", "בדקות הקרובות"", הוא חיקה את קולו של בני, "זה לא מעניין אותי", הוא בז לו והתיישב בראש השולחן, "אתה יודע שהפעולה חייבת להסתיים לפני השקיעה".

    "אני יודע", בני מלמל וכבש את פניו בקרקע.

    "נו? אז למה אתה מחכה? למה אני מחכה? מי זה העי"ן הזה, בכלל? מה הוא קשור 'לעסק'?", טון דיבורו נהיה תקיף יותר.

    "הוא... אתה יודע".

    "לא, אני לא יודע".

    "הוא העשירי למניין שלנו, אל תדאג אנחנו נספיק להתפלל מנחה לפני השקיעה".




    וכמנהגו של הניק הדוויג היקר נצטט את הנוסח:
    "עוד שתי שורות לא קשורות, בשביל אלה שמציצים תמיד לסוף".

    אח! תמיד עובד.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תמר אליסון, יענקי גדליהו, אווטר AI ועוד 50 משתמשים53 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקליד...
    אני חושב שהסיבה שלא הסתכלתי לסוף זה כי העלילה התחילה בצורה כ"כ מעניינת, אז אין מה לברוח למקום...
  • 877
    • ל
    שיתוף - לביקורת 'כדור הארץ שטוח!'
  • לילך חצי האי //
    • 'העולם שטוח!'

    הוא תמיד הסתובב זחוח

    אף פעם לא נמאס לו מהוויכוח

    'אם הוא עגול הוא, מהיכן מגיעה הרוח?'

    'למה שיהיה בצורת תפוח?'

    משפטים שהיו יוצאים בקילוח...


    עד שיום אחד ראה עיתון פתוח

    'העולם שטוח' זעקה הכותרת בלוח

    זה בטוח?

    שאל את הקשוח

    ופתאום הרגיש קצת מלוח

    גם לצד השני הוא נהיה פתוח

    לא כל כך קשוח.

    '...עולם זה ענין של פיתוח'

    'בסוף הוא יהיה נפוח'

    'אם הוא שטוח, עד היכן הוא מתוח?'

    'לא מתאים לו להיות מרוח!'

    לאט לאט יצא ממנו כל הרוח



    מוקדש לכל האיפכניקים...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שלומי.נ, שייקספיר, יד אבשלום ועוד 31 משתמשים34 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    חריזה מרשימה אהבתי את החוש הומור
  • 458
    • ל
    שיתוף - לביקורת שגרת חירום, אה?...
  • לרקוד על הירח //
    • וכמעט כל יום
    צופר, וזעקות,
    חיפוש זריז של כפכפים,
    ורגליים מטופפות.

    שלושים שניות, אולי פחות,
    כל הילדים איתנו?
    פותחים דלת, לא תמיד סוגרים,
    ורצים את חיינו.

    מעלינו רועמים קולות,
    שכנים צצים מתוך דלתות
    עם נעליים ובלי,
    ואחת נשלפה מתוך הדלי.

    נכנסים, סוגרים דלת כבדה,
    מתכווצים מכל קול מבחוץ,
    ומנסים לסנן קולות של אנשים מלחיצים מדי מבפנים
    כדי שחס וחלילה הפחד לא ישתקף על הפנים...

    והכלב של השכנה שנובח בלחץ,
    ואשה שפתאום צצה וצועקת עליו בקול לא לה
    'נו מה נסגר, זה לא בסדר ככה!!!'
    והפחד שמדבר מגרונה והופך הכל לעיסת מחץ...

    ומהצד-
    מלמולים בלופ של אמוק-
    'הבוטח בה' חסד יסובבנו'
    ואני רק נאנחת.
    אוי אבא, מה יהא עלינו?



    מעט מחוויותי מהשבועות האחרונים... לא מדי מחורז, לא עם משקלים מדויקים, אבל מה שנשפך ממני לעת ערב וכמה מטוסים....

    אגב, אתגרתי את עצמי בלא להשתמש במילים שכבר אין לי כח לקרוא לשמוע, ולחוות... - בומים, אזעקות, מקלטים. נראה לי שהצלחתי לא רע. מה אומרים?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הווה פשוט, מקליד..., סבתא חביבה ועוד 13 משתמשים16 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לרקוד על הירח
    תודה רבה לכולם על התגובות! מחמם את הלב, והפעם במובן החיובי.. ;) אכן מציאות קשה...
  • 2 3K
    • ה
    שיתוף - לביקורת הנופש הקצר של דן
  • הווה פשוט //
    • המכונית השכורה עצרה ליד פחי האשפה הירוקים, מתוכה יצא גבר בגיל העמידה, השקיף רגע סביבו ואז הוציא מתא המטען תיק גב ונרתיק שחור וארוך של כלי נגינה או משהו.
    "דן", קראתי ביוצאי אליו מהבית.
    הוא ברך אותי בניע ראש ולא חייך.
    גבר נאה, פנים חרושות, עמידה זקופה, עבר צבאי ללא ספק. עיניים כחולות כהות המביעות תוגה נחושה, חולצת טריקו אפורה, מכנסי קורדורוי פשוטים, נעלי נייק מאובקות ושחוקות.
    הופעתו הקרינה אזהרה, אך גם משכה חמלה. זאב בודד.

    הובלתי אותו דרך המדרגות אל הצימר שעל הגג.
    פרטתי את כל ההוראות והכללים שאני אומר לכל האורחים, הוא הקשיב בדממה.
    "אז תהנה, וכל מה שצריך אתה יכול לרדת ולדפוק אצלנו" הוא הודה וסגר את הדלת אחריו.

    הצימר שלנו מתאים למשפחה גדולה. יש בו טרמפולינה והמון צעצועים לקטנים, משחקים ומתקני כושר לנערים, ולמבוגרים יש ספרים רבים וגם ג'קוזי משוכלל.
    אבל כל הדברים האלו מיועדים בעצם רק לתמונות שבפרסומת, בפועל אף אחד כמעט לא נוגע באמצעי הבידור הללו.
    מי פתי לבלות בין ארבע קירות כשהוא נמצא באחד המקומות היפים בארץ.
    היישוב שלנו ממוקם בגובה צלע הר, בתים קטנים וציוריים המציצים מן הסבך הירוק, שבילים אלגנטיים בינות לגינות המושקעות. הסדר והעיצוב הסביבתי המטופח, שרק מושב של פנסיונרים בעלי אמצעים יכול לייצר.
    וכל זה עדיין כאין וכאפס לעומת הנוף...
    העמק המשתרע עד אין קץ, משובץ בריבועי שדות ומטעים מחליפי צבעים. הרכס הנפלא משמאל השטוף יערות צפופים וישובים קטנים וססגוניים המזדקרים בחינניות מוקפים בגדרות ומגדלי שמירה משולשי גג. והמורדות הסלעיים ומלאי הוד אלם שלמרגלותם רובץ בשתיקה מאיימת הכפר ביר סולטאג'ה שבתיו מתפשטים דרומה עד להרי אפרים המכחילים באופק.
    האורחים שלנו היו יוצאים לשוטט בטבע, לסיורי שטח נועזים, או לטיול רגלי שליו מול יפי הארץ הטובה שנתן לנו האלוקים.
    אבל האורח האחרון, בחר להשאר בפנים.
    רבע שעה אחרי שהגיע דפק אצלנו ובקש לורד ארט-ליין, ומאז לא הראה את פניו מחוץ לצימר.

    דן, הוא אמר אתמול בשיחת הטלפון. "דן מה?" שאלתי.
    "רק דן".
    "כמה ילדים?"
    "בלי ילדים"
    "אז רק זוג?"
    "רק אני".
    וכששתקתי הוסיף "אשתי נפטרה"
    וכשעוד יותר שתקתי, אמר
    "נילי נרצחה לפני שלשה חדשים בפיגוע בשדמות ראובן".

    זכרתי היטב את הפיגוע ההוא שארע לא רחוק מאיתנו וזעזע את כל היישובים באזור השקט-יחסית שלנו.
    מחבל ניגש לרכב שתידלק בתחנת עולש וירה בנהגת מטווח קרוב. הוא נמלט ברכבו ולא נתפס.
    האשה מתה מפצעיה לאחר שלושה שבועות.
    חייל יושב מאז בתחנת הדלק על כסא פלסטיק עם עוזי וסגריה.
    מזכרת עצובה לאזלת היד של כוחות הביטחון.

    שלשה ימים.
    שלשה ימים לא ראינו אותו ולא שמענו.
    הילדים אמנם הבחינו בתנועה במרפסת של הגג, אבל לא ראו את דן עומד שם. הוא אולי שכב על הרצפה מוסתר על ידי המעקה הנמוך.
    כשהזמין את הצימר בירר הרבה על המרפסת. על השמש, על כיווני האויר, אם יש רוחות, אם שכנים יכולים לראות.

    ביום השלישי לקראת שקיעת החמה, כששיחקנו שש בש בסלון, נשמע פתאום רעם יריה.
    לרגע קפאנו במקום והבטנו זה בזה בפחד ואז נשכבנו על הארץ. אשתי באומץ של אם מגוננת, רצה מחלון לחלון והשקיפה סביב ואחר כך הביטה בתקרה.
    "כן, זה היה נשמע מלמעלה" אמרו הילדים.
    עליתי במדרגות ודפקתי על דלת הצימר
    "דן?"
    נשמעו רחשים מבפנים ואחרי מספר רגעים אמר דן "רק רגע".
    "הכל בסדר?" שאלתי ודפקתי שוב.
    הוא לא ענה.
    עוד רחשים נשמעו ולבסוף נפתחה הדלת.
    דן עמד כשהתיק על גבו ובידו הנרתיק השחור והארוך.
    "אני הולך" אמר. עיניו היו אדומות.
    "השארתי לך אלפיים ארבע מאות על השלחן".
    במהירות ירד במדרגות וצעד אל האוטו השכור, הכניס אל תא המטען את התיק ואת כלי הנגינה הארוך, או שהיה זה משהו אחר.
    הניף יד רפה לשלום, נכנס לרכב ונסע.

    שעה ארוכה המשכנו להביט על הכביש המתפתל, גם לאחר שהמכונית נעלמה מהעין.
    באויר עמדה תחושת מועקה ורווחה גם יחד. הערב כבר ירד, ההרים השחירו והשמים נצבעו בארגמן סגול.
    הרחק מן העמק עלה קול סירנה.

    הצימר נשאר בדיוק כפי שהיה. אף רהיט לא הוזז, הסדינים היו מתוחים, המגבות יבשות, שום סימן שמישהו גר פה.

    למחרת כתבו העיתונים כי ראחים נהוונד - המחבל מהפיגוע בשדמות ראובן - נהרג מירי צלף לא ידוע, ביציאתו מחנות ירקות בה הסתתר.

    "אבא" קרא בני מן המרפסת בשעה שהכנו את הצימר לקראת האורחים הבאים
    "תראה מה מצאתי".
    הוא הושיט לי תרמיל נחושת ארוך ומבריק של כדור צלפים, עליו היה כתוב בלורד שחור
    "עבור נילי".
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, HennyS, דנידין246 ועוד 78 משתמשים81 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מתן מאור
    כן ולא. אני אוטודידקט.
  • 1K
    • מֶנַחֵם
    שיתוף - לביקורת וּבְכָל מְאוֹדְךָ, פַייבְל
  • מֶנַחֵם //
    • הֵם הָיוּ שְׁנֵי חֲבֵרִים לְסַפְסַל הַלִּמּוּדִים.
    נִשְּׂאוּ בְּשָׁעָה טוֹבָה בְּהֶפְרֵשׁ לֹא גָּדוֹל זֶה מִזֶּה.
    אֲפִלּוּ יְחִידוֹת הַ'סְלַח לִי' שֶׁלָּהֶם הָיוּ בְּאוֹתוֹ הָרְחוֹב.
    הַשְּׁטִיבְּלַךְ אוֹתָם שְׁטִיבְּלַךְ,
    הַמַּכֹּלֶת אוֹתָהּ צְפוּפָה.
    הַ'מִשְׁנַת יוֹסֵף' אוֹתוֹ מוֹקֵד.

    הַבַּנְק אוֹתוֹ בַּנְק,
    הַהוֹצָאוֹת אוֹתָם הוֹצָאוֹת,
    וְהַהַכְנָסוֹת,
    כְּלוֹמַר אִי הַהַכְנָסוֹת,
    כִּמְעַט אוֹתוֹ הַדָּבָר.

    וְאָז הִיא הִגִּיעָה.
    מְפַתָּה,
    מְשַׁכְנַעַת,
    נוֹצֶצֶת,
    קוֹרֶצֶת.
    הַהַצָּעָה.

    "זֶה רַק 'גְּנֵבַה'לֶה' קְטַנָּה!"
    הִבְטִיחַ אִישׁ הַמְּכִירוֹת,
    אַשָּׁף בְּשִׁוּוּק.
    "פַּעַם אַחַת קְנֶיְטְשׁ קָטָן בְּ'לֹא תִּגְנֹב',
    וְזֶה גַּם לֹא כָּזֶה בָּרוּר -
    וְאַחַר כָּךְ יֵשׁ לָכֶם חַיִּים רְגוּעִים עַד בְּלִי דַּי!
    כָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּכֶם יִתְגַּשְּׁמוּ -
    בְּרוּחָנִיּוּת וּבַגַּשְׁמִיּוּת!"

    לַייבְּל הִנְהֵן כֵּן.
    פַייבְל הִנְהֵן לָאו.
    וּמִשָּׁם, נִפְרְדוּ חַיֵּיהֶם.

    יְחִידַת הַ'סְלַח לִי' שֶׁל לַייבְּל נִזְנְחָה,
    בִּמְקוֹמָהּ בָּאָה וִילָה רַחֲבַת יָדַיִם,
    בִּשְׁכוּנַת הַ'הַי-סוּסַיְטִי' שֶׁל הָעִיר.
    שַׁמְנָהּ וְסַלְתָּהּ.

    בַּחֲנָיָה שָׁכַן רֶכֶב מְפֹאָר,
    דֶּגֶם 'הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה'.
    חַשְׁמַלִּי, אִם שְׁאַלְתֶּם.

    וְהוּא זָכָה, לַייבְּל.
    זָכָה לְהוֹבִיל בְּרִכְבּוֹ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.

    וְהוּא זָכָה לִתְרֹם לִישִׁיבוֹת וּלְכוֹלְלִים.
    הַוִּילָה הַמְּפֹאֶרֶת שֶׁלּוֹ זָכְתָה לְאָרֵחַ
    עֶשְׂרוֹת דִּינָרִים וְהַתְרָמוֹת,
    כְּשֶׁבַּעַל הַבַּיִת עַצְמוֹ מְנַדֵּב בְּיָד רָמָה.
    תָּמִיד הוּא הָיָה 'עַמּוּד הַזָּהָב',
    חוּץ מֵהַפְּעָמִים
    שֶׁהָיתָה גַּם אֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת
    'עַמּוּד יַהֲלוֹם'.

    לְעַצְמוֹ רָכַשׁ לַייבְּל שַׁ"ס שׁוֹטֶנְשְׁטֵיְן עַב כֶּרֶס.
    כַּבֵּד אֶת הַשֵּׁם מֵהוֹנֵךְ -
    אָז הוּא גַּם כָּרַךְ אוֹתוֹ בְּעוֹר עַתִּיק מְשֻׁבָּח.
    לָקַח לְעַצְמוֹ גַּם חַבְרוּתָא,
    שִׁלֵּם בְּמֵיטַב כַּסְפּוֹ.
    סִיֵּם שָׁ"ס כַּמָּה פְּעָמִים.

    עַל שֻׁלְחָנוֹת הַשַּׁבָּת אֵרֵחַ לַייבְּל
    אֶת כָּל מִסְכֵּנֵי הָעִיר.
    מַגִּישׁ בִּפְנֵיהֶם פוֹרֵל וּצְלִי כָּתֵף,
    מוֹזֵג לָהֶם יַיִן יָשָׁן
    שֶׁדַּעַת מְנַהֵל הַבַּנְק שֶׁל מוֹכֵר הַיַּיִן נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
    וְהָיוּ הַמִּסְכֵּנִים שׁוֹפְכִים עָלָיו בְּרָכוֹת לָרֹב.

    וְהַיְּלָדִים, מִי מְדַבֵּר,
    הִתְקַבְּלוּ כֻּלָּם לַטּוֹבוֹת שֶׁבַּיְּשִׁיבוֹת.
    הָרַ"מִים יָדְעוּ שֶׁשָּׁוֶה לְהַשְׁקִיעַ,
    הָאַבְרֵכִים שֶׁהֻצְמְדוּ אֲלֵיהֶם
    הִשְׁקִיעוּ בְּמֵיטַב כּוֹחוֹתֵיהֶם -
    וְגַם רָאוּ פֵּרוֹת.
    כִּי כָּכָה זֶה:
    יָגַעְתָּ, מָצָאתָ, תַּאֲמִין!

    וְהֵם עָשׂוּ לוֹ נַחַת, הַיְּלָדִים.
    הַתְּפִלּוֹת הָיוּ תְּפִלּוֹת,
    הַ'חֲבוּרוֹת' שֶׁמָּסְרוּ
    הָיוּ חֲתִיכוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד,
    וְהַשִּׁדּוּכִים, מִי מְדַבֵּר.
    הַמִּשְׁפָּחוֹת הֲכִי מְיֻחָסוֹת, הֲכִי חֲשׁוּבוֹת.

    וּבַחֲתֻנּוֹת, מֵי מְדַבֵּר,
    הַתּוֹר לְבָרֵךְ וּלְהִתְבָּרֵךְ הִשְׂתָּרֵךְ
    עַד קְצֵה בּוּרְסַת הַיַּהֲלוֹמִים.
    הֵיכַל הָאֵרוּעִים סִיטִי טָאוֵור
    לֹא רָאָה כַּמּוּיוֹת כָּאֵלֶּה
    שֶׁל צְדָקוֹת שֶׁפֻּזְּרוּ. לְכָל מְבַקֵּשׁ.

    וְהָיוּ הַשַּׁבָּתוֹת,
    וְהַמּוֹעֲדִים,
    שֶׁלֵייבְּל כִּבְּדָם בְּכָל מְאוֹדוֹ.
    וְהָיוּ הוֹצָאוֹת הַסְּפָרִים שֶׁהִתְעַטְּרוּ בְּמַהֲדוּרוֹת עַל שְׁמוֹ.
    וְהָיָה הַכּוֹלֵל שֶׁהוּא מִמֵּן מִכִּיסוֹ בְּגַג הַבַּיִת.
    וְהָיָה הֵיכַל הַתּוֹרָה שֶׁהוּא הֵקִים,
    וְהַקָּפֶה הַלּוֹנְדוֹנִי הַמְּגֻרְעָן שֶׁהוּא תָּרַם,
    וְהַ'תִּקּוּנִים' שֶׁהוּא הִגִּישׁ לְצִבּוּר הַמְּבָרְכִים,
    וְהַטִּיסוֹת לְכָל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁקַּיָּמִים בָּרֶפֶּרְטוּאָר.

    בְּנוֹתָיו הַחֲסוּדוֹת קִבְּלוּ חֲתָנִים
    שֶׁהָפְכוּ עַד מְהֵרָה רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת וּמַגִּידֵי שִׁעוּרִים מְבֻקָּשִׁים.
    כָּל קַבְּצָנֵי הָעִיר הָיוּ מְקַבְּלִים מַתַּת יָד מְכֻבֶּדֶת
    כְּשֶׁרַק הִתְמַזֵּל מַזָּלָם וּפָגְשׁוּ בּוֹ.

    וְהָיָה אֶת פַייבְל.

    שֶׁעָבַר מִדִּירַת 'סְלַח לִי' אַחַת
    לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה.
    נֶאֱבָק עַל הַשֶּׁקֶל.
    נֶאֱלַץ לַעֲזֹב אֶת הַכּוֹלֵל
    כְּדֵי לְכַסּוֹת אֶת הַמִּינוּס.
    הִתְגּוֹרֵר לוֹ בְּפַאֲתֵי הָעִיר.
    הָפַךְ אִישׁ לֹא מֻכָּר.
    לֹא חָשׁוּב.
    לֹא נֶחֱשָׁב.

    אֶת גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל זָכָה וְזָכוּ יְלָדָיו לִרְאוֹת
    רַק בְּמַגְזִינֵי הַתְּמוּנוֹת,
    אוֹ בַּמַּעֲמָדִים רַבֵּי רֹשֶׁם בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר.

    הוּא לֹא תָּרַם הַרְבֵּה צְדָקָה.
    רַק כַּמָּה שֶׁהוּא יָכוֹל.

    וְהַיְּלָדִים? הֵם הִתְמוֹדְדוּ.
    זֶה עִם קְשָׁיֵי קְרִיאָה,
    זֶה עִם קְשָׁיֵי קֶשֶׁב וְרִכּוּז.
    לֹא קַלָּה הָיְתָה הַמְּלָאכָה.
    הַמְּלַמְּדִים בְּחַיְדֶּר לֹא תָּמִיד נָשְׂאוּ פָּנִים בְּסַבְלָנוּת.
    יֶלֶד אֶחָד אֲפִלּוּ נָשַׁר מֵהַלִּמּוּדִים,
    וּלְפַיְבֶּל הָיָה קָשֶׁה עַד שֶׁהִצְלִיחַ לְהַחֲזִירוֹ לְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ.

    וְאַף אֶחָד לֹא מָחָא לוֹ כַּפַּיִם, לְפַיְבֶּל.

    וְאֶת הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ לֹא הַרְבֵּה מַכִּירִים.
    וְהַחֲתֻנּוֹת שֶׁלּוֹ רְגִילוֹת,
    בּוּרֵקָס וְסִיגָרֵי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה בַּבָּר, לֹא מֵעֵבֶר.
    צְדָקָה? נוּ, נֶחְמָד.

    בַּשִּׁעוּר הַיָּחִיד בָּעֶרֶב
    הָיָה נֶאֱבָק בְּעַפְעַפֵּי עֵינָיו,
    מִשְׁתַּדֵּל לְהַצְלִיחַ.
    סָחוּט הָיָה מֵעֲמַל הַיּוֹם.
    בְּקֹשִׁי 'עֵין יַעֲקֹב' צָלַח.

    הַשִּׁדּוּכִים הָיוּ עִם מִשְׁפָּחוֹת פְּשׁוּטוֹת,
    סְעוּדוֹת הַשַּׁבָּת פְּשׁוּטוֹת,
    גֶּעפִילְטֶע וְרֶבַע עוֹף,
    אֲבָל עִם שִׁיר עַל הַשְּׂפָתַיִם.

    וְאַף אֶחָד לֹא הֶעֱרִיךְ אוֹתוֹ,
    אֶת פַייבְל.
    אָדָם פָּשׁוּט,
    שִׁגְרָתִי.
    אָפֹר מַשֶּׁהוּ.

    וְרַק הוּא עַצְמוֹ הָיָה
    לוֹחֵשׁ לְעַצְמוֹ לְעִתִּים,
    בְּעִקָּר אַחֲרֵי עוֹד חֲתֻנַּת פְּאֵר מִבֵּית לַייבְּל
    שֶׁהִסְעִירָה אֶת הַצִּבּוּר הַחֲרֵדִי:
    "וּבְכָל מְאוֹדְךָ, פַייבְל. וְאָהַבְתָּ בְּכָל מְאוֹדְךָ!"
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: Tamar171, ר' יעקב ישראל, גאווהסקריפט ועוד 52 משתמשים55 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    מיוחד במיוחד! נהניתי מהקריאה ומהמסר העוצמתי. מ
  • 2 3 4 9K
    • י
    שיתוף - לביקורת *גמרא פורימית* - *מסכת פרוג* :)
  • יוסף יצחק פ. //
    • אחרי עבודה של הרבה שעות רצופות, שיטוט במקורות, מילים ארמיות, הנה זה מגיע, סוף סוף נמצא הפראייר שיעשה את זה, קבלו את.....
    1707638278807.jpeg
    קרדיט, כאמור: ל     @יוסף יצחק פ.
    שיתפתם? הפצתם? התדיינתם? ^ קרדטו בהתאם.

    יש לכם רעיונות לעוד סוגיות, נושאים, מפרשים, רעיונות בכללי וכד'? מוזמנים להגיב למטה.
    *יצויין שהרשימה הקיימת אצלי ארוכה ומיוחדת, אך ב"נ ואי"ה נגיע לרובם.

    אהבתם? מוזמנים ללמוד את המסכתות 'המקוריות'... מסכת זו נועדה לגרום לעוד חיוך בשני חודשי השמחה שלפנינו.

    רוצים שאעלה את דף ב' עמוד ב' (חלק 2)?
    לייקו בהתאם. תבקשו יפה. וב"נ בהמשך.

    קריאה מהנה.

    למנהלים שביננו שאולי קצת נזעמים על השנינויות והעקיצות, בקשת סליחה, קצת 'והנפוכו', בכל זאת פורים חל רק פעם בשנה... :) (אין כוונה לפגוע בא"א)
    ט.ל.ח.
    1707638278807.jpeg
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מה שבטוח בטוח, שיוותי ה’ לנגדי תמיד, מיקי ג'קי ועוד 124 משתמשים127 //
    69 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה! שמתי לב שכשאני קורא את זה משהו לא עובר לי 'חלק', עכשיו שהסברת, הבנתי מה הפריע לי כ"כ...
  • 315
    • צ
    שיתוף - לביקורת מי אני
  • צופה מהצד //
    • יש רגעים
    שבהם אני רק פנים
    מול המראה
    בוחן שן חסרה
    שערות או פצעונים
    או צלקת רבת שנים
    באותם רגעים
    כאילו אין לי תוך אין לי פנים

    באחרים אני רק גוף
    מרגיש שמן מסורבל שפוף
    או רזה תמיר
    קליל וצעיר
    מזיע , מצחין, שזוף
    או רענן טרי וחפוף

    יש ימים בהם כל כולי
    זה הארנק שבכיס מעילי
    יודע מבין זה בסך הכל כסף ממון
    לא מצליח לא לחשוב שזה מרים אותי על פני ההמון
    מרגיש חלוש חשוף וקטן
    מול מישהו עם רכב מפואר או לבוש מסוגנן

    לעיתים
    אני טועה לחשוב שאני אוסף של מעשים
    של מה שבניתי והקמתי
    או שלחילופין פספסתי
    התעצלתי לא התכוננתי

    לפעמים אני מתמסכן מתבכיין לי
    על מה שאני לא ועל מה שאין לי
    בחסר מתבונן
    מתמקד ב"אין"
    מדלג על הטוב
    עסוק במה שבין לבין

    ויש ימים הקשים
    בהם אני רואה את עצמי במשקפיים של האנשים
    אז מה כולם מסביבי
    חושבים על מה שעשיתי ועל מי שאני
    והאם הם מצליחים לראות את היופי
    להבחין מבעד לטעויות הקטנות במהות ובאופי


    אבל בזמנים שאני מי שאני
    אני בכלל לא בוחן את עצמי
    לא מעריך ולא מודד
    לא מתנדנד לא מתמודד
    ביום כזה אני לא חושב
    אני רק מרגיש חזק בלב
    אהבה גדולה לאחרים
    או אמונה גדולה באלוקים
    עוצר פעימה מול יופי נדיר
    או נסחף בקצב של שיר
    נהנה ממאמר של חכמה
    ביום כזה אני לא צריך הסכמה
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אקונומיקה, אוראל סולטן, שמש שוקעת ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 389
    • %
    שיתוף - לביקורת ניגון של נחמה
  • %תמר% //
    • תזכורת: ביקורת תמיד יכולה לבנות. אוהבת להיות בנויה.


    הם חזרו בלילה ממוטטים, סחוטים עד עצם, רטובים מזיעה, מפחד ומדמעות.

    כל אחד ישב בפינה אחרת בחדר.

    חלקם בכו בהיסטריה, חלקם דממו, לא ידעו איך להביע את כאבם העמוק, עדיין לא עיכלו את בשורת המוות.

    החדר בו שהו היה מוזנח כמו כל בית אחר בעזה החרבה, והם, רק ישבו שם, על הארץ מחכים לאישור יציאה מהגיהנום.

    הם השתוקקו כבר לצאת מהמקום האפל הזה, מקור האבל והחושך.

    בדרך כלל כשיוצאים מעזה, יוצאים בראש זקוף, בגאווה.

    אך לא הפעם.

    הפעם, כאבם עמוק, לא נותן להם לשים לב לשחרור המוקדם, לחזרה הביתה.

    מילים עמדו בחלל החדר שואבות את האוויר "עידן. הלך. לנצח."

    הם היו קבוצה קטנה של חיילים, מגובשת, אוהבת, חזקה.

    עד אתמול.

    רק אתמול דווח להם על מיקום של ארבעה מחבלים, וכבר היום השכם בבוקר יצאו למשימת חיסול.

    החיסול עבר בהצלחה אבל, בדרך חזרה לדירה, חברם עידן עלה עם רכב הציוד על מִטעַן צד, המטען התפוצץ שולח בטיסה מהירה לשמים את הרכב עם עידן.

    עידן עלה קרבן, וריח ניחוח של קידוש השם באוויר.

    הם ישבו שם בחדר הקטן, כל אחד מוכנס בתוך כאבו.

    המוות לא נתפס להם ולו בקצה ציפורן הזרת.

    מוות לא נתפס, בשום מקום.

    רק מוחץ חזק את הריאות, לא נותן לנשום.

    מכווץ את הלב בוואקום.

    מוות, מועך חזק את המוח, לא נותן בו הגיון.

    מוות, סוחט עיניים עד תום, עד יובש מציק.

    מוות, מותיר אותך חסר תקווה ורצון לפעול.

    ככה הם הרגישו, חסרי תקווה, חסרי רצון לפעול, להיות.

    המפקד נכנס לחדר, מנסה לשדר קצת חוזק הוא פקד, עדינות חדשה בקולו "תתחילו לארוז, אנחנו נצא בעשר".

    כל אחד קם ממקומו והחל לארוז בעצלתיים, נותר להם עשר דקות להתארגן, לקפל ציוד.

    עידו, הצעיר מבין כל החברה, התנער פתאום מביט בכולם, כאב בעיניו, מעביר אותם על חבריו.

    דני התייפח לתוך התיק הצבאי הענק, מנסה לשלוט בדמעות.

    רועי דחף כמו מטורף בגדים וחפצים לתיק, כאילו והבגדים אשמים במוות, כמעט וירה בהם.

    דוד קיפל חולצה מבטו מזוגזג, כולו אומר כאב.

    כל השאר כבר סיימו לארוז, התיישבו שוב על רצפה מאובקת, הרכינו ראש.

    שקט עמד באוויר.

    עידו לא יכל עוד.

    הוא הרגיש שאם זה ימשך ככה, הם לא יחזיקו מעמד.

    הם חייבים להחזיק ידיים אחד לשני, לתת חיבוק, להתאחד כמו שהם, תמיד.

    הוא ניגב את הדמעות, מוחה אותם בגב ידו.

    מביט בתכולת חפציו בייאוש ואז לוקח בידו חפץ מאובק.

    מתיישב על רצפה באמצע החדר.

    ניגון, עולה בחלל החדר מרעיד קירות, ולב.

    עידו החזיק בידו חליל פשוט של רועים, מנגן לו נגינת עשבים.

    הניגון לחש כמו מבקש לעצמו מקום, משכן בליבם של חבריו.

    כמו מבקש לנגב דמעה, לנחם, לתת תקווה.

    התווים זעקו מתחננים בדמעות, נקום נקמת דם.

    אחד אחד הם יורדים לארץ, מתפלשים באבק ועפר.

    מעגל אחד קטן, מחובק.

    תשעה לבבות פועמים.

    ארבע בבות זועקות בכאב, מבקשות נחמה.

    בבא אחרונה נגמרה.

    עיניים נצצו ממלח ומים.

    עידו ניתק משפתיו חליל, הביט בהם, בחבריו.

    רואה גם את האחד שחסר, דמעה נושרת.

    שביל נסלל על פניו, מבקש לחרוט בו צער.

    מתנער, מצמיד לפיו חליל, מנגן שוב.

    בבא ועוד אחת.

    בשלישית הוא עוצר, החליל כבר לא נשמע, נבלע בקול שירת חבריו, הם זעקו ניגון בקול ודמע.

    עידו זעק יחד איתם, מבטו נישא למעלה, מעבר לחלון.

    ואור כוכב נצנץ אליו כמו מנגן יחד אתו.

    ניגון של נחמה.


    צרפתי את מקור ההשראה...
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: מיקס& מקס, good life, L_M ועוד 7 משתמשים10 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    מדהימה שאת.
  • 930
    • ס
    שיתוף - לביקורת רציתי טוב, היום כבר לא.
  • ספרי מוסר //
    • דביק לי עד בלתי אפשרי
    להיות שמש
    דביק לי להיות
    אהבה.
    מקור הארה וחיות
    וקרבה.
    שם יש לי תחושת ניכור
    הכל כל כך זר
    לא שייך אלי
    מנותק חזק חזק.
    זוהמה עולה בי
    כשאני נמצאת על הים התכול
    וליבי שמים.
    מזוהם לי עד בלתי נסבל
    להקרין רוגע וטוב.
    זה מזהם בי כל כך חזק.
    מזוהם לי
    הים התכול.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תות לימון, הווה פשוט, טובה לוי ועוד 21 משתמשים24 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    ilan p
    רואים שהשיר הזה נובע מתחושות עמוקות בלב שקשה לבטא אותם -- ואפשרי רק בשיר
  • 439
    • %
    שיתוף - לביקורת תאיר לך. חשכת לילה.
  • %תמר% //
    • ושאלת את עצמך
    פעם
    למה אין סוף לחושך.
    חייבת לומר לך,
    יש סוף.
    זה לא לופ
    חסר תקווה
    של אור
    וחושך,
    של יום
    ולילה.
    לא,
    זה הדרך.
    אין דרך אחרת.
    הסוף הטוב יגיע
    אליך
    תהיי בטוחה.
    כי הוא
    בטוח,
    בוטח
    בך.
    וחשבתי
    על משהו אחד
    שבחורה אחת
    מוזרה
    כתבה פעם.
    היא צעקה
    כמוך
    את אתמול
    והיום.
    את ההבדל
    בין חושך
    לאור.
    צעקה חזק
    את הקור
    והחום.
    את הרגע הזה
    שאת שם,
    תחת השמש.
    והאש,
    בוערת
    בך.
    כולך
    להבה
    וקרבה.
    וברגע הבא
    את קרה.
    אין בך
    תזוזה,
    פעימה.
    כי קפאת
    והמח ריקן.
    הלב
    זועק
    געגוע.
    זועק
    רצון לחום
    ואין בו,
    כי אם
    פתיתי שלג.
    לב אחד
    קטן
    שרוצה להיות
    יציב,
    בלי משחקים
    של חםקר.
    רוצה את השמש
    קרובה,
    מחממת.
    מוצא עצמו
    בצד השני
    של כדור
    עולם.
    וכולו עלטה,
    הוא שונא חושך.
    תמיד מחפש
    כוכב
    ואור ירח.
    רוצה לקבל דשים
    מהשמש שהלכה,
    החזר אור.
    מוצא לו
    באמצע לילה
    כוכב
    להביט בו,
    ירח
    לדבר איתו,
    אור להיאחז בו.
    לא ליפול
    לחושך,
    כי מחר
    היא תבוא שוב,
    השמש,
    תאיר
    לו
    חשכת לילה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: good life, שמש שוקעת, יהלום-יצירות מלוטשות ועוד 14 משתמשים17 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    ilan p
    מאוד אהבתי את הכתיבה והרעיון -- ואם ביקורת צורת הכתיבה שכל שורה זה רק מילה אחת -- קצת...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה