קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בהשראת הקטע המדהים של @הווה פשוט

חיכיתי לך.

אבל ממש לא במצב צבירה הזה.

השתוקקתי לומר לך שאני אוהב אותך, ששוב לא נריב עוד לעולם.

כמה אירוני, זה בדיוק מה שאמרת לי אתה, בפעם האחרונה שראינו אחד את השני, ששמענו זה את קולו של זה. זה היה בממ"ד החשוך, החנוק.

לא דמיינתי באותו רגע שזה הסוף שלך. אולי גם שלי. תמיד, וגם באותו יום האמנתי והייתי אופטימי, גם כשאתה ייאשת אותי. נראה כאילו החלפנו תפקידים, כך לפחות כולם אומרים לי.

אמרו לי שטוב לך, שהכל מאיר אצלך ואין חושך. אבל אני לא האמנתי. בתחילה עוד חשבתי שאומרים לנו את זה רק כדי שלא נפתח ציפיות, אבל אצלי קרה הדבר ההפוך. בלילות חלמתי על הפגישה המחודשת בינינו, בימים כתבתי על זה.

לאט לאט איבדתי תקווה, שקעתי.

והנה הגיע הרגע המיוחל, ואני רוצה לצרוח.

למה, אח, למה עשית לי את זה?

לא יכולת להישאר, לשרוד עוד קצת? להתאמץ בשבילי?

היית חייב לגרום לי לראות אותך במצב הזה?

אני יודע שזה מחשבה מטופשת, כאילו שיכולת להתחמק מהרעב והצמא הקודחים, ואחר כך מהירייה שפילחה את ליבך הטוב.

העולם הפך חשוך, כמה שלא האיר לי פניו מאותו יום מר, כעת נדמה כאילו קרן אור לא חודרת לבועה האטומה בה אני שוהה כעת.

אנשים באים, מנחמים, מלטפים, תומכים. לא מבינים.

לא מבינים כמה השבר הזה נורא. כמה הגורל יכול להיות אכזר.

'לפחות הוא חזר, לפחות יהיה לו קבר, יש כאלה שאפילו את זה אין להם' יש שאומרים בתוכחה, ואני לא מרים מבט.

מי צריך קבר כשאין אותך?

משהו מת בי, יחד איתך.

הנקמה מפריחה בי ניצנים, לא מחזירה אותי לחיים.

נפגשתי עם אלו שהביאו אותך הביתה, נראה שהם היחידים שיכולים להבין מה באמת עובר עליי. הם, כמוני ואולי אפילו יותר, רואים את המוות מול העיניים, יום יום.

'שיכלתי חברים', אמר לי אחד מהם בלחישה, 'זה קשה, אבל אתה תקום. כולם קמים בסוף. אין לך ברירה. קום תנקום את הדם הזה' הצביע על השיש מתחתיו אתה שוכן, ואני הרמתי מבט מזוגג, אטום.

'תבטיח לי שכך תעשה' הוא רכן בנחישות, 'תבטיח לי שתתאושש'.

אני הנהנתי, לא בדיוק מבין.

כשחזרנו לבית, אבא ואמא היו שקטים, מכונסים, ואני הסתגרתי בחדר. דמיינתי שאני שומע אותך, אח, מדבר אליי.

'אתה שומע מה שאתה רוצה לשמוע' אמרת לי אינספור פעמים בלגלוג, והנה עכשיו אני מסכים אתך.

חשבתי המון על מה שאמר לי החייל מלוכלך המדים ההוא, מצאתי שם משמעות.

הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות משהו. משמעותי. רוחני.

חכה, אחי, חכה לנקמת דמך,

מבטיח שלא תתאכזב.
 תגובה אחרונה 
ב''ה


אִלּוּ לֹא הָיְתָה לָנוּ יְרוּשָׁלַיִם

מְשׁוֹטְטִים הָיִינוּ לַשָּׁוְא

לִמְצֹא מָקוֹם לַעֲמֹד מוּלוֹ.

לִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ.

מְשׁוֹטְטִים הָיִינוּ לְלֹא מָנוֹחַ

לְלֹא תֵּבָה,

לָשׁוּב אֵלֶיהָ מִן הַמַּבּוּל,

מִן הַתְּהוֹמוֹת,

שֶׁעוֹרְמִים עָלֵינוּ חַיֵּינוּ.

וְהָיוּ הַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים

הָלוֹךְ וַחֲסֹר

וְלֹא הָיְתָה הַנֶּפֶשׁ יוֹדַעַת אָנָה לֵילֵךְ וְלָבוֹא.



אִלּוּ לֹא הָיוּ לָנוּ יָמִים נוֹרָאִים בַּשָּׁנָה

לֹא הָיָה בְּיָדֵנוּ זְמַן

לָתֵת אֶת לִבֵּנוּ עַל מָה שֶׁנַּעֲשָׂה

וְעַל מָה שֶׁיֵּעָשֶׂה.

חַסְרֵי מָנוֹחַ הָיִינוּ,

נָעִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמִשָּׁנָה לְשָׁנָה.

וְהָיָה הַזְּמַן נָע וְחוֹזֵר חָלִילָה

כְּמוֹ שְׁבִיל שֶׁאֵין לוֹ רֵאשִׁית וְלֹא אַחֲרִית

וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מְבוֹאוֹ.

לֹא הָיְתָה בָּנוּ מְנוּחָה

לֹא הָיְתָה בָּנוּ סְלִיחָה.



אִלּוּ לֹא הָיָה לָנוּ מֹשֶׁה.

לֹא הָיָה לָנוּ אִישׁ, אֵלָיו נָבוֹא,

עִם הַקָּשֶׁה שֶׁבְּחַיֵּינוּ.

שֶׁיֹּאמַר לָנוּ אֵיךְ נָבוֹא עָדֶיךָ

אֵיךְ יִהְיוּ חַיֵּינוּ הַפְּשׁוּטִים זוֹהֲרִים בְּאֹרֶךְ.

וְהָיוּ חַיֵּינוּ אֲפֹרִים

וְהָיוּ חַיֵּינוּ הוֹלְכִים בְּצַד אֶחָד וְאַתָּה כְּנֶגְדֵּנוּ.

ולֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים מָה אָנוּ וּמֶה חַיֵּינוּ.
בעקבות @מימיי שהפוסט שלה נתן לי השראה...



הוא ממהר,
ולא שם לב,
כי הוא רץ
סחור – סחור

הרבה פנאי
לא היה לו,
להביט לאחור

בקושי מבחין
איפה החבל,
ואיפה החור

נראה צבעוני
בעיניו,
אבל הכל שחור

מבחוץ
בוהים בו,
אך כבר אין לו
בושת

עוד מילה
ועוד,
לא חדל
קשקשת

'בואו,
התקרבו,
אל תיראו
לגשת!'

'ראו
כי יש כאן
מכל גווני
הקשת!'

הוא ממהר
ולא שם לב,
כי הוא רץ,
ברשת
בס"ד





זה היה אחרי עוד מריבה גדולה, עם צרחות, וצעקות, וטריקת דלת והכל. אז אחרי שהיא התיישבה בחדר שלה על הריצפה בלבד ובחושך, החליטה לכתוב את המכתב הזה.

מכתב פרידה.

העט רעד, מעביר את כל התחושות ואת כל הכעס ואת כל האכזבה. לא היה אכפת לה שהאותיות לא ברורות, לא היה אכפת לה שחלקים מהן מוכתמים בעיגולי דמעות. לא היה אכפת לה כלום.

תוך כדי שכתבה חשבה לעצמה איך זה יהיה. איך הם יהיו בהלם, איך הדמעות ירדו מהעיניים שלהם. סוף סוף יבינו שהם פספסו אותה. שהם היו אמורים להיות שם בשבילה ואף פעם לא היו. פתאום תהיה חרטה. פתאום הלב שלהם יישבר, כמו שלא הצליח להישבר עד היום.

באיזושהיא נקודה עלו בה כמה מילים מהריב האחרון והיא הפסיקה, השעינה את ראשה על כף ידה ומחצה את העט עד שמרפקי אצבעותיה הלבינו. הדמעות זלגו וזלגו. לא דמעות של עצב, דמעות של זעם. דמעות שנבעו מתוך הלבה החמה שבעבעה בתוכה. דמעות של בדידות. וזו לא הייתה בדידות של סתם, של ריב מטופש עם חברה או כזו שמרגישים כשנשארים לבד בבית. זו הייתה בדידות הכי עמוקה שיש, שאין ממנה דרך יציאה. שהיא לבד בעולם.

הטלפון שלה האיר לפתע, רוטט. הקו הכיתתי. סתם שטויות, גם כן. ממש מעניין אותה השיעורים הדפוקים האלה. כאילו שמישהו יודע אם היא הייתה שם או לא. המורה מדברת בלי סוף ואחר כך רושמת נוכחות כאילו זה משנה משהו. בדרך כלל היא שמה שעות את הטלפון על רמקול ומתעסקת בעיניניה.

הטלפון המשיך ורטט, מאיר את החדר באור הכחול והפשוט שלו. היא ידעה שהיא צריכה להיות שם, בשיעור, אבל רצתה להמשיך את הלבד ואת החושך. היא לא רצתה שייכנסו לחדר שלה קולות של חברות שהכל בסדר אצלן, שהבעיות הכי קשות בחייהן זה שהן צריכות פה ושם לשמור על האחיות הקטנות. היא לא רוצה אותן כאן.

אבל הוא לא הפסיק לזמזם, המכשיר הדבילי הזה. ובהחלטה של רגע, אולי מתוך הכעס הזה שחלחל לכל מקום והרצון להוכיח שהחיים באמת לא בשליטתה, לחצה על הכפתור הירוק.

"שלום בנות," ישר הורידה מהרמקול. שהמורה תדבר עם עצמה כמה שהיא רוצה. היא לא חייבת לשמוע אותה.

העט קפץ בידה בעודה מנסה לחזור ולהתרכז במכתב, אבל הרחשים השקטים מהפלאפון לא איפשרו לה. זה היה נשמע כאילו אף אחת לא נמצאת בשיעור.

"בנות? יש כאן מישהי?" שאלה המורה שוב. מירי גלגלה את עיניה, דוחה את בדל הרצון להרים את הטלפון. היא לא חייבת לענות. שהמורה תתייבש, היא לא אשמה שאף אחת לא שם.

"בנות?"

זו דווקא הייתה מורה נורמלית. המורה לעברית. צעירה, מישהי שהיה אפשר עוד לדבר איתה, שידעה גם לתת חיוך. אבל עכשיו היא הייתה נשמעת קצת מובכת.

"מישהי?"

"אני כאן." הקול שלה היה הכי יבש שאפשר.

"הו! מי זו?"

"מירי פלדמן."

"הי מירי, טוב לשמוע אותך. כמעט לימדתי את עצמי היום."

שמץ של חיוך עלה בה אבל היא חסמה אותו מייד. החושך שבחדר הזכיר לה בדיוק למה היא כאן.

"יכול להיות שנלמד היום רק שתינו עברית," אמרה המורה.

תענוג. בדיוק מה שחיפשה עכשיו. "אהה," השיבה.

"מה איתך, מירי? איך הולך בבית? מה את עושה כל היום?"

"לא הרבה," הקול עדיין יבש, אטום. "משעמם." מעניין מה המורה הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת שעכשיו היא כותבת את מכתב הפרידה שלה.

"כן... אני מבינה," קצה חיוך נשמע בקולה של המורה. "אני כבר מחכה שתחזרו. כבר עבר המון זמן."

עוד גלגול עיניים. בסדר.

המורה המשיכה בדממה שהשתררה. "אני לא יודעת אם יש עניין לבדוק עכשיו שיעורי בית... כי תמיד יותר נעים לשתף טקסטים כשיש עוד בנות שמקשיבות. אבל יודעת מה, אנחנו כבר פה. עשית שיעור בית?"

"אה," אמרה מירי. בדרך כלל היא עונה 'כן' וחוזרת להעלם בערפל. אבל עכשיו הן היו רק שתיהן.

"אוקיי," המורה מצאה מהר נתיב חילופי, "הכל בסדר. יש אולי טקסט אחר, לא טיעוני, שכתבת? שאת רוצה לשתף?"

השקט הלם במירי. המכתב המוכתם בער על ברכיה.

"כן," השיבה לבסוף, "אבל את לא תאהבי את זה. זה לא כזה נחמד."

"נסי אותי."

מירי ידעה שהיא תתחרט אחר כך כל חייה. "לא, לא משנה. זה סתם... מכתב. לא משהו מיוחד. סתם משהו שכתבתי כי היה לי משעמם."

"הכל בסדר, מירי," אמרה המורה ברוגע. "מה שאת רוצה. מעניין אותי לשמוע. אני יודעת שיש לך את זה. הטקסטים שלך כתובים תמיד עמוק ונוגע. מה שתרצי."

איזה עמוק ואיזה נוגע, שוב פעם התסכול הציף את עיניה. ממש.

אבל משהו בתוכה כבר נשבר.

"בסדר, המורה. אבל אל תקחי את זה קשה. זה סתם משהו שכתבתי." ובשתיקת ההסכמה שנשמעה התחילה להקריא.

"לאמא ואבא היקרים,

כשתקראו את המכתב הזה אולי כבר יהיה מאוחר. אבל אין מה לעשות. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות. כי הבנתי שכבר-" הקול שלה רעד והיא ניסתה לכבוש את זה. "הבנתי שכבר נמאס לכם. לכולם נמאס. אז אני מצטערת. אני מצטערת שאתם עצובים ואני מצטערת על כל מה שהיה לכם, ואני לא רוצה לצער אתכם יותר אבל אני כן חושבת שהייתם יכולים-" עוד פעם רעד. "הייתם יכולים לעזור לי שאני לא אגיע לזה. בכל אופן זה המצב. אני חושבת שיהיה לי בסדר כי אני יודעת שהשם אוהב אותי-" היא נסדקה, "-כמו שאני. אז אני רוצה להגיד לכם להתראות, בטוחה שלאט לאט יהיה גם לכם יותר בסדר כי יש לכם את מיכאל וחני וכל הילדים. אוהבת, מירי."

זו הייתה שתיקה ארוכה ארוכה, שבתוכה ניסתה מירי עדיין לעצור את הבכי הדבילי הזה.

"וואו, מירי," לבסוף המורה דיברה, והייתה נשמעת מזועזעת. "ממש קשה לך."

זה היה נראה למירי המשפט הכי לא קשור בעולם ואיכשהוא הוא זה שגרם לסכר שעמלה עליו להתפרץ. היא פשוט התחילה לבכות. לא בכי חלש, לא בכי עצור, אלא ממש בכי ששטף את כל כולה.

המורה לא אמרה דבר. אף אחת מהן לא דיברה ורק הבכי השנוק של מירי נשמע, אבל איכשהוא היה ברור לשתיהן שכעת יש דמעות משני צידי הקו.

אחרי רגעים ארוכים, וככל שהבכי הלך ונחלש, שאלה המורה: "הם יודעים על זה?"

"על מה?" שאלה מירי, מוחה את הדמעות.

"שקשה לך."

מירי פלטה צחוק מריר. "תעשי לי טובה, המורה. הם לא יודעים כלום. כשהם מדברים איתי הם מדברים עם עצמם. הם צועקים לעצמם, את כל התשובות הם עונים לעצמם. זה בכלל לא מעניין אותם."

"הם לא יבינו?"

"כל פעם הם חושבים שאני מתקיפה אותם. הם כל הזמן מגינים על עצמם ומתקיפים. אבל אני רוצה להגיד להם, אתם ההורים שלי, למען השם, תנו לי לצעוק, פשוט תקשיבו. אם אתם לא תהיו שם בשבילי- אף אחד לא יהיה."

ניסתה שוב פעם לעצור את הדמעות, מוחה אותן בכוח מהפנים. נמאס לה. נמאס לה מעצמה, נמאס לה מהמצב הזה. ונמאס לה שזה לא עומד לעבור. אלו ההורים שלה, וככה היא נדפקה. ואין לה מה לעשות.

"ואת?"

"מה?"

"את נמצאת שם בשביל עצמך?"

היא רצתה לדחות את המשפט בשקל הזה, אבל משום מה לא עשתה זאת.

"מה זאת אומרת?" שאלה, בקולה עדיין שאריות רעד מהבכי.

"את מבינה את עצמך?"

"מה יש לי להבין את עצמי? זאת אני."

שתיקה לרגע, ואז קולה של המורה שוב עולה, רגוע. "אבא ואמא לפעמים נמצאים שם, לפעמים לא. לפעמים הם מבינים ולפעמים לא. את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?"

"אין לי מושג," זה היה נראה לה דיי מגוחך. "איך אני אמורה להבין את עצמי?"

"לא יודעת," החזירה המורה בפשטות. "אבל את יכולה. את הבן אדם הכי חזק בשביל עצמך."

ומבעד לדחייה שחשה מול הרעיון הלא הגיוני הזה, נתקלו עיניה שוב פעם במכתב. מכתב מוכתם מדמעות, מלא בזעם, מתוסכל, מיואש.

היא הרכינה את ראשה אליו והתבוננה בו לרגע נוסף, אצבעותיה מרפרפות על העיגולים הלחים שעל הדף, על האותיות הרועדות, הזוויתיות.

ולפתע הרגישה רחמים. עליה.

יש מה לרחם עליה, על הנשמה הזו ששפכה את כל כולה לדף. שמרגישה כל כך לבד. והיא ריחמה.

והרחמים הביאו איתם את התחושה הדקה, שהייתה בה יציבות לא מוכרת, תחושה של האהבה.

אני אוהבת אותך, לחשה בלי מילים, רק בתוכה.

את תהיי בסדר.

פתאום קלטה שזה ברור לה, ברור לה שהיא תצא מזה בסוף. שיהיה אור בקצה המנהרה. היא לא ידעה מתי, אולי עוד הרבה זמן, אבל זה יקרה ויהיה לה טוב. כי היא בן אדם טוב. והשם איתה. זה יעבור והיא תצא מזה חזקה, ובסוף גם תעזור לאחרים.

עד עכשיו לא ידעה שהיא יודעת את כל זה. אבל הכל היה שם בתוכה.



את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?

"המורה."

"כן?"

חיוך קטן הפציע בין הדמעות. "נראה לי שהבנתי."
בכפר קטן,

לפני שנים.


גרו בשכנות,

שני חברים.


לכל אחד היתה חווה,

חיו יחד בשלום ושלווה.


עד ש...


יום אחד ללא התרעה,

הפנו גב אל גב,

לא החליפו מילה.


זה התחיל מחוסר הבנה,

נזרקה לה מילה,

בלי כל כוונה.


השני לא שתק,

החזיר הוא מילים.


כל תושבי הכפר,

שמעו את הצלילים.


ובמקום אהבה,

שלום ורעות,


שררו ביניהם,

ריב ותחרות.


יצרו הם אגם,

להרוס, להציק.


בנו הם גדר,

להפריד, להרחיק.

***

לכפר הוא הגיע,

מצויד מזוודה.


אני נגר,

מחפש עבודה.


תבנה לי גדר,

כזו שתסתיר.


את השכן שממול,

לא רוצה להכיר.


עבד הנגר,

דפק וניסר.


קורה אל קורה,

הצמיד וחיבר.


ובהגיע הערב,

קצת לפני השקיעה,


חזר השכן,

ובעינו פליאה.


על הגשר קטן,

מעל לאגם,


עמד לו שכנו,

מתרגש ונפעם.


האיר לו פנים

ופרש הידיים.


ביקש הוא סליחה,

עם דמעות בעניים.


'אתה שכן נפלא',

קרא הוא בקול.


'בניתָ גשר,

למרות הכל.


במקום גדר,

שתפריד ותפלג,


בנית גשר,

שביננו יחבר.'


פונים הם לנגר,

בפיהם הצעה.


'תישאר כאן בכפר,

יש המון עבודה.'


אך הנגר מחייך

ופניו מאירות,


'ממשיך אני בדרך,

יש לי עוד גשרים לבנות.'


***

גם אנחנו יכולים לבנות,

לחבר הקשרים,

לקרב הלבבות.

אל תאמר איני מסוגל,

אני לא יכול,

כי-


אולי גשר אחד קטן יבנה בית אחד גדול...
בס"ד

הוא ישב שם, בין ההריסות. כאוב, פצוע ורעב, אבל כל זה לא הפריע לו.
הוא ישב קובר את פניו בין ידיו, ובוכה.
הרים את ראשו, מסתנוור מאור האש הולה מבית המקדש, בית אלוקינו, הסתכל ולא האמין.
בית המקדש, מקור חייו, אבד. פנחס, אחיו הקטן, היחיד שנותר חי מכל משפחתו - נעלם.
צבאות רומי מסתובבים בעיר, חלקם שיכורים, מאושרים מהניצחון שהגיע סוף סוף, והוא, שלמה, ילד קטן בין עשרות חיילים צמאי דם, כבול לפינתו החבויה יחסית מעיניהם של הרומאים, ואינו יכול לצאת ולחפש את אחיו הקטן.

—-

הימים חלפו, רוב יהודי ירושלים הוגלו לרומא ונמכרו לעבדים, וגם החיילים כבר אינם מסתובבים בעיר.
שלמה יצא ממחבואו, מחפש דבר מאכל, אך יותר מזה - מחפש את אחיו הקטן בחשש. אולי אולי הוא לא נשבה, אולי גם הוא הצליח להסתתר.
במקום למצוא אוכל, מצא אותו חייל רומאי, והוא, ילד קטן קטן ומורעב, ניסה לברוח אך מהר מאד נתקל באבן ונפל.
החייל לקח אותו לחדר קטן וחשוך, מלא יהודים רזים, רעבים, שכמוהו, גם הם נתפסו בימים האחרונים וכעת הם מחכין לאונייה שתיקח אותם לרומא, שם ימכרו לעבדים, אם יהיה כבר מי שירצה אותם.
מיואש, הוא התיישב באחת מפינותיו של החדרון. סכוייו האחרונים למצוא את פנחס - אבדו ברגע שנפתס על ידי הרומאי.
—-

הדלת נפתחת, ילד קטן, קטן כל כך, בגיל שאותו כבר לא זכו לראות בירושלים, נזרק פנימה, נופל על הרצפה בחולשה.
יותר מכך לא הצליח שלמה לראות, הדלת נסגרה ועלטה שבה להשתרר בחדרון הקטן.
שלמה ניגש אליו, מסייע לו להיעמד. "שלמה?" לחש הילד, קולו שבור. "פנחס!" על אף השינוי הניכר בקולו של אחיו, שינוי שנוצר בעקבות פרידתו מאחיו הגדול, המגונן, זיהה שלמה את קולו של אחיו הצעיר.
חבוקים התקדמו האחים לפינתו של שלמה, מתעלמים מהמבטים התוהים והנרגשים שנתלו בהם.



כל אותו היום הם החליפו חוויות מהימים בהם שהו הרחק אחד מהשני, אך בלילה, לאחר שנרדם פנחס, זיהה שלמה את התובנה החדשה שהנצה בו פתאום.
נכון, עכשיו הם רעבים ומיואשים, בית המקדש, מקור חייהם - נשרף. אבל דווקא לכאן, למקום שבו הוא חשב שכשהגיע לכאן אבדו סיכוייו למצוא את אחיו, ודווקא כאן היה המקום הנכון למצוא אותו, בלעדיו כנראה שלא היה נפגש שוב עם פנחס, כך יגאל אותנו הקב"ה דווקא מהמקום הגרוע ביותר, המקום שבו אנו מרגישים שאבדו הסיכויים להגיע לאור, והוא עוד יבנה לנו, חזרה, את בית המקדש.


אשמח לביקורת.
המשפטי סיכום היו מספיק ברורים? הרגיש לי קצת לא מעובד.
המחנכת אמרה שכבר לא מרגישים היום את תחושת החורבן, אנשים הולכים מחיויכים ברחוב בתשעת הימים, המרצה זעק מקירות ליבו, שאל היכן היהודים של פעם, אלה שישבו על הקרקע וקוננו על הבית שאיננו, שהגלות ניבטה מעיניהם, אמא כעסה שהיא לא מתביישת, עושה בימים כאלה שופינג ועוד מודעה בכתה על יהודים בלי צורה שמתירים מוזיקה ווקאלית, את כל אלו ועוד היא ספגה, ניסתה להכניס אל הלב שלה, אבל אף אחד מאלה לא הבין, שהיא, ואלה שסביבה הם הגלות בעצמה, הם רקומים מתכים תכים של אבלות, מרסיסי נפש, מצינורות שבמקום דם זורמים בהם אבנים. קטנות. מייסרות. כואבות כמו בית שחרב. מתמודדות בשיניים חשופות. שחרדה או דכדוך או הלקאה עצמית הן ארוחת הערב שלהן, בוכות הרבה קודם תשע ימים אל תוך כרית, קמות בבוקר, מחייכות ובולעות את הדמעות, את הגעגוע למשהו שהן לא מכירות, עולות על אוטובוס , עוצרות באדום, נתקלות בכרזה שזועקת מרה את הגלות שהן לא.
בירכתי העיר הן פוסעות. נכנסות לחנות שמציעה סטייל שמכסה ועוטף את הריסוק הזה, את הלבנים שאף אחד לא לימד אותן לחבר, שיודעי דבר נוקשים עליהן כדי שהן יתעוררו אבל הן נסדקות עוד טיפה, נאבקות עם התהום.
הן, הן גם הם, ושניהם הם אני ואת ואתה ואנחנו. דור צעיר שנאנחים עליו אבל לא שומעים את האנחה קורעת הלב שלו. דור של בלבול, שצדיקים שאין לנו השגה בגדלותם לא רצו להימצא בו, דור עיקבתא, דור שבו אבא מנענע את החבל וידיים פצועות אוחזות בו בכח שכבר אין. על הדור הזה מצקצקים "הדור הזה. שלא נדע. לאן נידרדר עוד"

בעוד שעה ירד עלינו ערב של צער, שהוא סמל לשבר ולאובדן שעוטף אותנו יום יום במסתרי הלב ושם איתנו יושב אבא, בוכה איתנו על הבית שלו ושלנו, על מה שאין על מה שאנחנו יודעים ושלא, על החיבוק שרחק מאיתנו, על הבדידות והכאב, על כל אחד מאיתנו שסוחב את המסע הזה. על מילים של גלות.
העט בידו רועדת כמו עלה ברוח, לא מצליח להכיל את כובד המשקל שהניחו על כתפיו. המילים, שכל כך הרבה פעמים מילאו אותו בתחושת שייכות, נעלמות ממנו כעת כאילו לא היו. הוא פותח את מחברתו, בוהה בתוהו הממלא את העמודים, אך ידו מתעכבת. הוא אינו מוצא את העט כמבטא ביושר את רגשותיו, אלא כחרב חדה הנוגעת בפגיעותו.

הנייר, חלק כמו מראת זכוכית, משיב לו רק את דמותו הנבוכה, כפי שהיא, מהורהרת, מפוחדת ומבולבלת. כל קו של עט הנוגע בנייר, הוא התמודדות עם סערת הנפש, התמודדות עם חוסר וודאות. הוא חש כל חריצה כדקירה, כעבודת אמן שלא מצליחה לעבור את מלאכת הסינון.

הפחד מהתגובה העצמית, מרחף סביבו כענן כבד. עטוף בחשש, שכבר לא יכול למנוע אותו, את העתיד לקרות. כל תגובה, כל הערה, כל חשש, משקף את חוסר הביטחון שנטמע בו כמו כתם בלתי ניתן לכיבוס. ייתכן והוא יפרוש מהתהליך העקר. הדיון הפנימי על כישלון, נראה כבר כמציאות בלתי ניתנת לערעור.

ובכל זאת, יש בו ניצוץ של תקווה שזורם בתוכו. הוא יודע שהעט שבידו, אם רק יסכים להניח לו לזרום בלי פחד, יוכל לשאת עליו את צפוניו שרק מחכים לצאת, ייתכן שאם רק ינסה ויעז, יוכל למצוא את המילים שיתאימו לנשמתו, להקנות לו חיבור חדש, גם אם הן, המילים, ידרשו תהליך קשה.
"יום אחד כל זה ייפסק"

הרוח שרקה באוזניהם, הקרניים החודרות של שמש המדבר הצרו את עיניהם, וגרמו לחול להיות רך ונעים עוד יותר משהיה גרגרי ומגרד.

אבינתן חפן ערימת גרגרים זהובה בימינו וזרה אותן לכל רוח.

"יום אחד כל זה יפסק" לאט שוב פדהצור, מפנה מבטו לאבינתן, ששרבט כעת בשמאלו פסים אופקיים על החול הרך.

"קשה לי לחשוב על זה" פצה אבינתן את פיו סוף סוף.

"זו המציאות, אבינתני, וכדאי שתתחיל להפנים". פדהצור התרומם על רגליו וניער את שולי גלימתו.

"אל תטרח יותר מדי" החרה אחריו אבינתן "אמא תכניס הכל לענן היום בערב, ואתה יכול גם עכשיו -אם אתה ממש אינסטניס. כהרף עין והכל מבריק. חבל לטרוח ולהזיז את הזרועות כל כך הרבה".

פדהצור חייך בשקט. " די לחייך" התלונן אבינתן "אני יודע מה אתה חושב. שאני סתם עצלן ומפונק, נכון? לכן אני לא רוצה לצאת מהמדבר? תדע לך, שזה הרבה יותר מזה".

פדהצור השלים טפיחה אחרונה על מכנסו "מבריק" הפטיר בשקט, והחל לצעוד לכיוון המחנה.

אבינתן נאנח. הוא נתן מבט אחרון אל העמק הענק, השומם, בתצפיתו אהבו הוא ופדהצור ללמוד ולשוחח באין מפריע.

מקום כמו העמק הזה, יהיה לי גם בארץ ישראל?



השמש נטתה מערבה כשהגיעו הנערים אל המחנה. שגרת ערב רגועה התנהלה בו באין מפריע. אימהות קוראות לילדיהן לארוחת ערב, . אבינתן נפרד לשלום מפדהצור ופנה לכיוון אוהל משפחתו. עוד בטרם היה קרוב לאוהלו מרחק חמישים אמה, עלה באוזניו קול ניגון מוכר. אותו ניגון שהיה לפס הקול שלו ושל משפחתו, הניגון שהאיר את ליבו, עוררו משנתו מדי בוקר, זה שהיה גם שיר הערש בעת שנתן תנומה לעפעפיו. בשעה זו, לא עלץ הניגון את ליבו. ליבו של אבינתן התכווץ, נחמץ, האט את פסיעותיו והפכם ללאות. הוא תלש קצה עשב מדברי שגדל בשולי הדרך, קימט, והשליך בזעם אל הקרקע הגרגרית הלוהטת.

יום אחד כל זה ייפסק

"שלום לכולם"

הריח הערב, היה הדבר הראשון שהיכה באפו מיד כשהסיט את היריעה הלבנה והשעירה. יונדב, יוסף ופלטיאל ישבו על המרבד וסעדו את ליבם לארוחת הערב.

"טוב שבאת, ילד" אמו הופיעה מאחורי היריעה הפנימית. עיניה היו מוצרות. היא לא אוהבת שאני נעלם עם פדהצור אל העמק הרהר אבינתן.

מה יש היום לארוחת ערב? שאל בקול שניסה להיות סתמי, ללא הצלחה.

כרגיל" ענה יוסף ולקק את שאריות צלחתו "מה שתרצה"

"א חידוש" אבינתן נטל צלחת חרס, ומילאה במאכל הלבן, העגול שניצב על האצטבא. כופתאות ממולאות כרוב? בשר עגל צלוי? קוסקוס ירקות? גלידה חמה? האפשרויות בלתי מוגבלות.

הוא הרהר לרגע קט נוסף, אחר עצם את עיניו ובירך בכוונה: "ברוך... המוציא לחם מן השמיים". "אמן!" החרו החזיקו אחריו אחיו במקהלה.

"אמן" לחשה אימו.

אבינתן נטל כף גדושה מן התבשיל הערב שבצלחתו, וטעם בשקט.

מממ, טעים.

מחזק.

יום אחד כל זה ייגמר.
בחלומי אני שם

סדר העבודה יום הכיפורים ,בית המקדש , עומדים צפופים משתחוים רווחים , ידו האמיצה של כהן גדול מחזיק את המחתה של הקטורת
בדרכו לקדש הקדשים ---תמצית הקדושה של פעם בשנה --
האדם הכי קדוש
ביום הכי קדוש
במקום הכי קדוש

כל העם עוצר נשימה כל עתיד העם בידיים של ,,, נכנס להניח את הקטורת , בקדש הקדשים ,,, הבית אפוף עשן ,,,,
יוצא מחוץ לפרכת ונושא את תפילת העם לאבינו שבשמיים שירחם ,,,, שיגזור שנה טובה ,,, אבינו -----די לצרות !!!
רק תפילה קצרה
--יהי רצון שתהא השנה הבאה ,, אם שחונה תהיה גשומה ,,,
ואל יכנסו לפניך תפילות עוברי דרכים
שלא תפיל אשה פרי בטנה
ולא יעבד שולטן מבית דוד

בחלומי אני שם
היי --אישי כהן גדול --- מחילה !!
באמת מחילה - אבל זו כל התפילה ????

זו הבעיה ?-- עוברי דרכים ?-- יעבד שולטן ?

איפה למען השם תפילה ----על החטופים ?
על בשורות רעות מידי יום על חיילנו שנופלים
על פיקוח נפש שבכל יום עימנו
חמאס -טרלללה --איתולה --תימינים ???!!- עיראקים ?!!!

איפה תפילה ?? על גזירות הגיוס ועל הנער הנושר
על אמהות חד הוריות --האלמנות -- על שלום בית

איפה תפילה ? להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ
ממשלה מטורללת ---כלכלה מקולקלת
איפה תפילה ?
על החולים ?
על הפצועים ?
על עם מפולג ושסוי בשנאת חינם ובלבולים ?

זעקתי מקירות ליבי --אישי כהן גדול !!!!!
למען השם ---איפה תפילה על חילול השם ??!!!!

בחלומי אני שם

וכהן גדול מביט בי בעניים חודרות טובות ואומר לי
"אני לא כל כך מבין על מה אתה מדבר "
"אני רואה שאתה לא מקומי -- כנראה מדור אחר
דור כזה מוזר לא מוכר --- משהו חדש
אלה תוצאות
שאין כהן
אין שכינה
אין בית מקדש
איכה ישבה בדד
כי דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו

התעוררתי מחלום כל כולי נפעם ונרגש
יהי רצון
שבמהרה בימינו
כבר יבנה בית המקדש
ב"ה



מֵאָז שֶׁהַחֲכָמִים הִכְנִיסוּ חָכְמָתָם בֵּין דַּפֵּי הַסֵּפֶר.
מֵאָז שֶׁהֵיטִיבוּ לְבַטֵּא אֲמָרָם, בְּמִלִּים קְצוּבוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת הֵיטֵב עֹמֶק דַּעְתָּם, הָיְתָה הַחָכְמָה נְתוּנָה לַכֹּל.
וְהָיָה כָּל דּוֹרְשָׁהּ, נוֹטְלָהּ מִן הַדַּפִּים הַיְּשָׁנִים, וַהֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ כְּבַכּוּרָה בְּיוֹם קַיִץ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה. וְהָיָה כָּל דִּכְפִין מַעֲלֶה עַל לְשׁוֹנוֹ אֶת מִלְוֹתָם שֶׁל הַחֲכָמִים. דּוֹמֶה הָיָה בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה, לֶחָכָם בְּעֶצֶם כּוֹחַ חָכְמָתוֹ, וְהָיְתָה הַחָכְמָה גּוֹלָה מִמְּקוֹמָהּ וּמִלּוֹתֶיהָ גַּם בְּפִי הָאָתוֹן.

מֵאָז שֶׁבַּעֲלֵי הָרֶגֶשׁ הַדַּק הִכְנִיסוּ רִגְשׁוֹתָם לְתוֹךְ נִגּוּנִים, מֵאָז שֶׁיָּצְרוּ אֶת רֶצֶף תְּנוּעוֹת זִמְרָתָם, הַנּוֹשֵׂאת אֶת גַּעְגּוּעֵיהֶם הֵיטֵב. הָיוּ הַנִּגּוּנִים נִתָּנִים לְכָל אֲשֶׁר חָפֵץ. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד, גַּם אִם לְבָבוֹ קָטָן מֵהָכִיל, נוֹתֵן אֶת קוֹלוֹ בְּשִׁיר. וְכָל שׁוֹמְעוֹ אוֹמֵר: עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָא.

מֵאָז שֶׁבַּעֲלֵי הַפִּקְּחוּת הִכְנִיסוּ פִּקְּחוּתָם בְּפִתְגָּמִים חַדִּים כְּתַעַר, בְּחִדּוּדֵי לָשׁוֹן שֶׁמַּזְהִירִים כְּכוֹכָבִים. הָיָה כָּל אָדָם, אַף שֶׁקֵּהֶה חוּשִׁים הוּא, עַל לְשׁוֹנוֹ מִתְגַּלְגְּלִים אִמְרוֹת כָּנָף, שֶׁהוֹרִיק מִכְּלֵי זוּלָתוֹ וְאָסָף אֶל חֵיקוֹ.

רַק דַּקֵּי הַמַּבָּט, אֶחָד מֵעִיר שְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה, הָיוּ עוֹד יוֹדְעִים לְהַבְחִין בֵּין תְּכֵלֶת לְקָלָא אִילָן. בֵּין חָכְמָה פְּנִימִית, לַעֲשׂוּיָה. בֵּין רֶגֶשׁ מְעֻשֶּׂה, לְזֶה שֶׁבָּא מִן הַלֵּב הַפְּנִימִי. בֵּין חַדּוּת הַפִּקֵּחַ, לְזֶה שֶׁעָמַד וְשִׁנֵּן פִּתְגָּם אַחֵר פִּתְגָּם וְלֹא קָרַב מֵהֶם אֶל תּוֹכִיּוּת נַפְשׁוֹ.
סיגריה אחרונה ואני חוזר לעבוד. מבטיח.

העשן לועג לי. מה הסיכוי. רק הרגע ראית אמבולנס עובר ברחוב, וכבר תצליח לחזור לעבוד?

אני רוצה ללעוג לו בחזרה, אבל רואה שחור בעיניים. מכבה את הסיגריה בלי לראות, מגשש אחרי הכיסא. מתיישב. לא יכול לנשום. ריח של בשר חרוך ממלא אותי, וזה שהכל בראש לא עוזר בכלום. כמעט יכול למשש את אלי לידי, מחייך. חיוך אחרון, שנשאר שם לנצח.
אני קובר את הפנים בידיים, רק מתפלל שיעבור כבר. לא יכול עם זה, אלוקים.

לא יודע כמה זמן עובר. רק חושק שפתיים, מנסה לא לצרוח. לא לצרוח. לא לצרוח. לאט לאט הרעמים נחלשים לי בראש. מתחלפים ברעש האמיתי, זה שבחוץ. צפירה מהדהדת ברחוב, אני מצליח לפקוח בחשש עיניים ולהסתכל.
"שמעון!" צועק לי מישהו. יותם, כנראה. "בוא כבר, מה נתקעת?"
מה נתקעתי. שאלה טובה. "מה יש?" אני עונה בשאלה.
"אין לי מושג, אחי. אני על הווצאפ כרגע, כולם מחפשים מישהו שכן יודע מה הולך."
אני מתרומם, תוהה כמה זמן כבר אורכת הצפירה בחוץ, שהספקתי להתאושש. פותח את המחשב, משוטט בזריזות באתרים הרלוונטיים. "יש פה קטע מוזר, בוא תסתכל רגע."
יותם מתקרב, מציץ במסך. "מה זו המתיחה הזו?" הוא מרפרף על השורות. "מה משיח?"
"זו לא מתיחה." אני אומר, בעיקר לעצמי. "בוא, כנס לרכב שלי. נעוף לירושליים."
"אין מצב, אחי." הוא מגחך. "עובדים עלייך."
"בוא, ואני אוכיח לך." אני מתרומם, נוטל את המפתחות.
יותם בא אחריי, מהוסס.
המסדרונות מלאים בעובדים תוהים. חדר המנהל ריק, הדלת פתוחה לרווחה.
"זאת לא מתיחה." יותם מביט באלם בדלת. "אשכרה קרה משהו."
ופתאום אנחנו מחייכים, כאילו זה הכי פשוט בעולם.
"יאללה, הלכנו."

בכניסה לחניון עוצר אותנו בחור. "אל תעלו על רכב, אין יציאה מהעיר בתחבורה פרטית. הכל פקוק, המשטרה הוציאה הנחיות דחופות."
"סבבה." אני אומר, ומחייך שוב.
מתי בעצם פעם אחרונה חייכתי ככה, מכל הלב?
אני יודע את התשובה, ולא רוצה להיזכר. אז, לפני שיצאנו ללבנון. כשעוד הייתי בחור צעיר בלי פחד ובלי דאגה, יושב על הגדר עם החברים.
ועכשיו פתאום אני מחייך שוב, ואפילו הזיכרון לא מצליח להקהות את החיוך הזה. הכל בסדר, זה כל כך פשוט פתאום.
אוטובוס. אנשים נדחקים עליי. יותם מביט בי בחשש. "אתה בסדר?"
אני בודק את עצמי. אוויר יש לי, וגם יכולת לנשום. "כן." אני אומר, לא מזהה את הקול של עצמי. בטוח לגמרי, שליו. "הכל טוב, אחי. באמת שהכל טוב."
יותם מביט בי, מחייך עם העיניים. "וואלה, באמת משיח בא אם אתה מסוגל להדחף בלי לקרוס לי פתאום."
אני רוצה לטפוח לו על השכם, לצחוק. הצפיפות לא מאפשרת לי להגיע אליו, אז אני רק צוחק בקול. "תאמין לי, היה שווה לחכות לו. בסוף הוא הגיע."
מישהו מפעיל בכריזה שיר עליז כלשהוא. המילים מכות בי: שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה. מלך המשיח, ברוך הבא.
לאט לאט כולם קולטים את המנגינה, מצטרפים. אפילו אני. כבר שנה שלא שרתי, מאז האשפוז האחרון. עכשיו אני שר, ושום דבר לא מפריע לי לעלות בטונים, כמו שידעתי פעם.

אני לא יודע כמה זמן עובר, אני רק יודע שירושליים נראית לי יפה מתמיד. מאירה, כמו העיניים הנוצצות של יותם. "תתחדש." אני אומר לו כשאנחנו יוצאים מהאוטובוס. "למדת לבכות."
"גם את זה לומדים בסוף." הוא עונה לי, וקולו צרוד. אורך לי רגע להבין שהוא בכה את נשמתו כששרתי. אני מחבק אותו, דבוק אליו בתוך פקעת אנשים. "יהיה טוב, אחי." אני לוחש. "אני מבטיח."
"אני יודע." הוא אומר, וממשיך לטפטף על כתפי. "אני יודע."
וככה אנחנו מגיעים, מזיעים, רטובים ונוצצים.
"אתם הגעתם מרחוק." אומר מישהו. "בזמן הזה בית המקדש כבר הספיק לרדת מהשמיים."
"והמסגדים?" אני שואל.
הוא צוחק. "התפרקו. מהצד זה נראה כמו רעידת אדמה, פשוט ההר נטה קצת הצידה והכל הדרדר לתהום."
"מאיפה עולים?" יותם חוזר להיות מעשי, כמו שהיה תמיד.
"לכו ימינה, איפה שהכי צפוף - זה הכיוון." הוא אומר. "אה, וטומאה נדחתה בציבור, אז אתם יכולים להיכנס."
"מה שתגיד." ממלמל יותם. אני דווקא מבין אבל שותק.
נדחקים עוד קצת, ולפתע אני לופת את ידו של יותם. "יותם."
"מה?" הוא מסתובב אליי.
"יו-תם." אני חוזר, קולי נשבר.
הוא עומד מולי. "מה יש?"
"בבית המקדש... שוחטים קורבנות."
"גאון אתה, אחי."
"לא." אני נושך שפה. "זה דם. על הרצפה. על אנשים. אני לא יכול."
עכשיו יותם נושך שפה, ושותק שתיקה ארוכה. "יודע מה? בוא נכנס כמה שיתאים לך. מקסימום נעצור באיזו פינה. אבל לפחות נכנס לאיזור. מה תגיד אחר כך לחדווה? שישבת כמו איזה מסכן ברחוב ולא נכנסת?"
הדמיון עושה את שלו, ואני מהנהן. אכזבתי את חדווה מאז החתונה כל כך הרבה פעמים, באמת שמגיעה לה גאולה שלימה.
הצפיפות גוברת. אנחנו כבר לא דוחפים אלא נדחפים. זורמים עם עוד מיליונים אל ההר. אל המבנה החדש שצץ פתאום, מאיר את העיר כולה באור חדש.

שער הר הבית.
"שבוע שעבר ראיתי באיזה סטטוס של הלכות לשלושת השבועות, שהר הבית הוא סביבות קילומטר וחצי כל צד." אני אומר. "יש לנו דרך."
יותם מהנהן. "זה נראה ככה."
אותי זה מרגיע. אני כבר לא יודע אם הרוגע הוא כי אני בבית המקדש, כי אני יודע שחדווה כבר בפנים, או כי אני יכול להתקדם בקצב שלי, ובכל מקרה יהיה טוב.

שער עזרת נשים. מטרים ארוכים של קירות מעוטרים סביבי, ואני שוב בשטח הפתוח.

שער העזרה כבר מולי. אני מתחיל לרעוד. זה אפילו לא נראה מוזר, אף אחד פה לא מנסה לשלוט ברגשות שלו. נשים זורקות חבילות טישו מהמרפסות שלהן, וגברים אוספים אותן לשימוש.
"אני לא יכול." אני אומר.
יותם מסתובב אלי שוב. "אתה יכול."
"אני לא יכול."
יותם מחייך. "אם אני יכול לבכות, ולא יקרה לי כלום, אתה יכול להיכנס."
"אני..." לא יכול להגיד שאני לא יכול. "מפחד."
יותם חושב רגע קצר. "זה הבית של אלוקים, כן?"
אני מהנהן.
"והוא בטוב איתך, כן?"
אני ממצמץ, לא מבין.
"תגיד, נראה לך אלוקים יתן לך לחטוף התקף בבית שלו? הוא מארח טוב, תאמין לי." הבוטות הישנה של יותם. כמעט שכחתי שהייתה קיימת.
"השתנת." אני אומר, מעריך.
יותם בולע את רוקו. "כן." הוא נושם. "גם אתה."
אני בוחן את עצמי. כן, השתנתי. מי לא, בעצם.
"בוא." הוא מחייך חיוך קטן. "אתה יכול."
ואני הולך אחריו. מאמין במי ששוכן בבית זה.
בס"ד
פרסמתי את זה באתגר לפני כשנתיים(!),
עצוב לי שאנחנו עדיין לא שם :cry:
בכל מקרה, חשבתי שמתאים לתקופה.
שבע"ה נזכה בקרוב ממש!


פִּרְחִי ירושלים

האוטובוס נעצר באחת. שימי התעורר והתמתח בקולניות. הוא הביט בחלון המאובק, ושף את חוטמו הקטן. כבר
גוש דן! ישן חזק כנראה.

ילד זהוב פאות מסולסלות דילג בינות למושבים ונעצר לידו: "אפשר לשבת?" הוא תלה בשימי עיניים תכולות .

"בטח" שימי הנהן והוריד את תיקו אל בין רגליו. "אני שימי" הוא חייך, וגומה נחרצה בלחיו, "איך קוראים לך?" שאל .

"לייבי. גם אתה נוסע לקרובי משפחה שלך?" לייבי נדנד את רגליו במרץ.

"לא, אני חוזר לבית שלי, שברמות י'ב. נסעתי מחיפה עד לפה, לבד! אני בן שמונה וחצי" שימי הזדקף בגאווה, "בן
כמה אתה?" הוציא חטיף מתיקו.

לייבי עיקם את אפו: "הממ... זה קצת מסובך".

"אהה!" שימי ניתר בהתרגשות, " אתה לא מדור משיח! נכון? ידעתי!" הנמשים שבפניו קפצצו בלהט. תמיד סקרן
אותו לפגוש ילדים מ"פעם."

"אני באמת לא," צחק לייבי, לנוכח ההתלהבות המתפרצת של ידידו החדש: "אני מגטו לובלין. לא זוכר בדיוק
ממה נפטרתי, בגיל חמש." הוא הרהר: "אז יוצא שאני בערך בגילך! נראה לי שהלכתי לעולמי משילוב קטלני של
שחפת ורעב וזה לא היה נחמד במיוחד." עיניו התקדרו לרגע, אך מיד שבו לנצוץ בעליזות "אבל עכשיו הכי כיף
בעולם! אני נוסע לנין של אחיין שלי, שקוראים לו הלל. הילדים שלו חברים שלי, והוא הזמין אותי לכבוד החג.
אפשר קצת?" הוא חפן בידו מהחטיף הצבעוני, בירך בקול, ומחצית מהנוסעים ענו לו אמן מהדהד .

"תוכל להגיד לי מתי לרדת? אני תמיד מסתבך עם כל התחנות" ולפני ששימי הספיק לשאול, לייבי ענה בחשיבות
"הם גרים ממש קרוב ל בית המקדש. הרבה יותר קרוב מרמות י'ב!" הוסיף במנגינה מתגרה.

שימי הסיט את פאותיו החומות אל מאחורי אוזניו "ואתה יודע מה אני?" הוא לא נשאר חייב. "אנחנו כהנים! אז
אני "...

"אתה פרח כהונה!!" קטע אותו לייבי, ועיניו הכחולות כשמי מרום נפערו בהתלהבות.

שימי צחק, וגומתו העמיקה "מה פתאום! אני עדיין לא בר מצווה. אני רק רובה. אבל אחים שלי פרחים." הוא
הנמיך את קולו ורכן לאוזנו של חברו החדש: "ובשנה הבאה, אני וחבר שלי, ארי, נתחיל לשמור בתוך בית המקדש!"

לייבי נשף בהערכה, והם התעסקו דקות ארוכות בגריסות קול ניות של החטיף המלוח.

"אז למה אתה בא כל כך מוקדם?" תהה שימי. הוא ידע שיש זמן רב עד החג, כיוון שאמו עבדה במקצוע המבוקש
ביותר בשוק, כגננת, ואפילו היא עדיין לא יצאה לחופשת בין הזמנים האהובה עליו כל כך. ויתר על כן, למי יש
פניות לארח ילדים בשבוע כה עמוס וגדוש בהכנות לקראת החג?

לייבי מחה את פיו בשרוולו, ולגם מבקבוק הספורט הצהוב שלו "אתה מבין? יש לי הרבה מרץ. והלל אמר לי
שהוא צריך עוד זוג ידיים להתכונן לכל האורחים. ויגיעו מלאנטות,

כי הבני -דודימ'שלי האלו,

הם גרים ליד שער שכם.

ולכבוד תשעה באב - כוווווולם באים לירושלים !!!"
פאנפיק קצר על ילדותו של אייל
אנא חוו את דעתכם המקצועית:)


"אייל גלבוע, קום על רגליך" המורה אברמוב עמד על סף פיצוץ.
אייל נעמד בפרצוף תמים, מסתיר חיוך ומביט בתיקו של המורה אברמוב שכעת הדיף ריח בלתי נעים בעליל.
"יורשה לי לשאול אם זה קשור אליך?" המורה בקושי שלט בקולו, בעוד כל הכיתה מתגלגלת מצחוק. הדקות האחרונות היו מבדחות בהחלט. המורה בא להוציא את יומנו מהתיק כדי לרשום את אייל ועוד כמה ילדים על התחצפות, הוא רק נגע בתיק, ופצצת סירחון התפוצצה לו לתוך הפרצוף. אין מה לומר, אייל הזה יצירתי בהחלט.
"תמיד אפשר לשאול, הבעיה מתחילה עם התשובות" אמר אייל בחביבות אינסופית.
"צא לחדר המנהל בבקשה, ידע אותו במה שקרה, ואל תחזור לבית הספר בלי ההורים שלך!" איבד המורה את עשתונותיו האחרונים, וצרח כפי שלא צרח מעולם. אייל גרם לו לאיבוד השליטה העצמית פעם אחר פעם.
"לאן ללכת קודם, למנהל או לקרוא להורים?" שאל בשלווה סטואית, ופנה לכיוון הדלת.
"לא משנה הסדר!!" צווח המורה.
מבטו של שמעיהו, בן דודו תפס אותו לרגע, מודאג ונוזף. הוא התעלם.
"פסדר" אייל לא יצא דרך הדלת. הוא קפץ מהחלון אל גגון הפח של חדר השרת, ומשם אל רצפת החול החמימה.
הוא פסע לאט לבית, ידיו תקועות בכיסיו במרדנות, בלוריתו השחורה פרועה ועיניו הירוקות תרות אחר ריגוש חדש.
הוא נכנס לבית חרש, ופסע לחדר המגורים. אבא ואמא ישבו שם ושתו קפה. מוזר שהם בבית.
"המורה אברמוב והמנהל בקשו שתבואו לביצפר" זרק לחלל, ונעלם לחדרו לפני שתבוא מקלחת הרותחין.
הוא השתרע על הרצפה, ושלח יד אל רגל המיטה החלולה. הוציא משם את הדבר עליו עבד בימים האחרונים, היו לו תכניות גדולות בשביל הדבר הזה.
"אייל, בוא לסלון, חמוד" הייתה זו אמא, קולה עייף.
"זאת לא הייתה אשמתי"אמר כשהגיע לסלון, "רק רציתי לראות אם הטריק החדש שלי עובד" התגונן מול מבטו הזועם של אביו.
"אייל, מה אני אומר למנהל? איך אני להתחייב בשמך שזה לא יקרה שוב?" אייל זיהה חוסר אונים בקולו הכועס.
הוא משך בכתפיו. "למה אתם בבית ולא בעבודה?" שאל שלא מן העניין.
מנחם וניצה הסתכלו זה על זה בהפתעה. אחר רכן מנחם לאייל ונתן לו מכה בזרוע.
"אאוץ',מה אתם רוצים ממני! אמרתי שזה לא היה באשמתי! תעזוב אותי!" צרח אייל, מתנועע בפראות. מנחם שמט את ידו, והלך למטבח. אייל הנרגז שפשף את ידו האדומה, והרים מבט חד אל אמו. "אני יכול ללכת לחדר, בבקשה?" שאל בקול זועף.
לפתע נכנס מנחם לסלון, כוס שוקו בידו.
הוא הושיט אותה לאייל ובקול אוהב אמר, "קח, מותק".
 תגובה אחרונה 
ב"ה

טיפוסי אישיות, מאובחנים על סמך התגובה לחשש מהתגובה האירנית.

המסודר והמאורגן – מסתכל כל חצי שעה בשעון, נו הם עוד לא תקפו? עשרים וארבע שעות חלפו, אפשר להודיע לי בדיוק מתי אתם מתכננים לתקוף, בודק כל דקה בקווים אם יש חדש, האם אני אספיק קניות ב"יש" שוב פעם, כבר מילאתי את הבית שלוש פעמים, אבל מה לעשות הכל התחסל.

הצדיק – כבר גמרתי שלוש פעמים את ספר התהילים, קיבלתי על עצמי לא לדבר בשעת התפילה, אפילו אם תהיה אזעקה, אני לא מתעדכן בחדשות.

הלץ – עכשיו אני יודע איך להחזיר למי שנלחם בי, אני פשוט מודיע להם שהתגובה תהיה קשה, התגובה תפתיע אותם ושיערכו לתגובה בקרוב, השכן הזה, שמנצל, ובונה בלי חשבון שיחכה לתגובה שלי...

הדאגן – איפה אתם נמצאים? אל תצאו, תישארו ליד מרחב מוגן, בלילה? בשום פנים ואופן, הם יכולים פתאום להתקיף.

האדיש – מה אמרו שתהיה תקיפה? לא יהיה שום דבר, הכל בסדר.

הנייעסן – שמעת, כתב"ם התפוצץ בזרעית, היו אזעקות בנהריה, פינו פצועים מהדף, אני אומר לך, הם מתחילים, עוד דקה אתה שןמע אזעקות בעכו.

הלחוץ – תביא לי דחוף רגיעון, אני לא עומד בזה, אם הם עדיין לא תקפו זה אומר שאנחנו עדיין לפני, לא ישנתי חצי לילה, אני כבר ממוטט, אי אפשר לעשות כלום, רק לחשוב על זה, אזעקה עולה ויורדת ואם בדיוק אני לא אספיק לרוץ לממ"ד?

הנמנע – משלב ידיים, אי אפשר לעשות כלום, נשב ונחכה, ממילא הראש שלי לא מרוכז.

החרוץ – בינתיים שאנחנו ממתינים, הספקתי להכין מנות אחרונות לסוכות, לצבוע את כל הבית, לארגן שוב את כל הארונות.

ה"סמוך" – בינתיים ממשיכים כרגיל, תצאו, אין צורך להצטייד, הכל טוב.

ה"בעניינים" – הטיסות שלנו לטיול התבטלו, בינתיים אנחנו מנסים לארגן נופש חילופי כאן בארץ.

המתבונן – תראה איך אנשים מגיבים, תראה כמה פחד יש בציבור, תראה איך יש כאלה שלא דואגים, תראה את אלה שבטוחים שהכל יסתדר.

החושב - אולי במקום לחכות להתקפה, נצפה לגאולה?


תפילת ערבית הסתיימה
התיישבתי על הרצפה, ככה אמרו לי...

שתיתי מספיק, נשנשתי 2 קילו ענבים והשנה הוספתי לתפריט - דיאטת קפאין, מה שאומר ששבוע ימים אני בלי קפה בבוקר

התיישבתי על הרצפה מוכן נפשית לקראת היום הזה שנפל עלי באמצע ההכנות לחופשה שגם ככה השנה תלויה ועומדת...
לידי ברצפה היה זרוק המצב רוח שלי עייף ומצוברח
תחושה לא נעימה אפפה אותי

התחלתי להרגיש רעב רק מלחשוב על עוד כמה שעות יוצא הצום...
הרמתי את העיניים אל השעון בפעם הראשונה מתוך 500...
הצום רק התחיל והשעון כבר החל להאט את הקצב, בכוונה...

האנשים סביבי הסתדרו עם כריות ושרפרפים, הגדיל לעשות המפונק של הבית כנסת שארגן לעצמו פינה יפה בסגנון מזרחי, לו ולחמשת בניו כן ירבו...
ניסיתי להתמקם בזווית הישיבה שזכורה לי משנה שעברה כהכי פחות מציקה, זה לא הלך...

עוד כמה מבטים סביבי...
מישהו תקע את מבטו על הגרביים שלי, כנראה הבחירה שלי בגרביים כתומות לא ממש מתאימה ליום כזה...

והנה זה מתחיל...
איכה ישבה בדד...

אני קורא וקורא וקורא...

מבקש מהעין שתזיל - ולו דמעה אחת... ממתין בשתיקה לכאב שיפלח את הלב
מנסה להרגיש אם לשוני טועמת את הטעם המריר של הלענה
בודק עם עצמי אם משהו מהלב שלי נהפך בקרבי?
אם חל שינוי כל שהוא בתחושת הבטן שלי, במעיים... בכבד...

כלום!

אני לא מרגיש כלום!

חוץ מתחושת גודש בקיבה שתתחלף אט אט ברעב וצמא, אני לא מרגיש כלום!

אני ממשיך לדפדף בין קינות, אינספור מילים גדולות מאותיות מלאות בכאב –
מספרות על חלל עצום שנפער, על אסון שקרה אי שם... לפני 1954 שנים

ועמוק בפנים אני לא מתבייש לשאול את עצמי -
מה רוצים ממני?
מה עשיתי שככה מגיע לי?
מה אני קשור לחורבן הנוראי הזה שקרה בגלל קמצא ובר קמצא...

מה אני צריך להבין שאני לא מבין?

אני לא מבין, אבל אני ממשיך לשבת על הרצפה
מנסה למנוע מהתוכניות לנופש לשטוף לי את הראש, מתעקש להתחבר לסיפור הכואב על מה שהיה ואיננו עוד...

אני מנסה ואני לא מצליח!

אני עדיין על הרצפה, מיואש מהניסיונות הפתטיים שלי להבין מה זה בית מקדש
מיואש מהלב הקפוא שלא מצליח להינמס מהסיפור המוכר על עשרה הרוגי מלכות

ופתאום אני מרגיש את החורבן מכה בי בעוצמה -

מסכן שכמוך!

לא רק בית מקדש אין לך

גם תשעה באב אין לך!

חורבן. ה'תשפ"ד
בס"ד

תְּפִלָּה וּבְרָכוֹת

הַיּוֹם הָיִיתִי בְּבִנְיְנֵי הָאֻמָּה

לֹא הָיִיתִי שָׁם בְּהוֹפָעָה אוֹ בְּחֲתֻנָּה

גַּם לֹא בְּכֶנֶס כְּזֶה אוֹ אַחֵר.

פָּשׁוּט עָשִׂיתִי שָׁם מִבְחָן

מִבְחָן עַל הִלְכוֹת תְּפִלָּה וּבְרָכוֹת

מִבְחָן שֶׁהִתְכּוֹנַנְתִּי אֵלָיו בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים.

וְלֹא הָיִיתִי שָׁם לְבַד,

אִתִּי נִבְחֲנוּ עוֹד מְאוֹת אֲנָשִׁים

מְבֻגָּרִים וּצְעִירִים

חוֹבְשֵׁי כִּפּוֹת שְׁחֹרוֹת וּסְרוּגוֹת

פְּשׁוּטֵי עַם וְעַבְדְּקָנִים לוֹבְשֵׁי גְּלִימָא דְּרַבָּנַן

כֻּלָּם בָּאוּ לִבְחֹן אֶת יְדִיעוֹתֵיהֶם בַּסֻּגְיוֹת הַשּׁוֹנוֹת בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.

אָמְנָם קוֹרְאִים לְמִבְחָנִים אֵלּוּ מִבְחֲנֵי הַסְמָכָה לְרַבָּנוּת וְדַיָּנוּת

אַךְ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי חָזוּת הַנִּבְחָנִים וְהַכַּמּוּת הָאַדִּירָה שֶׁלָּהֶם מוֹכִיחָה שֶׁרַבָּנוּת וְדַיָּנוּת לֹא נִמְצָאִים בְּרֹאשׁ מַעְיְנֵיהֶם

אֵלּוּ פָּשׁוּט אֲנָשִׁים שֶׁרוֹצִים לָדַעַת וְלִלְמֹד

שֶׁרוֹצִים לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת

שֶׁיּוֹדְעִים אֶת הַתַּכְלִית, וְרוֹצִים אֶת ה' יִתְבָּרַךְ.

אַבָּא תִּרְאֶה אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלְּךָ

תִּרְאֶה אֶת הַיֹּפִי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכֵנוּ

תִּרְצֶה גַּם אַתָּה אוֹתָנוּ

תִּפְקַח אֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל הָאַחִים שֶׁלָּנוּ שֶׁיִּרְאוּ גַּם הֵם

שֶׁיָּבִינוּ אֶת הָעֵרֶךְ

שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הָעָצְמָה.

יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּקַבֵּל אֶת הַתְּפִלָּה

וּתְבָרֵךְ אֶת כֻּלָּנוּ מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת.



א.נ.א.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה