קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 473
    • mic003
    שיתוף - לביקורת סדום ועמורה.
  • mic003 //
    • סדום ועמורה.
    ​
    ״חדשות כנען בוקר טוב, השעה חמש ושלושים בבוקר, ואנחנו עם כל הדיווחים על האירוע הדרמטי שעדיין מתגלגל. כתבנו בשטח, שלום לך״.

    ״שלום גם לך, נמרוד. בוקר טוב, או שמא יש לומר... בוקר מורכב״.

    ״יפה תיקנת... אז בוא תדווח לנו ולמאזינים על האירוע הטרגי הזה. יש לי תחושה שכולם קצת מבולבלים...״

    ״כן. בהחלט. כמובן לא הכול ידוע עדיין, וגם ממה שידוע – חלק אסור בפרסום, אבל כמו שזה נראה – מדובר בפיצוץ אדיר באזור כיכר הירדן, סמוך לים המלח. הפיצוץ אירע בשעת הזריחה, ולא ברור אם יש ניצולים״.

    ״האם יש השערה בנוגע לגורמים לפיצוץ?״

    ״האמת היא שלא ממש. הרשויות חוקרות את האירוע, אולם איך שזה נראה עכשיו – זה ייקח זמן רב. עדי ראיה שהבחינו באירוע ממרחק גדול, סיפרו על פיצוץ שנראה כאילו נבע ממעמקי האדמה. הדרכים אל הערים הגדולות חסומות, ואנחנו כולנו מקווים שהם ייפתחו בהקדם האפשרי״.

    ״בהחלט. ועכשיו, באותו נושא, נמצא איתנו באולפן פרופסור טבע, מומחה בינלאומי לגיאולוגיה. שלום לך פרופסור״.

    ״שלום – שלום. אני מבקש לשלוח מסר למשפחות הנפגעים. ליבנו איתכם״.

    ״בהחלט. אמור לי פרופסור, מה יכול היה לגרום לפיצוץ אדיר כזה, שאני מעריך שכולנו חווינו במידה כזו או אחרת?!״

    ״ובכן, מוקדם עדיין לומר, ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעריך שמדובר ברעידת אדמה. כבר לפני כשנתיים, גיבש המכון שבראשותי חוות דעת, על פיה – אזור ים המלח הוא אזור מועד לרעידות אדמה. כיכר הירדן ממוקמת בדיוק מעל נקודת חיבור בין הלוחות הטקטוניים, מה שהופך את האזור כולו לאזור מסוכן במיוחד״.

    ״אני בהחלט מבין. אתה למעשה טוען שיכולת לחזות את האסון?!״

    ״לא יכולתי. חזיתי! המכון שבראשותי הגיש את חוות הדעת למשרד האנרגיה והתשתיות, אולם למותר לציין שאלו לא עשו דבר בנידון. אני לא רוצה לחרוץ גורלות, אבל ייתכן מאוד שאם היו מקבלים את חוות הדעת שלנו ופועלים על פיה, לא הייתי יושב כאן עכשיו״.

    ״אני מבין. זו בהחלט שערורייה. אני בטוח שהאחראים למחדל יתנו את הדין. וכעת, במעבר מהיר, אני רוצה לפנות למרואיין הבא שלנו, שהוא לא אחר מאשר מר שפטיאל משפטי, לשעבר יושב ראש עיריית אדמה. שלום לך״.

    ״שלום. בוקר עצוב״.

    ״אתה רואה את התמונות הללו, ואני בטוח שאתה כאוב מאוד. האם אתה מופתע?!״

    ״בכלל לא״.

    ״אתה לא מופתע?! גם אתה חזית מראש את רעידת האדמה?!״

    ״בהחלט. עוד כשהתמודדתי בבחירות המקומיות נגד ראש העיר המכהן, מר שפט-בגץ, הזהרתי מפני החורבן שהוא עתיד להמיט על הערים הללו!״

    ״תוכל להרחיב בנושא?! כי כולנו יודעים שכיכר הירדן משגשגת מאוד בשנים האחרונות...״

    ״בהחלט. אבל זה לא בגלל מר שפט-בגץ, אלא בגלל מערכת המשפט הייחודית של כיכר הירדן, שבראשה בית המשפט העליון שבסדום. מערכת משפט מודרנית כזו, היא הבסיס למערכת הכלכלית היציבה, המערכת הרפואית המשופרת, והדמוקרטיה היציבה. מר שפט – בגץ לא היטיב עם כיכר הירדן, אלא בדיוק ההפך. הוא הזניח תשתיות, הוא לא בנה די מוקדי חירום, והוא סירב להחיל את התוכנית שאני יזמתי, שהמטרה שלה הייתה למנוע את האסון שאנחנו רואים בדיוק עכשיו!״

    ״דברים כדרבנות, אבל אני מוכרח לקטוע אותך, שכן יש לנו עד ראיה. אנחנו חוזרים אל עמדת השידור שלנו בכיכר הירדן, ואל עד הראיה. מה ראית?!״

    ״פיצוץ! סדרת פיצוצים! אש, תמרות עשן, לבה! האדמה נהפכה, התערערה לגמרי. מכל חמשת הערים הגדולות לא נשאר כלום!״

    ״פרופסור טבע, תוכל להסביר על מה הוא מדבר?!״

    ״בהחלט! התיאור של האדמה מתהפכת דומה מאוד לתיאור של רעידת אדמה קשה, והלהבות שהוא מדבר עליהן – לדעתי, הן תוצאה של המחצבים הגופריתיים שבסביבות ים המלח, מחצבים דליקים שבהחלט יכולים לבעור כאשר נוצר חיכוך עוצמתי כל כך בין סלעים. להשערתי, הפיצוץ שעליו הוא מדבר – מקורו במאגרי נפט תת קרקעיים באזור, שיחד עם הגפרית – הופכים לחומר נפץ חזק במיוחד״.

    ״נשמע מרתק, נשמח לשמוע עוד, אבל לפני כן... יש התפתחות דרמטית. כתבינו מדווח על ניצולים ראשונים מהתופת. הניצולים לא מוכנים להתראיין, אבל מוסרים לי... סליחה, לא שמעתי טוב... מוסרים לי, שאחת מן הניצולות הפכה ל... נציב מלח! פרופסור טבע, מה אתה אומר על זה?!״

    ״תראה, זה לא ממש התחום שלי, אבל אני בטוח שהתחום ייחקר. בכל אופן, אני יודע שאזור ים המלח עשיר במרבצי מלח, כך שייתכן ומה שנראה כמו נציב מלח הוא למעשה תוצאה טבעית של...״

    ״רק רגע, פרופסור טבע. יש כאן עד ראיה נוסף. מי אתה, אדוני?!״

    ״אני תלמידו של אברהם העברי. נשלחתי לכאן כדי להסביר את המאורעות.

    נשלחתי ליידע אתכם בכך שמדובר באירוע שמימי, ניסי. המלאך גבריאל הפך את העיר, בציוויו של בורא העולם, בגלל החטאים הכבדים של אנשי סדום וסביבותיה.

    בורא העולם מאס בעיוות, בגזל, בשחיתות, באיצטלה המוסרית שבה נעשים הגדולים שבעיוותים. בורא העולם החריב את הערים האלו באופן ניסי, בשביל לפרסם את הדברים, בשביל שיידע כל אדם – שמערכת של חטאים לא תתקיים לעד. היפוך הצדק, יביא בסופו של דבר חורבן.

    חזרו בתשובה! שפרו את מעשיכם. בורא העולם רוצה אתכם.

    כל אחד לעצמו, יתן אל ליבו לחשוב מה הבורא דורש ממנו. כל אחד לעצמו, יביט אל האודים העשנים של סדום ועמורה, ויחשוב לעצמו - כיצד הוא צריך לפעול כדי שלא להגיע לשחיתות כזו, כמו זו שהביאה על אנשי סדום חורבן״.

    מנחה תכנית הבוקר, פרופסור טבע, שני אורחים, כתב בשטח: ״נו, באמת!

    מנחה: ״בבוקר כזה, לפלג ולהסית נגד הקורבנות?! לדבר דוקא עכשיו על מעשים רעים? על חטאים? על מערכת המשפט, שכל אזרח מבין עד כמה היא חשובה ומועילה לו ולמדינה? איך אתה מדבר! בור, מסית!״

    אורח מלומד: ״הוא רק רוצה להסיר את האשמה מראש הממשלה שהוא מאמין בו״

    אורח מלומד ב׳: ״יצא המרצע מן השק!״

    ״אנחנו ממשיכים בשידור, ושוב חוזרים אליך – פרופסור טבע. תוכל להסביר שוב את מה שהתחלת לגבי תופעת נציב המלח?!״​
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נסיון9876, אננס מצוי, יוסף בן שאול ועוד 22 משתמשים25 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.ד. וחלק
    חזק ביותר! מעביר היטב את המסר!
  • 584
    • י
    שיתוף - לביקורת שחקנית גיבורה
  • ילדה של אלוקים //
    • היא הייתה ילדה רגילה חייכנית מתוקה.


    היא אהבה לשחק להנות בלימודים עם חברות.


    היא הייתה אכפתית וטובה נעימה ורגישה.


    כזאת שתמיד אמרו להורים שלה שהיא מדהימה.


    היא לפעמים התקשה אבל זה לא מה שבלט בה.


    עד שיום אחד באו אליה ואמרו לה:


    את לא רגילה את מיוחדת צריכה עזרה.


    את לא יכולה להישאר כמו כולם את קצת מתקשה.


    את צריכה תמיכה יעוץ הבחנה.


    וזה כאב לה היא התבישה היא בכתה לאין מי שישמע.


    היא רצתה לרוץ לצעוק זה שקר זה לא אמת.


    אבל נסגר לה הפה ,המילים ,הבקשות ,הצעקות הרצון החזק של רגילה להיות.


    והיא התחילה להאמין לשמועות להרגיש אותם אמיתיות מאימות מפחידות.


    היא לא יצאה מהבית שבועות.


    היא חשבה שלא רוצים אותה לא אוהבים.


    שהיא רק צריכה פסיכולוגים מטפלים אנשים שעוזרים ותומכים.


    היא חשבה שחברה זה לא בשבילה , שזה מוצר שאסור בו לגעת.


    והיא עם הסטיקר על המצח תישאר לנצח.


    והיא בכתה היא חשבה שזה לא יכול להיות אלוקים.


    ומאז גם אם עד עתה הוא היה שלה, עכשיו היא את הדלת סגרה.


    ועברה תקופה ארוכה בה היא הייתה חבוטה מתוסכלת מדוכה.


    ואף אחד לא הכיר אותה כך כי היא השתנתה.


    עד שהיא היחליטה שהיא את הסטיקר מסירה מכחישה משלילה.


    והיא יצאה למסע ארוך מפרך ומיגע.


    לאלוקים היא חזרה בקשה ממנו סליחה ומחילה.


    היא התחננה אליו שיעזור לה לגדול , את הסטיקר לשלול.


    להנציח את האמת שבה, שמתחבא חבולה.


    והם צעדו יחד בשבילים מלאים בורות ותמרורים.


    למדו את הדרך את השילוטים את הסימונים הקוים האדומים והלבנים.


    למדו גבולות גדרות, לפגוש קשים וכישלונות.


    והיום היא חוזרת מהמסע.


    בלי הסטיקר הישן .


    עם כיתוב חדש על הגב "כאן שחקנית גיבורה"
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: השקעות R הון, ~yg~, Avigail Amram ועוד 17 משתמשים20 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מהממתתת
    ואווו. מעריצה אותה. בן אדם גדול בעולם קטן...
  • 329
    • ס
    שיתוף - לביקורת שיתוף לביקורת.
  • ספריה בהכחדה12 //
    • היי, משתפת בסיפור קצר שיצא לי לכתוב.
    הערות והארות יתקבלו בברכה.

    בס״ד

    "קררררר". אני ממלמל, מהדק את כפות ידיי בחוזקה.
    האיש שלידי צוחק בצרידות, נושף מפיו הבל קפוא.
    "טוב, מה עושים עכשיו?" אני בוהה באוויר, מנסה להתגבר על הצמרמורת שמרעידה את גופי, ללא כל הצלחה.
    "לא יודע. אל תשאל'תי. אבל יש פה מישהו שמנסה להתקרב לאיגלו. תכין את הרובה, בחור צעיר". הוא קם באיטיות, תולה את הרובה על כתפו. "ראית את האקדח שלי?" הוא שואל בקול מוטרד.
    "לא. למה?" אני מחזיק בכף ידי כדור קרח קטן וקר. מדמיין את הצורות היפהיפיות שהייתי רואה אילו היה מיקרוסקופ לידי.
    'אילו היה'. אני מגחך לעצמי. 'אילו'. זה כל הקטע, לא?
    "אני לא מוצא אותו", הוא מסתובב בעצבנות הולכת וגוברת באיגלו שבנינו בדם ואגלי זיעה שקפאו על הריסים.
    "למה אתה לחוץ?", אני באמת מנסה להבין, תוך כדי שאני מתרווח לאיטי בשק שינה בצבע ירוק חאקי.
    "תחשוב קצת, אדיוט". הוא עונה לי בקדרות, "אם האקדח שלי נעלם- אז יש פה מישהו בסביבה. ואני משער שהוא לא בא למכור קרח לאיסקימואים פה. וגם לא להכין לנו עוגה".
    "אז?" המוח שלי לא עובד כרגע, מתנצל.
    "אתה באמת טיפש, נכון?" הוא מכווץ את גבותיו העבותות בהבעה חוקרת. נושף.
    "אני פשוט לא רוצה להבין מה יקרה שהוא יבוא. סוג של בת יענה, שטומנת ראש בחול". אני עייף. מאוד. כבר כמה ימים שאני לא ישן. והוא אמור להבין את זה.
    מישהו מתקרב אלינו. אני שומע את הפסיעות הכבדות שלו על השלג הרך.
    ג'ונסון, האיש שאיתי, נע בחרדה מסנטימטר לסנטימטר. "אין לנו מספיק תחמושת!"
    "וגם אם כן היה, לא היו נותנים לך אישור לפעול. בטח לא בסביבה כזו". אני לוחש בקדרות.
    כאן זה לא ייגמר בעונש קל. זה ייגמר במוות. וחרם בינלאומי.
    ואני, עם כל הכבוד, לא מתכוון למות בגיל צעיר כל כך.
    אבל אני לא מצליח לזוז. מעין קיפאון חושים. אני מנסה להזיז טיפה את היד. כלום.
    הנעת כתף. נאדא.
    רגל? זזה. קצת.
    "מה יש'ך? אנחנו חיים על זמן שאול ואתה שוכב לך?" הוא מדבר בקול צורמני ומעצבן, הג'ונסון הזה. למה הסכמתי ללכת איתו למשימה כזאת?
    "אני-- תן לי רגע". אני מתעשת, פוקד על המוח הסרבן שלי להפשיר מהקיפאון הנוראי, ונעמד בחבטה על הקרקע.
    "אתה יוצא לפניי מהמנהרה?" התת מקלע שביד שלי רועד לרגע.
    "כן. תחפה עליי פליז".
    הוא פוסע אל מעבר למנהרת הכניסה לאיגלו באיטיות דרמטית, ולמול עינינו שמתכווצות בפחד נגלה תייר טיפוסי עם כובע בייסבול וחולצת כיתוביות צעקניות.
    "גוד מורנינג", הוא מחייך, ומברך אותנו לשלום באנגלית מושלמת ומבטא בריטי כבד.
    אני מגחך לעצמי. שכן על החולצה שלו כתוב 'ניו יורק', והוא לונדוני. בנאדם עם פיצול אישיות.
    "אר יו ניד הלפ?" שואל אותו ג'ונסון בנימוס רב.
    "יא. איך אני מגיע לאי הפיל?"
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, ימים טובים יבואו, תהילה בצלאל ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספריה בהכחדה12
    יש למישהו הערות?
  • 411
    • ה
    שיתוף - לביקורת הארת שוליים
  • הווה פשוט //
    • הוא חייך אלי כשלקח ממני את הטופס.

    איזה חיוך מקסים היה לו

    הוא טס לאחור עם הכסא המתגלגל והסתובב אל ארון המגרות
    מחפש מחפש פותח סוגר,
    גבו אלי
    ואני כבר חסר סבלנות, שיחזור ויציג לי שוב את פניו.
    את חיוכו.

    הטלפון זמזם בכיסי, זאת אמא, ששוב חוזרת על סדרת ההוראות, ושלא אשכח את הצ'ק, ושלא אומר שדברנו כבר עם גיורא, ושלא אשכח לומר שהתאריך הקודם היה לפני... וכך עד אין קץ.

    כשסוף סוף הכנסתי את הטלפון לכיס והבטתי קדימה, הוא כבר חזר לדלפק ראשו רכון על עניניו.
    "רק תחתום ואתה יכול ללכת" אמר בלי להרים את הראש.
    חתמתי והוא קרא למיקרופון "חמישים ושבע לעמדה שלש"

    כשהגעתי לדלת הצצתי לאחור, ראיתי את חמישים ושבע המאושר קורן מול חיוכו.
    ואני חמישים ושש מיושן ומיותר, סגרתי אחרי את דלת הזכוכית לבקשת השוער (המזגן, אדוני), והלכתי לאוטו.
    "אתה באמת כזה אומלל עד שחיוך אחד מוציא אותך מאיזון?" שאל הקול הזה שאמור להיות מדריך רוחני תומך אבל לפעמים יכול להיות קרציה של ממש.

    ישבתי באוטו ובהיתי נכחי.
    קבוצת צעירים עברה הם התכופפו להסתכל בי, אחד מהם הכה בשמשה.
    הפעלתי את המנוע, והרמתי שקית בוטנים מהמושב שלידי.
    הוצאתי בוטן אחד.
    "הוא באמת חייך אלי" חשבתי "זה לא היה חיוך רשמי כמו של חמישים ושבע".
    החזרתי את הבוטן לשקית בחוסר חשק.
    הפעלתי מוסיקה ונסעתי מחוץ לעיר.

    ראיתי רקפות,
    ועוד פרחים שלא זיהיתי.
    ראיתי אבן אחת גדולה שעשבים וקוצים מתפרצים אליה ומתוכה.
    ראיתי כמה היא יציבה וכמה אני פגיע.
    שם
    על העשב שנכנע תחתי
    גמלה ההחלטה בלבי. אם חיוך אחד יכול ליצור כזו המיה, מהיום והלאה אחייך.

    אחייך לאמא
    לאחותי הקטנה והמעצבנת,
    לעוברים ולשבים, ולנחים על ספסל,
    לקיוסקאי, לנהג, ולשלוימי זילבר.
    אחייך למדריך הרוחני שלי
    ואחייך גם סתם לעצמי במרפסת.

    היי מי זה?
    מבין העצים יצא בחיוך זוהר, כן, הפקיד מהבוקר.
    כולו נגוהות.
    שמש!
    שמש מחייכת שלי.

    הוא קרב אלי לאט
    ואז התפוגג אל תוך המציאות,
    ומבטי ההוזה חזר למיקוד.

    ראיתי רקפות סביבי
    ועוד פרחים שאיני מכיר.
    קטפתי פרח והנחתי אותו על האבן הגדולה.
    "את תשארי יציבה ובלי תנועה, תשארי חזקה ובלתי משתנה.
    אני פרח, אני".

    ולפני שלחצתי על הגז פתחתי את החלון והוצאתי את הראש החוצה
    "פרח, שמעתם?! פ ר ח!"
    ובחיוך רחב הגחתי אל הכביש.

    כמה טעימים היו הבוטנים.

    .
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ברכי שטיין, ר' יעקב ישראל, בובה בובה ועוד 19 משתמשים22 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לרקוד על הירח
    מרגש ונוגע! אהבתי ממש...
  • 235
    • S
    שיתוף - לביקורת שנהיה לראש
  • sh.t.down //
    • ראש
    של שנה
    בפתח

    ראש
    של תקופה
    חדשה

    ראשי
    דופק, הולם
    "חזרי בתשובה
    או שעולמות יחרבו"
    "מידת הדין מתוחה
    ובך תלויה!"

    ראשו
    של עולם
    מרגיע
    "את בידי"

    ראשי
    מונח עליו
    מתרפק
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: שושנה פרקש, ספריה בהכחדה12, Avigail Amram ועוד 5 משתמשים8 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    נייס ראש ראשי ראש. חזק.
  • 941
    • א
    שיתוף - לביקורת אחת משתיים - סיפור חדש בהמשכים
  • אסתר שין //
    • כשעורכת עיתון 'החן' ביקשה ממני סיפור בהמשכים למדור נערות - מיד ידעתי שהוא יהיה מיוחד. מעניין. מושך. בקיצור, כל מה שרצית למצוא בסיפור בהמשכים טוב. (מסתבר שהוא באמת כזה;))
    מתרגשת לשתף אתכם בפרק הראשון שלי שהתפרסם החודש בעיתון 'החן' - מגזין לנשים מלא תוכן ועניין. מיותר לציין כי הפרק בקובץ המצורף מוגן בזכויות יוצרים ואין להעתיק\לשכפל\להעביר או ליצור ממנו קיפולי אוריגמי ללא רשותי:)
    מי שמעוניינת לקרוא את ההמשך (ותאמינו לי, הוא הולך להיות מעניין) - מוזמנת להרשם לעיתון 'החן'     כאן
    ואם את רוצה אפשר להיכנס לכאן ולהתרשם משאר התכנים.
    הערות והארות (בעיקר הארות) יתקבלו בברכה...
    צירפתי קובץ זיפ למסונני נטפרי. תהנו:)
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: טלי בתי, חוחית, רות ב. ועוד 10 משתמשים13 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אסתר שין
    ייתכן שבהמשך בעז"ה... חכו בסבלנות. (קשה, אני יודעת. אבל דברים טובים לא באים בקלות)
  • 534
    • נ
    שיתוף - לביקורת אומרים (אזהרת טריגר - קטע מלחמה)
  • נ. גל //
    • הם אומרים שבשמחת תורה נהרגו אלפי אנשים.
    שמאז קורים רק דברים רעים, שאנשים נלחמים, מאבדים ידיים ורגליים.
    ש"ראש" הופך להיות קללה, ש"עכבר" הופך להיות פחדם של חיילים.
    שילדות קטנות מתעוררות בלילה בלי יכולת לנשום, שהבכי משתק גם נשים וגם אבות.
    הם אומרים שהכל מפחיד, שיש לנו יותר חזיתות מאשר חושים.
    שהחיילות שלנו קורסים אל תוך עצמם, שהאשמה כבדה מנשוא.

    ויש אחד שמחייך מול הכל ואומר:
    תסתכלו על כל מה שלא קורה.
    תזכרו שהם רצו שלא ישאר יהודי אחד בעולם לחגוג הקפות שניות.
    תזכרו שהם רצו שבסוף שמחת תורה ישארו רק גווילים נשרפים ואותיות פורחות.
    תזכרו שהם לקחו בשבי מאתיים וחמישים איש, אבל קיוו לקחת איתם מאתיים וחמישים אלף.
    תזכרו שגם אם הם לא יודעים כמה יהודים יש בעולם, הם נחושים לטבוח בנו עד האחרון.
    תזכרו שלא אכפת להם מדם, יזע או דמעות. זה הדלק שלהם, והוא לא נכנס במשאיות.
    תזכרו שניצחנו בכל נשימה שאנחנו נושמים.
    תזכרו שכבר לפני 1,600 שנים הם צעקו "חייבר יא יהוד", ומעולם לא הגשימו זאת.
    תזכרו שכל הנרצחים, כל החטופים, כל הפצועים - הם רק פסיק בשלשלת הנצח של עם ישראל.
    פסיק זוהר, מאיר, מחמם.
    כזה שמעניק לכולנו את הכוח ליצור את הטבעת הבאה בשרשרת.
    דור חדש, מלא תקוווה.
    דור שירקוד ברחובות עזה בשמחת תורה.
    דור שלא פילל לניצחון, אלא קיבל אותו כמתת חינם.
    ואנו, ששילמנו את הניצחון במו ידינו - המנצחים.
    בכל טיפת דם שנשפכת - אנחנו מנצחים.
    בכל רגע של שבירה - אנחנו גיבורים.
    בכל חלון שנשבר - אנו משיבים רוח.
    לכל בניין שקורס - אנחנו זורקים אלף פחדים, שיעופו לשמיים יחד עם האבק. לא זקוקים להם, לא מכירים בהם.
    נלחמים, כמו אריות.
    הן עם כלביא יקום.
    פה מתחיל הכל, ופה זה נגמר.100_2812.JPG
    100_2812.JPG
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: עוד צעד אחד, מולטימדיה 10, סחלב פראי ועוד 33 משתמשים36 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    תודה @מיהי ו @ספרי מוסר !
  • 544
    • מ
    שיתוף - לביקורת תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ (לא, זה לא שיר)
  • משולש ברמודה //
    • ~~~

    אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

    עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

    אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ

    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    ~~~​

    אומרים זו שקיעה אחרונה של שנה. לפני הסוף.

    כתום וורוד ואדומים השמים. לעמוד בשער, להיאסף, אתה והכלום. אתה והכול. והיופי שאבד ואין לו כבר שם.

    היית שם, איך לא תזכור. ואללי על האש והתום והשקט. והכיסא הריק שלידך שעוד משקיף לשדות.

    זה ריח זיכרון, מישהו קטף הדסים רק בבוקר ושם אותם ממש לידך. אתה רוצה לזכור איך נראו הפרחים אז, ומה היה ריחו של התום כששרת 'תכלה שנה וקללותיה'. אבל לך תזכור. מי יזכור. אולי ביזכור תעז?

    אתה זוכר את הזווית של הראש, את נדנוד היד והברק בעיניים. איך היה לו זמן לכוון ב'שנה טובה ומתוקה', לא סתם טובה, הוא אמר. מתוקה שתהיה. מתוקה.

    אתה זוכר את השקט. טוב יותר את הרעש. את הרחוב המחשיך וליל כוכבים של חג. ילדים רצים בין כיסאות כתר חבוטים, ואישה מנדנדת תינוק בחצר וצוחקת.

    ~~~

    רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ

    וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ

    וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

    לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ

    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

    ~~~​

    עמדת מחוץ לבית הכנסת. ידיים בכיסים, רגל נשענת על הקיר וראש מוטה, לוגם אוויר. איזה שמים היו אז הא? כחול טהור וסגול של דמדומים. השקיעה הכי יפה של השנה.

    אומרים במוצאי שמחת תורה הייתה שקיעה יותר יפה. אולי, מי יודע. אתה ראית בדיוק אדום ארגמני על הידיים, למי היה כוח לבדוק איך נראתה אז החמה.

    הוא ראה אותך בוהה בשמיים אז, צחק ואמר 'בוא תעזור לפתוח חלונות, שלום שכח לכוון את המזגן. יומיים חג, השתגע הבנאדם נראה לי'.

    עכשיו זה תשפ"ה ושלושה ימים של שקט. ורצף. וניתוק אחד ארוך ארוך. בלי מזגן אה? הזכרת לו את זה שם באדי החום של רפיח, הוא צחק שוב, אלא מה, ואמר לך לשתוק.

    אחר כך הוא עזב, נכנס אל רעש התפילות שבפנים, והשמיים השחירו עוד קצת ועוד טיפה. ומתוך שמעת איך שרים האנשים בערבוביה אחת גדולה ויפה, לאחות הקטנה שסוף סוף סיימה לה שנה.

    והעולם היה יפה אז, וחי. וצוחק וחולם. ואנשים קראו, ולחשו, וחלק בכו, וכמה שמעת בקול מבקשים: 'תכלה שנה וקללותיה. תכלה׳.

    וכלתה באמת. כלתה שנה. ועם קללותיה לקחה גם ילדיה. ורוקדים בשדותיה. ושרים ברחובותיה. ועקודים בגבולותיה זבחה.

    ובא לך לצעוק פתאום, אבל שקט מידי מסביב, ורעש הדפדוף שבמחזורים כמעט נבלע במזגן המטרטר. הפעם הוא לא שכח לכוון אותו שלום, לא יותר משש-עשרה הוא חזר ואמר והדגיש. הרבה אנשים באים לכאן, הרבה, אי אפשר עם החום שהיה כאן שנה שעברה.

    ולך תזכיר לו כמה עזבו וכמה במילואים. כמה ברחו, וכמה לא יחזרו גם אם ישים אותו סוף סוף על עשרים ושתיים. אבל אולי לא צריך לומר לו כלום בכלל, גם לידו יש שני כיסאות ריקים השנה.

    ~~~

    מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

    וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

    וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

    לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ

    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    ~~~​

    חם קצת עכשיו למרות המזגן, ורעש הפיוט הצרוד כמעט קורע לך את האוזניים. ומעזרת הנשים כבר שומעים את הבכי כאילו שקעה חמה על יום כיפור וזה בכלל כל נדרי.

    ובא לך קצת גם לבכות, אבל האותיות שבמחזור ברורות מידי, ומלמעלה יש קול נשיפה חנוק שיכול להיות שייך רק לאמא אחת ביישוב, והאצבעות שלך מקמטות חזק מידי את הדף במילים 'מתי תעלך בתך מבור. ומבית כלא'.

    וזה חג. אלוקים, זה חג. ואם ככה ראש השנה מתחיל, איך תצליח בכלל לקחת אוויר אל הצל המאיים האחרון ההוא שבאופק התקופה הזאת. זה שהוא פעם קרא לו 'החג של הפלוס אחד'.

    עכשיו בינינו, הוא היה קצת איך נקרא לזה? מעופף כזה. אבל כמו שאומרים האומרים, גם מטאטא חלוד מדי פעם יורה.

    ובאמת שהוא צדק. כי זה פלוס ופלוס אחד גדול. ומי בכלל צריך אחרי שבעה ימים של משתה, עוד חג אחד לרקוד בו עד כלות הנשימה והלב?

    אבל זהו שלא צריכים. מקבלים. ככה במתנה אחת גדולה ואוהבת. ואיך אהבת את החג הזה פעם. איך אהבת אותו.

    ~~~

    חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

    וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

    וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

    מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ

    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    ~~~​

    בלילה של שמחת תורה רקדתם, כאבו לך הרגליים כבר. הוא התעקש שאתה עצלן וגרר אותך שוב למעגל. זיעה שקופה נטפה לו על הפנים, נוצצת מתחת לאור נברשות מצועצעות מידי של בית כנסת, וטופי וורוד אחד בדיוק נחת לו על האף כשהוא שאג לך באוזן: 'בחייך, תרקוד כבר כאילו אין מחר'.

    ורקדת. והפסקת עם החשבונות. והנשימה כמעט ברחה לך כשהחלקת על העטיפה הוורודה של הטופי שהספיק הינוקא שלך לחסל בזמן שעוד התלבטת. ובאמת לא היה מחר אחרי זה.

    ואם היית יודע, הא.

    אבל בינינו, מה באמת היית עושה אם היית יודע?

    לא נותן לו לצאת לרגע מהמעגל? תופס את הידיים של כל מי שסביבך בחרדת קודש מזיעה? רוקד עד אור הבוקר?

    הרי הוא כבר היה עוצר אותך אם היה יודע, 'מה זה הקלישאות האלו, ריקוד אחרון', הוא היה צוחק, 'בסוף נגיע עייפים לקבר, אח שלי'.

    ~~~

    זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

    לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר

    מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר

    לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ

    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    ~~~​

    אומרים כשאתה מבקש על מה שאין תזכור תמיד לבקש על מה שכבר יש.

    על השמש שעולה כל יום במזרח, על הכתום הרך שלה כשהיא גוועת. על החיוך הראשון ושן שבוקעת, על האושר של פעוט שלמד כבר ללכת לבד.

    הרי מי זה שהבטיח לך שכל הטוב והשמיים, הים והאושר, יישארו לך כשתשקע לה השנה בפעם האחרונה.

    והיה לך. הרי הכול כמעט היה לך. והידיים שחיבקו את העולם ולא ידעו עד כמה היו המתנות גדולות מידי. ורק הלב רטן קצת, דאג מידי פעם, לבקש עוד קצת ועוד קצת ורק אם אפשר.

    וגם אותו האושר השקוף הזה היה לך, והעצב הרך. והדמעה שעדיין העזת לבכות כשהכאב עוד לא חנק. והאנשים, כל כך הרבה מהם עוד היו, שכבר לא תספיק אף פעם לומר כמה אהבת.

    ויש שקט פתאום, וכחכוח חלש ומנגינה שהופכת איטית קצת וצרודה. וסביבך הקהל רועש, והרבה גרונות נחנקים קצת מחגיגיות, ותקווה ששורטת, וכאב מדמם ולח.

    ואתה לוחש כי אין לך כוח כבר לצעוק, והאותיות שבמחזור מטשטשות קצת סוף סוף בשלוש המילים האחרונות.

    רק אל תשכחי להביא איתך תשפ"ה את כל הברכות של תשפ"ד, רק אל תשכחי.

    ואחר כך עוד תוסיפי לברך.

    ~~~

    חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

    לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

    לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

    סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ

    תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:

    ~~~​

    אָחוֹת קְטַנָּה הוא פיוט שפותח את תפילות ראש השנה ומושר בעיקר על ידי קהילות הספרדים.
    הפיוט חובר על ידי הרב והמקובל אברהם חזן מגירונה, בן חבורתו של הרמב"ן מהמאה ה-13, שרמז את שמו באקרוסטיכון בראש בתי הפיוט.
    (ויקיפידיה).

    אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
    עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
    אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה
    וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
    עַד מַה תַּעֲלִים עֵינֶךָ וְתִרְאֶה
    זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
    וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ
    וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
    לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    (הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת
    כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת
    וּכְרוּם זֻלוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת
    בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ :

    מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
    וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
    וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
    לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
    וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
    וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
    מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
    לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר
    מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר
    לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    נְחֶהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ
    רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ
    וְהִיא כְפֹרֵחַת עָלְתָה נִצָּהּ
    לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ
    תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

    חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
    לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
    לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
    סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
    תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: סיפור8, וריטסרום, נסיך על חלל ועוד 22 משתמשים25 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.ד. וחלק
    מרגש!
  • 1K
    • מ
    שיתוף - לביקורת הורות וספרות - נקודת מבט על ההוצאה לאור
  • מכון באר שלמה //
    • אני מעלה מאמר שבס"ד כתבתי בעבר לכולל לגבי ספרי קודש, ואני חושב שהוא נכון גם לגבי חלק מהספרי חול:

    לא אחת פועמת בנו יצירה ספרותית, רעיון מיוחד, השקפה מסוימת, או כל ז'אנר ספרותי, שאנו רוצים להביאו לאור הדפוס - לעיני העולם,
    בנקודה זו מתחילים חששות רבים, האם היצירה אכן תצליח? האם הדפסת הספר תהיה כלכלית? האם התפוצה תהיה מספיק רחבה?
    שאלות אלו ועוד, מנעו מהעולם עד כה יצירות אומנות רבים! חלקם יכלו לכבוש את השיח והלך הרוח במגזר, וחלקם דיים שיכלו לתת נקודת מחשבה פתיחת אופקים או סיוע למספר מצומצם של אנשים, המשותף לכולם שהסופר והעולם הפסידו יצירה!

    אבקש להעלות נקודת מבט שונה לגבי הוצאה לאור, נקודה אותה חשתי בחיבור אותו זכיתי להוציא לאור, נקודה שבס"ד יכולה לשנות מבט:

    האהבה העזה ביותר הינה אהבת אב ואם לבנם, אהבה הנוצרת עוד קודם הלידה בהיותו בעיבור במעי אמו, אהבה המושקת בכל עת בנתינה המולידה ואהבה! שורש האהבה נוצרת מכך שהבן הנו חלק מעצמות הוריו, בשר מבשרם, וכל יצירתו היא על ידם! האהבה זו מתפתחת בכל עת ע"י הנתינה ההשקעה והמסירות שההורים נותנים לבנם, אם המקריבה ט' חודשי עיבור בשביל בנה, נוטעת בליבה בכל קושי וקושי אהבה וחיבור לבנה.

    כל אב ואם, מצפים ומשתוקקים לבן שימלא את ליבם בנחת, שיכניס בהם סיפוק ושמחה, כל אב ואם רוצים לספר הבן שלי הוא ראש ישיבה/ מרביץ תורה/ עשיר גדול/ ידוען / רופא / מהנדס/ במאי קולנוע / אישיית תקשורת / שדרן טלוויזיה / פוליטיקאי, איש איש כפי ערכיו והשקפת עולמו.

    אך האם הנחת הוא עיקר האהבה? אם נגיד לאמא, הבן שלך יהיה איש פשוט, כמו עוד מיליוני אנשים, לא משהו מיוחד, האם היא לא תביא אותו לעולם? האם היא לא תשקיע עבורו? האם היא תחליט שאם כך היא מוותרת על ט' חודשי עיבור, לא שווה לה?

    ברור שלא!!! כל בר דעת מבין כי נחת וכו' הוא אמנם דיבידנד נחמד, ללא ספק, אך אינו עיקר החיבור ואהבה לילד, החיבור לילד הוא כי הבן שלי - עצם מעצמי ובשר מבשרי - חיבור המושקה באין סוף אהבה ונתינה! האהבה אינה תלויה במידת ההצלחה של הילד!!!

    ובכן, הגענו לגולת המאמר:
    אצלי חיבור תורני (ולעיתים להבדיל אא"ה אף יצירה ספרותית) לא באים מנקודת מבט כלכלית, אינם באים מנקודת מבט של כבוד ופרסום, ואפילו לא של הנחלת הדעות שבחיבור וביצירה לעולם, ספר הינו ילד לכל דבר ועניין!

    אברך ת"ח משקיע את כל כוחותיו ומנדד שינה מעיניו ע"מ לסכם ולהבהיר סוגיות עמומות, סוגיות אלו הופכות לבבת עינו, בשר מבשרו וחלק בלתי נפרד ממהותו, ההשקעה עד כלות הכוחות כולם, הופכת את החיבור לחלק מעצמותו, בן רוחני!

    האם הוא ישמח אם ילמדו בספרו? בוודאי!!! אין שמחה גדולה מלשמוע ולראות את חידושיך מתבדרים בבי מדרשא!!! האם הוא ישמח אם יהיה לו אף רווח כלכלי מהספר? מסתמא כן, כולנו צריכים כסף!

    אך האם מה שעומד מאחורי ההוצאה לאור הוא פרסום וכסף? האם אם יתוודע לבעל המחבר שחידושיו לא יתפרסמו כ"כ בעולם, ויישארו נחלת מעטים בלבד הוא לא יוציא את הספר? לא! כי נקודת ההוצאה לאור הוא לגלות את העצמות שבו, את הבן שלו - החיבור התורני שלו!!! בוודאי שאם חידושיו יתבדרו בבי מדרשא לא יהיה גבול לשמחתו!!! אך גם אם בודדים בלבד ילמדו את תורתו, החיבור הוא הרבה יותר מתפוצתו, הוא בנו!!! השמחה בהוצאת החיבור אינה פחותה, וכבעל מחבר ומי שליווה מאות בעלי מחברים היא אף מרובה מהשמחה בלידת ילד!!!

    עד כן לעניין ספרי קודש, ועתה להבדיל אא"ה לעניין ספרי קריאה, ואפילו כתיבה כאן בפורום כתיבה מקצועית בפרוג:

    בלב רבים מאיתנו פועם מעת לעת; יצירה ספרותית, רעיון מיוחד, השקפה מסוימת, או כל ז'אנר ספרותי, שאנו רוצים להביאו לאור הדפוס - לעיני העולם, או אפילו רק להעלותו כאן על גבי האתר! והתלבטות והחששות מתחילים, האם ההשקעה משתלמת, האם יקראו בכלל את המאמר שלי? האם מישהו יקבל מכך תובנות לחיים? האם בכלל זה יביא לייקים ;)? האם התפוצה תהיה מספיק רחבה? או לחילופין האם הדפסת הספר תהיה כלכלית?

    ובכן, המטרה בכתיבת מאמר / הדפסת ספר אינה רק הנחלת דעה או רווחים כלכליים! היא ביטוי של חלק מעצמותו של הכותב! תובנה או מאמר בהם הושקע מחשבה מרובה, מהווים חלק באישיותו של אדם, ככל והמאמר / הספר מושקע יותר, הוא אהוב יותר, הוא חלק יתר! זה לא כלכלי, זה ביטוי של הנפש!

    בדומה להורה האוהב את יצירתו ללא כל תנאי, וללא כל קשר להצלחתו! סופר מחובר ליצירתו בכל נימי נפשו ומשקיע בה את כל כולו! סופר היוצר עולמות ודמיות, מטפח ומשקה אותם במסירות והשקעה, ומלווה אותם לאורך דרכם והתמודדויותיהם המורכבות, חש כי יצירתו היא חלק בלתי נפרד מאישיותו ומחייו! מה שיוצר קשר של אהבה בין הסופר ליצירתו!!!

    נכון, כיף לקבל לייקים, זה מאוד נחמד! כיף להרוויח כסף וליהנות ממנו! וכיף כאשר הדעה אותה אתה מנחיל הופכת לשיחת היום, וגוררת תגובות ומחשבות, אך זה המהות של הדפסת הספר/ כתיבת המאמר! המהות היא הביטוי של חלק האישיות!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אינדה, cotrl, רבקהנ ועוד 15 משתמשים18 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מכון באר שלמה
    שמח לבשר, שלדעתי האישית, בכל הנוגע לספרים בכריכה רכה בלי השבחות ייחודיות בכריכה, ב"ה זה כבר קרה...
  • 626
    • מ
    שיתוף - לביקורת רק.
  • מ. ש //
    • מצאתי סיפור מוזר בגינזך, אשמח לשמוע איזה סגנון כתיבה חיקיתי

    הרבה זמן הייתי על הכוונת של המשגיח, כל פעם שאיחרתי בחצי דקה(או שעה) לסיידר הוא הביט בי בעיניים מצומצמות, עשיתי את עצמי כלא שם לב, אבל כשהתחיל לחטט בחפצי באורח קבע הוא עלה לי על הפיוז, כשהתלוננתי על כך בבית, צחק על צביקי אחי שאני באמת אחד שצריך מעקב צמוד.

    לדעתי, לא הייתי ראוי ליחס שכזה, אני בחור רגיל בדרך כלל, לא עושה בעיות מיחודת, אומנם לאחרונה קצת הדרדרתי מבחינה רוחנית והחברים שלי לא מהטופ של הישיבה, אבל אני לא חייב להיות מושלם כמו אחי.

    ביום רביעי אחרי תפילת הבוקר תוך שאני גולל את תפילי וממלמל עלינו לשבח, נגש אלי בחור משיעור אלף ועידכן שהר'שיבע קורא לי.

    גמרתי לגלול את התפילין הכנסתי אותם לנרתיק, המבט של המשגיח שיפד אותי, אז מהרתי לסדר את הכובע והחליפה והזדרזתי אל חדרו.

    הראש ישיבה חיכה לי נשען על השולחן, עינייו היו מפחידות, השפלתי את ראשי ושאלתי בלחש: "הראש ישיבה קרא לי?"

    הוא יסתכל עלי ולרגע שתק, ואז אמר: "תוריד את הכובע ולך."

    ככה, ארבע מילים, הקיף את השולחן התיישב במקומו והתחיל להתעסק באיזה דף על שולחנו.

    בהיתי בו.

    "לך." הוא לחש.

    עמדתי בלי נוע, חיוור ובהיתי בו בעיניים פעורות לרווחה.

    "אא... אני לא מבין על מה הראש ישיבה מדבר".

    "זה לא נושא שנתון לויכוח, לא רוצה לראות אותך כאן יותר."

    הסתובבתי על אוטומט והלכתי.

    איכשהו הגעתי הביתה, אגב, הכובע כנראה נשאר שם, כי לא נודע מקומו עד היום הזה.

    מטלפון בהול של הורי אל הישיבה הובהר לאבי, שהראש ישיבה קיבל תמונה מזעזעת שלי, עושה חילול ד' נורא עם כובע וחליפה.

    אבא שלי התיישב איתי לשיחה רצינית, מחיתי מכל וכל, לא עשיתי שום חילול ד' נורא כל כך עד סילוק טוטאלי מהישיבה, בלי אפשרות להביע את עצמי.

    את התמונה לא ראיתי, אבל למחרת בבוקר אבא שלי לא הביט בי במבט הרגיל, ורק לחש בשקט: "אני חושב שכדאי שתוריד גם את החליפה".

    בהיתי בו לרגע, אבל עשיתי כמצוותו.

    תחנוני על כפיל שלי שקיים אי פה בארץ עלו על אוזניים ערלות, אבא אפילו לקח אותי לפסיכיאטר, כדי שיראה אם אין לי בעיות של פיצול אישיות, הפסיכיאטר טען שאני בסדר גמור, רק שכנראה אני משקר, כי לא נעים לי. אבא יצא רגוע יחסית, ואני יצאתי פגוע מאוד, מאותו יום לא דרכה כף רגלי בביתי.





    באחד הימים החשוכים של חשוון הלכתי לכותל.

    החליפה כנראה כבר הגיע לבוידעם, לכובע אני מקווה שיש מאמצים.

    היה לי גיטרה על הגב וכיפה גדולה על הראש, פאותי התבדרו בקצב הליכתי, השעה היתה שבע בערב על פי שעון חורף.

    הלכתי לאיטי חרש עם נעלי ספורט גומי, דורך על השלולית שהתרבו ועל נחלי אכזב שנוצרו, הגשם המשיך, הרחוב היה שקט, אך לא פחדתי, הלכתי כמו ילד טוב ירושלים משער יפו.

    זמזמתי בחרישיות את הניירוס הלולי של דודי הרשקופ, כשעברתי בסמטת אררט, שמעתי זעקה חנוקה מסמטה בצד שמאל.

    נעצרתי מיידית, ונשמתי בדממה, האזנתי שוב- שקט.

    רציתי מאוד להמשיך, שאנשים אחרים יעזרו, הבטתי לכל הצדדים אך לא היה שם איש.

    נשמתי ארוכות וחיפשתי איזה כלי נשק מזדמן, מצאתי בקרבתי רק את הגיטרה, שמעתי רעש של האבקות.

    חייגתי ברעד אחד אפס אפס, ונכנסתי לסימטא אוחז את הגיטרה בשתי ידי.

    המראה שראיתי לא מש מזכרוני עד היום הזה.

    ראיתי את עצמי נאבק אם מחבל, מפני וזרועי טפטף דם.

    הבטתי במראה ושיקשקתי מפחד, משהו פה לא היה הגיוני.

    האם מתי מוות קליני תוך כדי היאבקות ועכשיו אני רואה את הכל מלמעלה?

    קול דיבר אלי באוזן. זינקתי אחורה.

    "הלו, הלו? הכל שם בסדר?"

    "ללאא" לחשתי מבועת.

    "אני מת" הודעתי לקונית לשוטר התורן.

    "אתה מת?" השוטר או מי שזה לא היה נשמע כמו משהו משתאה.

    הבטתי שוב על עצמי, ופתאום נפל לי האסימון!

    נתתי זינוק מרשים, והטחתי את הגיטרה על ראשו של המחבל, הוא עף לרגע הצידה, צרחתי: "יש כאן פיגוע! יש פיגוע ברחוב אררט!"

    לא יודע אם שמעו אותי הייתי עסוק בהיאבקות.

    נסתי להעיף את הסכין של המחבל מידו הוא פגע בי שוב ושוב, העפתי את ידו ואותו, אבל הוא קם שוב ושוב, ניסיתי לברוח, אבל הוא תפס בי בעוצמה, רגע אחד הייתי בטוח שהכל חלום, אבל אז, הרגשתי צריבה עזה בחזה, הוטחתי אחורה בעוצמה. שקט.

    כשהתעוררתי ראיתי את עצמי, מסנטרי נטף דם, והייתי עם חולצה לבנה, תכריחים כנראה.

    פתחתי את עיני בעיניין, בסופו של דבר, עולם הבא זה דבר מעניין.

    "אני בגיהנום?" שאלתי, הייתי משוכנע שהוא מגיע לי ובגדול.

    "אה, עדיין לא" לחש אלי אני, וחייך.

    "הוא התעורר."

    ממה מהחלום?

    מצאתי את עצמי לאחר רגע באמבולנס.

    אחד הפרמידקים שאל אותי: "אתם תאומים?" וחייך.

    "לא," אמרתי, "רק כפילים".

    רק.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: כותבת הפחדים, מרדכי ואסתר, אלף אורות ועוד 25 משתמשים28 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    M
    ME!!
    וואו יפהפה ועצוב נשמח להמשך :)
  • 357
    • I
    שיתוף - לביקורת וְיֵשׁ שֶׁהַסִּפּוּר יָפֶה לִמְאוֹד
  • I.Q //
    • ב''ה



    וְיֵשׁ שֶׁהַסִּפּוּר יָפֶה לִמְאוֹד, אֲבָל הוּא רַק עוֹבֵר אֹרַח, בָּא וְהוֹלֵךְ, בְּלִי לְהַשְׁאִיר חוֹתָם. וַהֲרֵי הוּא כְּכָל הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, הַתְּמִימִים, הַנַּעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְנֶהֱנֶה הָאָדָם מִיָּפְיוֹ, מֵהֲדָרוֹ, מִמְּשׁוּבָתוֹ. וְנִשְׁכַּח הַסִּפּוּר מִן הַלֵּב, וְהָיָה כְּלֹא הָיָה. וּתְמֵהִים הָאֲנָשִׁים זֶה לָזֶה אַיֵּה הַסִּפּוּר מְשׁוֹבֵב הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִתְהַלֵּךְ כָּאן, וְהָיָה הֶחָלָל מָלֵא מִמֶּנּוּ, מָלֵא מֵהֲדָרוֹ, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיֵשׁ סִפּוּר שֶׁהוּא נִכְנָס לַלֵּב, וְאֵינוֹ בָּא רַק לָתוּר אוֹתוֹ, וַהֲרֵי הוּא לוֹקֵחַ אֶת הָאָדָם בִּכְנָפָיו, מִן הַחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ, מֵהִתְקַבְּצוּת רְגָעִים וּרְגָשׁוֹת, שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם, וְכַעַס וְיִרְאָה וְאַהֲבָה, אֶל מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מָקוֹם, וְאֶל זְמַן שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן, וְאֶל כַעַס שֶׁאֵין בּוֹ כַּעַס וְאֶל יִרְאָה שֶׁאֵין בָּהּ יִרְאָה וְאֶל אַהֲבָה שֶׁאֵין בָּהּ אַהֲבָה. וּמַרְגִּישׁ הָאָדָם מְעַט מִן הַנֶּצַח, מְעַט מֵהָעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וְאֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ לְבָאֵר מַדּוּעַ זֶה הַסִּפּוּר לָקְחוּ אֶל הָאָיִן מַדּוּעַ זֶה הַסִּפּוּר נָגַע בּוֹ לָנֶצַח. כִּי אֵיךְ יֵדַע הָאָדָם, שֶׁאוֹסֵף בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים, כְּעָנִי הַמְּחַזֵּר מִן הָאֲנָשִׁים, רְגָעִים שֶׁל שִׂמְחָה וְשֶׁל אֹשֶׁר וְשֶׁל מַשְׁמָעוּת, בְּכִיס מְעִילוֹ הַקָּרוּעַ מֵאֵימַת הַחַיִּים, לְהַסְבִּיר מַהוּ נֶצַח? וּמֵעֵין זֶה הַדָּבָר גַּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ מֵהֶם שֶׁהָאוֹר שֶׁבָּהֶם אֵינוֹ עָטוּף וְאֵינוֹ מִסְתַּתֵּר וַהֲרֵי הֵם לוֹקְחִים אֶת הָאָדָם, בִּבְחִינַת הָעֶצֶם שֶׁאַתָּה תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ, הֲרֵי הוּא מַעֲלֶה אוֹתְךָ לִמְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מיהי, בונדש, רץ כצבי ועוד 15 משתמשים18 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RU1
    כאן כדאי להסתכל גם בקנקן וגם במה שבתוכו. גם כתיבה יפה, איכותית, בה כל מילה נמדדת ומחושבת. והתוכן...
  • 550
    • %
    שיתוף - לביקורת ספרתם אותה.
  • %תמר% //
    • שוב לא ספרו אותה.

    עברה לראש אחרון, דקות לפני עלות השחר. אבל גם הוא, הבהב לאט בדיוק כשמנה את הכבשה שלפניה, נכנס לעולם החלומות. שולח אותה החוצה.

    לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, חזרה להצטנף בפינת הדיר. פועה בשקט.

    שוב עבר לילה שלם, עמדה מאחורי עשרות כבשים, אולי מאות. אנשים התקשו להירדם, ספרו אותן.

    ילדים שכבו במיטת אמם, מנו בקול. עד שהגיעו אליה, נרדמו.

    או סתם, התבלבלו. כל הכבשים נראו להם אותו דבר, לא שמו לב שעקפו אחת. לא ספרו אותה.

    יצאה עם כל הכבשים למרעה. הסתכלה עליהן מהצד.

    צודקים, בני האדם העייפים. הן כל כך דומות.

    לבנות

    צמריריות

    צועדות בעדר אחד.

    למה שישימו לב, יתנו מספר?

    לעסה עשב יחד עם כל הכבשים.

    שתתה מים יחד איתן.

    הסתכלה בנהר.

    כל הכבשים השתקפו שם, לוגמות מים. גם היא.

    לבנה כמוהן.

    צמרירית כמוהן.

    עוד כבשה.



    בלילה, בדרכה לעולם טרום חלומות, הרגישה משהו נשפך עליה,

    הסתכלה למעלה, על גדר של מרפסת היה דלי הפוך, מטפטף שאריות צבע.

    לא הצליחה להבחין בחושך מה הצבע של הנוזל הדביק, מיהרה הלאה.

    הצטרפה לעדר של כבשים מרדימות, התבוננו בה במבט מוזר, תמה.

    נבוכה. לא הבינה מה מושך אליה מבטים.

    נכנסה במהירות לראש מנודד שינה, צעדה בתורה, כבשה 93, מחכה שיירדם. בלי לספור אותה.

    אחד. ספר אותה מיד. על אף היותה בסוף העדר.

    הופתעה. רצה בשמחה לראש ער אחר. גם הוא ספר אותה ראשונה.

    עזבה עולם טרום חלומות, הלכה לנהר, הביטה בה. כבשה שחורה.

    נבהלה מאד. נכנסה במהירות למים, לשטוף ממנה צבע שחור.

    אחר כך חזרה לאנשים עייפים, סופרים.

    שוב הייתה כבשה רגילה. לא נספרה אפילו פעם אחת עד עלות השחר.



    למחרת בלילה, עשתה עקוף.

    עברה דרך מפעל הצבע שבקצה המושב, נדחפה מדלת אחורית, מצאה עולם קסום.

    בריכות בריכות של צבע, בכל הגוונים, עמדו מולה.

    צעדה, מסוחררת, לעבר בריכה שחורה.

    נעמדה על שפתה, התלבטה לרגע, עצמה עיניים, קפצה.

    הצבע היה סמיך, ולא נעים. טיפסה במהירות חזרה. מאושרת לדמיין את מראה.

    פסעה בגמלוניות לעבר עולם טרום חלומות, מסתכלת בשמחה על עקבות שחורים שיוצרים מסלול אחריה.

    נעמדה בעדר שנכנס לראש ילדותי ומתוק, כבשים פעו סביבה בתמיהה.

    התעלמה.

    אחד. ספרה הילדונת את הכבשה הראשונה בתור.

    שתיי---

    לרגע הפסיקה הילדה לספור, הכבשים נעצרו על מקומם.

    שתיים. ספרה אותה הילדה, על אף שהיו שבעים כבשים לפניה, בערך.

    שתיים. התנגן בראשה המספר.

    יצאה בעליזות מראשה של הילדה, נכנסה לראש בוגר.

    שוב נספרה. שלישית.



    דקות לפני עלות השחר עברה לראש אחרון, הוא הבחין בה ראשונה.

    אחד. הוא ספר.

    לא פגשה אפילו הבהוב אחד באותו לילה. אף אחד לא נכנס לעולם החלומות לפני שספר אותה.



    לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, צעדה לכוון הדיר. הצמר היה כבד לה וסמיך.

    ומשמח.

    בדרך לדיר עשתה עקוף, עברה דרך הנהר.

    הסתכלה על עצמה. שחורה. נספרת.

    ירדה לתוך הנהר, השתכשכה דקותיים במים, להשיל מעליה את השחור הזה, לפני שהיא חוזרת לעוד יום בדיר.

    יצאה מהנהר, התעלמה מעקבות צבע שחור שלא הסכימו להיפרד מהצמר.

    יצאה למרעה עם כל הכבשים

    לעסה איתן עשב,

    לגמה איתן מים,

    הביטה בנהר.

    המון כבשים. והיא.

    לבנה, צמרירית, שאריות שחורות על צמר.

    כל אותו היום הלכה יחד עם כולן. לבד.



    בלילה, השתחלה שוב לעולם קסום של צבע, חזרה להיות כבשה שחורה, יחידה.

    נספרת.

    כולם ספרו אותה.

    ראשונה, שניה, שלישית.

    אף אחד לא פספס, לא דילג.



    בעלות השחר שטפה צבע שוב, הביטה על עצמה.

    כבשה צמרירית, כבר לא כל כך לבנה, הצמר שלה נדבק, התקשה.

    התעלמה מצמר קשה, סבוך.

    ספרו אותה הלילה.



    גם לילה לאחר מכן ספרו אותה, וגם לילה אחר כך.

    כבר לא הצליחה להסתיר שאריות צבע שחור, הפך לחלק ממנה.

    עשה לה צמר לבן לאפור, מלוכלך.



    ואז הגיע יום הגז.

    היום הכי אהוב בשנה. הכי שמח.

    יום בו מגיע הרועה, עובר כבשה כבשה, מלטף, משיל מעליה ערמות של צמר מעיק.

    הופך אותן לצעיפים חמים, לבגדים לתינוק קטן.

    כל כך אוהבת את יום הגז. כל כך מחכה.

    הרי רק בשביל זה היא כבשה. לתת מעצמה לאחר. להפוך צמר לבגד.

    חכתה בסבלנות שיגיע תורה, התקרבה בשמחה לרועה.

    הוא העביר עליה יד בחיבה.

    נעצר.

    הסתכל על צמר אפור. קשה. סבוך.

    "אני מצטער" הוא לחש לה.

    "הצמר שלך נהרס, אין לי מה לעשות איתו".

    עבר לכבשה הבאה.

    עמדה בצד. כבשה שחורה, נספרת.

    חסרת תועלת.

    לא מגשימה מטרה.


    מלכי.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: Professional1194, הווה פשוט, S ועוד 24 משתמשים27 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    M
    ME!!
    וואו מיוחד ממשש
  • 549
    • efratLit
    שיתוף - לביקורת מדריך (לא) מקצועי לסיווג אנשים
  • efratLit //
    • במוח שלי יש מגירות מגירות.
    בכל מגירה עומדים בצורה מסודרת אנשים. במגירת ‘דורשי הצדק על חשבון אחרים’ נמצאים משה מועד הבית, עטרה, השכנה של ההורים שלי ושפרה אחותי. במגירת ‘צריכים לחזור בתשובה ועדיף כמה שיותר מהר’ עומדים מנחם המוכר בקיוסק, עמית - הבחורה שעובדת אצל משפחת בן ישי, והבן של מושקוביץ’, שהשם ירחם עליו ועל הלב של אמא שלו, עומד יפה עם המדים הירוקים שלו. במגירת ‘הרכלנים’ ניצבים כמה אנשים, בעיקר שכנות. לא משנה בדיוק מי.
    האמת, שאת ההגדרה למוח שלי צעקה עלי עטרה, השכנה של ההורים שלי. “את!” ככה היא צווחה עלי בחדר מדרגות, לא מתחשבת ברגשות שלי. “כולם מקוטלגים אצלך בראש. כל אחד עם המק”ט שלו. כל אחד במגירה שלו! שחררי מזה! אנשים הם לא מוצרים!”
    המוח שלי אוטומטית סיווג אותה במגירה המתאימה.
    אחר כך, מכיון שאני בן אדם אמיתי, אולצתי להודות שהיא צודקת.

    רק עם יהודית הסתבכתי.
    את יהודית פגשתי בגינה, ביום שני חם ולח של סוף הקיץ. אישה צעירה. אמא לשלושה ילדים שהיא מגדלת לבד.
    “איפה אבא שלכם?” שאל הילד שלי את הילד שלה. סקרתי אותו. ילד בן חמש בערך. חום עיניים. בהיר שיער.
    “אבא שלנו לא גר פה”, השיב הילד ההוא ברהיטות. “הוא גר במקום אחר ואנחנו מבקרים אותו לפעמים”.
    “למה?” שאל הבן שלי. רשמתי לעצמי בדחיפות ללמדו הלכות נימוס. בינתיים קראתי לילדים: “מאיר! דניאל! בת שבע! אנחנו עולים!”.
    “כי ככה השם רוצה”, השיב בהיר השיער. בת שבע רצה אלי, צווחת: “בקושי היינו בגינה וזה לא פיר!”
    לכנסתי מבט אל יהודית. “הם סך הכל ילדים”, היא חייכה.
    “אנחנו באמת צריכים לעלות”, מלמלתי. משכתי את הילדים שלי. כל הדרך הם התלוננו למה עולים הביתה מהר וזה לא פיר בכלל, אמא.

    למחרת כשירדנו לגינה ראיתי את בת שבע מסתודדת עם ילדה בהירת שיער. “היא תהיה בכיתה שלי בשנה הבאה”, אמרה לי בת שבע. “היא ילדה כזאתי חמודה, אמא. הם עברו לפה מירושלים והם משפחה כזאתי צדיקה. את מסכימה לי ללכת אליהם, אמא?”.
    שתקתי.
    “אני לא מכירה אותם מספיק”, אמרתי לבסוף.
    משפחות חד הוריות קוטלגו ישירות במוחי, במקום שלהם.

    ביום רביעי לא היה לי פנאי להתעסק במחשבות. "דניאל!" קראתי לעבר הילד שלי, שעמד יחד עם ילד נוסף, בהיר שיער, על הגג של התחנה.
    "רד משם! זה מסוכן!"
    דניאל לא נראה כמו אחד ששמע אותי.
    "דניאל!" צעקתי שוב. "אם אתה לא יורד עכשיו אני מספרת לאבא!" דניאל הביט בי והעביר מבט לילד בהיר השיער.
    השתתקתי.
    הילד בהיר השיער. איך יכולתי להיות כל כך חסרת רגישות?
    הילד ההוא, כמו לא הבין את המבט שנתנו בו, חייך חיוך קטן.
    פתאום יהודית נעמדה לידי. "אברימי, רד!",
    בהיר השיער הוריד מבט. "אבל אמא, למה? זה לא מסוכן".
    "כי כך אמא שלך אמרה", השיבה אמו. קולה היה עדין ותקיף בו זמנית ולא נדרש לילד שלה יותר מכך כדי לרדת.
    דניאל ירד מיד אחריו.
    רציתי להימלט כמו אתמול. במקום זאת מצאתי מקום לצד יהודית בספסל. הייתי חייבת להכיר אותה יותר.
    דיברנו.

    המגירה שלי, של ‘אלו שלא יודעים להתמודד’ דחתה את יהודית ומשפחתה. “הם לא קשורים אלי”, הודיעה לי. “תכניסי אותם למגירת ‘החזקים’”.
    זו הייתה מחשבה מפתיעה כל כך, שלרגע משהו זז בי. מרעיד אותי.
    מחשבה קטנה בצבצה בי, ואולי היה זה בכלל הלב שלי שהתנגד: אולי אולי, הגיע הזמן לפתוח את המגירות כולן?
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: סולנית בכורה, מַיִם שְׁקֵטִים, ניק 139167 ועוד 28 משתמשים31 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    efratLit
    efratLit
    @כתב עט , קודם כל תודה על הביקורת. אשמח שתחכימי אותי. לגבי א. המשפט הראשון - מסכימה איתך. תודה...
  • 211
    • א
    שיתוף - לביקורת וסלחת לעווני אבי
  • איוליס //
    • רוצה עוד לחזור
    אחרי שניתקתי
    תמהתי

    ואם אשוב
    היש דרך
    כי בגדתי

    ואתה אבי
    מרים סנטרי
    לוחש את שגגתי
    סלחתי

    והמזיד הפך אנוס
    כי מאיוולתי
    התחרטתי

    ומחלת אבי
    ליבי יצא נקי
    ושבתי
    למחצבתי
    • תודה
    Reactions: גאווהסקריפט, Avigail Amram, ME!! ועוד 3 משתמשים6 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    איזה שיר יפה ונוגע אהבתי ממש.
  • 984
    • ס
    שיתוף - לביקורת אומרים שאני בחורה
  • ספרי מוסר //
    • אומרים שאני בחורה. אומרים עלי שאני כבר לא ילדה, אומרים שאני כבר ממש ממש גדולה. ואוטוטו מקימה בית.

    ככה כולם אומרים. ואם לא אומרים, אני יודעת שהם חושבים.

    אני רואה את המבט המעריץ בעיניים של יהודה האחיין שלי, הוא ממש מתרגש. גם יעל אחותי שואלת אותי שוב ושוב לאיזו כיתה עליתי.

    אני לא אתכחש. אני מסכימה איתם. כיתה י"ב זה בהחלט גיל משמעותי. האמת היא, שביום הראשון ללימודים הייתי נרגשת. חייכתי את החיוך שלי. לא זייפתי בכלל.

    רק בלילה, כשאף אחד לא ראה, הרשיתי לעצמי להרגיש את מה שאני באמת.

    אני ילדה קטנה. אני ילדה קטנה בתוך חיים ענקיים. בתוך חיים מפחידים עד אימה, בתוך עולם זוועה.
    להיות בחורה זה להיות הרבה יותר מילדה קטנה בתוך עולם גדול. להיות בחורה זה להיות אחות גדולה שמרגיעה ומלטפת, זה להיות חצי אמא שהחיים לידה הם כבריכת ילדים קטנה קלה לשחייה, בחורה יש לה סמכות, לפחות מבחוץ.

    לי אין.

    אני פשוט ילדה קטנה. עם לב שלא מרגיש את עצמו.

    ואז מגיעים הרגעים האלו שהכרית שלי נמרחת בשחור. ואני מבינה לבד שאני רחוקה מלהיות בחורה. אולי בהגדרה אני כן, במציאות – לא.

    זה הזוי לראות בחורה שכל דבר מכאיב לה. זה סתם לא הגיוני איך שאני מאמינה לחיים. זה פשוט חסר היגיון. בחורות הן חזקות. יש להן תקווה.

    שותקת בי את כל החשש. אוצרת אותו לעצמי, שאמא לא תשאל. אני לא מתווכחת איתה, היא אומרת שאני גדולה. ואם זה מרגיע אותה, לא רוצה להרוס לה.

    רק בתוכי יודעת שאני גדולה. מבפנים מרגישה כל כך קטנה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: מחזירים אותם עכשיו, .חיה פ, מיהי ועוד 39 משתמשים42 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לרקוד על הירח
    יפה! מזדהה ממש....
  • 503
    • ל
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון שלי 🤗
  • לא כמו כולם //
    • ידעתי שאיך שאני ארשם לכאן יעלמו לי המילים...
    ככה זה
    כשמקבלים במה נכנס פחד הקהל
    אבל הכרחתי אותי להתגבר
    כדי שלא יגידו שאני לא מועילה ולא יעילה לקהילה
    ושסתם חתמתי ואין לי מילה....

    אז כתבתי שיתוף
    מחוויה .


    מתי קרתה המהפיכה הזאת??
    תהיתי תוך כדי שאני מקציפה את ראשה של בת ה 3 באפרסקים טריים ורודי לחיים
    ומקציפה אותה בוניל עוגיות...
    וניל. עוגיות.
    במקלחת.
    "רוצה סוכריות ג'לי!! רוצה סוכריות ג'לי!"
    -"איזה סוכריות ג'לי עכשיו , לא אוכלים פה!!!"
    "זה! רוצה את זה!" ווואווו מישהו פה עשה קניית סבונים בירקניה או אולי בממתקולדה
    תחליב רחצה גלידה סוכריות ג'לי.....אני קוראת ועיני נפערות לרווחה
    המים שמשפריצים עלי מחזירים אותי להכרה.
    זה ממש לא בריא כל הסוכר הזה, מלמלתי לעצמי ממהרת לשטוף אותה מהדביק מקציף הזה
    האמת שזה לא היה דביק, זה רק המח שלי ששלח אותות מצוקה וביקש דחוף שטיפה חוזרת.
    אז במה ננקה את הגלידות האלה???
    בתחליב סורבה מנגו או בחמאת מנגו?
    במסקרפונה ופירות או בפירות יער?
    יש גם פיסטוק...ויש רימונים...ויש פריחת הדובדבן וגם שקדים...
    לרגע תהיתי אם אני בפינת הגלידה או במקלחת הביתית
    ואיפה בכלל נאחסן מקרר במקלחת הפיצפונת הזאת???
    ועוד כתוב רכיבים טבעיים בלבד, אז אפילו חומר משמר אין פה...
    שלא יתעפשו לי פה הסבונים הרהרתי בחרדה
    בסוף שלפתי חלב שקדים
    סתם כי היא אכלה בשרי והיו לי נקיפות מצפון על הגלידה (זה בטוח חלבי, נראה סווווף)
    לקינוח ריככנו עם שיבולת שועל (זה גם התאים לחלב שקדים וגם שהייתי חייבת לסיים במשהו בריא)
    וזהו.
    המילקשייק מוכן להתארגן לשינה,
    ממש חוויה קולינרית הייתה לנו, אה?

    למי שקצת נלחץ מכמות הפחמימות יש פה תחליב תה ירוק
    ואפילו תחליב ספא מדיציה בניחוח לבנדר.
    רק שתהיו רגועים....

    ויש לי כבר רעיון לשי לחג לגננות-
    מארז של ניחוח תפוחים + דבש.......
    ויש גם רימונים אם תתעקשו לגוון.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: טובה לוי, B&B, קראנץ' ועוד 30 משתמשים33 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לא כמו כולם
    אשמח לביקורת ... רוצה להשתפשף אבל בעדינות כי נגמרו לנו הפלסטרים
  • 777
    • ח
    שיתוף - לביקורת חמין של מעלה
  • ח.ד. וחלק //
    • טור הומור בסגנון של 'סוללה חזקה' - מ. ארבל,
    ביקורות ותגובות יתקבלו בברכה!


    לא היה חם מדי באותו יום, שבו צעדתי לתומי ברחובות ירושלים, הלוך ושעמום ליד השטיבלאך 'עונג התפילה',
    (שאגב, רבים וטובים כבר התפלמסו ודנו אודות השם המעניין שנבחר לפאר את מקום התפילה השוקק חיים 24 שעות ביממה, אף לאלו המהדרים ומתפללים שחרית ב - 4 אחר הצהריים, עד שלבסוף הבינו שמדובר בעונג רוחני עמוק ועליון השמור לתפילות בשעות הפיציות של הלילה והשעות הענקיות של היום.)

    וכך, בעודי מתהלך ושקוע במחשבות על כל מה שזז, והנה עולה באפי ריח נפלא ומשתק, מעודן ונקי, מעין עולם הזה, ריח מריח וריחני,
    נינוח, ניחוח ונימוח, ועוד שלל כינויים העולים במוחי ומטריפים את מחשבתי.

    הבטתי אנה ואנה וכיוון שלא מצאתי את שחשקה נפשי (קרי: את מה שעומד מאחורי אותו ריח נפלא וכו') החלטתי ללכת לפי הריח (וכו', כבר אמרנו?) כמאמר הכתוב: 'למקום שאדם מת לילך שם - לשם מוליך את נפשו'.

    מיד שמתי כפי, דהיינו - רצתי בטירוף חושים טוטאלי אל עבר מקור ה - וכו', ואז מצאתי את המקום...

    היה זה שלט ענק שמרוח על קיר בממדים אסטרונומיים ועליו רשום באותיות קידוש של שבת:
    "ברוכים הבאים לטשונטיאדת הכיכר!
    בעקבות הביקוש, פתחנו גם במוצ"ש על מנת שח"ו בל נשכח את המאכל שכובש את הציבור החרדי!"

    מול מודעה כזאת מי נשאר אדיש? לא עת לחשות!, אמרתי לעצמי וחיש נכנסתי למקום השופע ריחות שבמקומות אחרים קוראים להם 'מזעזעים' אבל כידוע אצלנו, אין מזלזלים באופן כה בוטה על משהו שאחרים אוכלים אותו לתיאבון, (כמאמר הכתוב 'מ'טאר נישט זאג'ן איכס האף עס'ן) אלא מבינים לאמת שמדובר בריח גן עדן ממש!

    מסביבי יושבים אנשים השקועים ראשם וכולם באופן מפלצתי בעויילם הזה הגבוה ביותר, מפריסי פרסה למהדרין.
    בדלפק עומדים כמה עובדים המשרתים את קהל הלקוחות ההולך וגדל (תרתי משמע) זה בטשולנט וזה בקוגל, מי מסתפק ביאפצ'אק לבד ומי רוצה לפטם עצמו ביתר מכך, הצד השווה שבכולם שהגם הם נכנסין רזים - הרי שביציאתם כרסם רחבה עד מאד ומנופחת כהוגן
    ורק בעזרת טרקטור שמרחיב את הפתח בד' אמות (במצב הטוב...) אלו מצליחים לצאת חזרה אל אויר העולם הצח.

    נפשי מתאוה בחמין חם ועסיסי, נוטף נוזל בלתי מזוהה ואת רצוני אני מדגיש היטב לאדם שמאחוריו עומד - בסיר ענק - השחור שחור הלזה. הלה מבין לרוחי (ולבטני) ולאחר מספר שניות מוגש מול עיניי מה שכל כך ציפיתי לו.

    הוצאתי את ארנקי כדי לשלם והנה המוכר מסנן מבעד לפיו מספר ספרות כלשהו.
    נדמה לי שלא שמעתי מספיק טוב, לכן אני מבקש שייתן לי בבקשה מחיר.
    ההוא אומר שוב את אותן הספרות והריני מזדעזע ת"ק על ת"ק פרסה וקורס על רצפת המזללה (המזבלה).

    לאחר כוס מים שמשיב את רוחי, אני שוב קולט באיזו סיטואציה הזויה אנוכי נמצא, שבמקום מספר שקלים אני אמור לשלם דירה למען המאכל (העב"ם) הזה. אי לכך ובהתאם לזאת אני תופס רגליים ונמלט משם כאחוז דיבוק.

    בעודי מתאושש מהחוויה המפוקפקת שעברה עלי, אני עובר ליד ביתי והנה שלט ענק מקדם את פניי:
    "טשולנט שמסדר לכם את הראש! בואו והיווכחו איך גם כשהכסף יוצא - האוכל נכנס!"
    ליד השלט עומד שכיני שלפני יומיים סיים להוציא מרפסת ונקלע לחובות עצומים.

    אם נראה היה לי שלא חם היום - הרי שהתבדיתי, נהרות זעה זלגו מגופי.
    "ר' יודה" אני פונה אליו, מזועזע. "זה שלך?"
    ההוא ניגש אלי ולוחש לאזני תוך קריצה רבת משמעות: "ידידי, מה לא עושים בשביל פרנוסע..."

    מאז לא פסק מאפי ריח הטשולנט לעולם...
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, אוראל סולטן, חומר מסווג ועוד 26 משתמשים29 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.ד. וחלק
    תודה. חח! לקחתי!
  • 2 3 4 17K
    • מ
    שיתוף - לביקורת פאנפיק מרגל להשכרה| אלישמע
  • מוז'יניקית //
    • "אייל?"
    "אלישמע, כמה פעמים ביקשתי ממך לדפוק לפני שאתה נכנס לחדר העבודה שלי?" אמר אייל בנועם מבלי להרים את ראשו מהמסך.
    אלישמע עיקם את אפו במורת רוח. כמה שאהב את אייל והעריך אותו, היה בליבו לא מעט כעס על אביו החורג.,"אני מצטער" אמר אלישמע בלא צער, "רק רציתי לעדכן אותך לפני שאני עוזב" קולו היה סתמי.
    "עוזב. יפה, ספר לי על זה" אייל הסווה את הפתעתו טוב מאוד. הוא הרים את עיניו והביט בעניין באלישמע העומד שמוט כתפיים, תיק עצום ממדים תלוי על כתפו האחת. אלישמע, כפי שצפה אייל, הפך לנער סוער ומרדן, בן- עשרה ממוצע שמשתדל להתנהג לפי כל התרחישים שמובאים בהנחיית הורים לגיל ההתבגרות. בשלב כלשהו הוא החל לקרוא לאייל בשמו, גורם לחוגלת לרדת עליו בלי סוף. אליצפן ושילה התרחקו ממנו, עוד קטנים ותמימים.ועכשיו הוא רוצה לעזוב. אייל סגר את המחשב הנייד בנקישה, והזמין את אלישמע לשבת.
    "אוקיי, בחורצ'יק. דבר ראשון, אמרת לאמא? כלל לחיים- עם אמא אף פעם לא מתחילים" קרץ אייל.
    "כן" אמר, מבטו מושפל.
    "אז לאן אתה עוזב?" שאל אייל בחבריות.
    "מכינה קדם צבאית. כבר התקבלתי" מבטו הפך עז, והוא הרים את פניו שהפכו בטוחות בעצמם לעבר אייל.
    "אוקיי, מה הלאה?" המשיך אייל, מחשב כמה מהלכים קדימה.
    "מז'תומרת? זהו. אני מתכנן להתקבל לקרבי, אולי להמשיך אחר כך קדימה" ניצוץ בער בעיניו של הצעיר.
    "מה זה קדימה? שייטת? שב"כ? מוסד?" חייך אייל.
    "נראה" נימת קולו הסגירה שבדיוק לזה התכוון.
    אייל שתק, מסתכל לתוך עיניו של אלישמע. הם שתקו למשך 10 דקות ארוכות. בסיומן קם אלישמע והכתיף את התיק בתנועה בוטחת.
    "טוב, אז, שלום" אמר, הסתובב, והלך.
    "להתראות" אמר אייל בחום, צופה אחר הבן שאהב וגידל, חינך וטיפח, הולך.

    חודשיים לאח"מ
    מכינה קדם צבאית בית ישראל, גילה.
    "שבת חופשית, שבת חופשית" זמזם עוז, אחד מארבעת הנערים איתם חלק אלישמע את חדרו בפנימיה, וחברו הטוב.
    "אני אצלך השבת?" שאל אלישמע את השאלה הקבועה, מתמתח בעייפות.
    "לא חושב, אנחנו נוסעים לסבתא שלי באילת, נשארים שם עד רביעי" אמר עוז, מושך בכתפיו בהתנצלות.
    אלישמע התעורר לחיים. "הופה, שיהיה לך בהנאה שם". אוף. עכשיו יצטרך לבקש ממישהו אחר להתארח בשבת. לבית לא חזר מאז עזב לפני חודשיים. זה היה קשה, אבל הוא צריך את הנתק הזה.
    הוא התרומם, והעיף בדרכו כוס מים שאחד הבחורים השאיר על השידה, נרטב כולו.
    איזה יום גרוע. הוא קם ממיטתו וירד לארוחת הערב עם עוז. . הם התיישבו סביב שולחן רחב, ותוך כמה דקות התמלא השולחן בבני גילם.
    "הי, אורי, יש מצב אני אצלך השבת?" פנה ליושב לשמאלו.
    "מצטער, בחור, יש לנו כבר 7 חבר'ה, אמא שלי לא תהיה בקטע" התנצל אורי ושקע חזרה בצלחתו.
    הוא ניסה אצל עוד שני בחורים, אך גם להם היו תירוצים שונים.
    הוא היה כמעט היחיד שלא חוזר לבית בשבתות חופשה. עייף ומצוברח חזר אלישמע לחדרו, וחיש קל נרדם בבגדיו.
    בבוקר הוא קם מוקדם, ותכנן, מלא מרץ, למצוא משהו להתארח אצלו עוד לפני משימות הבוקר. בדרך מהתפילה לארוחת הבוקר קראו לו לטלפון הציבורי. הוא ניגש לעמדה הקטנה, תמה. עם אמא הוא מדבר כל יום שלישי. מי יכול להתקשר אליו?
    "אלישמע? זו חוגלת. "מה איתך? לא ענית לי לטלפון" קולה היה עליז.
    "הי, חוגלת, אני בסדר" ענה, המום. מה יגיד לה, שהכניס אותה ואת אייל לרשימה השחורה?
    "יש מצב אתה בא לשבת? עושים שבת כל הדודים אצל סבא וסבתא. איך אתה עם זה?"
    "אני, לא נראה לי, חוגלת, אני מתארח אצל חבר" שיקר.
    "חבל… טוב, אם אתה בכל זאת משנה את דעתך תגיע אפילו בלי להודיע, אבא מסר שהוא יחכה לך"
    אייל אמר שהוא יחכה לו.
    הוא ניתק, מהורהר. זה יכול להיות טוב. לא, זה לא, זה מה שחסר לי, להיות עם אייל וכל המשפחה המורחבת לשבת שלמה….
    שלם בהחלטתו, הוא ניגש לארוחת הבוקר, שואל כל בחור שנקרה בדרכו אם יוכל לארח אותו. כמה הבטיחו שיצרו איתו קשר אם זה יהיה אפשרי. בשתיים בצהריים הוא כבר היה מיואש. הבחורים האחרונים עזבו את המתחם, והשרת הקשוח דחק בו לצאת כבר. לאחר חצי שעה הוא יצא, אחריו השרת, נועל את הדלת. מה הוא עושה עכשיו.
    עלוב ומבויש הוא עמד בצד המדרכה, מנסה לדלות ממוחו משהו אצלו יוכל להתארח.
    לפתע צלצל הנייד שלו. הוא קפץ, וענה במהירות לחברו.
    "כן, אלישמע? זה נווה שיר. אתה עדיין צריך אירוח לשבת או שכבר לא רלוונטי?"
    "בטח, בטח, איפה אתה גר?" הוא קפץ על המציאה בשני ידיים.
    "קצרין. קצת רחוק, כדאי שתזדרז לאוטובוס האחרון…"
    אלישמע לא הספיק לשמוע את המשך דבריו וקפץ לאוטובוס לתחנה המרכזית. הוא הגיע לתחנה המרכזית, ורץ כל עוד רוחו בו לאוטובוס שהחל לעזוב את התחנה. הוא פספס אותו. מתנשם, הוא רץ לעבר אוטובוס לחיפה, לפחות יתקדם צפונה. הוא הספיק אותו. בדרך קיבל טלפון מאמא. היא שכנעה אותו לבוא, אך הוא התנצל ואמר שלא יבוא. ב4 הגיע לחיפה. לקח טרמפ לצפת. הוא ניסה לעצור עוד טרמפ לקצרין, אך ללא הועיל. השמש החלה נוטה מערבה, ואלישמע נלחץ. השבת התעתדה להכנס ב5:10. השעה הייתה 4:55 כשאלישמע עוד עומד מותש על הכביש הראשי היוצא מצפת, מיואש.

    אסיף
    אייל התרחק מההמולה של כמה- דקות- לפני- כניסת- שבת בסלון בבית חמיו וחמותו וענה לטלפון.
    "אלישמע?!" אמר בקול רך.
    "כן, אני תקוע פה ליד צפת. הייתי אמור להיות אצל חבר. יש סיכוי אתה בא לקחת אותי הביתה, אבא?"
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שרה מגד, איי סיישל, שרית הפילוסופית ועוד 63 משתמשים66 //
    74 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    B
    bookworm
    יכול להיות... בכל אופן היה מצוין בדם קר שיש לאמנדה ילדה בת 13 בשם קאלי אולי אפשר לעשות שהיא הלכה...
  • 479
    • ס
    שיתוף - לביקורת נשמה שלי
  • ספרי מוסר //
    • אז למרות שהמקדם הוא 'שיתוף לביקורת'
    בעקבות הדיון של     @לאונרד כהן אזרתי אומץ לשתף,
    אשמח עם כל מילה.


    נשמה שלי!
    אני רוצה שתמשיכי לחיות,
    חייבת שתמשיכי לשרוד, ולהגיע רחוק.

    רק בשביל להמשיך להיות אני, אל תעלמי לי פתאום.
    אל תברחי נשמה, אני צריכה אותך חזקה.

    בשבילי, בשביל כל העולם, את מקשת אבנים וסלעים.

    כולם מנסים לשבור את הרצונות שלך, אותך, ואת לא יוצאת,
    זה כואב לך.
    הטלטולים מחוררים בך,
    משחקים בך שקר. אמת.

    וזה שורף, תרשי לי לומר שאת גיבורה.

    תרשי לי לומר ולבקש,
    להמשיך להיות.

    נשמה שלי,
    עם כל גל שאת עוברת, אני גדלה איתך.
    עם כל ארמון שמתנוסס לך, נבנים שניים חדשים.
    את לא רואה כלום
    את לא מרשה לי לומר לך את זה,
    אבל תדעי, אני יודעת .

    כמה אפשר לסבול, את שואלת אותי שוב ושוב
    בטוחה שנמאס לך,

    מעייף. וכה צורב.

    חשבת שכל המסע הזה יקרב אותך, יגביה,
    חשבת שתראי שכינה.
    כמה התאכזבת לגלות שאת כל כך רחוקה,
    אוי נשמה שלי.

    איזו אכזבה.

    את מקשת אור פעמונים
    רק בשביל העולם את קטנה מדי,
    אבל בשבילי, נשמה,

    את גדולה,

    בשבילי את יופי ותקווה,

    רק כי את כאן.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מוריופ, נועה noa, שפירא - ישראל ועוד 18 משתמשים21 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    תודה! מרגש לשמוע שריגשתי
  • 347
    • ת
    שיתוף - לביקורת תסריטון
  • תמרוז //
    • את התסריטון הזה רציתי להעלות למאמר שכתבתי, בשביל שיוכלו לראות איך ניראה תסריט. אבל אין דרך להעלות קבצים למאמר, אז אתם הרווחתם.
    זה המאמר.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: Chaya Lea, אושרart, תהילה בצלאל ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 618
    • י
    שיתוף - לביקורת חוזרת לאבא
  • ילדה של אלוקים //
    • היא צועקת הצילו נלחמת בגלים,
    יודעת שאף אחד לא שומעה אותה חוץ מאלוקים,
    אבל בכל זאת היא לא מוכנה לבקש להתפלל אליו,
    היא רחוקה עכשיו מרגישה שעין גישה ,
    אסור לה היא כל כך הרבה חיללה,
    היא מתביישת מעצמה ,
    כמה בגדה לא הקשיבה שללה,
    אברה איסורים חטאה,
    התרחקה,
    וטבע,
    עמוקקקקק
    עמוקקקקק,
    בים הסוער,
    והיא רוצה לחזור לחוף,
    אבל אין אף מציל,
    אין סירה ולא ספינה,
    יש שם סערה,
    והיא שוב צועקת,
    נאבקת בגלים הגדולים המלוחים,
    שמאיימים לגמור לה את החיים,
    היא בוכה וכואבת,
    פתאום היא מתעוררת מסוחררת ומבולבלת,
    בוכה ומתנשפת,
    ממששת את המיטה והיא יבשה,
    פותחת את העיניים ומגלה את החדר שלה,
    ומבינה שזה היה חלום,
    היא לא בים עמוק,
    אבל הנשמה שלה כןןן,
    תקועה רחוק באמצע הים הסוער,
    מסתכלת על עצמה מתביישת ,
    היא החליפה לבוש,
    היום אין לה כבר חצאיות בארון,
    ולא את הטלפון מקשים של החרדים,
    אין לה את השמחה האושר האמיתי,
    אין לה מטרה ויעד לעתיד,
    אין לה חיים נמאס לה,
    והיא מתחילה להתגעגע להורים משפחה,
    לחברה לקהילה ,
    להיות חרדית במלחמה,
    חיילת נגד היצר,
    לקושי ההוא של לא להיסחף,
    ואז היא צועקת עליו אני יהודייה!!!
    אני הבת שלך שמתגעגעת,
    רוצה לשוב לבקש סליחה,
    למרות שלא מגיעה לי מחילה,
    היא מנגבת דמעות ,
    יוצאת החוצה לגשם לקור,
    אבל נעים לה עכשיו,
    יותר מתמיד,
    כי בדרך הביתה,
    לאבא ,
    לנצחים!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: .חיה פ, סבתא חביבה, studio-outline ועוד 20 משתמשים23 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ילדה של אלוקים
    תודה לכולם על הפירגונים ואני ממש אשמח עם יש לך דרך לשלוח לי למייל
  • 204
    • ח
    שיתוף - לביקורת הרפו ודעו.
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    עד שלא נבין את שורש ההרפיה,

    לא נבין את סוד הקיום.

    עד שלא נדע כי כל מה שאנו רוצים להשיג,

    נשיג בדרך של נחת ומתינות,

    בדרך של שלום ושלווה.

    עד שלא נתחבר לתדר של נשימה עמוקה וקבלה,

    עד שלא נחונן את נפשינו ברוגע,

    רוגע פנימי, שאינו תלוי באיש, ואינו תלוי בדבר,

    אלא רק באין עוד מלבדו.

    עד שלא נעניק לעצמינו את יישוב הדעת,

    המגיע ממנוחת הנפש,

    של עשייה מתוך נחת רוח,

    של תפילה מתוך נחת רוח,

    עד אז לא נדע מה הנחת רוח עושה בעולם.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: המאושר!, מוריופ, .חיה פ ועוד 7 משתמשים10 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גאווהסקריפט
    זה עמוק ממש
  • 395
    • ❤
    שיתוף - לביקורת מה שלומי, שיתוף (נראה לי טקסט. כי שיר זה זה לא.)כמובן שאשמח להערות והארות..
  • ❤️אילולה❤️ //
    • מָה שְׁלוֹמִי



    שְׁלוֹמִי נָע בֵּין יֵאוּשׁ
    לְקַבָּלַת הַמְּצִיאוּת, כְּמוֹ שֶׁהִיא.
    הֲבָנַת הַגְּבוּל הַדַּק שֶׁמְּחַבֵּר
    בֵּין לִהְיוֹת מַלְכָּה
    לְהַמְלִיךְ אֶת הָאֵל עֲלֵי.
    שֶׁזֶּהוּ סוֹף הַתְחָלַת הַפִּתְרוֹן.
    לָרָעֵב הַבִּלְתִּי נִגְמָר בַּנֶּפֶשׁ
    לְהִתְחַדְּשׁוּת.
    לְתִיעוּד מִלִּים, שֶׁשָּׁווֹת אוֹתִי
    שֶׁחַיּוֹת בִּי.
    שֶׁמַּצְדִּיקוֹת אֶת קִיּוּמִי.
    דּוֹפְקוֹת עַל דֶּלֶת נַפְשִׁי כְּמִתְיַמְּרוֹת לַהֲפֹךְ
    לְחֵלֶק מִמֶּנִּי.
    וַאֲנִי. אוֹטֶמֶת אֶת קוֹל
    חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי שֶׁצּוֹרְחִים מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי הַזָּהָב.
    שֶׁלֹּא יִרְאוּ. שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ. נֶפֶשׁ מְדַמֶּמֶת.
    לֹא יְכוֹלָה לִצְעֹק.
    מִלִּים; כָּל עוֹד הֵם לֹא נִכְתְּבוּ אֵין לָהֶם מַשְׁמָעוּת.
    וְזֶה כָּל כָּךְ אַבְּסוּרְד,
    כִּי דַּף לֹא יָכוֹל לִצְעֹק וְגוּף נוֹשֵׁם, חַי. כֵּן.
    אָז לָמָּה מִלִּים מִתְיַמְּרוֹת לְסַפֵּק,
    אֶת כָּל צָרְכֵי הַלֵּב נֶפֶשׁ וְהַגּוּף יַחַד.
    זוֹהִי מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל הִתְמַכְּרוּת, שֶׁל עִבּוּד הַכָּרָה.
    הַקּוֹנְפְלִיקְט בֵּין מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה.
    לְמִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה
    לִהְיוֹת.
    וּדְמָעוֹת, גֶּשֶׁם שֶׁל אוֹקְטוֹבֶּר כְּבָר יִבֵּשׁ הַכֹּל,
    מָסַכֵּי עֵינַי כְּבָר לֹא מַסְגִּירִים אֶת פְּנִימִיּוּתִי.
    יָם הַמֶּלַח, כְּבָר לֹא מְסַפֵּק מְלָחִים בְּרִיאִים, כָּאֵלֶּה שֶׁמִּשְׁתַּלְּחִים
    לְתוֹךְ טִיפּוֹת תְּמִימוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת עַל לֵחִי.
    שֶׁל אִישָּׁה. שֶׁל יַלְדָּה.
    שֶׁנּוֹשֶׁמֶת עוֹד כַּמָּה נְשִׁימוֹת, כְּאִלּוּ הֵן יְקָרְבוּ אוֹתָהּ עַל אוֹשֵׁר.
    וְאַהֲבָה.
    וּמִתְבַּדֶּה
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אנטוריום, ניק 132439, ח.ד. וחלק ועוד 10 משתמשים13 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ❤
    ❤️אילולה❤️
    אהמ, אני אנסה טוב?:)
  • 446
    • פרפרזה
    שיתוף - לביקורת נשמה שכזו
  • פרפרזה //
    • מתזזת ללא הפסקה, מנתרת ללא הפוגה. שנייה פה והופ כבר שמה. מתחילה מטלה ותוך כדי עוד כמה. באה לסיים את הראשונה וכבר נוספו אחרות באמצע. תכנון? מה זה בכלל?! הכל אצלי בפתע.

    מאחרת כרגיל, טסה לתחנה. לא שמה לב, מחליקה על קליפה של בננה. מתאוששת, מדדה לאוטובוס. מתיישבת, מרחפת ברחבי הגלובוס. מתעוררת, היי! אני בדרך ההפוכה! בעצם, מה בכלל הייתי צריכה? אהה, נכון. אוקיי, אולי אמצא פה דבר מה. טלפון: "הרב קו שלך! נשמה". שלי? רגע, מתי? איפה? איך? ולמה אתה מגחך?!

    מכינה עוגה, אין אבקת אפייה. רצה לשכנה: מה נשמע, דא והא. תוך כדי תשובה משחילה עוד שאלה. השיחה הסתיימה ונשכחה המשאלה. קופצת למכולת, אויש, הכסף! לא נורא, יש הקפה. בחוץ בשבריר שנייה, "לא לשכוח לשלם" היא מטיפה. חוזרת לעוגה, לא! חסרה לי ביצה! שיהיה בלי ויאללה, אין לי כוח לעוד ריצה. דוחפת לתנור, מתפנה לכביסה. אוי, הריח... לא נורא, לפחות הביצה לא נכנסה.

    מתיישבת לאכול, היי, נטלתי ידיים? רגע, לאן נעלם הלחם בינתיים. פותחת ת'מקפיא, רק שלא יראו מה הולך פה. אולי במקרר? בארון? האא נכון, עם השמפו... מוזגת כוס שתייה, אופס, היא שוב נשפכה. סליחה, אני היום קצת שפוכה. מסיימת. רגע, בירכתי כבר? "הפנים שלך... יש שם איזה דבר..." אוף, איזה בושות! ת'אמת, זה כבר לא חדשות.

    איפה אני? מה אני רוצה? מה חשוב ממה? מנסה להתביית, התודעה משייטת אי שמה. לחשוב מי בכלל מצליחה? אני? הצחקתם, אבל זו כבר לא בדיחה!

    ADHD
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: סבתא חביבה, דבשיה, רות ב. ועוד 10 משתמשים13 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרפרזה
    פרפרזה
    .
  • 497
    • ה
    שיתוף - לביקורת גוף גוף
  • הווה פשוט //
    • גּוּף גּוּף
    יָא רַמַּאי גָּמִישׁ וּסְמוּק לְחָיַיִם.

    אֵין לִי עוֹד כֹּחַ לְהִתְלַקֵּחַ אִתְּךָ
    לִחְיוֹת בַּקֶּצֶב הַמְּטֹרָף שֶׁלְּךָ
    הוֹצֵאתָ לִי תָּ'מִּיץ כְּבָר
    הָיִיתָ עָלַי לְזָרָא.

    נוֹטֵף אַשְׁלָיוֹת מְבֻלְבָּלוֹת
    מִתְפָּרֵץ מִיּוֹם אֶל יוֹם אֶל יוֹם
    חוֹלֵף בִּיעָף עַל חָדְשֵׁי תִּסְכּוּל
    עַל שְׁנוֹת אַכְזָבָה מְרִירוֹת
    מְדַלֵּג כְּאָחוּז אָמוֹק
    מִלַּיְלָה אֶל לַיְלָה
    מִתְנַשֵּׁף
    שׁוֹעֵט בֵּין לֶהָבוֹת
    דּוֹרֵס וּמְנַתֵּץ לְלֹא אַבְחָנָה
    מוֹתִיר אַחֲרֶיךָ פִּסּוֹת חַיִּים
    עֲקוּרוֹת, חֲרוּכוֹת, מְדַמְּמוֹת.
    וּמַפַּח נֶפֶשׁ מְכַסֶּה כְּאָבָק
    אֶת שִׁמְמַת הַחֲלוֹמוֹת.

    מָה כְּבָר נָתַתָּ לִי
    כַּפִּית דְּבַשׁ קְטַנָּה
    אוֹ שְׁתַּיִם
    וְגַם אָז בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת
    בְּלִי לָנוּחַ רֶגַע
    וּבְלִי לְהִתְחַשֵּׁב בִּכְלוּם
    תִּדְהָר
    בְּצְרָחַת פֶּרֶא
    אֶל קַו הַסִּיּוּם.

    סִפְלֵי תַּעֲנוּגִים שֶׁגָּמַעְתָּ
    לֹא הִרְווּ בְּךָ שׁוּם צִמָּאוֹן
    מְשֻׁלְהָב וְעוֹרֵג תִּסְתַּעֵר
    לְעֵבֶר
    יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן

    .
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אוראל סולטן, לרקוד על הירח, ה' תמיד עוזר ועוד 26 משתמשים29 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    כל כך. מדהים
  • 2K
    • M
    שיתוף - לביקורת התחלה של סיפור, אתם תחליטו
  • my-m //
    • פעם ראשונה שלי כאן בפורום ובעולם הכתיבה.
    התחלתי קטע, לא יודעת אם להמשיך ואיך,
    אולי תתנו לי אתם רעיונות?
    פשוט היד על המקלדת, וזה מה שיצא :)
    אשמח לקבל ביקורת, תודה!



    הם ישבו שם.

    מביטים על האופק שלא נגמר, תיקים עמוסים לצידם, ופחית אחת ביד.

    "זה מקום לשבת כמה ימים בלי לזוז, אה?" פנה אריק לחברו לספסל.

    "כן, משהו כזה" יוני לא הזיז את מבטו מהנקודה הרחוקה עליה הביט, ובפרצופו לא נע שריר.

    אריק המשיך להביט על יוני, ולגם לגימה מהפחית "מה יש? אתה נראה כאילו מישהו הוריד לך ת'שאלטר".

    יוני המשיך לשבת ללא ניע, לא מתייחס לשאלה של עמיתו.

    "הכל בסדר? מה הסיפור יוני?" ניסה אריק להבין, וברגלו פגש ברגלו של יוני, מנסה לנער אותו "תפסיק! אתה לא מבין?" לא מתאים ליוני בכלל התגובה הזו.

    אריק הפסיק, מביט בו חזק יותר "יוני, תדבר!" והשליך את הפחית לרצפה "זה לא אתה, הבנאדם שיושב כאן לידי" אריק התכופף להרים את הפחית, והחל מקמט אותה בידיו "נו?" הביט על יוני "אם לא, אני זז" הכריז, וקם מהספסל, מכתף את תיק הגב העמוס על כתפו.

    יוני קם גם הוא בשקט, הרים את התיק, ויחד החלו לחזור.

    "נו, מה הסיפור יוני?" אריק ניסה לדובב מכיוון אחר.

    "כלום, די אריק, זה חופר!" ציין יוני והמשיך לצעוד, תוך שהוא משליח אבני חצץ לכל הצדדים.

    "טוב, אני פשוט מכיר אותך, וזה לא הבחור החזק מהצבא ששום דבר בעולם לא הזיז לו, ולו נים אחד בנשמתו, וכאן אני רואה איזה צל שמזכיר בפנים את יוני, לא מדבר ו..." הביט עליו אריק.

    "די! תן לבנאדם להיות קצת עם עצמו, אסור?" הביט יוני על אריק לראשונה, מבטו כועס-כואב-עצוב, ושב להביט ברצפה, יורה אבני חצץ לכל עבר.

    "אין לי עניין להלחיץ מידי, בסדר" אמר אריק, והחל מזמם לעצמו שירים בקול.

    הם הגיעו לשביל המרכזי, שם הרכב עמד דומם, יוני התקרב לרכב פתח את הדלת האחורית וזרק את התיק הענק מימדים לתוכו, אריק כמוהו מהדלת השניה, ויחד נכנסו למושבים הקדמיים, אריק נוהג ברוורס מהיר, יוצא מהשביל, עולה על הכביש ונוסע בנסיעה ישראלית לכיוון מקום האירוח שלהם.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: א. א, Chaya Lea, אין שמות מקוריים... ועוד 21 משתמשים24 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    Chaya Lea
    בינתיים הסיפור נראה מעניין (טוב שהקפצת כבר הספקתי קצת לשכוח ממנו) הבחירה אם להמשיך או לנסות משהו...
  • 795
    • ת
    שיתוף - לביקורת כל מיני קטעים...
  • תהילה בצלאל //
    • שלום, אשמח לעזרה. צריכה ביקורת על קטע מסוים. מבהירה מראש שלא אוכל לתת רקע, כמובן שלא המשך ישיר או עקיף.
    אם מקשה עליכם - אתם רשאים לא לקרוא וכמובן לא להגיב 😁

    מזמן הפך לו החושך לחבר קרוב, קרוב עד מחנק. כזה שמייתר את ארבעת הקירות הסוגרים עליו, כזה שמדגיש את קיום החריצים הדקים בקיר שמאחוריו, שמאפשרים לו מעט אוויר, לא יותר.
    סוהריו, כנראה, אוהבים את החושך, לכן הם מקפידים להשאיר את העששית בחוץ בהיכנסם. לחפש אותו הם אינם צריכים, תמיד הוא נצמד אל החריצים, מתרחק ככל שיכול מן המחנק ומן הזוהמה.
    בעיטה, כרגיל. "קום", מורה הסוהר התורן, מעניק לו בעיטה נוספת. דניאל מתרומם על שתי רגליו, נושף אוויר.
    "חצי שעה", מילותיו של הסוהר קבועות, כמו כל סדר יומו. "הזדרז", הוא מעביר לו את תפיליו, מניח על הקרקע קערה ונטלה מלאה מים. פונה לצאת מן התא, נוטל עמו את הדלי.
    מחצית השעה אחר כך חוזר הסוהר ובלי לומר דבר לוקח את התפילין, הקערה והנטלה. מניח דלי ריק ונקי צמוד לדלת, לצידו צלחת מתכת עקומה ובה את ארוחותיו הדלות, כד מים ויוצא.
    גם ארוחתו קבועה. מעט גבינה קשה ושני כיכרות לחם קטנים, מעופשים קלות, אמורים לספק אותו עד למחרת, עד למפגשו הבא עם הסוהר. הוא אינו ממהר לאכול, התא נקי כעת, לא לנצח יישאר כך. גם מן התאים הקרובים לא עולים ריחות. הוא יכול סוף סוף להרהר בלימוד, לנצל את ההזדמנות שפגה לה מהר מדי, מותירה לו מעט רווחה למשך שארית היום, הארוך כל כך.
    פעם, עוד בהתחלה, היה מנצל דקות אלו לתפילה, לכך שיוכל לצאת אל האור, אל האוויר הצח. רק זאת ביקש. מאוחר יותר הפכה תפילתו ונעשתה תחינה, לכך שייגמר סבלו, שייזכה לאור אחר, גדול יותר, אמיתי. אבל יום רדף יום, הרגיש כמו נצח, ובכל זאת - מאום לא השתנה. הוא נותר בכלא, חי, שואף צחנה, נושם חוסר משמעות, חווה שנאה לא נתפסת, לא הוגנת.
    הוא יכל לקרוס אל תוך אדישות חייו, הוא יכל לשקוע אל דיכאון עמוק, הוא יכל לצלול אל החושך, להתמזג איתו. אבל אלוקים בחר לו חיים. חיי אסיר אמנם, אבל חיים. כשהבין זאת, החל לנצל את הדקות בהן הוא יכול להועיל בדרכו שלו, בדרך הטובה ביותר. חלומותיו הכמוסים עמוק ניעורו לחיים, בועטים החוצה במרץ שתמיד ניחן בו, עולים על דל שפתותיו. הזמנים בהם לא יכל להתפלל או ללמוד הפכו לו לזמני פעילות משמעותיים. גופו, שנחלש כל כך, חזר לעצמו. כושרו הגופני שוב ניכר בשריריו, העוצמה, כמו הנחישות, צעקה מכל תו בפניו. הוא אסיר, אבל הדבר לא יימשך לנצח. יום אחד הוא יצא מכלאו. לכשזה יקרה, הוא יעשה זאת ברגליו ובגוו זקוף, בוטח.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ללי99, מיהי, שיבת ציון ועוד 10 משתמשים13 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    זה היה נשמע לי קצת מוזר שם, אבל אם זה בתור תוספת ולא בדיוק תשובה לשאלה שלו - אז זה בסדר..
  • 501
    • ס
    שיתוף - לביקורת לא אענה לך, אשתוק.
  • ספרי מוסר //
    • לא עונה לך על השאלה
    ששאלת.
    לא אכתוב ואסביר
    מי אני שבוכה
    מי אני ששוחה בתוך גרגרי
    חול ועפר.
    אינני ליבי,
    אני לא הילדה
    שפעם שיחקה ברגשות.
    ולא אוכל להעיד.
    להראות
    מה קרה איתי אמש,
    ותשאל. שוב ושוב
    ואשתוק.
    כי
    לא אספר
    על החילוק שאוכל
    ודובק בנפשי.
    ומוצץ. ומוצץ לי
    את הדם.
    הקרעים שמושכים לשני
    הצדדים.
    ונשארתי לבד. כאן.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ❤️אילולה❤️, תמיד בעליה, %תמר% ועוד 15 משתמשים18 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    תודה יקרה.
  • 578
    • ח
    שיתוף - לביקורת קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    (הקדמה: הדברים שנכתבו, אסור להם להיאמר, בכל מקום אחר בו הייתי מעלה את הדברים היה נוצר טרפת של כעסים, קשה לומר את האמת ועוד יותר קשה לאמת להיאמר, אבל בפורום הזה, אפשר לדבר באופן גלוי וכנה, וראויים הדברים להיאמר).

    יש מקום מתחת לאדמה, שם אין חוקים, שם מתגברת האלימות והאכזריות.

    יש מקום שם נמצאים שבויים שלנו.

    כל העולם יודע שיש את המקום הזה, כל העולם מודע לכך שהפשע נמשך, וכל העולם לא עושה מספיק כדי לעצור את הדבר האיום והנורא הזה.

    יש צדקנים שטוענים טענה שאומרת, צריך להבדיל בין חפים מפשע לבין הפושעים.

    בשם הטענה הזאת, שהשם שלה הוא "הומניטריות" בעברית – "אנושיות", מאפשרים לפשע להימשך.

    מה לא נכון בטענה הזאת?

    א. מי ששותף לפשע בכל דרך שהיא איננו חף מפשע, מסתבר שהעם הפלסטינאי ככלל איננו חף מפשע, האנשים מגיל 20 ואפילו פחות ועד גיל שישים, תומכים במודע בחטיפה, בפעילות טרור ובמעשי טרור, אנשים אלו הם בעלי משפחות, המשפחה אף היא תומכת במעשי הזוועות ואף שותפה להם, כפי שאפשר לראות מנהרות שיוצאות מבתים, הסתרת אמל"ח בבתים, ואפילו הסתרת חטופים בבתים.

    ב. כרגע חמאס שולט ברצועה, והעם תומך בו.

    ג. השליטה של חמאס היא בצורה תוקפנית ופוגענית, כך שגם אם יש מתנגדים לחמאס שיתכן שהם אכן חפים מפשע, לכן כאשר לא ממוטטים את שלטון החמאס בפועל תומכים בפשיעה.

    השימוש בטענה של הומניטריות שומטת את היכולת לפתור את הבעיה, ברגע שהמצב איננו בלתי נסבל, אין דרך לעצור את החמאס מפשעיו.

    המחיר שהעם הפלסטינאי משלם הוא לא רק תוצאה של הפשעים שהם ביצעו, הוא גם נועד כדי לעצור את המשך הפשע.

    אבל אם אתה לא עוצר בכל דרך שהיא את המשך הפשע הרי שאתה אחראי במידה על מה שמתרחש.

    כל עוד בתוך העם הפלסטינאי ישנו המקום הזה, שנבנה באמצעים מרובים, בכוח משותף רב, ובכספים רבים.

    כל עוד כל העולם יודע מכך, ושותק.

    עדיין לא עצרנו את הפשע והאכזריות.

    חטפנו כמעט שנה בשבי, ואף אחד לא הצליח לעצור את הפשע הזה.

    לא בגלל שלא ניסו, אלא בגלל שהתערבות של דעות שקריות ותמיכה בחמאס היא זאת שמובילה לתוצאה של חוסר האונים הנוראי הזה.

    אם העולם לא מונע בכל מאמץ שהוא, פגיעה אכזרית בשבויים, בשם תירוצי הומניטריות, הרי שהעולם רחוק מאוד מהומניטריות.

    אם העולם מאפשר פעילות של טרור בכל מקום שהוא על פני האדמה, הרי שהעולם שותק.

    עולם שנמצא באלפיים עשרים וארבע, בשיא של המודרניות יכולות התקשורת והטכניקות המדעיות, עולם כזה ששותק זהו פשע.

    היה מן הראוי שכל מדינה מעולם תשלח נציגים צבאיים כדי לשים מצור על עזה, כדי לחלץ את השבויים, היה מן הראוי שהשיח לא ייעצר במחוות הומניטריות שמרחיקות את עצירת הזוועה.

    במקום לדבר על הדאגה לעם הפלסטינאי, מצור ראוי היה מסייע גם לחפים מפשע בגדה.

    במקום ליצור מצב בלתי נסבל ועינוי מתמשך לכל האוכלוסייה בעזה, יש צורך לנקוט בצעדים קשים.

    כשהעולם מדבר על הצורך בסיוע לעם הפלסטינאי, אתם אומרים במילים אחרות, אנחנו מאפשרים לעולם הפשע והאכזריות להמשיך.

    מאוד קל להוציא את הדברים מהקשרם ולטעון על פגיעה בהומניטריות, כמו שמאוד קל להתחפר במצב הקיים ולהאשים בו את חמאס.

    ויש אפילו פתרון קל יותר להאשים את ישראל ישירות בפשעי החמאס.

    אבל רק כאשר נעצור את הפשע האכזרי, לחלוטין, נוכל לבוא ולומר לא שתקנו.

    רק כאשר נביא את המצב ברצועה לקצה, נוכל לחלץ משם את כוח הרוע.

    רק כאשר נוכל להודות בפה מלא שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר של מלחמה עד הסוף ברוע, גם במחיר של פגיעה זמנית "בחפים מפשע" נוכל לעצור את הפגיעה בחפים מפשע.

    #משרד ראש הממשלה. #משרד החוץ #דונאלד טראמפ. #עמית סגל.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ח.ד. וחלק, א.מ.ל, כתב עט ועוד 14 משתמשים17 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RU1
    חד משמעית. תודה!
  • 467
    • I
    שיתוף - לביקורת סיפור קצר לילדים (עם תמונות בסיסיות של בינה מלאכותית)
  • I.Q //

    • ב''ה​

    1.​

    דּוּדִי הָיָה יֶלֶד שָׁקֵט.​

    דּוּדִי אַהַב לְהַאֲזִין לְקוֹלוֹת שֶׁבָּאִים מֵהַטֶּבַע.​

    רוּחַ חֲרִישִׁת.​

    גֶּשֶׁם מְטַפְטֵף.​

    פִּכְפּוּךְ שֶׁל זְרִימַת מַיִם.​

    אֵלּוּ הָיוּ עֲבוּרוֹ הָרְגָעִים הַיָּפִים. בָּהֶם הוּא הָיָה מִתְרַוֵּחַ בְּפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלּוֹ. לוֹקֵחַ מִשְׂחָק בְּיָדוֹ. מְכוֹנִית קְטַנָּה, כַּדּוּר אוֹ אֲפִלּוּ עֲגָלָה שְׁבוּרָה. זוֹ שהָיְתָה שָׁם, בְּפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים, עוֹד מֵאֶחָיו הַגְּדוֹלִים. מַקְשִׁיב הָיָה דּוּדִי לַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ בְּקֶשֶׁב רַב. תוֹךְ כְּדֵי כָּךְ, הָיָה דּוּדִי מוֹסִיף לָהֶם בְּדִמְיוֹנוֹ קוֹלוֹת נוֹסָפִים.​

    וּבְעִקָּר - הָיָה רוֹאֶה בְּדִמְיוֹנוֹ לִצְלִילֵי הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ, סִפּוּר שֶׁל אֵרוּעִים שֶׁקּוֹרִים. כָּזֶה הָיָה דּוּדִי.​

    1725735270511.png


    2​



    יוֹם אֶחָד אַבָּא דִּבֵּר אִתּוֹ עַל הַנּוֹשֵׂא שֶׁל אוֹר.

    מַהוּ אוֹר? וְהַאִם יֵשׁ רַק אוֹר פִיזִי כְּמוֹ אוֹרָה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ אוֹר הַמְּנוֹרָה בִּלְבַד, אוֹ יֵשׁ גַּם אוֹר בַּמּוּבָן הָרוּחָנִי. אוֹר שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ.

    לְמָשָׁל, אָמַר אַבָּא, כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה טוֹב. עוֹזֵר לְחָבֵר אוֹ מְוַתֵּר לְמִישֶׁהוּ שֶׁמַּמָּשׁ הִרְגִּיז אוֹתְךָ, אַתָּה מְיַצֵּר אוֹר סְבִיבְךָ.

    דּוֹדִי חָשַׁב. אֲבָל לֹא מַמָּשׁ הֵבִין. מָה זֶה הָאוֹר הַזֶּה שֶׁעָלָיו אַבָּא מְדַבֵּר? אֵיךְ אֲנִי מַדְלִיק אוֹתוֹ וּמָתַי הוּא כָּבֶה?

    דּוּדִי שָׁב לְפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלּוֹ לְהַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת שֶׁלּוֹ וְלַחְשֹׁב. אוּלַי, אָמַר לְעַצְמוֹ דּוּדִי, בַּסּוֹף אָבִין מָה שֶׁאַבָּא מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר לִי, אוּלַי.
    1725735468719.png

    3.​

    זֶה קָרָה בַּהַפְסָקָה בְּבֵית-הַסֵּפֶר. כָּל הַכִּתָּה הִתְפַּצְּלָה לִשְׁתֵּי קְבוּצוֹת. כָּל קְבוּצָה הִתְבַּצְּרָה בְּעֶמְדָּתָהּ. וְכָל אַחַת טָעֲנָה בְּלַהַט שֶׁהַצֶּדֶק עִמָּהּ. בֵּית הַסֵּפֶר סַעַר. דּוּדִי לֹא יָדַע מַרְגּוֹעַ לְעַצְמוֹ. לֹא נָעִים כָּאן אָמַר לְעַצְמוֹ. מַמָּשׁ חָשׁוּךְ כָּאן, חָשַׁב.​

    הֵיי.. חָשׁוּךְ..? אָמַר שׁוּב לְעַצְמוֹ, וְכִמְעַט צָעַק בְּקוֹל.. הָא.. אֲנִי מַתְחִיל לְהָבִין מָה שֶׁאַבָּא מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר לִי עַל חֹשֶׁךְ וָאוֹר. חֹשֶׁךְ וְאוֹר כָּאֵלּוּ שֶׁאֵינָם קְשׁוּרִים לִתְאוּרָה פִיזִית.​


    1725735554716.png

    4.​

    כְּשֶׁדּוּדִי שָׁב לְבֵיתוֹ. הוּא קָבַע עִם אַבָּא שִׂיחָה. "אַבָּא אֲנִי חַיָּב לְשׂוֹחֵחַ אִתְּךָ".​

    הֵם הִתְיַשְּׁבוּ לְשִׂיחָה. דּוּדִי הִסְבִּיר. "זוֹכֵר שֶׁהִסְבַּרְתָּ לִי עַל אוֹר שֶׁהוּא אַחֵר. אוֹר כָּזֶה שֶׁאֵינֶנּוּ נִרְאֶה בְּעֵינַיִם?"

    ''כֵּן, אָמַר אַבָּא, אֲנִי זוֹכֵר"

    ''כְּשֶׁהִסְבַּרְתָּ לִי לֹא מַמָּשׁ הֵבַנְתִּי. אֵיזֶה אוֹר יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינֶנּוּ מֵאִיר ממש אֶת הַסְּבִיבָה?, כָּעֵת נִרְאֶה לִי שֶׁהֵבַנְתִּי, לְפָחוֹת מְעַט.

    הֵבַנְתִּי שֶׁאוֹר זֶה לֹא רַק תְּאוּרַת רְחוֹב, שֶׁמֶשׁ אוֹ פָּנָס, אֶלָּא זֶהוּ גַּם רַעְיוֹן לְמַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא נָכוֹן ואֲמִתִּי, כִּי שֶׁהַחַיִּים מִתְנַהֲלִים נָכוֹן כֻּלָּם יוֹדְעִים לְאָן לָלֶכֶת, ואִישׁ אֵינוֹ דּוֹרֵךְ עַל חֲבֵרוֹ. הָעוֹלָם נַעֲשֶׂה עוֹלָם טוֹב יוֹתֵר, נַעֲשֶׂה עוֹלָם מֵאִיר יוֹתֵר. בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּאוֹר פִיזִי שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מֵאִיר, הַכֹּל נִרְאֶה וּבָרוּר.

    אַבָּא אָמַר "נָכוֹן, הַנּוֹשֵׂא שֶׁל הָאוֹר הִתְחִיל לִהְיוֹת לְךָ מוּבָן ו..מֵאִיר..." אַבָּא חִיֵּךְ וְגַם דּוּדִי.
    1725735642080.png

    5.

    יוֹם אֶחָד שָׁמַע דּוּדִי עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים לֹא טוֹבִים שֶׁקּוֹרִים בָּעוֹלָם. הוּא הָיָה עָצוּב. אַבָּא מִיָּד הִבְחִין בָּזֶה. מַשֶּׁהוּ בְּפָנֶיךָ חָשׁוּךְ, טָעַן אַבָּא.

    דּוּדִי חִיֵּךְ. "שׁוּב אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל אוֹר וְחֹשֶׁךְ"? אָמַר דּוּדִי לְאַבָּא, "אֲבָל בֶּאֱמֶת עָצוּב לִי" אָמַר. כִּי מָה זֶה נוֹתֵן שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהִתְנַהֵג טוֹב, וְגַם חֲבֵרַי מְנַסִּים.

    נַנִּיחַ שֶׁאֶצְלֵנוּ מוּאָר. אֲבָל הָעוֹלָם חָשׁוּךְ, חָשׁוּךְ מְאוֹד.

    6.
    יוֹם אֶחָד אַבָּא לָקַח אֶת דּוּדִי לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ בָּעִיר. הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה וְהֵם הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת. לְפֶתַע נִדְלְקוּ אוֹרוֹת בְּבָתֵּי הָעִיר.

    בְּזֶה אַחַר זֶה הֵחֵלָּה הָעִיר לִהְיוֹת מוּאֶרֶת בַּחֲשֵׁכָה. "רְאֵה" אָמַר אַבָּא לְדוּדִי "עוֹד בַּיִת מֵאִיר וְעוֹד בַּיִת, וְהָעִיר נַעֲשֵׂית כֻּלָּה מְאִירָה. גַּם הָעוֹלָם בְּדִיּוּק אוֹתוֹ הַדָּבָר. עוֹד מַעֲשֶׂה טוֹב, בּוֹדֵד, וְעוֹד אֶחָד, בּוֹדֵד. אַט אַט יֵעָשֶׂה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מוּאָר".

    "לְמָשָׁל יֶלֶד בְּאוֹסְטְרַלְיָה שֶׁעוֹשֶׂה כָּעֵת מַעֲשֶׂה טוֹב מַדְלִיק שָׁם אֶת הָאוֹר. וְאַתָּה כָּאן, בְּיִשְׂרָאֵל, מַדְלִיק מִצִּדְּךָ אֶת הָאוֹר".

    אַבָּא וְדוּדִי הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת זֶה לְצַד זֶה. הָלְכוּ וְשָׁתְקוּ.

    דוּדִי הֶאֱזִין לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה. צְרָצַר צִרְצֵר מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי מוּבָן, ופָּנָסֵי הָרְחוֹב נִסּוּ לוֹמַר מַשֶּׁהוּ. דּוּדִי דִּמְיֵן עוֹלָם מֻפְלָא, שֶׁבָּא לְפֶתַע וְתוֹפֵס אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הֶחָשׁוּךְ שֶׁהוּא מַכִּיר.

    מַשֶּׁהוּ נִצְנֵץ בְּפָנָיו שֶׁל דּוֹדִי. וּלְפֶתַע גַּם בְּפָנָיו שֶׁל אַבָּא.
    1725735797754.png
    1725735270511.png
    1725735468719.png
    1725735554716.png
    1725735642080.png
    ועוד 2 נוספים
    • תודה
    Reactions: R.E.Y, מצלמה חדשה, מוז'יניקית ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה