הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
במוח שלי יש מגירות מגירות.
בכל מגירה עומדים בצורה מסודרת אנשים. במגירת ‘דורשי הצדק על חשבון אחרים’ נמצאים משה מועד הבית, עטרה, השכנה של ההורים שלי ושפרה אחותי. במגירת ‘צריכים לחזור בתשובה ועדיף כמה שיותר מהר’ עומדים מנחם המוכר בקיוסק, עמית - הבחורה שעובדת אצל משפחת בן ישי, והבן של מושקוביץ’, שהשם ירחם עליו ועל הלב של אמא שלו, עומד יפה עם המדים הירוקים שלו. במגירת ‘הרכלנים’ ניצבים כמה אנשים, בעיקר שכנות. לא משנה בדיוק מי.
האמת, שאת ההגדרה למוח שלי צעקה עלי עטרה, השכנה של ההורים שלי. “את!” ככה היא צווחה עלי בחדר מדרגות, לא מתחשבת ברגשות שלי. “כולם מקוטלגים אצלך בראש. כל אחד עם המק”ט שלו. כל אחד במגירה שלו! שחררי מזה! אנשים הם לא מוצרים!”
המוח שלי אוטומטית סיווג אותה במגירה המתאימה.
אחר כך, מכיון שאני בן אדם אמיתי, אולצתי להודות שהיא צודקת.
רק עם יהודית הסתבכתי.
את יהודית פגשתי בגינה, ביום שני חם ולח של סוף הקיץ. אישה צעירה. אמא לשלושה ילדים שהיא מגדלת לבד.
“איפה אבא שלכם?” שאל הילד שלי את הילד שלה. סקרתי אותו. ילד בן חמש בערך. חום עיניים. בהיר שיער.
“אבא שלנו לא גר פה”, השיב הילד ההוא ברהיטות. “הוא גר במקום אחר ואנחנו מבקרים אותו לפעמים”.
“למה?” שאל הבן שלי. רשמתי לעצמי בדחיפות ללמדו הלכות נימוס. בינתיים קראתי לילדים: “מאיר! דניאל! בת שבע! אנחנו עולים!”.
“כי ככה השם רוצה”, השיב בהיר השיער. בת שבע רצה אלי, צווחת: “בקושי היינו בגינה וזה לא פיר!”
לכנסתי מבט אל יהודית. “הם סך הכל ילדים”, היא חייכה.
“אנחנו באמת צריכים לעלות”, מלמלתי. משכתי את הילדים שלי. כל הדרך הם התלוננו למה עולים הביתה מהר וזה לא פיר בכלל, אמא.
למחרת כשירדנו לגינה ראיתי את בת שבע מסתודדת עם ילדה בהירת שיער. “היא תהיה בכיתה שלי בשנה הבאה”, אמרה לי בת שבע. “היא ילדה כזאתי חמודה, אמא. הם עברו לפה מירושלים והם משפחה כזאתי צדיקה. את מסכימה לי ללכת אליהם, אמא?”.
שתקתי.
“אני לא מכירה אותם מספיק”, אמרתי לבסוף.
משפחות חד הוריות קוטלגו ישירות במוחי, במקום שלהם.
ביום רביעי לא היה לי פנאי להתעסק במחשבות. "דניאל!" קראתי לעבר הילד שלי, שעמד יחד עם ילד נוסף, בהיר שיער, על הגג של התחנה.
"רד משם! זה מסוכן!"
דניאל לא נראה כמו אחד ששמע אותי.
"דניאל!" צעקתי שוב. "אם אתה לא יורד עכשיו אני מספרת לאבא!" דניאל הביט בי והעביר מבט לילד בהיר השיער.
השתתקתי.
הילד בהיר השיער. איך יכולתי להיות כל כך חסרת רגישות?
הילד ההוא, כמו לא הבין את המבט שנתנו בו, חייך חיוך קטן.
פתאום יהודית נעמדה לידי. "אברימי, רד!",
בהיר השיער הוריד מבט. "אבל אמא, למה? זה לא מסוכן".
"כי כך אמא שלך אמרה", השיבה אמו. קולה היה עדין ותקיף בו זמנית ולא נדרש לילד שלה יותר מכך כדי לרדת.
דניאל ירד מיד אחריו.
רציתי להימלט כמו אתמול. במקום זאת מצאתי מקום לצד יהודית בספסל. הייתי חייבת להכיר אותה יותר.
דיברנו.
המגירה שלי, של ‘אלו שלא יודעים להתמודד’ דחתה את יהודית ומשפחתה. “הם לא קשורים אלי”, הודיעה לי. “תכניסי אותם למגירת ‘החזקים’”.
זו הייתה מחשבה מפתיעה כל כך, שלרגע משהו זז בי. מרעיד אותי.
מחשבה קטנה בצבצה בי, ואולי היה זה בכלל הלב שלי שהתנגד: אולי אולי, הגיע הזמן לפתוח את המגירות כולן?
בכל מגירה עומדים בצורה מסודרת אנשים. במגירת ‘דורשי הצדק על חשבון אחרים’ נמצאים משה מועד הבית, עטרה, השכנה של ההורים שלי ושפרה אחותי. במגירת ‘צריכים לחזור בתשובה ועדיף כמה שיותר מהר’ עומדים מנחם המוכר בקיוסק, עמית - הבחורה שעובדת אצל משפחת בן ישי, והבן של מושקוביץ’, שהשם ירחם עליו ועל הלב של אמא שלו, עומד יפה עם המדים הירוקים שלו. במגירת ‘הרכלנים’ ניצבים כמה אנשים, בעיקר שכנות. לא משנה בדיוק מי.
האמת, שאת ההגדרה למוח שלי צעקה עלי עטרה, השכנה של ההורים שלי. “את!” ככה היא צווחה עלי בחדר מדרגות, לא מתחשבת ברגשות שלי. “כולם מקוטלגים אצלך בראש. כל אחד עם המק”ט שלו. כל אחד במגירה שלו! שחררי מזה! אנשים הם לא מוצרים!”
המוח שלי אוטומטית סיווג אותה במגירה המתאימה.
אחר כך, מכיון שאני בן אדם אמיתי, אולצתי להודות שהיא צודקת.
רק עם יהודית הסתבכתי.
את יהודית פגשתי בגינה, ביום שני חם ולח של סוף הקיץ. אישה צעירה. אמא לשלושה ילדים שהיא מגדלת לבד.
“איפה אבא שלכם?” שאל הילד שלי את הילד שלה. סקרתי אותו. ילד בן חמש בערך. חום עיניים. בהיר שיער.
“אבא שלנו לא גר פה”, השיב הילד ההוא ברהיטות. “הוא גר במקום אחר ואנחנו מבקרים אותו לפעמים”.
“למה?” שאל הבן שלי. רשמתי לעצמי בדחיפות ללמדו הלכות נימוס. בינתיים קראתי לילדים: “מאיר! דניאל! בת שבע! אנחנו עולים!”.
“כי ככה השם רוצה”, השיב בהיר השיער. בת שבע רצה אלי, צווחת: “בקושי היינו בגינה וזה לא פיר!”
לכנסתי מבט אל יהודית. “הם סך הכל ילדים”, היא חייכה.
“אנחנו באמת צריכים לעלות”, מלמלתי. משכתי את הילדים שלי. כל הדרך הם התלוננו למה עולים הביתה מהר וזה לא פיר בכלל, אמא.
למחרת כשירדנו לגינה ראיתי את בת שבע מסתודדת עם ילדה בהירת שיער. “היא תהיה בכיתה שלי בשנה הבאה”, אמרה לי בת שבע. “היא ילדה כזאתי חמודה, אמא. הם עברו לפה מירושלים והם משפחה כזאתי צדיקה. את מסכימה לי ללכת אליהם, אמא?”.
שתקתי.
“אני לא מכירה אותם מספיק”, אמרתי לבסוף.
משפחות חד הוריות קוטלגו ישירות במוחי, במקום שלהם.
ביום רביעי לא היה לי פנאי להתעסק במחשבות. "דניאל!" קראתי לעבר הילד שלי, שעמד יחד עם ילד נוסף, בהיר שיער, על הגג של התחנה.
"רד משם! זה מסוכן!"
דניאל לא נראה כמו אחד ששמע אותי.
"דניאל!" צעקתי שוב. "אם אתה לא יורד עכשיו אני מספרת לאבא!" דניאל הביט בי והעביר מבט לילד בהיר השיער.
השתתקתי.
הילד בהיר השיער. איך יכולתי להיות כל כך חסרת רגישות?
הילד ההוא, כמו לא הבין את המבט שנתנו בו, חייך חיוך קטן.
פתאום יהודית נעמדה לידי. "אברימי, רד!",
בהיר השיער הוריד מבט. "אבל אמא, למה? זה לא מסוכן".
"כי כך אמא שלך אמרה", השיבה אמו. קולה היה עדין ותקיף בו זמנית ולא נדרש לילד שלה יותר מכך כדי לרדת.
דניאל ירד מיד אחריו.
רציתי להימלט כמו אתמול. במקום זאת מצאתי מקום לצד יהודית בספסל. הייתי חייבת להכיר אותה יותר.
דיברנו.
המגירה שלי, של ‘אלו שלא יודעים להתמודד’ דחתה את יהודית ומשפחתה. “הם לא קשורים אלי”, הודיעה לי. “תכניסי אותם למגירת ‘החזקים’”.
זו הייתה מחשבה מפתיעה כל כך, שלרגע משהו זז בי. מרעיד אותי.
מחשבה קטנה בצבצה בי, ואולי היה זה בכלל הלב שלי שהתנגד: אולי אולי, הגיע הזמן לפתוח את המגירות כולן?
)
