קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 766
    • %
    שיתוף - לביקורת בלי פעמון, זהב.
  • %תמר% //
    • היא הייתה סתם, כבשה בעדר הכבשים של פטר.

    היא הייתה כבשה טובה.

    אכלה הרבה עשב, עשב ירוק.

    גדלה הרבה צמר, צמר לבן.

    הייתה סתם כבשה, פשוטה.

    בבוקר קמה השכם, הביטה בפטר החסון, עם
    העיניים הטובות.

    פעתה, רצתה שהיום יביט בה.

    אבל לא, כמו בכל יום, פטר ניגש לכבשה
    הגדולה. הזאת עם מלא צמר, מסולסל, יפה,
    מסודר כיאות.

    פטר הניח על הצוואר של המשכוכית
    פעמון גדול,
    מוזהב,
    מרעיש.

    היא הביטה בה ב"משכוכית" בקנאה, בהערצה.

    רצתה להיות כמוה מושכת, משכוכית.

    פטר אהב משכוכיות.

    הם היו ממושמעות,טובות.

    כולם הלכו אחריהם, הקשיבו לצליל פעמון.

    פטר ידע טוב מאד אחרי מי ילכו כולם.

    תמיד בחר לעצמו את המשכוכית
    הממושמעת, הטובה.

    זאת שלא תברח למקומות מסוכנים, שלא
    תוביל לעשב לא טוב.

    זאת שתלך כשיאמר לה, שתעצור כשירצה.

    זאת שאף פעם לא תרצה לברוח לרגע
    למקום מענין, רחוק.

    הפעמון צלצל לה באוזן.

    היא יצאה משער הדיר,
    הלכה לה אחרי הצליל, אחרי המשכוכית.

    נעצרה כשההיא עצרה,
    צעדה כשההיא צעדה,
    אכלה כשההיא אכלה,
    פעתה כשההיא פעתה,
    נמשכה בכל תנועה.

    היא גם רצתה להיות משכוכית,
    והיא לא הייתה.

    היא גם רצתה להוביל, והיא לא.

    היא הייתה סתם כבשה פשוטה, אחת מתוך
    עדר, לא מובילה, לא מושכת.

    הייתה אחת שקמה בבוקר כדי לאכול עשב,
    לשתות מים ולומר בקול בההה.

    יום אחד רצתה באמת להיות טובה, מושכת.

    לא ידעה איך.

    תמיד שרצתה עשתה.
    תמיד שעניין התענינה.
    תמיד לא חשבה.

    תמיד הייתה היא,
    סתם פשוטה.

    לא יודעת להיות משכוכית,
    מובילה כזאת.

    היא כן עושה טוב,
    יש בה
    ואבא תמיד אמר לה
    "את לא סתם את בת שלי,
    את לא סתם את כבשה."

    ידעה, היא טובה.
    יש בה לב ורצון.
    יש בה המון.

    אבל כל בוקר,
    כשהמשכוכית קבלה על צווארה זהב ומצלצל,
    כולם הלכו אחרי צליליה.

    היא רצתה גם, דמיינה איך זה ירגיש.

    היא תהיה ראשונה, לפני כולם.

    היא תהיה קרובה לפטר הטוב.

    היא כל כך רוצה שיביטו, שיעריכו,
    שלא יראו אותה סתם כבשה.

    היא אפילו חושבת שהרצון הזה להיות משכוכית,
    גורם לה להיות טובה יותר.

    הנה פתאום היא חושבת
    על מעשים,
    על כוונות,
    על הליכה שלה למקומות לא טובים.

    הרי איך היא רוצה להיות משכוכית, להוביל,
    אם היא עושה שטויות?

    היא לא יכולה שכולם ילכו איתה למקומות
    האלו.

    זה גורלי מידי ולא אחראי, לא משכוכי.

    משכוכית זה טוב, לא רע. היא בטוחה בזה.

    פטר כל כך נזהר בבחירה שלו.

    טוב שהוא לא בחר בה עד עכשיו, היא הייתה
    מובילה עדר שלם ליד כביש סואן ומסוכן...
    איזה נס...

    אבל עכשיו היא חושבת שהיא כבר לא תלך
    קרוב לכביש, היא לא תתרחק מהעשב הטוב,
    מהעדר.

    הרי היא רוצה להיות משכוכית. לא?

    וחוץ מזה,
    היא חושבת להתייעץ עם המשכוכית.

    זה יהיה קשה להגיע אליה כי היא הולכת ראשונה
    וכולם נדחפות, רוצות להיות קרובות,
    להראות בפני פטר.

    אבל היא תנסה להתקרב ואולי תצליח לדבר איתה,
    עם המשכוכית.

    ואולי, רק אולי, ההיא תגלה לה סודות מקצוע,
    איך הולכים ישר וטוב.

    היא חושבת שהמשכוכית תדע לענות לה.
    היא בטוח חכמה כזאת, כמו שהיא נראית.

    היא מקווה שהיא לא תרגיש קטנה מידי ליד
    המשכוכית הזו.

    זה יהיה לא נעים בכלל.

    למרות שהיא יודעת, היא לא סתם,
    היא כבשה.

    ואמא כל כך אוהבת אותה ואבא יודע כמה היא טובה.

    אבל היא מפחדת שפתאום תגלה כמה קטנה שהיא.

    בבוקר היא קמה השכם.

    מרב התרגשות לא נשמה כמעט.

    סידרה ת'צמר יפה, רצתה להראות טוב
    שלא יהיה בושות.

    הלב שלה דפק מהר, פטר נכנס לדיר,
    הניח פעמון מצלצל.

    היא הלכה מהר אחרי משכוכית,
    נמשכה בצליל ופעמון.

    קצת דחפה, נזהרת לא הכאיב.

    היא רק רוצה לעשות טוב, לשמוע מילים.

    התקרבה למשכוכית, אמרה שלום.

    המשכוכית הביטה בה בחיוך,
    מלא שינים בוהקות קרנו לעברה.

    החזירה חיוך עדין מבויש.

    פעמון סנוור לה עיניים ולב.

    המילים קצת נתקעו לה,
    היא אפילו גמגמה פה ושם.

    אבל המשכוכית הקשיבה והיה לה הרבה
    מה לומר.

    היא ספרה למשכוכית כמה היא מעריכה ורוצה
    כמוה להיות טובה, להיות נבחרת.

    והלוואי שפטר יניח על ראשה זהב מצלצל,
    כתר מנהיגות.

    היא גם שאלה איך הולכים ישר וטוב ומהו הסוד.

    איך לא מביטים לצדדים, איך לא בורחים,
    לפעמים.

    איך זה כזה פשוט למשכוכיות להיות טובות,
    ישרות, מלאות צמר נקי, צמר שלא נגע
    בגדרות תיל, שלא הלך למים עכורים.

    צמר לבן,
    בוהק,
    איך
    ?

    ככל שהיא דברה מהר יותר והרבה, החיוך על
    פניה של המשכוכית התרחב יותר ויותר.

    היא הרגישה קצת טיפשה. למה המילים שלה
    מצחיקות את המשכוכית?

    דמעה חצופה כמעט ברחה מהעין.

    המשכוכית צחקקה מעט, ספרה לה על חיים בצל פעמון.

    על רצון להיות משוחררת בלי יכולת.

    על כמה קשים הימים שפעמון מכביד כבר על צוואר.

    וכמה שווה הוא הזהב הזה ששומר עליה, מחייב.

    כמה היה קשה להשיג פעמון וצליל.

    כמה עבדה על זה.

    כמה קשה להחזיק חזק בשרשרת הזהב, לא להרפות, לא לברוח, לרגע.

    המשכוכית בקשה ממנה לעבוד, לעמול,
    "זה קשה"
    הזהירה.
    "אבל שווה"
    לחשה.

    היא התבלבלה ממש.

    חייכה חיוך מבויש.

    אמרה תודה.

    הלכה לצד.

    פתאום לא הייתה רעבה.
    אפילו שבוקר והדשא ירוק מתמיד.

    היא רק חשבה הרבה. הביטה בה,
    במשכוכית.

    ראתה גם כבשה, לא רק מושכת.

    ראתה רצונות, לא רק פעמון.

    ידעה שעבודה ועמל יביאו אותה לתפקיד.

    ידעה שרצון וכמיהה הם רק תחילת דרך,
    דרך ארוכה.

    היא בטוחה שיהיה לה קשה.
    אבל איך המשכוכית אמרה, יהיה גם שווה.

    כולם כבר גמרו לאכול.
    פעמון צלצל.
    הלכה אחריו לדיר.

    פטר ניגש אליה.

    הופתעה, פעתה בשקט, הביטה בו.

    רצתה ללחוש, הבנתי סוף סוף,

    אולי אהיה טובה אולי לא, אולי תביט בי אולי לא.

    יהיה קשה, בטוח.

    אבל שווה להיות טובה גם בלי פעמון וצליל.

    היא לא אמרה לו בסוף.

    רק פעתה שוב, בשקט.

    והוא כמו תמיד
    טוב,
    ליטף צמר.

    הביט בה בעיניים טובות, רחומות.

    לקח חליל ביד.
    ניגן.
    שיר.
    "עלה למעלה עלה"
    צווה עליה
    לגדול.

    הביטה בו,
    חשה תחושה חדשה,
    לא מוכרת,
    מעודדת.

    כי כוח אז לך,
    יש בה כבר כנפי רוח.
    בלי פעמון.
    וזהב.
    אשמח להערות פיסוק וכו'...
    פעם ראשונה שאני מפסקת נא להתחשב...
    משכוכית-
    כנוי לתיש לאיל או לכבשה ההולכים בראש העדר ומושכים אותו אחריהם על ידי צליל הפעמון שעל צווארם.
    "הַמּוֹכֵר עֵדֶר לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַשְׁכּוּכִית – קָנָה (אֶת כָּל הָעֵדֶר)"
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הכל כבר תפוס, good life, ONE GIRL ועוד 16 משתמשים19 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אביגלוש
    וואו! אהבתי ממש כתיבה כ"כ יפה!
  • 2 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת איך הגעתי לכאן?
  • הווה פשוט //
    • תחנת רכבת
    איזה מקום נפלא זה היה פעם.
    הפגישות המרגשות על הרציף, הפרידות קורעות הלב, צפירה, עשן, נפנוף יד מהחלון, משרוקית הכרטיסן, שקשוק גלגלי המתכת, כלב רודף אחרי הקרונות, גברים מסתוריים בצווארון מורם, נשים מגונדרות ממהרות עם מזוודות עץ, ספסל ועליו איש שמן עם קסקט ועיתון, ילדה שנשכחה.
    רגע, אני מקדים את המאוחר...

    הייתי אתמול בערב בירושלים, בתחנת הרכבת הקלה ברחוב יפו.
    זה תחנת רכבת זה?!

    פחחחח

    מתכת צבועה באפור, מסך מגע להטענת הרב-קו, ואיומים בשלש שפות פן תשכח לתקף, בחור עם קעקועים מתכתב בסמרטפון, זוג תיירים מבוגרים מתווכחים באנגלית בכעס, וילדה שנשכחה, הו כן.
    ילדה קטנה קטנה שכמו צנחה מעולם אחר, עם צמות וסרפן, ופרצוף תמים וממולח גם יחד.

    "איפה אמא שלך? אבא שלך?"

    "בעבודה" היא עונה בקול דקיק, ובטרם אני ממשיך לחקור היא שואלת אותי "ואיפה אמא שלך?"

    "בבני ברק, ואיך את הגעת לכאן? עם מי את?"

    "הגעתי ברכבת, ואיך אתה?"

    "אני אממ"...

    "לא משנה" היא אומרת לי ומחייכת.

    ופתאום הבחור המקועקע קם נותן יד לילדה ושניהם צועדים אל אופנוע ענק השעון לגדר לא רחוק. צמד מוזר ביותר.
    אחרי דקה הם כבר מתרחקים בשאון מנוע, והילדה עם הקסדה סבה לאחור ומנופפת לי.
    ואני עומד ותוהה, עיניי למרחקים.

    ואז נשמע צלצול מתכתי והרכבת מחליקה לתחנה כמו נחש
    מאה דלתות נפתחות בלי רחש
    מאה אנשים נפלטים החוצה
    מאה אנשים נבלעים פנימה
    אבל אני ניצב כגולם ורואה במעורפל רק שתי צמות שובבות ופה קטנטן ששואל אותי איך הגעתי לכאן.

    איך באמת הגעתי לכאן?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שיבת ציון, אלישבע סלומון - Epic, מימי. ועוד 36 משתמשים39 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    אה נכון. גם אני מנוי עליה. אולי נציג אותה כאן, ברשותו.
  • 405
    • %
    שיתוף - לביקורת תראו אותי אחרת?
  • %תמר% //
    • ורציתי להיות
    דף
    חלק

    חשבתי להסתיר
    לב
    מצולק

    ידעתי
    חלק
    זה יפה
    מרשים

    מחקתי
    משפחה
    בית
    שורשים

    הסתרתי

    והדף כבר
    חלק
    אין בו כתמים

    והלב עוד
    נסדק
    נתמלא בתלמים

    את
    הגעת
    חשפת
    את חייך

    בלי לפחד
    מרחת
    שחור
    על פנייך

    ראיתי אותך
    חשוכה
    מוכתמת

    רציתי כמוך
    פתוחה
    נושמת

    לא היה בך
    פחד
    בושה

    הרגשתי לידך
    חלשה
    נמושה

    ניסיתי
    פתחתי פתח
    בלב

    מיד כיסיתי
    פחדתי
    מהכאב

    ובאת אלי
    שוב
    ישבת לצידי

    לחשת לי
    בשקט
    החזקת בידי

    אמרת
    מותר לך
    להוציא
    את חזקה

    נתת לי
    דף
    לכתוב
    מועקה

    פתחתי
    לב
    נשמתי
    כאב
    כתבתי
    סיפור
    חיים

    קילפתי
    שכבה
    הברחתי
    דמעה
    זכרתי
    אותם
    רגעים

    כבר לא
    דף
    חלק
    יש בי
    שחור
    רואים

    כבר לא
    חיוך
    נדלק
    יש בלב
    חור
    יודעים

    זה טוב
    בריא
    להיות
    משוחררת

    זה יפה
    אמיתי
    בחורה
    לתפארת

    ואולי
    יום יבוא
    תראו אותי
    אחרת?

    לא רגילה לכתוב חרוזים
    מקווה שזה בסדר....
    ניסיתי...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: לוידת מי אני, good life, אל תעזבי ידיים ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בואו נעצב את זה ביחד
    מדהים מדהים התחברתי
  • 737
    • %
    שיתוף - לביקורת ילדה של יום
  • %תמר% //
    • כתבתי את זה בלילה בשעה לא שעה. זה מוזר ומענין אשמח לביקורת...

    ילדה של יום

    שוכבת במיטה
    לא נרדמת
    סופרת
    אחד
    פיהוק
    שתיים
    פיהוק
    שלוש
    הראש מלא בצמר,
    פיהוקים.

    לא נרדמת
    מנערת שמיכה
    קמה
    הולכת למראה
    מביטה
    עיניים
    גדולות
    אדומות
    משפילה
    מבט.

    הולכת למטבח
    כוס
    ברז
    מים
    לוגמת באחת
    משתעלת
    זורקת
    כוס ריקה
    לכיור.

    חוזרת למיטה
    נשכבת
    שמיכה על הראש
    לא נרדמת
    חושבת שוב
    עלי
    מה יהיה
    לאן
    כמה
    ולמה
    תמיד
    לא יהיה לי
    לילה
    נושכת שפתיים
    מסתובבת לצד שני
    פוגשת קיר
    "היי אתה לבן אני שחור"
    הוא לא עונה לי
    לבן
    אני שחורה
    "כן אתה לא מדבר"
    לוחשת
    "אני יודעת,
    אתה גם לא מרגיש"
    מגחכת
    טיפשה
    מדברת
    לדומם
    מתיישבת
    תחושה מעקצצת בעיניים
    משפשפת
    מפהקת
    קמה בעצלתיים
    מתלבשת
    ניגשת למרפסת
    פוגשת
    אלומת אור
    ראשונה
    מחייכת
    אומרת
    "שלום לך, כל יום ניפגש אהה?"
    מגחכת שוב
    מדברת לאוויר
    נושמת עמוק
    מביטה
    באור שעולה
    אחרי לילה
    "שלום עולם"
    מדברת שוב
    "התגעגעתי אליך,
    שם במיטה היית חסר"
    לא היה שם אוויר
    במיטה
    עכשיו כן
    נושמת שוב
    אוויר
    נושפת אותו.

    יודעת
    אני
    ילדה
    של יום
    בלי לילה.

    יודעת
    אני לא
    ילדה של חושך
    אוהבת רק אור.

    יודעת
    לפעמים
    אני צבועה
    בשחור
    חושבת
    שהצבע
    עושה טוב
    ואז
    הולכת
    למרפסת
    ילדה של יום
    מנקה שחור
    מרטיבה באור
    משפשפת
    מגרדת ת'לילה.

    הגיע יום.

    הגיעה.

    ילדה של אור.

    מנפנפת.

    שלום.

    עולם.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: לוידת מי אני, מיכל!, אהרן 1 ועוד 24 משתמשים27 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    .חיה פ
    יאא שיר ממש יפה אהבתי את הקצר המהיר. סגנון שונה וחמוד
  • 1K
    • נ
    שיתוף - לביקורת זרוק את השק!!!
  • נעה613 //
    • לא מושלם, לא מושלם בכלל... אפילו סכנה לביטחון העצמי
    אבל אני באמת אשמח לעצת זקני העם.
    ...אם יהיה להם סבלנות לקרוא מההתחלה עד הסוף.

    2045\6\11

    היה שקט הערב.
    זאת בניגוד לערב שקדם לו ולערב שקדם לערב שקדם לו, בהם הממשלה חטפה עוד שלושה.
    נערים, הם היו. צעירים ממש. אין לדעת אם הם עדיין.
    "מחר הם יעברו כאן," גבריאל נכנס בלי לדפוק, כרגיל. שכן טוב. "אור, מחר הם עוברים כאן."
    "כן, כבר אמרת את זה." קשה לי עם דרמות.
    גבריאל ניגש למטבח, היישר לנקודה בה עמדתי וערבבתי את הקפה בפזירות. בעיניים שלו עמדה תקווה אדירה, לוהטת. עשרות מגדלים פורחים ריחפו בה. פחדתי לרסק אותם ארצה, פחדתי מכאבו של האיש.
    "הם לא יעברו כאן, גברי," אעשה את זה מתון. "הם לא יקחו סיכון לאבד כוח עבודה בניסיון בריחה נועז. הם יעברו רחוק מספיק בשביל למנוע אפשרות כזו, וקרוב מספיק כדי שתוכל לראות אותם."
    "אותו," רועד הקול שבע הנסיונות. "את צבי."
    צבי. צביקה, צביקי, צביקוש. הבחורצ'יק שנהג לבוא לכאן כל כמה ימים כדי להרביץ לכבשים ולשאול שבע שאלות על כל תשובה. נחטף בשביעי למרץ, אלפיים שלושים וחמש.
    אהבתי אותו. הוא אמור להיות היום בן עשרים ושתיים לפחות. "אולי גם את צבי תראה שם," לא הבטתי בפני האב. "אולי גם את צבי."

    2045\6\12

    אאאאהההההההההה!!!!!!!
    צרחת נערה קילפה את השינה מתושבי הצוק. דלתות נטרקו, שעיטות מגפיים חרשו את אדמת הסתיו. אלם רגעי ירד על ההר. על יושביו.
    ומייד לאחר מכן, רעש. רעש מטורף שלא פסק לרגע.
    בכי נשי התגלגל אל העמק שתחתינו, זעקות אב הרעידו אותו. ההמולה הכתיבה את הדופק.
    לא באמת יכולתי לישון כך.
    ויתרתי על גרב ימין, אני גם ככה שמאלי. הבית שלי יושב על קצה הצוק, לא יהיה הרבה ללכת-
    אין בכלל לאן ללכת.
    אחזתי בשוק חיי.

    שורות שורות של נערים חצו את העמק. יחפים, שקטים ומוכרים. מוכרים עד כאב. הינה השלושה שנחטפו אתמול ושלשום. הינה הקטנצ'יק מלפני חודשיים, הינה גם אחיו הגדול-
    והינה צבי.
    הפנים שלו הרוסות לחלוטין. הוא גורר בכתפיו עגלת משא, נראה כמו שיפוד שבור. הערכתי שהוא שומע את אימו הצורחת ואביו המנופף, אבל הוא לא הפגין כלפיהם שום קרבה. הביט בהם לרגע או שניים והמשיך, שקוע בסבלותיו.
    לעומתו היו כאלה שצעקו. הרימו עיניים מהעמק אל הצוק, בכו והתחננו לעזרה. הם לא היו בני המקום, אבל גם אם כן, לא היה איך לעזור להם. סביבם מפטרל טרול אכיפת שירות בדמות אדם, שכל סופר מתחיל היה מתאר כשטן מרכזי.
    זו הייתה טראומה.
    עמק בקוע בין שני צוקים, עבדי עבדים עוברים בו. אלפים מהם.
    כמעט הסתובבתי חזור, לחסוך מעצמי סיוט או שניים,
    אבל אז ראיתי אותו.
    הקטן שבהם.
    עומד על אבן בירכתי הצוק, נאחז בגבוהה יותר. כששק על גבו. לבנה אחת צנחה ממנו, נוחתת לא רחוק. מטר מתחת.
    אם הוא לא יצליח, זו תהיה דרכו האחרונה.
    'עלה,' לחשתי לו בליבי. לא היה לי שום דבר חכם או יעיל יותר לעשות.
    הוא עלה.
    מאחוריו שרק החץ הראשון. הוא מורעל, ידעתי בוודאות. אחת דינו של נמלט. אכלתי את שפתיי במתח, בהרגל שאמא תמיד גינתה. מה אני אעשה, אימוש. לא ידעתי שאצטרך אי פעם לצפות בטקס הוצאה להורג.
    הוא לא מת, ניסתה המציאות להרגיע את ההיגיון. הוא ימות, ענה לה ההיגיון בשם הציניות.
    השתקתי את שניהם. הוא ישרוד. הוא טיפס את חצי הדרך.
    חצי הדרך?!
    התרכזתי בו, בנער. בער בו משהו. זיק, ניצוץ, גחלת. קטנה אבל תמידית. הוא ידע שהוא לא מתאמץ לחינם. הוא האמין במשהו.
    אבל זה רק כי התרכזתי בו. במבט ראשון הוא נראה יותר נואש ושברירי, שליש מת.
    כששלושה רבעים מהצוק היו כבר תחתיו, הבנתי סוף סוף-
    הוא מטפס אליי.
    הוא עולה לכיווני. נעתי לקצה בזהירות, כרעתי על ברך אחת וראיתי אותו,
    מטר תחתיי.
    זה היה המטר הכי בלתי אפשרי שאפשר. חלק, אנכי לחלוטין. בלתי עביר.
    אתה מתייאש מהר מדי, אור. תלמד מהילד.
    הוא לא זז. לא היה לו לאן. נותר תלוי על בלימה, בין כוח המשיכה לבין הרצון לחיות.
    שריקה עמומה, פגיעה. החץ נתקע חצי מטר משמאל לנער. הוא החל לעזוב-
    "ילד!!!" לא האמנתי שאני מסוגל לצרוח ככה. "תעזוב את השק!" שלאקקק. ראש ברזל נוסף ננעץ בראש הצוק, "תפיל אותו למטה!!!"
    הוא שמע, ראיתי שהוא שמע. כל חירש היה שומע. אבל הוא עדיין לא זז.
    "אתה שומע???" צעקתי כמשוגע הכפר, מפר את המוניטין שלי כבחור אציל הליכות. כן, גם בתור רועה צאן. "זרוק אותו כבר!!!"
    ייתכן?! הוא פשוט לא רוצה?!?!
    לא יכול להיות שום הסבר הגיוני למצב הזה.
    הוא מביט בי עכשיו.
    אין לי כוח לצעוק לו כבר. משדר לו, זרוק כבר את העבדות שלך, ילד.
    והוא זורק.
    פאחחחח!!! עשרות לבנים מתפצפצות על צלע ההר, משילות את משקלן מרוחו של הנער. הוא מזנק עכשיו אליי בקפיצה בלתי אפשרית, בערך מתאבד-
    אבל אני תופס אותו. ביד שהוא שולח אליי.
    ועכשיו הוא לידי, כאן. עומד על ההר שכבש ומביט למטה, אל השק.
    ובוכה.
    ***
    פעם זה לא היה כך.
    פעם נערים לא נחטפו לשרת בעבדות קשה כל כך. קשה עד שהיו מתמכרים אליה. ועוד רק בגלל קצת חוסר זהירות. הם לא היו צריכים לוותר על כל כך הרבה כדי להמנע מהסכנה, ולא היו צריכים לטפס על צוק מטורף כדי לחזור הביתה. לחזור למי שהיו כבר אין סיכוי. אין עניין.

    פעם היה להם דבש, אני חושב. לא שאני מכיר, אבל נו באמת, כמה קשה יכול להיות לחיות בעולם קטן, גלובלי ודמוקרטי?

    הבחור הנמלט ישן על המיטה שלי כרגע. סיפר שקוראים לו דרור. חיבקתי אותו, למרות ועל אף שהוא יותר מלוכלך מניקי, הכבשה השחורה מהעדר של בן שושן. אני אחמם לו מים, שיתקלח,
    הגיבור.


    ***
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ELIZABET, אוראל סולטן, פניני ריין ועוד 11 משתמשים14 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    אהבתי!!! יפה ומרתק ביותר.
  • 405
    • 7
    שיתוף - לביקורת מחוז חפצנו [דמיון מודרך אל הבית המוערך]
  • 7שבע7 //

    • ​



    פתאום, באמצע המעוף לכיוונם של כל בעלי היכולות כדי לספר להם את בשורת הניצחון, צורך עז עולה בי, לעצור במחוז הדמיון שלי.

    מחוז הדמיון, ששינויים כה רבים עבר בחודשים האחרונים. מחוז הדמיון, שהפעם האחרונה שהייתי בו הייתה מרסקת, מטלטלת, מפילה מענני השמים שבהם הוא נמצא אל התהום שיצרו לי בעלי היכולת הזרים.

    אני עוצמת עיניים לרגע, לא חוששת מציפורים שיפגעו בי במעופי, ממטוסים דמויי זוועות, מאלה שצצו לאחרונה רבות, מטילים. כל אלה כבר אינם, נכון? ניצחנו. מרירות דקה יש בניצחון, לא חשבתי שאי־פעם אאבד את מורי ורבי, אבל ניצחנו. אנחנו שוב עם אחד, מאוחד, גם אם רובו לא מודע לבודדים שחתרו מתחת כדי להביא לישועה.

    ניצחנו, ועכשיו מחוז הדמיון שלי אמור לחזור לקדמותו. כך זה תמיד. כך זה יהיה גם עכשיו.



    פוקחת עיניים, מנפנפת ידיים, מתרכזת, מכוונת מחשבתי ולבי, קולטת את תדרי המחשבה הייחודיים למחוז שלי. מרחפת, עפה לעברם.

    העננים הרכים עוטפים אותי, מלטפים את ידיי צרובות־התעופה, את רגליי שכמעט לא מורגשות. רוח קלילה מתעקשת לנשב במטפחתי, כמו מנסה להרחיקני. אבל אני כבר למדתי שמניעות לא משיבות לאחור אלא מניעות קדימה. ואני ממשיכה קדימה, אל ממלכת העננים הנפרשת תחתיי כשאני מגביהה עוף.

    בנחת, אין מה למהר עכשיו, אני ממשיכה הלאה, מנסה לחפש את הרמזים לשער שלי, השער שבעצמו עבר טלטולים כה רבים, השער שעתיד להיפתח בפניי כעת חלקות, להזמינני פנימה, אל הדמיון שיעטפני, ירגיעני.

    מנגינת הכינורות נשמעת כבר ממרחק, מתערבבת בהלמות לבי. כמה התגעגעתי אליה, לרוגע שהיא משלחת באיבריי, לשמחה שהיא מציפה בנשמתי.

    אבל משהו בה מוזר. צלילים בלתי מוכרים חודרים בין משיכות הכינור הוותיקות. אני נעצרת לרגע, מרפרפת בידיי באוויר כדי לשמור על גובה התעופה, מאזינה.

    האם זו חצוצרה, יחד עם קולות הכינור? וזהו... נבל? וכלים נוספים, שאיני יודעת לזהות. מהיכן הם הגיעו אל מחוז הדמיון שלי?

    דחיפות נמסכת באיבריי פתאום, דחיפות מוכרת עד אימה. אבל ניצחנו, נכון? ולא ייתכן ששוב נפתחה מלחמה... מניעה את ידיי, הן מהירות, כמו בימים הקשים. ממשיכה הלאה, המנגינה ההרמונית מתקרבת אליי עוד ועוד – אבל את השער שלי איני רואה.

    לא שוב...

    העננים סביבי לבנים, מזמינים התפרקדות, מרחשים, הכול טוב, הכול לטובה. להאמין להם? האם באמת גם את מחשבותיהם אני יודעת לקרוא?

    המנגינה גוברת, עוטפת אותי ממרחקיה. והיא אחרת מכל מה ששמעתי עד כה, הן בעולם הזה של הדמיון והן בעולם שמתחת. והיא לא יכולה להיות משהו רע... לא...

    ממשיכה לרחף, מרגישה איך ידיי מתעייפות, ואז מקבלות תמיכה פתאומית, בלתי־נראית. מה קורה כאן? כבר לא מרחפת בעצמי. נישאת כעל כנפי נשרים, מרגישה פתאום כאילו מישהו העיר אותי, שפך עליי מי גשמים מרעננים. אבל העננים שתחתיי עדיין ענני נוצה...

    ועדיין איני רואה דבר מלבד מרבדי עננים. ושומעת כל העת את המנגינה המשולבת, הולכת וקרבה, הולכת וקרבה...

    ופתאום שלווה עצומה עוטפת אותי, מחלחלת לכל איברי גופי, מרקידה את נשמתי. שלווה שלא חשתי גם כשהבנתי שזהו, הכול הסתיים, ניצחנו. נותנת לשלווה לעצום את עיניי, מרגישה בחום עז, רך, מלטף את פניי. וזה לא חומה של השמש.



    וכשאני פוקחת שוב את ריסיי העצומים, הוא עומד שם מולי. גבוה, עטוף בעננים מכל מרגלותיו, חודיו המשולשים של גגו נוגעים בשמים התכולים, הזכים כל־כך. ואני ממצמצת, כי האור שלו הוא לא משהו שבן אנוש יכול לעמוד בו לאורך זמן, ואני מביטה בו בעיניים דומעות, בין מפני האור, בין מפני ההתרגשות, ורואה על המעלות המובילות אליו את סיבת הנגינה: הם עומדים שם, שורות־שורות, לובשי לבן, הכלים בידיהם ובפיותיהם, תנועותיהם מאוחדות כמו בריקוד המופלא ביותר שיכולה הייתה נהרה ליצור, והם דמיוניים כל־כך, ועם זאת מוחשיים להפליא.

    מתקדמת עוד קצת, משלבת כוח רצון עצמי בכוח רצון עליון, רואה לובשי לבן אחרים מתרוצצים ברחבה, ובהמות שונות מסתובבות סביבם, מצרפות את קולותיהן לכל נגינת העומדים על המעלות. מעולם לא היו חיות במחוז הדמיון שלי מלבד ציפורים ופרפרים, אבל כעת אני יודעת שעד כה הוא לא היה שלם באמת.

    למרגלות הבית העצום ישנו מקווה עשוי עננים. ואני עוצמת שוב עיניים דומעות, מתמלאת התרגשות עצומה, נכנסת פנימה, יוצאת טהורה כפי שלא הייתי מעולם.

    ונכנסת אליו.

    מחוז הדמיון שלי הכיל תמיד רק טבע פראי ושורשי, וכשצמחה בו חומה מעשה אנוש הייתה היא רעה. וכעת... העצים והאבנים התגבשו סביבי לבניין מאיר, בניין שיש בו הכול – טבע ועיר, קודש חול מקודש, חיות טהורות עם לב טהור.

    הדמעות מתגלגלות כעת בחופשיות על לחיי כשאני נוטלת טלה קטן מהבהמות המסתובבות, שצמרו רך כעננים המקיפים את הבית, ומקריבה אותו אל אחד הכהנים.

    וכשאפרו מיתמר בריח שאין דומה לו במחוז הדמיון עם האש שעל גבי המזבח – אני יודעת שנתרצו עוונותינו כולם ונתקבלו מעשינו והשתדלויותינו ויכולותינו, ועל כולם יחד, ריח ניחוח לה', עם קרבן התודה שהקרבתי היום על הישועה הגדולה שעשה עִמנו.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: איש המילה הכתובה, שירת הכוכבים, אוראל סולטן ועוד 7 משתמשים10 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    יפה מאוד.
  • 2K
    • נ
    שיתוף - לביקורת שיחת רחוב💔שיתוף של רווק
  • נסיך על חלל //
    • הוא פגש אותי ברחבת ביהכנ"ס לפני תפילת ערבית.

    מי זה "הוא" אתם שואלים?

    ספציפית הפעם זה אברך (40+) שלומד בכולל עם דוד שלי... אבל זה לא ממש משנה...כי השיחות האלה מתקיימות לצערי עשרות פעמים אם לא מאות ובכל פעם בן שיחי משתנה...

    *****​

    הוו , מה נשמע? כבר לא רואים אותך.

    הנה אני מריח את זה מגיע...

    נו, מתי בשורות טובות?

    ידעתי!!!

    כאילו כתוב לי על המצח בחור רווק, משועמם, משוועה לתמיכה נפשית ושינוי מצב הרוח.

    סתם שתדעו- שאני לא מרגיש את עצמי כזה מסכן. אני יודע להסתכל על הדברים הטובים והאור שבתקופה.

    הבעיה מתחילה כשאתם מחליטים "לחזק" אותי- כאן אני נשבר.

    הא? מתי נקבל כבר הזמנה לחתונה?

    אתה שואל אותי ברצינות? כאילו אני אלוקים? תאמין לי שגם אני מסתובב עם אותה שאלה....

    אגב, צר לי לאכזב אותך..אתה לא תהיה בין המוזמנים שלי, כך שלא תקבל הזמנה בכל מקרה...

    באמת, תראה , אתה בחור מוצלח, מצליח, מוכשר, חכם, נראה טוב...

    סוג של הספד...אם לא שהתרגלתי בטח ההייתי מסמיק מהתרגשות...

    והמשפחה...להיכנס למשפחה שלכם פששש...חלום.

    תודה באמת. למה כשהציעו לי את אחיינית שלך לא יכולת להמליץ ולדבר ככה???

    תאמין לי, לֶמה אתה מחכה?

    באמת לֶמה, אין לי מושג....

    ואז מגיע השלב של העֶצות- רק שלא אקבל בדואר איזו קבלה- 400 ₪ על פגישת ייעוץ באמצע הרחוב, תאמינו לי, אין גבול לאנשים היום...

    אל תסתכל על אזור מגורים, סה"כ הארץ שלנו לא כזו גדולה, גם עדות, בסוף כל ישראל אחים, כולנו 'צברים' נולדנו בארץ.

    מי אמר לך שאני בורר בכלל? מעולם לא שללתי על אזור מגורים, עדה כזו או אחרת, עבודה או מקום לימודים.

    אני שולט בעצמי ולא מזכיר לו את ההצעה שהציע לי לפני שנתיים- (בת של גיסתה של אשתו) ורק אחרי 3 פגישות דאג לידע אותי על בעיה רפואית...לא תורשתי.

    ואני עוד חשבתי שהוא באמת דואג לי...אבל מה זה משנה, בסוף אני הבררן, אני ה"לא בסדר"...

    ת'אמת, ההייתי בטוח שאתה תתחתן ראשון מהחבר'ה כאן בשכונה.

    יופי! פעם בגיל 19/20 ההייתי נהנה לשמוע אבל היום...זה פשוט לקחת מלח ולהניח אותו על פצע שעדיין לא הגליד.

    מה אני אגיד לך אחחחח (אנחה כבדה) זה לא קל היום שידוכים, לא קל.

    זהו, הגענו לשלב ההפלה לדיכאון...כאילו אם לא הצליח לשנות אצלי את קו המחשבה עם העצות, לפחות יביע דאגה...

    תאמין לי, אני לא מפסיק לחשוב עלייךָ, אני שואל את אשתי, את הבנות אולי יש להן מישהי בשבילךָ אבל...

    באמת תודה. אתה לא היחיד שאומר לי את זה...משום מה הרבה חושבים עליי וזה לא ממש עוזר לי, להיפך, זה מזיק לי ביותר.

    מילא ההייתם מציעים הצעות ראויות, מתאימות אבל אתם לא! אתם רק פוגעים בי, שוברים את הלב שכבר לא יכול להכיל!

    אז, קבל עצה ממני: אם אתה באמת דואג לי- תפסיק לחשוב עליי!!!

    אתה יודע, הבחורות היום- זה לא מה שהיה פעם.

    ברור, אני מהדור הקודם, רואה את ההבדל...האהו, נסחפתָ אחי, אני לא זקן! כולה באמצע שנות ה20 לחיי, מאיפה שאדע??? זה שלחברים שלי יש כבר ילדים- לא עושה אותי זקן מקומט!!! ולא, אני לא יודע שהבחורות היום זה לא מה שהיה פעם. (האמת שהן טוענות אותו הדבר כלפינו- הבחורים של היום...)

    יש להן דרישות. רוצָה בחור צדיק שיושב ולומד אבל היא...ההייתי שולח אותה לאיזו מדרשיה...חבל שאין חיזוק לבנות תאמין לי.

    מה אתה מבין בשידוכים? פעם זה לא היום- אתה אמרתָ. והיום, הילדים שלך עוד לא בגיל, אז מה אתה מקשקש?

    הן פשוט לא ראויות לך- אתה יהלום אמיתי.

    הא...קודם אני ההייתי הבררן, עכשיו הבעיה בהן- הן לא ראויות.

    אבל אל תדאג,

    הנה, הגענו לשלב התקווה והנחמה... אני לא דואג נשמה, אל תכניס לי מילים לפה וללב. אל תגרום לי לדאוג.

    בסוף זה מגיע, עם הרבה אמונה, הרבה תפילות.

    אתה מתפלל על זה?

    לא אני לא מתפלל- איפה השכל של האנשים היום, איפה???

    אתה יודע, הרב זיווגיוב אמר שצריך להקדיש לפחות חצי שעה ביום לתפילה על הזיווג.

    הוווו, הנה שלב הסגולות. תאמינו לי שאני כבר מכיר את כולן בע"פ גם מתוך שינה.

    והדבר הכי שנוא עליי- הדאגניים האלו שכל פעם שרואים אותך- לא נעים להם- אז הם שולפים את סל הסגולות של הסבתא רבה של דודה של האחיין של השכן שמתפלל במניין עם הבן שלהם.

    אבל "ההוא" ממשיך...

    שמעת על רבי שדכיאל מאגרובי'ץ זיע"א? אני משער שכן, ההייתָ אצלו?

    כן. כשהייתי בתחילת דרכי בשידוכים.

    מה? מתי? אין מצב! ההייתָ חייב להתחתן!!!

    זהו קבע עובדה! באמת איך נשארתי רווק???

    מה עשית שם?

    מה עשיתי? שיחקתי. הגעתי עד לציון, הבטתי עליו וחזרתי הביתה. (מרחק שעתיים נסיעה לכל צד...). מה אפשר לעשות בקברי צדיקים למען ה', מה???

    לא, אני אגיד לך, כנראה לא עשית את הסגולה כמו שצריך!

    זהו. הפך ל"בבא"...כאן הוא נותן לי הוראות מפורטות לסגולה שאני מכיר בעניים עצומות. ואני כמו ילד טוב, מהנהן בראש. מה איכפת לי לתת לו לחשוב שאני אסע לשם שוב?

    במאמר מוסגר אוסיף, יש את אלה שפוגשים אותך שבוע אחרי ושואלים אותך- ההייתָ שם? עשיתָ את מה שאמרתי? אם תגיד שלא ההייתָ- הם יכתירו אותך בתור הבחור שלא מעניין אותו מהזיווג שלו במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב- הם יטיפו ויסבירו למה עוד לא התחתנתָ...ה' רוצה השתדלות אתה מבין, לא תשתדל- השפע לא יגיע!

    הווו, ברוך הבא! הרבה זמן אני מחכה לשליח מהשמיים שיגיד לי למה זה מתעכב באמת...

    מתאפק לא לשאול אותו מה המספרים של הלוטו בהגרלה הקרובה...

    בינתיים ה "הוא" ממשיך ללהג על הסגולה הבאה:

    על "בעל השידוכים" שמעת?

    לא.

    מה קרה לך? הוא היה בעל מופת, צדיק נסתר מאד ידוע...

    נסתר אבל ידוע...לך תבין בני אדם...

    הוא הבטיח שכל רווק שיבוא אליו לציון, ויניח 257 שח בעשרות אגורת מסביב למצבה שלו, הוא יעשה הכל כדי שימצא את זיוגו.

    ואוו..באמת איבד את הצפון הבנ"א... תניח לי לנפשי. אני הרווק כאן לא אתה!!!

    למזלי באותו רגע יוצא הגבאי ומודיע על תפילת ערבית- "ממש עכשיו, כנסו".

    בן שיחי נכנס בזריזות תוך כדי שהוא פולט לעברי: "אבל תאמין לי זה רק תפילות, רק תפילות, אין שדכנים, אין חברים אין! זה רק הקב"ה! רק הוא!"

    וואלה לא ידעתי, חידש לי!

    כאילו שאי פעם האמנתי בשדכנים...הם אפילו לא נתנו לא את האופציה הזו...כבר בהתחלה דברו בצורה מזלזלת ולא נעימה, בה הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה. ובכלל, איך אפשר לבטוח באנשים שאחוזי התמותה שלהם גבוהים כל כך??? זורקים הצעה ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה...וזה במקרה הטוב. רובם מתים מיד לאחר שהוסיפו אותך לרשימות העמוסות שלהם...

    וחברים? כבר מזמן איבדתי אמון...תעשה בשבילם הכל, תתן את הלב, את הנשמה, תעזור, ובתמורה...זהו...שאין תמורה!

    רובם גם חלו במחלת השכחה...לא זוכרים אותך ולא את הלב שהשארת אצלם...

    *****​

    אני עושה עצמי נכנס, אבל שניות ספורות אח"כ, אני נמלט משם כל עוד רוחי בי.

    הרגשתי עייף. השיחה הזו גמרה עליי. פיזית. נפשית.

    הא...שלא תחשבו שעניתי לו ושיתפתי פעולה...לאורך כל השיחה- הוא דיבר ואני הנהנתי בראשי והשחלתי הבהרות מידי פעם.

    את כל המחשבות שלי השארתי לעצמי ולעצמי בלבד.

    בתוך לב קטן אחד שכבר עמוס לעייפה מכל שיחות דאגה/ מוסר.

    בתוך לב אחד קטן שאוסף את השברים כל פעם מחדש רגע אחרי שנשבר.




    כתבתי בעבר ממבט שונה>>> כרטיס שידוכים.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אינפורמציה, AUVI, איילת א. ועוד 58 משתמשים61 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    חזק ומדויק. כתוב מעולה. תודה שחילצת את הרגשות הכלואים של כל כך הרבה בחורים, ונתת להם מילים. יצא...
  • 641
    • א
    שיתוף - לביקורת מפגש משולש עם מסר אחד מהדהד
  • איש המילה הכתובה //
    • הוא נכנס בסערה לכיתה, עם פרצוף 'עשירי לחודש', והניס את הילדים למקומותיהם, כינוס העכבר מאימת החתול. הוא הניח על השולחן חבילת טפסי הלוואה, חלקם כבר חתומים עם הערבים, חלקם עדיין מחכים לצדיק שמוכן לשים את כספו על קרן הצבי, באמצעות חתימה חפוזה ומסוכנת.

    הטיפוס, מתווך דירות לא ממש מוצלח, ושדכן די כושל עם רזומה עשיר של חמישה זוגות גרושים, ועוד שניים פרודים שמיטב העסקנים נאבקים להנשים את נישואיהם, משמש בזמנו הפנוי, מורה למקצועות החול. את הילדים שלו עצמו, הרווחה הייתה מחלצת במבצע לילי נועז מביתו, אילו היו מכירים אותו. אבל מצוקת כוח האדם הקיצוני של המוסד, הביא אותו למרכז בימת המורה, ואותי ועוד 26 תלמידים בני 8, לשמש ניצבים חסרי ישע במופע האימה של האיש.

    באותו יום הוא פלט שורת תרגילי חשבון לביצוע, והתפנה לחשב את כמות הצ'קים שיחזרו אליו מחר ואת סכומם הכולל. הילדים עמלו על החומר, ואילו אני, עפיפון שכמותי, בזמן הזה ראיתי עולם. פני שעונות על כפות ידיי, שנתמכות במרפקיי שמוחצים את המחברת הריקה למוות. את המסע הטרנסאטלנטי הדמיוני שלי התחלתי דווקא קרוב יחסית, בגן החיות התנכי. בתום המסלול המרתק בשבילי הגן, עליתי לכיוון תיבת נח ופגשתי, מי אם לא, את נח, שבדיוק יצא צולע מחבטת האריה. במקום להציע עזרה לנח, גליתי סקרנות דווקא באריה, שגילה לי שהוא בא במקור מאפריקה... וכך מצאתי את עצמי ביערות אפריקאים, משחק תופסת עם קופים ומתאמן איתם על קפיצות בין-עציות. כל הטוב הזה נגדע לפתע, עת משך המורה את המחברת בברוטליות מתחת למרפקיי, וגילה את הדפים הריקים.

    הוזמנתי אחר כבוד למרכז הכיתה, יחד עם חבר נוסף, עפיפון גם הוא. הס הושלך בכיתה, כאשר המורה תיאר לכולם איך לא ייצא מאיתנו כלום. שני ילדים חסרי שכל! קבע בנחרצות. מה אתם חושבים, שאתם עושים לי טובה? אתם לא תלמדו, תהיו קבצנים כל החיים. אין לכם סיכוי. אני אפגוש אותכם בגיל שלושים, ונראה לאן תגיעו.

    והיה ככלות הקבצן להטיף לנו על קבצנות, נשארנו, אני וחברי חבוטים ומושפלים במקום. מאותו יום החיים שלי השתנו מקצה לקצה. שום דבר לא היה כשהיה. הטראומה פצעה את נפשי, וחיבלה את נשמתי אנושות.

    השנים דילגו בקלילות, והנה אני בן שלושים; הגיל שבו קבענו להיפגש, אני, החבר והמורה.

    ברוך השם הצלחתי לא רע בחיים. כבר בגיל 22 פתחתי עסק משגשג, שמאז הסתעף לסניפים רבים, ונכון להיום אפשר להגיד בעדינות, שהבנקאי שלי די מרוצה ממני.

    את החבר שעמד אז לצידי, לא פגשתי מאז נפרדנו לישיבות קטנות שונות, וממש הסתקרנתי לדעת מה עלה בגורלו.

    והנה אני הולך ברחוב, ורואה מישהו שמתבונן בי ומתלבט אם לעצור, הפרצוף שלו מוכר לי אבל אני לא זוכר מאיפה. חדי האוזן שמעו את האסימונים נופלים, כאשר הבנו בו זמנית, שאנחנו שתי צלעות 'מפגש השלושים' המדובר, וחסרה רק הצלע השלישית; זאת העקומה.

    ואז כמו בתסריט כתוב היטב מלמעלה, הוא הגיח מפינת הרחוב, עם אותה חבילת טפסים; רק שמות הערבים השתנו, מאחר שהקודמים לא התלהבו לחתום בשנית, בעודם משלמים את הערבויות הקודמות.

    חברי עצר אותו, ללא נימוסים מיותרים, והחל מטיח בו בכאב מכמיר לב: "הרסת לי את החיים! ההשפלה ההיא פצעה לי את הנפש. עד היום אני לא מצליח להתאושש ממנה. אכן לא יצא ממני כלום, אבל לא כי לא ביצעתי את התרגילים המטופשים שלך, אלא כי אתה בכבודך ובעצמך ריסקת את הביטחון העצמי שלי עד לרמת האפס. בוש והיכלם!"

    המורה השפיל מבט, ונותר דומם דקה ארוכה שאותה שברתי במונולוג משלי: "מה שעשית היה בהחלט לא ראוי, חברי כאן ביטא זאת היטב. גם אני סחבתי את הפצע הזה שנים, ואני לא בטוח שהוא כבר הגליד לגמרי. אבל בדיעבד, אני חב לך תודה. המילים שלך, לפיהן אין לי סיכוי להצליח בחיים, הניעו אותי וגרמו לי לרצות להוכיח שאני אצליח ועוד איך. והנה אני היום, מסוגל לשמש ערב יחיד לכל הטפסים שלך, וגם אם לא תשלם, לא נורא; קטן עלי"

    המורה הגיב בחיוך מריר ונבוך גם יחד, ורץ לגמ"ח התורן רגע לפני שעת הסגירה. החבר גם הוא הלך לו לדרכו בסערת רגשות, ואף אני פניתי לעיסוקיי המניבים. נותר שם רק מסר אחד תלוי ומהדהד באוויר: לא משנה מה אנשים אומרים או עושים לך, משנה מה אתה עושה עם זה!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שואף, שיבת ציון, מכון באר שלמה ועוד 18 משתמשים21 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    מסכים לגמרי. ההתנהגות של המורה מזעזעת לכל הדעות.
  • 689
    • ח
    שיתוף - לביקורת הצהרה לחוטים
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    מיד כשקראתי את הידיעה הבאה:

    "עבד אל-מלכ אל-חותי, צפוי למסור הצהרה בשעה 16:00 בנוגע לתקיפה הישראלית".

    עלו בי המחשבות, כפירה.

    בארבע חוט אחד ימסור הצהרה.

    ולפני ארבע אני כאן כדי למסור את הצהרתי:

    חוט יקר, אתה כולה חוט, ויש מי שמושך בכל החוטים,

    אתה כולך בובה על חוטים, ויש מי שמנהל אותך.

    גיבשתי דעה כלפי האיומים שלך, וההתנהגות הפוגענית שלך כלפי העם היהודי, לו קראת כוח כובש.

    אז ראשית אנחנו אכן כוח כובש, יש לנו את כוח התפילה, הכוח שאתו אנחנו כובשים את העולם,

    יש לנו את יכולת התחנונים, היכולת לחלות פני מלך שכובש כעסו ופונה אל תפילתנו.

    ומעבר להכל המראה שלנו לבושים בטלית ותפילין רצים לבתי הכנסת בבוקר,

    הוא מראה כובש, אלו החוטים שלנו, במילים אחרות הקשרים שלנו, קשר עם אחד יחיד ומיוחד.

    אנחנו מוקפים מכל הצדדים, אבל יש לנו את כוח התפילה שערב בעדנו, הכוח שיחלץ אותנו מהמצב של שפלות ונמיכות קומה.

    אנחנו גם במובן המילולי כוח של כבשה בין שבעים זאבים שאתה וכל ציר ההתנגדות בחרתם להיות זאבים.

    ציר ההתנגדות בו אתם מתרברבים הוא ציר שנלחם כנגד בורא עולם,

    נלחם על המקומות הקדושים, על עם ישראל שהוא קודש קודשים ועל הקדושה כולה בכל העולם.

    יש לכם תומכים ויש לכם שליחים, יש לכם סוכנים שמעורבבים ביננו.

    יום אחד המסך יעלה ואנחנו נזכה לראות את החוטים שמשכו מאחורי הקלעים.

    אז אתה עבד כי ימלוך, דע, כי דברי רהבך הם אלו שיובילו אותך לעבר הנפילה שלך.

    כובש מי שכובש אחרון.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ME!!, אחת_אחרת, אליהו פ ועוד 29 משתמשים32 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    מצטרפת. גם אני לא חשבתי על זה. כתוב מעולה!
  • 556
    • ח
    שיתוף - לביקורת דרמה
  • חודו של כל //
    • אין לך יום שדרמתו (דרמטו?) לא מרובה משל חברתו.

    מוצאי שבת, מתעדכנים מי חוסל הפעם ומי שרד התנקשות. זה כבר נהפך לקבוע, השאלה לא "האם" אלא "מי"

    עורכי המהדורות כבר יודעים שכל רגע הכל יכול להשתנות, מוסיפים בסוף ההודעות שלהם את המילה בע"מ.

    קרייני החדשות מאחלים לילה טוב ושקט אך לא באמת מתכוונים לזה. משאירים שדרן תורן לדרמה הבאה בתור.

    עיתונאים וצייצנים לא ישנים בלילה כדי לא לפספס שום דרמה.

    בדחני הרשת גם כן לא רגועים. מי מושא הבדיחה הבאה? ביידן? בן גביר? חות'ים?

    הגעת לשחרית ולחשת למישהו על אירוע דרמטי שהתרחש ב2 לפנות בוקר, הוא מביט בך כמי שנפל מהירח. ואתה לא מבין מה הבעיה. איפה פה הטעות? מתברר שמה שאת המספר כבר מזמן לא רלוונטי. החדשה הבאה הרבה יותר דרמטית והרבה יותר מסעירה.

    רק לשים לב כמה דרמות עברנו בשבוע האחרון. חיסול מוחמד דף. התנקשות בטראמפ. חיסול בכיר בחיזבאללה (סורי שאני לא זוכר את השם. זכותו תגן עליו), השעיה של ינון מגל, חוק הגיוס, הגיעו צוים ראשונים, מרנן ורבנן הורו לא להתייצב, מועצת חכמי התורה מצטרפים, בוטלו דמי הקישוריות, נחשף שסינוואר העביר מסר לישראל, ביידן פורש ועוד היד נטויה.
    אז מה יהיה הסוף? מתי תהיה הדרמה האמיתית? מתי תבוא לנו סוף סוף דרמה רצינית שתחזיק יותר משעתיים?

    הגיע הזמן להנות מהדרמות, לצלול לתוכם, להעמיק בהם. איך הרב שך היה אומר לנו - "תהנו מהשאלה". לא צריך לרוץ ישר לפיתרון.

    מחכים לדרמה הגדולה. דרמה שתגאל אותנו מכל הדרמות הגלותיות. יבוא משיח ויאמר דייייייייייייייייי. וזה יהיה נצחי. אין סופי. הלואי.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ME!!, יהודה גל, ללי99 ועוד 24 משתמשים27 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    W
    winter bear
    וואו פשוט עשית לי את העבודה!! חשבתי לעצמי כאלו מחשבות שאני חיה בתקופה מרתקת, ואני בעצמי צריכה...
  • 1K
    • כ
    שיתוף - לביקורת המדריך למלש"ב החרדי [גיוס חרדים - הסוף!]
  • כותב השורות //
    • המדריך למלש"ב החרדי - מדינת היהודים ה'תשפ"ד

    הנה כמה רעיונות שישאירו אתכם במקום שאתה אוהבים, בבית מדרש!

    חלק מהרעיונות ככל הנראה יגיעו למבחן בג"ץ, שיגלגל אתכם כמובן מכל המדרגות...

    וסתם שתדעו... להתגלגל במדרגות זה רעיון ממש טוב למי שרוצה לפגוע בפרופיל שלו, ולהיכשל במבחן הכשירות הצה"לי... קצת כואב אבל מאוד עוזר...

    לחובבי האקשן ובעלי דם חם מומלץ לבחור ברעיונות הבאים:
    אך אין לראות בנכתב להלן המלצה ו/או קריאה לפעולה!
    על הקורא לבחור את צעדיו ולשאת באחריות עליהם!

    האופציה הראשונה נחמדה יותר יחסית לבאה אחריה, והיא כוללת - יציאה לכבישים סואנים, שכיבה ממושכת על אספלט רותח, משיכה בזנבות סוסים, וקריאות תיגר לעבר שוטרים ולוחמי מג"ב, במקרים רבים התוצאה תהיה האשמה חמורה בגין תקיפת שוטר שתצורף בהמשך לכתב אישום בגין עריקות, נקודת הסיום תהיה בכלא! או כמו שאמרו חז"ל - לכלא ולא לצבא!

    האופציה השנייה לא מומלצת לחלוטין אך בהחלט עלולה להתרחש, [לפחות לדעת הבריסקערוב זצוק"ל].
    שוטר אומלל חמום מח יחליט ייתקף בפרץ של חמת זעם על אי מי שקרא לו נאצי!, ויתקוף מפגינים בצורה חסרת מעצורים, תוך כדי הוא יפגע 'בטעות' בבחור ישיבה שרק רצה להישאר בישיבה [על הכביש...], ויגרום חלילה למותו, על המציבה של אותו נרצח יחרטו באותיות גדולות – הי"ד, ו- נמות ולא נתגייס!
    ושוב לא כדאי לקחת סיכונים, כשמסתכלים על השוטרים הללו לא נראה שמדובר באוהבי ישראל גדולים!

    נעבור לאנשים משעממים, פחדנים, ויש שיאמרו - נורמלים...
    להם לא תהיינה הרבה אפשרויות –

    אי התייצבות! יהיה כנראה הצעד הנפוץ ביותר, מאחר וגדולי ישראל מכל החוגים עומדים מאחוריו בתוקף.
    אבל אל דאגה גם את זה אפשר לעשות מעניין... חכו ותראו!


    לצד אי ההתייצבות ההמונית, מתארגנים משמרות ליליות של חבר'ה משועממים שיעברו בית בית בריכוזים החרדיים ויעלימו מתיבות הדואר את הצווים הארורים...

    כדי שזה יעבוד כמו שצריך, יש צורך במעקב צמוד אחרי 'דוורים', ושימת דגש על אזורים מועדים לפורענות כשלפי הדיווחים מדובר ברך כלל בשכונות ה'מזרחיות' של הערים...
    אם לא הצלחתם לארגן חבר'ה שיעשו זאת, עשו זאת בעצמכם!
    לפח הקרוב לביתכם - אין בעיה לקבל צו גיוס ואפילו כמה...

    אם בכל זאת עשיתם את הטעות ופתחתם את המעטפה ממשרד הביטחון, לא קרה כלום, תרגישו בנוח - לקרוע אותה!

    אנא היזהרו, שלא לקרוע איפה שכתוב את המילה 'ישראל' כמו למשל בשורה שמדברת על 'צבא הגנה לישראל' - שלא יאשימו אתכם חלילה בהסתה ל'קרע בעם'...

    ישנה שיטה שלא יוצאים ידי חובה ע"י קריעה או השלכה לפח, ולשיטתם דין הצווים בשריפה!
    לנוהגים בשיטה זו יש לשים לב - לא לזהם את הסביבה יתר על המידה!
    גם אם בחרתם שלא להגן על המדינה, אנא הגנו לפחות על איכות הסביבה...

    לאלגנטיים שבינינו נציע להניח את הצו בצורה מכובדת – עמוק עמוק בפח האשפה, עדיף עם שתי כיסויים מדין כבוד למלכות...

    יש פוסקים שמעדיפים 'פח טמון' על פני צפרדע או פח ירוק מאחר ובפח טמון מרוויחים גם את השיטה שהצו חייב בשריפה מדין - 'פטור טמון באש'...

    לאלה שמתקשים לוותר על הנסיעות חינם ברב קו ללשכת הגיוס, אפשר לקבל היתר טלפוני מרב לשימוש בנסיעות לצורך בחורים שעוברים מבחני קבלה לישיבה גדולה /ישיבת קיבוץ.

    ומה דעתכם על רעיון פשוט בהרבה, שלא דורש ממכם להתחזות לחולי נפש בבקו"ם ולא מבקש ממכם להסתכן תחת רגלי סוסים אימתניים...
    כל שעליכם לעשות זה להישאר במקום בו אתם נמצאים – באוהלה של תורה!
    ולהמשיך ללמוד כאילו דבר לא קרה!
    הרמב"ם ורבינו יונה, הקצות והנתיבות, המחנה אפרים ור' שמעון שקאפ, יעזבו את כל ה'מחלוקות' בצד, ויעמדו לצדכם כדי שאף אחד לא יוכל להפריע לכם ללמוד את תורת ה'!

    'צדיקים, מלאכתן נעשית על ידי אחרים'!

    בהצלחה!
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: יוסי המיוחד במינו, הים הגדול, #שירי ועוד 40 משתמשים43 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Ayala10
    מדהים!! [/ISPOILER]
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת שלווה על אנושית
  • הווה פשוט //
    • תחנה ריקה עמדה בשמש
    וחכתה
    וחכתה
    עד שבא סוף סוף האוטובוס
    שלא היה בו אף נוסע
    אבל בכל זאת עצר

    הביטו התחנה והאוטובוס זה בזה
    וחייכו
    מי צריך אנשים בכלל
    הם רק הורסים

    .
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, Tamar171, אלישבע סלומון - Epic ועוד 36 משתמשים39 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בואו נעצב את זה ביחד
    אנטיפתי באופן מגניב
  • 2 3K
    • א
    שיתוף - לביקורת המתכון המושלם לטשולנט מפוקשש
  • איש המילה הכתובה //
    • כבר בגיל 14 נכנסתי לתפקיד 'מבקר טשולנטיות', ולקחתי אותו ברצינות המתבקשת. לתקן היוקרתי מיניתי את עצמי, מתוקף היותי חובב קולינריה אובססיבי, בדגש על סירי תבשיל עשירים, דוגמת טשולנט.

    במסגרת זו ביקרתי מידי ליל שישי בטשולנטיות רבות ברחבי הארץ, ונחשפתי למגוון מרקמים וטעמים. פגשתי הרכבי גלם שונים ומשונים שאכלסו את הסירים, ומנעד מידות עשייה רחב של בקר; מכאלה שנמסים בפה וגולשים לתהומות הוושט כמו מים מינרלים, ועד לכאלה שנכון לשעת כתיבת שורות אלה, שיני עדיין נאבקות בלעיסתם.

    לפעמים התענגתי, אבל בעיקר התאכזבתי מהביצועים המרושלים. חרגו מגבולות הטעם הטוב באופן קיצוני: טשולנטיה בשם 'כוכב הטשולנט' ששילבה כוכבי אניס בסיר, ואחת נוספת בשם 'טשולנט – ללקק את הציפורניים' שחשבה שלגיטימי לפזר ציפורן בכמות שווה לשעועית. כעסתי והקפדתי עליהם נורא, עד שבערב יום כיפור אחד רגע לפני כל נדרי, עת רציתי למצוא סליחה בליבי לכל יהודי, גם לפושעים הירודים ביותר שבהם, סיפרתי לעצמי שבילדותם הם לגמו שמן רותח בטעות, והיה הכרח רפואי לכרות להם את בלוטות הטעם. יותר משהסיפור נשמע לי הגיוני, הוא שכנע אותי. מחלתי מחילה גמורה.

    נשבעתי שכשאגדל להיות לאיש, אפצח את הנוסחה לטשולנט המושלם.

    בישיבה שבה למדתי לא הייתה לי גישה למטבח, ובבית, אמא השגיחה שלא אהיה יותר מידי ליד הסירים. בשעתו כעסתי עליה, אבל היום אני מבין שהיא בסך הכול רצתה שיישאר משהו לשבת. נותרתי רק עם הדמיון הקולינרי המשובח שלי, שרקם מתכוני טשולנט אפשריים לפרטי פרטים, מתוך ידיעה שיום אחד הדמיונות יהפכו לריחות שמתעלים מעל כל דמיון.

    השנים עברו חלפו ביעף, הכרס שלי קבר בתוכו עוד כמה טון של טשולנט משובח יותר או פחות, והכמיהה שלי להעמיד את הטשולנט הבלתי מנוצח, גאתה בדמיוני עד להצפת והטבעת תודעתי.

    משהתחתנתי החלום נעשה קרוב מתמיד. שכנעתי את אשתי לעשות שבת אחת בבית. היא נעתרה, ואושרי לא ידע גבול; חלום הטשולנט עומד להתגשם.

    מיום ראשון התחלתי את היערכות. נסעתי למשחטה לבחור בעצמי את הנתח המובחר ביותר, מתוך ידיעה שהנתחים השווים באמת, לא מגיעים לקצב בשכונה. ליוויתי את הנתח שלי אישית מהרגע שבו הוא ירד עצמאית מהמשאית, ועד לאחר אריזתו האסתטית. ביום שני נסעתי לשדה שבו מגדלים תפוחי אדמה מזן נבחר, וליקטתי אותם בעצמי, בהכוונת תאילנדי בכיר ובעזרת טביעת עין ואינטואיציה טובה. וכך בכל יום בשבוע רכשתי עוד ועוד פרודוקטים ברמה הגבוהה ביותר, לטשולנט המושלם.

    ביום שישי השכמתי קום, ומיד לאחר שהערתי את התרנגולים, ניגשתי למלאכת הקולינריה. עבדתי לפי תוכנית כתובה וסדורה לפרטי פרטים.

    תחילה הרתחתי את הסיר, וכשהוא להט הוספתי את השמן. לאחר בדיקה עם מד חום ייעודי לניטור טמפרטורת השמן הרצויה, הוספתי את הבצלים, אותם טיגנתי על אש קטנה לאורך כשעה, עד להזהבה מרהיבה. בשלב הזה הוספתי את התבלינים השונים כדי לפתוח את טעמם בשמן, ולאחר מכן שיבצתי בסיר את חתיכות הבשר הנבחרות, כמו יהלומים בכתר.

    צרבתי את הבשר היטב מכל צדדיו, ובזמן ההמתנה להשלמת הצריבה, היו לי שתי דקות פנויות שניצלתי להכנת קפה. הקפה מוכן, והגיע הזמן להתקדם לשלב הבא; הוספת היין לסיר. ביד אחת הקפה, ביד השנייה היין; והנה הקסם קורה. אני שופך הכול פנימה בסיפוק וברגש, ובא ללגום מכוס הקפה, רק כדי לגלות שהיא ריקה. מבט חטוף הספיק לי, כדי להבין שבקבוק היין דווקא נותר מלא, ומבט נוסף גילה לי את הבשר בסיר מתענג על לגימות מרוות של קפה חלבי מפנק.

    אשתי הטרייה שעדיין ישנה, לא יודעת על הסיפור הזה עד היום. כשהתעוררה אמרתי לה שאני לא מרגיש טוב, ואשמח אם תזמין מקום לשבת אצל הוריה.

    10 שנים חלפו מאז, ואני אוכל רק אצל השוויגער! הטשולנט שלה סובל מבעיות איזון קשות גם אם אין בו אניס או ציפורן, והוא בשרי רק בזכות מספר קורקבני עוף מצ'וקמקים. אבל אין לי ברירה אחרת, הרי הטשולנט הבשרי שלי חלבי לנצח.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., חיפאית!!!!, ברכי שטיין ועוד 103 משתמשים106 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה. איזה כיף לשמוע.
  • 2K
    • נ
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון- אנא מכם, רחמו על הביטחון העצמי שלי \\ בא בלילות
  • נעה613 //
    • אני לא אשקר. אני לא חושבת שאני בחורה פשוטה וחסרת זוהר.
    כי דווקא יש לי זוהר, וגם קצת ברק על עצמות הלחיים בגלל הטינט החדש מסקרה.
    אבל תמיד בלילה הכרית מוחקת אותו, ואז כבר אין לזה שום חשיבות. לא לטינט. לא לברק. לא לסקרה.

    ואז, בלילה, אני מדברת עם השם. על גיל ההתבגרות וזה.

    על תשוקות משתוללות ונפש סוערת, רוצה מקום. רוצה כבוד. אבל הדרך לסיפוק נעולה, נעולה שבע פעמים. במנעול, בבריח, בדלת פלדלת.
    לא סתם זה כך. המון נערים עברו כאן לפנייך ונענעו את הידית, מה חשבת.
    לא סתם זה כך. זאת פשוט לא הדלת הנכונה. מי שנעל אותה אהב אותך, היי בטוחה.

    על חברות טובות שמכירות עוד דברים. שהן כל יכולות, עם הרשת חסרת הגבולות שיש להן בחדר.
    הן תמיד יודעות יותר טוב ממני על נושאים שפעם לא הכרתי בכלל. לא אכפת להן להתבטא בחופשיות. מאוד בחופשיות לפעמים. וזה מצחיק בטירוף, מה לעשות. נכון שהנשמה נדקרת.

    על הנפש הנבוכה, נבוכה כל כך. אוהבת, נקרעת, רוצה מאוד אבל משתוקקת מנגד. פעם בת יומה, פעם שבעת ימים. אין לה לאן ללכת, זה המצב. זו הסביבה. זו האישיות. אילו הנתונים.
    היא יודעת שהיא מלאה בקוצים, ובדרדרים גם. צומחת קצת פרא. מאוכלת פה ושם.

    כך, מתוך ערמות הפיכסה שנשפכו אצלי בנפש וקברו את התמימות אני לוחשת שיציל אותי, כבר אין לי כוח לצעוק. הזדהמתי.
    נכון שזה קלישאתי, נכון שזה מונולוג מוכר. אני יודעת. תוסיפו לי את זה ברשימה, אחרי 'תעופה על העצמיות' יש מקום ריק, לפני ה'רכלנות'. רק תשימו לב שאתם לא עולים על שאר הסעיפים. חשוב שיהיה מסודר.

    אפילו כשהיא כותבת את זה, ההיא עם הפסים ירוק-לבן-ירוק-לבן-ירוק-לבן שמעל המקלדת, היא מבינה מצוין שהיא כותבת קטע סגי נהור. שמתוך זה שהכותב מעליב את עצמו הקוראים מתמלאים אליו אהדה, ומסכימים אתו בכל לב כשבסוף הוא שואל שאלה מתאוששת בסימן אופטימי שאולי בעצם, התפילות והרהורי התשובה שלו כבר הופכים אותו למלאך השם צבקות.
    לא מן הנמנע. לא מן הנמנע בכלל.
    אולי בימות המשיח, כשמילים טובות ונחמות יהיו אייטם בערוצי התבהלה, גם עטם של סופרים יראה מעלתם ולא חסרונם.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ילדה של אלוקים, ❤️אילולה❤️, מצלמה חדשה ועוד 61 משתמשים64 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    וואו. כל מילה אמת. כל כך כנה, אמיתי והכי נכון שיש. ממש התחברתי
  • 368
    • %
    שיתוף - לביקורת קולות
  • %תמר% //
    • היא רצה.

    בורחת.

    למקום שלה
    הנוח
    הטוב
    המפנק.

    בורחת.

    מהרודפים
    מהלב
    והמצפון.

    רצה.

    מחפשת
    מוצאת
    מתיישבת
    נאנחת
    שוקעת
    עמוק
    בטוב הדביק הזה
    בכיף
    המעופש.

    מתפלשת
    בבוץ החם,
    הנעים.

    שומעת
    פתאום
    קולות
    קרבים.

    יודעת
    הם שוב
    באים
    לקחת ממנה
    את כל הטוב.

    היא רוצה אותו.

    אז.

    היא רצה
    מהר
    בורחת
    הרחק.

    שומעת אותם
    אומרים לה
    לעצור
    לנקות
    מח
    ולב.

    לא רוצה.

    ממשיכה לברוח.

    שומעת אותם
    זועקים
    שדי
    ולא כדאי.

    אבל.

    היא רצה.

    מהר.

    מחפשת
    רחוק יותר
    סמיך יותר.

    נעצרת.

    מתנשפת.

    מביטה אחור.

    כל מה שהיה
    קרוב
    התרחק
    או
    שהיא
    התרחקה
    מכל מה שהיה
    קרוב.

    אבל.

    לא אכפת לה
    היא רוצה
    הרגשה
    של טוב
    ונעים
    ונחמד
    ומחמם.

    אז מסיטה
    מבט.

    הופכת
    כיוון.

    ממשיכה
    לברוח.

    רחוק
    יותר.

    הקולות
    רודפים
    מפצירים
    מנקרים.

    דמעה חצופה
    עולה
    בעין.

    נמאס לה
    לילדה אחת.

    נמאס לה
    היא רוצה שקט
    וטוב
    ונחמד
    וסמיך
    ומלוכלך.

    נמאס לה
    לברוח
    זה מעיף
    ומתיש.

    ממשיכה לרוץ
    מתנשפת.

    מוצאת לכלוך
    מתיישבת.

    קולות באים,
    נאנחת.

    דמעות נופלות
    מעין
    נספגות
    בחול הסמיך
    הדביק.

    קולות
    נשארים
    יושבים לידה.

    היא
    הם
    בביצה.

    הם ליטפו
    לב
    במילים.

    היא
    כבר לא בורחת
    שומעת?
    נאנחת.

    הם אומרים הרבה
    וטוב
    ויפה.

    היא קמה.

    מכוסה.

    מגרדת
    שכבה.

    נותנת יד
    לרודפים.

    חוזרת
    לאט.

    מקלפת
    כמעט.

    נושמת
    מעט.

    אויר.


    מתנצלת על החוסר בפיסוק... אשמח לקבל הערות והארות...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: לוידת מי אני, .חיה פ, רוז גרין ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 687
    • %
    שיתוף - לביקורת אחרי בנאדם.
  • %תמר% //
    • הוא הביט בו,
    ביצור המוזר שמולו.

    היצור הרים יד
    נופף לשלום.

    כל החברים עשו אחריו,
    אחרי היצור הזה.

    נופפו.

    הוא גם נופף
    לשלום.

    לא הבין למה.

    אחר כך היצור קפץ ורץ ואכל בננה.

    כל החברים שלו עשו אחריו,
    כמו תמיד, זה הטבע שלהם.

    ככה אבא שלו וסבא שלו לימדו אותו.

    ככה הוא.

    קוף.

    בתוך כלוב זכוכית שקוף.

    עושה אחרי בני אדם.

    הבני אדם הגיעו כל יום בלי להתעייף.

    הם רקדו, מחאו כפיים, רצו, קפצו.

    הוא קפץ אחריהם, רץ, מחא כפיים,
    נפנף לשלום.

    הוא לא חשב אף פעם, פשוט עשה.

    בעצם הייתה פעם אחת, הוא שאל את אבא למה כשבן אדם קופץ, גם הם קופצים.

    אבל אבא רק ענה,
    "כי אתה קוף ואתה אחרי בנאדם"

    טוב,
    את זה הוא ידע מגיל אפס, שהוא קוף.

    כמובן שהוא אחרי בנאדם.

    זהו.
    הוא כבר לא שאל למה.

    ידע, הוא לא יקבל תשובה.

    המשיך להביט בהם, בבני האדם,
    לקפוץ, לרוץ, לאכול בננות, עד ש...

    עד שבוקר אחד נמאס לו.

    הוא רק ישב בצד ואכל בננה.

    כולם רקדו, קפצו, נופפו לשלום.

    הוא ישב, לא אכפת לו.

    די.

    נמאס כבר.

    הוא לא מבין למה הוא מועיל בכלל.

    מהר מאד כל הכלוב התנפל עליו.

    הם צעקו שהוא מבייש אותם ומה קרה לו,
    עד עכשיו הוא היה כל כך טוב בלהיות אחרי בנאדם.

    לא היה לו מה לענות להם.

    הוא רק ישב בצד, נגס בבננה, הביט באחיו
    קופצים, רצים, מנופפים ליצורים.

    סבא קוף התיישב לידו נאנח.

    סבא אמר הרבה וטוב ויפה.

    אבל זה לא ענין אותו.

    הוא רק רצה להבין למה,
    למה קופים הם אחרי בני אדם?.

    וסבא נאנח שוב, קם מהעפר, הביט בו ולחש
    "נולדת קוף.
    ואם לא תהיה אחרי בנאדם, לא תהיה קוף."

    סבא הלך.

    הוא המשיך לשבת, עד הלילה ישב, כרסם בננות.

    היה קוף שאוכל.

    כל הזמן חשב עד כמה המשפט של סבא מוזר.

    הבני אדם הלכו כבר, השקט נפל על הכלוב.

    כולם נרדמו, רק המנקה הסתובב לו בין הכלובים.

    ניקה, שר לעצמו, ניקה, שר לעצמו.

    פתאום המנקה הבחין בו,
    בקוף הער.

    המנקה הרים יד, נופף לשלום.
    הוא לא החזיר לו שלום, הביט בו.

    המנקה נופף יותר חזק. זה לא הזיז לו,
    הוא לא אחרי בנאדם.

    נמאס לו.

    המנקה היה נראה מודאג.

    הוא קרא לעוד יצור כזה כמוהו ושניהם
    עמדו מולו, קפצו, רקדו, נופפו.

    הוא רק הביט בהם, מתאפק לא לצחוק.

    באמת לא אכפת לו, הוא כבר לא אחרי בנאדם.

    הוא יעשה מה שבא לו.

    הוא כמעט נרדם, פתאום הרגיש מישהו נוגע בו.

    זו הייתה יד של בנאדם, היא החזיקה פלסטיק דוקר.

    אח היד תקעה לו ת'פלסטיק בתוך הגוף שלו,
    זה כאב.

    הכל שחור לו בעיניים, הוא נרדם.

    הוא התעורר כשמולו שתי ראשי בני אדם.

    הוא לא הצליח לזוז, רק שמע סביבו הרבה דיבורים בשפה לא מוכרת, אולי זה הייתה שפה של בני אדם, הוא לא מכיר.

    הם דקרו אותו בכל מיני מקומות, הוא לא יכל לזוז.

    זה היה מפחיד נורא.

    הוא לא הבין למה, מה אכפת למנקה והחבר שלו שהוא לא עושה אחריהם.

    למה הם צריכים לדקור אותו כל כך הרבה?

    הדמעות כבר עלו לו בעיניים, כמעט כבר פרץ בבכי מול בני אדם, בושות.

    אבל לפני שהוא הספיק, הוא כבר הונח בכלוב קטן עם סורגים.

    לאט לאט הוא הצליח להזיז יד ורגל.

    הוא ניסה להבין איפה שמו אותו,
    לא ראה כלום חוץ מקירות הכלוב ועוד מלא כלובים קטנים של כל מיני קופים זקנים.

    עכשיו כבר לא אכפת לו, הוא באמת בכה, בקול.

    לא רצה להיות חולה או זקן, הוא ממש צעיר.

    למה שמו אותו במושב זקנים הזה או בבית חולים הזה או איפה שהוא לא נמצא.

    הוא כמעט צרח- תוציאו אותי מפה עד שקוף אחד מהכלוב שלידו קרא לו, פסססט.

    הוא סובב את ראשו.

    הקוף הזה היה נראה זוועה, הוא ישב על העפר, רגל אחת הייתה חסרה לו.

    הוא כמעט סובב את ראשו בחזרה מרב פחד, אבל ההוא לחש לו במהירות,
    "אל תעשה ת'טעות הזו, תהיה קוף, אחרת תישאר פה לנצח.
    הם לא צריכים שם קופים שיושבים ואוכלים בננות".

    זהו.

    הוא לא צריך לשמוע יותר מזה.

    זה בדיוק מה שסבא אמר-
    "נולדת קוף.
    ואם לא תהיה אחרי בני אדם לא תהיה קוף".
    הבין פתאום, אם הוא לא יהיה אחרי בני אדם
    בני אדם לא יראו בו קוף.

    רופא נכנס לחדר, הרים יד, נופף לשלום.

    הוא נופף לו בחזרה.

    קוף.

    אחרי בנאדם.


    תזכור תמיד.

    לעשות
    את התפקיד שלך
    גם אם אתה לא מבין.

    ויותר מזה.

    אם כן הבנת
    ואתה לא רוצה
    ולא בא לך בטוב
    ונמאס לך להיות
    סתם
    קוף אחרי בנאדם.

    זה התאבדות מסוימת.

    אתה מאבד
    את מי שאתה
    הולך לאבדון של חוסר זהות.

    כי התפקיד שלך
    שריבונו של עולם
    נתן לך.

    הוא לא סתם נתן לך אותו
    הוא האמין בך
    שתמלא אותו,
    בשלמות
    הוא נתן בך כוחות
    לעשות.

    והתפקיד הזה
    היעוד הזה
    נותן לך
    גם אם לא נראה
    משמעות.
    וחיים.
    • תודה
    Reactions: good life, ONE GIRL, אריאל ריבו ועוד 9 משתמשים12 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    תיקון טעות לא כתבתי למישהו כתבתי על מישהו....
  • 493
    • %
    שיתוף - לביקורת דג שכמוך
  • %תמר% //
    • דג שכמוך

    ואת
    לפעמים
    כמו הדג
    מהסיפור.

    שיצא החוצה
    מהמים
    כי שם
    לא משעמם
    לא עצוב.

    ואת
    לפעמים
    כמו הדג
    מהסיפור.

    שהלך לו
    ממקור חיותו
    ולא ידע
    שהולך הוא
    אל מותו.

    ואת
    לפעמים
    כמו הדג
    מהסיפור.

    שחשב
    שלפרפר
    זה
    חי
    ולא ידע
    שמאד מהר
    זה
    מת.

    ואת
    לפעמים
    כמו הדג
    מהסיפור.

    שלא רוצה
    מים
    חיים
    זה לא בשבילו.

    ואת
    לפעמים
    כמו הדג
    מהסיפור.

    שמביט
    בגדולים
    ההם שם
    בחוץ,
    הצבעוניים
    חיים
    בטוב,
    בנעים,
    בכיף.
    והוא
    מיושן שכמוהו
    שותה
    מים
    ומים
    ומים
    ומים
    ומים
    ומים
    עד ש....

    לא,
    הוא לא יודע
    שהמים
    מים חיים הם.

    לא,
    הוא לא שכח
    שהם כן מרווים.
    הוא פשוט רצה
    עוד
    ויותר
    וצבעוני
    ומפרפר
    וקופץ
    וכו'
    וכו' .

    כן,
    גם את.
    כמוהו.
    לפעמים
    הולכת לך
    אל בארות נשברים.
    חושבת
    לפרפר
    זה לחיות.

    לא.
    אל תחשבי
    ששם,
    בחוץ,
    איפה שצבעוני,
    חיים.

    שם,
    איפה שכל החיות
    הגדולות
    חיות,
    מתים.

    שם,
    זה לא מקומך.
    את לא סתם
    חיה,
    את דג.
    מקור חיותך,
    מים,
    אל תרחקי משם.
    שמא
    תגמרי
    אחת
    שתיים
    שלוש,
    פרפורים.

    לא.
    אל תחשבי
    שהפרפורים האלה
    לא יהיו מהנים
    אפשר לומר
    אפילו,
    מענגים.

    שם
    בחוץ,
    באוויר
    זה יהיה משכר.
    יגמר
    אם לא לאט
    מהר.

    אחותי
    תזכרי
    מקור החיות שלך
    הוא כאן
    קרוב,
    טוב,
    רטוב.

    הוי.

    כל צמא

    לכו למים.

    אין מים,

    אלא תורה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: good life, noa choen, ONE GIRL ועוד 16 משתמשים19 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מלי וייס
    ואוו רעיון יפהפה ממש, אבל ממש מחזק ועמוק. אהבתי
  • 703
    • ס
    שיתוף - לביקורת אין מה להציל - אודה לכם על משוב!
  • ספרי מוסר //
    • בסייעתא דשמיא

    ביום שהיא הבינה את זה, כבר היה מאוחר מדי. לא נשאר כבר מה להציל. לא היתה אפשרות של ריפוי.
    היא לא ידעה מה לעשות עם ההבנה החדשה שלה. היתה חסרת אונים, אומללה. שלא יכולתי יותר.
    לא יכולתי להמשיך את החיים שלי.
    לראות אותה תקועה, חסרת יציבות. לא רציתי שהיא תישא על כתפיה עוד.
    אבל ביום שהיא הבינה את זה, כבר היה מאוחר.
    ראיתי בעיניה את ההבנה, ראיתי את אישוניה החוששים. את הרטוב שהבריק אותן. והכי הכי חזק ראיתי -
    נפש שרוצה לצאת ממאסרה.
    ידיים כבולות שלשווא מנסות לחתוך את הברזל. כי כבר היה מאוחר מדי. הברזל חזק ולוחם, לא ניתן לחותכו.
    הבטתי אל אישוניה שוב,
    השתקפה מהם הנפש שלי.
    • תודה
    • עצוב
    • שכוייח!
    Reactions: שם נפלא, וכאשר אבדתי אבדתי, אוראל סולטן ועוד 15 משתמשים18 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    בהחלט תודה על ההארה.
  • 397
    • מ
    שיתוף - לביקורת גדולה מהחיים
  • מלי וייס //
    • גדולה מהחיים. תמיד.

    קיוויתי שהכל ישתנה

    יהפוך להיות טוב יותר

    ושתפילתי תענה

    לא הסכמתי לוותר



    חשבתי שאחרי הכל

    יהיה רק ורוד

    נשארתי בלי קול

    לא מצליחה לשרוד




    עולם בועט, מנפץ

    חלומות לרסיסים

    וילד קטן שמתכווץ

    משפשף ת'ריסים



    מסביב הכל חשוך

    כאב וקור שכרתו ברית

    ולב חרוך

    שנטמן בעומק הכרית



    געגועים אל הלא ידוע

    ומייחלת להרגיש

    ומול עולם רעוע

    לא מאמינה באיש



    וכשכולי שותתת

    אוספת את השברים

    בדם חורטת

    אני גדולה מהחיים
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ילדה של אלוקים, נסיך על חלל, תפוז ג'ינג'י ועוד 9 משתמשים12 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מלי וייס
    תודה רבה 😊 לא מפסיקה לקוות לרגע כמובן... אל תדאגי :)
  • 1K
    • מ
    שיתוף - לביקורת היורש השביעי. פרק אחרון
  • מה שניחשת //
    • פרק אחרון-

    שעון החול הלך ואזל.
    הדלת נפתחה בקול אוושה חרישי. לין מצמצה, מנסה להיטיב את תנוחתה. זה כמובן היה חסר סיכוי כשהיא שכובה על הרצפה, ואזוקה משני צדדיה למרצפת.
    עמדתה הנחתית שיעשעה את זוויהאר מן הסתם כיוון שהיה לו חיוך. חיוך שהעביר נחש צמרמורת במעלה עמוד השדרה של לין.
    "שתים עשרה שעות עברו, מה החלטנו?" קולו התפתל סביבה בממשיות.
    היא חשקה שפתיים, שונאת אותו עכשיו יותר מתמיד "אתה יודע כבר את התשובה שלי" קולה היה נשמע שלו "הכוח הזה עוצמתי מדי, מסוכן מדי. לא אוכל לחטוא לחובתי ולמסור אותו בידיים שלך" הוא לא הניד אף אף, רק הנחריים שלו התרחבו מעט. "מאין לך מה אעשה במגה? אני יכול להצעיד איתו את האנושות מספר צעדים קדימה. לא כמו האנומיגים הפחדנים" סיים בבוז.
    "אני לא כזו מפלצת כמו שאטלנק עושה ממני". לין חשקה את שפתיה בשאט נפש, לא מתאפקת "או שאתה לא מודע לעצמך או שאתה משקר. אף אדם שפוי לא יכול לקרוא למעשים שעשית 'להצעיד את האנושות קדימה'" עיניו מצטמצמות.
    לינדה לא מפחדת. אין לה כבר מה להפסיד.
    הוא גחן מולה, שולי גלימתו מלטפים את פרקי ידיה החבולות, מבעירות את כאביה. לינדה בולעת, בקושי. שומרת על הבעת פנים המתריסה.
    "ומי קבע, ילדה- מה היא ההגדרה למעשים כאלה?" קולו עטף חרש את אוזניה, מעביר בה זרם שורף.
    "מעשה נורא עבור אדם אחד, יכול להפוך להצלה עבור אחר. לא כך? מסריות זו הגדרה נרחבת למדי" הוא המהם. גורם ללינדה קוצר נשימה ממשי.
    "לא נכון" ניסתה להתקומם "אמות מידה אנושיות למוסריות, יכולות אכן להיות גמישות מאוד לפעמים" קולה התגבר, הדהד "רק האלוקים יכול לקבוע את חוקי המוסריות האמיתיים. אלה שלא משתנים עם כל גחמה חולפת" היא התנשמה, מרגישה את הבל פיו של זוויהאר על פניה, בשעה שהתרומם.
    זוויהאר משועשע "את נואמת מאוד יפה.. את זה לא שמעתי כאשר בררתי אודות היורש השביעי" הוא אמר בחיוך מסוכן, מצמיד את ראשי אצבעותיו אחת לשניה. "זאת התשובה הסופית שלך?" התעניין.
    נקישותיו הדהדו במוחה של לין בצורה בלתי נסבלת. היא ניסתה לנער את ראשה, כאילו שזה יעזור.
    "זאת התשובה הסופית" היא אמרה בקושי, מרגישה את ערותה מתערפלת "אעדיף למות מאשר למסור את הכוח הזה בידיך הטמאות"
    הוא צחקק, מלפף את קולו חרש סביב מוחה.
    "ומי אמר שאני רוצה שתמותי?"

    ****
    זה פרק אחרון מספר שעוד לא כתבתי.. אבל בעז"ה אני רוצה לפתח אותו.

    ו.. יש המשך לפרק. אם יהיה ביקוש.

    בבקשה הארות\הערות.
    אבל תהיו עדינים זה סיפור ראשון:sne:
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: גשם יורד, ללי99, מ. ש ועוד 10 משתמשים13 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    @מה שניחשת יש לי תיקון למילה בפרק הראשון שכדאי לשנות, כי היתה נראית לי גרוע, עד שהבנתי את...
  • 2 3K
    • ה
    שיתוף - לביקורת מעשה בחביתה
  • הווה פשוט //
    • עוד בוקר אפור
    אפור אפור
    אפור באותו הגוון של אתמול
    ושל שלשום
    וכנראה
    גם של מחר.

    כוס קפה.
    בעלי הלך לכולל, הילדים נשלחו.
    שאכין ארוחה רק לעצמי?!

    הספה כולה שלי
    קולטת אותי לאורכה, רמ"ח אברים תשושים.
    הקפה יחזיק אותי עד הצהרים.

    "זו כניעה, דבורה" לוחש לי המדריך הפנימי שלי (המצאתי לי אחד, ממליצה לכולכם)
    "זו כניעה!"

    "כניעה?" הלביאה שבי זוקפת אזניים, תוך רגע אני על הרגליים, יד על מותן, זקופה כחייל.
    "ברגע זה אני מכינה לי לזניה בולונז או מגש סושי, או לפחות חביתה הגונה".

    בשאגה נכנסת למטבח, מדליקה אורות גבוהים, המקרר נפתח בפראות...
    אין ביצים!

    קשיים רק מחשלים אותי.
    נעמה בחופשת לידה, יופי, אקח ממנה.

    משפחת אדלר קומה שלישית, נעמה פותחת.
    "אפשר לקבל ביצה?" אני מדלגת ברעננות על הגינונים...
    "ביצה על הבוקר?" מזדעקת נעמה
    "בואי תשמעי מה רוחי הס אומרת על זה"
    וכבר היא מחייגת לקו-הבריאות.
    אני חוטפת את הטלפון מידה "נעמה, ביצה בבקשה, אחרת הבריאות ש ל ך בסיכון"
    .... אין לה.

    האדרנלין גואה בי, ביצה אני אשיג! גם אם אצטרך להטילה בעצמי!

    הולכים למכולת של אברמוב.
    חוזרים עם ביצה.
    מקשקשים.
    מלח, בצל, מחבת על האש, ו...
    אין שמן!

    חובטת את הבקבוק הריק על השיש ("התועיל לך חביטה תחת חביתה" שואל המדריך הפנימי, ומקבל גרגור זועף כתגובה) ובסוף משליכה את הפלסטיק המשוסע אל מחוץ לשדה הראיה.

    מרימה שני אגרופים קמוצים ומצהירה בקול צרוד "חביתה תהיה, ויהי מה!"

    עולה לנעמה לבקש שמן....
    אין לה.

    לאברמוב...
    - יש!

    בחזרה למטבח. הנוזל הצהבהב מוטח באכזריות אל השמן המבעבע, ריח הטיגון מתפשט, השרוולים מנגבים נחלים ממצחי.
    סוף סוף.
    חותכת ירקות, מורחת פרוסות, פותחת אריזות, אם כבר אז כבר...
    השלחן ערוך. בחגיגה כמו בחגיגה. מפה, מפיונים, כוס אמיתית מזכוכית.
    שוקלת להדליק נרות אפילו. ואולי בקבוק יין לבן...
    הטלפון מצלצל:
    "מדברים מקופת חולים, להזכירך בעשר ורבע יש לך תור לספירת דם. הבדיקה בצום, תודה".

    ???

    צעקה משונה נפלטת מחזי.
    כל גופי רועד מזעם עצור.
    אבל...
    אינני גולם, אני יודעת מתי יש להכנע.

    משליכה את החביתה לאקווריום
    (זה בריא להם, יש בזה אומגה 3).
    וחוזרת אל הספה, מלמלת מילים מהסוג הנשמע בדרך כלל רק מנהגי מוניות,
    כשעוקפים אותם.

    צלצול בדלת, נעמה בפתח:
    "את יכולה להחזיר לי את הטלפון שחטפת לי?! מהר בבקשה, יש לי תור בעשר ורבע לספירת דם".

    !!!

    התעוררתי בתנוחה מוזרה על הארץ, נעמה מזלפת עלי מים.
    (בעיניים מפלבלות מציינת לעצמי לסייד את התקרה בדחיפות).

    "ומה אמרתי לך" לואטת נעמה בתוכחה ספוגת רחמים.
    "ביצה על הבוקר, הא...."

    .
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אמונה זה הכל!, rrrrrrrrrrrrrr, נח שוורצברגנדרוביץ ועוד 95 משתמשים98 //
    29 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    חזק!!
  • 1K
    • נ
    שיתוף - לביקורת סוריאליזם קודח בשני פרקים | סיפור
  • נחמת שוטים //
    • פרק 1.


    "די, שקט!" אני צווחת בלחישה, לוחצת אצבע על מצח.
    היא מפסיקה. היא ב א מ ת מפסיקה!
    אני מורידה יד באיטיות. נושמת.
    אאוץ', הראש!
    -"חי חי חי. באמת חשבת שהפסקתי?"
    אוי, לא!     אני רצה על טיל לפריזר, שולפת קוביות קרח לכוס, ממלאה מים קרים מהמקרר, מצמידה בכוח כוס קפואה למצח.
    "דרדרדרדרדרדר" היא קודחת, עמוק וכואב-
    -"זאת הייתה הזדמנות מצוינת להסיח את דעתך, להוסיף את המקד-חה, חה!"
    אני עוצמת עיניים בריכוז, מצמידה את הקרח שבידי עוד יותר פנימה למצח, מנמיכה ווליום של כאב.

    כמה שניות קפואות עוברות עלי. הראש נרגע. עוזבת את הכוס, ממהרת לסלון. מחייכת לאורחים שלי, מתנצלת על הגיחה.
    "אז מה סיפרת, שרי" אני פונה לגיסתי "מה אמרה המאבחנת על ריקי שלך? פספסתי את העיקר", אני מחייכת לשרי, לכולם. הנה, אני פה.
    -"חי, חה! פספסת! חה, חה! דרדררדרדרדר" היא ברקע כל הזמן, לא מרפה.
    אני לוחצת שתי ידיים לרקות, סופרת עד עשר. לא שומעת- לא רואה, רק דוקרת חזרה. רק.

    נושמת. פוקחת עיניים-

    "....את מבינה? אבל דודי אומר שזאת סטיגמה ובשום פנים ואופן לא נקבל את האבחנה הזאת"
    שרי תולה בי מבט פגיע כל כך, ואין לי מושג מה להגיב. חייבת להגיד משהו, ומשהו שהיא רוצה לשמוע.
    בכל זאת היא קיבלה אבחון איום כלשהו.
    "זה שטויות, אסור לכם להיכנע למאבחנת הזאת", חמותי מצילה אותי מהצד. תודה, אבא.
    -"אסור להיכנע. דרדרדרדרדרדרדר. אני לא נכנעת לך, את מבינה? דרדרדדרד" היא לוחשת בארסיות מצמררת.

    אחח. אייי. הרקות שלי מתפוצצות עוד רגע, השמש בחלון מכאיבה לי בטירוף. איפה הקרח, איפה.
    אני מלמלת משהו כמו "בטח, ברור", נסוגה אחרונית. הצילו.

    כל הדרך למטבח היא רוקדת לי במח.
    -"קלאפ, בום. טראח. דרדרדר", היא מנתרת בין כלי העבודה באנרגיה מוגברת,
    הוסיפה למקדחה פטיש. מחול העוועים שלה הורג אותי.

    במטבח, מותשת על כיסא, אני מבקשת:
    "לכי, בבקשה. לכיי.", משתדלת להכיל אותה, לא לכעוס מידי על הביקור.
    היא שואגת מצחוק:
    -"תשכחי מזה. תשכ-חי חי! דרדרדרדרדר בום, בום."
    אייי. איייי!
    אני דופקת מצח בקיר, מנסה להתגבר על החבטות הפנימיות שלה. טראח! חטפה מכה הגונה. אני אומרת שוב:
    "אני מתחננת אליך, כל המשפחה של יוסי כאן, בבית שלי. הזמנתי אותם, יום שלם הכנתי אוכל.
    תני לי כמה שעות לעבור את הביקור, ואתייחס אליך יפה אחר כך, מבטיחה"
    אני שופכת על המצח מי קרח, למי אכפת המייקאפ. שתשתוק כבר!
    היא מגחכת:
    -"לא שוויגער ולא משפ-חה חה! את תהיי ילדה טובה ותכנסי למיטה. ואם לא"-
    בום.
    היה פיצוץ. במוח שלי.
    תאים אפורים בוערים בו מכאב כתום. איך אף אחד מהסלון לא בא להציל אותי?
    "את רעה", אני מטפסת על השיש,
    "ואיומה", מחלצת שני כדורי נורופן כפולים,
    "שונאת את הקיום שלך במוח שלי" בולעת כדור. בולעת מים.
    -"נה- דר דרדרדרדרדרדר" היא קודחת.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: a.b.c., ניק 5251, חובב מוזיקה מושבע ועוד 16 משתמשים19 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמת שוטים
    זהו, מהיום והלאה בכל בוקר כזה- תזמיני אותה לדו-שיח נוקב ומצמרר. אולי היא תפחד ממך: ( תודה...
  • 789
    • ה
    שיתוף - לביקורת לא נורמלית שכמותי
  • הטעם המושלם //
    • "את לא נורמלית"

    נכון. את יודעת את זה כבר שנה ורבע, לא?

    "למה עשית את זה?"

    כבר סיכמנו שאני לא נורמלית.

    "מי יתקן את כל הנזקים שלך?"

    לא העסק שלי.

    מה את מסתכלת עליי ככה? תבוא האם ותקנח צואת בנה, זה כתוב בפרשת שבוע שעבר.

    ה, זה כבר פעם שלישית הלילה? לא נורא, לפעמים זה רק כל חודש.
    www.prog.co.il

    עזרה ראשונה! - הקאות ומרפאת אכילה

    הם טענו שאין להם תשובה. היא לא עולה במשקל, אוכלת טוב, אוכלת מספיק, אוהבת לאכול. זה לא הפרעת אכילה, אלא הפרעת גדילה וזה לא התחום שלהם. מחר אנחנו חוזרים על בדיקת צליאק. ומה הם אומרים למי שייך הפרעת גדילה? סליחה על החפירה אבל יש לי גם ילדה שלא עולה במשקל, אבל לא מקיאה
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שפירא - ישראל, נועה :), ;בינארית ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הטעם המושלם
    צורף קובץ
  • 566
    • I
    שיתוף - לביקורת איפה מתחבא האושר ,,,,?
  • ilan p //
    • אחי אשרייך !!!-- מה נסגר ? הכל טוב ? --- שיהיו לך חיים מאושרים וכו"
    סליחה אבל אפשר לשאול שאלה ?
    איזה אושר ?
    על מה אתה מדבר ?

    שים לב !!!!

    להיות עני ?    -- זו ממש בעיה -- ---כל היום לקטר ולשנורר אין יום ואין לילה -- לא נעים ולא טעים
    להיות עשיר ? -- גם בעיה -- כל היום לרדוף אחרי הכסף -מה עושים איך לשמור עליו --- רק שלא יברח -- מטריד כל כך
    וחברות הביטוח חוגגות ---אולי הם המאושרות?

    להיות רווק ?- צרה צרורה ?! --מצפה כל יום למלאך הגואל שיציל --מגזירת הבדידות ומהלחץ החברתי --מהרהורי עבירה --אולי זה מעיין הרע??
    להיות נשוי ?-- אתה אומר --וואלה --אחי לא פשוט לחיות עם עוד מישהו ולתת דו"ח על כל שניה שעוברת בחיים --מחכה לחזור לרגע של רווקות
    רגע של חופשיות בלי ריחיים על צוואר ופרנסה לא קלה ושלום בית בסימן שאלה

    אם אין ילדים ?--צרה צרורה --טיפולים יסורים --ברכות של צדיקים --40 יום תפילות בכותל -- וכולי האי ואולי נזכה-- לחבק ילד שכל היום יבכה
    יש ילדים ? -- מישהו מוכן בבקשה לקחת אותם לכמה ימים לתת לי קצת לנשום ? --לאגור כח -- קצת ,, קצת ,,,להרגיע את המוח

    אין דירה ?-- וואלה לא יודע ---איך אפשר ללמוד בצורה כזאת ? -- זה מקסימום לשבת בכולל עם כוס קפה וקצת להזות
    ואם כבר יש דירה ב"ה ? -- גם יש משכנתא - בקושי אתה נושם -- ולגמור את החודש זה כמעט חלום שלא מתגשם

    אין עבודה ?-- מה עושים ? --כסף מניין ? -- מסתכל בחלון סופר מכוניות בכביש -- אין מה להגיד לא עלינו---מצב ביש!!!! ??
    יש עבודה ב"ה ??--אולי אפשר יום חופש ???--בבקשה ---פליזזזז -- אני צריך את זה כמו אויר לנשימה

    להיות צעיר --להקריב את הבריאות על רדיפה לכסף
    להיות מבוגר --להקריב את הכסף ---רק ,,,, רק ,,,,, בריאות

    אז איפה האושר--- אחי ??? בכל פינה נפגש עם בעיות ????
    איפה הוא מתחבא השובב ? יש בכלל חייה כזאת ?
    נו --מה --אני לא צודק ???!!!!

    אבל ברגע אחד של ההתבוננות נכונה בת קול זועקת מכל פינה
    "אדם לעמל יולד "---ומה שעובר על האדם כל חייו
    זה לא בעיות ---אלא ניסיונות !!!!!!!
    והאושר מתחבא בתוך הניסיונות עצמם וזה לא משנה באיזה מצב האדם נמצא
    לחיות באמונה ולעמוד בניסיונות זו השמחה האמיתית
    קוה אל ה שעוזר ויעזור
    ואז האושר האמיתי יצא לאור
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: נועה noa, חיעיחע, אליש:) ועוד 14 משתמשים17 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בואו נעצב את זה ביחד
    ממש יפה! למה פסיקים ולא נקודות?
  • 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת אתם לא החרדים החדשים. אתם החילונים החדשים.
  • הפקות ומשחק //
    • חברה חשובה שלי,
    מיום ליום אני מבינה כמה שאין דבר קל יותר בעולם מלרדת, וכמה שיותר מטה.
    אתמול ראיתי כמה אותך, יחד עם עוד כמה חברות, חברות ילדות. עם פנים חדשות. ספיישל אחר מאיך שזכרתי אותן.
    הייתן יחד, כל אלה שנסחפו אחרי העולם הזה.
    צחקתן את החיים, הייתן נראות שוחות בתותים.
    כל רגע מילה אחרת גלגלה מצחוק, ואין אדם שהלך שם ולא ראה אצלכן תות, בקצפת. ועוד שוקולד מעל לקינוח.
    אבל אני ראיתי משהו אחר.
    ראיתי עיניים עצומות. ובתוך תוכן היה רגש, שלקח לי שנייה בדיוק לזהות מהו.
    ריקנות. ריקנות אינסופית.
    צרחה אדירה של בואו ותצילו אותי מהבור הזה, כי לי קשה לבד.
    וגם אם ברגע הזה יש צחוק על הפנים, פאה עד המותניים, ואשטאג של: אני עושה מה. שבא. לי.
    ברגע הבא הכל יתרוקן. השכל יבין שאין שם כלום, ולא יישאר שם כלום.
    רק תהום של ריק. ריק עמוק.
    עוד שני רגעים הן ילכו, ואת תישארי לבד. עם האשטאג, השמלות הקצרות, האיפור העמוס. הניתוחים בפרצוף. ואת תרגישי עבד, עבד לחברה. עבד לעולם הזה.
    ואולי עכשיו את תאמרי לי שהעולם השתדרג, הציבור החרדי התפתח. אתן נקראות 'החרדים החדשים'.
    יש טלפון, נוחות ויופי.
    ואז אני אצעק לך שאתן לא החרדים החדשים.
    אתם החילונים החדשים.
    יש תורה, והיא לא תהא מוחלפת. ואתן לקחתן אותה, וניסיתן לשפץ. להזיז מפה לשם.
    והידרדרות רק באה במהירות הבזק.
    על חשבון הבית, הילדים. חיי התורה.
    חברה, רוצה נדבר גשמיות? על חשבון הכסף בחשבון הבנק שלך שמתרוקן על בילויים, ונופשים בחו"ל כל חודשיים.
    מותר להנות, בטח מותר.
    אבל איך פתאום ההנאות שלכן נהפכו לחילול התורה בצורה הכי מכפירה?!
    תפסיקו להכתים את העולם החרדי, תפסיקו להשתמש בכתר הזה כשנוח לכם, ולמאוס בו כשהוא כבד לכם.
    היצר הרע השתולל עליכן, אני רואה בעיניים שלי.
    אבל לפחות אל תפדבקו אותו ברבים.
    חברה,
    אני לא שולחת לך את זה. כי יש פסוק שאומר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
    עכשיו את לא תשמעי,
    כי את כולך ברגעי הכיף, האקשן והחדש.
    אבל לעולם אני אכתוב,
    העולם מונה כ-8 מליארד אנשים.
    מתוכם כ-15 מליון יהודים.
    מתוכם רק כמליון חרדים, והאמת, כמה חרדים באמת יש בינינו?
    בואו נתגאה בייחודיות המיוחדת שלנו. בואו לא נכתים אותה.
    היא גאווה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: צל של עצמו, מחזירים אותם עכשיו, rrrrrrrrrrrrrr ועוד 122 משתמשים125 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    יש מצב שלא הבנתי למי בדיוק התכוונת. החברה החרדית, גם השמורה וגם הפתוחה, מגוונת מאד מאד ומורכבת...
  • 539
    • ל
    שיתוף - לביקורת עַם, שַם.
  • לרקוד על הירח //
    • עד מתי, עם?

    עם קדוש, טיפש.
    לא שוכח, מתייאש.

    עד מתי נלך סחור סחור, עם?
    ומתי,
    ידעו כולם?

    הוא אחד.
    ואין בלתו.
    הוד, תפארת,
    עטרתו.

    היי, עם.

    הוא שם.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: פסיפלורה קנדית, התאומה, rachelita ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לרקוד על הירח
    העניין לא כל כך מסובך... ;) שמעתי (שבוע שעבר אולי?...) על פרשת קורח, ו..שורה תחתונה עמ"י הנחמד...
  • 825
    • ס
    שיתוף - לביקורת להחזיר את אבא הביתה
  • ספרי מוסר //
    • קטע יפהיפה ומיוחד במינו,
    מחזק ואקטואלי לתקופה זו
    שחברה שלי כתבה
    היא אינה חברה כאן בפורום
    אך רואה תגובות
    ותשמח מאוד מאוד למשוב
    שווה קריאה, מומלץ!


    בס"ד
    ​
    תקופה ארוכה עברה מאז אותו יום נוראי, בו באו חיילים בעלי מדים כהים ומבט שטני, ולקחו לנו את אבא.
    תקופה ארוכה עברה מאז, אבל אנחנו לא הפסקנו לחכות שהוא יחזור.
    הרי בכסף, אפשר להשיג הכל. אם נשיג סכום גדול מספיק, נוכל לעוור את עיני החיילים המרושעים,
    ולהוציא את אבא מכבלי בית הסוהר.
    ימים ארוכים אגרנו את הכסף, מטבע אחר מטבע. ידענו זמנים קשים מאוד, אך גם בימי כאב ומחסור גדול, לא פסקנו מלשמור כל אגורה בשביל אבא. וזה מה ששמר עלינו שלא נתייאש. התקווה הזאת. האמונה שיום יבוא ונראה את אבא. יום יבוא והוא יחזור.

    אך אז, בא המשבר הגדול.
    לא ביום אחד הוא קרה. לאט לאט , יום אחר יום, מבלי ששמנו לב.
    בוקר אחד הייתי ממש חייבת לקנות משהו. במקום פרוטה שלמה לאבא, שמרתי לו חצי.
    שבוע אחר כך קנינו כולם ארוחת ערב רק קצת יותר טעימה. אחרי תקופה, אחי הקטן ממש התחנן לממתק,
    ומה יכולנו לומר לו? הרי זה רק מטבע אחד ...
    עברו ימים, שבועות, חודשים. הרבה מטבעות הגיעו אל החנווני במקום אל קופת העץ הקטנה.
    החלום על אבא התפוגג. שכחנו אותו. שכחנו מאבא שלנו.

    עד היום. אנו ישנים על מיטה נוחה בחדר ממוזג ונעים. ואילו אבא, יושב לו ברחוב. בחושך ובקור.
    הוא רוצה לחזור. הוא מתגעגע אלינו. מאוד.
    בואו נצא לשדה, נאסוף כל אבן טובה, ונחזיר את אבא שלנו הביתה.​
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: התאומה, שירת הכוכבים, :)CHANI ועוד 9 משתמשים12 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    תודה על התגובות מחממות כל לב!
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת נחשף: מונולוג מצמרר – לא תאמינו ממי
  • איש המילה הכתובה //
    • נולדתי לפני שנים רבות במזרח אירופה, במדינה קפואה ודלת אמצעים. הורי שהביאוני לעולם ידעו עוני ומחסור רוב חייהם, וגם אם רצו להשקיע בי את המירב, הם לא יכלו להעניק לי מלבד בסיס מינימלי שבקושי אפשר לי להתקיים ולהצדיק את ייעודי בעולם.

    סיפור חיי הביא אותי להיות הטיפוס האפרורי שאני עד היום. מופנם וחסר ביטחון עצמי. ואם כל זה לא מספיק, הרי ש"בורכתי" במראה חיצוני לא מזמין במיוחד; קירח עם אי קטן של שיער ג'ינגי' במרכז. נמוך ושמן/עגלגל, ובקיצור, גוץ.

    וזה עוד לא הכול. אני סובל מלידה ממחלת שרירים נדירה שגורמת לגופי לרעוד באופן חסר שליטה, ולהפיץ ריח לא נעים בסביבתי.

    המכלול הטראגי הזה מרחיק מאוד אנשים ממני ומותיר אותי בודד נורא. רבים מהם לא מתקרבים אלי, ויוצאים מהחדר כל אימת שאני בו. אפיזודה קיצונית במיוחד שחוויתי הייתה כאשר מישהו הקיא מלוא קיבתו, לאחר שהוא התחכך בי בטעות. את העלבון מאז אני סוחב עימי עד היום, ולא מצאתי לו מרפא ומזור.

    למזלי יש אנשים טובים שכן אוהבים אותי, והם נותנים לי את הכוח להמשיך קדימה. לטענתם, למרות כל החסרונות שלי, הם מוצאים בי שילוב מיוחד של מתיקות וחריפות שאליו הם ממש מתחברים. האחרונים מזמינים אותי אליהם לשבתות וחגים, ונותנים לי מקום של כבוד ותחושת לגיטימיות שכל כך הכרחית לי.

    המונולוג המטלטל שתורגם מיידיש-פולנית לעברית, נמצא בחנות דגים הרוסה שתפקדה לפני מלחמת העולם בקראקא-פולין, וחתום עליה לא אחר מאשר ה'געפילטע פיש'. המסמך שופך אור על סיפור חייו הקשה של המאכל שרבים לא מבינים את מהותו, ונותן לנו זווית ראיה שתעזור לנו לדון אותו לכף זכות ואולי אפילו לאכול אותו.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., ברוך בלייער, מכירים? ועוד 76 משתמשים79 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נעה613
    חיוך קטן מעל פסי הדמעות
  • 794
    • ח
    שיתוף - לביקורת נס חיסול
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    האיש שהמציא את המושג "פייק ניוז", מייצר לנו חדשות ללא הפסקה.

    חדשות אשר הן לא פייק כלל וכלל.

    יש מי שיכנה זאת ניסיון חיסול שלא הצליח, ויש מי שיכנה זאת "נס".

    דונאלד טראמפ שדעותיו ואהדתו לעם היהודי לא נסתרות כלל וכלל, בחר לכנות זאת נס, ולא רק בגלל שהקליע חדר לאוזנו בלבד.

    הרבה מאוד דברים מתרחשים, כולנו נחשפים להם, אבל מעטים הם השומעים.

    דונאלד טראמפ שמע.

    הוא שמע שעם ישראל מותקף והוא אמר בקול את דעתו, הוא תמיד היה חבר טוב.

    נס לא מגיע לכל אדם, ולא מגיע בחינם, מסתבר שנשיא ארצות הברית לשעבר, והמתמודד על הנשיאות שוב, היה ראוי להשגחה מיוחדת.

    ולא הכוונה להשגחה של ה C.I.A. שהוכיחו שאפשר לעקוף אותם, אלא השגחה ישירה של בורא עולם, שבוחר את מנהיגיו.

    פעם נוספת הוכח לנו לעיני כל העולם את חביבתו של בורא עולם לעמו, ולכל אלו שנותנים להם יד ומבקשי טובתם.

    אולי כדאי להקשיב למסר של טראמפ בין אם הוא נובע משיקולים פוליטיים ובין אם יועציו יעצו לו זאת.

    היו באחדות, הלא לב מלכים ושרים, ואף חייהם ביד ה'.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: וכאשר אבדתי אבדתי, RIVKA W, סיפור8 ועוד 11 משתמשים14 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    מחשבה של השוואה שלא חשבתי עליה כלל. לדעתי יש מלחמה בין טוב לרע ויש גם ערבוב בנושא, ולכל יהודי יש...
  • 469
    • א
    שיתוף - לביקורת תחרות מיוחדת: דף מול דף - מי ינצח?
  • איש המילה הכתובה //
    • הדף הלא מדופדף, דופדף הפעם? או שמדובר בעוד דפדוף של דף אחד, בדפדפת אנושית בעלת צבר דפים נטול תחתית?

    החתול הלא חסיל, חוסל הפעם? או שמדובר בעוד נשמה חתולית המתפקדת מחיסול לחיסול, שפינתה את מקומה לבאה אחריה?

    חלקי הגוף שנפרדו כבר אין ספור פעמים אלה מאלה, באמת נפרדו הפעם? או שהם עדיין בצוותא, במנח שכיבה; צוחקים עלינו על רקע חורשת עצים עזתית?

    תיקחו דף (סליחה, הייתי חייב) ועט ותכתבו את ההימור שלכם. ואולי יום אחד, אם הדף הזה שלכם, ישרוד כמו הדף המקורי: התקפות של מכונות כביסה, תמרוני קריעה של ילדים והרטבות על שישים, תוכלו לדעת אם צדקתם.

    תחרות "דף מול דף – מי ישרוד יותר" יוצאת לדרך. בהצלחה.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אחת כזאתי;), תמרוז, אוראל סולטן ועוד 9 משתמשים12 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    אהבתי!! אם זה היה ככה,דף היה מת מזמן!!
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה