קהילת כתיבה מקצועית

המורה יאקוב הסתובב מתוסכל בחדר המורים הריק.
יום הלימודים נגמר כבר לפני שעה אבל הוא חייב לפתור את התעלומה.
כמעט כל שיעור, בזמן שהוא כותב תרגילים על הלוח, נוחת על שולחנו מטוס נייר זעיר. בנוי היטב יש לומר.
בפעם הראשונה שזה קרה הוא העביר מבט קשוח חודר עיניים תמימות ומיתממות, עד שמבטו נפל על השולחן של חזי.
חזי עצמו ישב שם עם סרט צהוב סביב הראש, ועל שולחנו גליונות נייר מקופלים ברמות גימור שונות של מטוסים.
המורה יאקוב עשה אחד ועוד אחד והגיע למסקנה שאחד. חייב להיות שחזי הוא האחד והיחיד שאולי יתכן ששלח את הכטב"מ.
הוא צמצם עיניים ושאל בטון מתוח-בטוח-שטוח בדיוק כמו שלמד בקורס להנחיית מורים: "חזי אולי ברח לך איזה מטוס"?
חזי נענע בראש לשלילה והמשיך לקפל דגם מדויק של סאייד-2.
יאקוב החליט לשמור על השקט והבליג בעצימות בינונית.
מאז נחתו כבר הרבה מטוסים על השולחן שלו. חלק פיספסו ופגעו בשולחנות שלפניו. הוא נאלץ לפנות את המקומות הראשונים והעביר את הילדים לכיתות מקבילות.
הרבה פעמים גם הוא הנחית אגרוף מחץ שהשמיד בוודאות כלי טיס רבים.
אבל מה שהכי מטריד אותו, שיש מטוסים שאין לו מושג מי שולח.
אחרי כל מטוס הוא מסתכל לשולחן של חזי, וזה מהנהן לו בראש ומסמן שהוא מקבל אחריות, ולפעמים עושה פרצוף כזה של באמת שאין לי מושג.
אז מי שולח אותם?

זה הבלבול

בין הטוב

לזה שפחות


זה התסכול

של לעזוב

או להיות


מה אתה רוצֶה?

מה אני רוצֶה?

מה כדאי?


נדחק אל הקצה

שכבר ייגמר

הלוואי...


עוצר את הכל,

משעיל את החול,

מתקשֶה


אורז במהירות

לא מקשיב לקולות

מתעלם


הוספתי סרט

ואיזו עטיפה

ללא כל הבחנה


בראש מורכן

ללא מסיכה

הענקתי לך מתנה


לא הסתכלתָ על הרישול,

הבנתָ שזה הלב שלי,

הטהור


לא ראיתָ בלבול

ראיתָ את האמת שבי

את האור


הרגשתָ שאני איתךָ,

הרגשתי שאני שלךָ,

שוויתרתי על אהבתי בשביל אהבתךָ!!!




אז אולי המשקלים לא מדויקים,
אולי החרוזים- לא ממש מתחרזים...
אבל בדיוק משם זה נכתב.
מתוך מוח מבולבל ומלא מחשבות,
מתוך לב מפוצץ רגשות...

השטיח האדום כבר הוכן, מרפד את הרצפה המבהיקה של רציף האח״מים. עמדת השידור כבר הוקמה, הצלמים כבר תפסו את מקומם, ושר החוץ כבר עמד מולם, לבוש בבגדיו החגיגיים.

הכול כבר היה מוכן. נותר רק להמתין לבואו של האורח הנכבד, האורח ששנים ארוכות סירב לבוא אל מדינתו – מדינת היהודים, והיום בפתע פתאום החליט לשנות את גישתו ולערוך את הביקור שרבים כל-כך ציפו לו.

כשנחת המטוס הפרטי על האספלט השחוק של שדה התעופה, התעוררה המולה רבתי. הנוכחים כולם מיהרו להתקבץ אל דלתות הזכוכית, ממתינים בציפייה לבואו של האיש המפורסם, האיש שהפך לאגדה עוד בחייו, האיש שכבש כל יעד אפשרי.

אולם ברגע בו חלפה הדמות הגבוהה בין הדלתות האוטומטיות, הבינו כולם עד כמה טעו...

רוג׳ר אברהמסון היה נחוש, ממוקד מטרה. הוא התעלם התעלמות מוחלטת מקבלת הפנים החגיגית שהוכנה עבורו, עקף באלגנטיות את העמדה ואת הדגלים, ופסע במהירות אל קומת המבוא המובילה אל מחוץ לרציף.

שר החוץ קפא על עמדו, מבויש ומיובש. זר הפרחים נותר בידו, אף אחד לא הראה נכונות ליטול אותו ממנו. רק כשכבר נעלם המיליארדר המפורסם מעיניו, הואיל אחד מן העוזרים לגשת אל שר החוץ ולהסביר לו שדעתו של המיליארדר לא השתנתה במאומה. המיליארדר המפורסם נמצא כאן בשליחות פרטית. הוא בא במיוחד אל הארץ כדי לראות בעיניו תגלית מדהימה, תגלית שנדרשו עשרות שנים כדי ליצור את הטכנולוגיה שמאפשרת לחזות בה.


ברכב השרד השכור בו ישב המיליארדר רוג׳ר אברהמסון שררה תחושה של יראת כבוד.

המיליארדר אחז בידו מכשיר קטן, פרימיטיבי למראה. עיניו היו לחות, קשה היה לפספס את ההתרגשות העצומה בה הוא נתון.

״אתם קולטים את זה?״ שאל המיליארדר את המקורבים המעטים שקיבלו רשות לשהות לצדו ברגעים אלו. ״אתם קולטים שעוד מעט אנחנו שם? אתם קולטים שבקרוב נקבל את התשובה לשאלה הגדולה מכולם – מהו סוד היקום, מהו הכוח שמחזיק את הכול, מהי האנרגיה המסתורית שאילולי היא היה היקום כולו מתפרק אל תוך עצמו?״

חברי המשלחת המדעית שזכו להיות נוכחים למעמד המפעים הנהנו בהתרגשות. שתיקה שררה, רכב השרד פתח בנסיעה חרישית.


הכבישים בשכונה אליה גלש הרכב היוקרתי היו רחוקים מלהתאים לממדיו של הרכב. הכבישים היו צרים ומטונפים, ילדים התרוצצו על המדרכות הצרות, המבנים המכוערים המטולאים בתוספות בנייה פיראטיות הטילו אווירה כללית של קדרות.

״אתה בטוח שזה כאן?״ העז עוזרו האישי של המיליארדר לשאול.

המיליארדר היה מהופנט למכשיר שבידיו. ״אני בטוח,״ הוא אמר בביטחון מלא, אינו מרים את עיניו מן הצג. ״אתה יכול לראות בבירור את ההילה המסתורית, זו ששנים ארוכות עמלתי להוכיח את קיומה. אין כלל ספק שאנחנו במקום הנכון, במקום בו נמצא החומר הנעלם שמחזיק את היקום כולו״.

המכונית פנתה אל סימטה ארוכה ואפלה. המכשיר בידיו של המיליארדר החל לצפצף ללא הרף.

״עצור!״ צעק המיליארדר. ״אני רואה את זה במכשיר! ממש כאן, בסמוך אלינו, נמצא אחד ממחוללי ההילה. אני מוכרח לראות את זה!״

החלונות הכהים של רכב השרד נפתחו באוושה חרישית. המיליארדר הציץ החוצה, מביט בסקרנות אל הרחוב השומם.

״אין כאן כלום!״ אמר מישהו לידו באכזבה.

המיליארדר נענע את ראשו בתקיפות. ״יש כאן!״ הוא הכריז. ״שימו לב להולך הרגל, כל המדדים מצביעים עליו!״

חברי המשלחת המדעית הביטו זה בזה בתמיהה. ״אתה רוצה לומר שמי שמחולל את ההילה הוא אדם?״ שאל אחד מהם בנימה מפקפקת. ״זה הרי לא ייתכן! כבר הכרענו שהילה כזו דורשת אנרגיה עצומה!״

המיליארדר חייך חיוך רחב. ״אין כאן מה להתווכח!״ פסק. ״זה הרי ברור, הקרינה נעה עם הולך הרגל. זה מוכרח להיות המקור להילה״.

חברי המשלחת המדעית הציצו החוצה בתדהמה. ״זה מדהים!״ לחש הבכיר מביניהם. ״זה לא ייתכן, וזה נוגד כל היגיון מדעי! זהו לא בן אנוש, זה מלאך!״

המיליארדר פתח את הדלת בחוסר סבלנות. ״אני מוכרח לראות את זה!״ אמר בעיניים חולמניות. ״אני מוכרח לדבר עם המלאך!״

מהכיסא התרומם מבוגר לבוש חלוק רפואי. ״תיזהר, מר וויליאמס!״ התרה. ״אנחנו לא יודעים מה ההשלכות, החשיפה עלולה לגרום לך נזק בלתי הפיך!״

המיליארדר נראה כמי שלא שמע את האזהרה. הוא יצא החוצה, ניגש בצעדים מהוססים אל הולך הרגל, ידיו ורגליו רועדות.


כשהיה המיליארדר במרחק של כעשרה מטרים מהולך הרגל, הבחין בו הולך הרגל לראשונה.

אילולי היה אברהמסון מבין את עוצמת האנרגיה הטמונה באיש שממולו, הוא יכול היה להיות בטוח שמדובר בבן אנוש מן השורה. האיש היה נמוך, לבוש בחליפה מהוהה, לראשו מגבעת שחורה. הוא היה צעיר, פניו מעוטרות בזקנקן דליל, עיניו החכמות הציצו מבעד למשקפיו, הייתה בהם תבונה אבל גם הפתעה.

״אני מצטער שהפרעתי לך,״ לחש אברהמסון, חושש להביט במקור האנרגיה האינסופי. ״אני מבקש בהכנעה את רשותך להתקרב״.

הצעיר חייך חיוך נעים. ״הרשות נתונה,״ אמר בנימה נינוחה.

המיליארדר התקרב בהיסוס, מושיט את ידו ללחיצה. רגע אחד חלף, ואז חש המיליארדר את מגעו של הצעיר, ולתדהמתו – היה זה מגע אנושי רגיל.

״מי אתה?״ שאל המיליארדר מיד. ״מהו סוד הכוחות שלך?״

מצחו של הצעיר נחרש תלמים. ״למה אתה בדיוק מתכוון?״ שאל בנימוס.

המיליארדר הופתע. תגובתו של הצעיר הייתה כנה, ולרגע חשש המיליארדר שהצעיר שממולו אינו מודע לסוד כוחו. ״באתי לכאן מארצות הברית,״ הוא אמר. ״הייתי מוכרח לראות את הכוח שמחזיק את העולם כולו״.

הצעיר חייך חיוך של הבנה. ״ברוך בואך,״ אמר. ״תרצה ללוות אותי לבית המדרש?״

המיליארדר הביט בו בתמיהה. ״בית המדרש?״ חזר על המילים הבלתי מוכרות.

״אכן,״ השיב לו הצעיר, נבוך מעט. ״חשבתי שלזה התכוונת כשדיברת על הכוח שמחזיק את העולם...״

המיליארדר חש גל אדיר של התרגשות. ״אז זה נכון!״ הוא אמר בתרועת ניצחון. ״התגלית שלנו נכונה! אתה מודע לזה שיש לך כוח עצום! אתה מודע לזה שהאזור כאן הוא אחד מהאזורים הבודדים בהם קיים כוח היסוד שמקיים את היקום!״

משום מה, הצעיר הביט בו במבט משועמם משהו. ״כן, בהחלט,״ הוא אמר. ״בוודאי שאני מודע לזה. כולנו כאן יודעים שלימוד התורה מחזיק את העולם, תאמין לי – אתה לא הראשון ששמע על זה. עכשיו, ברשותך, אני ממהר אל בית המדרש. אם תרצה להצטרף אליי – תוכל״.

המיליארדר כיווץ את גבותיו. ״תעצור רגע...״ ביקש, קולו מהוסס. ״אני מוכרח להבין, מי אתה? מה אתה עושה בחיים? כמה אתה באמת יודע על הכוח שלך?״

הצעיר העיף מבט בשעונו. ״אני מבין שאתה מתחזק או משהו כזה...״ העריך. ״אז בקיצור ממש... אני אברך, אני לומד כאן בבית מדרש סמוך, ובאופן כללי – עדיף לראות את זה מלשמוע על זה״.

המיליארדר לא ממש הבין הכול, וזה הפריע לו מאוד. למרות זאת, הוא חשש מלהמשיך ולשוחח עם הצעיר. ״אני מצטער שעיכבתי אותך ככה...״ אמר. ״פשוט הופתעתי לגלות שהתגלית המופלאה הזו אחריה רדפתי במשך ארבעה עשורים מחיי, התגלית שעל פיה ישנם בני אדם שמחזיקים בכוח שבלעדיו לא יוכל היקום להתקיים, היא תגלית כה פשוטה בעבורך״.

כעת, הצעיר נראה כמי שמתקשה להבין. ״תראה...״ הוא אמר בנימה מנחמת. ״אני מבין שהתחנכת במקום אחר, אני מבין שחיפשת אחר האמת במשך זמן רב ורק עכשיו גילית אותה, אבל אתה מוכרח להבין שאני וחבריי גדלנו על האמת הזו, התחנכנו על פיה. אנחנו לא היינו צריכים לחקור ולהתאמץ כדי לקנות אותה.

״אתה לעומת זאת, התאמצת הרבה כדי לקנות את האמת. עבורך, לא רק על התוצאה אתה תקבל שכר, אלא גם על הדרך. על המאמצים...״

המיליארדר סירב לקבל את הדברים. ״משהו כאן לא הגיוני!״ אמר. ״על התגלית הזו, שפכתי הון עצום. העסקתי עשרות אנשי מקצוע שכל תפקידם היה להבין את סוד ההילה הקסומה שאת קיומה גיליתי עוד בצעירותי. מדובר באנשים המובילים בתחומם, אנשים שמחקריהם מתנוססים בראש ספרי המדע הנחשבים ביותר.

״כיצד ייתכן שכל האנשים הללו עמלו במשך שנים רבות כל-כך להגיע לתגלית שאתה טוען שידעת עליה מאז ומעולם?״

הצעיר כיווץ את גבותיו. ״לא כל-כך הבנתי למה התכוונת כשדיברת על ההילה ועל ספרי המדע. בכנות, אני לא מתמצא בתחום. באופן כללי אני יכול לומר לך, שלא רק אני אלא כמעט כל אחד בשכונה בה אתה נמצא כרגע – גדל והתחנך כפי שאני התחנכתי, בידיעה שהתורה היא כוח הקיום של העולם״.

המיליארדר טלטל את ראשו. ״זה מטורף!״ אמר בתסכול. ״זה לא הגיוני! פשוט לא ייתכן שהידיעה המופלאה הזו נשארה בגבולות השכונה הזו, בעוד שבעולם חיים מיליארדי אנשים שאין להם מושג בזכות מה הם קיימים!״

הצעיר חייך חיוך עגום. ״אתה יודע מה...״ אמר. ״הלוואי שלפחות אלו שבינינו יידעו להבין שהתורה היא שמקיימת אותנו...״

המיליארדר פער את עיניו בתדהמה. ״למה אתה מתכוון?״ שאל בזהירות.

הצעיר הרחיב את חיוכו. ״זה כבר לא התחום שלי״. אמר. ״בשביל להבין למה התכוונתי, יספיק לך לדבר עם האיש שברכב שמאחוריך״.

המיליארדר סובב את ראשו. מאחוריו הוא ראה מכונית מפוארת לבנה דולקת, בתוכה ישב אדם בעל פנים מדושנות, לבוש בחליפה יקרה.


״שלום,״ אמר לבוש החליפה, מושיט את ידו ללחיצה. ״ברוך בואך לעירנו, אני הוא ראש העיר״.

המיליארדר לחץ את ידו של ראש העיר לחיצה רפה. ״אני נדהם לגלות מה העיר שלך מכילה בתוכה,״ אמר. ״אני מקווה שאתה יודע לשמור היטב על הכוח הזה, אני מקווה שאתה מספק את כל הדרוש לצמיחת ההילה היסודית...״

ראש העיר גירד בשערו במבוכה. ״למה אתה בדיוק מתכוון?״ שאל.

המיליארדר נאנח אנחה קלה. ״אני מצטער, חשבתי שגם אתה שותף לסוד. מסתבר שבעיר שלך יש עוצמה אדירה של אנרגיה מסתורית, אנרגיה אחריה אני עוקב כבר שנים רבות. האנרגיה הזו, מסתבר, היא אנרגיה יסודית שבלעדיה היה היקום כולו מתפרק אל תוך עצמו. למעשה, חברי המשלחת המדעית שאתה רואה כאן הצליחו להוכיח שלא רק שהאנרגיה הזו מחזיקה את היקום כולו, אלא יש לה השפעה עצומה גם על מלחמות או אסונות טבע. ככל שהאנרגיה היא בעצימות גבוהה יותר – כך באופן הסתברותי פוחתים בעולם אסונות, מלחמות, ואפילו מפולות כלכליות״.

ראש העיר השתהה מספר שניות, ואז בבת אחת ניצת בעיניו זיק של הבנה. ״אתה מתכוון כמובן ללומדי התורה...״ אמר. ״משל יפה הבאת, מר אברהמסון. לא ידעתי שאתה מחובר לשורשים שלך״.

המיליארדר הנהן הנהון מנומס, מתקשה להבין היכן היה המשל ומהו הנמשל. ״אני מבין שאתם קוראים למחוללי ההילה לומדי תורה או אברכים,״ הבין בשכלו החד. ״הייתי שמח לעקוב יחד איתך אחרי המתקנים שאתה כראש עירייה מעמיד לרשותם, על האבטחה שבוודאי מעמידה העירייה כדי לשמור עליהם, ועל התמיכה שאתה ללא ספק מספק להם. כמו כן, מעניין אותי לבחון כיצד עירייה כמו שלך מנהלת את סדרי העדיפויות בעיר. אני מעריך שכשמונים אחוזים מתקציב העירייה מופנים אל ההחזקה של מחוללי ההילה, ומסקרן אותי לראות כיצד אתה מנהל את שארית התקציב״.

ראש העיר נראה נבוך במיוחד. ״תראה...״ אמר בקול מהוסס. ״אני מבין שדבריך נאמרו בציניות, ושאתה מתרעם על כך שלומדי התורה זוכים לתקצוב גבוה מאת העיריה. בכל זאת, כדאי שתכיר יותר את המציאות. לומדי התורה בעיר שלנו אינם זכאים להטבות מלבד תשלומי הארנונה שאותם אנו מוזילים במידה שווה לאברכים ולחיילים, ומלבד חלוקות מזון שאני מבטיח לך שאינן נוטלות אפילו חמישה אחוזים מתקציב הרווחה של העירייה. באופן כללי, משאבי העירייה מופנים למינוף ולהצמחת רובע העסקים החדש של העיר, שם הקמנו מגדלי עסקים נפלאים, איצטדיון חדיש לאירוח תחרויות ספורט, מרכזי קניות משוכללים ובנייני מגורים שהותאמו לקהלם שונים. הרובע המדובר נבנה מתחילה כך שירחיק את ציבור האברכים, ויפנה מקום לציבורים תורמים שיסייעו בהצמחת העיר״.

פניו של המיליארדר היו המומות. ״אתה דיברת ברצינות עכשיו?״ הוא שאל בזעזוע.

ראש העיר קפא על מקומו. ״בהחלט!״ אמר. ״למה, משהו לא בסדר?״

המיליארדר הביט בו במבט שהיו בו כעס ורחמים יחדיו. ״אתה פשוט חסר בושה, חסר הבנה, חסר ידע. אני לא מבין מי מינה מטורף כמוך לראש עירייה.

״העיר שלך מחזיקה את מחוללי האנרגיה שבלעדיהם אתה וכל חבריך בעלי העסקים – אינם יכולים לחיות רגע אחד. האנרגיה הקסומה שלהם מחזיקה את כלכלת העולם כולו, ואתה מדבר איתי על תנופה עסקית של מיליארדים בודדים לכל היותר? אתה מספר לי על כמה גרושים שאתה משליך אל מחוללי ההילה, ואתה מתפאר בכך? אתה פושע! פושע מושחת!״


הבוקר שלמחרת, מצא את אברהמסון המיליארדר, יושב במשרדו המצועצע של אחד מאישי התקשורת המשפיעים במדינה, אדם שעל פי בירורים שערך אברהמסון – מסוגל לנהל קמפיין שיסייע בהגברת המודעות אל קיומה של ההילה החיובית – הילת אברהמסון, ויסייע לשמור על מחולליה.

״אני רוצה להבין...״ שאל העיתונאי בהתרגשות כששמע מפיהם של שלושת נשיאי האוניברסיטאות שהתלוו אל אברהמסון במסעו את פרטי התגלית. ״אתם רוצים לומר לי שהגברת ההילה עשויה להשפיע על מניעת מחלות? מניעת מלחמות? על שימור כדור הארץ? זה נראה דמיוני מדי! אני מוכרח להבין, מה נדרש לשם כך?״

המיליארדר חייך חיוך קטן. ״לשם כך, נדרש מאמץ קטן מאוד בסדרי גודל של מדינות. כל מה שצריך, זה רק שמירה על מחוללי ההילה״.

תמיד נחשב העיתונאי למהיר תפיסה. ״מחוללי ההילה?״ הוא שאל מיד. ״אתם רוצים לומר לי שיש בני אדם שמסוגלים להשפיע על הגברת ההילה?״

״בהחלט,״ השיב המיליארדר. ״ולמרבה המזל, אין להם בכלל עיניים גדולות. אפילו המפריזים ביניהם, לא העזו לחשוב על יותר מדירה פשוטה ורכב בינוני. למרות שהבהרתי להם שכל מדינה מערבית גדולה תשמח לארח אותם בשטחה תמורת הטבות מפליגות הרבה יותר, בסופו של דבר – התברר לי שהם מסתפקים במועט ופועלים מתוך תחושת שליחות והתנדבות...״

העיתונאי נענע את ראשו בתדהמה. ״אתה חייב לתת לי לפגוש אחד כזה...״ אמר. ״היכן הם היו? איפה הם מתחבאים כל הזמן?״

המיליארדר שילב את ידיו. ״למעשה, הם לא התחבאו״. אמר. ״כיום, מרביתם מתגוררים בשכונות מוזנחות ברחבי הארץ. הם מכנים את עצמם ׳אברכים׳, וטוענים שהתגלית המדעית שנודעה לנו רק כרגע – הייתה ידועה להם מאז ומעולם.

ברגע בו סיים המיליארדר את המשפט, האדימו פניו של העיתונאי. ״אתה מדבר על אברכים?״ הוא שאל בתיעוב. ״עבור אברכים אני לא מוכן לנהל קמפיין, יהיה הסכום איזה שיהיה. זוהי אידיאולוגיה, ואני לא מפקיר את העקרונות שלי בעד כל הון שבעולם!״

המיליארדר היה המום לגמרי. ״על איזה עקרונות אתה מדבר?״ שאל. ״הרי אתה עצמך הסכמת כעת, שכל דרישה שתידרש על ידי מחוללי ההילה היא לגיטימית...״

העיתונאי. התרומם ממקומו בכעס. ״אתה לא תבין את זה...״ אמר. ״האברכים האלו... הם הסחטנים הגדולים ביותר שקיימים. הם דורשים פטור גורף מגיוס, הם דורשים להכפיל את המלגה שלהם עד לאלף ומאתיים שקלים למשפחה, הם דורשים אפילו להשוות את ההשתתפות בחינוך הילדים שלהם לזו המקובלת אצלנו – בעולם המודרני״.

המיליארדר תפס את ראשו, עיניו פעורות בתדהמה מוחלטת. ״אני לא מבין אתכם...״ לחש. ״אתה רוצה לומר לי שרציתם לגייס את מחוללי ההילה? האנשים שבלעדיהם אין יכולת קיום לשום יצור חי על פני האדמה? אתה רוצה לומר לי שהתמיכה הממשלתית בהם היא כרגע שש מאות שקלים? אתה רוצה לומר לי שאין השתתפות מוחלטת בחינוך שלהם?

״מילא, אם היית טוען שלא ידעת, שלא היה לך מושג, עוד הייתי מבין. אבל אתה ממשיך לטעון את הטענות שלך גם עכשיו? אחרי הכול?״

העיתונאי הסתובב, מפנה את גבו אל המיליארדר. ״אתה לא תבין את זה...״ אמר. ״זה עניין של גיאו-פוליטיקה, זה עניין של השתתפות בנטל, זה עניין של מבט לעתיד – אל פניה של המדינה״.

המיליארדר התרומם ממקומו, קולו נוטף בוז. ״אין כאן שום דבר מלבד שנאה...״ אמר. ״שנאה טהורה שאין מאחוריה כלום...״


ביום שלאחר מכן, הופתע אברהמסון לגלות את שמו על שער העיתון הנחשב בישראל. הוא הופתע עוד יותר לגלות שהעיתונאי עמו שוחח הוציא את דיבתו רעה, ופרסם מידע כוזב על קשרי שחיתות שניהל עם פוליטיקאים חרדיים.

בצהרים, כבר תורגם המאמר לאנגלית. שני שותפים התקשרו להודיע על ביטול עסקאות עתידיות, ואברהמסון ידע שזו רק ההתחלה.

בבוקר שלאחר מכן, התבשר אברהמסון על הדחתו מדירקטוריון חמש חברות אותן ניהל. מגזיני הכלכלה בישרו על נפילתו, ובתגובת שרשרת – הודיעו עוד ששה שותפים שהם מפרקים עמו כל הסכם שהיה ביניהם.

ראש המשלחת המדעית הודיע לו בעצב רב על כך שהוא מנתק עמו קשר. ״שנים ארוכות היינו זה לצד זה,״ אמר. ״אבל הקריירה שלי בסכנה. אשתי וילדי קודמים״.

המשפט האחרון שאמר לו ראש המשלחת המדעית לפני חזרתו לארצות הברית, היה זה שנאמר לו כבר פעמים רבות:

״אי אפשר לפרסם את סודות היקום. לא כל אדם זוכה לעמוד על סודם של הדברים הגדולים באמת״.


אל בית המדרש הגדול בירושלים, נכנס המיליארדר בעבר והמיליונר בהווה רוג׳ר אברהמסון. הוא הסיר את מעיל הקשמיר היקר, התיישב לצד הסטנדר הסדוק, פתח את אחד מן הספרים שלפניו, ושקע בלימודו.

המכשיר שבכיסו, מכשיר פרימיטיבי למדי שבפיתוחו הושקעו מיליארדים, צפצף קלושות ונורה ירוקה נדלקה בו.

רוג׳ר אברהמסון היה למחולל הילה.

בוץ, סוכר, מים רותחים.
כוס ריקה, כפית, וריח חמוץ מחלב שעבר עליו התאריך...
במילים האלה מסתכם המסע היומי שלי שהתחיל במיטה עם קפיצים שדואגים שכאבי הגב יזכרו שהם קיימים...
משם לפינת הקפה הביתית, עם הריח החמוץ מחלב שעבר עליו התאריך...
עובר לכיסא המתנדנד בבית הכנסת, לחזן המתמהמה, לשעון המתקתק...
והלאה לתור הארוך במכולת...
ושוב שכחתי חלב, ושוב לא היה חמאת בוטנים, וגם לא YOLO וניל...
משם היישר אל המולת הכולל והוויכוח הבלתי נגמר בפינת הקפה המלוכלכת.
וכן! גם אני יודע לערבב, ללכת בין הטיפות לטשטש לאט לאט את ההבדל בין השחור ללבן.
העיקר שיהיה משהו לומר, העיקר שיהיה משהו לשתות...
והקפה אותו קפה, הכוס עדיין ריקה, והריח חמוץ...
משם צריך לחזור הביתה...
לטבוע בבלגן, להיאבד בין ילדים עייפים וגברת סחוטה.
לדוג כפית וחצי נחת, לחייך לרגע.
ושוב לשבת בפינת הקפה הביתית עם קצת סוכר וריח חמוץ מחלב שעבר עליו התאריך...

גם על היום הזה, עבר התאריך...
מחר אוסיף קצת סוכר, ואקנה חלב טרי...

אנשי קשר שלי

מה אתם יודעים

על המתחולל בתוכי

על סערותי וגלי אשר עלי עוברים

שוברים הורסים ומנתצים.



אנשי קשר שלי

כותבים לי הודעות

שולחים לי לבבות

מקסימים שאתם

לא נוגעים בי

כמלוא נימה



אנשי קשר שלי

כותבת חחח

מרגישה בוכה

שולחת משקפי שמש

שיסתירו את הדמעות



אנשי קשר שלי

למה אתם נשארים

אנשי קשר שלי

בצ'אט

תרימו טלפון

נדבר.

אשמח כמובן לשמוע את דעתכם על הכתיבה והתוכן

אז טובב, השיר הז ה נכתב פעם, (ולאידעת למה נזכרתי בו היום), בהשראת איזה משהו;
מוקדש לכל מי שמלקה את עצמה על כלום.


תפסיקי להלקות את עצמך
על כל טעות
אלוקים לא רוצה תוצאה
הוא רוצה מאבק
וזה נשמע קלישאה
אבל זה - מדוייק.
לפני שטעית
לפני שנפלת
הייתה אפשרות לשנות,
אך אחרי שטעית
אחרי שנפלת
אין שום תכלית לדמעות!!!
את לא מלאך
את רק בן אדם
שבא לעולם גם לטעות!
הייאוש רק מפיל
שמעת את זה פעם?
תקומי תתחילי לחיות.
מותר לך ליפול
אם תשכילי לקום
וזו לא המצאה נואשת...
אם צדיק נופל שבע
ואת - בינונית?
אז די להרגיש כבר מותשת.

זרקי ת'מצפון
לפח הגדול
'שכחי מכל השטויות שעשית!!!
ותפסיקי לדרוש מעצמך שלמות
זו ממש ממש לא התכלית!!!

תחליטי לראות את הכוח שבך
א ת חזקה,
ואת זה את יודעת.
לבכות ממצפון ששורט בתוכך,
יעשה אותך רק משוגעת!!!
כל כישלון שייחסת לעצמך
מוכיח שיש בך טיפת גאווה...
ואם את חושבת, שאת מנהלת...
את חיה בסרט אומלל ונורא!

כן יש לך כוחות,
שאין להרבה
שלא יודעים צורת מלחמה!!!
כוחות שאינם
לכל מי שאת
קטלגת בתור כבשה סתומה!
אלוקים הוא כמו אבא
אוהב בלי שום תנאי,
שמעת את זה עשר מיליון פעמים...
ומרוב ששמעת
שכחת להקשיב
למשמעות שעומדת שם בין המילים.

עוד יבוא השכר על קרבות שניצחת!!!!
אלוקים לא מחפש תוצאות!!!
את חיילת הכי יקרה בעולם
ב ג ל ל ששבעת טעויות ודמעות!!!

שנייה לפני החג...
אשמח לתגובות, ולביקורת. (אפשר גם אחריו... )



והיא כבר לא הייתה בטוחה.

אם היא תזכה לקבל את התורה ביחד, כמו כולם.

או אולי היא תעמוד שם, ביציע, לבד, בחלק הכי רחוק.

ומשם, אולי, תצליח לראות משהו. לשמוע. לקבל.

היא לא הייתה בטוחה.

בכלל לא.



ובבוקר שלפני, היא קמה, ואפילו התפללה את רוב התפילה, ולא רבע ממנה.

אבל היא לא יכלה לשכוח, שיום לפני, היא התפללה רבע. ואת מה שהיה אחר כך.. רק שה' לא ידע מה היא עשתה, כי אז בטוח היא...

היא לא חשבה שהוא לא יודע.

אבל קיוותה לחשוב, שהוא ימחל. שהוא יסלח. שהוא יראה כמה קשה לה. עד כמה היא מתאמצת.



והיא התאמצה. אוהו כמה היא התאמצה.

נלחמה בציפורניים.

אבל ביותר מדי מקרים, היא נשארה רק עם שריטות.



---



זכור ולא תשכח, המילים האלו ליוו אותה בנקמנות מה, בעקשנות מייסרת.

כי איך יכלה לשכוח,

איך עשתה אותה עמלק.

איך הפכה את עצמה, בבלי דעת, למישהי אחרת. דעת, שאין איש יודע לאן נאבדה, הרי- לא היה חסר לה מן המצרך הזה.



וכשהריצה את ימיה האחרונים עד הלום, עד הרגע הכמעט האחרון, שלאחריו יזכו כל עמך בית ישראל- להכנס לראש השנה, ראש השנה שייקבע את מידת היהדות של כל אחד מהעם, ואת גורל רוחניותם למשך השנה הקרובה, ולא הייתה בטוחה כלל שהיא נמנית ביניהם.



ובאותו היום, שבו עמדו כולם לקבל את התורה, היא הרגישה לבד.

והייתה בטוחה שגם תהיה לבד שם, במקום של אלו שלא ראויים, אבל המלאך, זה שאחראי על הכניסה, ריחם עליהם, ודחף אותם בלי שאף אחד שם לב לאיזו מרפסת קטנטנה.

והייתה בטוחה שתהיה לבד.

אבל כולם מתכוננים, אז גם היא.

או לפחות מנסה.



אז תוך כדי הכנת עוגה לכבוד החג, ועוד תבשיל, ותוך כדי ניסיון לשים, לפחות ליום הזה את המחשבות על מצב שקט, שיתנו לה לנשום, ולחשוב באמת, אז תוך כדי כל זה- הצליחה לשמוע לה מחשבה קטנה.

שאולי, אולי היא לא תהיה שם לבד, ואפילו לא תהיה שם, אלא ביחד עם כולם. למטה. כמו כל אדם רגיל שבא למעמד ההכתרה הגדול של השנה. שלא עומד במרפסת, רחוק. אלא עומד על האדמה, קרוב.

שרגליו נטועות בקרקע, בלי רעיונות, שמעיפים אותו מדי רחוק. למקום שהוא בכלל לא התכוון.

אבל ידעה שזה לא הגיוני.

אז נטשה את המחשבה המוזרה הזו מהר. לפני שבאמת תאמין בה.



---



לפחות שמה לה באוזניות משהו אמיתי, עם יידשקייט. ולא מילים שעדיף לא לדעת את פירושן...

ושרה. לא בקול אומנם, אבל שרה.

שאחת שאלה מעם ה'. והלוואי שאותה שתבקש. שתעז לשבות בצלו, בביתו, ואפילו לא לכל חייה, רק לקצת. זה כנראה יספיק לה. וגם אם לא, אין לה את האומץ ואת היכולת לבקש יותר.

והאמת, שאם תודה בינה לבין עצמה, היא הרגישה צבועה במקצת. אפילו בהרבה.

כי מה, אתמול ישבת לך עד לא יודעת מה בלילה, וה' ישמור מה עשית ואיפה,- וכמובן בלי שאף אחד יידע, והיום את שרה עם כל הרגש, ומה שנשאר מהנשמה?...



נו באמת.



אבל גם את המחשבה הזו, כמו את זו לפניה, השתיקה מהר.

אבל איכשהו, באופן מוזר למדי הרגישה שאותה היה יותר נכון להשתיק. ואת הקודמת פחות.

אבל לא התעמקה בהרגשה. כבר הרבה מדי זמן שהיא לא מתעמקת בכלום. רק במה שכואב.

אבל בכל זאת, ניסתה להבין. מה זה היה לה. מה זה קורה לה.

אך אמה, הנחמדה בדרך כלל-, קראה לה שעה שניסתה לתמלל את רגשותיה במילים, ולהבין מה קורה. האם אולי לקביעה הכל כך משמעותית שקבעה לה מבלי משים- שהיא תהיה לבד, והיא לא ראויה,- האם לקביעה הזו יש דרך להעלם, או להתקטן לפחות, ולא ידעה.

כי אמה אמרה שתבוא לעזור, ולמה היא מתבטלת בלי לעשות כלום.

אז יחד עם תחושת ההקטנה שחנקה, חנקה גם את הקביעה- ואת חוזקה- האמיתי או שלא, והלכה לשטוף את הרצפה.



---



והנה, יום ההכנה האחרון עבר לו מהר מדי.

לאט מדי.

כאילו הרגישה בכל שנייה את הזמן שעובר לו, וחרדה מעט מפני העתיד, אך מנגד הוא עף וחמק לה מבין האצבעות. בלי שבכלל הספיקה להתכונן, לבקש, או לחשוב על משהו במשך יותר מדקה.

על אותו המשהו שניקר בתוכה כל היום. על ההרגשה המוזרה, על הכמיהה הסמויה, הנלעגת כמעט, שהיא הלוואי, בבקשה, לא תהיה שם. למעלה, רחוק.



והלילה יורד. ונדלקים הנרות. והיא, שתמיד היה לה קשר מיוחד עם שלהבות, שואלת אותן בשקט, 'מה אומרות, יש לי סיכוי?' וכמו תמיד, הן שתקו. אך הפעם לא הצליחה לפענח את תשובתן.

ובלילה, עת למדו כולם, היא יצאה לחצר.

הביטה על חופת הכוכבים שנפרשה מעליה.

וידעה שמחר עומדת להפרס גם עליה חופה.

ולא ידעה איך. ואיפה.

אבל ידעה שתהיה חופה. וכל כך קיוותה. וכל כך התביישה בתקוותה. אבל בכל זאת, העזה לקוות.

ולא חלמה גדול וגבוה מדי, חלמה בקטן. בנמוך. שתזכה להיות יחד. בַאיחוד.



---



ויהי בוקר.

והן פסעו לבית הכנסת, לתפילת החג, לשמוע את עשרת הדיברות.

ונהייתה התרגשות. כי ידעה שכעת, כעת המעמד.

ואף אחד לא הרגיש בו מלבדה.

ופתאום, שום דבר לא היה חשוב.

רק היא, הוא, חופה, ועם שמבדיל ביניהם.



---



ועצמה את עיניה, ופתאום הרגישה. וראתה.

ראתה עם שלם.

נרגש. מחכה. מואר ומצפה.

ואותה. עומדת.

כמו שחששה, על המרפסת. למעלה. רחוק. ותחושת החמצה וכאב פשטה בה. ידעה שזה מגיע לה. ידעה שהיא לא ראויה ליותר, אך בכל זאת, משהו בה ביקש לבכות.

אך להפתעתה, היא לא הייתה שם לבד. הייתה שם גם את חברתה מהכיתה, זו שיצא להן לדבר יותר מפעם אחת על התגברויות ומהותן. וגם את הנערה מהרחוב השני, זו שלא ידעה את שמה, אבל תמיד ידעה שהיא לא בדיוק הולכת בתלם, ועוד רבות וטובות הן עמדו שם, אלו שלא בדיוק, שבערך, והרבה מעבר לו.



אבל שום דבר לא התחיל.

כולם חיכו.

ופתאום, היא ראתה אור. גדול. שעוטף, ומלטף.

ולא יכלה לעמוד בעוצמתו.

אז סגרה עיניה.

ואז, אז שמעה קול. קול אלוקי, שמעודה לא שמעה כמותו. וכשם שהיה ברור לה שרק היא שומעת אותו, כך ידעה שגם כל אחת מאלו העומדות על המרפסת שומעות אותו.

אלו לא היו מילים.

הייתה זו מנגינה.

מנגינה שדיברה יותר מכל המילים שבעולם.

ואז, אחרי שהמנגינה עטפה אותה בחיבוק מתוק, שמעודה לא חשה כמותו, היא הבינה.

הבינה את מה שהמנגינה ביקשה לרמוז לה.

שזו לא המרפסת של אלו שאינן ראויות. זו המרפסת המיוחדת. וי אי פי.

לאלו, שהתגברו. שנפלו ככל יום, אבל ביום שלאחריו חזרו ללחום. בלי פשרות. בעקשנות שלא הייתה ברורה אפילו להן.

נלחמו על עצמן. על קיומן. על עצם היותן.

והשריטות, אלו שספגה במהלך מלחמותיה השקטות, הבלתי ידועות,

לפתע,

נרפאו.



והיא פקחה את עיניה, וידעה שהיא קרובה מתמיד.

כמו אתרוגים מעופשים אחרי סוכות,
כמו צנצנת החרוסת שהלב לא נותן להשליכה למרות הכתמים הירקרקים,
כמו בלינצ'עס מיובשים מתחתית המקרר שנשארו משבועות, כך לדבר עכשיו על רות, לאחר שהכרס ממולאת עד גדותיה מפירות הפרד"ס שלמדתם/קראתם/ שמעתם/דנתם בחג, התגובה שלכם ודאי תהיה: רות-עבור, או רות-סוף.

אבל אני בכל אופן עוד לא השתחררתי מאוירת הקסם של אגדת גרנות בית לחם, וחש דחף להשיח את שעל לבי, והרוצה להטות אוזן ללחשושיי יטה, והמלייק בלא לקרוא אף הוא יצא ידי חובתו ובלבד שיציין לי עד איזו שורה הוא שרד למטרות בקרה ושפור השרות בעתיד.

השנה לא רק שמעתי את רות,
השנה גם קראתי אותה.

בסלון הדומם אל מול צינת-שלוש- לפנות-בוקר הנושבת מהמרפסת, מימיני ספל קפה שחור משמאלי צלוחית עם דברים שהילדים לעולם לא יראו אותי אוכל
וביניהם מגילת רות, פשוטה, עם רש"י, ואבן עזרא.
זו היתה מגילה שונה לגמרי,
תארו לכם סרט בלי מוסיקה, כמו הסרטים האלמים של ראשית הקולנוע,
כשצופים בארועים, ולו המסעירים ביותר, שצולמו במצלמת אבטחה - כל הודם אובד בלי פסקול,
האדם יראה לעיניים והמוסיקה תראה ללבב.

והמנגינה של רות היא פשוט בול.
מי שהמציא אותה גאון.

בבהכנ"ס שלנו יש "בעל קריאה" בעל קול נעים מאד והוא גם רגשן חסר תקנה. הוא מפליא להשתמש באינטרפרטציה כדי להביע את פרשנותו האישית לפסוקים, והוא אכן מטיב לפרש.
כשקולו נחנק בהגיעו ל"כי המות יפריד ביני ובינך" דממת קבר שוררת בהיכל בית הכנסת (כמובן, גם כי שלושתרבעי מהגברים מנמנמים) והנשים מסיטות את הוילון להביט בפניו.

בלשון הראבע "טעם" זה - 'פירוש'.
ואכן טעמי המקרא ממש מפרשים את הטקסט.
(הו ראב"ע, שוב חייכתי לעצמי כשנתקלתי בעליצות הנדירה שלו ב"כאיפה שעורים", כדאי לכם לקרוא)

והנה רק ישא הבחור את קולו "ויהי בימי שפט..." וכבר מיטשטש בית הכנסת ונמוג ומול עיני צפים שדות בית לחם, רוח חמה הנושאת אניצי קש וריח קציר השעורים,

דמותה של רות עולה כבתלת מימד,
בת מלכים זקופה ואצילת גינונים תועה בין שבלים וקוצים, בגדי הנסיכה שלה השזורים חוטי זהב ותכלת מאובקים ודהויים ופניה צרובים בלהט שמש

אני מלווה אותה בלכתה נבוכה אל השדה, נכריה ומרופטת,
מלקטת אחר בחורים ישראליים קולניים, בודדת כל כך, זרה כל כך.

אני רואה אותה בלילה ההוא, ניצבת ממתינה באפלה שמאחורי הגורן מורחת ליפסטיק ורועדת מקור ומהתרגשות.


אבל עכשיו אני לוגם מהקפה בשעת ליל מאוחרת רוכן אל השלחן ועיניי הטרוטות מביטות בספר.
לפניי רק טקסט
בלי תפאורה, ובלי צלילים.

אני רואה יותר את המילים עצמן,

אני רואה את הנאום של נעמי הגדוש בצורות דקדוקיות נדירות, לכנה שובנה תשברנה תעגנה...
רות וערפה המבולבלות שזה עתה יצאו מהאולפן בטח מדפדפות בשיחון מואבי- עברי בקדחתנות.

שמתי לב גם לכמה מוזרויות, כשנעמי מדברת אל הבנות היא אומרתם "לכם" "עמכם" עשיתם", וכשהיא מדברת על הבנים שיוולדו לה היא אומרת "להן" !
-ממש להכעיס.

אוף אני יושב ומקשקש ומקשקש ועוד לא התחלתי לומר מה שרציתי.

אז ככה
מקובל להתפעל מההקרבה של רות למען היהדות, היא מתמסרת לאלקי ישראל ומוכנה להתגייר בכל מחיר ובלי תנאים (כהד קלוש אני שומע לוחשים 'אם היא כל כך רוצה את זה סימן שזה משהו גדול' הו איזה כיף לנו).

חזל למדים מכאן את תהליכי הגיור, יש לודא את טוהר כוונותיה של הגיורת, שמא עיניה נתנה בקרפלאך ובגפילטעפיש, בפטור מגיוס ובאבטחת הכנסה, שמא לא ערכי היהדות נגד עיניה אלא אולי הלחנים של ישי ריבו שובים את לבה או הנופים של הכנרת מול הרי גולן כישפוה.
על בית הדין להציג לה את הפן הפחות מחמיא של עם ישראל, לתחוב את ראשה היישר אל סל הכביסה המלוכלכת,

ורק אחרי שנעמי רואה שאחרי הכל עדיין מתאמצת היא ללכת אז היא מפסיקה עם הפרצופים החמוצים ומחייכת אליה בברכת "ברוכה הבאה".

אבל השנה קראתי משהו אחר לגמרי,
רות טובת הלב לא מסוגלת לראות את חמותה הזקנה שבה שכולה ועניה לבית לחם כמו כלב מרוד שזנבו בין רגליו,
נפשה קשורה בנפש נעמי,
באשר תלכי אלך,
לא יהדות בראש מעייניה,
לא אידאות ואמונות,

עמך עמי, יהיה עמך אשר יהיה,
רות מפתחת אובססיביות כלפי דמותה האינטלקטואלית של נעמי, ונצמדת אליה באש ובמים,
אלקיך אלקי, ולא משנה מי הוא.
אם זה הוי"ה או להבדיל הארי קרישנה,
עמך עמי גם באשר תתנצרי אתנצר, אם תסגדי למפלצת הספגטי המעופפת אשתחווה לה לצדך.
זה סיפור של התמסרות, אבל לא התמסרות לאידאל, אלא לדמות.

קצת התאכזבתי.

אבל אז נתקלתי בצדוקי שלגלג "נעשה ונשמע?! זו פזיזות חסרת אחריות", ובתגובת רבא "הלכנו בתמימות כי האמנו באלקים שלא יפיל עלינו משהו לא סביר".

אז זה בדיוק זה, חשבתי לעצמי, קבלת התורה היא בעצם ביטוי של אמונה, לא חשוב מה התורה עצמה,
לא שאלנו "מה כתיב בה"
מה שחשוב שסמכנו על אלקים, באשר תתן תתן.
אנחנו נהיה לך סגולה מכל העמים, בעיניים עצומות ננהה אחריך, בטוב וברע, כמו שרות סמכה על נעמי בעינים עצומות "אעשה ואשמע".

אין זה חג - קבלת "התורה",
אלא חג - "קבלת" התורה.

כתבתי אולי קצת מבולבל,
הקפה כבר לא עושה ת'עבודה, אחרי 12 כוסות הגוף כבר פיתח עמידות כלפיו,
אבל זה מה שאני מרגיש עכשיו,
אמונה עיוורת.
וכשאני מתכונן לקבל תורה, מצלצלות באזניי מילות הפתיחה שלה
"אנכי השם אלקיך"...‏

לרגל יום ירושלים, סיפור קצר מימי ילדותי.

מוכר הפיתות הירושלמי

כשהייתי ילדה, אימי ואני ולפעמים גם סבתי , היינו הולכות פעמים רבות לבית הכנסת מוסאיוף לשמוע הרצאות של הרבנית ח..

ומול בית הכנסת, ממש בינות לסמטאות ירושלמיות עליהן פרוס היה חוט של גן עדן, היתה חנות לממכר פיתות 'אש תנור' שנאפו בטאבון.
קולות התפילות, אוירה כבדה של קודש, וריח מאפים עז שנישא בקלילות, מרצפות רחבות, לצד רוח ירושלמית טובה ועמוקה השלימו את החוויה.

היה זה לפני פסח.

חצי חבילת קמח נותרה לאימי ובמקום להשליך לפח החלטנו ללכת למסור את חצי קילו הקמח לאיש שמוכר פיתות.
למי שמכיר את האזור, גרנו במרחק די גדול משם. באחת מסמטאות גאולה בואכה מקור ברוך.
הגענו לשכונת בית ישראל וניגשנו לחלון האבן המפויח והעגול בחציו שהיווה דלפק ופתח דרכו ניתן לתקשר עם הגומחה שכונתה 'חנות'.
אמא שלי הגישה למוכר, שדמותו נראתה מקומחת ולא ברורה, את הקמח.

והוא לא הבין בהתחלה.

לאחר הסבר קצר הוא הביע לפתע אנושיות נלהבת.

"חכו רגע", רמז לנו, והתעקש להכין לנו פיתות. חינם.

"לא צריך", אמא שלי אמרה, "לא בשביל זה הבאנו את הקמח".

אבל הוא התעקש והכין לנו עוד, עטף לנו את הפיתות. והלכנו משם בהרגשה ממש טובה.

ואני, ילדה קטנה שכמותי, התרגשתי
והתלהבתי.
מאוד.

העולם, שהיה נראה לי מפחיד וזר נראה פתאום ידידותי למול עזרתו ויחסו הנדיב של האיש.

אני רוצה להסתכל בעיניים של אותה ילדה קטנה ולשאול: למה כל כך התלהבת?
באמת לא הכרת אנשים טובים בימי ילדותך?
לא פגשת באנשים נחמדים?
האומנם אדם לאדם היו זרים?
האמנם גדלת לתוך חסר חברתי כה עמוק, לניכור חברתי, לתחושות חסר כלכלי, כי העולם היה מקולקל או כי בחוויה שלך שפטת את העולם לרעה והוא נדמה בעיניך לזר?
ואין לי תשובה לשאלה הזו.

לאחרונה אני משלימה פערים.
לומדת לאט לאט שהכל מתחולל בתוכנו ויש לו הדהוד בעולם סביבנו.
לומדת שהעולם מתגשם כפי שאנו רואים אותו בדמיוננו, כמו ראי.

וככל שנלמד להיות גמישים, מכילים, ונפסיק לשפוט ולצפות, הרי שהעולם הזר והמנוכר יהפוך למאיר פנים ולמקום ידידותי שכיף להיות בו, לפעול, לתקשר ולהגשים.

הם חנו שם ביחד כגוש
עייפים מותשים בשדה החרוש
שלושה גדודים בלי גיבוש
קבוצת לוחמים ויאוש
אחרי קרב רצוף תקלות ושיבוש
מול עיר בצורה וקשה לכיבוש

לגדוד הראשון היה מפקד למוד קרבות
הוא כינה אותם מוגי לב וסחבות
הוא לא דיבר על זכויות רק על חובות
הוא הסביר שהם לא עושים לאף אחד טובות
והבהיר שעל גלויי חולשה ופחדנות יהיו עונשים ותגובות

השני עטור מדליות ויהיר
בטון שאינו משתמע לשתי פנים הבהיר
שבשביל הקריירה שלו וכדי להגדיל את שמו ולהאדיר
הם חייבים לכבוש את העיר
ולא משנה לו מה יהיה המחיר

השלישי היה מאיר פנים
ובעיניו ניסיון וחכמה רבי שנים
הוא סיפר שהאויב זה אומה של חלשים ופחדנים
תיאר אותם בורחים ומתחבאים כמו שפנים

הוא הרחיב והעריך את הגבורה וההירתמות
וכמה הניצחון יהיה רב משמעות
הוא דיבר בעוצמה אך בנעימות
הוא לחץ את ידיהם בחמימות
ושיתף אותם בזה שגם הוא פוחד למות
אבל גבורה זה להתגבר ולהילחם במסירות

כעת אחוד לכם חידה
האם תדעו לנחש לאיזו גדוד או יחידה
יש את מירב הסיכויים לכבוש את יעדה
ולהביא כבוד למפקדה
ועוד לחוש כלפיו רגשי תודה

ואם את התשובה אתם חושבים שאתם יודעים
זיכרו שבבית עם הילדים
אתם ממש מפקדים בלי מדים
העריכו והבינו שהם מתמודדים
היו מעצימים ומעודדים
תנו להם כוח לגדול ולכבוש יעדים

בס"ד

הכישלון הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, הוא עלול להחליש את האדם ועלול לבנות אותו.

כישלון זהו מצב של חוסר הצלחה. לכל אדם קורה כישלונות. הכישלונות קורים בכל זמן ובכל מצב. יש כישלונות גדולים וטרגיים כמו הכישלון של מדינת ישראל בשביעי לאוקטובר. ויש כישלונות קטנים, כמו שאדם נכשל במשחק הסנייק שלו...

במאמר זה נדון בצדדים החיוביים והשלילים של הכישלון, נתחיל בשלילי:

הכישלון בלימוד התורה עלול לייאש את האדם ולהוריד ואתו מהדרך. רח"ל. בחור שלא מצליח ללמוד, נכשל כל הזמן. ורואה את הכישלון כעובדה מוגמרת, הוא לא ינסה לשוב וללמוד שוב. אלא ירד מהדרך רח"ל. כמו הבחור משה כהן שלא הצליח בלימוד וירד מהדרך בגלל זה.

וכן, אדם שנכשל, זה עלול לעלות לו בבריאות הנפש והגוף. הכישלון מביא איתו רגש של אכזבה. לפעמים אדם מאוכזב מעצמו. כשאדם עצוב ומאוכזב זה פוגע לו בבריאות הנפש, מה שמשליך ישירות על בריאות הגוף. כמו שאמר איינשטיין "או שהכישלון הוא מחלה, או שהוא מביא איתו מחלה" בדיוק כמו שהסופר הבריטי המפורסם צארלס ווינטון לא הצליח למכור את ספרו האחרון "לילות דוממים" והוא שקע בדיכאון שהוביל למחלת הגפיים אצלו.

ובנוסף לזאת, אדם שנכשל ולא לוקח אחריות על הכישלון שלו, מרחיק ממנו את חבריו. לא נעים להיות חבר של אדם שמראה קטנוניות ולא לוקח אחריות על הכישלונות שלו. למרות שזה טיבעי. "להצלחה אבות רבים, אך הכישלון יתום"

עד לכאן ההיבטים השלילים מכאן החיוביים:

אדם שנכשל רואה שלא הכל בידיים שלו, וזה מחזק לו את אמונה שלו. אדם שמצליח לא תמיד זוכר שלא הוא מפעיל את המערכת. אבל כשיש כישלון, האדם נזכר ורואה שלא הוא האחראי על הכל וזה מחזק לו את האמונה בהקב"ה. כמו שרוטשילד האמונה שלו נחלשה בעקבות כמה הצלחות בעסקאות שלו, ואז כשהוא נכשל פתאום חזרה לו האמונה והתחזקה אצלו.

בנוסף לזאת, ההתמודדות עם הכישלון מחשלת ומחזקת את האדם. הכישלון הוא קושי, וכשאדם מתמודד עם קושי ומצליח לו הוא מתחזק כמו גולם של פרפר: רק אם הוא מתמודד עם הקושי של הבקיעה הוא יהיה חזק ויוכל לעוף.

במאמר זה אפשר לראות שלכישלון יש צדדים חיוביים ושליליים. ואני הקטנה לא באה להכריע רק לתת לטעום משני ההיבטים של הכישלון. והלוואי ורק נצמח מהכישלונות שלנו.

אחרי רגעים של לבד
ותחושות של,
עצב בלתי מוסבר.
מגלה שלא דמיינת
והלב פועם
פעימות של דם.
נושכת שפתיים מדממות
נועלת ידיים דוממות
דמעות קטנות,
מרטיבות.
חשבת להיות חסרה
ורצית קיום,
לא מחוסר ברירה.
ותקווה שלך התנפצה
שוב הלב בתזוזה.
וזר לא יבין,
אין איש שירגיש
בדפיקות עצובות
בחיפוש אחר נשמות,
עזובות.
עדיין לא רגועה
הסערה לא שככה
הלב עומד על בלימה
זועק ממני נשמה
אליך אבא
נחמה

שערה חמקמקה הלכה לאיבוד בחלל פי, ושמה אותי בטווח שבין גיבור מלחמה הרודף אחד אויביו ומשיגם, לבין תינוק בן יומו עם רפלקסים מביכים של הקאה בלתי נשלטת.

בדרך כלל אני אלוף המרדפים והלכידות. בבית אני מלהטט אחר כל המעופפים, הג'וקים והמינים הפולשים למיניהם ועושה בהם שמות. כשיש גנב בשכונה אני בראש הדולקים אחריו. בעברי לכדתי נחש שצץ בחורשה בה טיילתי. ותאמינו או לא; לעיתים אפילו הצלחתי ללכוד קצה חוט תפירה בצידה השני של המחט.

אבל עכשיו כל העוצמה האנושית הזו. כל המיתוסים שנקשרו בשמי בדבר המרדפים והלכידות ההרואיים שבצעתי בימי חיי, עומדים לרדת לתהום אודות לשערה אחת חלקלקה ובלתי תפיסה שמרקדת בחלל פי לקול צלילי ההקאה ההולכים וגוברים מרגע לרגע.

בטח היא משועשעת השערה הסוררת, ושיכורה מהכוח הבלתי פרופורציונלי שנפל לידיה; מתבשמת מתחושת הנקמה על כל הפעמים בהן מרחתי אותה במרכך בניחוח הפחות אהוב עליה, ועל המקרים בהם סירקתי אותה באכזריות כדי להתיר קשרי שיער מסובכים ועיקשים.

עכשיו כל עולמי תלוי על חוט שערה. אני יצור מלא עוצמה ויכולות שלא מתפקד בגלל סיב דק עשוי חלבון, שמיצה את תפקידו כשיער ומבקש להמציא את עצמו מחדש כדבר מאכל או סתם כגורם מעיק ומשבש חיים.

אני גיבור גדול, ובו זמנית מוגבל ושפוט של רסיסי טבע. אני בן אנוש!

יש מעליו שמיים שחורים, מנוקדים בכוכבים קטנים, זוהרים.
אבל הוא לא רואה אותם.

הוא לא רואה את הכוכבים,
הוא רואה את הדם, היזע, הכאב.

הוא לא רואה את השמיים,
הוא רואה שחור, תהום, קץ.

הוא לא רואה זוהר, בשום מקום,
רק בוץ, אבק ואפר.

יש מעליו שמיים מנוקדים בכוכבים,
עכשיו הוא לא רואה אותם,
אבל אולי הוא עוד יראה.

אם כולם אומרים,
אני בטוח.
אך בתוך ליבי,
אני חושש מזה.

אם כולם יודעים,
אני בטוח.
אך בתוך ליבי,
אני מ'פחד מזה.

כי אני נמצא רחוק ממקום הלב,
בלי טיפת צחוק, עמוק במקום כאב,
ואז הם מלטפים אותי, באור שאין לו סוף...

זרקורים של אור,
בוקעים מתוך החושך.
אומרים לי בוא, תחזור,
אל תישאר מאחור.

קדימה המשך,
כי יוצר נפשך,
מבקשך.

אליהו מסיים את התפילה ויוצא מהבית כנסת, לכיוון הכולל.
בזווית העין הוא רואה התקהלות קטנה בקצה הרחוב. מתקרב מעט.
אה, סתם קבוצת בחורים מקיפים בעיגול מספר צלמי טלויזיה של איזה ערוץ חדשות כלשהו.. מה הם יכולים כבר לרצות פה בלב בני ברק?
מבטו צד את הכתב - גבר כבן חמישים מגולח ללא כיפה, שואל שוב ושוב את המתקהלים "נו, מי מוכן להתראיין בלייב? מה אתם מפחדים?"
הכתב מחפש הנה והנה ולפתע נזרק מבטו על אליהו וכאילו ניצוץ של אור בעיניו.
"היי אתה, בחור. בוא דקה, מה דעתך על השתמטות החרדים מצה"ל?"
אליהו מהסס, מרגיש איך הכתב נגע לו בנקודה הרגישה, זו שתגרום לו לענות בעצבים, "אבל... מה אני ארוויח מזה? סתם חילול ה'" הוא מהרהר בליבו. שותק.
הכתב זיהה שיש סוף סוף כיוון לפרטנר לראיון בלב העיר החרדית והמשיך בשלו "נו, מה הלחץ? אל תדאג גם אם לא יהיה לך מה לענות - לא נגייס אותך, יש לכם קומבינטורים שם למעלה כל השרים והרבנים שלכם"
-----
אליהו מרגיש את הזעם בעצמותיו "עכשיו זה כבר חילול ה' לא לענות, אני אראה לו מה זה לדבר ככה על רבנים בישראל? חוצפן, הוא עוד יתחרט שהתחיל איתי"
הוא ניגש לכתב, פוסע לאט - נראה שליו מבחוץ אך לוהט מבפנים.
"כן אחי היקר, מה אני יכול לעזור? מפריע לך שיש פה בחורים שלומדים? שמגנים על עם ישראל?"
הכתב מחייך, כמה חיכה לרגע הזה.
"אז אפשר להפעיל מצלמה? זה בסדר מבחינתך?"
"תפעיל" עונה אליהו "גם ככה אתם אחרי זה מוציאים דברים מהקשרם ומשבשים את כל הריאיון אז מה ההבדל?"
הכתב נראה פגוע "חס וחלילה נשמה, קודם כל אני אבי, ודבר שני אני לא מוחק כלום, אם תרצה אני אשלח לך את הסרטון המלא שישודר בערוץ"
"לא, תודה" עונה אליהו "גם ככה אין לך איך לשלוח לי, אלא אם כן יש לך את זה בפורמט של ווקמן בדואר רשום"
"חחח טוב אתה, שנון, אני אוהב את זה" אבי מחייך כאילו שמע בדיחה טובה.
המצלמות פועלות, האוזנייה על האוזן, גדוד של בחורי ישיבות מביטים כמעריצים מהצד, ו... "יש לנו, מתחילים".
-אז אנחנו פה עם מיודענו היקר...
-אליהו
-כן, אליהו שלום וברכה, מה אתה עושה ביום יום אליהו?
-לא רואים עליי? אברך כולל. על כל המשתמע.
-יפה, עכשיו אליהו ספר לי בבקשה למה אתם לא מתגייסים לצבא?
אליהו מהסס רגע, מתלבט מאיזה צד הכי טוב להגיב. מספר דרכי תשובה עלו בראשו והוא נוקט באחד מהם.
-מי אמר לך שאני לא בצבא?
אבי נראה דיי מופתע. "איך צבא? אמרת שאתה אברך כולל, לא"?
- נכון, אני נמצא בצבא צה"ל בכולל.
-מה???? תסביר בבקשה.
- תראה, יש לכם את צבא ההגנה לישראל, לנו יש את צבא ההגנה לצה"ל, תפקיד יותר חשוב משלכם. כיון שכמה שאתם צריכים להיות חזקים זה מחייב אותנו להיות תמיד דרגה מעליכם, להגן על הצבא. להשקיע יותר. רק מה - בדברים עם תועלת. בלימוד התורה.
-ומי אמר שלימוד התורה עוזר?
לזה חיכה אליהו.
"תגיד" שואל כאילו לא קשור לנושא "בחג שבועות אתה עובד?"
אבי נראה קצת מופתע. "איך זה קשור? לא, אישית אני לא עובד. יום חג."
-וואלה, איזה חג? שבועות, אה? תספר לי קצת על החג, חוץ מלשפוך אחד על השני מים, למה לבטל יום עבודה פורה לכל המשק? מאיפה הגיע היום הזה?
אבי נראה כאחד שהתחיל לקלוט לאן נושבות הרוחות.
-אוקיי, קיבלנו את התורה, אבל עבר...
- לא, לא. תישאר על הנושא בבקשה? רצית תשובה? אז תענה, אל תפחד.
מסנן כאילו לעצמו "וואי לא פלא שצוחקים עליכם שם בערוץ של הימניים, אתם לא מסוגלים לשמוע"
הבחורים מסביב מחייכים, מסתכלים על אליהו באהדה ומפנים מבטי שמחה לאיד לכיוון אבי.
-חחח אז אתה מכיר קצת את המערכת.. אני ממשיך איתך על אותו נושא, אין בעיה. כן, בשבועות קיבלנו את התורה. נו?
-ברצינות? יש עניין להמשיך? אני בלי לימודי ליב"ה מבין שאם יש תורה אז מה שכתוב בה הוא חובה. וזה בעצם מחייב אותי ואותך וגם את כל הבחורים היקרים פה לשבת וללמוד ולקיים אותה, לא לקחת רק את הדברים הקלים והנחמדים מהתורה.
וכשכתוב בה שלימוד התורה מגן על עם ישראל - לא מוזכר שחובה על אברכי הכולל לחיות על מלגה של 600 חודשית בחסות בג"צ.
אבי מתחיל להנהן. זה לא הכיוון בכלל. זה אולי יהיה אייטם אבל לא יעופו על זה בערוץ. הגיע הזמן לסיים את זה.
-הבנתי אותך, אתה בהחלט בחור חכם אליהו, ויש עוד הרבה נקודות שאני הייתי שמח לשוחח איתך עליהן אך לצערי נגמר לנו הזמן.
-עוד נקודות? לא מספיק? כמו מה?
-כמו צבא חרדי שמור. כמו הח"כ החרדים. ההשתמטות מעבודה, גם בתקופת התנ"ך עבדו אתה יודע?!
אליהו מחייך ברוגע "זה בסדר, אפשר לתמצת בכמה מילים תשובות להכל. צבא חרדי שמור לעולם לא יהיה כי אתם לא רוצים אותנו חרדים, כל המטרה זה לעקור לנו את הדת מחילה.. אבל... כמו שעשו לך... מה אתה יודע על הלכות שבת לדוגמא? אם בכל אופן זה חשוב להם - שיפנו לגדולי הדור שלנו, מילה אחת שלהם - וכולנו על מדים 24/7 ו..לגבי הח"כים החרדים - פשוט תפנה אליהם, פוליטיקה לא מעניינת אותי. ולגבי השתמטות מעבודה אם כבר אתה רוצה לדבר נתונים...
-טוב אליהו נגמר לי הזמן, אני קוטע אותך פה. היה לי כיף גדול לדבר איתך, אם תרצה להתראיין שוב - אתה מוזמן בשמחה.
-חחח לא, תודה. מעדיף להזדרז לכולל. בהצלחה בגיוס חרדים.
קבוצת הבחורים מתגודדת סביב אליהו "זה אדיר" "ענית לו פצצה" "איך אתה מעיז?"
-חבר'ה - הכל שטויות, אל תתייחסו, ראיתם איך גם הוא ברח? הם יודעים שהתורה היא העיקר.
אבל בתוך הראש... מתחילות לבצבץ תחושות של סיפוק וקידוש ה'
זה באמת לא היה קל, אבי הזה דיי ניסה לתפוס אותי ולהעביר נושאים, טוב שיש אחד כמוני שמעז לענות להם, להראות להם את הכיוון, לגרום להם להבין שאנחנו לא איזו שיה תמימה שכל חפצה זה שינווטו לה את החיים. הגיע הזמן לעשות לזה סוף. אולי הריאיון הזה יעזור.
לא דמיין שזה משודר בלייב וחבר בכולל בדיוק שמע בקו נייעס ועדכן את כולם.
בכולל מתחילים העצות "אחח היית צריך לענות לו ככה" מסביר לו שמעון באריכות בדיוק את שאמר הוא דקות ספורות לפני.
"הלעיטהו לרשע וימות" מפזם אהרן.
אך לפתע נהיה שקט מסביב.
הראש כולל ניגש.
"תשמע, לא ידעתי שיש בך כזה כושר דיבור, חילך לאורייתא, לא ראיתי את זה בך, האברכים סיפרו לי שאתה ממש היטבת להגדיר את עמדת הציבור, אשריך"
אליהו מסמיק, לא תכנן שזה יתפרסם.
-תודה רבה, אני בד"כ לא נכנס לזה, אבל.. הוא השמיץ רבנים..
"לא. טוב מאוד. טוב מאוד שענית לו, למעשה אני שוקל להמליץ עליך למרצה בארגון "קרבנו" שמחזק ומקרב לבבות טועים. אני ממ........"
"יהיו לרצון אמרי פי והגיו..."
לא. עוד פעם חלמתי כל התפילה? מה יהיה איתי? מה כ"כ קשה לי להתפלל כמו בן אדם בלי לחלום על קירוב ושדרני טלויזיה. לא ייאומן. יומיים לפני שבועות - ואני חולם כל התפילה. איפה איבדתי את הריכוז בכלל? אה.. "אתה חונן לאדם דעת"
איזה בזבוז של זמן איכות עם הקב"ה על דמיונות שווא!!

------------------------
בזמן שהאדם חולם ומתכנן איך להתמיד בתורה ולהפוך לגדול הדור - היצר חוכך ידיים בהנאה - את הזמן הזה הוא מרוויח.

לפעמים
יש ימים
כאלה
שנגמרים בהם
המילים

הדף ריק
והלשון מחכה
יבשה

לא דווקא
בזמנים
סגריריים

אולי
בתקופות בחיים
כשמתבגרים

ואז
נאלמים דום
מול עוצמת
החיים

אבא שלי רק רציתי לומר לך תודה!
תודה לך שנתת לנו מתנה לחג
אין מתנה גדולה יותר מזאת
4 עולמות מלאים
4 משפחות שיצאו מאפילה לאורה
מאתיים משפחות "אומללות"
שמת בארץ המוות,
והוצאתך בניך תחתם
מאתיים מחבלים חתמת בספר המתים
כבר בראש השנה נחתמו לחיים 4 יהודים
אבא תודה רבה!
אם לא הינו שם
אין מילים שבפינו
שבחים שבידינו
ציפיה שבעינינו
מספיק להודות לך אבא.
קח את התפילין של אותו צדיק
קח את השבת של עשרות נערים בבאר שבע
קח את אלפי הנחות תפילין
כי הן התודה הכי גדולה!
תודה אבא שלי

בס"ד

אני יושבת על הספה, מעלעלת בין דפי העיתון היומי, מכירת חסד פה, קורס מדהים במחיר מפתיע שם, מודעה מסוימת בצבעי שחור לבן צדה את עיני.

"בהוראת הרבנים, בנות ישראל הקדושות יתאספו ליום תפילה בסמינר לישועת כל עמ"י הנתונים בצרה"

חייכתי, יודעת שיש כאלה שזה מעצבן אותן, אבל אותי זה מרגש.

אני לא לבד, אני חלק מקבוצה, יש לי רבנים, דרך וחברה בעלת אותם ערכים שאני מאמינה בהם.

כמה זה לא מובן מאליו.





בתורה ילדה קטנה בתל אביב, הדבר האהוב עלי ביותר היה ללכת לים ביום שבת בבוקר.

היינו יוצאים אבא, אמא ואני, פוסעים מעדנות בין סמטאות העיר.

היינו הולכים הרבה, חצי שעה, אולי שעה, כבר לא זוכרת.

אבא אמר שהוא לא רוצה ליסוע ברכב, הוא אוהב את הבריזה של תל אביב בשבת, זה שעשע אותי, משום שהוא היה אומר את זה גם כשהיה ממש חם.

אבל לי לא היה אכפת, זה היה החלק האהוב עלי בשבוע, ולא רק בגלל שנהניתי ממגע המים בסיום ההליכה.

בטיולים האלו אבא היה אומר לי "תשאלי יפה שלי, תשאלי כל מה שעולה בדעתך, אל תתני לדברים להיות ולהראות מובנים מאליהם".

אמא הייתה מחייכת וטוענת ש"די יוני, היא ילדה קטנה, תן לה לגדול בשקט". ואבא היה נאנח בדרמטיות "זה בדיוק הגיל, שהסקרנות שלה פורחת, היא לא תשאל יותר אחרי שיכבו לה את הלהט הילדותי הזה בעתיד", אמא היתה מנידה בראשה בהשלמה ומחכה לשאלה שלי.

ואני הייתי שואלת.

"אבא למה יש כל כך הרבה עצים?"

"אבא, אתה ואמא הייתם חברים בגן?"

"אבא, איך המכונית נוסעת?"

"אבא, איך הים יודע עד לאן ללכת?"

"אבא, מי זה האיש המוזר הזה עם הכובע השחור הענק והזקן כמו של סבים?"

ואבא היה עונה בסבלנות להכל, מסביר על מדע ופיזיקה, על חוקיות וטכנולוגיה.

"האיש הזה הוא דתי, הוא מאמין שיש אלוקים והוא זה שמקיים מה שאלוקים אמר".

אבל לפעמים אפילו לאבא החכם שלי לא היו תשובות.

"אבא גם אנחנו מאמינים באלוקים?"

הרמתי מבט סקרן לאבא, ראיתי שגם אמא מביטה בו בעניין.

"וודאי יפה שלי, למה את חושבת שלא?"

"אז למה אנחנו לא מקיימים את מה שאלוקים אומר?"

אבא גמגם משהו על קיצוניות ואמצע ואיש באמונתו יחיה, ואני נותרתי ללא מענה.





שבת אחת כשאמא הרגישה לא טוב ונשארה בבית שאלתי את אבא שאלה נוספת. "אבא, אם לדתיים יש את אלוקים שאומר להם מה לעשות, אז מי אומר לנו מה לעשות?"

אבא חייך "אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, הכי כיף, לא?" פני התכרכמו.

"למה את עצובה אוצר שלי?"

"כי אם יש הרבה דתיים שעושים אותו דבר זה אומר שיש להם מלא חברים, ואנחנו עושים מה שבא לנו אז אנחנו לבד?" הבטתי בו בתהייה.

אבא נעצר מופתע "למה את חושבת שאנחנו בודדים? יש לנו הרבה חברים! יש את עופר ומיכל וגם מרים ודוד ויוסי וחני... את לא זוכרת?"

נאנחתי כמו שבעת תלאות "אבל הם גם עושים מה שבא להם , גם הם לבד".

מצחו של אבא התקמט, שאר הדרך עברה בשתיקה.

הגענו לים, אני השתובבתי בין הגלים, שערי התפזר ברוח וטיפות קפצו מבין גלי הים על פני, צחקתי בעונג. בילדותיות מדהימה הנחתי את כל השאלות והתהיות בצד ונהניתי מהרגע.

אבא ישב על החול הרך ובהה באופק.



כמה ימים לאחר מכן כששכבתי במיטה שמעתי את אבא נכנס הביתה, הוא דיבר עם אמא במטבח בקולות מהוסים, לאחר מכן שמעתי את צעדיו קרבים לחדרי "נסיכה שלי, את ישנה?", התישבתי במהירות "לא, לא נרדמתי עדיין"

הוא התיישב על מיטתי וליטף את שערי "רק רציתי לספר לך" הוא לחש "דיברתי עם רב של דתיים היום, האו ענה לי על כמה שאלות ששאלת אותי, אולי בהמשך אספר לך את התשובות" שלח אלי חיוך.

חייכתי אליו בחזרה תוך שעיניים שלי נעצמות.

את כיתה א' כבר התחלתי בבית ספר דתי.

לאחר כמה שנים עזבנו את תל אביב, וגם עברתי לבית יעקב.

סיימתי תיכון ועכשיו אני בסמינר.

וברגע זה אני יושבת מול העיתון ומביטה במודעה.

מחייכת לעצמי,

ומרגישה מוקפת.

ביקשתי אותה

ולא תמיד השגתי

דרשתי וחקרתי

אך לא תמיד הצלחתי


אט אט התנתקנו

אני בְיום

והיא ביומיים


אט אט התרחקנו

חיפשתי מקום

סטיתי לשוליים


אך היא נשארה

באותו מקום מוכר

שמא אחזור


מונחת בָקרן, בָפינה

אולי אחוש בחסר

ואתגעגע לָאור


עברה לה שנה

אני בשֶלי

עסוק בשטויות


חלפה עוד עונה

אנשים סביבי

מתעסקים בספירות


נזכרתי בה

באור, במתיקות

איך יכולתי לעזוב?


ידעתי בתוכי

כי אף פעם

לא הפסקתי לאהוב


היכן אחפש?

מאיפה אתחיל?

האוכל לבקש אותה שוב?


קצת מתבייש

לחזור בה להביט

התאמין שאני רוצֶה לשוב?


רצְתי אל הפינה

זו המוכרת

מקווה שנשארה


היא הייתה שם

ישבה מצונפת

אך זוהרת מאירה


חיכתה לי

קיוותה שאגיע

ידעה שאחזור


חיכתה לי

ידעה שאפתיע

שאֶשאב חזרה אל האור


צללתי בין דפיה

אל עומק הסוגיות

אחזתי בה כולי נרגש


ספרתי עם כולם

התכוננתי שבועות

בכדי לקבל אותה מחדש.

ניתכים באינטנסיביות כמו גשם ולא מפרים אדמה.

עפים כמו ציפורים עם עלה של זית, מבשרים על בוא מלחמה.

מאירים את האופק בצהוב אופטימי, והופכים ערים שממה.

כמו מצפן בורק מזהב טהור, נשבר-נכנס להדממה.



כך איבדנו את הצפון, ולא דרכה בו כף יריב.

אדמתנו למאכלת אש, חדלה פירות להניב.

קו אדום גמיש, את טווחיו תדיר מרחיב.

אנא אב, ארץ לעמך, במהרה תשיב.

את השורות הבאות אני כותב בדם אנושי, וביד מגואלת שנשלחה להרע לבני אנוש עשרות פעמים, וזה רק ביום האינטנסיבי והפורה שעבר עלי.

כאשר אני מלהטט מקורבן לקורבן ועסוק בלפגוע בכמה שיותר אנשים בכמה שפחות זמן, אין לי את הזמן להתענג על יבול הסבל המרשים שאני מביא לעולם. לכן טוב שיש את הדקות האיכותיות האלה, שבהן אני נח, מלבן מחשבות ומסכם בסיפוק רב את הפעילות הענפה שלי עד עתה, כדי לשפר וליעל אותה להבא.

אין לי איך להסביר את זה, אבל יש לי חיבה מיוחדת לדם אנושי. אני תמיד צמא לו, ואף שלגמתי לא מעט ממנו, טרם הגעתי לרוויה מימי.

אני פשוט טוב במה שאני עושה. כל כך טוב שרשויות החוק לא מצליחות לשים עלי את ידם לאורך השנים עתירות הפשע שצברתי, ואפילו התארגנויות אזרחיות מקומיות שמנסות לקחת את החוק לידיים ולשים עלי את היד, נכשלות פעם אחר פעם.

אני יודע להגיע לכל מקום ולכל אחד. אין מבצר שמוגן מפני, ואין הנחות סלב. אני נטמע בצורה מושלמת בנוף האנושי. משתדל שלא למשוך יותר מידי תשומת לב, וברגע האמת, כאשר משפחה נמה את שנתה בשלווה; תינוקות, ילדים והורים, אני מסתנן ומממש את זממי ביד מיומנת ופושעת, ועוזב את זירת האירוע כאשר אני מותיר מאחורי שובל מפואר של ילדים סובלים וכואבים והורים המומים ואובדי עצות.

לא מעט מחבריי לכנופייה נפלו בעת מילוי תפקידם, כאשר התפתו למלכודות שארבו להם, וסיימו רע מאוד. אבל אני כנראה מיומן מספיק כדי לצלוח גם את זה. אני מהיר, חמקמק ומתוחכם, וצוחק כל הדרך אל הדם.

אתם בטח מצפים לקרוא על רגע כן של חרטה, או לקבל רמיזה קלה על מצפון שמייסר אותי. אז זהו שלא. אני ממש שלם עם עצמי ואוהב את מה שאני עושה, ומרגיש שזה הייעוד שלי בעולם. ואני מודיע לכם בקול ברור: זה או אני או אתם. ובינתיים זה אני חחחח. כל עוד לא אלכד, אמשיך בכל הכוח, וביום שתשימו עלי את היד אדע שכנראה כבר שתיתי מספיק מאדום-אדום הטעים הזה.

רגע, אני מברבר ומברבר, ופתאום קולט שבכלל לא הצגתי את עצמי. נעים מאוד, קוראים לי 'יתוש' ואני ממש פה מאחוריך, תכף גם תרגיש אותי. אופסס. הרגשת? עכשיו תעשה את הדבר המוזר הזה של מחיאת כפיים, או תרדוף אחרי עם מטאטא שחוק, ונראה אותך מוחץ אותי. חחחחחח אם רק היית יודע כמה כבר ניסו לפניך.

ר' נוחעם טוב בהרבה דברים, כמו למשל בלבחור אתרוג...
אבל את ה'פפפפפפפפ' הזה שצריך לעשות בפיה של השופר הוא לא מצליח
וזה לא שהוא לא ניסה, הוא גם קנה שופר מהודר לא מעובד שנתלש מהמנהיג של העדר... ונעשה לשם מצות שופר משעת תלישה, ושלא תקע בו אדם מעולם...
אחרי ניסיונות רבים ולא נעימים הבין ר' נוחעם ש- אין לו את זה.
השופר טוב ככל שיהיה לא יביא את הסחורה בלי ה'פפפפפפפפ' שאותו הוא בעצמו צריך לייצר.

בלית ברירה תרם ר' נוחעם את השופר לבעל תוקע ידוע לא לפני שקיבל עליו עדות מהימנה שאותו בעל תוקע מעולם לא פישל בתקיעות של ראש השנה, רק חסר לו שעוד יאשימו את ה'שויפר' שלו...

בוקר יום ראשון
השעה הייתה 6:47
עיני הקהל בבית הכנסת 'עובדי ה'' של הבעל'בתים חילקו את עצמם בין מבט חטוף בשעון הדיגיטלי, לבין מרוץ השורות בסידור במטרה לסיים את התפילה בזמן...
האם יצליחו לתקוע לפני 6:50? או שמא לא תהיה ברירה אלא לשבש את סדרי בית הכנסת, מה שיכול לגרור עוד ועוד פרצות בלוחות הזמנים של הקהילה

ר' נוחעם ישוב היה בבית הכנסת כבר מ6:00 בבוקר, הוא שוהה כהרגלו שעה אחת [כפשוטה] קודם התפילה כמנהג חסידים הראשונים, ולאחריה הוא יצטרף למניין השני שיתחיל ב- 7:00
הוא לא מעז אפילו לחשוב להתפלל עם החבר'ה האלה ב6:15, הוא אף פעם לא הבין איך תוך 39 דקות מסיימים תפילה?
רק משום חשש מראית עין מן הראוי היה שהוא לא יתקרב לבית הכנסת הזה, אבל גדול כבוד הבריות וכו', ומזגנים כמו שיש ב'עובדי ה'', אין בכל השכונה!
עבור ר' נוחעם - לשהות ולכוון את ליבו לשמים במקום כזה, זה לא פשוט בכלל, הוא משתדל בכל כוחו להסיח דעתו מהמרוץ המהיר שמתרחש סביבו, ולהתעסק בעבודת ה' שלו... למרות שחלק בלתי נפרד ממנה הוא גם מצוות 'תוכחה' שמשחרת לפתיחת חרצובות לשונו למראה עיניו ולמשמע אוזניו...

בימים כתיקונן בשעה 6:47, ר' נוחעם שקוע בסדר לימודו בספר המספיק לעובדי ה'
אבל ב'אלול'...
זו השעה שבה אוזניו של ר' נוחעם ננערות והופכות לאנטנות רגישות, חסר ל'בעל תוקע' של 'עובדי ה'' שר' נוחעם יתפוס אותו מפספס...

מנחם ה'בעל תוקע' של 'עובדי ה'' ידע זאת היטב, ר' נוחעם ניגש אליו בער"ח אלול והודיע לו כי כל עוד והוא נמצא ב'עובדי ה'' המנהג לתקוע בכל יום אחר תפילת שחרית שהוא מנהג ישראל – תורה!, ייעשה על הצד היותר טוב בלי שום חשש ופקפוק, בהדגישו כי מדובר בקהילה בה ה'התעוררות' בימי אלול נדרשת ביתר שאת וביתר עוז.
הוא כבר התרגל לר' נוחעם שבא לידו בסיום התפילה עטוף בטליתו המוסרת מאחת מאוזניו מחשש 'קול הברה' כאילו היה ה'מקרא' של פוניבז', והוא השתדל, באמת השתדל, לעשות את המיטב כדי שר' נוחעם יהיה מרוצה.

באותו בוקר הייתה לו הרגשה שמשהו ישתבש, כבר בתקיעה הוא התחיל בחצי כוח, ובשברים הוא איבד את הנשימה והפסיק בינם לבין התרועה.

לרגע הזה חיכה ר' נוחעם...
הוא כחכח בגרונו והחזיר את ה'בעל תוקע' בהרעימו את קולו 'תקיעהההה'...
מנחם בלית ברירה חזר לתקיעה, אבל שוב, משהו לא מסתדר לו, ושוב ר' נוחעם מחזיר אותו, וכאילו המזל שיחק לר' נוחעם, מנחם הבעל תוקע קרס לחלוטין, כששוב ושוב התקיעה לא נשמעה כמו תקיעה השברים לא ממש שברים וגם מהתרועה ר' נוחעם ממש לא היה מרוצה.

השעון הורה על 7:07 המניין השני כבר החל להתאסף, מן הקהל עלו קולות שביקשו להפסיק את המעמד המביך והמיותר, אך ר' נוחעם בשלו...

למזלו של ר' נוחעם מנחם הבעל תוקע הפסיק בשלב מסוים להיות מובך והחל ליהנות מהקורס המזורז שמעביר אותו ר' נוחעם, אך כמו לכל דבר טוב יש סוף, והתשר"ת שר' נוחעם אוהב סוף סוף נשמעו בחלל ביהכנ"ס 'עובדי ה' כשזיו פניו של ר' נוחעם נראה היה כמו אחרי מוסף של ר"ה.

איך אמר אברימל'ה מהטמבור שאיחר לעבודה בזכות התקיעות שאחרי שחרית -
'ר' נוחעם אולי לא 'בעל תויקע' אבל לתקוע הוא יודע...'

ואחרי הרעש ..... דממה
דממה ?!?!?
האם ניתן לכנות כך את שתיקתו של הקרבן ?
.... והאקדח עדיין מעשן
קול דמי אחיך זועקים .....

מי ישיב לחיים
או יחזיר את הקליע למקומו
וישיב האקדח וישתיק קולו
והמת יהיה - לא

ואחרי הרעש ... דממה
דממה ?
האם ניתן לשתוק כשכבר נאמרה המילה
והפה עדיין ממלמל

ומי יחזיר המילים או ישכיח
או מי יעלים לבלי הוכיח
או מי ילמד להרגילה
ש....סוף מעשה במחשבה תחילה

בעינים קלות
אול מול ידיים ריקות
מחייכות לי מילים
ריקות.
הלכתי לחבק עצים
כי אנשים
או מעריצים או שהם רצים, מריצים ובי קצים.
לא רואים
את הדמעות שזולגות
שקופות
נעלמות במחול של עדות דוממות.
עדות לסופות, לרוחות וסערות
שאיש אותם לא ידע
ומחר בלילה
שהם ירדו לי במורד הלחיים
ויבטיחו לי
שישמרו לי סוד
שלעולם לא יסגירו
אותי
שתמיד הם יבואו
ויכבו מדורות
שתמיד הם
ילטפו לי ת'שריטות