קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2 7K
    • ה
    שיתוף - לביקורת "להישאר עם טלפון כשר"
  • הודיה לוי. //
    • עוד הרבה לפני שהמורה אביטל לקחה אותה לשיחת אש"ף ,ידעה שלסמינר היא לא תלך.

    מראש חודש אדר, רק על זה דיברו בכיתה שלה. איזה מקצוע ללמוד. באיזה סמינר.
    נתנה מבט ברשימה העלובה שהציעו הסמינרים, בלעה צחוק. אמרה ליעלי ומיכל שבסמינרים יש באמת הרבה אפשרויות להתקדם. כל-כך הרבה נתיבים פתוחים לפניה, שכל מה שהיא צריכה לעשות זה לבחור.

    זה פשוט: היא יכולה להיות מורה לחינוך מיוחד, ובמידה והיא לא מתחברת יש לה אפשרות להיות מורה למתמטיקה או לאנגלית. ואם חשקה נפשה במשהו אחר, היא יכולה להיות מורה לספרות או לטבע. מורה לחינוך גופני זו גם אופציה.

    "את צינית, נכון?" וידאה יעלי.
    "אני מקווה שזו שאלה רטורית", השיבה לה בתסכול. "ומה אם אני לא רואה את עצמי מורה?! ומה אם משכורת של חמשת אלפים שקל בחודש לא מספיקה לי? ומה אם -"
    "את מדברת שטויות" קטעה אותה מיכל. סיפרה על דודה אסתר, מורה שעל התלוש שלה מתנוססות חמש ספרות מדי חודש.
    "ומה עם תכנות? ייעוץ מס?", שאלה יעלי. היו עוד כמה מקצועות בודדים שהסמינרים הציעו להן חוץ מהוראה.

    לאה דחתה את הרעיון. "לא מתחברת לשום מקצוע מהמקצועות הללו", אמרה ביובש מהול בתסכול.

    "תואר אקוויולנטי זו בדיחה", הסבירה למורה אביטל שהתחננה אליה שתישאר במסגרת הסמינר. "זה לא משנה מה תלמדי", אמרה לה המחנכת. "ראיית חשבון או פסיכולוגיה. מדעי החברה או מחשבים. יש לי רק בקשה אחת אליך: בבקשה לאה. בבקשה אל תשכחי את הקודש. בבקשה אל תאבדי את עצמך".

    הבטיחה למורה אביטל שיהיה בסדר. היא בחורה עקרונית. וחכמה. אף אחד בעולם לא יצליח לנפץ את החומה הרוחנית שתלך איתה לכל מקום.

    היא בסך הכל לא רוצה לצייר את העתיד שלה כמו שציירו אותו אחיותיה. שלוש שנים השקיעו בהוראה. לאחר שקיבלו את התעודה המיוחלת, מצאו את עצמן כלואות בתוך ארבע קירות, משוועות לשיחת הטלפון שתגאל אותן.
    התחננו להתקבל לכל בית ספר שרק יסכים לפתוח להן דלת. ולב. ימים שלמים ישבו בבית. בימים הנותרים רצו ממילוי מקום למשנהו. קיוו שאחרי הגלות הזו, תגיע גאולה.

    לעיתים הרגישו שגדולה עליהן המציאות הזו. מן צומת חיים מוזרה כזו שממנה אין לאן לפנות.

    לאה, לעומתן, ידעה היטב לאיזה מסלול היא תפנה. באיזו מכללה היא תיבחר. המקצוע שלה מבוקש. עם על השאר, היא תסתדר.

    אבל אז הגיע אלול. וכמו בכל שנה, משהו באוויר השתנה. נהרות של אנשים זרמו אל הכותל. נשמו את האבנים. ספגו דמעות בין פתקים. חיפשו קרבה.

    גם היא חיפשה את עצמה בתוך עצמה. לא מצאה. ניסתה להיזכר בכל ההרצאות מהסמינר. מהשיחות של הרבנים. בקבלות שקיבלה על עצמה אז. ימי העיון היו ארוכים. כמעט תמיד הייתה בורחת אחרי ההרצאה השלישית. מעולם לא חשבה שיגיע רגע בו היא תתגעגע לימים ההם. לו הייתה יכולה לשחק עם הזמן, הייתה מחזירה אותו לאחור. הייתה מוכנה לשבת גם עשרים שעות. רק להקשיב. לחכות שמשהו יזוז בתוכה. יתמלא.

    וכאילו כדי להרגיז, שום דבר לא זז בתוכה. הכל המשיך כרגיל. השמים התחלפו מהר מדי. עננים הסתירו שמש. ושוב הפציעו קרנים מבעד לשמים.

    ועוד יום שחלף.

    ושוב בוקר, ושוב השמש שוקעת, ושוב הכוכבים מפציעים. ושום דבר לא קורה. חיכתה לזריחה. לרעש של ציפורים. לדבר הזה שפועם בה כל שנה והשנה פשוט נמס והתפוגג.


    חיפשה את האריה ששואג ברחובות, את המלך שמטייל בין השדות. לא מצאה. הבינה שמשהו השתנה אצלה. שנים שהיא מארחת את אלול בבית. בכיתה. בכל מקום שנתנה לו מקום. מעולם לא הייתה צריכה לחפש ביערות ובשדות. תמיד אלול היה קרוב כל-כך. הרגישה אותו פועם בין הצלעות.

    ###

    אהבה את שיעורי פסיכולוגיה ב"מכללת שומר ישראל" אבל בכל יום מחדש מצאה את עצמה מתגעגעת. מתגעגעת לאלול שהכירה אז. לאוויר שנשמה בתקופה ההיא. להתחדשות ולזריחה. לשיעורים של המורה אביטל. לציטוטים שהביאה מהזוהר ומהמקרא. לקרבה לשמים. לתפילות בין הכוכבים. לאמונה הזו, שהמלך כאן. והוא קרוב. והוא מחכה רק לה.

    ומבלי להרגיש הגיעה לראש השנה. וללא הסבר מוצדק היא לא מצאה לא מילים ולא תפילה. הייתה מביטה לשמים. מחכה לשיחות עם אלוקים. לדמעות שהיו שוטפות את הלחיים מבלי מאמץ. לרגעים של הריפוי. של החמלה.

    ולפני שהספיקה להחליף את בגדי החג, הגיעו עשרת ימי תשובה. שיכנעה את עצמה שבימים האלו היא חייבת להתעורר. אסור לה, פשוט אסור לה לקמט עוד הזדמנות שניתנה לה.

    ושוב, כלום לא קרה.

    אפס.

    גם יום כיפור עבר בסוף. הלימודים אחרי החגים היו אינטנסיביים יותר משחשבה. הציונים העידו עד כמה היא משקיעה. תמיד הלכה עם הבחירות שלה עד הסוף, לא ויתרה על ההצלחה.

    # # #

    מעיין ועינת היו קצת שונות ממיכל ויעלי, אבל הן היו זורמות ומצחיקות. השתדלה להנות איתן. את הנשמה היא השתיקה רק לבינתיים. בסוף היום, בפנימיה, מול קיר מקולף ומיטה מקרקרת, רגע לפני שלקחו אותה חבלי השינה למסע לילי, הייתה בוכה עם הנשמה שלה. מבטיחה לה שיהיה בסדר. נכון, היא קצת שונה ברקע של "מכללת שומר ישראל". אבל המקצוע שלה מעניין וייחודי, והבחירה שלה נכונה.


    # # #

    לקח לה בדיוק שבועיים לגלות שהטלפון שלה מונע ממנה להתקדם בלימודים. היה את הוואטסאפ הקבוצתי בו העבירו הודעות ועדכונים. המרצה הייתה שולחת שיעורי בית, עונה לכל השאלות. הבינה שהיא חייבת את זה לצורך הלימודים. לא הייתה צריכה לחפש היתרים. הם הגיעו עד אליה. גם לחדווה ויהודית, שמאז ומתמיד הגדירה אותן "חניוקיות", התירו לקנות מכשיר מסונן לצורך העבודה. ואפילו לגיטי, השכנה מקומה ארבע, היה גלקסי מהסוג המעודכן. מי היה חולם שאחת כמוה תדע להחליק על המסך. בקושי את השקיות של הסופר הייתה מצליחה לפתוח.

    אחרי חודש גם היא החזיקה פלאפון חכם. מעיין וענבל כבר לא ניסו להדליק את המזגן עם הטלפון שלה. גם עינת הפסיקה להסתלבט. סך הכל היא הרגישה בסדר. השמש זרחה כל בוקר באותו הכיוון. הלימודים היו מעניינים, החברות היו נחמדות.

    מדי פעם הגיח קול פנימי מתוכה, הזכיר לה את "לאה מהסמינר". קצת אחרת. הרבה יותר גאה בעצמה.

    אהבה להיזכר במורה אביטל. בעיניה הטובות, השותקות. אף פעם לא העירה לה לא על שום דבר. לא הפסיקה לחפש בה טוב. גם שהחצאית הייתה קצרה, והגרביים לא עבות במיוחד, הייתה מחפשת נתיב אחר, מחמיאה לה על העגילים: "הן עדינות, והולמות אותך. מאוד".

    כל יום שחלף, לקח ממנה עוד חלקים מלאה. פיסות שהתפוררו לאט לאט.

    ויום אחד, שחיפשה חומר לצורך מאמר שהתבקשה להגיש, מצאה פנקס קטן ומאובק בארון העליון. פתחה אותו בסקרנות. ראתה את הקבלות שקיבלה על עצמה אז, בתור "לאה מהסמינר". בעמוד הראשון היה כתוב: 1. לא לדבר לשון הרע. 2. לקרוא "אשר יצר" מתוך סידור. 3. להשתדל ללכת עם חצאיות עשרים סנטימטר אחרי הברך - - -

    משהו התכווץ בתוכה. משהו שרצתה להתכחש אליו ולא ארפה ממנה. מן עקצוץ פנימי של החמצה מלאה שהלכה לאיבוד.
    ניסתה לשכנע את עצמה שבאמת אין לה מה לקנא ביעלי ומיכל ובחברות אחרות שתרו אחרי משרה זעומה בשוק ההוראה המוצף. ובאמת שלא קינאה בהן.

    כן קינאה בעצמה.

    בבחורה ההיא שהייתה פעם. בתמימות הזו שלא רצתה שתהיה שייכת רק לעבר שלה.

    המשיכה לדפדף בעמודים הצהובים בערגה. נעצרה. בפנקס הדהוי שקנתה לפני שנתיים "מהכול בזול" בעמוד השני בשורה השלישית מלמטה, היה כתוב באותיות קטנות וצפופות: "להישאר עם טלפון כשר".
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: טובה לוי, אחת:), (deleted member) ועוד 172 משתמשים175 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אש קודש!
    קטע מדהים! מאוד! גם הכתיבה וגם המסר. (ואל תשאלי מה נתקלתי עכשיו בקטע הישן הזה...) יש נקודה...
  • 775
    • ש
    שיתוף - לביקורת הבריחה
  • שירת הכוכבים //
    • קטע שכתבתי די מזמן, והייתי רוצה חוות דעת עליו. אשמח לביקורת.

    .....

    הוא פנה שמאלה.
    הבחירה, שבתחילה נראתה לו מוצלחת, התגלתה כמאכזבת.
    האבנים שריצפו את השביל, אלו שמרחוק נדמו כיפות, הכאיבו לרגליו, ואבנים קטנות יותר נכנסו לנעליו.
    הוא לא עצר, הוא לא יכול היה לעצור, אף שכל פסיעה הכאיבה לו מאוד.
    השמש חיממה את האבנים כבר שעות, הוא הבין, וכעת האבנים רותחות ובוערות, והסוליות הדקיקות של נעליו לא חוצצות היטב בין רגליו לאבנים החמות.
    וכאילו לא די לו בזאת, נשמע קול מנוע רכב מאחוריו.
    לא, לא!
    הבהלה האיצה את רגליו, גרמה לכאב להימחק תחת מהירות הריצה לכמה דקות חרדה, שנגמרו בסיום השביל. מה זה?!
    נס, רק נס גרם לו לעצור על עומדו, שניה לפני נפילה שכנראה הייתה נגמרת באסון. התהום הפעורה מולו מילאה אותו בייאוש מכלה.
    אנה יפנה?
    גופו סבב כמה מעלות שמאלה, ואז פנה ימינה בהחלטיות. מספיק טעה כשפנה לסמטה השמאלית, זה לא היה נכון.
    ריצתו הייתה קלה, והוא הופתע. אף פעם לא רץ שעות רבות כל כך, בלי לעצור כמעט להפסיקה.
    טוב, כשנלחמים על החיים המצב תמיד יהיה אחרת. כוחות, כאלו שלא יימצאו אצלו בימים כתיקונם, הם אלו שהדהירו אותו קדימה. ישר, ישר, ישר... לא לסטות הצידה, לא ליפול אל התהום הפעורה מספר סנטימטרים לשמאלו.
    קול טרטור המנוע התקרב, הוא התנשף. אם יספיק להעלם מהשטח, יתכן וישנה התקווה שהם יחשבו שנפל לתהום. אבל רק מבט קצר ימינה יוכיח להם אחרת, ואז הדרך לתפיסתו תהיה מהירה.
    הוא נשם עמוק.
    זו מלחמה על חייו. הוא לא יכול להתייאש. הוא לא יכול לברוח מהמציאות. הוא לא יכול לעצור. האם יוכל לנצח??!
    את התשובה לשאלה הוא יקבל, כנראה, בעוד דקות ספורות. מרחוק ישנם סלעים גבוהים יותר, אולי הוא יוכל להסתתר מאחוריהם, אבל הוא צריך זמן.
    זמן, שאין לו. נצנוץ רעיון עלה במוחו, אם יפנה עכשיו ימינה יתכן ויספיק להסתתר מאחורי העץ. לא, זה מגוחך. אולי לטפס עליו?
    הוא מעולם לא טיפס על עץ. אבל הוא גם מעולם לא נלחם על חייו. תמיד יש פעם ראשונה.

    .......

    הענפים הדקיקים שרטו את פניו.
    הוא נשם בשקט, דווקא מצא לו מקום טוב על העץ.
    כעת הוא נמצא במרחק מטרים בודדים, מהמקום בו עצר מקודם בנס.
    הרכב נראה לנגד עיניו. אפור בוהק. הוא לא היה כחול? הרכב נעצר לרגע אל מול התהום הפעורה, ואז, בצעד תמוה למדי, פנה ימינה. האורות כבו, וגם המנוע.
    הוא ניסה להציץ בין העלים, ועם זאת להיזהר.
    שני אנשים יצאו מהרכב, כל אחד מצד אחר. אחד מהם טרק את דלת הפתח ממנו יצא, הקיף את הרכב ונעמד ליד חברו.
    "מה עושים?" שאל אחד, והחזיק עדיין את הדלת שפתח.
    "לא יודע" השיב לו חברו, ומשך בכתפיו.
    הם נמצאים ממש קרוב לעץ, מבט אחד יותר מידי והם מגלים אותו. הוא היה נאנק, אלמלא חשש להשמיע קול. עכשיו, כשהוא יושב בין ענפי העץ, הוא חש כל עצם ועצם בגופו.
    יהיו כאלו שיאמרו שזה סימן טוב, שזה אומר שהן קיימות. חיוך מריר מתח את שפתיו. שכל האנשים החכמים יעמדו פה במקומו. נראה אותם.
    "הוא לא יכול היה לפול לתהום, נכון?" בקולו של הראשון דאגה.
    דאגה? חיוך מריר עלה בשנית על שפתיו, אל תדאגו לי. ונניח שנפלתי. כאילו זה אכפת לכם. בעצם, אם הם לא יודעים שהוא פה, אין להם סיבה להציג.
    וזה אומר שישנן שתי אפשרויות. האחת, שהם מניחים שהוא מסתתר פה באזור ומנסים לגרום לו לצאת ממחבואו בלי אלימות ובלי בזבוז משאבים. השנייה, שהם באמת דואגים לו. שהוא טעה באבחנתו.
    האפשרות הראשונה הפחידה אותו, גורמת לו להיצמד לענפים בחרדה שמחלחלת לכל גופו. האפשרות השנייה התמיהה אותו. מי הם בכלל?
    לא.
    הוא יישאר כאן. אסור לו לנהוג בפזיזות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: דו משמעי, CN, התאומה ועוד 10 משתמשים13 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שיבת ציון
    צודקת. משום מה היה זכור לי אחרת, תודה.
  • 729
    • א
    שיתוף - לביקורת אולי אהיה בטוב בוחרת
  • איוליס //
    • רגע של ירידה
    חושבת
    עוצמת עיניים
    פוחדת
    סתם כך לדבר אתך
    כי אתה אבא
    וגם מלך
    ואני טועה
    ומתחרטת
    עוזבת חטא
    ושוב חוזרת
    לא רוצה להתקרב
    מרגישה בוגדת
    האם זו אני
    או מישהי אחרת
    מתפללת
    אבל שוב נופלת
    מורידה עיניים
    מבקשת
    אנא אבא, מלך
    תמנע ממני
    טעות חוזרת
    אולי אשוב להיות
    בטוב בוחרת

    ביקורת??!!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ❤️אילולה❤️, גשם יורד, .חיה פ ועוד 7 משתמשים10 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איוליס
    תודה! תאמת נראלי כל השיר לא כל כך נכון תחבירית:sneaky: תודה מרגש לשמוע
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת גיבורה שלי!
  • אילה קולודנר //
    • את ילדה קטנה,

    את מקשה של אור וצחוק פעמונים,

    רק בשביל החיים את גדולה מידי, "בוגרת" יכנו אותך מורות בהערכה, את תחייכי אליהן, תהנהני בנימוס, רק הלב שלך ישרוף מאין ברירה, מבגרות שלא עמלת עליה, שקפצה עלייך בטרם עת.

    ***

    את לא קלאסה, את זה את יודעת ממזמן, אולי בערך מהפעם הראשונה שגילו לך את המחלה,

    עכשיו זו הפעם השלישית שלך,

    ונמאס לך,

    קשה וכואב,

    וכמה את יכולה לסבול, ילדה קטנה,

    ילדת צחוק ושמש,

    החיים אכזריים, את סוברת ככה לא נותנת לי לומר לך משהו אחר,

    כואב לך,

    היית בטוחה שכל החולות נהיות מיוחדות, רצית להרוויח לפחות את זה,

    ואז גילית שלגדול מלווה בכאבי גדילה,

    ולא הסכמת לשלם מחירים,

    כשכאב לך בכית,

    כשהתעצבנת בעטת,

    וכל כך הרבה פעמים נפלת לייאוש, זונחת תקווה בצד של דרך,

    בצד של חיים,

    ניסית,

    אי אפשר לומר שלא, אבל כאב שיחק בך כמו במחול עוועים, לוקח כל מה שידעת על עצמך אי פעם, מפורר אותו, מותיר אותך חשופה מאי פעם,

    כמה התאכזבת לגלות שאת נתונה לשבירה,

    לניפוץ, ואיתך התנפצו גם אשליות,

    וכשעמדת שבר מול חיים, מצאת את עצמך מבכה את אי פריותם של החיים,

    לא שאלת שאלות, הם פרצו ממך, נהר גואה, ואש הייתה בעינייך, אפורה בוהקת,

    והמשכת להילחם,

    על חיים, על הזכות להישבר,

    ***

    את גיבורה, טלי, פשוט גיבורה.

    את לא מרשה לי לומר לך את זה, כי את עדיין בוכה ומתלוננת, ומעצבנת אותי לפעמים, (כמעט תמיד)

    אבל מותר לי לקרוא לך גיבורה?

    רק כי את פשוט ממשיכה לא מרימה ידיים,

    מוצאת כח להתלונן ולרטון,

    בשבילי את השראה.

    קטע שנכתב בהשראת המציאות... וקצת בהשראת האתגר...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: violin, מ. ש, נחמת שוטים ועוד 47 משתמשים50 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שיבת ציון
    מיוחד כל כך, אילה. כשקראתי את זה לראשונה, כשפורסם, לא מצאתי מילים להגיב על זה. עכשיו קראתי שוב...
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת מחשבה בעקבות חרדה במעלית תקועה
  • איש המילה הכתובה //
    • מבחינה סטטיסטית זה היה חייב לקרות, כפי שמופיע בסעיף הלא כתוב, בספר הלא קיים 'חוקי החיים', ואני מצטט: "לא יעבור אדם תקופה בחייו ללא היתקעות במעלית"

    כמו כולם, אני מודע היטב לנוסחה הסטטיסטית הזו, אבל מתעלם ממנה בין היתר בעזרת העצלנות שבורכתי בה וה"יהיה בסדר" הישראלי.

    קפיצה דרמטית, ואחריה מנוע דומם ושקט מעיק שלוחץ על כל מתגי הקלסטרופוביה בגוף ובנפש.

    בדקה הראשונה ה'גבר' שאני, מנהל את האירוע בקור רוח מרשים. אבל די מהר הילד שבי מבקש לחטוף את המושכות; לפוצץ את דלת המעלית במכות, לבכות ולצרוח 'אמאאאאאא'.

    אבל אז אני קולט שאני לא לבד שם. לצידי נוות ביתי היקרה ושלושת זאטוטי. אז בלית ברירה נצמדתי להסדר הוותיק שהשכנתי זה מכבר בין צדדי האישיות שבי: ילד מבפנים, גבר מבחוץ.

    אני מורח חיוך מעושה על פני, מבטיח שיהיה בסדר ומאלתר בדיחות קרש על המצב. הילדים לא צחקו, ואשתי נתנה לי מבט של "גם בערב חופשי ומבודח בבית, לא הייתי צוחקת מהבדיחות האלה, אז עכשיו?"

    "הנה אני לוחץ על פעמון ההזעקה, ותכף מחלצים אותנו" הרגעתי את כולם, ובעיקר את עצמי.

    לאחר לחיצה קלה שלא שכנעה את הפעמון לזעוק, באה לחיצה חזקה יותר, ולאחריה לחיצה בעוצמה של בעיטה, ולאחריה ההבנה הנוראה, שמהצהוב הלחיץ והתקול הזה לא תבוא הישועה.

    כלפי חוץ המשכתי לחייך, אבל בפנים התחלתי לחשב את קיצי לאחור.

    אף על פי שזה היה ביום חמישי בבוקר, כבר התחלתי להיערך מחשבתית לעשות שבת בתוך קופסת נירוסטה. לא שהיה לי את הפרודוקטים המתבקשים, גם לא זכורה לי חנות פתוחה במחירים נוחים בסיטואציה, אבל לך תשדך היגיון לוגי, לנפש בהולה והיסטרית.

    כל חיי עברו לפני ביעף. ברגעי קיצון, תרתי אחר חפץ חד כדי לדקור את עצמי ולכתוב בדמי על קיר המעלית, נוסח בקשת סליחה לכמה אנשים, שטרם הספקתי לפייס אותם עד היום.

    בשיא הדרמה, רעידה קלה, ואחריה קול מנוע פועל ותחושה נעימה של תנועה. דלת נפתחת ועולם מאיר מחייך אלי.

    הרגשתי בר מזל. קיבלתי את חיי במתנה. מעתה ואילך כל רגע בחיי יהיה מנוצל עד תום לתורה וגמילות חסדים. אני הולך להגשים את עצמי ולמצות את מלוא הפוטנציאל שבי.

    אפקט 'הניצול המתלהב' ליווה אותי עד שעה ו - 32 דקות מרגע החילוץ, בעוצמה הולכת ופוחתת. בדקה ה - 33 כבר קיטרתי על סודה עם גז לא חזק מספיק לטעמי, ועל התיבול המאכזב של הביסלי בטעם החדש.

    נותרה בי רק מחשבת רקע מטלטלת, על האנשים שחיים לנצח בתוך "מעלית תקועה" עם מערכת "הזעקה" וקריאה לעזרה תקולה. אלה שהם על הרצף; רצף של סבל, רצף של בדידות, רצף של כאב.

    הם מלאים ברגשות, בחרדות, בפחדים, במחשבות, אבל כל אלה נצורים בתוך נפש תקועה, שאולי לא תיפתח לעולם. הם כמהים שמישהו יחלץ אותם מעצמם, יגלה בהם עניין, יעטוף אותם בהבנה ובחמלה, או לפחות יתעניין וישאל איך הם מרגישים שם בפנים, בלבד, במפחיד, בחשוך.

    אם התקיעה הקצרה שלי במעלית שינתה במשהו את ההבנה ואת ההזדהות שלי כלפיהם, אז זה ממש היה שווה את זה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: לבלוב, י"ג מידות, קראנצ' פיסטוק ועוד 54 משתמשים57 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה ממש לא דוד מעצבן. ההפך אחת הסיבות שאני כאן היא דודים נחמדים כמוך. לולא היה מסובך לתקן...
  • 449
    • ה
    שיתוף - לביקורת מה יש לך ילדה שלי?
  • הטעם המושלם //
    • שיתוף כואב מתוך לב של אמא
    מה יש לך ילדה שלי?
    מה גורם לאמא שלך לבכות מול שמיכי מסריח?
    מה עשה לך החלב היום שלא עשה אתמול?
    מה יש לך ילדה שלי- מכל נסיעה מקיאה.
    מה יש לך ילדה שלי- מכל מוצק נחנקת.
    מה יש לך ילדה שלי. ספרי לאמא.
    מה גורם לילדה בת שנה להתנהג כמו תינוקת קטנה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: מור באכזיב, קרב, מקליד... ועוד 8 משתמשים11 //
    0 תגובות
    • שאלה
    1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת הנפילה סיפור ראשון שלי
  • שוקולד עילית //
    • " כואב לי, עצוב לי לחשוב שזה מה שהסמינר חושב עלי"
    מסתכלת דינה על המורה בעינים דומעות
    "לא אני נמצאת שם אני מבטיחה למורה."
    המורה מסתכלת עליה בעינים מבינות היא כמעט מאמינה לה אבל רואה בעיניה את השקר הגדול את מה שדינה מסתירה מה שהיא מפחדת להגיד.


    "המורה לוי תסתכלי הינה תמונה בוא רואים את התלמידה שלך דינה לוינגר
    נמצאת בשעה 3 לפנות בוקר באיזה שהיא חניה למעלה עם החורות מפוקפקות ,זה הפעם השלישית בוא האיש הזה אמר לי הפעם הביא תמונה"
    המנהל אומר את דבריו בחומרה
    "הדבר הזה צריך טיפול!, הדבר הזה לא ממשיך ככה התלמידה לא תוכל להמשיך כאן כרגיל נצתרך למצוא דרך לטפל בה בלי שהיא תודה בזה"


    בשעה 2 לפנות בוקר דינה מתארגנת מהר בודקת ימין שמאל עוברת מיטה מיטה לראות שכולם ישנים נרגעת טיפה מפחדת שמישהו ישם לב ויוצאת לחבורה כבר שבועיים שהיא איתם והיא מרגישה כל כך כיף ,קרוב, סוף סוף היא מרגישה שייכת לקבוצה.
    המקום נמצאה במקום שאף אחד לא רואה אותם והם עושות מה שבא להם
    בלי עול בלי שום תחושה.
    ואז בשעה 7 בוקר היא קמה לסמינר ומראה כאילו הכול טוב, ולא קרה כלום בלילה.
    היא מתקרבת בהתרגשות למקום המפגש כל היום חיכתה לשעה הזאת יש לה כל כך הרבה לשתף, לספר, להראות ולהראות ויש להם סך הכול שעה ביום ביחד. שעה ביום בלי מסכות בלי גבולות במקום בו היא מרגישה ללא מסכות.

    "הנה זה פה אני רואה את המקום"
    חיה לוי ובעלה צועדים לרחוב "אבן עזרה"
    היא במתח היא כל כך רוצה שזה באמת לא יהיה דינה היא מקווה שזה טעות.
    היא לא רוצה לראות את דינה בכזה מצב.
    הם כבר שנה בודקים סביב החבורה הזאת שאף תלמידה שלהם לא שם ועכשיו דינה שם.

    "יואוווווו איזה שיר מטורף לא עומדת ביופי אין שומעת בלופים! "
    "יום אחד אני עוד יהיה כזו שחני כולכם תצו אחרי לבקש חתימה"
    חיה לוי רואה ושומעת ,תצרחות, תדבורים, תלבוש
    קשה לה להאמין שזה היא שזה דינה המתוקה שיושבת ברביעי שמקשיבה ברתק לשיעורים שלה מה זה השקר הזה בו היא חיה?? היא מסתכלת על בעלה
    "מה עושים עכשיו? מה אני יכולה לעשות?"
    והם מסתובבים בחזרה לכיוון הבית עם הררי מחשבות מעליהם ועינים עצובות.


    שבע בבוקר דינה קמה במהירות רק שאמא לא תשים לב כמה אני עייפה שבלילה לא הייתי חזרתי אתמול מדי מאוחר יותר מתמיד.
    מתלבשת במהירות אבל מרגישה רעה משהו מסריח לה, היא פשוט צבוע בבוקר חננה דוסה של בית יעקוב ובלילה בקןשי חצאית יש לה
    אבל אין מה לעשות שם טוב לה שם כיף לה מרגישה שם בנוח שכל העולם יסתדר היא כרגע מאושרת טוב לה וזה מספיק!
    מזיזה הצידה את ההרגשה הזו וחוזרת לתחושות לזכרונות ולמראות למקומות שכיף לה ליהות שם. והולכת לכיתה כאילו כלום לא היה בלילה


    הם יושבות במעגל נהנות צוחקות, שרות מרגישות טוב עם עצמם דינה מרגישה שייכת עוד יומיים והיא כבר סופית בחבורה ואז ברגע שתהיה בטוחה בעצמה ובחבורה שלה היא תוכל להתחיל לעשות מה שהיא מסתירה כל כך גם ביום
    סוף סוף היא באמת מעניינת מישהו ולא רק את עצמה.
    ואז נעמה מגיעה בסערה היא ועוד גבר שתיהם שתויים במצב אנוש.
    נעמה מצביע לכיוונה
    "אתה רואה אמיתי זאתי אמרתי לך עליה מי שמנסה ליהות בחבורה שלנו שהיא חושבת שהיא מיענינת מישהו פה היא בלי פאלפון בלי חבר ביכלל לא מעניינת אותנו"
    כולם מתחילים לצחוק ומסכימים עם דינה כן היא סתם תקוע סתם חננה שמרגישה שווה.
    דינה מורדה מבט מושפלת כולה ומתחילה לרוץ היא רצה רצה לשום מקום
    שלא יראו אותה שלא יתפסו אותה בוכה כל הדמיונות שלה נהרסו בשניה כל מה שהיה לה נעלם המקום היחיד שהרגישה בטוחה נעלם עכשיו בשניה.


    חיה לוי צועדת עם בעלה שוב לאותו מקום למקום החבורה
    היא לא יודעת למה היא עושה את זה אולי רוצה לראות את תלמידתה האהובה במצב כזה נואש, או אולי תנסה לראות עם יש דרך לעזור לה היא לא יודעת למה אבל היא בכל אופן הולכת לשם.
    ואז רואה את דינה רצה מולה מבוהלת לבד עם דמעות בעינים לבושה כמו לא מי שנראת תלמידתה והלב שלה נצבט קשה לה קשה לה לראות אותה ככה.
    "המורה מה קרה?"
    דינה מסתכלת על המורה
    "מה המורה עושה פה? עברת פה במקרה בכזו שעה?"
    "לא דינה אני כבר יומיים שאני יוצאת בכזאת שעה בלילה בשבילך כי ידעתי שאת בחוץ בכזו שעה והה לי קשה לחשוב על זה שאת תיהיה שם.
    "זהו המורה אני כבר לא שם סתם האשלתי את עצמי שהם רוצות אותי
    אני לא באמת מענינת אותם אני מרגישה עכשיו נורא אני באמת רוצה ליהות טובה , אני רוצה בית של תורה נכון המורה תמיד אמרה שאם אני עולה הוא עולה ואם אני יורדת הוא יורד ואני לא רוצה שזה מה שיהיה אני רוצה בית טוב המורה אני חייבת עזרה!"
    מתחננת תמר למורה בעינים דומעות
    "סליחה ששקרתי לך חייתי באשליה שרוצים אותי תסלחי לי המורה?"
    "דינה מה ניראה לך שאני לא יסלח לך? אני פה בשבילך וביחד ננצח כל מיכשול ונעבור יחדת זה איתך ביחד אני שמחה שתפסת את המצב..


    כעבור 6 שנים:


    דינה ובעלה הצעיר יוצאים לסיבוב. זוג טרי נשוי ומרוגש הולכים להם בפארק.
    דינה שמה לב פתאום על מישהי שמסתכלת לכיוונה כמה פעמיים
    ומתקרבת עליהם
    "את דינה לוינגר?"
    "כן את מכירה אותי מאיזה מקום אולי?"
    דינה מסתכלת בפליאה על הבחורה נראת בקושי חרדית איך היא אמורה להכיר אותה
    "אני נעמה רוט זוכרת אותי? היינו יחד באותה קבוצה שם ברחוב בלילות"
    דינה מסתכלת עובר שניה והיא נזרקת לאחור לתקופה הזאת ללילה הארור של חייה לקשר עם המורה למה שבנה אותה אחרי זה נזכרת בדקה הזאת שכל כך הרסה לה באותו הרגע אבל כמה דקות אחרי זה בנתה אותה לתמיד
    "כן ברור שאני זוכרת איך אפשר לשכוח מה איתך? מה אם כולם?"
    "פסדר את יודעת כל אחת מצאה איזה מישהי התחתנה איתו התגרשה את יודעת איך זה, תגידי אפשר לשאול אותך איזה שאלה קצת אישית?
    "איך את כזאת היום חרדית שמורה נשואה נראת מאושרת מה בנה אותך?
    איך תפסת את עצמך? אני רוצה לדעת"
    דינה מסתכלת על בעלה אין לה תכוחות עכשיו לפתוח את זה אבל בעלה מכניס בה מבט שהוא איתה והכול בסדר
    "את לא זוכרת את היום הזה שהגעת אם אמיתי וצחקת עלי שאני מנסה ליהות בחבורה שלכם ואתם לא רוצות אותי ואני סתם חופרת לכם ואין לי חבר וגם לא פאלפון?"
    "כן זוכרת אבל איך זה קשור? זה היה סתם בצחוק יום אחרי זה הזכירו לי את זה וממש הצטערתי היית ממש אחלה בחורה היה איתך ממש כיף"
    "אז זהו זה מה ששבר אותי זה מה שבנה אותי ההרגשה הזאת שאני לא באמת שייכת למקום שהרגשתי שייכת בנוח וטוב יצאתי החוצה בוכה אם ההרגשה עלובה ופגשתי את המורה שלי היא מי שעזרה לי היא תפסה אותי
    ובזכות זה אני כאן נשואה מאושרת ובנויה"
    דינה מסיימת את הנאום ומסתכלת על
    בעלה הוא מחייך עליה שולח לה חיוך מעודד
    היא יודעת שזה היה שווה שווה כל התקופה הזאת בשביל זה.
    בשביל להעריך את המתנה הזאת.


    סיפור ראשון שלי אשמח להערות שלכם!
    תודה מראש
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ~yg~, גשם יורד, "המאיר לארץ" ועוד 19 משתמשים22 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ❤
    ❤️אילולה❤️
    ואוו מדהים!!כתוב בצורה קולחת סוחפת ונעימה לקריאה. באמת חוץ מהקצת שגיאות כתיב ופיסוק הכל מצוין!!
  • 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת מי יאמין
  • RPO //
    • כל הזמן הזה
    צעדים צעדים
    חסר נשימה
    בדרכו אל הסוף
    בנסיעה אל בלתי
    נודע.

    אבק דרכים דבק לנשמה
    וכבר לא רואים בו
    שהיה יפה
    שרצה לרצות נכון
    ושגה.

    מי יאמין
    יאמין בדמעות
    שירדו על קליפה
    ירככו נשמה
    ויושיטו ידיים
    ירימו גבוה
    למקום עם קצת אור
    עם המון אהבה
    ושם, מול השמש
    שתראו בה
    טובה.
    • תודה
    Reactions: מיהי, איוליס, RIVKA W ועוד 8 משתמשים11 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RPO
    תודה רבה!!!
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת קטע מתוך הספר "סדר הפוך"
  • א. פרי //
    • תודה רבה לכל הרוכשים שהזמינו את הספר "סדר הפוך" באתר פרי הוצאה לאור.
    אני ממש מעריכה את הרכישה דווקא בגלל שמבחינתי זה לא רק לקנות ספר, אלא זה סוג של תרומה.
    פעמים רבות, רכישה מבעל עסק חדש זה סוג של חסד. אמנם כל אחד בוחר את החסדים שלו, ועדיף לעשות חסדים עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, אבל בכל זאת, תודה לכולם על האמון.
    ואם אתם רוצים לרכוש את הספר ואין לכם צורך בו אחר כך, אשמח שתתרמו לסיפריה, כי כרגע אין לי הפצה ובלתי אפשרי בשבילי להגיע לכל הספריות ברחבי הארץ, וחשוב שהספר יהיה נגיש לכולם.

    כמה מילים על הסדרה "הצעה לסדר" שהספר "סדר הפוך" הוא הספר השני שלה.

    סדרת הצעה לסדר מגישה תוכן עמוק בתוך ספרות קלילה וייחודית. בכל ספר יש את אותן דמויות בסיפור שונה.

    בספר הראשון "הצעה לסדר", מוגש מסעו של צעיר חרדי שעומד מול האפשרות להיות מלך על מדינת ישראל, מטבע הדברים יש בה עיסוק סביב המושג מלך. ואיפה זה פוגש את האדם הרגיל, או במקרה זה האדם המתמודד. (ניתן להוריד את הקובץ הדיגיטלי באשכול של הצעה לסדר - סיפור בהמשכים בפורום הכתיבה)

    בספר "סדר הפוך" יש עלילה אקטואלית המגישה את סיפורו של ארגון "שחרור עולמי" ארגון שמנוהל על ידי מילאן בלאץ (אחיו של קרלו בלאץ מהצעה לסדר) שנמלט מקובה בה יש שלטון קומוניסטי ושואף לפרק את השלטון העולמי.
    בגלל העניין של רינגו סמית, הסופר הקנדי, בישראל, הוא מחליט להתחיל את האנרכיה העולמית בישראל. בשל כך הוא יוצר עימות בין ראש הממשלה לבתי המשפט (מוכר, כן?) הבעיה שגם אנרכיה צריכה שליט...

    כעת אני באמצע כתיבת הספר הבא, "מסדר מלחמה", ספר שמדבר, איך לא, על המלחמה האחרונה... רציתי להגיש כאן את הפרולוג או הפרק הראשון אבל יש בהם הרבה ספוילרים מהספר סדר הפוך, אז אגיש כאן קטע מתוך הספר "סדר הפוך"

    מבחינתי - כשאנו כותבים ספר או יוצרים משהו עלינו להבין שאנחנו רק הכלי שדרכו עובר לעולם מסר.
    עלינו להיות כלים ראויים כדי שהתוכן יהיה ראוי, לכן יש עניין לעשות תהליך עם עצמנו כשאנו כותבים יוצרים משהו, התהליך מסייע לנו להגיע להכנעה ולהבין מה הרצון האמיתי שלנו, כי קשה עד בלתי אפשרי להיות מושלמים. (גם יוצרים גויים הם כלים, אבל אין להם תורה ומצוות כך שהתוכן פחות ראוי).

    "זו הייתה סתם קריאת שווא", נתנאל הלל היה נסער. הוא ישב ברכב דו
    מושבי ועיניו הביטו בצער לעבר הבניין המתרחק, בו השאיר את הקשיש
    עם התפילין כרוכות סביב ידו.
    "קריאת שווא? מה אני בשבילך, מוקד מד"א?" ניצן סקר אותו ברוגז, אחר
    שב להתרכז בכביש.
    "לא התקשרתי אליך בתור איש ביטחון, אלא בגלל שהיית ראשון
    ברשימת השיחות".
    דריכותו של ניצן התפוגגה מעט. "אוקיי, להחזיר אותך לדירה ממנה
    נלקחת?" שאל בלעג.
    נתנאל הלל חשב במהירות, "לא נראה לי שזה מתאים. בושות אחרי
    שהתפרצת לשם ככה... בטח הם עדיין לא מעכלים מה קרה פה".
    "מה קרה פה באמת? מה הסיפור? למה חששת מהם?"
    "הוא נפל עלי פתאום, אני לא מכיר אותו. ואני מתמודד עם פראנויה",
    נתנאל הלל החליט להתחמק ולא לפרוש בפני ניצן את הכל, "איך ידעת
    איפה אני?"
    ניצן הבליע חיוך. "אין כזה דבר 'נפל עלי פתאום'! אנשים לא נופלים על
    אף אחד פתאום. בטח הייתה לזה סיבה".
    "השגחה פרטית?"
    "לכל אדם יש מניעים כלשהם".
    "הוא רצה שאעזור לו עם סבא שלו. סבא שלו צריך להניח תפילין".
    "ואתה מאמין לזה?"
    "מה הכוונה?"
    "שמישהו ירצה שתעזור לסבא שלו להניח תפילין? איפה פגשת אותו
    בדיוק?" ניצן נהנה להשתמש ביכולת שלו לפענח מצבים.
    נתנאל הלל חשב לרגע. "לא משנה, עזוב. אני עייף ואין לי כוח לשאלות".
    ניצן החליט לוותר. "אוקיי, לאן לקחת אותך?"
    "תוריד אותי ליד התחנה הקרובה, אעשה את דרכי בכוחות עצמי, זה
    בסדר".
    הרכב עצר באיטיות בצד הדרך.
    "תן לי את הסלולרי שלך", ביקש ניצן.
    נתנאל הלל הגיש לו בהיסוס קל.
    "טלפון מקשים?" הטלפון עבר בחינה מדוקדקת.
    "כן, אני חרדי".
    "אוקיי, מעניין שהחרדים עדיין נצמדים לטלפונים מהדור הקודם, בטח
    יש לכם סיבה טובה", הוא הפך את הטלפון ובחן אותו, "ספק גדול אם
    אפשר להצמיד לכאן מעקב. אולי קיבלת לאחרונה מתנה ממישהו?"
    נתנאל הלל שתק לרגע. "לא משהו מיוחד".
    "תחשוב טוב. חפץ חדש, תנסה להיזכר?"
    נתנאל הלל חשב רגע ארוך, מבטו המעודד של סוכן הביטחון גרם לו
    להבין שהתשובה שלו מוכרחת להיות חיובית, כעבור רגעים ארוכים שלף
    מכיסו צרור מפתחות, "לא בדיוק מתנה, קיבלתי מחזיק מפתחות עם דיסק
    און קי שהרב צבי רייניץ ביקש ממני לשמור עבורו".
    • תודה
    Reactions: M . A, גוט, איש המילה הכתובה ועוד 6 משתמשים9 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מכון באר שלמה
    לא חושב שאוכל לשווק את הספרים (בכל זאת אנו עוסקים בספרי קודש), אך אולי אוכל לנסות להכווין אתכם...
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת איך רוקמים קונסיפרציה אפוקליפטית עם שלשה מיליליטר
  • הווה פשוט //
    • יָד שְׂעִירָה עִם שְׁעוֹן זָהָב
    אֶת הַיָּדִית תְּסוֹבֵב
    וְאֵי שָׁם בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה
    הַנּוּרִית תְּהַבְהֵב

    הֵם יָגִיחוּ מֵהַמַּעְבָּדוֹת
    יַבְרִישׁוּ אֶת זְקָנָם
    וְיִצְעֲדוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת
    לַחֲרֹשׁ אֶת הָעוֹלָם

    קוֹל נוֹרָא יִקְרַע חוֹמוֹת
    יַהֲפֹךְ מְנוֹעֵי עֲנָק
    שׁוּב יִקָּטְעוּ הַחֲדָשׁוֹת
    כְּשֶׁהַקַּרְיָן נֶחֱנָק

    אָז יָבוֹאוּ הַשְּׁבָבִים וְהָרְשָׁתוֹת
    וְהַמָּסַכִּים וְהָאַנְטֵנוֹת
    וּמוּטַנְטִים עִם שִׁבְעָה זְרוֹעוֹת
    יְטַלְטְלוּנוּ כְּמַרְיוֹנֵטוֹת

    הַשָּׁמַיִם יְכֻסּוּ בְּמַסְלוּלֵי טִילִים
    וְהָאָרֶץ בְּמַחֲנוֹת רִכּוּז
    נָנוֹרוֹבּוֹטִים יַחְדְּרוּ לַאֲבָרֵינוּ
    וְלֹא יִתְּנוּ לָזוּז

    וְאִישׁ עִם עֵינַיִם בּוֹרְקוֹת
    יִצְעַק בְּגָרוֹן נִחָר
    "אָמַרְתִּי לָכֶם! אָמַרְתִּי לָכֶם!"
    וּפָשׁוּט יִהְיֶה מְאֻשָּׁר

    מִשָּׁמַיִם מִתְאַבְּכִים וַאֲדֻמִּים
    תִּפֹּלְנָה צִפֳּרִים חֲרוּכוֹת
    הָאֲדָמָה תִּסָּדֵק וְתִבְלַע לְקִרְבָּהּ
    נְהָרוֹת מֻרְעָלִים וְעִיֵּי חֲרָבוֹת

    גַּלֵּי עֲנָק מְרֻפָּשִׁים יִגְרְפוּ
    אֶת כָּל עָרֵי הַחוֹף
    וּמַבָּטִים מְבֹעָתִים יָעִידוּ
    זֶהוּ רֶגַע לִפְנֵי הַסּוֹף

    יָד שְׂעִירָה עִם שְׁעוֹן זָהָב
    אֶת הַיָּדִית תּוֹרִיד
    הַמַּנְגָּנוֹן יֵעָצֵר וְהָאֵל אֵס דִּי
    יַפְסִיק לִזְרֹם לַוְּרִיד ...
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: נחמת שוטים, צ'יטה, קראנצ' פיסטוק ועוד 25 משתמשים28 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    אין על הקונספירטורים! אתה יכול לשמוע אותם ולצאת מהדעת. יותר זול ויותר בריא מדברים אחרים שמוציאים...
  • 894
    • ו
    שיתוף - לביקורת כל סיום הוא התחלה חדשה?
  • וריטסרום //
    • פרידה, סיום.

    אלו מילים מפחידות
    כמה שירים נכתבו עליהם,
    כמה טקסטים מנסים לנסוך עידוד
    להדגיש שכל סיום הוא התחלה למשהו אחר שעתיד לבוא
    שכל פרידה היא לא באמת כזאת;
    האדם שנכנס אליך ללב ישאר שם תמיד במקום עמוק ובראשיתי
    ויהיה חלק ממך.
    כמה מילים

    כמה.

    ואני רוצה לטעון אחרת;
    פרידה היא סיום. סיום הוא פרידה.
    וזה מפחיד, וזה גדול, בדיוק כמו הקונוטציה שמצטיירת לנו בראש.
    וזה כואב גם.
    ממש ממש כואב.
    וזהו.

    לא צריך לפרט שאנחנו חיים בעולם עגול
    וכמו שהכדור מסתובב סביב השמש גם אנחנו מסתובבים במעגלים בחיים שלנו
    ובסוף כנראה ניפגש.

    לא צריך לרמוז
    שיהיו אנשים אחרים שיפצו,
    ולמרות שאת הנקודה הזאת אף אחד לא יוכל להשלים.
    תמצאי תחליפים.

    לא צריך כלום.

    פרידה, זה כואב.
    זה עצוב. זה גדול.
    ואין שום מילים לנחם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ר קרין, tmr, סבתא חביבה ועוד 17 משתמשים20 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וריטסרום
    תודה על התגובות, מעריכה. לא לגמרי הבנתי...
  • 750
    • כ
    שיתוף - לביקורת למה הדבר דומה? [גרסת הבת]
  • כותב השורות //
    • למה הדבר דומה? [גרסת הבת]

    'מזל טוב אח, סוף סוף בת, אהה? שתזכה לגדלה לבן תורה... וכו', תגיד, למי היא דומה?'
    אחי היה הראשון שהתקשר אחרי העדכון שהשארתי בוואצאפ המשפחתי
    בכל זאת, 2:14 לפנות בוקר...

    אני באותו זמן עמדתי ליד התינוקת, מסתכל על המתנה הקטנה שצורחת כבר רבע שעה, מנסה את מזלי בפעם הרביעית, אולי הפעם אני יצליח לזהות ראשון, למי היא דומה?
    הבטתי ארוכות על פניה הקטנות והאדומות, מחפש את הרמזים בין הקמטים העדינים שמילאו את הפנים הבוכיות
    איך מזהים? ריבונו של עולם! מה אמורים לראות?

    החלטתי ללכת מסודר! אעבור פרט פרט ואשקלל, הפעם אני יעשה את זה!
    התחלתי בשיער, ובכן...

    שיער, אין! לפחות מקדימה... הסתכלתי במראה שליד הכיור, ושוב על הקטנה, שוב במראה ושוב בקטנה, גיליתי, שאם אני מוריד את הצ'ופ אפשר כבר לראות שהיא בעצם דומה לי...
    אוקיי! נקודה אחת לטובתי...

    עברתי לאוזניים, לא יודע למה?
    האוזניים היו טיפל'ה מקומטות והזכירו לי אוזניים של מישהו... אבל לא הייתי בטוח שאני רוצה אותו בתור אחת האופציות...

    על הגבות והריסים דילגתי, לא נראה שזה יוביל אותי לאן שהוא, מה גם שאני לא זוכר את עצמי מתעמק בקווי מתאר של גבות של אי מי מבני המשפחה, גם לא ספרתי מעולם כמה שערות יש להם בריסים, כך שלא משם תבוא הישועה.

    ואז הגעתי למשולש הקדוש - עיניים אף פה, לרגע חשבתי שהנה יש לי תשובה ברורה! אבל אז זה התחיל...

    בעודי בוחן את העיניים הקטנות, שמעתי את השוויגער אומרת לאשתי בקול סדוק מהתרגשות - 'אין, אין, היא בול סבתא זלדה', חמותי היקרה לא הסתפקה בזה והוסיפה - 'את יודעת, זה כמו סימן משמיים, כדאי לכם לקרוא על שמה, היא הייתה צדיקה, אבל חמודה שלי, זו החלטה שלכם! אני לא מתערבת...'

    שקעתי לרגע לתוך עיניה של בתי, ואז כמו בתוך חלום ראיתי את אמא של חמותי סבתא זלדה זיכרונה לברכה, מחייכת אליי ושואלת בעדינות –נכון שהיא דומה לי?

    רציתי לשאוג - לא! לא נכון! רק חסר לי שעכשיו השוויגער תידלק על השם זלדה... ובכלל סבתא זלדה, עם כל הכבוד כשהכרתי אותך היית בת 92, לא מחמאה גדולה לילדה בת 15 דקות...

    ניסיתי להתאפק אבל לא הצלחתי, העמדתי פני חוקר מז"פ ואמרתי לה תוך כדי התבוננות מעמיקה בעיניה של ביתי הטריה, 'אני מסתכל על העיניים, זה לא ממש סבתא זלדה, תראי את הקצוות, זה משהו אחר, כזה עוד לא היה לנו...'

    החלטתי לצאת להתקפה ולגמור את זה במכה - 'גם האף והפה, זה ממש שונה, האף מחודד השפתיים משורטטות אבל קצת עבות יחסית למשפחה שלכם' היא הייתה בהלם מהתגובה המוכנה שלי, ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את האחות אם אוכל לקחת אותה לבדיקה אצל הרופא בחדר התינוקות, היא אישרה לי, ואני בהתרגשות צעדתי בעדינות אל הרופא...

    כשנכנסתי לחדר, היו שם עוד תריסר תינוקות כן ירבו, הנחתי את העריסה בשורה והבטתי בילדה הקטנה שלי שסוף סוף נרגעה.
    הבטתי בה ובעריסה שלידה, ובעריסה שליד העריסה שלידה, ובעריסה שליד העריסה שליד העריסה שלידה, והבנתי סוף סוף למי היא דומה...

    היא דומה לתינוקת שלידה! כן!
    והתינוקת שלידה בול כמו התינוקת שלידה
    והתינוקת שליד התינוקת שלידה, בול כמו סבתא זלדה!
    רצתי לחדר לידה לעדכן את השוויגער שלי, שתנסה לדבר עם האמא שלה, אולי היא תקרא לה זלדה על שמה...

    ועוד מילה, שלא תבינו לא נכון, הבת שלנו ממש חמודה!
    היא פשוט לא דומה בשום צורה לסבתא זלדה, לפחות נכון לעכשיו! אולי בגיל 92 היא תהיה דומה לה...
    אהה.. ועוד משהו...
    גם סבתא זלדה הייתה חמודה!
    • חחח
    • תודה
    Reactions: ביצת הפתעה, moshe_rot, דו משמעי ועוד 36 משתמשים39 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אליש:)
    משובב לב כתיבה ברמה! תודה על זה! פשוט טקסט שווה קריאה ומשמח את הלב.
  • 504
    • מ
    שיתוף - לביקורת הכח להשלים
  • מיהי //
    • בס"ד

    היה לו בעיניים משהו פגיע קצת, עדין. שריטות שצילקו את נשמתו והפכו אותה עמוקה יותר, נבונה יותר, מלומדת.

    כשהוא חייך, תבונה השתקפה מעיניו, והחיוך היה תמים, זך ונקי. עניו משהו.

    ברגעים בהם הצלחת לראותו כשהיה לבדו, יכול היית להבחין בכאב ששוכן עמוק בנפשו.

    בריסים שהיו לעיתים מושפלות, ואז קמות לאיטן ופוקחות עיניים רכות אל האופק.

    והן לא הביטו בתקווה לטוב, לא. הוא לא מחכה לטוב. זה לא מה שהוא מהרהר בו.

    הוא היה מביט בהשלמה. השלמה למציאות שלעיתים מאכזבת, השלמה עם הכאב השוכן והשורף מבפנים.

    השלמה עם מה שהיה ואיננו. עם מי שהוא עצמו היה , וכבר לא.

    השלמה מהולה בקצת עצב על מה שאבד, ועם ניצן זעיר של הבנה על מה שעבר.

    ניצן וורוד ועדין, קטן , שמח.

    שמח על כך שגדל, שבגר, שהצטלק, שכאב, שהתייסר.

    לא משקר לעצמו כמה טובה הדרך בה עבר, לא, הוא כבר מזמן לא שם.

    עכשיו הוא עסוק בלהשלים, ולשמוח על כך שהשתנה.

    גם אם הוא לא מבין מה היה רע בעצמו הישן,

    וגם אם הוא חושב שעצמו הישן היה טוב יותר.

    ושהקשיים רק פצעו אותו, הרסו ולא בנו.

    הוא בכל זאת שמח, כי אם הוא השתנה, זה אומר שהוא גדל.

    זה אומר שהוא מסוגל להשתנות, שיש לו את היכולת הזאת.

    זה אומר שהוא אדם.

    והוא עדיין חלש, עדיין אוסף את חלקיו השבורים, אוסף אותם ומרכיב את עצמו החדש.

    עצמו החדש יהיה טוב יותר מזה הישן? אולי לא.

    אבל מה שבטוח, את עצמו החדש הוא יאהב יותר, יתחבר אליו יותר.

    כי עצמו החדש יהיה הוא בעצמו, שבנה את עצמו, שהתרסק ונכנע, ואחר החליט לחזור להילחם. שנשבר והחליט לקום.

    וזאת סיבה מספיק טובה לאהוב אותו ככה, את עצמו.

    ולכן, כשתראו אותו, תראו לו בעיינים משהו פגיע קצת, עדין. שריטות שהצטלקו יעמיקו אותו יותר.

    והוא יחייך חיוך עניו,

    משלים.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: סטודנטית קלאסית, אוראל סולטן, קרב ועוד 10 משתמשים13 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    וואו את כותבת נוגע...
  • 965
    • א
    שיתוף - לביקורת חיוך מעלה הילוך
  • איש המילה הכתובה //
    • הלו, הלו אתה! כן, כן, אתה עם הפרצוף המעוך על הבוקר, שמסתכל עלי מבעד לקורי העכביש שבחזית העיניים הכבויות. קבל ממני טיפ קטן:

    למתוח לחיים לכיוון האף. לעצב שפתיים בצורת קשת הפוכה. להבליט עיניים טובות. חיוך. כמה עולה להנפיק חיוך לבן אדם?

    אם אתה חושש שהשרירים שלך ייתפסו מרוב מאמץ והחיוך יונצח על פניך לעד, אל דאגה, לפי מחקרים עדכניים, אפשר לסתור את מבנה החיוך ולשוב למימיקות "האהובות והמקוריות" בכל רגע נתון ובקלות מדהימה.

    אני לא מכיר אנשים שרצו לחזור למצג פרצוף דיכאוני ונתקעו עם חגיגי (מלבד כמה בודדים, אבל אצלם זה מולד)

    אני יודע שאתה רוצה לבעוט אותי הכי רחוק וכואב שאפשר, על זה שאני מטרחן אותך עכשיו, אבל אנחנו חיים במדינת חוק, אז אני לוקח את הצ'נס, מה גם שהריצה שלי לא רעה בכלל; אם וכאשר אזדקק לה. ברור לי שאם במבט שלך היה חומר פעיל, הייתי עכשיו אדים נמוגים בחלל.

    אני מבין אותך; יכול להיות שאני נשמע קצת נאיבי, קלישאתי ואפילו מטופש, אבל זה פשוט עובד. מתיחת שרירים קלה בלחיים שלך, גורמת לשינויים טקטוניים בלב של הניצב מולך, ובעיקר בלב שלך.

    אחר הפעולות נמשכים הלבבות, נאמר. אתה מחייך למישהו אחר, אבל בכלל מאיר לעצמך את היום, אתה מרים לב נפול ומוצא את עצמך על פסגת העולם.

    חייך לאחרים, חייך לעצמך, חייך למען חייך הטובים.
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: טובה לוי, נסיך על חלל, .חיה פ ועוד 19 משתמשים22 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על המשוב המפרגן. ותודה מיוחדת על האפיון של הכתיבה (לפעמים טוב לשמוע זווית חיצונית על...
  • 2K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת חכמולוגים לא זוכים בלוטו
  • הדוויג //
    • מדי פעם מתקשרים אלי מחברת לוטו גריל כזאת או אחרת
    בדרך כלל אני מנתק מייד
    אבל לפעמים נחה עלי הרוח להאריך קצת את השיחה. זה גם כיף, וגם אפשר ללמוד מהם טריקים שיווקיים למתקדמים.

    עכשיו התקשרה אלי נציגה של 'סופר ווין'.
    נחמדה כמו טינופת צופים.
    מבשרת לי בחיוך ליפסטיקי שעליתי בהגרלה, ואני זכאי להטבה מטורפת של מלא מלא מלא טפסים.
    אמרתי שאני לא מעוניין וכבר שמעתי מספיק על הנוכלויות האלה.
    היא אמרה "לא, אצלנו זה משהו שונה. בוא תשמע שתי דקות ואתה תברך אותי".
    נו נו. נשמע.
    ברברה שתי דקות על כל הטפסים והזכיות והאפשרויות. אחר כך ביקשה ממני לבחור 6 מספרים.
    טקטיקה יפה. אהבתי. זה נקרא 'להכניס רגל בדלת', לתת לך תחושה שאתה כבר בפנים.
    שאלתי "למה לבחור מספרים? עוד לא הצטרפתי"
    היא אמרה "כדי שתזכה בלוטו. אז איזה מספרים אתה בוחר? אני ממליצה לך על המספר 7. אני רואה שהוא זוכה אצלנו הרבה פעמים" (נותנת לך תחושה שיש פה הרבה אנשים שזכו)
    אמרתי לה "אני בוחר את המספרים 1 2 3 4 5 6". הסיכוי שהמספרים האלה יזכו שווה במדוייק לסיכוי של כל צירוף אחר.
    היא רושמת את המספרים. "בטוח שאתה לא רוצה גם את המספר 7? "כן. בטוח".
    "בוא תרשום את המספר האישי שלי במשרד, כדי שתדע שזו אני כשאתקשר לבשר לך שזכית", היא מכתיבה לי את המספר ואני רושם כמו טאטאל'ע קום שוין אהיים.
    (היא ממשיכה להפעיל אותי. קודם זה רק לבחור, עכשיו זה לרשום, בהמשך זה יהיה לתת פרטי אשראי. 'עקרון העקביות' של צ'אלדיני).

    השיחה עוברת תוך שנייה ל'מנהל הפרסום של סופר ווין'. הוא נחמד ומקסים כמו הראשונה ויותר.
    "היי יקירי, אני שמח שאתה פה איתנו. האינטרס שלנו משותף לאינטרס שלך. אנחנו רוצים שתזכה בכמה שיותר הגרלות, כדי שתמליץ עלינו למכרים שלך, וזאת הסיבה שאנחנו נותנים לך את ההטבה המטורפת בשווי 2400 ש"ח. תסכים איתי שאם תזכה בלוטו דרכנו תרצה להמליץ לעוד חברים שלך להצטרף כדי שגם הם יזכו?"
    (טקטיקת 'שרשרת הסכמות'. הוא מציג כמה היגדים שאי אפשר להתווכח איתם, כדי שאני אהיה בגל של הסכמות גם על היגדים שהוא יציג בהמשך).
    אני מחליט לאתגר אותו: "מה פתאום. אם אני אזכה אני לא ממליץ לאף אחד. אני לא רוצה שעוד אנשים יצטרפו ויורידו לי את הסיכוי לזכות שוב".
    הוא אומר לי "זה לא קשור. אתה עלית בגורל שלנו ולכן אנחנו נותנים לך את ההטבה".
    אני מתעקש "אין בעיה. רק שלא יהיו פה אי הבנות אני מבהיר מראש שאני לא הולך להמליץ עליכם אם אני זוכה".
    "אז אתה רוצה להפסיד את ההטבה הזו? שאני אעביר את ההטבה למישהו אחר?" (יצירת תחושת הפסד)
    "כן. אתה יכול להעביר אותה למישהו אחר".
    פתאום נופל לו האסימון שבאתי לשגע אותו, הוא מחליף דיסק ונהיה עצבני: "אם אתה חושב שעם החכמולוגיות שלך אתה תצליח בחיים, אז תדע לך שלא"...
    "יאללה, לך תחפש תמימים אחרים להפיל אותם" אני חותם את השיחה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, ללמוד לכתוב, מנדי המקורי ועוד 72 משתמשים75 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אש קודש!
    חחח ואתה עוד קורא לעצמך אדם מהשורה. שורה מאוד מעניינת, יש לציין ;).
  • 1K
    • מלכי סלמון
    שיתוף - לביקורת ופתאום השתנה הכל.
  • מלכי סלמון //
    • זה היה היום בו השתנו חיי.

    עד כמה שהתכוננתי לרגע הזה, וידעתי שהוא יגיע בסוף, הוא עדיין תפס אותי לא מוכנה.
    המון רגשות השתוללו לי בלב, מתחרים זה בזה.
    זה היה היום בו הבנתי, שיש לפני ויש אחרי, ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
    לקח לי זמן לעכל את המציאות החדשה, להתרגל אליה. המשפחה סביבי עזרה ותמכה ככל האפשר, ועדיין, ידעתי שהמבחן האמיתי יהיה כשתתחיל השגרה. הכל עומד להשתנות.

    לאט לאט, התרגלתי לבצע את המטלות היומיומיות עם יד אחת בלבד. לא תמיד זה היה קל. היו ימים שערימת כביסה או חדר מבולגן נידמו לי כמשימה בלתי אפשרית. ימים שכמעט בכיתי מתסכול מול ירקות מועמדים לקילוף או ריצפה ממתינה לשטיפה…

    ככל שעבר הזמן גיליתי תושיה שלא ידעתי שקיימת בי. פיתחתי טקטיקות שיעזרו לי לנהל סדר יום נורמלי, פחות או יותר, למרות היד המנוטרלת.
    בלילות, כשהשינה נדדה מעיניי, הזכרתי לעצמי שזה זמני.


    היה זה היום בו נולדה ביתי הבכורה.❤️
    • וואו!
    • חחח
    • תודה
    Reactions: אמא למתוקים, M . A, קרב ועוד 29 משתמשים32 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מלכי סלמון
    מלכי סלמון
    תרשי לי להמר שאת כבר אמא מנוסה? :D
  • 861
    • ס
    שיתוף - לביקורת חלומות שוא ידברו.
  • ספריה בהכחדה12 //
    • הוא שוכב במיטה. עיניו פקוחות, אישוניו פעורים. כל גופו מכוסה בזיעה.
    המפלצת בעלת שלושת הראשים הייתה מעליו. היא התכופפה אליו, מזילה ריר. ציפורניה הארוכות לופתות אותו.
    ליבו נקרע באימה. מושך את השמיכה הקיצית עד הצוואר. גופו הקטן רועד מפחד נורא. המפלצת יצאה מהארון, גדול סיוטיו התגשם ברגע זה.
    הוא קמץ את זרועותיו הקטנות תחת השמיכה. מרגיש את הקור חודר אליו, מחורר את עצמותיו. כאילו לא דיי לו בכך שהמפלצת האיומה באה אליו. עד למיטה.
    היא תופסת את ראשו בארבעת ידיה המעוקלות, מנענעת אותו בחוזקה. הוא נבהל, מסיט את מבטו מעיניה הסגולות- מסנוורות. היא פוערת את פיה בקול דמוי צחוק, ומטילה את ראשה לאחור.
    הוא שותק. מהדק את שפתיו בנחישות, נושך אותן עד שנוטפת טיפת דם אדומה.
    המפלצת מגלה כעת טיפה רחמנות, ותולשת חתיכת נייר מגליל הטישיו שלצד מיטתו. היא מנגבת בחוזקה את שפתיו, ומתיישבת על המיטה, מעיפה אותו על הרצפה.
    הוא מצטמרר מהקור הצובט אותו בידיים אימתניות, מתעטף בשמיכה הדקה.
    המפלצת בעלת שלושת הראשים וארבעת הידיים, מושכת בזרתה את השמיכה לכיוונה, וקולעת אותה לפח האשפה.
    הוא מביט בה בעיניים גדולות ומפוחדות, מתאפק לא לבכות. הוא גדול, שמסתדר לבד.
    היא צוחקת שוב את אותו צחוק מוזר, מרתיע. קמה מהמיטה, צועדת בכבדות אליו, ותופסת אותו בין הבוהן לזרת.
    מנדנדת אותו באי עדינות בין שתי אצבעותיה, משתעשעת מהדמעות שנופלות על הרצפה האפורה.
    ולאחר רגע מלא חרדה, בו הוא תלוי בין שמים לארץ, היא תופסת אותו בחוזקה, ויוצאת מהחדר.
    זנבה הארוך מלווה אותם בין יללות התנים לבין קולות הצרצרים. עיניים צהובות מסתכלות עליהם ממרחק, ברתיעה ברורה.
    היא תולה אותו על הגב, קורעת לו את המכנסיים. הוא שותק, שוב. לא מעז לצייץ.
    הם ממשיכים בדרך הארוכה, רומסים כל יצור או פרח שעמד על הארץ. לאחר כמה שניות, זינק עליהם היצור בעל העיניים הצהובות. פוער את מלתעותיו, מוציא צווחה מזעזעת.
    הוא מתקרב אל הילד הקטן, עוטף אותו ברכות מדאיגה. המפלצת בעלת שלושת הראשים מנסה להתנגד. היא חוטפת את הילד מזרועותיו של היצור, ורצה אל תוך האגם המכושף. שם, היא מניחה את הילד בתוך המים, מחכה להשפעתם של המים על הילד.
    היצור בעל העיניים הצהובות קופץ, מותח בפתאומיות טיסנים ארוכים מהגב שלו. הוא עף במהירות, שולה את הילד מהמים, ועף לדרכו.
    המפלצת הסגולה נשארה על האדמה הירוקה, מגדפת את סביבתה על הפרי הבשל שנפל מידה.

    היצור בעל העיניים הצהובות מניח אותו על המיטה, לוקח את השמיכה מהאשפה, מנער אותה ושם על הילד הרועד.
    "נקלעת לקרב שגדול מהבנתך, ילד" הוא לוחש לו. "פשוט תשכח את כל מה שהיה פה. לטובתך".
    הילד רק מהנהן, ושוקע בשינה מלאת סיוטים. שוב.


    האמת, לא יודעת אפילו למה כתבתי אתזה ..
    אשמח לביקורת.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הטרולים, אחת כזאתי;), אש קודש! ועוד 10 משתמשים13 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אש קודש!
    זוועה!!! (לא הכתיבה! החרדה!) את חייבת לעשות לזה המשך!!!
  • 701
    • C
    שיתוף - לביקורת שיר לכבוד התחלת לימוד יומי של 2 הלכות בספר חפץ חיים שמירת הלשון
  • CE3D //
    • שיר לכבוד כל הלומדים והמצטרפים למחזור החדש שמתחיל היום כ' באייר
    שמירת הלשון בחרוזים ובמספרים / כהן כל הזכויות שמורות
    @כל שם שתרצה תודה רבה לך על הביקורת המיוחדת, שכוייח!!!!
    נכתב: לע"נ רבי אלתר יכנס זצ"ל כ"ד שבט פ"ד
    מתפרסם: במלאות חצי יובל מפטירת אמו"ר מרת מרים פועה ע"ה בת ר' דוד וולף הי"ד כ"ב באייר נ"ט
    (הצעה למנגינת: "כי תעבור במים איתך אני... באש ובמים עם ישראל חי ..." כל הצעה אחרת, כולל ביצוע, תתקבל בברכה)


    דיבור 'לשון הרע' הוא רוח שטות
    העולם עלול להחרב ב'רכילות'
    גנות אסור לומר גם כשזו 'אמת'
    'שקר' - הוצאת שם רע בהחלט

    ארבעה אופנים יסודיים וראשונים
    אזהרות נאמרו לגדולים ולקטנים
    על בין אדם לחברו ובין אדם לקונו
    פני שכינה לא יקבל, לשמים עוונו

    ה'מספר' הוא כעובד עבודה זרה
    עונשו של ה'מקבל' , איום ונורא
    אין לומר גנאי 'בפניו', אפילו ביחידות
    ו'שלא בפניו', עצור, זהירות!

    שמירת הלשון - בשמונה אופנים
    מבוארים בספר בסעיפים ובסימנים
    אם חפץ אתה בחיים מצויינים
    נצור לשונך, סוגה בשושנים

    בדבור 'לתועלת' יש שבעה תנאים
    לא להגזים העוול ולא להרבות פשעים
    ההיתר של 'אפי תלתא' כמעט אינו מצוי
    ו'אבק לשון הרע' - בכלל אינו ראוי

    מאל"ף ועד טו"ב, שבעה עשר לאווין
    שנהיה מן הנעלבין ואינם עולבין
    על הפה נשים י"ד, ארבעה עשר עשין
    כי בעולם הבא, הולכי רכיל לא נכנסין

    אין כניסה בדלת, לדל"ת ארורין
    נשמור על שפתנו, טהורה בלי עוררין
    שיניים ושפתיים שומרות על הלשון
    ואצבע לאוזניים - מונעת כל אסון

    אל תהיה רשע, אפילו רגע בחיים
    זכור מעשה מרים, צרעת ונגעים
    תזכה לאור גנוז, יותר ממלאכים
    יבנה בית המקדש וישובו נידחים

    עם ישראל חי וקיים
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: Shashu, אוראל סולטן, אש קודש! ועוד 7 משתמשים10 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אש קודש!
    יפה מאוד!
  • 640
    • מאל"ף ועד תג
    שיתוף - לביקורת מבט רוח[א]ני
  • מאל"ף ועד תג //
    • החדר היה אפוף עשן כבד ומחניק.

    כמות הסיגרים שעישן ד. ראש המוסד בימים האחרונים היתה מוגזמת אפילו לדעתו, אבל הוא התנצל תוך פליטת טבעת עשן נוספת: בלעדי הסיגרים לא יהיה מבצע. אין לי יום ואין לילה. לפחות מעט ניקוטין למוח. אולי בסוף יבוא רעיון.

    בחדר האפוף ישבו מלבדו עוד כמה מבכירי המוסד והשב"כ. החלוקה ביניהם היתה ברורה וידועה: השב"כ מביא את ידיעת הזהב על מיקומו של רוחאני, נשיא אירן ימ"ש, והמוסד כבר יטפל בשאר. השאר הזה כולל כמובן תחנה אחת בלבד. כרטיס לצד אחד ועדיף כרטיס מהיר. ללא עקבות.

    יותר מדי הסתבכויות היו לאחרונה, המהם נ. המנוסה שבחבורה. כיפה קטנה מבצבצת מאחור, בזווית שבצילום לא רואים כלל. מתחת לכיפה היה ראש מבריק. מבריק ומהיר. רבים מהמבצעים הנועזים בשנים האחרונות חתומים על שמו. מעל לתריסר מחבלים שפלים הועברו על ידו לעולם אחר. פעולות הירואיות. מהירות. ללא עקבות.

    הנהון קל נשמע מעבר לשולחן השחור והקר. ח. הנהן בראשו הקרח למחצה שליש ורביע, והוסיף: חשוב מאוד, ובמיוחד בתקופה הזו, להצליח בניסיון הראשון. כי ניסיון שני לא יהיה. מה שכן יהיה זו מתקפת כתבמי"ם גדולה בהרבה מהקודמת. והפעם הם ינסו ככל שביכולתם למזער את הפדיחה הקודמת.

    המסך הענק שבקיר נדלק בפתאומיות. על הצג הופיעה דמותו של ראש הממשלה. הוא היה נראה תשוש ומתוח אבל החלטי כרגיל: יש לנו חלון הזדמנויות של 3 שעות. הנשיא האירני יוצא מחר בטיסה מוסקת, שיירה לא גדולה, אזור הררי ומסובך לטיסה, והעיקר, לא יהיו עקבות. מזג האויר משתולל וקיצוני, וחוקרי התעופה האוירית האירניים יסיקו בתוך דקות שמדובר בטעות אנוש ותו לא.

    יגאל התמתח על כסאו. הוא לא חשש. אדרבה, המבצעים הללו החיו אותו והאנדרנלין החל לזרום בגופו בכמויות גבוהות מהמותר. הוא ידע שהמשימה תוטל עליו עקב מראהו המזרחי, והוא אף שמח לבצע זאת, לנקום בנשיא הרוצח האחראי לרצח ישראלים רבים כל כך.

    הוא סימס לאשתו הודעה קצרה בה נכתב: 'לצערי לא אוכל לקחת את הילה מהגן. יש לי פגישה לא צפויה, אעדכן כשסיימתי'. הוא קם ממקומו ובריצה קלה עלה אל הקומה העליונה בבור, אל חדר המבצעים המיוחדים.

    בחדר כבר המתינו חבריו הותיקים. "הערבים", כך קראו להם כל החברה, עקב מראם המזרחי ופעולותיהם הנועזות בארצות ערב האכזריות ביותר. הם לא חששו מכלום. לא ידעו פחד מהו. ידעו גם ידעו נקם מהו. ללא תיאום ובספונטניות מקרית פצחו כולם בריקוד מוזר, לעלות מורל ולהפיג מתח.

    כמו תמיד, אופן הפעולה ויעד הנסיעה לא נודע להם בשלב זה. אם תתפסו חלילה, עדיף שתדעו כמה שפחות, נהג לומר להם ראש המוסד, ובצדק. כל אחד מהם ארגן לעצמו בדממה את נשקו האישי, 3 תעודות זהות מזוייפות, אלף דולר במזומן [אצל הערבים זה שווה יותר מנשק, נהגו לצחוק תמיד], ותיק שחור גדול, שם היו שלל מכשירים מסווגים, המסייעים להעביר אנשים מעולם לעולם, עד עולם.

    5 שעות לאחר מכן, נכנסו חמשת אנשי המוסד לאירן. פקיד משמרות המהפכה ברכם לשלום בחום ובלבביות. נהג המונית האירני היה פטפטן לא קטן, והסביר להם באריכות ובדמיון מזרחי כבד, כמה הרוגים ישראלים נהרגו בפעולת הכטבמי"ם האירנית. הוא הוסיף אף בשקט, כיודע דבר [נהג מונית כבר אמרנו], שחלק מהכור האטומי שבדימונה נפגע, והשמועות מדברות על אלפי הרוגים. "הראינו ליהוד מה אנחנו מסוגלים" צחקק לעצמו.

    חמשת הסוכנים התחלקו לשתי קבוצות. כל אחת קיבלה הוראות מפורטות, איך. מתי. לאן בורחים. מה עושים אם נתפסים.

    המבצע נועד לארבע אחה"צ, שעון אירן. הכל היה מוכן. טכנאי המסוקים החרוץ, שחאדה, עמד על מקומו, ממתין להגעת המסוק הנשיאותי ול"הכנתו" לטיסה הבאה.

    שחאדה סימן בעיניו לנהג משאית התדלוק, וזה השיב לו בקריצה בלתי נראית. המסוק הנשיאותי תודלק בדלק מהול במים. כמה דקות אחר ההמראה המנוע יפסיק לפעול, וככל הנראה תהיה "נחיתה קשה"... לא ניתן יהיה לגלות זאת לעולם, עקב הגשמים העזים היורדים באיזור. תוכנית מעולה חשב לעצמו שחאדה. ראש יהודי. אין עלינו!

    שחאדה העביר בראשו בסיפוק את תמונת המצב: שבועות ארוכים עבדו על המבצע. מאות סוכני מוסד הפרוסים בכל העולם חיפשו את ידיעת הזהב הזו. חמשת הלוויינים הישראלים השתתפו באיתור המיקום והמטרה. ראש הממשלה וכל שריו הבכירים יושבים כרגע דרוכים בתחתית הבור התל-אביבי, ממתינים להודעה האירנית המייללת. אח, איזה צבא. איזה מוסד. איזה כישרון. אין עלינו!!!

    הנשיא האירני צעד לכיוונו, מלווה בשר החוץ הנודע לשמצה. שיירת מאבטחים חלפו על פניו תוך מלמול לא ברור למשדריהם. שחאדה הביט בגאווה על הנשיא הצועד ביהירות לעבר מיטתו הוודאית הקרובה לבוא. הוא פתח את דלת המסוק וסימן לשיירת הנשיא שהמסוק מוכן וניתן לעלות.

    ראש מערך האבטחה של שיירת הנשיא עלה למסוק, הביט בחופזה פנימה, והודיע לנשיא שהמסוק לא מתאים כרגע לטיסה הקרובה, עקב הצטרפות כמה מבכירי המשטר, וחוסר מקומות ישיבה במסוק הרגיל.

    השיירה פנתה למסוק חלופי העומד תדיר בהאנגר הענק הסמוך. הנשיא ופמלייתו הגדולה המריאו כעבור 2 דקות, ושחאדה ההמום לא הצליח להוציא הגה מפיו.

    שחאדה העביר בראשו בתסכול את תמונת המצב: שבועות ארוכים עבדו על המבצע. מאות סוכני מוסד הפרוסים בכל העולם חיפשו את ידיעת הזהב הזו. חמשת הלוויינים הישראלים השתתפו באיתור המיקום והמטרה. ראש הממשלה וכל שריו הבכירים יושבים כרגע דרוכים בתחתית הבור התל-אביבי, ממתינים להודעה האירנית המייללת. אח, איזה פדיחה. איזה מוסד לא יוצלח. איזה כישרון עלוב!!!

    5 דקות אחר כך, הגיעה ההודעה המייללת על "נחיתה קשה". הקב"ה הורה לגשם ולרוח לעשות את תפקידם הנכון לרגע זה. המסוק הסתחרר והתרסק בתוך שניות.

    קל. פשוט. מהיר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ירחמיאלל, דו משמעי, מצפה לגואל ועוד 13 משתמשים16 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אש קודש!
    וואו! קטלני (תרתי משמע...) מהמם! מסר וכתיבה יפיפיים! הציק לי כפילות ה'מהו'. אהבתי!
  • 2K
    • ו
    שיתוף - לביקורת אהבה וגעגוע ביער בירייה
  • וי שלוק //
    • קמנו קבוצת חברים, עם ההחלטה, נוסעים כמה שיותר קרוב, ככל שֶׁיּוּתַר.

    באישון ליל יצאנו לצפת, ללא כיוון ותכנון, רק להיות קרובים.

    פרלמנט פיראטי שהוקם בשטיבלעך מאור חיים, הוביל אותנו ליער בירייה.

    חולמים התקדמנו בין עצי היער, מחליפים פנצ'ר אחרי שתי דקות, וממשיכים. מתגעגעים.

    רכב שדהר בהול מולנו, פתח חלון, וצעק "משטרה". עצרנו בצד, דמענו מול מראה ה'ציון' המרוחק, ופתחנו בתפילה.

    לאחר כמה דקות, חזרתי לאחור, וישבתי על סלע בצד.
    ג'יפ של מג"ב הגיח מאחד העיקולים.

    לא ברחתי. לא עשיתי דבר אסור.

    הנהג פתח את הרכב ושאג לעברי, "תעלו לרכבים ותצאו מכאן", אני דבק למטרתנו לשמח את אנשי החוק, עניתי לו " מה שאתה אומר, מיד נסע, רק הנהג לא פה".

    הוא הביט בי מבולבל, הטון שלי - לזה לא ציפה. ידעתי. אני אוהב אותו.

    דלתות הג'יפ נפתחו, וארבעה נעמדו מולי, מאיפה אתם? למה באתם? מה אתם עושים פה?

    סיפרתי להם על געגוע ואהבה, על חשק שהוביל לכאן, על החלטה נחרצת לעשות רק מה שמותר, להתקרב ככל שאפשר, על נסיון להרוות מעט את הגעגוע.

    באוויר, עמד משהו אחר, ניחוח של הבנה דו צדדית.

    הנהג שבנתיים בא, קיבל הסכמה ממפקד הכוח להתפלל, כן, היה לנו אישור להישאר שם עשר דקות ולהתפלל. בעשר דקות האלו התיישבנו יחד החיילים וכותב השורות, ודיברנו, על משפחה וילדים, צפיפות דיור ועוד נושאים, הקבלה בין משחק של מכבי חיפה לרבי שמעון, ניסנו להבין את האהבות והמשיכות של שני הצדדים.

    אחרי כעשרים דקות שיחה, שבו כולם מתפילתם, הוציאו כלי נגינה והחלו לשיר ולנגן! הייתי בטוח שגם לחיילים יש גבול, ולא יאשרו זאת. ויכול להיות שהיה, אבל לאהבה לא, והם נעמדו סביבנו, מחו כפיים, צילמו, העלו סטטוסים עם המעגל ההזוי, וכך נמשך עשרים דקות.

    אחרי סיבוב של כל שירי מירון + ניגוני נשמה, קינחנו ב'ניגון'     בלארוס' שהומצא אי שם בימי געגוע אחרים, פנינו לשוטרים עם בעיה שהייתה לנו, אנחנו מעל המותר, לא הגענו כך, אבל רכב אחד חזר והותיר לנו ירושה, מה עושים?

    מקלקלת השורה, העניקה אישור ליסוע עד צפת מעל המותר!!!

    כעת נותרה השאלה, דרך איפה נצא? למפקד הייתה את התשובה. "סעו אחרי".

    קפאנו על המקום, כשהחל ליסוע לכיוון מירון!

    עד לשערי מירון הוא לקח אותנו, עד שם כנראה היה אפשר...

    דמענו כשחזרנו.
    התגעגענו עד כלות.
    והאמנו באהבה שיש בין יהודים, ולא משנה קטגוריה...

    הסיפור אמיתי לחלוטין, ללא שום הגזמה / תוספת וכדומה. לצערי, אין לי תמונות מההזיה הזו, אם מישהו יצליח לצוד מהרשת משהו ממה שהשוטרים העלו, אשמח.
    אבל, כואב לי, שבתקשורת לא נשמע על סיפורים כאלה, כן, ללא שוטר שהיכה ולא חרדי משליך אבן, אלא על חרדי ושוטר יושבים תחת עץ בלב יער בירייה, אוהבים ומבינים איש את רעהו...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: דו משמעי, דור חמישי, yael305 ועוד 90 משתמשים93 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וי שלוק
    תודה. התגעגעתי לכולם ולקולמוס. אבל איך כולם נהיו מנהלים??? ורק אני נשארתי וי שלוק קטן... :oops:
  • 791
    • מ
    שיתוף - לביקורת יש דברים שגורמים לי לחשוב
  • מתן מאור //
    • 1716913822709.png
    עולמו הפנימי מלא וגדוש, הוא גר בעיר סביבו המון אדם ואין מי שיכיל את ליבו ההומה, את מחשבותיו הרצות, את האמביוולנטיות הקורעת שהיא חלק כל כך גדול ממנו.

    אנשים נרתעים מעוצמה וגיוון, מחוסר ההכרעה ומפשטות נוקבת, מהעדר יומרנות וממחשבה עמוקה, מהיכולת לעמוד במקום הספק. מביטים עליו מן הצד תוהים ומסתפקים אם הוא גאון או שמא משוגע.

    והוא כבר התייאש מלנסות להבין את העולם, להפוך להיות כאחד האדם, להתרגש ממהומה פוליטית ובלגן של מסיבה, להתלהב מכדורגל ולהעריץ סלב'ס. במוחו עברו כבר לא פעם מחשבות שאולי בכל זאת אין בו משהו... יש משהו שהוא לא מבין הוא נולד בלי סולם לרדת למטה. אולי הוא אינו אדם, הוא אסטרונאוט שמשוטט בחלל מלא, אולי פילוסוף...

    ליבו פתוח ואין מי שיבוא בשעריו, רגשותיו המו עד להתפקע, עיניו עצומות, רוחו מדמה את צלילי הנפש והוא מנגן, לעצמו, את מנגינת חייו...



    תודה     @הדס גרשון על הרשות להשתמש בתמונה שיצרת, היא אחת התמונות שיוצרות את הפתגם "תמונה אחת שווה אלף מילים".
    1716913822709.png
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הספרן, נסיך על חלל, מ. ש ועוד 12 משתמשים15 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מתן מאור
    זה לא משפט שלי, היה לי מגיד-שיעור בישיבה שאהב לומר את המשפט הזה על היכולת להכיל מורכבויות - הן...
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת ציווי אחרון של גרגר קפה מפוספס
  • איש המילה הכתובה //
    • אני גרגר קפה בודד על שיש. כנראה שאין לי תקומה. בבוקר בא לפה איש קצר רוח וחצי רדום, תחב את כפיתו אל הקופסה שבה שהיתי, ובכף יד רפויה הרים אותי עם קבוצת חברים מבוהלים, בשיטת 'מי שמחזיק חזק מגיע'.

    חברי הצליחו להתחבק, להחזיק ידיים, להידחף לקרקעית הכפית ולשרוד את אקט ההנפה החפוז והמרושל, ואני הנה אני כאן על השיש, צנחתי ונידונתי להתמוסס בתוך טיפת מים או אנטי קאלק.

    יש לי כל כך הרבה מה לתת. אני בן לזן נבחר, משולשלת פולי קפה מכובדת בברזיל. אני אוצר בתוכי קפאין איכותי וממריץ, שבפרודוקטיביות שלו זכו אברכי כולל לסיים ש"ס, מדענים לשנות את העולם ופועלים לעמול על פת לחמם.

    הארומה שלי, בכוחה לרגש חך ענוג, לחולל סערה באף רדום ולשכר את חושיה של לשון מנוסה.

    אבל את מי זה מעניין בכלל. תכף יבוא לכאן מישהו ויזהה אותי כלכלוך מעיק - גושון חום מכוער וחסר תועלת שדורש פינוי מיידי לכיור, ומשם לחור שחור אימתני שממנו אף אחד לא חוזר.

    הוא לא יחשוב לאסוף אותי חזרה אל הקופסה ממנה באתי; להשיבי אל ביתי החם, אל חברי ילדותי. הוא לא יעניק לי הזדמנות שנייה.

    פתאום מכה בי תובנה חזקה, וכנראה גם אחרונה; הכוח שלי היה ה'ביחד'! כשהייתי לצד חברי הגרגרים אנשים לטשו אלי עיניים, נמנעו מלאכול בשר כדי לא להפסיד אותי בשש השעות הבאות, והרחיקו לסופרמרקטים מרוחקים כדי להשיג אותי. היום כאשר אני לבד, הפכתי לנטל חסר תכלית. יעד לניגוב אגבי קר ומהיר.

    ואתה איש שוחר ניקיון שתכף יחרוץ את גורלי, אני לא מצפה ממך שתחזיר אותי לקופסה, אבל לפחות קח ממני את התובנה הזו, שאם באתי עד לכאן מברזיל, רק כדי למסור לך אותה, דיינו: הכוח שלנו הוא רק כאשר אנחנו ביחד, רק ככה נתפתח, ננצח ונביא את הגואל. לעולם לא נעזוב ידיים מאחים. גם כשקשה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., לא נדע, לא קיים ועוד 96 משתמשים99 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    אני לא יודע להתמודד עם מילים טובות כאלה. גדול עלי. תודה רבה על הפירגון מכל הלב.
  • 548
    • ש
    שיתוף - לביקורת העולם
  • שיבת ציון //
    • בס"ד

    יש כל כך הרבה צבע אפור בעולם. כל כך הרבה. היא מביטה מבעד למשקפיים שנהיו כבר כמעט חלק מעיניה, מנסה לחייך, לשמוח. אין ממה.
    אין לה גם ממה להיות מצוערת. היא לא. אולי גם אדישה היא לא המילה הנכונה. היא פשוט... היא לא יודעת. וזה לא מסעיר אותה כדי שתקדיש לזה מחשבה. פשוט חיה. עושה את מה שהיא רואה שעליה לעשות, משתדלת שיהיה נח, קל, לא כבד. והכל אפור לה.

    בום. פתאום היא נופלת. אי. פניה נחבטות בקרקע. דם מכתים את המדרכה. זגוגיות, אוי, מלא זגוגיות מפוזרת סביבה. משקפיה, חלקם החיצוני של עיניה- נשברו לגמרי. היא קמה, מזדקפת, מנסה לייצב את גופה. צבעים מביטים אליה פתאום מכל כוון. היא פוסעת, נפעמת קצת. העולם צבעוני, מאיר.
    מחייכת, תחושה מתפזרת בתוך לבה. שְׂמֵחָה. מסתובבת, רואה, דמעות מטשטשות את עיניה, מערבבות בראייתה אלפי צבעים. פוסעת לאחור. מתכופפת. מרימה שברי זכוכית אפורה וידיות עקומות. משליכה לפח הקרוב, מתרחקת.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: וריטסרום, ספרי מוסר, ניק 119576 ועוד 8 משתמשים11 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שיבת ציון
    תודה!
  • 839
    • I
    שיתוף - לביקורת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי.
  • I.Q //
    • ב"ה

    מוֹרַי וְרַבּוֹתַי.

    כְּשֶׁמַּבָּטָם נִנְעָץ בִּי כְּבִמְדַקְּרוֹת.
    הַשָּׁמַיִם הִמְשִׁיכוּ לְחַיֵּךְ אֵלַי.
    אֲבָל הָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ.

    בְּדִמְיוֹנִי,
    הָיוּ הַמּוֹרִים כֻּלָּם,
    עֲטוּיִים חֲלוּקִים לְבָנִים,
    אִזְמֵלִי מְנַתְּחִים בְּיָדָם.
    הַדָּם נִגַּר וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר.

    בְּעוֹלָמָם הַצַּר,
    מוֹרֵי הוֹרָאָה הֵם.
    שֶׁרַק קוֹרְאִים אֶת הַכָּתוּב לִפְנֵיהֶם.
    בְּהַטְעָמָה.
    בְּלֹא יְדִיעָה, אִם תַּבְשִׁיל לִפְנֵיהֶם אוֹ בָּשָׂר וָדָם.

    אֲנִי רָאִיתִי סַכָּנָה,
    הֵם הִגְבִּירוּ הָאֵשׁ
    לְרַכֵּךְ אֶת הַתַּבְשִׁיל
    שֶׁיֶּעֱרַב לַחֵךְ.

    הֵם רָאוּ בָּנוּ טָעוּיוֹת
    וַאֲנִי יָדַעְתִּי
    כִּי רַק נֻסְחָאוֹת אֵינָן טוֹעוֹת.
    נַפְשִׁי הִגִּידָה לִי
    שֶׁמִּמָּקוֹם שֶׁמַּגִּיעוֹת הַטָּעוּיוֹת
    מִשָּׁם מַגִּיעוֹת הַיְּצִירוֹת.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, סבתא חביבה, ;בינארית ועוד 10 משתמשים13 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    צבט בי במקום שלא ידעתי שקיים. תודה על זה. לחלוטין!
  • 3K
    • ל
    שיתוף - לביקורת היא (אזהרת רגש מוגבר...)
  • לרקוד על הירח //
    • קטע מיוחד שפרץ ממני ללא כל הכנה.

    אשמח מאוד לחוות דעתכם, אך הפעם, בניגוד די מוחץ לכל שאר הפעמים, אשמח להארות בלבד.
    מאמינה שזו לא רק אני (וגם אם כן, לא נורא...) שיש לה כל מיני קטעים שהיא מעדיפה שיתייחסו אליהם בעדינות יתרה...
    בקיצור, ממש מחכה לשמוע מה אתם חושבים.
    ו.. לא לתלות ציפיות, אבל יש סיכוי לא קלוש שיהיה לזה המשך... תלוי קצת בכם;)






    היא הייתה מיואשת.

    מותשת מעצמה. מהמאבק היומיומי. הבלתי פוסק. של שליטה עצמית, שהיא אף פעם לא הצטיינה בה במיוחד.

    היא ידעה שזה המסע שלה. וזו הדרך אותה עליה לעבור.

    ולא פעם דמיינה את הבמות הגדולות עליהם תעמוד בעוד כמה שנים, ותרצה בפאתוס וברגש חם את סיפור חייה. ותוכל לעמוד שם ולהביט ישר בעיניים לכל אותן הנערות שנמצאות בדיוק או בערך במקום שלה, ולומר להן- זה יעבור. גם אני הייתי בתוך זה. ואולי אפילו יותר ממכן. אבל עכשיו בואו נדבר על איך יוצאים מזה. כי אפשר. כי את יכולה. כי את ראויה מספיק בשביל זה.

    לא פעם היא דמיינה. ולעיתים נתן לה הדמיון כח, ולעיתים לא.

    ובכן, באותו היום, לא ממש.

    זה היה עוד אחד מימי החופש שניתן בתור חופשת הכנה לאחד מן המבחנים הגדולים. וחופש, בזאת היא הבחינה מזמן, לא עושה לה טוב.

    ולא, לא משנה כמה עצות היא ניסתה, וכמה פתקי ממו קטנים שבראשם נכתב 'סדר יום ותכנון הספק לימודי בעזרת השם' היו פזורים על שולחנה, זה כמעט אף פעם לא עבד.

    וגם באותו היום, זה לא.

    ---

    לפעמים היא תהתה. איך היא בכלל הגיעה למצב הזה? איך זה קשור אליה? איך הכל התחיל?

    והתמיהה הכי גדולה הייתה- האם היא בכלל מסוגלת לעשות משהו?

    והסתבר שכן, יוכיח הלוח המקושט בעמל, שרק אלוקים יודע עד כמה היא דחתה את הכנתו, ועד כמה הייתה גאה בעצמה שהצליחה סופסוף לעשות זאת.

    וזאת בלי בכלל שנדבר על הסיפוק הקטן, המתוק מתוק שעוד יום עבר, והיה וי בטבלה, ועל האכזבה ותחושת כישלון האישיות שהייתה אופפת אותה בכל פעם בה הסתמן עוד איקס במשבצת היומית.

    אבל היום, ובכן עם כל חוסר הנעימות שבדבר, היום התכנסנו לכאן על מנת להעמיק מעט יותר בתחושת הכשלון, ומה שהוביל אליה.

    ובכן, תחושת הכשלון הייתה צורבת. והכתה כל פעם מחדש בעת בה סיימה את עסקיה האפלים, ועטפה אותה באד מריר וערפילי.

    היא חבטה בה שוב ושוב. לא בכח, אך כן בהתמדה. ועם הזמן כבר נוצר חדר מיוחד בליבה. חדר שאליו שאפה את כל התחושות המרירות, האפלות, המתוסכלות, ומה לא, ואכסנה אותן בתוכו.

    ועם הזמן, כמו הרבה דברים שנטייתם להתפרץ אם לא יעצרו בעדם, ובחוזקה, גם קירות החדר ההוא, עמדו לקרוס, ולהציף איתם את כל כולה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: RuTaxes4You, מאה מם, טיל שיוט חכם ועוד 59 משתמשים62 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לרקוד על הירח
    וואו! איזה עוצמה של רגשות! ריגשת אותי. ממש. אממ.. כן. לא ממש קשור אבל עכשיו כשאת אומרת מסתבר...
  • 2
    • נעול
    11K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת הרהורים בעקבות אסון מירון תשפ"ד
  • הדוויג //
    • קשה לדבר ביום כזה. מה יש לומר. חלק מהלוויות של 45 הקדושים עדיין לא נערכו, ומתינו מוטלים לפנינו.
    הרבה דיברו על הסמליות המרטיטה. שלוש שנים אחרי אסון מירון תשפ"א, ושוב אסון במירון עם אותו מספר מחריד של 45 קדושים שנהרגו.

    בעיתונים עוסקים בהרחבה בפירוט שמות הנספים. תריסר הקדושים שנהרגו מפגיעה ישירה של רקטה על שביל הכהנים. 27 הקדושים מקריסת הגג במתחם בני עקיבא. והכואב מכל, ששת ההרוגים הקדושים שנמחצו אל מותם בהימלטות בעת האזעקה בהדלקה של בויאן.
    מאות פצועים עדיין מטופלים בבתי החולים בצפון ובמרכז וכולנו תפילה להחלמתם השלמה.

    מידת הדין מתוחה, ועלינו להתחזק בעניינים הרוחניים שלנו כפרטים וכציבור, ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמחדל הבטחוני של הגופים האמונים על שלום הציבור. דווקא עכשיו, בעוד הלב סוער והדם שותת, אולי זה הזמן להישיר מבט ולהצביע בקול ברור על האשמים במחדל הדמים הנורא.

    איפה המשטרה? איפה השר לענייני ירושלים ומסורת ישראל? איך הם הפקירו אותנו?
    נכון שהיו לחצים כבירים של הרבה גורמים לאפשר את העלייה להר, אבל תפקידם של הגופים האחראיים הוא לעמוד בלחצים.
    הכתובת הייתה על הקיר. המודיעין לא היה חסוי, הרי היה ידוע מראש שהחיזבאללה יודע על ההתכנסות ההמונית, ושנסראללה ינצל את שעת הכושר לשלוח מטחים לאזור מירון.

    למה יש תחושה ששוב פעם עושים 'דווקא' נגד הציבור החרדי? אולי למישהו שם לא באמת אכפת מכמה הרוגים חרדים? הרי ברור שאם היה מדובר במשחק כדורגל, כל הגורמים היו נעמדים על הרגליים האחוריות ולא מאפשרים לו להתקיים. לא היו לוקחים את הסיכון על חיי אדם של חילונים. אז למה כשמדובר בחרדים הכול מותר? וכי דמינו הפקר?

    ממשטרה אחראית היה מצופה להתעלם מהדוברים הרעשניים ומשאר הלחצים, ולאסור את העלייה להר. להפוך את האזור כולו לשטח צבאי סגור שבוע מראש, ולא לאפשר לאיש אפילו להתקרב לשם. המשטרה הייתה צריכה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: המקום סגור. אין לכם למה לבוא לפה. כל מי שמתקרב, יחטוף ויחטוף חזק.

    אילו היו שם אנשים אחראיים, זה מה שהם היו עושים. אז אולי כמה קיצונים פורעי חוק היו מנסים בכל זאת להגיע דרך היערות והיו מתעמתים עם כוחות הביטחון. אולי אפילו היינו רואים 'אלימות משטרתית' וכמה אנשים היו חוטפים זפטה לא נעימה משוטר (כמעט כורח המציאות באירועים מסוג זה), ועדיין כולנו היינו מעדיפים לראות בראש הכותרות תלונות על זקן שנפל, ולא לקרוא את הכותרות השחורות על 45 נספים באסון מיותר שהיה יכול בדרך הטבע להימנע.
    • כועס
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ניק 127650, דה סנטיס 2024, אוראל סולטן ועוד 276 משתמשים279 //
    32 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אליהו פ
    @הדוויג אפשר גם נקודת מבט הפוכה? עכשיו, כשל”ג בעומר מאחורינו, כל כותרות העיתונים החרדיים משבחים...
  • 2K
    • מ
    שיתוף - לביקורת טוב לראות אותך חבר ♥
  • מיהי //
    • מוקדש לכל מי שמתגעגע


    הכי אהבתי ללכת לפארק הענק שבקצה הרחוב, כי חבר שלי תמיד היה שם.
    הוא לא היה חבר מהגן או מהמשפחה, הוא היה החבר מהפארק, וגם החבר הכי טוב שלי.
    תמיד היינו מגיעים לגינה באותה השעה, ובזמן שהאמהות שלנו היו מדברות ביניהן על דברים משעממים של אמהות, אנחנו היינו משתוללים ביחד, צועקים, צוחקים, והכי הכי אוהבים לשחק בכדור שהייתי מביא.
    יום אחד הגענו לגינה, אבל חבר שלי לא היה שם.
    "אמא, איפה הוא?" שאלתי את אמא, והיא אמרה שהיא לא יודעת.
    זה היה ממש לא הוגן שהוא לא הגיע, אז התיישבתי לידה על הספסל, שילבתי ידיים ורגליים ועשיתי פרצוף של הפגנה.
    אמא התרגזה ואמרה שעד שאנחנו מגיעים לגינה אני יושב כמו זקן ולא משחק, אז העפתי את הכדור וצעקתי שבלי החבר שלי הגינה הזאת לא שווה בכלל, אמא אמרה שאני מתחצף, וחזרנו הביתה.
    למחרת שאלתי את אמא למה חברים שלי בגן מספרים כל מיני דברים לא נעימים על המשפחה של חבר שלי. היא פתאום נראתה מאד כועסת ועצבנית, אז מהר מהר לפני שהיא תספיק להגיד לי כל מיני דברים חינוכיים, אמרתי שלא משנה ורצתי לחדר שלי. חיפשתי את הכדור, ונזכרתי שלא החזרנו אותו מהגינה.
    הייתי עצוב מאד.
    נשכבתי על המיטה,
    ונרדמתי ככה, עם בגדים, עד הבוקר.
    הרבה ימים עברו מאז ואף לא פעם אחת ראיתי אותו, את החבר שלי.
    כבר הספקתי לעלות לכיתה א' וב', לקנות כמה כדורים ולפוצץ אותם, גם נפלו לי כמה שיניים וצמחו חדשות, למדתי לקרוא ולרוץ נורא מהר.
    יום אחד ביקרנו את סבתא שלי, שהיא הסבתא הכי שווה בעולם.
    סבתא הביאה לי כדור חדש ורציתי ממש לשחק איתו, לא יכולתי להתאפק ושיחקתי בתוך הבית למרות שאף פעם המבוגרים לא מרשים, אבל אחרי ששברתי לסבתא אווזה מזכוכית, שאני לא מבין למה כולם התעצבנו כי היא בכלל לא נראית כמו אווזה, אמא נתנה לי יד וירדה איתי לגינה.
    כשהגענו היא פתאום נעצרה "אולי נלך לגינה אחרת?" שאלה אותי בשקט בשקט, אבל אני בכלל לא רציתי, ראיתי פתאום את מה שהיא ראתה.
    עזבתי את היד שלה ורצתי קדימה, אל החבר מהפארק -
    החבר הישן שלי!
    כמה התגעגעתי אליו!
    כל כך רציתי לשחק איתו, לספר לו על כל הדברים החדשים שקרו לי מאז ועד היום.
    קראתי לו, והוא הסתובב והעיניים שלו התעגלו והסתכלו עלי איך שגדלתי.
    מהצד ראיתי את אמא שלי עומדת ומסתכלת עלינו, היא לא אמרה דבר, את אמא של חבר שלי בכלל לא הצלחתי לראות.
    אם היינו אבא'הים אולי הייתי לוחץ לו יד,
    אם היינו בנות, כנראה שהיינו מתחבקים ובוכים או צועקים ומתרגשים,
    אם היינו רק קצת גדולים יותר, אולי הייתי טופח על הכתף ואומר: "טוב לראות אותך חבר".
    אבל אנחנו רק שני ילדים קטנים שלא מבינים שום דבר.
    אז אני זורק לו את הכדור, והוא תופס, מחייך אלי חיוך קטן.
    וככה אנחנו ממשיכים לרוץ ולשחק עד שהשמש שוקעת, ואמא קוראת לי לחזור.
    מאז יותר לא הלכנו לגינה של סבתא, ולא ראיתיו עוד מעולם.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: רוז גרין, tovy, Sarah P ועוד 31 משתמשים34 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אחת כזאתי;)
    מרגש. לדעתי, לגמרי אין צורך בהמשך.. הסוף משאיר תחושות, שאני בטוחה שהם משתנות מאדם לאדם, בצורה...
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת חלק מתוכנית של אושר🩵
  • הפקות ומשחק //
    • איך שגלגל מסתובב, זה לא הגיוני.

    יום אחד אתה למעלה, בגג, הכי גבוה בעולם. מבקשים ממך, רוצים אותך, אתה שמח. אפילו מאושר. הלב שלך רחב. נותן לכולם, מעניק לכולם.

    אושר, פשוט.

    ויום אחר אתה נוחת, בפתאומיות נוראה. והכל נוחת יחד איתך, כאילו בתאום. כל הביטחון העצמי שהיה לך וחשבת שנולד יחד איתך מתרסק. לחתיכות. בבולמים.

    העולם נגדך, אתה נגד עצמך. דמעות זרות ומנוכרות זולגות מהעיניים העייפות שלך. כאב צובט.

    ואז אתה מאשים. מאשים את הסביבה, את ההוא שהרס אותך. את ההוא שפגע בך. שקינא בך, שעשה לך עין, שאמר נגדך, שביקר אותך. ששם לך רגל.

    אתה מאשים את כולם, ואז את עצמך, ואז את האנשים הקרובים לך. ואתה בוכה, וצורח. ורוקע ברגליים שזה לא פייר!!!!!!!!!!

    זה לא פייר כל מה שקורה כאן. זה לא היה אמור לקרות. זה בגלל זה, ובגללו. ולמה, למען השם, למה?

    תירגע, אתה מובן.

    מובן הבכי שלך, הכאב. תצעק, תבכה, תישבר, תרקע ברגליים, תצרח שזה לא פייר, תרצה להראות מה זה למי שהיה נגדך, תרגיש הכל. תיכנס למקלחת ותשלב את המים עם הדמעות החמות. אתה מובן, תבין.

    אבל אל תשכח לזכור, בבקשה.

    ואם תשכח זה יכול לשבור לך את הלב לחתיכות שיהיה קשה מאוד לאחות אותן יחד בחזרה.

    תזכור שאצלו אין אולי, אין בגללו, אין בגלל זה, אין מקרה, אין נגדך.

    אין.

    אצלו הכל מדויק, לפרטי פרטים. לסיבי סיבות. זה הוא, רק הוא. ומאהבה.

    הוא שם בתוכך את המחשבה לעשות, הוא שם את האנשים שיראו 'נגדך', הוא עשה. הוא עושה, והוא יעשה.

    לטובתך.

    כי הוא אוהב.

    ואם נטרקה עליך דלת, אז זה רק כי מכינים לך ארמון. וכדי לקבל ארמון חובה לקבל את הקשיים שבדרך. ולא היית מוותר על הקשיים האלה, בהבטחה.

    ולפעמים, לפעמים הפסד בקרב הוא רק דרך חדשה לנצח במלחמה.

    אתה יכול לבכות, אבל תאמר מזמור לתודה עם הדמעות החמות והכואבות. תספר לו כמה כואב לך, כמה כרגע אתה לא מבין כלום, ולמה.

    אבל הדמעות הן רק בגלל שאתה לא מבין כלום.

    כי אם כן היית מבין, היית רוקד מאושר ממה שעוד מצפה לך. היית מודה לו שוב, ושוב, ושוב. כי על ארמון מודים.

    תספר לו. אתה קרוב. אבל תספר גם כמה אתה מאמין שזה לא מאף אחד אחר, שזה לא בגלל שום מקרה אחר, שזה לא בגלל שום טעות שאולי עשית. לא, לא, זה לא.

    תספר שאתה מאמין שזה מאיתו יתברך, ורק מאיתו. ואצלו אין מקרה, יש תכנון.

    אתה חלק מתוכנית של אושר, חכה. זה יגיע.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: etidan, ;בינארית, יעלישקה ועוד 18 משתמשים21 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפקות ומשחק
    תודה גדולה על המילים הטובות, ריגשת.
  • 697
    • צ
    שיתוף - לביקורת הציבור
  • צופה מהצד //
    • ציבור​




    אם העולם הזה
    דומה להצגה או מחזה
    אצלינו בקהילה
    בשבת בתפילה
    מתרחש שיא העלילה
    עם מתח של תפילת נעילה
    ותחכום ותכנון ושיתופי פעולה
    כך ממש תוך כדי אמירת מילה במילה
    מתנהל הקרב על מקום בהיכל התהילה

    הבמאי
    הוא כמובן הגבאי
    שמוצא את הפנאי
    לשמש גם בתפקיד שופט ושמאי
    מסתובב במבט רציני ואחראי
    יודע כל פרט מפעיל כל חיישן וגלאי
    אצלו הכל מתוכנן ושם דבר אינו באקראי

    מסתובב הוא בחדווה ובאון
    ומוחו הקודח לא פוסק מחשבון
    את מי יכבד ובאיזה סגנון
    ואת מי יעקוץ כאילו לא בזדון
    האם פלוני הינו הרב הגאון
    או סתם אחד מן ההמון
    האם יתאים לניגון קל אדון
    או שמא מחולשת קול גרון
    עדיף לכבדו רק בברכת המזון
    את מי יושיב במזרח ומי בקצה על יד החלון
    מי יקבל עליית שלישי ומי הפטרה בשבת חזון

    בתפקיד השחקן
    יש צוות מגוון
    החזן
    יסלסל בקול נעים ורגשן
    להמיס גם לב קר ועקשן
    הדרשן
    ירחיב אמרתו מעבר למה שיותיר הזמן
    עד שאחרון השומעים יירדם ויישן
    הרב השמש והעסקן
    ואיש יחסי הציבור והסגן
    שבהכוונתם הכל מתוכנן ומכוון
    וישנו גם איש הצללים השתקן
    שעל פועלו אין המקום להרחיב כאן



    בשעת הקידוש
    לקול צלילי כירסום ופצפוץ ולחשוש
    כשברקע קולו של הרב החלוש
    שמרחיב בפירוש ובדרוש
    זאת שעתו הגדולה של כל גבר חמוש
    במגש עמוס וגדוש
    במיני תופינים ונשנוש
    לא יעמוד הוא לפוש
    לא יפסוק הוא מ "פוש"
    על הדרך יחנך כל פעוט ופשוש
    בחדווה של קדושה במסירות בריגוש


    על הקירות
    תופענה מודעות מוקירות
    שבטוב טעם מעריכות ומסבירות
    עשייה ופעולות שקשה לראות
    ובעת שמחה על שולחן עם מראות
    יונח לו עיצוב פירות
    עם מודעה בניסוח עמום
    שלא מרמזת שבעצם לא עשו כלום

    הכל טוב ויפה וזה לא כל הסיפור
    כי התפקיד שלי הוא הכי קשה וזה חמור
    הוא נופל על יחידים, אין לנו שום תגבור
    לעיתים אני בן ערובה ממש עצור
    באירועים שמתארכים בלי שום קיצור
    אנחנו חייבים להגיע בזמן בלי איחור
    ואין מעריכים פועלינו בשום עיטור
    כמובן שרוב הזמן יש איסור חמור
    להשמיע כל רחש או לחש דיבור
    אוי כמה קשה להיות ........ הציבור
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, קרב, ;בינארית ועוד 7 משתמשים10 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אחת כזאתי;)
    החרוזים והכתיבה הזורמת והקולחת.. פשוט תענוג!! כתוב מיוחד וכל- כך חי ומוחשי. התחברתי :giggle:
  • 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת המן מכה שנית (הסיפור ששמט לי את הלסת)
  • הווה פשוט //
    • נתקלתי בספר על הרב חרלפ,

    עלעלתי

    די משעמם (הסיבה פשוטה, המחבר בעצמו כותב בהקדמה שהוא היה נוסע ברחובות ירושלים וכשנתקל בזקן היה עוצר לידו ושואל אם הכיר את הרב חרלפ ושיספר משהו, אז באמת יש שם הרבה סתם מהסגנון "אני זוכר את פניו המאירות", "לשמוע את הקריאת שמע שלו היה משהו", המשפט האחרון מופיע שם עשרות פעמים)

    אבל אוירה של פעם ורוח קדומים שורים על הספר.
    (מודה שרק עלעלתי, ויתכן שהמדגם שלי שגוי).
    ופתאום מופיע ספור שמפיל אותי מהכסא.

    ואני משתף כדי להקל מעלי, וגם לקבל פידבק על אולי מופעים נוספים של הספור במקומות אחרים, או ספורים דומים.

    תקשיבו, זה יוצא דופן, באחריות.

    מספר יעקב משה ברמן (נין של הרב וקרוי כנראה על שמו)
    שסבתו ספרה לו (סבתו היא דינה בארי הבת הקטנה של הרב)
    שיום אחד דפקו בדלת קבוצת מקובלים שהיו בקשר עם הרב (שהיה כידוע מגדולי המקובלים) ואמרו כי דבר סתר להם אתו, וגרשו את כל הנוכחים מהחדר,
    דינה ישבה על ברכי הרב ונאחזה בו בכח ויללה שאינה רוצה ללכת בשום אופן, אמר להם הרב "היא קטנה וממילא לא מבינה" והיא נשארה.
    הדלת ננעלה והם החלו לספר.
    "מצאנו כתוב בספר קבלה ישן נושן שבאיזשהו מקום במדבר סיני...
    - שימו לב רבותי -

    ... נשאר קצת "מן" !

    ... ובספר ההוא מופיע המיקום בצורה מעורפלת, וכבר זמן רב שאנו עוסקים בחיפושים בתוספת יחודים וכוונות ותפלות וכל שאר המיסטישע זאכן, והנה לאחר יגיעה רבה עמלינו נשא פרי ו....

    ...באחד מנקיקי הסלעים מצאנו שכבת מן !"

    זקן החבורה מוציא מחיקו כלי ובו חומר לבן.
    הרב מברך (אני תוהה אם ברך "המוציא לחם מן השמים", לא מפורט בספר) ואוכל קצת ואחר כך כל אחד מהנוכחים מברך וטועם.
    גם לי נתנו לטעום, מספרת הסבתא.

    "ואיך זה היה"?

    "טעים מאד, דומה קצת לחלווה"

    (אני חושב שהמראה הזכיר לה חלווה ולכן בחושבה על חלווה נעשה גם הטעם כך, מן...)

    עד כאן הספור.

    מחבר הספר מוסיף, שיש לרב ספר בשם "לחם אבירים" ספר קבלה עמוק.
    ובהקדמה כותב הרב שהוא קרא לספר כך מסיבה הכמוסה עמדו.
    ועד היום נלאו תלמידיו מלמצוא את הסיבה.
    המחבר רומז שאולי יש קשר (המן נקרא לחם אבירים).
    אולי הוא חיבר אותו תחת השפעת אכילת מן, מי יודע...

    ‏
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: ספרות בנשמה, אוראל סולטן, tovy ועוד 30 משתמשים33 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה ממש כיף לשמוע. הלוואי ויכולתי לזנוח את הכתיבה השיווקית והאינפורמטיבית היבשה ולהתמקד...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה