קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שלום לכולם אני באמצע כתיבת סיפור וההייתי רוצה לקבל עליו ביקורת. הבעיה היא שאני כותבת די בקפיצות. (לפי הקריזה או ההשראה. איך שתקראו לזה.)
לכן לא אקרא לזה סיפור בהמשכים. כן אני רוצה להעלות פה מידי פעם פרקים שאשמח לקבל עליהם משוב. ואשתדל שיהיו ברצף.
מקווה שיש לכם סבלנות בשבילי >_-

פרק 20 בערך
דפיקות על הדלת. שירה שולחת מבט לשעון, הרגע דוד יצא למנחה. לא הגיוני שהוא כבר חוזר. או שהוא שכח משהו? מסובבת את המנעול שני סיבובים. פותחת.

"אוריאל?" היא מעגלת עיניים מול האח שלה שעומד בדלת עם שיער מגודל וכיפה קטנה מידי. כבר חצי שנה שלא ראתה אותו, בלי לדבר על החתונה...
"אפשר להיכנס?" הוא שואל, הכי אוריאל בעולם.
"בטח" היא זזה, מפנה לו מעבר, סוגרת דלת אחריו. "אז אתה יודע שהתחתנתי." אומרת לגב שלו.
הוא נעצר, מסתובב לאט. "סליחה" הוא לא מביט בה. "לא יכולתי לבוא." הוא ממצמץ, בוחן את הרצפה. היא מהסוג הישן, עם כתמים שאמורים להוות דוגמא.
"טוב" היא בולעת, פותחת מקפיא. מוציאה עוגת גבינה שהוא אוהב. העיניים שלו נדלקות.
"שב אח," גוררת כיסא, מוציאה צלחת. "יש עוד." מעודדת אותו לגמור.
הוא אוכל קצת, משאיר בצלחת. משחק עם הכפית. "חשבתי שאתה אוהב אותה." מציינת.
"אני אוהב" הוא ממשיך לשחק עם הכפית.
"מה קורה?" משהו עבר עליו וזה לא מסוג הדברים שהכירה.
"אני..." שוב ממצמץ. "צריך מקום להיות" הוא מסתכל מסביב, עיניו מתקבעות על הספה.
"אוריאל?" היא בהלם. מאיפה נוחת פתאום הילד הזה ומבקש לגור עם זוג שהרגע גמר את השבע ברכות שלו. "אתה יודע שזה לא מעשי, נכון."
"בטח" מתרומם, ממצמץ. "מזל טוב" הדלת במרחק שתי פסיעות.
הכתפיים שלו שמוטות מידי, הגב כפוף. מה עבר עליו? ולמה עולה בה היום ההוא?

"רגע." היא עוצרת אותו. "מה אתה בורח כזה מהר? עוד לא הכרת את הגיס שלך."
הוא מהסס.
"דוד כבר חוזר, הוא רק הלך להתפלל." היא מנסה.
"דוד?" הוא שואל.
"כך קוראים לו, נעים מאוד." הקול שלה חגיגי.
דפיקות בדלת. הידית נלחצת. "שלום" דוד.
"נעים גם לי." אוריאל מסתובב לפניו התוהות, מושיט יד ללחיצה. "אני אוריאל"
דוד מדביק לפניו חיוך. "שלום גיס, חיכינו לך בחתונה."
"מזל טוב" אוריאל מתעלם מהמשפט האחרון, מביט אל הדלת.
"כבר אתה רוצה לברוח?" קמטוטים קטנים צוחקים בזוויות פיו של דוד. שירה אוהבת אותם כל כך. "שב נדבר."

אוריאל חוזר בהכנעה. "אז מה עושה כאן האח העסוק של שירה?" דוד מנסה להיות נחמד. אוריאל ממצמץ. מסתכל על שירה "באתי לבדוק אם יש לי פה מקום."
דוד מחייך "לך, תמיד." הוא מצהיר.
אוריאל מחייך בחזרה, לא נראה שהוא שמח. "אשתך לא חושבת כמוך." הוא קם מהכיסא, מזנק לדלת.
טריקה מזעזעת את היחידה הקומפקטית שלהם.

"לא יודעת מה עבר עליו." שירה מנסה להתנצל. מספרת על הערב ההוא. על הכלום ששמעה עליו אחר כך, על החתונה שלא הגיע אליה. על איך שהגיע פתאום, ביקש לו מקום. דוד מקשיב, שותק.
"זהו. הוא לא מי שהוא היה." חותמת שירה. נאנחת. דוד מהמהם משהו, חושב. היא לא מעיזה להפריע. "זה יהיה נורא אם הוא יהיה פה?" הוא שואל בסוף.
"אממ... אנחנו זו"צ." היא מזכירה לו, מסבירה את הלא שאמרה.
"צודקת." הוא מסכים. "אבל נראה שבאמת אין לו איפה להיות." הוא מתלבט, מספר לה על הלילה ההוא שנסע עם חבר לקברי צדיקים. איך רצו לאוטובוס. החבר הספיק, הוא לא. נשאר לבד באמצע שום מקום ולא היה מי שיקבל אותו. איך קיבל על הראש מהישיבה וההורים. איך לא הסכים יותר להצטרף לטיולים מאולתרים שכאלו. פחד מהלבד שאולי ילכוד אותו.

היא צוחקת לרגע. "שיתוף בעד שיתוף?" שואלת. הוא מצטרף. הם צוחקים על כלום. "איך משיגים אותו עכשיו?" תוהה. בעלה רוצה וגם היא דואגת לאח שלה.
הוא מתרצן. "נשאל את ההורים?"
חם לה פתאום וצפוף, מדמיינת את אבא עונה לטלפון, דואג. את אמא שותקת את עצמה. "הם ידאגו." מציינת. קמה, פותחת חלון.
דמות רזה, כפופה מעט, עומדת בחניה. מלטפת את גדר המתכת.
"אוריאל" היא בטוחה. דוד נעמד לידה, מסתכל. הנשימות שלו רועדות. "אני קורא לו." היא עוצמת עיניים, מדמיינת את דוד עומד באמצע צפת בוהה באוטובוס המתרחק. לבד. היא מהנהנת. הוא כבר לא שם בשביל לראות.
1716365913223.png


מוכן? קפוץ. ודיר באלק שהכיפה לא תציץ מהכובע כי אז אתה נחשף מיד!

ד' קפץ מהקומנדקר שחנה במרחק שני רחובות מהיעד ועשה דרכו בצעדים חתוליים. תלבושת המסתחרד לא היתה נוחה אבל מילא. בשכם הוא עבר דברים יותר קשים.
הנה זה. רחוב שטייגן מספר 5. השעה היתה 10:19. מהמבנה לא נשמע כל רחש.
הוא נבלע בפנים.

עיניו המנוסות סרקו מיד את השטח בחיפוש מטרות עוינות ומטעני צד. צריך להיות דרוך.
בום. רגלו נתקלה בכסא שעליו עמדו סלסלאות מלאות ספרים וקופות מתכת שקרקשו בקול. את אפקט ההפתעה הוא איבד. אחד אפס לדוסים. פלאן בי: נחשפת? הראה פני ידיד. מחדר סמוך נשמעו צחקוקים והוא פנה לשם.

מסמך היה תלוי על ארון והוא נפנה לעיין בו ולהתמזג באוירה תוך כדי.
מחירון:
מחיר כוס 30 אג'
כוס תה 1 ש"ח
כוס קפה 1.5 ש"ח
החלב לתוספת בלבד!
תשלום מיידי אין לקחת בהקפה בשופו"א.

שני אברכים עמדו וצחקקו תוך כדי עיון בדף צפוף. הוא הצליח לקלוט רק את המילים: הגיגים המיועדים לאלו ש...
מחדר ליד הוא שמע מלמול של תינוק. מה? הוא נכנס לשם באגביות. ישב שם אברך עם תינוק כבן חצי שנה בעגלה, ועוד (אברך?) בן שנתיים יושב ומעיין בספר: אלי לומד לזהות נוכלים.
הדו"ח התחיל להתגבש. נתוני האמת נחשפים. הוא חזר לחדרון הקפה ומצא שם אברך שלישי.
"גדלוביץ'! באת בזמן נגמר החלב".
"ראיתי. גם בכולל למעלה נגמר. אני כבר קופץ לחדש את המלאי".

איש לא פנה אליו והוא המשיך לשוטט.
מולו היה חדר גדול מוקף ארונות ספרים משלוש רוחותיו. במרכז החדר ישב איש בגיל העמידה ומולו נמנם אברך.
"מה קורה, שלעפמן? אתה נראה גמור" אמר גיל העמידה.
"חמש דקות אני מוריד ת'ראש ואני איתך".
גיל העמידה הבחין בו והנהן לעברו. מה זה אומר? הוא לא בקי בקודים. בכל מקרה הוא לא זיהה איום ונכנס פנימה.
בחדר נכחו אברכים בודדים.
אחד ישב ועיין בספר כשלפתע ניגשו אלי שני אברכים.
"מוישי, שוב המדפסת תקועה". המוישי קם והלך איתם. הוא נשרך אחריהם.
בכוך קטן הוצב מחשב עם אזהרות שהשימוש לבחורים אסור בתכלית האיסור. מה זה ההדרת גברים הזו. לא מבין.

תכל'ס הוא כבר ראה מספיק. אפשר לחזור לבסיס. הוא פנה למקום שקט ושידר: חפרפר לקודקוד, מוכן ליציאה.

"שמע, ראיתי הכל. כל מה שהם מנסים להסתיר".
"אתה בטוח? זה חייב להיות מאומת ב100%. ועדת פיסטוק תתבסס על זה".
"בטוח במיליון אחוז. אז ככה: נכון הם כל היום מספרים כמה קשה ללמוד משבע בבוקר עד אחת עשרה בלילה? זה באמת קשה ולכן הם לא עושים את זה. הם כאילו יש להם בכולל עשר אברכים, אבל מתוכם אחד טכנאי מחשבים, אחד בעל רשת למזון מהיר, עוד אחד מפעיל מעון פיראטי, שניים סתם כלום, אחד ככה ככה, עוד שניים עושים דרשו ועיון הפרשה על חשבון הכולל, בשקלול הנתונים יוצא ש- 13% לא לומדים ולא עובדים, 39% רק עובדים, 35% לומדים ועובדים, ו 17% רק לומדים".
"תגיד לי אתה בסדר? הכל ביחד יוצא יותר ממאה אחוז".
"באמת? לא'דע. ככה זה אצל החרדים. הם לא לומדים ליבה".
העובדה המרגיזה שבתי קבלה רק חמישים ושלוש במבחן מגן במתמטיקה היתה תופסת את כל מחשבותיי אלמלא היה ממולי הגבר הבלתי סמפתי הזה שאצבעותיו היו חזקות כפלדה,
והן סגרו על פרקי ידי.

המוח שלי וכנראה גם שלו, עבדו בקדחתנות למצוא דרך לפתור את המצב המוזר הזה.
שנינו יושבים משני צידי השולחן,
לשנינו יש אקדח דרוך בחגורה,
כדי שהוא יוכל להגיע לאקדח שלו עליו לשחרר לרגע את אחת מידיי, ואז אוכל גם אני לשלוף.
מי משנינו יהיה יותר מהיר?
זאת השאלה שבגללה הוא ממשיך לאחוז בי בעוצמה.
המוח מתאמץ לחשב, הרי ימין שלו מחזיקה את שמאלי, ושמאלו את ימיני.
אם הוא ימשיך לתפוס את ידי הימנית בשמאלו וישחרר את השמאלית שלי ואת הימנית שלו אז תהיה לו עדיפות עלי בשליפה.
הוא כנראה לא עושה זאת משום שהוא שמאלי.
או שהוא חושש שאני שמאלי.
מה שבאמת נכון.
עסק מסובך.

השעון שלי המוסתר מתחת לשרוול, ענוד על יד שמאל שלי, כי לא הספקתי להעביר אותו בחזרה לימין מאז תפילת שחרית.
אם אמתח את כתפיי לאחור יימשכו השרוולים, השעון יתגלה, ואז הוא יסיק בטעות שאני ימני, וישחרר את השמאל שלי.
ואז הסיכויים שלנו יהיו שווים.
או שאולי גם הוא שמאלי, ואז הוא לא ישחרר.

"לא היית אף פעם במצב כזה אה?" הוא אמר בחיוך.
"גם אתה לא" עניתי.
"נכון, אני מציע שנתפשר על שויון"
"ואיך בדיוק נעשה את זה?"
"נקרא למלצר ונאמר לו לקחת את האקדחים של שנינו מהחגורה ולזרוק אותם מחוץ למסעדה, ואז ניפרד כידידים, לעת עתה".
"אבל המלצר לוקח קודם את האקדח שלך, אחרת..."
"ברור ברור"
"רעיון מצוין" אמרתי.

למעשה זה היה רעיון מצוין רק מבחינתו, כי הוא היה חזק ממני פי שלשה לפחות וכשנישאר שנינו לא חמושים הוא יתנפל עלי ויעשה ממני רסק, אבל כל זה בלי לקחת בחשבון מי הוא המלצר.

"חשבון בבקשה" קראנו ביחד.
נערה בסינר שחור הגיעה ובידה חשבונית על מגש.
הברנש סימן לה בעיניו להתקרב והנמיך את קולו "קחי ממני את האקדח שבחגורה, ואחר כך את האקדח שבחגורת הג'נטלמן שמולי ותניחי את שניהם בפח האשפה שמחוץ למסעדה, עשי זאת עכשיו"
המלצרית הביטה בו בתמהון ואחר כך בי, הנדתי בראשי "כן, עשי זאת".
היא מילאה את הבקשה וכשהחלה להתרחק לכיוון היציאה משכתי את כתפיי לאחור מתוך סקרנות, השעון התגלה.
"אופס" אמר הבריון "אילו ידעתי קודם שאתה שמאלי הייתי כבר מחסל אותך"
"אני דווקא ימני, השעון זה בגלל התפילין" אמרתי בנחת.
"באמת כבר לא משנה, אתה בכל מקרה אדם מת" אמר ושלח יד שרירית אל צווארי.

המלצרית ירתה בשני האקדחים בו זמנית, הבחור עף לאחור והתהפך עם כסאו.

"יריה נהדרת" אמרתי.
"תודה אבא" אמרה הנערה ופשטה את הסינר
"תני לי את האקדח ובואי נעוף מפה לפני שהמשטרה מגיעה"
"אני רק מנגבת את טביעות האצבע שלי מהאקדח שלו"

כשיצאנו מהמסעדה הסרתי את משקפי השמש והשפם
"תעשי טובה ואל תספרי לאמא על זה" אמרתי.
"על מה שקרה במסעדה?" התפלאה כשהורידה את הפאה הבלונדינית וקפלה בזהירות לתוך שקית.
"לא, על הציון במתמטיקה"

מיהרנו אל הסמטא בה השארנו את הרכב, התבוננתי סביב היטב וכשראיתי שאין עוקבים נכנסו לאוטו.

"למה כל כך חשובה לך המתמטיקה הזאתי?" שאלה כשהבחינה באכזבתי
"אוהו חשובה. אנחנו משתמשים בה כל הזמן בחיים גם אם אנחנו לא מתרגמים אותה למשוואות ומספרים, אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות שקשורות לחישובים שהם בעצם תרגילים שככל שנהיה משופשפים בהם כך נוכל לבחור נכון יותר. את יודעת כמה למשל חשבונות נעשו מקודם על השולחן במסעדה?!"
"אבל אבא" גיחכה "בסופו של דבר מה שהכריע לא היתה המתמטיקה אלא אחיזה יציבה בקת וקור רוח, תכונות שלא נלמדות בשום בית ספר"
"נו נו" נאנחתי והפעלתי את המנוע, היה עלי להסיע אותה הביתה ואז היה עלי למהר למפקדה לתת דו"ח על הפעולה, והיה עלי להרים ידיים אל מאחורי העורף
כי כך ציווה הקול מאחורי

"וגם הידיים שלך גיברת" המשיך הקול המוכר
הצצתי במראה, זה היה הוא.

"אבל זה לא ייתכן?" נדהמתי "מה, היה לך...?"

"אפוד מגן" השלים הבריון בעליזות
"יצאתי מסביב מהדלת של המטבח ועם קצת מחשבה הצלחתי לנחש מה הרכב שלך" ואז ציחקק והוסיף
"את רואה, גיברת, אולי בכל זאת יש מעלה לחשבון"

המתנתי כמה שניות כדי שהיא תפנים את המסר הזה בטרם אלחץ ברגלי על הדוושה הנסתרת שמקפיצה לוח זכוכית משוריינת מאחורינו ונועלת את הדלתות, כך שהחלק האחורי של הרכב הופך לעין מלכודת שקופה וחסינת כדורים.
חשבון, גברת, חשבון! את חושבת שלא הבחנתי מיד באפוד מגן שלו? הרי הייתי צריך לתפוס אותו חי.
  • 405
  • אנשים מבולבלים בתוך עולם מוזר, משתנה, מתהפך, מפתיע ומטעה.

    מחפשים תבניות, מגמות ומתודיות להיעזר בהן. מסמך שמסכם את העבר, שממנו אפשר ללמוד על המחר, רצף אירועים שמסגיר שיטתיות המשכית, הוכחות חדות עם מסקנות חותכות, או מבנה לוגי שלפיו ייפול דבר.

    אך לשווא.

    העולם הזה מסרב בתוקף להתנהל לפי כללים או נוסחאות; ליצוק עצמו לתוך שבלונה מתוחמת של קווי אופי צפויים. הוא גם לא מוכן להבטיח שום דבר לגבי העתיד הקרוב או הרחוק. הוא כן מוכן להיות צפוי בכך, שהוא בוודאות לא יהיה צפוי אף פעם.

    הוא שומר את הקלפים צמוד-צמוד לחזה, וחושף רק את הרגע הנוכחי, את ה'כאן ועכשיו', שלא מחויב לרגע החולף, ולא בהכרח מספר או מעיד על הרגע שיבוא בעוד רגע.





    אנשים שלווים בתוך עולם נפלא, מתפתח, יציב, מפתיע ומרגש.

    נאחזים בחוט האמונה והבטחון, הנמשך מסוף העולם ועד סופו, מאז שאף האף הראשון אוויר לתוכו, ועד עתה. החוט תלה, תולה ויתלה שם מעלינו בחן זוהר תמיד - ברגע הקודם, בזה הנוכח וגם בבא אחריו; חוט משוך של חסד ורחמים שהנאחז בו, רוגע יסובבנו.

    נכון. הוא חמקמק החוט הזה וקצת מחליק. לעיתים הוא נע ומיטלטל ברוח סערה, מידי פעם מיטשטשת חזותו מפאת תנאי ראות לקויים, ולפעמים הוא מסתתר מאחורי דרדרי החיים. אבל החפץ בו ימצאהו תמיד איתן, חזק, יציב ונכון להציע משען לכל הזקוק לתמך. הוא היחיד שיחזיק אותנו כשהקרקע תישמט או תרעד, ויוביל אותנו בבטחה לארץ המובטחת והנצחית.

    חוט אחד ומיוחד שזור בבגד החיים, ושווה לנו לשים לב אליו.
    ב''ה



    פְּסִעוֹתְנוּ הַטּוֹבוֹת חוֹרְצוֹת אֶת אַדְמַת הָעוֹלָם קַוִּים קַוִּים שֶׁל טוֹב, הִלּוּכֵינוּ מִזָּוִית לְזָוִית וּמֵעִיר לָעִיר הוֹלְכִים וְחוֹרְצִים אֶת עַבְיוּת הַקַּרְקַע בְּדֹק שֶׁל חֶסֶד וְרַחֲמִים. הֶבֶל פִּנּוּ בְּטוֹבָה, מְמַלֵּא אֶת עַרְפִלִּי אֲוִיר הָעוֹלָם מְשִׁיחוֹת מְשִׁיחוֹת שֶׁל טֹהַר. מַחְשְׁבוֹתֵנוּ הַטּוֹבוֹת מְמַלְּאוֹת אֶת נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּצִמָּאוֹן גָּדוֹל עוֹד יוֹתֵר לְמָה שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ.

    רַק מִי שֶׁעֵינָיו זַכּוֹת שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַבִּיט –מֵעֵבֶר לְצַעֲקוֹת הָאֲנָשִׁים, לְיוֹשְׁבֵי רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת, לְהִלּוּךְ הָאֲנָשִׁים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה –אֶל הוֹלְכֵי שׁוּלֵי דְּרָכִים, לְהַטּוֹת אָזְנוֹ לְשִׂיחוֹת חֲרִישִׁיּוֹת שֶׁל חֶסֶד. לְהִתְבּוֹנֵן אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, שֶׁדַּעְתּוֹ רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם.

    יָכוֹל לִרְאוֹת אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה כי העוֹלָם, בְּכָל זֹאת וְאַף עַל פִּי כֵן, דַּק יוֹתֵר טָהוֹר יוֹתֵר נִשְׁמָתִי יוֹתֵר.
    פעם ראשונה שלי... לא לשפוט מיד :sne:

    שוב בוקר...

    וכמו במעגל חוזר, מפספס את השעון מעורר, מכבה גם את הנודניק, וכעבור מספר דקות (שמרגישות כשניה) קם, מתארגן במהירות שיא, תוך כדי הערות לילדים "בוקר טוב, קדימה לקום, מאוחר"

    עשר דקות של "מי ראה את הבגדים שלי?" ו "אני רוצה שוקו, אמא הבטיחה לי" ו... יאללה יוצאים בשיירה לגנים ולבתי ספר.

    מסתובבים סביב כל השכונה כעין "פארק גנים" כל תחנה - עוד ילד יורד.

    המבטים של פליישמן - מהרחוב ליד עוזרים לי להיזכר "וואלה, צודק החולצה מלוכלכת, והגרביים לא תואמות, תודה באמת" רושם לעצמי לא לשכוח לפני היציאה לכולל להחליף.

    גן אחרון ו... זהו!

    אני בבית, סוף סוף קצת שקט. מרתיח קומקום, עובר על פרוג - עוד מישהו עוקב אחריי - נו שוין, אין לי מושג מה זה אומר, ליתר ביטחון מבטל הרשאת מצלמה.. שיהיה... מה שבטוח בטוח!

    יאללה לכולל: (וואי, כמעט שכחתי את החולצה והגרביים, יאללה נחליף שניה)

    נכנס לאוטו. מזגן. מתחיל בנהיגה ו... ברקסס.
    "מאיפה צצו האופניים האלה פתאום? הוא נורמלי? אבא שלו צריך לראות איך הוא נוהג"

    לוקח אויר, יציאה מהחניה, השתלבות, הרמזור הירוק קורץ לי ממרחק 50 מטר ואני בא להאיץ, אך כמובן מי צץ אם לא מיודעי - האופניים החשמליות?!
    לא, אל תחסום את הכביש, תן לי לעבור, מה האינטרס שלך למען ה'!!!
    צפירה, שתיים. אין. לא יעזור, כבר אדום, נשאר לי רק לשפוך את העצבים על ההגה.

    "נו באמת, אתה חוסם אותי! למה אתם לא מתחשבים באחרים? הכביש של אבא שלכם?"

    פשוט סיוט!!! מאז שחדר בסערה (תרתי משמע) הכלי המזיק הזה לחיינו - אי אפשר לנסוע כמו בן אדם.
    מה אני כבר מבקש? נסיעה רגועה ולהגיע לכולל בשלום? כמובן קיבלתי רמזור אדום, אך כאן התרחש קטע הזוי: הרוכב אופניים אפילו לא מאט, ופשוט ממשיך הלאה- עובר את הצומת!
    "לא ייאומן, מסכן את החיים שלו. ובשביל מה? דקה אחת? אין לך שכל? אנשים לא מבינים מה זה למות רח"ל!!
    דיי עייפתי מהם, נירגע, הנה רמזור ירוק - וכבר הגעתי לכולל ב"ה.

    -------------------------------------

    "לא אתה לא אמיתי איתי, אין סיכוי שאתה לוקח את הרכב לאסוף את הילד שלך, לא אשמתי שאתה צריך להחזיר אותו הביתה באמצע היום, איך אתה מצפה שאני יחזור?"
    -נו, אל תהיה כבד, קח את הקורקינט שלי, אני כבר יחליף איתך בצהריים חזרה.
    "נראה לך? איך משתמשים בדבר הזה אני אפילו לא יודע!"
    -בקטנה, משה יסביר לך, רק ללחוץ פה ולעצור בברקס, הנה אתה כבר לא צריך את משה
    "שתהיה בריא"
    -תודה, אני חייב לך.
    "חוץ מהדלק? ברור שאתה חייב לי, סע, סע"
    -------------------------------
    יאללה הביתה!
    מפתח בפנים, לחיצה ארוכה על הכפתור, בדיקת גז, בלמים, קדימה יצאתי.

    וואו! איזו תחושה, איזה מהירות, בדרך לכביש מעיף מבט קצר לימין, יש שם רכב מזדחל, קטן עלי, עד שהוא יגיע אני כבר בסוף הכביש, לוחץ גז ויורד לכביש.

    תענוג. הרוח נושבת על הפנים. נסיעה מהירה (לא כ"כ לפי הצג שמראה לי שאני על 20 קמ"ש) ו...הנה רמזור ירוק מחייך אליי.
    רגע! סכנה!
    כל רכב אדיוט יכול להרוג אותי עכשיו אם 'האדון' שלו טיפה ממהר.
    תופס את עצמי. בנוגע לחיים שלי אני בשום אופן לא לוקח סיכון.
    עובר לאמצע הכביש, במקרה כזה גם אם חלילה תהיה תאונה - כולםם יעידו איך הוא ניסה לעקוף אותי וכמעט לרצוח במזיד ח"ו.
    הנודניק מאחוריי מתחיל לצפור.
    "איזה קרציה, מה קרה? גם ככה לא תספיק אותו, ואז? בחיים לא חיכית ברמזור אדום? לא מתים מזה, עוד דקה שתיים לא תשנה לך כלום, בשבילי זה סכנת חיים!!"
    רמזור צהוב.
    אדום.
    עצירה.
    אבל.....
    ברצינות, הרי תמיד אמרתי איך המדינה/עירייה/מנהלי הרמזורים למיניהם - בכוונה עושים דקה שיש לכולם אדום - סתם, למנוע תאונות.
    הנה! עכשיו לדוגמא - אף אחד לא עובר, לא חבל??
    גז קטן, גלישה לצומת. חסר לי תירוץ אחרון...
    (אה, הרי אני נהג רכב ויודע בוודאות מתי זה מסוכן, כרגע לכל הדעות אין סכנה) או!! הנה הגיע!!
    גז.
    חריקה.
    מאיפה צצה הסקודה העצבנית הזאת עכשיו?
    "יאללה אדון סע, אל תשגע את המוח, גם אם היית מנסה לא היית פוגע בי, הזווית ראיה שלי רחבה הרבה יותר!"
    נסע,
    זהו. הביתה.
    ----------------------------------
    "אין בעד מה, שמח שהספקת לאסוף את הילד, רק תגיד: כמה עולה הקורקינט הזה? תשמע הגעתי לבית בחצי מהזמן, מטורףף"


    * אין ברצוני לעורר פולמוס ודיון נרחב על "סכנת האופניים" או "חוצפת הרכבים" וכו' אלא נכתב נטו כחומר למחשבה לספירת העומר: בכל סיטואציה - יש את הצד שלי (הצודק כמובן!!!) ויש את הצד השני. אז - מידי פעם קצת להציץ דרך העיניים שלהם, לנסות להבין מה הם רואים.

    כתיבה ראשונה שלי (מאז שקיבלתי הודעה שמי שלא מפרסם יוצא מהקהילה - אני מרגיש כמו חבל שנהדק לי לאט לאט על הצוואר)
    אל תחסכו בביקורות (כן, גם ב "אני בשוק שהקהילה ירדה לכזו רמה. מי הכניס אותו" וכו')
    וכן בהערות על פיסוקים, רווחי שורות וכדו'.
    תודה:)
    בסייעתא דשמיא

    ידידיה עמד על יד מפתן הדלת. פעור פה. הדמעות עלו בעיניו. בכיו התגבר ונעשה לקורע לב.
    אהרון ניגש אליו, הרים אותו בידיו, ליטף את פניו האדומות, ושאל 'מה קרה ידידיה, לא שאלת מה נשתנה? לא הביאו לך קצפיה?'
    הילד הניד בראשו לשלילה תוך כדי נשימה עצורה. וניסה להוציא מילים מפיו. 'לא ראאיתייי' הבכי התפרץ שוב, שטף את עיניו בדמעות חדשות. 'את מי לא ראית, חמודי?' סבא היה בדרך לכיסא שלו, מזמזם עוד את ניגוני שפוך חמתך.
    'לאאא ראיתי אותווו, את אליהו הנביאאא' המילים היו קטועות. אך חדות, וברורות, למפרע.
    שתיקה הכתה את כולם. שתיקה של רעש בגלגלי המוח. שתיקה צרופת הבנה. שתיקה שהיו בה כל כך הרבה רגשות, וקולות בחדרי הלב.
    ידידיה בן הארבע, ילדון קטן, שנושא בליבו אמונה. אמונה תמימה. ויפה. הוא האמין בכל ליבו שאליהו הנביא מגיע, אך האמין שהוא גם נראה. והאכזבה שלו, כאבה עד אלי. ניערה אותי להתחיל לחשוב מחדש.

    נזכרתי באותם ימים, בימים שפרצה אז מגפת הקורונה. לפני ארבע שנים.
    עת ישבתי על הספה, שקועה בקריאת ספר, שיפיג קצת את השעמום. הבית היה שקט, רק אמא ישבה בכיסא שסמוך לשולחן, ולא היו עוד.
    ופתע שמעתי תקיעה של שופר בקול רם. הרמתי את הראש בבהלה, ליבי הלם בפראות. ובטוחה הייתי, כי הנה הקץ. אך מה רבה הייתה אכזבתי, כשהבנה הזדחלה למוחי, כי היה זה רק שמע של סרטון שהודלק.

    ניסיתי לאסוף. לחבר אמונות. וללמוד מילד קטן, שכל כך הרבה יש מה לקחת ממנו. להשכיל.
    ולהאמין------​
    היא שנאה לילות לבנים.
    תהתה למה תמיד זו היא שתתהפך תפקח עין. לא תצליח לעצום אותה שוב.
    תלתה את הסיבה, בתחנה בה היא ממתינה, תשע שנים היא מחכה.
    תשע שנים שסוחבות בתוכן המון לילות כאלה. לבנים
    שנים שהיא בולעת מילים אסורות בתוכה, מאמינה, ועדיין כל כך רוצה.
    וזה לא שהיא לא ניסתה, היא אישה טובה, עשתה ככול יכולתה. הסגולות הרבות, המתרבות. כבר מוכרות לה כולן.
    אבל אלוקים חשב עבורה אחרת, מוביל אותה בדרך פתלתלה ומעייפת, משאיר אותה בדד, מאחור. אבל מבטיח שכך עבורה זה טוב.
    והיא אישה תמימה משתדלת להאמין, להרגיש חזק, את רצונו של כל יכול להיטיב, להחזיק במקל הביטחון, בלי ליפול, ולחשוב
    מה יכול להיות יעודה בעולם. אישה בלי דור שלא ייטוש תורתה, תורת אימא.
    בתחילה היא חושבת אמוציונאלי ובומבסטי, רוצה להקים ארגונים, חושבת איך לשנות חיים של אנשים.
    אבל בסוף היום, כשהיא חוזרת, היא מרגישה ריקה ומבוזבזת.
    כי העניינים זזים בקצב הצב, והיא כמו תמיד רוצה כאן ועכשיו.
    ופתאום הולמת בה ההכרה, מאיפה שמתחיל הקושי, שם נמצאת נקודת העבודה, תכלית היעוד שלה.
    וזה קשה לה, קשה כל כך שהא עוצרת נשימה, בולעת את הרוק, ומחליטה לנסות, להפסיד היא לא תפסיד, ולהרוויח, מקווה.
    יום רודף יום, היא עדיין מחכה אבל עכשיו היא בטוחה שיום שעובר הוא איננו לריק, וצופן בתוכו עוד רגע של מטרה, ויום כזה של המתנה עם כל הקושי טומן עבורה עבודה של אמונה וביטחון בהקב"ה, ואז אולי ה' יראה לליבה ויגשים לה משאלה.
    כי עכשיו היא לא בטוחה
    היא פשוט, מאמינה.

    *אשמח לביקורת
    בַ''ה



    אֲלָפִים הִתְגּוֹדְדוּ סְבִיב הֵיכַל הַמַּדָּע

    שֶׁהִקְסִים אֶת הָעוֹלָם.

    שׁוּב וָשׁוּב יָצְאוּ פִּתּוּחִים מַפְלִּאֵי כָּל.

    זֵעַת הֶעָמֵל כְּבָר אֵינֶנָּה.

    בְּהָנֵף כַּפְתּוֹר יָנוּעוּ גַּרְמֵי הַמְּכוֹנוֹת

    בַּזֶּה אַחַר זֶה.

    הָעוֹלָם הָפַךְ יָעִיל יוֹתֵר.

    נֹחַ יוֹתֵר.

    וְהָאָדָם נוֹתַר לִפְתֹּר נֻסְחָאוֹת

    שֶׁמּוֹלִידוֹת עוֹד פִּתּוּחֵי דֶּרֶךְ.

    וְכַיֹּצֵא בָּאֵלּוּ.

    וַיָּעַל הֶאָדָם אֶל הַמִּגְדָּל

    שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם

    וְלֹא שָׁת לִבּוֹ אֶל הָאָרֶץ.

    וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

    רַק דְּבַר הַמַּדָּע וְשִׂיחוֹ יְדַבְּרוּ.

    לָחוּשׁ, לִכְאֹב, לֶאֱהֹב,

    אָמְרוּ אָז יוֹדֵעַ כָּל דָּת וְדִין,

    יִהְיֶה נָכוֹן רַק אִם יִמְצָא לָזֶה סִמּוּכִין

    בְּאַחַת הַנֻּסְחָאוֹת

    וְיוּכַח הַדָּבָר בְּתַצְפִּית מַדָּעִית מֵעַל לְכָל סָפֵק וְעִנְיָן.

    לֹא יָדְעוּ יוֹשְׁבֵי הַמִּגְדָּל אֶת הַכְּאֵב הַפָּשׁוּט הַטִּבְעִי הַכֵּנָה.

    אָטְמוּ אָזְנֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַטָּהוֹר

    כְּשֶׁקּוֹל אֱלוֹקִים הִתְהַלֵּךְ בַּגַּן.

    זָנְחוּ אֶת הַכָּבוֹד וְהַמּוֹרָא לָאָב וְלָאֵם.

    אֶת טִבְעִיּוֹת הַמִּשְׁפָּחָה.

    עַד כִּי הֵחֵלּוּ מַחֲרִיבִים אֶת חַיֵּיהֶם.

    לֹא הֵבִינוּ הָאֱמֶת שֶׁיֵּשׁ בַּדְּבָרִים

    שֶׁיָּצְאוּ מִלֵּב רַחוּם שֶׁל

    חֲכָמֵנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְלִתְהִלָּה:

    הַמְּרַחֵם עַל אַכְזָרִי סוֹפוֹ לְהִתְאַכְזֵר עַל רַחְמָנִי.
     תגובה אחרונה 
  • 237
  • ד ר ך🧭

    אוּלַי בָּחַרְתִּי לִי דֶּרֶךְ⁠
    נָתִיב לְהַעֲבִיר בּוֹ אֶת חַיַּי
    קָטַפְתִּי תּוֹבָנוֹת שֶׁיְּקַשְּׁטוּ
    לִמְתֵי שֶׁאֶשְׁכַּח לְמָה
    הֵם
    יִפְרָחוּ .

    פִּזַּרְתִּי רְצוֹנוֹת
    שֶׁיִּהְיוּ אֶבֶן פִּנָּה
    לְמַסָּע אָרֹךְ חַיֶּבֶת
    הַתְחָלָה.
    אוּלַי,
    מִתּוֹךְ הַחַלּוֹן הַהוּא
    שֶׁל בְּרֵאשִׁית
    עִצַּבְתִּי דֶּרֶךְ,
    דֶּרֶךְ אַחַת
    וּבְחָזוֹן הִיא יֹפִי לְנַצֵּחַ⁠
    וּבַיִת, וְדֶלֶת.

    בְּנַעֲלֵי צַעַד רִאשׁוֹן
    הַכֹּל דּוֹקֵר
    וּסְפֵקוֹת נוֹגְסוֹת לִי
    דְּרָכִים
    שֶׁבָּאֹפֶק
    שָׂדוֹת שֶׁל זָרִים
    וְאוּלַי אַתְּ טָעוּת
    וַאֲחֵרִים עִם הַצֶּדֶק.


    אָז אוּלַי אֶת דֶּרֶךְ⁠
    וְאוּלַי אַתְּ טוֹבָה
    אֲבָל אֲנִי עייפָתִי
    מִלָּלֶכֶת , מִלִּפֹּל
    מִלִּרְאוֹת שָׁמַיִם שְׁבוּרִים
    וְסִדְקִי אֲדָמָה
    מֵחֲלוֹם וְחָזוֹן שֶׁפָּשְׁטוּ⁠
    צוּרָה.

    תָּבוֹאִי תִּהְיִי לִי
    תַּצְמִיחִי הֲבָנָה
    שֶׁבַּשְּׁתִיקוֹת שֶׁאֶצְעַד
    בִּכְאֵב שֶׁבְּאַדְמוֹתֶיךָ⁠
    שֶׁאָבִין
    בִּשְׁבִיל מָה.
    כָּכָה קְטַנָּה, וְכֻלָּהּ גַּאֲוָה
    לְכֻלָּם מְסַפֶּרֶת, כַּמָּה הִיא חֲזָקָה

    בַּתַּכְלֶס' רוֹעֶדֶת לְקוֹל אַזְעָקָה
    וּבְמִגְרָשׁ הִיא תָּמִיד, בְּמִשְׂחַק הֲגַנָּה

    לָלֶכֶת לְבַד הִיא עוֹד לֹא יְכוֹלָה
    מַחֲזִיקָה הִיא בַּיָּד לָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה

    וּכְשֶׁהִיא נוֹפֶלֶת, עוֹשִׂים לָהּ טוֹבָה
    מְרִימִים אוֹתָהּ כְּדֵי, שֶׁתִּפֹּל חֲזָרָה

    יַלְדַּת הַכַּאפוֹת שֶׁל הַגַּן
    הִיא אֲשֵׁמָה! כָּל בָּלָגָן!

    סְבִיבָה אוֹיְבִים כֻּלָּם שׂוֹנְאִים
    וְהַשְּׁכֵנִים לֹא נֶחְמָדִים

    הַקְּטַנָּה תָּמִיד בּוֹכָה
    וְיֵשׁ עַל מָה, וְיֵשׁ סִבָּה...

    הִיא רְגִילָה לַכְּאֵבִים
    תָּמִיד סוֹבֶלֶת מִפְּצָעִים

    אַךְ אֶת הַדֶּגֶל מְנוֹפֶפֶת בִּקְלִילוּת
    וְאֶת הָעֵגֶל מְנַשֶּׁקֶת בִּדְבֵקוּת

    בְּאֵין עָבָר בְּאֵין חָזוֹן
    חֲלוֹם הָפַךְ אַט אַט דִּמְיוֹן

    הַאִם לַחְגֹּג זוֹ לֹא טָעוּת?

    הַאִם טוֹבָה הַמְּצִיאוּת?

    אָז מָה בְּעֶצֶם הַמַּהוּת, שֶׁל יוֹם הָעַצְמָאוּת?
    כמו קשיו בשקיק בוטנים קלופים, כמו פסים בהירים בקאפטן "זברה" ירושלמי כהה, כמו שיקלי בימינה – גם ימי בין המצרים מנוקדים ברגעי אופטימיות זהירה.

    עם כל היובש שמטילה המוזיקה הווקאלית על ערוצי המוזיקה החסידית, מדובר בהזדמנות גדולה ועצומה לאנשי הצללים.

    הכיצד?

    נגיד שקוראים לך בנצי קצנלבויגן, אתה עונה לשם זמר מתחיל ולא מוכר. לא מוכר – תרתי משמע. מה אתה עושה? מהר-מהר אך יוצא חג אחרון של פסח, לריחות המופלטות והוופלים הבלגיים מהשכנים, אתה רץ להקליט במקלט את הלהיט הכי גדול של מרדכי בן דוד, יעקב שוואקי ויהורם גאון. אבל למה שישמיעו את שלך ולא את שלהם? הנה הקונץ: גירסה ווקאלית! והרי לך 49 יום של כבוד לא כולל בין המצרים שבדרך, ייהפכו לששון ולשמחה.

    אין-ספק-שאין-נאה מימים אלו להוסיף באהבת ישראל ולרומם את כל אותם פועלי הבמה. ווקאלית.

    >>>

    מטבע עבודתי נזקקתי תדיר לשמיעת מוזיקה תוך כדי. בעבר היה צורך לקנות אלבומים ולשומרם במחשב, אך כיום מציעות לך תחנות הרדיו שירות של מוזיקה חסידית ללא הפסקה, לא כולל הפסקת פרסומות. כל תחנת-אם מפעילה תחנת-בת מוזיקלית. מ"קול צהלה ברמה" עד "קול P-רגש בגבעה". רק תבחרו.

    קולו הבטוח של השדרן מבשר: "כעת נשמע את הלהיט המיוחד לימים אלו. ווקאלי עד העצם. "אדרבה" של חלפון תורג׳מן!"

    שש דקות של וידוא הריגה לשיר הנפלא לשעבר, הפסקה קצרה לפירסום דוריטוס/בלו-מוחיטוס/קולה-במנטוס ומיד ללהיט הווקאלי הנדיר הבא: "משיח-משיח-משיח של ילד הפלא הווקאלי יודי הכטקופף!"

    עד לאותו רגע, מעולם לא הצליח ילד פלא צעיר כל-כך להרוס שיר ותיק כל-כך בזמן מועט כל-כך.

    אפילו נעימת "נפשי" של הצמד מחלף-גנות וגשר-אריק לא הצליחה להרגיע אותי. משום מה היה ברור אצלי שהמילים המקוריות הן "נפשי, נפשי חמדה בצל ידיך" אז מדוע זה כעת נפשי, נפשי נבהלה מאוד ועתה עד מתי?

    ״אבא אבא אבא אבא של כולם של ישראל ביסלדורף ופנחס זמרי!״ בישר הקריין בהתרגשות, מותיר אותי לתהות: מה החידוש? אם הוא אבא של כולם, ברור שהוא גם אביהם של שניים אלו.

    משיר לשיר הלך והתבהר פירוש ווקאלי חדש לדברי חכמינו: "משחרב מקדש - בטלה שירה". למה כל גירסת קאבר חורבנית צריכה לכרות לשיר המקורי קבר?

    יקותיאל יגון ופרחי (קרית) מלאכי כיבדו אותנו בלהיט "רווח ששון ואנחה". הטעות במקור. גם הרווח, כשסיימו. רווח שהתפוגג עד מהרה בשיר המיוחד "אנא, בכוח!" של עוזי צנון.

    "זה לא של עובדיה חממה?" תהה לרגע רונן, מגיש הפינה ההלכתית, כשעלו ההברות הראשונות.

    "איזו חממה בראש שלך בקיץ?" זעף השדרן המגיש. "כנס למזגן, תצטנן קצת".

    >>>

    "במעבר חד", בישר הקריין, "נעבור לשיר "עוקר הרים" של הזמר הצעיר והמבטיח, שמולי ברנד". זה היה השלב בו מיהרתי לסגור את הרדיו במעבר חד. רק זה חסר לי עכשיו, לחרב גם את השיר המופלא הזה.

    שמולי ברנד, כבודו במקומו מונח כל זמן שלא פותח את פיו. קולו צלול כנהמת מיילך קאהן; דיוקו הלשוני כפסוקי בני גנץ; עושרו הקולי כעושר טוביה החולב; וסולמותיו כחבלים. מה אשמע ממנו עכשיו, "חוקר ערים בתוך-ענן דג דג"?

    דפדוף על הסקאלה העלה שתחנת האם החדשותית, משדרת כעת יום התרמה לעמותת "אוזן קשבת". חזרתי בחשש אל התחנה המוזיקלית, מכין אוזניים לנזק.

    ואז נשמע קולו של שמולי ברנד מכריז בהתלהבות: "אני כן באתי לעולם להיות תלמיד חכם, עוקר הרים וטוחנן דק דק"...

    נחה דעתי.
    בס"ד

    לזכרו של מתן אברג'יל שקפץ על הרימון והציל את חבריו

    יושבים אנחנו בנמר,

    מרגישים שזה הולך להגמר.

    החברה מתחילים להתמרמר,

    ואני חושב האם כדאי להמר.



    'להוציא את הראש ואולי לחטוף פגיעה',

    או 'להוציא את הראש ולוודא פגיעה'.

    בוחר באפשרות השניה, חותר למגע,

    ועוד מחבל קורס, נפגע.



    בין תקיפה לתקיפה חוזר לבפנים,

    מרגיש בטוח, ככה זה משורינים.

    החברה תופסים כח להמשך יום הקרבות,

    יום שללא ספק מלא יהיה בהקרבות.



    'למען עם ישראל לא אחשה,

    הלא אני בשליחות, אותה אעשה.

    את נפשי אמסור למען מולדתי,

    ככה חונכתי ע"י אימי יולדתי'.



    'נכון שאני צעיר ועוד לא הספקתי,

    בקושי גדלתי וכבר התגייסתי.

    אבל עם ישראל חי,

    גם אם זה במחיר חיי'.



    'והצוות אוי הצוות אחי האהובים,

    את חיי אתן למענם, ללא עיכובים'.

    לא אין זו קלישאה כמו שתמיד חשבתי,

    אפילו על זה עם חבר התערבתי.


    הרעשים והפיצוצים מתקרבים אלינו,

    ולא עוזרים כל מאמצינו.

    כנגד כל אחד שנורה ונופל,

    גדוד שלם מתקרב, מתנפל.



    זהו זמן תפילה הלב מרגיש.

    ותוך כדי עזרה מגיש,

    להוא שנפצע ולהוא שבמצוקה.

    יושיענו ויצילנו מכל צרה וצוקה.



    ואז רעש מתכתי בתוך הנגמש,

    זהירות רימון מישהו צועק, נרעש.

    בינתיים הרימון כבר אצלי ביד,

    מחזירו לבחוץ זורקו מיד.



    אך אבוי בברזל הוא נתקע,

    עוד שניה וחצי והוא נבקע.

    את כולנו הוא יקח איתו.

    אבל לא כשאני תופס אותו.



    מחבק את הרימון וזועק "שמע ישראל",

    קשה לנו בגלות תביא את הגואל.

    את חיי מסרתי כמו שהבטחתי,

    קיים את שהבטחת, "וגאלתי".



    ללא פחד וללא מורא,

    רק עם חיוך וגבורה.

    ומשפט אחד מסתנן משפתי,

    איתו הלכתי בכל שנותי:

    "ניסיתי להציל את כל עם ישראל ובעיקר אותנו"

    יהי זכרו ברוך3b13b6d657e7ca5f6289.jpg
    לכאורה היום הוא יום הזיכרון.
    לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
    מילים גבוהות, מנופחות, שאינן משקפות כלל את העומד מאחוריהן.
    את החיים הפועמים והכאובים הנמצאים שם.

    לכאורה היום כולנו נתייחד, נזכור, נעריך ונוקיר אותם,
    את אותם גיבורים, חללים, שנפלו בקרב.
    כל אחד בקרב שלו, מול השטן.
    כולם, כל אחד בדרכו, נלחם עד טיפת דמו האחרונה.

    לכאורה היינו צריכים לקבוע את יום הזיכרון הזה,
    בכל יום ויום מימות השנה.
    לזכור אותם בכל רגע ושנייה.
    הרי האם, זוכרת כל רגע את בנה,
    שיצא, אולי בשקט, אולי ברעש, אולי בלילה, אולי ביום.
    אולי עם חיבוק, נשיקה או חיוך,
    ולא חזר.

    הרעיה, זוכרת כל שניה את אישהּ,
    שאולי אפילו לא הספיק לומר שלום, אולי דווקא כן.
    אולי נופף לשלום, אולי לא.
    וגם הוא, לא חזר.

    הילד, הילדה, זוכרים את אבא, הגיבור והחזק,
    הכל יכול. זה שהיה מניף אותם לגובה, צוחק איתם, מלמד אותם.
    אבא שלהם, במלוא מובן המילה.
    שלא חזר.

    ולכאורה, אולי יש ילד אחד קטן,
    שנולד עיוור.
    שאולי אי פעם יכלה להיות לו ההזדמנות לראות את אביו,
    אולי.
    אבל אבא שלו, יצא למלחמה.
    ממנה לא חזר.
    והילד, לא יראה לעולם את אבא שלו,
    אולי הוא גם לא יזכור אותו.
    אולי.

    ולכאורה, יש גם תינוק. או אולי תינוקת,
    שכבר שמם קרוי על שם אביהם.

    לכאורה, מראית עין, שהיא מציאות כואבת.




    נכתב לעילוי נשמתם הקדושה של כל הקדושים הי"ד.
    וכן לעילוי נשמתו של הקדוש רס"ן טל כהן הי"ד.
     תגובה אחרונה 
    זה היה כמה ימים אחרי תחילת זמן קיץ.

    הם ישבו שם שלושתם, כמו כל יום כמעט, בחדר אפוף העשן של גרינצוויג. השעה היתה רבע לאחת עשרה, והם תכננו לגמור את הגילגול ולהניח תפילין. קטורת קודמת לתמיד של שחר ותמיד של שחר קרב עד בין הערביים ועד בכלל.
    גרינצוויג היה מחובר לקבוצות הכי חמות בעולם הישיבות. כעת ישב על כסא המנהלים המרוט שלו, ביד אחת דפדף במיומנות בשיאומי חצי טאץ' החצי כשר, וביד השניה כיסה על פיו.
    "די. לא. אין מאאאצב".
    "מעה קרה, דבר!".
    "יואו, יואו, יואוווו".
    "נוו מה קרה, דבר כבר!"
    "יואו, אני לא מאמין".
    לשיפר נמאס. הוא נטל את הטלפון במהירות ורפרף על ההודעות. פיו נפער משורה לשורה.
    "מה זההה. אמא. לא. יואו".
    ההודעות רצו במחול שדים.
    "ראשוני: חמש בחורים משיעור ב' בבוימל איבדו את ההכרה באופן פתאומי. כוחות הצלה במקום".
    "בחור מהקיבוץ בישיבת עתלית התמוטט לפתע. מצבו אנוש".
    עוד צפצוף ישר מהקבוצה של "עידכונים לפני שהם קורים": "מספר בחורים מתולדות יעקב ישראל נמצאו ללא רוח חיים בחדר אוכל".

    מהמסדרון נשמעו צעקות. בחור מסויט רץ וצרח: הצולה! רוטשטיין נחנק! הצולה!
    גרינצוויג ניסה להתקשר אך ידיו רעדו.
    הבחור מהמסדרון נכנס לאקסטזה: נו! הוא כחול! הוא לבן! איפה שמיר הוא עשה קורס של מד"א!

    זה היה היום הנורא ביותר בתולדות בישיבה. צוות מד"א שהגיע לטפל ברוטשטיין נאלץ לקבוע את מותו ואת מותם הפתאומי של עוד ששה בחורים. ראש הישיבה נראה כמי שמתו מוטל לפניו וזה אכן היה המצב.
    שמועות רחשו והמכשירים והקווים לא עמדו בעומס.
    זה בגלל החיסונים של הקורונה.
    זה האוכל התעשייתי שנותנים לנו. בורקס והכל שוחה בשמן.
    "אני שמעתי", סח מישהו בעל קשרים, "שהיתה תוכנית כזאת של השמאלנים לשים אנטנות עם קרינה דווקא ליד הישיבות, הנה אתם רואים", סיים.
    ארבעים ותשע בחורי ישיבות ביום אחד! אתם קולטים מה זה? ארב-עי-ם ות-ש-ע! השם ירחם.
    מסע ההלוייה היה קורע לב. ראש הישיבה לא היה מסוגל לדבר ורק יפחות בכי בקעו מהרמקולים.
    כשבאו לבית הקברות מצאו אותו עמוס בישיבות נוספות. אבל שלא כרגיל במפגשים מעין אלה, לא נשמעה מילה. הלם היה על פני כולם.

    הלילה עבר בשקט. באמצע חזרת הש"ץ נשמעה חבטה עזה. שינדלהויז משיעור ב' נפל. קמה בהלה עצומה. אופנוען הצלה פרץ לתוככי בית המדרש. ציוד דפיברילטור נפרק ומכות חשמל ניתנו לנער האומלל.
    "זה כבר המקרה הרביעי שלי היום!" פלט איש ההצלה המיוזע, "פחד פחדים".
    חרדה עמוקה פשטה בלב כל. שינדלהויז הועמס על אמבולנס שדהר משם ביללות.

    גרינצוויג וחבריו ישבו בחדר בפנים חיוורות והביטו כלא מאמינים בהודעות שקפצו ודחקו אחת את השניה. למרבה האימה, המספרים היו גבוהים בהרבה מאתמול.
    "כעשרים בחורים מבית ועד עוברים כעת החייאה!".
    "עשרות בחורים מקירשנבויך לא התעוררו הבוקר. נפגעי חרדה רבים".
    "חצי משיעור א' בתורת יהושע התמוטטו ומטופלים במקום".
    שיפר קם וטייל בחדר כארי בסוגר. מה זה. עולם הישיבות נגמר. מה זה. מה קורה פה.
    שמועות נוראות הגיעו. בחורים מגאון עוזנו נסעו במיניבוס להלוויה של עשרות מבני הישיבה. הנסיעה עברה בדממה. כשהנהג הגיע ליעד גילה שכל נוסעיו מתו בדרך.
    הכמויות היו בלתי נתפסות. קלישאות כמו אין בית אשר אין שם מת החוירו מול המציאות הנוראה. בישיבות רבות מתו בשבוע ימים מאות בחורים.
    עיני כולם ניתלו במרן ראש הישיבה הגר"ע יוספזון שישב ספון בביתו מאז החל הנגף.
    רבנים ועסקנים שהתגודדו מחוץ למעונו נתקלו בסירוב נחרץ. "ראש הישיבה לא רוצה לראות אף אחד! הכריז הנכד התורן.
    ראש ישיבה צעיר עם זקן מטופח סירב לקבל עליו את הדין. הוא שרבב את ראשו פנימה וזעק בפאתוס: "העוילם שואל אם לפזר את הישיבות הביתה! מקובלנו מרבותינו שישיבות לא סוגרים!". ראש הישיבה סירב לענות. ליבו ניבא לו שהבעיה תיפטר מאליה בימים הקרובים.

    רבי עקיבא יוספזון היה דמות פלאית. הוא נולד להורים מתחתית המעמד החברתי, היה חסר כישרון, ובאופן טבעי מצא את מקומו בישיבות שבהם חצי יום עובדים וחצי יום לא לומדים. לאחר שנותר כמעט בודד במחזור, עזב את הישיבה והחל לעבוד כנהג משאית באירגון חסד ידוע. מספרים שפעם כשעמד לתדלק את הסמיטריילר שלו, עלו בו מחשבות פילוסופיות. הרי הDAF שלו מכילה מאות ליטרים של דלק. כמה מזה נכנס לבוכנה? ממש טיפה. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה עד שנגמר כל המיכל. זאת אומרת שטיפה אחת יש לה גם ערך. המחשבה לא עזבה אותו. הוא המשיך להרהר בנושא עד שהחליט שהוא לא מוכן להעביר את החיים שלו בקבינה. גם שורה של גמרא יש לה ערך. שורה ועוד שורה.
    לא בנקל השתחל לישיבה קטנה של הרב לזרוביץ, שהיה חתן של אחד ממורשי החתימה באירגון החסד, ומשם המשיך ללמוד אצל ר' לייזר והיה תלמידו חביבו. בשיעורים שמסר ניכרה שיטת לימוד שעשתה לה כנפיים אצל כל הלומדים בזמנו, ורבים מתלמידיו פתחו ישיבות שהמשיכו את דרכו וזכו לפופולריות רבה. כעת, לאסונו, ראה את מפעל חייו קורס כמגדלי התאומים.

    המצב היה נורא. תוך שבועיים התברר כי מישיבות רבות נותרו בנייני רפאים בלבד. ההלוויות שהיו מתחילה המוניות ורוויות דמע נעשו מצומצמות. כל אחד נאלץ להשתתף יום ולילה בהלוויות של קרוביו. הפטירות הלכו ותכפו ובמקרים רבים לא היה מניין לקדיש ה"י.
    מאות בני ישיבות התנדבו לחפור קברים ולא אחת קרה שהחופר התמוטט בקברו. במקרה כזה פסק ראש הישיבה שהנפטר קונה את מקומו.

    כלי התקשורת הידועים בעולם עקבו בהתעניינות אחרי המגפה המוזרה שפקדה את תלמידי הקולג'ים לתלמוד.
    "אלפי בני נוער מתו כאן במגפה מסתורית" דווח באין מפריע הכתב של CNN מקומת הלובי של הישיבה. "מסיבה לא מוסברת רק תלמידי הקמפוס נפגעו. לא נשים. לא זקנים. לא ילדים".

    החיים נעצרו. הישיבות התרוקנו כמעט כליל. אלפי אברכים ישבו שבעה, לפעמים שוב, ושוב, ושוב. הכוללים היחידים שאיכשהו תפקדו היו כוללים לבעלי בתים ופנסיונרים. הפלא הגדול היה שהמגפה פגעה דווקא בטובי בני הישיבות, אלו שהתקוות מהם היו גדולות מאוד. נוער נושר נחשב מחוץ ל"קבוצת הסיכון". ניתן היה לומר בכאב, שעולם התורה נפח את נשמתו. כנראה בישיבות של אחרי המבול יהיה רק סדר אחד של 'השעה שלי עם התורה'.

    גרינצוויג נשאר בחיים. גם שיפר והורן. הם התביישו בעובדה זו. זה אומר שמחשיבים אותם בשמים לכאלה שלא נורא אם יחיו. חסרי חשיבות. הם התגבשו עם עוד כמה מחברי קבוצת הואטסאפ שכמעט ולא נפגעה, ויחד למדו משניות לעילוי נשמת חבריהם.
    המוות פסק מהסיבה העצובה שלא נשאר מי שימות.

    גרינצוויג ניסה פעם לעשות עם שיפר חשבון כמה מתו.
    כמה היה בעתלית? שמונה מאות?
    איזה שמונה מאות. בשיעור אלף לבד היו שלוש מאות.
    אוקיי. ניתן להם אלף. ובקירשנבויך?
    ככה חמש מאות שש מאות. שש מאות חמישים בלחץ.
    אז אלף תשע מאות. הלאה, גאון עוזנו שהתפצלה מתפארת עוזך? ארבע מאות בכל אחת.
    ארבע מאות? אתה נסחף.
    כשהגיעו לאחת עשרה אלף שיפר אמר: "אני לא מסוגל יותר".

    חג שבועות של אותה שנה היה חג השבועות הכי עצוב אי פעם. אימהות רבות באו לישיבה שבנם למד בה, הניחו עוגת גבינה על מיטתו ובכו בכי מר. היכלי הישיבות שממו באותו לילה. ובאו כולם לישיבה של מעלה.

    רבי עקיבא יוספזון ישב מכונס באבלו. בימים מועטים ירד לטמיון מאמץ של עשרות שנים. עשרות שנים של עמל התורה. של הרבצת תורה. של העמדת רבנן ותלמידיהון. הוא התבונן בקונטרס שהוציאו התלמידים לאור בבין הזמנים האחרון: שיעורי מורנו רה"י על מסכת תמורה פרקים א וב' - פנימי - לא מוגה. מי ילמד את זה. מי יבין את זה. מה יש לעשות עם זה. ישר לגניזה.
    אולי יוציא עלון של פרשת השבוע. אולי ימסור "שיעור כללי" ממשניות מצוירות.

    אבל בעצם, נשארו כמה תלמידים. בודדים. ממש טיפה מן הים.
    אבל גם לטיפה יש ערך.
    ב''ה

    לֹא דִּבַּרְנוּ כְּבָר שָׁנִים.

    תְּהוֹם נֶחְפְּרָה.

    תְּחִלָּה הָיְתָה זוֹ תְּפִיסַת עוֹלָם מְנֻגֶּדֶת

    עַד כְּדֵי כְּאֵב חַד. שֶׁהָלְכָה הָלֹךְ וְחָזָק.

    אַחַר כָּךְ כְּמוֹ דְּבוֹרִים שֶׁעָטוֹת עַל צוּף פִּרְחֵיהֶם

    הִגִּיעוּ הַטִּעוּנִים הַנַּפְשִׁיִּים;

    כִּי רַק חֲדַל אִישִׁים שֶׁכְּמוֹתוֹ יָכוֹל לְהַגּוֹת תְּפִיסָה שֶׁכָּזוֹ

    רַק רְגָשׁוֹת מִפְּלַסְטִיק יְכוֹלִים לָחוּשׁ כָּךְ.

    וּבִכְלָל, רַק נִתּוּק מִן הָאֱמֶת הַצְּרוּפָה יָכוֹל לִבְרֹא יְצִירָה כָּזוֹ.

    לְיָמִים סָבַרְתִּי כִּי נִבְרְאוּ לוֹ קַרְנַיִם שֶׁל מַמָּשׁ.

    כִּי בֶּן אֱנוֹשׁ, הָגִיתִי בְּדִמְיוֹנִי,

    לֹא יַגִּיעַ עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל מַטָּה.

    בְּוַדַּאי כִּי יָרַד הָאִישׁ מִמַּדְרֵגַת הָאֱנוֹשׁ.



    פֶּתַע נִכְּרָה בִּפְנֵי הַתַּדְהֵמָה.

    מִשְׁעַנְתִּי כְּבָר הָיְתָה בְּיָדִי מֵרֹב יָמִים,

    כַּאֲשֶׁר נִזְדַּמְּנוּ יַחְדָּיו.

    יְשׁוּבִים בְּלֹא לֵב הָאֶחָד מוּל הַשֵּׁנִי.

    מִפִּיו בָּקְעוּ דִּבְרֵי חֲכָמָה

    שֶׁהָיָה בָּהֶם מִן הָאֶתְמוֹל שֶׁשָּׂרַר בֵּינֵינוּ,

    מִן הַחֹם הַהוּא שֶׁהֵאִיר אֶת דַּרְכֵּנוּ בִּשְׁבִילֵי הֶעָבָר.

    לֹא יָדְעָה נַפְשִׁי מַרְגּוֹעַ;

    קוֹל קָרָא בִּי כִּי יֵשׁ פִּקְּחוּת בֵּין חַיּוֹת הַמִּדְבָּר.

    רַק לֹא יָדַעְתִּי אִם קוֹל הַקּוֹרֵא אוֹמֵר זֹאת לַחֲבֵרִי מִשֶּׁכְּבָר,

    אוֹ זוֹעֵק לְעֶבְרִי מָתַי אֶהְיֶה סוֹף סוֹף לְאָדָם.
    רבי נחמן מברסלב כתב את הסיפור על החכם והתם.
    החכם היה מתחכם בחכמתו, והתם היה מתהלך בתמימות.
    אח, תמימות...
    התמימות היא הכלי של התם.
    הוא כל כך פשוט, לא מחפש להיות משהו מיוחד.
    החכם, לעומתו, נהנה להשתעשע בחוכמתו.

    המודעות היא הכלי של התם,
    והיא סייעה לו לעזור לחכם לצאת מהפלונטר.

    מול כל אדם עומד כלי בשם: מודעות, כנות.
    כי אתה יכול להיות חכם, תם, או לא משנה מה,
    עם מודעות עצמית חביבה וידידותית ניתן להגיע רחוק.
    כי לא משנה מה אתה,
    העיקר להכיר בעצמך
    ולשמוח במי שאתה.


    מה יש בה, במודעות, שהיא מכשפת את הטועמים מפרותיה?
    שהיא מאירה את היושבים בצילה ובה בעת
    גורמת להם לכפוף את גוום, להתנצל להסמיק במבוכה?

    מה יש בה,
    במודעות, בכנות העצמית,
    שהיא עומדת ככה בשערי גן עדן
    צוחקת לשוחריה בקול גדול
    וממשיכה להשלות עם קרניה,
    פעם צל ופעם אור?

    תמצאו בה - במודעות -
    שמחה.
    שמחת אמת פשוטה וכנה.

    והיא עדיפה על פני אוצרות תבל.

    ושמא אפשר לכנות אותה 'פרי קץ-הדעת', שפותח דלת
    לדעתו של משיח?
  • 273
  • חוסר היכולת להחליט הוא הדבר האיום ביותר, אין הכוונה לחסרי עמוד שדרה, זה לא אלו שלא יודעים לקבל החלטות קשות, לחתוך בבשר החי אם צריך. אבל איך אפשר לבחור בין רע לרע? אם ההבדל בין החלטה להגרלה הוא, שבהגרלה אני מסיר מעצמי את האחריות לתוצאה ובהחלטה אני מקבל על עצמי את האחריות, איך אני יכול לקבל אחריות על משהו שאני לא רוצה בו על פני משהו אחר שאני לא רוצה בו?

    טרגדיה במיטבה. אולי על ספק שכזה נאמר "אין שמחה כהתרת הספיקות" ואין הכוונה שייטלו ממני את הבחירה או שאבחר מכורך המציאות ברע אחד על פני האחר, כי אין זה התרה של הספק, הספק קיים ובועט, מכאיב עם כל נשימה ומייסר את המצפון – אולי בחרתי ברע הלא נכון.

    ניתן לטעון שאין באמת שוויון מוחלט בין שני דברים רעים או טובים, אחד מהם מוכרח להיות טוב יותר או רע פחות. אך באותה מידה ניתן לומר שהמושג החלטה לא באמת קיים, כי אם אין שוויון מוחלט לטוב ולרע בין שני דברים, אין כאן מקום להחלטה כי אין ספק. יש כאן רק בחירה. והבחירה שונה מהחלטה כי בבחירה יש הבדל בין טוב ורע, הטוב גלוי והרע ברור עכשיו נותר רק לבחור בין השניים.

    ובחרת בחיים, זאת בתנאי שיש דרך חיים ודרך מוות – לך בשביל הנכון. ישנם שני שבילים אל המוות, שניהם רעים באותה מידה תוצאת שניהם גרועה באותה מידה רק ה"חוויה" שונה, לא ניתן לבחור אחד מהם.

    החלטה שגוייה היא דבר מייסר, אך בה בעת פרדוקס. כי אם יש שגוי ויש נכון אין כאן מקום להחלטה. ואם היה מקום להחלטה לא הייתה אפשרות שנכון יותר היה לבחור בו.

    בחכמה שבדיעבד, שהיא החכמה הכי קטנה ביקום, כמעט כל החלטה יצאה זה מכבר ממרחב ההחלטה ועברה למרחב הבחירה. ההיסטוריה מספרת לנו מה עלה בגורל של כמעט כל החלטה ועל כן אנו מוצאים לנכון לבקר את תומכי הקונספציה, לגחך על אנשים שעמדו במקום הספק והחליטו, "הבחירה שהוקשה שגוייה" אבל היא לא הייתה כזאת כשהקישו אותה, היא לא הייתה שגויה, היא לא הייתה בחירה.

    כיף לנו לחשוב שהעולם הוא דטרמיניסטי, לו רק היה לנו מספיק מידע, אם האלגוריתם היה יותר חכם היינו מצליחים להסיק מן העבר על העתיד. אנחנו שונאים החלטות, להחליט משמע לקבל אחריות על משהו שאני לא רוצה בו. אנחנו שונאים החלטות זה מוריד מעוצמת הביקורת אני יכול לרשוף אש על מי שבחר ברע, אני לא יכול לתעב את מי שהחליט והעדיף את הרע על פי הרע האחר. לכן אנחנו מוציאים את ההחלטות ממרחב הספק ומעבירים אותם אל מחלקת הבחירה.

    אז אל מי התלונה? בעיקר אל עצמי. על נמהרות של רגע לשפוט את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, על נקיפות מצפון ששוללות ההחלטות שקיבלתי בחיי. על חוסר הכרה בקושי של הספק, על אי היכולת להבין מהות של החלטה אחרי שהיא הפכה לבחירה. על כך שאני שוכח לפעמים שאם בני אדם היו צריכים רק לבחור האלגוריתמים היו מחליפים אותנו מזמן...
    היום לפני הצהרים בפינת הרחובות שדי חמד ואור החיים פגשתי את י. ידיד ותיק, מטפל מפורסם שהיה המנטור שלי בקורס לפני מספר שנים.

    חלפנו איש על פני רעהו מבלי לעצור ומבלי להאט אפילו, ורק נענענו בראש לברכת שלום אילמת, נו, כמו שחרדים.

    שלושים שניות לאחר מכן צלצל הטלפון שבכיסי, זה היה הוא.

    (מה לקח לו שלושים שניות, להוריד כפפה ולהזכר באיזה כיס הטלפון? למצוא אותי ברשימת אנשי הקשר? ההתלבטות אם זה יהיה לענין?)

    הוא התנצל שהוא ממהר ולא יכול לשוחח, והוא אמר לי מילה.

    מילה טובה.

    הודיתי לו ואמרתי שהייתי ממש זקוק לזה.

    הוא אמר שהוא שמח שזה עשה משהו, או דבר דומה, הקליטה היתה משובשת ולא שמעתי היטב.

    מה שאני עושה במקרים כאלו, במקום לשאול שוב ושוב "מה", אני אומר איזה רעיון לא מחייב שכולל את האלמנטים שכן קלטתי מבן שיחי, וכשזו לא "תגובה" אלא "דרשה" הסיכוי להתפדח קטן יותר.

    אמרתי לו שהעולם שלנו הוא כמו מגדל קוביות וכשמזיזים קוביה אחת - שזו המילה הטובה - כל המגדל משתנה לצורה אחרת.

    הוא נהנה מהענין, ואמר לי שאני צריך לכתוב על זה מאמר, שהכותרת שלו תהיה, וכאן שוב לא שמעתי ברור, משהו עם קוביה...

    אז אני עושה את רצונך י. היקר. כי אני חייב לך הרבה,

    אני לא כותב את שמך כי אני לא יודע אם אתה מסכים, ואם אצלצל לשאול - מי יודע אם אקלוט את התשובה ואז יהיה יותר גרוע.

    אז אני כותב קצת על הנושא ואם תרצה להגיב בשמך - מצוין, בפרט אם תוסיף עוד איזה מילה טובה.

    כי למרות שבנין הקוביות שלי השתנה עדיין נותרו בו כמה אזורים הזקוקים לרענון.

    עמוס עוז, הוגה דעות ישראלי, אמר פעם שככל שהיהדות מתקדמת בזמן מהר סיני, היא הולכת ומתאבנת, הפרשנות הולכת ונעצרת והיצירתיות פוחתת כל הזמן, הוא מדמה זאת זה לחדר שמכניסים אליו כל הזמן עוד ועוד רהיטים שבסוף כבר אי אפשר לזוז, הכל תקוע.

    אמר לו רב אחד, בשם הרב מיכאל, שהוא טועה.

    מתמטית הוא טועה.

    המצב הוא בדיוק הפוך.

    בואו נניח שהחדר הנ"ל הוא כמו לוח שחמט, אנחנו מניחים כיסא על משבצת אחת בחדר.

    כמה אפשרויות יש לנו להניח את הכסא?

    ובכן הלוח הוא שמונה על שמונה = 64 אפשרויות.

    עכשיו אם אני רוצה להניח שני כסאות, כמה אפשרויות יש?

    64 כפול 63 לחלק לשתים (אני מעריך שלא למדתם ליבה, גם אני לא, אבל כך מחשבים את זה) שזה יוצא בערך 2000 אפשרויות.

    ובשלושה כסאות (64*63*62 לחלק לשלוש עצרת) זה כבר יותר מארבעים אלף אפשרויות.

    ככל שיש יותר רהיטים מספר האפשרויות לא קטן אלא גדל.

    ככל שמצטברים עם השנים יותר עקרונות ביהדות וצריך להסתדר אתם כך יש יותר גיוון ויותר יצירתיות, והפרשנות באה יותר ויותר לידי בטוי.

    החלל אמנם נעשה קטן, אבל חלל ריק זה לא יצירתיות, כלום זה כלום, יצירתיות זה מה לעשות עם דברים שבתוך החלל, זו המשמעות של יצירתיות.

    ותעיד על כך התמונה הגורמת סחרחורת של הפרסומת של אוצר החכמה.

    האיש הקטן העומד על סולם ענקי מול חומה בלתי נתפסת של כריכות ספרים צבעוניות אמור לגרום לעמוס עוז המדבר על התאבנות היהדות, לבלוע את הלשון.

    נעבור כעת אל העולם הקטן כפי שמכונה נפש האדם בלשון קדמונינו.

    עולמו של אדם עולם צפוף ועמוס הוא.

    כללים חלומות דעות תשוקות אמונות זכרונות ציפיות פחדים רגשות, ומה לא.

    האופן שבו מאופסנים כל הדברים האלו, מה ליד מה, מה מעל מה, מה עוטף את מה ומה נוגד את מה, התצרף היחודי הזה קובע את האישיות של האדם, את המבנה הפנימי שלו.

    ויש אינספור אפשרויות וצרופים, לכן בני אדם שונים כל כך זה מזה, וגם האדם עצמו שונה מתקופה לתקופה, מיום ליום, ובמובן מסוים גם מרגע לרגע.

    האדם אינו אוסף קוביות דוממות, הוא יצור חי, ולכל קוביה יש חיים משלה, תנועה, גדילה או דעיכה, התפתחות או תמורה, לידה ומוות.

    אבל זה ברמה המיקרוסקופית, ברמת המאקרו הסדר נשמר פחות או יותר, וישנם תהליכים נפשיים שתפקידם לשמר את הצורה הקיימת, כמו הסתגלויות והרגלים והשלמה ועיבוד ונורמליזציה כדי לשמור על האישיות הכללית.

    אנשים עם בעיות, העולם שלהם עוד יותר עמוס, ובדרך כלל מלא עד להתפקע, כל הזיכרון עבודה שלהם תפוס. הם מוצפים.

    מילה טובה אחת.

    מילה טובה אמיתית, כזאת שנכנסת.

    מזיזה קוביה אחת, וכל המבנה הגדוש הזה משתנה.

    המילה צריכה להיות עם בסיס אמיתי, מבוססת על עובדה מציאותית שהמקבל לא יכול להתכחש לה, מותר לה להיות מוגזמת אבל לא מדי מוגזמת. היא צריכה לצאת מלב טהור, בלי כוונות אחרות, גם לא כוונות טובות אחרות. מלבד להכנס למערכת של המקבל וליצור שם מרחב מסוים טוב, שדוחף סביבו את כל הסיסטם ומשנה את מצג החלקיקים הפנימי למשהו שונה.

    כן, יתכן שהמצב גם ישתנה לרעה, אין לדעת, הכל רנדומלי לגמרי. האיש יכול להכנס לעצב, או לפחד, או לכעס.

    אבל ברגע שהמערכת הזדעזעה, והדבק שבין החלקיקים נחלש, מתקבלת גמישות שמאפשרת עוד ועוד שינויים, והחלק האחראי הפנימי שמחפש לנו כל הזמן את הדרך הטובה יותר, מקבל חופש פעולה להציף חלקים טובים ולהסתיר דברים רעילים, להשכיח זכרונות קשים, ולהאיר תקוות וכוחות בונים לכיוון יעדים חדשים.

    אם הזכרנו חדר מרוהט, בואו נחשוב על אדם שקנה עציץ חדש לסלון.

    הסלון צפוף, חייבים לדחוף את הספה ימינה, וכדי לאפשר מעבר יש להצמיד את השולחן לקיר ולהחליף את מיקום הכורסא ליד החלון ולהוציא את הקרטון של ה"גניזה" מאחורי ארון הספרים כדי שיהיה אפשר להצמיד את הארון לקיר, והנה הוילונות עכשיו גולשים ישר בלי הקפל המעצבן בצד, ובאמצע החדר נהיה מקום מרווח יותר, ועכשיו אפשר להשתרע על הספה בלי שהראש ייחבט בקצה השולחן, ונוצרה לנו פינה מדהימה של כורסא ליד החלון, מתאימה מאין כמוה לכוס קפה אחרי שהילדים נרדמו.

    והגניזה?

    את הגניזה נעביר למרפסת שירות בין הארון כתר למכונת ייבוש, את הארון דוחפים קצת על חשבון המטאטאים שיכולים לרדת למסתור הכביסה, ואת שק הסמרטוטים אפשר באמת לזרוק כבר. ואת הבימבה של יענקי נעביר לחדר ילדים, שאם נסדר בו את הבאלאגן נמצא לה מקום, וכו וכו וכו.

    "ואו מה קורה פה" שואלת האשה המופתעת שחזרה הביתה "זה בית חדש לגמרי!"

    "שום דבר, רק קניתי עציץ"
  • 407
  • ב"ה

    הזיגזוג בין הזירה המדינית לבין הזירה הלוחמת של חמאס, מבטאת את העקרונות שלה יותר מכל.

    הניסיון להשיג כמה שיותר ולפגוע כמה שיותר בו זמנית.

    מצד אחד להתבכיין לארצות העולם על מצבם הקשה ולדרוש עזרה הומניטרית, מה שמביא את ארצות הברית לעמוד לימין החמאס ברגע ההכרעה.

    הלא היא "רפיח", מה שלא סיימת, לא התחלת, אתה חוזר לנקודת המוצא.

    מה יותר גרוע מלהפסיד? להפסיד ולצבור אבדות כואבות ללא שתהיה הכרעה כלשהי.

    ומצד שני לנהוג באיוולת הידועה לשמצה עליה אין צורך להרחיב.

    ובנוסף מלחמה ללא שמירת הקודים הבסיסים של חוקי המלחמה בעולם, לוחמה עם שקר, לוחמה עם זדון, לוחמה על ידי שימוש בכלים אותם הם מקבלים כסיוע כדי לפגוע שוב ושוב.

    בעיננו הדבר מתבטא כחולשה, התנהגות רופסת ומכוערת.

    אבל ההתנהגות הזאת למרות היותה זוועתית בכל קנה מידה שנבחר, מצליחה להוביל את חמאס לפגוע בנו, משמע הם מצליחים להגיע לעליונות שוב ושוב ביכולת הפגיעה שלהם וביכולת להתמסכן מול העולם במקביל.

    האבסורד הגדול הינו בכך ששימוש של חמאס בזוועות ובמקביל שימוש בתמיכה מהעולם מונעות מישראל את היכולת לעצור את ההתנהלות המזוויעה הזאת.

    במקום שמנהיגי העולם יכירו בחמאס ובארגון הטרור הרצחני ובפעולות המזעזעות שלהם ויבחרו להילחם בהם עד חורמה, מה שקורה הוא שנוצר מצב שבתקשורת העולמית ישנה הפרדה בין החלק הרעיל ביותר של חמאס לבין החלק שדורש התייחסות הומניטרית.

    כבר זמן רב שחמאס משתמש בלגיטימציה הזאת, ובשם ההומניטריות מגיע להישגים נוראים.

    אם היינו מגדירים לעצמנו את הדרך לחסל את חמאס, ללא ניהול משא ומתן שמנוצל שוב פעם לצורך של פגיעה.

    ככלל הדינמיקה מול חמאס צריכה להבין את היסוד כי כל פעולה של ישראל בכל מישור תהיה מנוצלת כדי לפגוע בנו שוב.

    האירוניה של השימוש הכפול של חמאס בלגיטימציה עולמית, מספרת את סיפורו של עמנו, סיפור של חלשים מול חזקים, חלשים במובן של וותרנים, בעלי רצון לנתינה, בעלי צורך להקשיב למנהיגים המכתיבים לנו איך ועד כמה להגן על עצמנו.

    מול חזקים במובן של שימוש בכוח הזרוע, שימוש עלוב במידת הרחמים של ישראל.

    כשנבין את היסודות הללו, נוכל לשקם את התפיסה שלנו.

    שיקום התפיסה זו דרך של תיקון.

    הַקְשִׁיבָה אֶל רִנָּתִי כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי (תהילים קמ"ב, ז')

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה