קהילת כתיבה מקצועית

סיפור ארוך למדי, שהיה מן הראוי לחלקו להמשכים, אבל נדמה שזה היה הורס את האפקט שלו.



אני מניחה את הטלפון על השולחן בדפיקה חזקה. זו הייתה שיחה מהמורה של מירי, העסק לא טוב.

ידי האחת תומכת בסנטר והשנייה משחקת בירקות החתוכים שבצלחת מבלי להרימם אל הפה.
הדמיון מתפרע.
אני רואה את מירי בעוד חמש שנים, בעוד עשר. תמונות מזעזעות. אני יודעת שאלו חזיונות שנוצרים מתוך פחד, שמוחי בודה אותן בלי היגיון.

וכמו תמיד אני הולכת לחלון, לשאוף קצת מציאות.

דרכים רבות יש כשמבקשים להתקרקע, להיאחז בעובדות ללא פרשנות, לחזור למבט ריאלי.
לי יש חלון, זו הדרך שלי לצפות בקיום הרציונלי ולהתמזג בו.

חלוני מכיל כל טוב, שפע של אלמנטים ממשיים ונוכחים. אני מבלה הרבה מול החלון.
במרחק - בניני ענק מלאים ריבועי אור. העץ הגדול מימין חסר עלווה לחלוטין אבל זקוף וגאה כמו נסיך קדום.
זלצמן במרפסת, תולה את הכביסה שלא-תגמר-לעולם. בחצר הבניין מאחורי קוביית בטון גדולה ומכוערת, ילדים מאובקי מכנס משחקים חמש אבנים. העין עוקבת אחרי הברזלים המתעופפים, הפה פעור במקצת, פאץ' הכפלה. תורךָ...
רכב ירוק בהיר יוצא לאט לאט מהחניה, הנהג מסתכל לכל הכיוונים וידו תרה אחרי חגורת הבטיחות.
והכי חשובה, כמובן, היא פיסת השמים שנותרה לי בין רבי הקומות.
הו, אל הוד התכלת הזה, נפשי הולכת שבי, כמהה אל הבלתי-נתפס-בחושים.
זוהי דלת סתרים בין עולמות.
משם, אני מדמה - כתר זהב בראשו, כינור בימינו וחרב בשמאלו - יבא המשיח.
משאית ענקית של תנובה נכנסת לרחובנו הצר, הרכב הירוק בהיר עושה רוורס לאפשר לה לעבור.

מירי תהיה בסדר, כל הילדים משתובבים בנקודה זו או אחרת.
דפיקות חלשות על דלת הכניסה תולשות אותי מהחלון. זו נעמה. השכנה מלמעלה. הדפיקות חסרות הבטחון הללו, המתחננות.
נעמה רגישה לגלוטן, היא השקיעה רבות במציאת מזון חלופי ועם הזמן היא התגלתה ככישרון של ממש, המתכונים שלה התפרסמו, והיא החלה להפוך את תחביבה למקצוע, היום היא מנהלת את חברת גלוט־אין, משווקת מוצרים, יועצת, מעבירה סדנאות יקרות, ומוציאה לאור מגזין רב תפוצה.
מדי פעם היא נכנסת אלי למבחן ניסוי קולינרי חדש.

אני פותחת את הדלת ונעמה צועדת אחריי למטבח בידה קערת זכוכית (לא פלסטיק, בחיים לא פלסטיק) מכוסה בנייר כסף.
היא מניחה אותה על השיש, מתרחקת קצת, משלבת ידיים ונשענת על המקרר - המקום הקבוע, התנוחה הקבועה.
ואני יודעת בדיוק מה עומד לקרות עכשיו.
ובכן מה חשבתם, שנעמה עם אלפי מעריצותיה, זקוקה ל'מבינות' שלי על מתכון חדש?! באמת...
הטעימה היא רק כיסוי למטרה האמיתית של הביקור - שפיכת הלב.

נעמה אינה רגישה רק לגלוטן, היא רגישה באופן כללי. היא פגיעה וחלשה ומתפרקת לרסיסים מכל מכה קטנה שהחיים מפילים עליה.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלה אצלי. עם עוגת רולדה מדהימה תפוחה ורכה נטולת גלוטן, הממולאת בקרם חלומי שאין בו ולו פירור סוכר. אכלנו אז יחד פרוסות עבות בכפיות קטנות מתוך צלוחיות (זכוכית אלא מה) והמהמנו בשביעות רצון.
כשסיימנו הניחה נעמה את הצלוחית שלה על השיש מבלי להסיר את המבט ממני, ונכנסה למין פוזה שכזו, קפואה עם ראש מוטה שמאלה.
הבטתי בה בשאלה. האווירה הלכה והתקדרה. נעמה לקחה נשימה ארוכה ארוכה שלקראת סופה כתפיה החלו לרעוד. מיהרתי להניח בצד את שארית פרוסת הרולדה בטרם היא צנחה אל הכסא ושפתיה לחשו: "כלום אין לי בעולם הזה, כלום".
קיוויתי שהיא תוסיף, "מלבדך".
היא לא הוסיפה.
היא רוצה לבכות, אבל הבכי לא יוצא.
שתקתי את השתיקות הנכונות, חבקתי באופן הנכון, מילה פה מילה שם.
ואז לקחתי אותה... אל החלון.

"אין לך כלום בעולם?" בחנו שתינו את העולם שבחלון. והמציאות חזרה לתפוס את ההגה, הדברים שנמצאים כאן ועכשיו. כל כך נמצאים. וזה כל מה שיש.
המסך של הצגת החרדות שלה ירד לאט, לקול תשואות חלשות. האורות נדלקו באולם, והממשיות של הרגע הזה החזירה את הנפש המבוהלת לאיזון.
נעמה עלתה הביתה עם הצלוחיות הריקות.
ואני רצתי לארון האסור, לחטוף קובית שוקולד לבן. אחרי הכל העוגה הייתה קצת חמצמצה.

מאז הסיפור חזר על עצמו.
פעם היא מביאה פשטידת בצל ותרד פריכה, והשתפכות נוגעת ללב על חרדה מרוב האזנה לחדשות הרודפות טרגדיה אחרי טרגדיה.
ופעם מרק אספרגוס עם קרוטונים מקמח תירס, ונופלת על כתפי ברוגז עגמומי. היא מתארת את גברת בלייגמן, ה"חברה" המבוגרת שנדבקת אליה ומסבירה לה בהתנשאות מחופשת לרחמים איך היא אמורה לנהל את ענייניה, אגב פגיעה בכל עצב חשוף אפשרי, והוצאה של החשק לחיות.
והכי עצוב זה כשנעמה מספרת על הבדידות שלה.
זה התחיל בלחמניות שום פריכות בציפוי קצח ושומשום שחור, ונמשך במנות גורמה מכל קשת מסורות התרבות הקולינרית בעולם, שאחריהן מגיע הפזמון הנוגה: 'כלום אין לי בעולם, כלום'. נעמה היא גרושה ואם לשני קטנים, וכשהם הולכים לישון בערב, הבית משתתק, החלונות מאפילים, והבדידות הנוראה מזדחלת פנימה, כדי להישאר שם עד הבוקר.
כשנעמה מתארת זאת בקול נשבר, זה מכמיר לב במיוחד. צריך הרבה 'זמן חלון' בשביל לעמעם את המלנכוליה הזאת.


גם היום ציפיתי לתסריט דומה, לא ניחשתי שזה הולך להיות אחרת.

אני מסירה את נייר הכסף ומביטה בצבעים העזים שבקערה. מרחרחת, עוצמת עיניים, ואומרת לאט:
"אמ... קוביות תפוחי עץ גרנד, סילאן, קליפת לימון מגוררת, אמ... יין אדום כמובן. שברי שקדים, ו... ו..."
"ו...?" מחייכת נעמה בהתרסה.
"לא יודעת, בואי נטעם קודם".
אני מוציאה שתי כפות מהמגרה, ואנחנו מברכות וטועמות יחד.
זו הייתה מכה לחושים. הטעם והארומה היו יוצאי דופן. מעיפים את התודעה למקום אחר. בעל כורחי נפלט ממני "ממממ" מסתלסל.
כשנרגעתי קצת גלגלתי את המעדן בין הלשון והחך כדי לחקור אחרי מרכיבים נסתרים.
"פלפל שחור... גרוס?"
"נכון" אומרת נעמה בניגון של הערכה.
"ו... בזיליקום?"
"יפה", קוראת נעמה ורוקעת ברגלה בשמחה.
"ו... ו... יש פה עוד משהו", אני אומרת ולוקחת כף נוספת, "אמממ...."
"בחיים לא תנחשי", זורחות עיניה של נעמה.
"נו, טוב, נכנעת"
נעמה מרימה אצבע ומנופפת בדרמטיות, מכחכחת בגרונה וקוראת: "פרורי גבינת גורגונזולה!"

"פפוו!" אני מתכופפת ויורקת את התכולה לכיור.
"מה קרה?" נבהלת נעמה.
"השתגעת אני בשרית".

אני שוטפת את הפה. נעמה נבוכה מאוד. "מצטערת, כל כך מצטערת, לא חלמתי שבשתים עשרה בבוקר..."
"טעמתי ממרק העוף שהכנתי לצהרים".
"אויש, איזו טיפשה אני, הייתי צריכה לומר לך מראש", הכתה על מצחה באגרוף קמוץ.

תפסתי את ידה. "את לא אשמה, וגם אני לא. לא היינו יכולות לדעת. בואי נשתה משהו ונירגע".
"אולי משהו חם?" שאלה נעמה והוציא מכיס החלוק שלה חופן שקיקי תה צבעוניים. "הנה, לימונית ולואיזה עם ג'ינג'ר ודבש, מתאים לך?"
"מאוד. זה גם יהיה כמו הגעלה לפה שלי".

לגמנו במנוחה מספלי החרסינה.
"אמנם זה היה אסור, אבל הטעם גן עדן ממש, שילוב מהמם. כל הכבוד, נעמה".
"תודה רבה", היא לחשה והניחה את הספל שלה על השיש.
עיניה לא מפסיקות להביט בי. היא ניצבת בתנוחה הזאת, הקפואה, ראש מוטה שמאלה.
היא לוקחת נשימה ארוכה ארוכה ו....
- פורצת בצחוק!

אני לא יודעת איך להגיב. מסתכלת עליה במבט מבולבל שרק גורם לה לצחוק עוד יותר.
היא טופחת על כתפי. "בואי נשב רגע, אספר לך על הסדנה החדשה שאני הולכת אליה".


אני שולפת שני כיסאות ממגדל כיסאות הפלסטיק שבפינת המטבח. היום זה הולך להיות ארוך.

"סדנה לחשיבה חיובית", פותחת נעמה, " כל מוצאי שבת במתנ"ס. אני אומרת לך, זה משנה חיים".
"זה הכול? חושבים טוב - והכול נפתר?!"
"תשמעי", מתלהבת נעמה, "מה תעשי אם כל פעם שאת עוברת ליד הקיר הזה, נניח, את נדקרת במחט שבולטת מהמשקוף? את מתחילה לקחת איתך קופסת פלסטרים, לומדת להתמודד עם כאבים, קונה חולצה ארוגה מסיבי פלדה - או שאת פשוט מפסיקה לעבור ליד הקיר הזה וגמרנו?"
"לא בטוחה שהבנתי", אני אומרת לה ומביטה בשעון.
"בסדנה למדנו להתרכז בדברים חיוביים ופשוט להתרחק ממה שעושה לנו רע. זה מצחיק כמה שזה פשוט, במקום להתיש את עצמך בקרבות עם הבעיות, ולרוקן עליהם את כל האנרגיה, את פשוט עוברת מהצד ומשאירה את כל המשאבים שלך לפיתוח הדברים המשמעותיים והחיוביים בחיים".
"אהה, אם תתעלמי מהבעיות מספיק זמן - הן ייעלמו. מזכיר לי קצת את שיטת בתיה..."
"בתיה?"
"שם חיבה לבת יענה".
"לא. זו לא טמינת ראש כשמגיע אליך טורף", מתרגזת נעמה, "זה לחפש שביל עוקף אחר ביער. איך כתוב בכרזה שעל הקיר בסדנה? 'לפעמים הדרך להתקדם היא לרדת מהדרך'. וזה בדיוק מה שאת בעצמך עושה לי כל פעם עם החלון שלך, לא? להתעלם מהבעיה ולהתרכז בדברים אחרים".
אני רוצה להעמיד אותה על טעותה, אבל היא נלהבת מדי. היא מניחה את שתי ידיה על ברכיי כדי שלא אפסיק אותה וממשיכה לדבר.

"זוכרת שהתאוננתי שמהדורות החדשות מכניסות אותי לחרדה? נו נחשי - הפסקתי לשמוע חדשות, ודי.

"וגברת בלייגמן המעצבנת - איפה אני פוגשת אותה? בגינה ובמכולת. אז הפסקתי ללכת לגינה והחלפתי מכולת. אני קונה עכשיו במינימרקט יעקובי. קצת רחוק, אבל הירקות שם, ואו, כמו נלקחו מציורי הרנסנס".
"גם העגבניות?" אני נדרכת.
"לא, לא. העגבניות גם שם נראות כמו שרבוט של פיקאסו".

נעמה בהיי. היא מדברת בתנועות ידיים מוגזמות והעיניים שלה מבריקות. אבל לי, קטנת אמונה שכמותי, הברק הזה נראה קצת מלאכותי.

"ובלילות, נעמה, מה הפתרון לבדידות? את הולכת לישון בתחנה המרכזית?"
"הרבה יותר פשוט", היא צוחקת. "אני הולכת לישון מוקדם, עם הילדים, וזהו. בזמן השינה לא חשים בדידות. גאוני, אה?"
נעמה מסיימת ונשענת לאחור, בוחנת את תגובתי לגאונות השיטה.
"את לא מתלהבת". היא אומרת אחרי חצי דקת דומייה.
אני קמה ומושיטה לה יד. "בואי". סוחבת אותה אל החלון.

"תזהרי מהמחט", היא קוראת בשובבות כשאנחנו עוברות ליד הקיר.
"אמרת ששיטת ההתעלמות שלך היא כמו החלון שלי. ובכן, היא לא", אמרתי לה כשהסטתי את הווילונות מהפתח המלבני הגדול שאורות העולם שבחוץ פרצו ממנו לחדר. חיוורון הבוקר הוחלף בשמש של צהרים, ותחושה של משהו גדול ומוצף בהירות מילאה את הבית.

"גישת החלון אינה בריחה מקשיים, לא התעלמות מבעיות ועקיפת מכשולים. היא מודעות מוגברת, סקירת המציאות בראייה מפוכחת, הכרה בעובדות בלי פרשנות רגשית מדומיינת. זה מיינדפולנס. למעשה זה בדיוק הפוך מבריחה".

על הגגות בערו קולטי השמש באור מסנוור. זלצמן תלתה סדין גדול ונגבה את מצחה בשרוולה. "אתה נפסלת כבר באחדים להחלפות", צועק ילד מלמטה, גבו שעון על הבטון האפור. הקוביה המכוערת הזאת תקועה ממש באמצע שורת הפיקוסים והורסת את יפי הגדר החיה. איזה חוסר טעם, היעדר אכפתיות גמור מצד הוועד.
המשאית של תנובה עדיין עומדת במנוע מגרגר. הנהג שלה נעלם, ובעל המכונית הירוקה השלים עם העובדה שהוא תקוע, והוא מושך שיחה משעממת בטלפון ומעשן. הראש מחוץ לחלון, כדי שריח העשן לא ידבק בריפוד.

"את יודעת את מה הסדנה שלך מזכירה לי? את הצ'ופצ'יק האפור!" אני אומרת לה.
"הצ'ופצ'יק?"
"כן, בואי ואספר לך. נשב עכשיו על הספה בסלון, זה סיפור נחמד. אולי עוד תה?"
נעמה שולפת שקיקים מהכיס: "היביסקוס עם קמומיל ומליסה הולך?"
"הולך".

אנחנו צונחות על הספה. בידינו ספלים מדיפי ריח מוזר, ואני פותחת במעשיית הצ'ופצ'יק האפור.

"זה התחיל עם המתקן המשוכלל שבעלי הביא בוקר אחד והבטיח שכשיחזור בצהריים יסביר לי איך משתמשים בו.

"הוא יסביר לי, הבנת? לטפשה עם השתי-ידים-שמאליות. ובטח הוא מפטיר בארמית מתחת לשפמו בלחישה מתנשאת: 'שלא עשני אישה', או דבר דומה.

"ובכן, אני יודעת דבר או שניים על טכנולוגיה ומסוגלת להתמודד עם המתקן המסתורי הזה ולהפעיל אותו לבד.
"הקרטון נפתח, הסרתי את הקלקרים את הניילונים, ושבעה שקיקים קטנים שמכילים חלקי חילוף או משהו, והגעתי סוף סוף לחוברות.

"חוברת אחת צבעונית בעובי שישה סנטימטר, שחציה הראשון כתוב בסינית וחציה השני בדיאלקט אחר של סינית.
"ארבע–חמש חוברות קטנות נוספות, מלאות בתרשימים מסובכים ובהערות בצרפתית, בספרדית ובגרמנית ובעוד שפה מפותלת שנראית כמו מישהו שהתעטש על הנייר בפה מלא מקרוני.
"ספרון זעיר נוסף עטוף בניילון לצד בורג מוזר, שיש להיעזר במיקרוסקופ כדי לדעת באיזה שפה הוא כתוב.
"ולבסוף נייר בודד ומוכתם בעברית עילגת, שמבהיר לקורא הנבון באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי:
"אחת: אין לטבול את המכשיר במים או בכל נוזל אחר. (אוף, כבר מילאתי לו אמבטיה של מיץ גזר.)
"שתיים: אין לסובב את מכוונן הציר הסקולרי המאונך בשעה שפילטר הביטחון התלת זרועי מלא באוויר דחוס.
"שלוש: קרא היטב את כל ההוראות טרם ההפעלה.
"בכל בעיה יש להתקשר ל... כאן מופיע מספר בן עשרים וארבע ספרות שחלקן מטושטשות, מתובל במקפים ובלוכסנים לרוב, בסולמיות ובכוכביות חסרי פשר ובשאר אמצעי הצפנה שנראה שהועתקו מספרי ריגול ישנים.
"ולסיום: 'תודה שבחרתם ב...' וכאן מופיע שם המותג בסינית מנדרינית.

"אני – יש לי זמן
וסבלנות
ומיומנות
וכושר אבחנה
ויכולת ניתוח.
(אוהו, נעמה, ליכולת הזאת יהיה תפקיד קריטי בהמשך...)

"ראשית היה עליי לקבוע איך מניחים את המכשיר על השיש. על איזה צד?

"על הצד שבו נוריות החיווי – לא, כי אז לא יראו אותן.
"על הצד של הלחצנים – ודאי שלא.
"על הצד של פתח ההכנסה – גם מסתבר שלא.
"על הצד עם הצ'ופצ'יק האפור – לא, כי כך הוא מתנדנד מאוד.
"על הצד שעליו מופיעה מדבקה אדומה: 'יש להרחיק את פתחי האוורור מהקיר 45 אינצ'ים לפחות' – מובן שלא.

"לא נותרה ברירה כי אם להניח אותו על הצד בעל הרגליות הקטנות המצופות גומי. כל הכבוד.


"טפחתי לעצמי על השכם, עד כמה שמפרקיי הנוקשים אפשרו זאת, והמשכתי למשימה הבאה – לגלות מה תפקידו של המכשיר הזה.

"הכנסתי את התקע, לחצתי על הכפתור הגדול ביותר והתרחקתי, כשאני מסוככת על פניי. מאומה לא התרחש.
"התקרבתי אליו שוב, ופתאום נדלקה נורה ירוקה. קפצתי בזהירות לאחור, לא לפני שציינתי לעצמי לזכור את מה שהנורה הזאת מסמלת – דהיינו #17.
"לאחר שתי דקות כבתה הנורה, והיה נראה שהתנאים בשלים לסיבוב נוסף של ניסוי וטעייה.
"העברתי את הידית למצב €°~ ולחצתי שוב על הכפתור הגדול.
"שתים עשרה נוריות אדומות נדלקו. שלוש קבועות והשאר מהבהבות, וקול צרוד החל לגנוח מבפנים במחזוריות.

"לא אלאה אותך, נעמה, בכל פרטי המחקר שלי. אינני כה אכזרית.

"סיכומו של דבר, לאחר שעתיים שבהן נוסו כל הצירופים האפשריים והוכנסו למכשיר שלושה קילו תפוחי אדמה מקולפים,
ערמת צלחות לשטיפה,
דפים סודיים לגריסה,
פולי קפה טריים,
כביסה מלוכלכת,
נסיכת הנילוס קפואה,
זיתים שחורים מגולענים,
זיתים שחורים לא מגולענים,
גלעינים של זיתים שחורים,
חורים של זיתים מגולענים,
גולענים של שחורים לא מזויתים,

(אפשר לקבל כוס מים, בבקשה?)

זהו.

ידעתי כל מה שיש לדעת על המכונה!
ברוך השם.

"הוצאתי את הפקקים מהאוזניים, החזרתי את המטף למקום, פשטתי את סינר האלומיניום וצנחתי מרוצה אל הכורסה.

"מרוצה אמרתי?! ובכן, לא ממש. נשארה תעלומה אחת בלתי פתורה:

הצ'ופצ'יק האפור!

"הוא מזדקר בצורה גמלונית ומקשה מאוד על הגישה לכפתורים, הוא תקוע כמו עצם בגרון. האצבע שלי כבר שותתת דם מהניסיונות לעקוף אותו, שלא לדבר על הנזק האסתטי ועל כך שכל רגע הוא מפיל לי בקבוק אחר על השיש.
"שום תועלת אין בו, בצ'ופצ'יק הזה, רק צער ומכאוב, אֵבל ויגון. אך למרבה המזל הבעיה הזאת איננה בלתי הפיכה.
"הזכרתי כבר את כושר הניתוח שלי? קדימה! מלאת אתגר נערכתי לביצוע הכריתה.

"לקחתי את הסכין האיכותית (זו שהמוכר לחש לי שבנאס"א משתמשים בה, וגם בדאעש) וגם פלייר־פטנט, מסורית פלדה, מפתח שבדי, ג'קסון, בלנדר מקל ופטישון בלגי (סתם הוספתי 'בלגי' להפחיד. זה היה פטישון רגיל).

"טוב, נעמה, אני מניחה שאת מנחשת את ההמשך. שכשבעלי חזר הביתה וראה את המכשיר הגידם הוא החוויר ושאל איפה הצ'ופצ'יק. כשהצבעתי על הפירורים האפורים שעל הרצפה הוא נאחז במקרר כדי לא ליפול.

"מתברר שבלי הצ'ופצ'יק האפור המכשיר היקר הזה יכול רק להיעטף במפית תחרה יפה ולהיות מוצב בפינת הסלון בתור מעמד לעציץ".


כשגמרנו שתינו לצחוק לגמנו את שארית ההיביסקוס, ונעמה הביטה בשעון ושאלה: "אז איך הסיפור הזה מתקשר אליי?"
"אני מבינה שאת ממהרת", אמרתי לה.
"כן, מתקרב הזמן לקחת את הילדים מהגן".
"חבל, רציתי לתת לך נאום שלם.
"רציתי לדבר על בלוטות השקדים, שאינן תכנון לקוי של מבנה הצוואר, מין חומר מילוי שתכליתו היחידה היא לשמש מצע לגידול סטרפטוקוקוסים.
"ועל המעי העיוור, שאינו שריד חסר מטרה, חלילה. ורציתי... נו לא משנה".

"אני דווקא רוצה לשמוע", מחתה נעמה.

"טוב, אגיד בקיצור", אמרתי תוך שאני מחזירה את ספלי החרסינה למטבח ונעמה פוסעת אחריי.
"העידן החדש מלא בתכנים של חשיבה חיובית על כל סוגיה. מלמדים אותך טכניקות שמפחיתות כל דאגה וחרדה ולחץ, ומסבירים לך שזה בעצם המצב הטבעי של האדם (ומשמיעים לך כהוכחה צחוקו של תינוק). ונותנים לך להבין שכל דאגה היא לא רק בלתי מועילה, אלא בכלל היא טעות.
"יופי. אז למה אנשים סובלים, סבלו ויסבלו כל כך?
"למה נוצר מנגנון הבהלה הזה?
"ובכן, 'זה פגם בייצור', הם עונים לך. זה צ'ופצ'יק אפור! השתתפו נא בקורס חשיבה חיובית ותכרתו אותו..."

הסתובבתי לנעמה ואחזתי בכתפיה.
"אז זה מה שאני רוצה לומר לך –

"זה לא פגם בייצור!

"יבין כל יצור כי אתה יצרתו. השם רוצה שנפנה אליו, שנתפלל. זוהי הדרך שבאמצעותה אלוקים שומר אותנו קרוב אליו. מי שהולך לסדנה במקום לסידור מנסר לעצמו את הצ'ופצ'יק האפור".

נעמה בהתה בי בלא אומר.

"גם אם נניח לרגע בצד את הקטע הדתי", המשכתי בתנופת הפתוס שאחזה בי, "מבחינה פסיכולוגית טהורה, להתעלם מהצ'ופצ'יקים האפורים בחייך זו טעות גדולה. עקיפת המכשולים והימנעות ממפגש עם הגורם רק מדחיקה את הבעיה, והיא עלולה לצוץ מחדש בעתיד בצורה חמורה יותר. וגם אם נניח שתצליחי להתחמק ממנה כל חייך – האם לא הפסדת הזדמנות?

"יש מטרה לקושי הזה, יש בו ברכה; הזדמנות לפתח מיומנויות חדשות, לחזק את הביטחון העצמי, ללמוד איך מתמודדים; להתקדם, לצמוח, לקבל אחריות על החיים שלך.

"הטרגדיות שבחדשות יכולות לבנות בתוכך רבדים של אמונה, של הבנת העולם והתהליך האלוקי ההיסטורי.

"ההתנהלות עם גברת בלייגמן תפתח אצלך כישורים חברתיים ואסרטיביות בריאה, ושעות הבדידות יכולות להיהפך לזמן איכות עם... עצמך. כן, את לא לבד, את עם עצמך. זה הזמן ללמוד על העומקים שבתוכך, להכיר את הנעמה שבפנים. אין כמו שעות השקט של הלילה כדי לפענח צפונות נפש".

נעמה נדה בראשה, מהורהרת. "הרבה חומר לעכל", אמרה ולקחה מהשיש את קערת הסלט הגרנדיוזי שלה. "חייבת לזוז".

"הנה לדוגמה", לא ויתרתי, "הרגישות שלך לגלוטן. היית יכולה לעקוף אותה, לאכול כל היום פריכיות אורז ומלפפונים ולפתוח כל חמש דקות את המקרר במבט רעב. אבל את מימשת היטב את הרעיון ש'כל בעיה היא הזדמנות מחופשת' והפכת את גלוט־אין לאימפריה שמביאה לך כסף, הערכה ושגשוג".

נעמה חייכה סוף סוף. היא הסתובבה אליי ונשענה על הקיר, עיניה אורו בתודה. המסר התחיל לחלחל.

"את לא נזהרת מהמחט שבקיר!" קראתי בבהלה מעושה.

נעמה צחקה. "אולי זו לא סתם מחט, זה מזרק. מזרק של מרץ ועוצמה".

הבחורה הפנימה.

אחרי שנעמה הלכה לקחתי לי קוביית שוקולד אגוזים מהארון הסגור, להעביר את מרירות ההיביסקוס, והלכתי לעמוד קצת מול החלון שלי.

חלון בהקיץ.

הרחוב מלא בצהלת פעוטות החוזרים מהגנים, ענפי העץ הגדול פונים לכל הכיוונים וכאילו מצביעים: 'תראו, תראו'. ויש הרבה כל כך לראות: צבעים וצורות, חומר ורוח, מנוחה ותנועה. הכבסים של זלצמן נעים בעדינות כמו דגלי שלום; חלונות נסגרים, מזגנים מופעלים, אימהות חולפות מחדר לחדר, אוספות את הילדים לארוחת צהריים.
ומעל הכל, טהרת השמיים זהובי השמש הפורשים כנפי תכלת שקטה על חי וצומח, דומם ומדבר.
"איפה אני אוחז?" שואל ילד משולהב היושב בשיכול רגליים. "אתה בקוגס של קון שני", עונה חברו. "נו, שחק כבר ותפסיק לחלום".
המשאית של תנובה יוצאת סוף סוף מהרחוב, ונהג הרכב הירוק מרים את רגלו מהברקס ולוחץ באנחת רווחה על הגז.
הוא שכח שהרכב נמצא עדיין על רוורס.

הרכב טס לאחור, לעבר הילדים המשחקים בחמש אבנים, ורעש נורא של פגוש מתרסק מחריד את הרחוב.

עצמתי את עיניי.
וכשפקחתי אותן הבנתי כמה חשוב תפקידה של קוביית הבטון האפורה והמכוערת.


אחר כך הדלת נפתחה, ומירי נכנסה הביתה.
חבקתי אותה בחוזקה, נישקתי את ראשה ולחשתי לתוך שערותיה משהו שחשבתי שהיא לא שומעת.
אבל בערב היא אמרה לבעלי בחיוך משתאה:

"אבא, אימא מצחיקה, היא אמרה לי היום שאני הצ'ופצ'יק האפור שלה".

פעם, חשבתי שמאחורי כל טלפון של חברה עלומת שם, יש טלפנית אנושית.

פעם, חשבתי שלכל אדם באשר הוא מגיע התייחסות אנושית וכבוד הדדי.

פעם, חשבתי שרק תקשיבי עד הסוף ועשית לבנאדם טוב על הלב.

פעם, חשבתי שגם אתה כועס על החברה הטלפנית לא אשמה.

פעם, גם אני הייתי זאת שמאחורי הקו.

פעם, אני הייתי זאת שמתקשרת אליכם- "שלום אני מדברת מX".

פעם, חשבתי שאם אני רק מתקשרת זה לא מטרטר את השכל.

פעם, חשבתי שאי אפשר בלי הטלפניות.

אבל-----

היום, אני מקבלת שיחה שבועית של "ביטוח סיעודי שלום".

היום, אני מקבלת שיחה יומית של "רק היום ומחר".

היום, אני אומרת לאנשים אל תתקשרו אליי.

היום, אני מקבלת שיחה שבוע אחרי הסעיף הקודם.

היום, אחרי שאני מוציאה מרשימת התפוצה- מקבלת אחרי שעה את אותה גברת בשינוי אדרת.

היום, אני בל"נ יותר לא אעבוד בזה!

היום, גם אם זה חובה בכל ארגון, לא אטרטר לאנשים במוח.

שנת תש"ס.

שבועיים אחר חתונתם של מוישי ונחמי שטיצל במזל"ט.

צלילי שירי החתונה עוד הצטלצלו באוזניהם, 'כשם שאני רוקד כנגדך' (הראששיב'ע כעס מאוד) 'וזכני לגדל' ('מקווה שלא ראו את דמעותיי מתחת לזגוגיות הענק של משקפיי' הרהר מוישי) שעה שישבו יחד לדון כדת מה לעשות בכסף שנתון נתנו להם הוריהם היקרים.

הם לא נתנו הרבה, גם כך הייתה עליהם מעמסה כספית שנשארה מחתונות קודמות. (איזה מאתיים אלף שקל! זוועה!)

אז ההורים של מוישי נתנו מאה חמישים וההורים של נחמי מאתיים חמישים אלף שקל.

קשה.

בקושי דירה בבני ברק,

אולי דירה וחצי בקרית ספר!

"לא יישאר לנו כלום להשקעה!" לחשו בעצב.

אבל מה לעשות? זה מה שיש.

הטלפון צלצל. על הקו הדוד חיים, המייבין.

"מוישי, קודם כל, מזל טוב! דבר שני אני מתנצל על כוס הקולה ששפכתי עליך בחתונה, רק רציתי לנענע לך את היד חזק, אתה יודע..."

"הכל בסדר!"

"יופי. אז הנה הדבר השלישי. קבלתם ארבע מאות אלף שקל משני ההורים, נכון?"

"מה, מאיפה אתה יודע?"

"לא משנה, בקיצור, אל תקנו עכשיו! במחירים האלה? חכו כמה שנים, עוד תראו, הפער יכסה לכם את כל השכירות שתשלמו כל השנים! תסמכו עליי, אני מבין בזה!"

היום בכל שמחה של המשפחה הוא עושה סבב טלפונים לבדוק מתי הם יוצאים, כדי שהוא יוכל להיכנס...

-------------------

שנת תשפ"ה.

שבועיים אחר חתונתם של דניאל ועדי שטינווירט במזל"ט.

צלילי שירי החתונה עוד הצטלצלו באוזניהם, 'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב' (הראששיב'ע כעס מאוד) 'אמן על הילדים שלי' ('מקווה שלא ראו את דמעותיי מתחת לזגוגיות הענק של משקפיי' הרהר דניאל) שעה שישבו יחד לדון כדת מה לעשות בכסף שנתון נתנו להם הוריהם היקרים.

הם לא נתנו הרבה, גם כך הייתה עליהם מעמסה כספית שנשארה מחתונות קודמות. (שני מליון שקל כולה...)

אז ההורים של דניאל נתנו מאתיים חמישים וההורים של עדי חצי מליון שקל.

הפלאפון צלצל. על הקו הדוד שלום, המייבין.

"דניאל, קודם כל, מזל טוב! דבר שני אני מתנצל על כוס הקולה ששפכתי עליך בחתונה, רק רציתי לעשות סלפי בשביל הדודה ברכה..."

"הכל בסדר!"

"יופי. אז הנה הדבר השלישי. קבלתם שבע מאות חמישים אלף שקל משני ההורים, נכון?"

"מה, מאיפה אתה יודע?"

"לא משנה, בקיצור, אל תקנו עכשיו! במחירים האלה? חכו כמה שנים, עוד תראו, הפער יכסה לכם את כל השכירות שתשלמו כל השנים! תסמכו עליי, אני מבין בזה!"


עוד עשרים שנה, בכל שמחה משפחתית הוא יעשה סבב סקירות מוחיות עם רובוט הבינה מלאכותית שלו, לבדוק מתי הם יוצאים, כדי שהוא יוכל להיכנס...

מסקנה שלי: ברור לסמוך עליו! הוא הרי אומר במפורש שהוא 'מבין בזה...'

אנקות האנשים מזעזעות את אוזניי.

'בום. שוב אני כאן.

כל פעם מחדש אני מוצא את עצמי, ולא מבין איך זה קורה לי.

למה? למה אני חייב כל פעם ליפול מחדש?'

אנחה שוברת לב מאחד שעובר עכשיו עינוי גופני, מעבירה רטט בגופי שלי.

'למה אני כאן?

נכון, אני מבין שטעיתי, זה ממש לא מחייב שאני צריך להיות כאן בגלל זה!'

אחד צונח לידי, פרצופו המיוסר צובט את ליבי.

'זה כואב, כי כולם יודעים שכל אחד אחר שהוא לא אנחנו שהיה עושה את אותו מעשה, היה ממשיך את יומו כרגיל ורק אנחנו שוב ושוב כאן.

סובלים.

אבל זה מה שנגזר עלינו, אז גם אם אנחנו לא מבינים זה טוב'.

אני מתכונן, תכף גם אני שם.

אני רואה את המכשירים. בחילה שוטפת אותי.

"על מה הפעם נחצ'ה?" צעק לעברי יורם תוך שהוא מדדה לכיווני.

"טשולנט ליל שישי שהידרדר..." אמרתי בכאב.

"תגיד תודה, אתה אוטוטו יוצא, אני, יש לי עוד זמן..." מלמל תוך שהוא מחפש היכן יוכל להניח את גופו הדואב.

"למה? על מה אתה כאן?" מלמלתי ברחמים.

"סופגניות". הוא פלט.

"סופגניות? ברבים? וואי!" צעקתי לרגע.

"זה לא וואי, זה וואי וואי! בדקתי, כל סופגניה זה פך שמן, לפחות שעה במכשיר הכי קשה כאן! במכשיר ריצה? זה שעתיים לאחת!""

בדרך כלל הסיפורים שלי עם מסר כלשהו.. כי בכל דבר אמור להיות לקח כלשהו...

הסיפור הבא הוא ללא מסר. לאחר שכתבתי ניסיתי למצוא איזו אמירה, אך לא מצאתי. (אולי מסר עקיף על קלות דעת?)
האם אתם מוצאים כאן מסר? ומה דעתכם על סיפורים ללא מסר?

מעשה באיכר צרפתי שכשרונו העיקרי היה בהכנת גבינות משובחות.

באחת הפעמים הכין האיכר כמות גבינות מגוונת ואיכותית לכבוד חתונת ביתו.

לקראת החתונה התפשט ריח קל ולא מזוהה מכיוון הגבינות.

התברר שאיכרנו עטף את הגבינה המגובנת בעטיפה חדשה של ניילון במקום הבד המסורתי.

הגבינה העלתה צבע ירקרק שחרחר בקצוות וריחה כמו דשן לאחר חורף באסם.

"ריח טוב", התפעל האיכר עד עמקי נשמתו, והעדיף ללכת מספר צעדים לאחור.

"ריח טוב", הסכימה האיכרה בשלווה, סותמת את קצה אפה בסינר משובץ ויוצאת החוצה לשאוף קצת אוויר.

"עליתי על סטאראפ חדש", שמח האיכר, "ליד יין לבן, מי יכול לסרב לנתח גבינה עם ניחוח כה עמוק וצבע כה יפה?"

לקראת חתונת בת האיכר, סערו הרוחות באיזור.

האיכר יצא בהכרזה שהוא עומד לחשוף גבינה צרפתית חדשה שעברה מדור לדור, נשכחה, ורק לאחרונה סבתא שלו הסכימה לגלות לו את המתכון.

כפרי הסביבה היו כמרקחה, כולם התכוננו בהתרגשות לטעום מהגבינה המשובחת.

בכל יום ניגש האיכר לסיר הגבינה, הביט בהתפעלות על הירוקת ואמר בשמחה: איזו גבינה נהדרת, איזו גבינה טעימה!"

שירים חדשים החלו להלחין סביב הגבינה החדשה, המסתורית, כולם השתוקקו כבר לטעום את טעמה החלומי.

וסבתא של האיכר באה לראות את הגבינה שנקשרה סביב דמותה, העיפה מבט וחשה חרדה.

"זה.. זה..." גמגמה לאיטה, מחפשת מילים מתאימות.

"...זה כמו הדבש של הבננה", סגר איתה האיכר חשבון.

הסבתא הביטה לעברו וחיוך האיר פניה הקמוטות, "כן זה כמו הדבש של הבננה", חרקה בקולה.

בחתונה נרשמה התפעלות חגיגית סביב הגבינה החדשה, במיוחד מכיוון שהאיכר סיפר שלפי המסורת, זו הגבינה המועדפת על מלכי צרפת.

האיכרים כה התפעלו מטעם הגבינה, ועודדו אותו להציג אותה ביריד הגבינות הגדול בעיר הבירה.

כשהאיכר הגיע לפריז להציג את המצאתו, נכונה לו אכזבה, "יש כבר גבינת עובש פופולארית", נאמר לו, "והיא אפילו נחשבת לגבינה עם עובש בריא, ולא רק זה, יש סביב הגבינה הזו חוק בלעדיות!"

חזר האיכר לכפרו וסיפר לכולם שהמתכון להכנת הגבינה נמכר לחברת גבינות פופולארית.

שמח האיכר על כי זכה להאדרת שמו,
שמחו האיכרים על שגבינת העובש התגלתה בכפרם,
שמחו כולם.

ערב הוקרה מרגש למקים החנות נערך על ידי מוסדות טראמפקוביץ, בעליה של רשת חנויות הפיצוחים היקרתית והנחשבת והנחשקת הסופר חשובה "פיצוח לכל פה", באולמי הפאר אווניו, בליווי מקהלת 'הבה נגילה', בחסות בנק העמלים. את דברי הפתיחה מסר הרב יוחנן גרנשטיין, מייסד ורב הארגון, ולאחריו נאמו בכירים במשק הישראל והעלו את נס את תרומת הרב גרנשטיין לחברה כולה ואת הפיצוחים המיוחדים אותם היא מייצרת בכשרותו המהודרת של הרב גליק שליט"א. לסיום הארוע רב הרושם קיבלו המשתתפים חפיסת שוקולד אישית עם קליפות מנצ'ס וקבוקים, ולצידה עט פרקר מוזהבת, תוצרת "עימאד חותמות". יח"ץ שלומי יוסקוביץ, הפקה שאולי קלוץ ארועים, צילום מישאל חשין.

(כל השמות והארועים והמקומות בדויים. הדבר היחיד שאמיתי עד כאב בכתבה החדשותית הנ"ל, היא שמליון אחים ואחיות שלה מתפרסמים כמעט מידי יום בעיתונות היומית הפנים-חרדית, ואף אחד, אבל אף אחד לא קורא אותן, חוץ מאשר אלו שמוזכרים בה... איזה דבר דוחה)

החלטתי להתמסר לספורט. כלומר, לא לריצה או משקולות – אני לא כזה קיצוני – אלא למשהו פשוט יותר. הליכה. משהו עם קצב. בקצב של אריה רעב שמביט בג'ירפה קצת איטית.

אז קניתי נעלי ספורט מקצועיות. (אחותי: "מצחיקות איך שהן עולות על הרגל, כמו צב עם פנסים...") המוכר הבטיח שהן ישנו לי את החיים לטובה, ואני האמנתי לו. אחרי הכל, הוא לא נראה כמו מישהו שהולך הרבה.

בבוקר הראשון, אחרי ששפכתי חצי כוס קפה על הנעליים החדשות, יצאתי בצעד קליל. בתחילה הכול הלך חלק. הרחובות היו שקטים, השמש עוד ישנה, ואני הרגשתי כמעט כמו מתעמל אולימפי.

ואז, בערך בקילומטר השני, הבנתי שלמעשה אני לא מתעמל אולימפי, אלא בעיקר מתעמל בהישרדות. הפקקים התחילו להתעורר, והכביש נראה כמו המשחק מחשב הזה שבו אני הדמות שצריכה לא להידרס.

אחרי שעה, הגעתי הביתה. התיישבתי על הספה עם חיוך קטן, כמו גיבור שעבר מסע אפי. פתחתי את החיפוש כדי לבדוק כמה קלוריות שרפתי.

המונה הראה: 37 קלוריות.

מה?! הסתכלתי שוב, אולי פספסתי איזה אפס.

לא. שלושים ושבע. זה אפילו לא עוגייה. זה חצי עוגייה.

אז עכשיו אני אוכל שתי עוגיות, בכל פעם שאני יוצא להליכה. ככה אני לפחות שומר על איזון.

המשכתי עם שיטת ה"הליכה-שתי עוגיות" שלי במשך שבועיים, אבל כמו כל משטר אימונים טוב, גם הוא דרש ממני להעלות את הרף.

בפעם הראשונה שהוספתי עוגייה שלישית, הרגשתי מסופק, כאילו גיליתי את סוד החיים. חשבתי: אם שתי עוגיות מחזיקות אותי בקצב סביר, עוגייה שלישית יכולה להכניס אותי למצב ספרינטר.

אבל אז, יום אחד, הלכתי יותר מדי רחוק.

זה התחיל בבוקר רגיל. הנעליים עלי, העוגיות בתיק, ואני צועד ברחוב כמו איזה ספורטאי אולימפי בדימוס. אחרי קילומטר בערך, שלפתי עוגייה ראשונה. החיים היו יפים כרגיל.

בקילומטר השני, הגעתי לעוגייה השנייה. תחושת ההצלחה הציפה אותי – המון קלוריות נשרפו היום! אולי אפילו 40!

אבל בקילומטר השלישי... זה קרה.

אני יודע שזה יישמע מוגזם, אבל אני מבטיח לכם שזה קרה: מרפי חזר ובגדול, מסמן לי בעיניו על דוכן שווארמה גדול ובשרני.

האף שלי זיהה אותו לפני העיניים שלי. הריח הזה – של בשר צלוי, צ'יפס חם ופיתה מושלמת – פגש אותי כמו חבר ותיק שבא להחזיר אותי לימי הישיבה הקטנה.

בזמן הזה הייתי כבר עייף מרוב הליכה, מתנשם ומתנשף כאילו טיפסתי על האוורסט. דוכן השווארמה קרא לי. צעדתי אליו בהחלט של סיירת מובחרת, וכבר הזמנתי שווארמה בלאפה עם צ'יפס – אם כבר, אז כבר.

"אתה בטוח?" שאל אותי המוכר, כאילו ידע על הדיאטה והעוגיות.

"בטח בטוח. אני מתאמן", עניתי, כאילו השווארמה היא חלק מתוכנית האימונים שלי.

היא הייתה טעימה. טעימה מדי. ובסוף הארוחה, כשעמדתי שם עם ידיים שומניות ופרצוף מרוצה, קלטתי שמשהו השתנה.

המד צעדים שלי צייץ.
הצצתי בו: שמונה קלוריות נשרפו.

הסתכלתי למטה - לא הבנתי איך זה אפשרי.
אך אז שמתי לב שהפסקתי ללכת מהרגע שהגעתי לדוכן.

המסקנה הייתה ברורה: או שאני מפסיק ללכת לגמרי, או שאני מוסיף שווארמה לכל הליכה.

למחרת, עשיתי מנוי לחדר כושר.
לפחות יש מזגן – וגם מכונות אוטומטיות עם חטיפים .

זה התחיל כשדינה מהקומה השלישית נכנסה לחדר המורים עם קופסת אוכל. אבל לא סתם קופסה – זו הייתה קופסה שהעידה על השקעה. תיקי ניילון, נייר כסף, וקופסה שבתוכה שלוש שכבות: סלטים, קציצות עוף, ולמטה אורז שנראה כאילו ציירו עליו עם סרגל.

"מה זה, חתונה?" שאלה שלומית.

"לא," אמרה דינה, עם חיוך של מי שניצחה את החיים. "זה פשוט ארוחה נורמלית. את יודעת, לא כל יום חייב לחיות מפיתות עם קוטג'."

שלומית נעלבה, בצדק. גם כי היא חיה בדיוק מפיתות עם קוטג', וגם כי היא כבר בתור למיקרוגל עם הפיתה ביד.

היא הכניסה את הפיתה למיקרוגל ולחצה על 1:30 דקות. המיקרוגל התחיל לזמזם, דינה נדרכה.

"את לא רצינית", היא אמרה.

"מה לא רצינית?"

"את מחממת פיתה לפני האוכל שלי? את יודעת שזה לא חוקי, נכון?"

"איזה חוקי? מה את, יועצת למיקרוגלים?"

"לא", היא אמרה, "אבל זה ידוע שבמיקרוגל, אוכל אמיתי קודם ללחם ריק."

שלומית הביטה בה, מופתעת. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל אפשר היה לראות את החשש שלה מתעורר לחיים.

"מיקרוגל זה קודם כל שירות ציבורי", אמרה שלומית. "ואני הציבור."

"ואני לא ציבור?" דינה ענתה.

"את ציבור, אבל עם קופסה. קופסה דורשת תכנון. אני באתי עם פיתה – אני ספונטנית."

חדר המורים כבר עצר את נשימתו. נשים באו לשתות קפה רק כדי לא להחמיץ את ההתפתחויות.

המיקרוגל צפצף, ושלומית שלפה את הפיתה שלה. "הא, תראי, אפילו המיקרוגל חושב שאני צודק."

דינה, מצידה, קמה בהחלטיות, לקחה את הקופסה שלה וניגשה למיקרוגל. היא פתחה אותו בתנועה דרמטית והכניסה את הקופסה. ואז לחצה על 8:88.

"מה את עושה?!" צעקה שלומית.

"מחממת," היא ענתה.

"אבל זה יותר מדי זמן! את הולכת לפוצץ את זה!"

"זה הזמן המדויק," היא אמרה ברוגע, "להביא את האורז לנקודת ההתפשטות האופטימלית שלו."

ואז זה קרה.

המיקרוגל התחיל לזמזם מופעלת. קולות לא מוכרים בקעו מתוכו – כמו של רובוט קיבל התקף זעם. אנשים התחילו להתרחק, אבל דינה עמדת שם בנחישות, כמו טבחית מהפכנית שמגינה על המנה שלה.

ואז – בום.

המיקרוגל כבה. הקופסה יצאה בשלום, אבל חדר המורים הוצף בריח של שרוף. שלומית הביטה בה בתדהמה.

"את רואה מה עשית?!"

"עשיתי?" היא ענתה, מצחקת, "זו הייתה הפיתה שלך שהתחילה את זה."

בסוף, כולם נשארו רעבים.

המנהלת הכריזה על חוק חדש: חימום רק עד שתי דקות.

ובשבוע שלאחר הגיע, הגיע מיקרוגל חדש – עם מנעול קוד.

"לא ייאמן," אמרה שלומית, לועסת פיתה קרה.

"מה?" שאלה דינה.

"איך הצלחת לשכנע את כולם שהכול באשמתי."

"כי אני לא מחממת לחם," היא אמרה, בחיוך רחב.

הקטע נכתב בעזרת GPT, בעריכתי הנדיבה

בשנים האחרונות די ניהלתי מלחמה פנימית שבאה לידי ביטוי גם בכתיבה שלי - המלחמה היתה נגד האגו:
נגד תחושת הגדלות ונגד ה'אני'. גם מתוך מצוקה וגם מתוך הבנה שצריך להיכנע לפני בורא עולם כי הוא הכל ואנחנו כלום.

אבל ככל שאני יותר מבינה את האדם אני מבינה שהאגו הוא מתנה.
הוא מתנה עבור האדם. עבור העולם. האגו הוא מתוק כמו דבש.
בלעדי האגו ותחושת ה'אני' אנחנו הופכים להיות חסרי אישיות.

אבל צריך להבדיל בין אגו לאגו כמו שמבדילים בין קודש לחול.

יש אגו פחות רצוי.
זה שרואה את עצמו בלבד, שחי בתוך חשיבה רעילה, שלילית, ששם את עצמו במרכז ורוצה טוב רק לעצמו, ששומר את המשאבים שלו ואת הכסף שלו ואת הטוב שלו עבור עצמו ועבור קבוצה שהוא מאמין שצריך לטפח, ומוכן גם לקחת אנרגיה מאחרים. (זה לא אגו שלילי אלא לא רצוי, כי הרי בעולמנו קיים מקום כזה, ואולי בלתי אפשרי למחוק אותו אלא להתיידד איתו ולנסות לכוון אותו).

ויש אגו מתוק, אגו של אדם שאוהב את עצמו, ומשלים עם חסרונותיו, מוכן להתחבר לעובדה שהוא חלק מהכלל ויש לו תרומה לעולם
אדם שמוכן להיות קשוב לטוב האמיתי שלו, אגו של אדם שחי את עצמו באמת ונהנה להתקדם, ומסכים שגם בחושך של עצמו - קיים אור.

זה אדם שה' הוא המלך שלו, והוא מכיר בכך שה' לא רוצה לתת כבוד או טוב או חכמה דווקא לאדם מסוים או לקבוצה מסוימת, אלא הוא קיים אצל כל הבריאה בשווה, ורוצה שיהיה טוב לכולם, לכל הבריאה.
זה אגו בריא ושמח.

חשוב לי לציין בענווה רבה: אני לא שייכת לאגו הבריא דווקא!
נראה שזה מסע של יציאה מעבדות - אגו שלילי (שיש בו את הפלוסים שלו, לכן קשה לצאת ממנו), לכיוון חירות, שזה אגו חיובי (שקשה כמו קריעת ים סוף להגיע אליו, או להסכים איתו).
כי מאוד מאתגר להגיע למקום כזה של חירות וחשיבה נדיבה כלפי העולם כולו - בלי כוכביות - ולהסכים להיות בו.

הוּא נִמְצָא כָּאן כְּבָר תְּקוּפָה, הִתְרַגֵּל לַמְּצִיאוּת הָרְטֻבָּה הַזּוֹ.
יָמִים רַבִּים הוּא חַי כָּךְ בְּתוֹךְ הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים הַלָּלוּ. הִסְפִּיק לְהַכִּיר וְלִלְמֹד עַל פֶּה אֶת כָּל הַשִּׁיטוֹת לֹא לִטְבֹּעַ, לֹא לִפֹּל עָמֹק – עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַקַּרְקָעִית הַחוֹלִית. לֹא לְהִסָּחֵף עָמֹק- עָמֹק אֶל תּוֹךְ מְעַרְבּוֹלוֹת.

בְּעֶצֶם כְּשֶׁהוּא חוֹשֵׁב עַל זֶה, הוּא בְּכָל מִקְרֶה נִמְצָא בַּקַּרְקָעִית. בַּבֹּץ. הוּא בְּכָל מִקְרֶה כְּבָר נִסְחַף רָחוֹק- רָחוֹק. הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּׁדִּמְיֵן...
זֶה הָיָה בְּיוֹם קַר, אָפֹר וְגָשׁוּם לְהַחֲרִיד. הָרוּחוֹת הַחֲזָקוֹת וְהַיָּם הַסּוֹעֵר כְּאִלּוּ עָשׂוּ יָד אַחַת בִּכְדֵי שֶׁהָאֳנִיָּה לֹא תַּחֲזִיק מַעֲמָד, תְּשַׁבֵּר תִּתְפָּרֵק וְתִצְלֹל עָמֹק אֶל תּוֹךְ גַּלֵּי הַיָּם הַסּוֹעֲרִים, וְהוּא רַב הַחוֹבֵל- הָפַךְ לְשֶׁבֶר כְּלִי, נָע וָנָד, נוֹתֵן לְגַלֵּי הַיָּם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנָם.

לִפְנֵי תְּקוּפָה הִגִּיעַ לְמַרְגְּלוֹתָיו שֶׁל אִי בּוֹדֵד. הוּא אֲפִלּוּ לֹא עָלָה לַיַּבָּשָׁה. בְּעֶצֶם כֵּן. לְשֵׁנָה בִּלְבַד. בִּשְׁעוֹת הַיּוֹם נִמְצָא הוּא בַּמַּיִם, חוֹוֶה אֶת אוֹתָם רִגְעֵי הַסְּעָרָה מֵחָדָשׁ וּכְשֶׁמַּחֲשִׁיךְ הוּא מִתְקָרֵב אֶל הַחוֹף וּמְנַסֶּה לָתֵת לְעַצְמוֹתָיו מְנוּחָה. רַק מְנַסֶּה. כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁהוּא, אֵיךְ שֶׁהוּא וַהֲכִי הֲכִי קָרוֹב לַמַּיִם.

עָבְרוּ הַיָּמִים, הִתְחַלְּפוּ הָעוֹנוֹת וְאֶל אוֹתוֹ הַחוֹף וְאֶל אוֹתוֹ הָאֵזוֹר הִגִּיעָה אֳנִיַּת מִסְחָר גְּדוֹלָה. אַחַד הַמַּלָּחִים שֶׁעָמַד עַל הַסִּפּוּן, רָאָה אוֹתוֹ, נִסָּה לְסַמֵּן לוֹ, לִקְרֹא לוֹ בְּקוֹל, אַךְ הוּא הָיָה שָׁקוּעַ, עָמֹק בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, עָמֹק בְּתוֹךְ הַמַּיִם...אַחֲרֵי דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת נִפְגַּשׁ מַבָּטָם וְהַמַּלָּח הַמָּסוּר זָרַק לְעֶבְרוֹ חֶבֶל- גַּלְגַּל הַצָּלָה בִּקֵּשׁ שֶׁיּוֹאָחָז אַךְ הוּא סֵרֵב. סֵרֵב לְהוֹשִׁיט יָד, סֵרֵב לֶאֱחֹז, לָצֵאת מִתּוֹךְ הַמַּיִם אֶל הַיַּבָּשָׁה, אֶל הַחַיִּים.

לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּמָקוֹם קְצָת נָמוּךְ...בַּמַּיִם הַחַיִּים הָעֲמֻקִּים, הַסּוֹעֲרִים. מַחֲלִיטִים שֶׁזֶּהוּ. דַּי. אֵין לָנוּ יוֹתֵר כּוֹחוֹת לְהִתְמוֹדֵד, לַחֲווֹת, לִשְׂרֹד.
זֶה בְּסֵדֶר, אֲנַחְנוּ בְּנֵי-אָדָם. מֻתָּר לָנוּ לִפְעָמִים לְשַׁחְרֵר, לְהַרְפּוֹת וְלָתֵת לַגַּלִּים לְהוֹבִיל אוֹתָנוּ. אֲבָל יַחַד עִם זֹאת בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא לָתֵת לָהֶם לְנַהֵל אוֹתָנוּ. לָשִׂים לֵב שֶׁמִּדַּי פַּעַם מַגִּיעוֹת לְיָדֵינוּ הִזְדַּמְּנוּיוֹת שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהָרִים אוֹתָנוּ לְמַעְלָה וְאָסוּר לָנוּ לְפַסְפֵס אוֹתָם, אָסוּר לָנוּ לְסָרֵב.

כִּי הִזְדַּמְּנוּיוֹת לֹא נִשְׁאָרוֹת עוֹמְדוֹת לְעוֹלָם, צָרִיךְ לָדַעַת לִתְפֹּס אוֹתָן. צָרִיךְ לְהַסְכִּים לִתְפֹּס אוֹתָן.


אשמח לביקורות (בונות) משהו...

היא נכנסה בהיסוס.

"כן, את יכולה לשבת".

"תודה".

"את שלומית, נכון?"

"כן".

"קראתי את המייל שלך. אז הבנתי מה שנקרא, בכותרות, את הסיפור שלך. בואי תספרי לי קצת יותר באריכות..."

"כן, תודה. תראי, אני לא מאשימה חס וחלילה אף אחד. אני אשמה!"

"אוקיי".

"אז ככה, כשאני ראיתי אותו לראשונה..."

"מתי זה היה, אגב?"

"לפני שנה בערך".

"אוקיי, תמשיכי".

"בקיצור, כשראיתי אותו על המבט הראשון הרגשתי שמצאתי כל מה שדמיינתי, הוא היה נראה פשוט מושלם!"

"מה זה כל מה שדמיינת, נראה טוב?"

"ממש לא! לא התכוונתי רק למראה! הוא היה נראה חזק, את יודעת חסון כזה..."

"את ממשיכה על המראה..."

"שנייה, הנה, גם המידות שלו היו נראות לי מצוינות!"

"אבל את יודעת שמידות אי אפשר מדי לראות... בשביל זה מבררים!"

"נכון, אבל הייתי מתלהבת כזו".

"ומה גילית?"

"המידות, זוועה! שלא תביני לא נכון, הוא יפה, חסון, אבל המידות שלו..."

"אני מבינה".

"אז מה עושים?"

"תקשיבי, עם כל הרצון הטוב אני לא יכולה להחליף לך ארון את היית צריכה לבדוק מידות מדויקות מראש!"

הסבא שמגיע לזמר ומודיע לו להנמיך כאילו מנמיכים במיקרופון שלו (או שהוא חושב שזה בקול מידי כי הזמר צועק חזק לתוך המיקרופון? צריך עיון)

הילד שמקפיד לעבור את כל המעגלים ולהרוס את הקצב למען הסר ספק שיהיה איזשהו מעגל שישרוד.

השמן שאחרי סיבוב אחד צונח באפיסת כוחות על כיסא כשמזיעתו הניגרת היה אפשר למלאות את הכינרת (לא באמת, פוי!)

הרזה שמתזז מתחילת החתונה ועד סופה בלי מאמץ והשמן הנ"ל מסתכל עליו בעיניים כלות.

הבחור שכל רגע ניגש לתמורת ומסמן להם עם ידיו תנועות הקפצה שהרי בלעדיו שום דבר לא יזוז.

הבחור שבכל פעם שנכנס אדם מעל גיל ארבעים ושמונה/בעל זקן מלבין רץ בהיסטריה לתזמורת לעבור ל'ימים' בדחיפות.

הבחור שכל רגע מושיב את החתן על כיסא למרות התנגדותו הנחרצת של הנ"ל.

המסכן שכל רגע נתקע ברגליים של ההוא שרוקד לידו.

הדוד שעומד בצד ומוחה כפיים בחיוך רחב.

השמן מלמעלה שמסיים סיבוב נוסף בקריסה טוטאלית אבל טורח לסמן בידיו לרוקדים להמשיך לרקוד (הרי אם לא, ברור שכולם יבואו איתו לשבת בצד...)

הבחור שלא משאיר דקה שבה הציבור ישכח חס וחלילה שהוא יודע לרקוד קדאצ'ק'ה.

הבחור שאת הריקוד במעגל חייב לקפץ בתנועות הכי עדכניות לאומללותם של העומדים לצדדיו.

התימני שמדגים בצד לאיזה מישהו איך נראה ריקוד תימני אמיתי.

הנמוך שבריקוד רכבות נתקע מאחורי האדם הכי גבוה באולם.

ההוא שלא מצליח לעמוד בקצב ריצת הרכבות ובגללו כל האולם מתמלא בשברי רכבות מה שגורם לו מראה של סוריה פוסט מלחמת האזרחים.

הדוד הרציני שעושה מעגל של אנשים שרוקדים כמו פעם.

ההוא בתוך המעגל של הדוד הרציני שבכל פעם מעיף את הרגל גבוה יותר מהפעם הקודמת.

הדוד הנ"ל שדורש לעומדים סביבו על הריקודים הזוועתיים והשירים הגרועים שנכנסו לתוך מחננו משל היה מוטקה בלוי בשיאו.

פרקי התהילים של אם החתן שמסתכלת מעזרת הנשים על ההוא שמקפץ עם בנה על כתפיו לקול עידודם של חבריו.

ה'מזמור לתודה' של ההוא שהרים את החתן על הכתפיים ברגע שבו הציבור סוף סוף אישר לו להוריד אותו מעל כתפיו הדואבות.

'אני לא מאמינה על דבורית שווימר הזאת! איזה בלנדר מקל היא מכרה לי! בושה!' חשבה לאה בכעס.

'הוהו איזה שפכטל אני הולכת לשפוך עליה!'

היא חייגה.

בטעות למספר לפני 'שווימר דבורית'.

"הל..."

"תתביישי לך!" התפרצה.

"מ..?"

"מה, את רוצה לשאול? את לא מתביישת? הוא פשוט דפוק!"

"מ..."

"מה קרה את בטח שואלת, אז אני אספר לך. כבר מהתחלה קלטתי שהוא לא טוב כמו שתיארת אותו!"

"ק..."

"חכי! אתמול, הוא מתחיל להשתולל לי כאילו אני לא יודעת מה... תפסתי אותו ממש חזק, איכשהו, נרגע".

"א..."

"שנייה! הלוואי וזה היה הסוף! היום, הוא התחיל לקפוץ לי ולהשפריץ על כל הבית! היית צריכה לראות איזו זוועה!"

"מ..."

"וזה לא הסוף, אחרי שהוא סיים לקפץ הוא התחיל לזוז ימינה ושמאלה ולהידפק בלי שהצלחתי להשתלט עליו..."

"ל..."

"תקשיבי! פחדתי שיקרה לו משהו, אז נתתי לו כמה מכות, את יודעת לא מדי חזקות אבל שיירגע"

"נ..."

"את כבר מנחשת, נכון? הראש שלו השתחרר מהמקום! מת!"

היא שמעה את השפופרת נופלת בצד השני, אז צעקה לתוך הפומית:

"ושלא תחשבי שאני לא יודעת שידעת מראש על הבעיות שלו! רק כסף היה בראש שלך!"

היא הסתכלה על הצג וראתה לזוועתה 'השיחה עם 'שוויגער' הסתיימה'.

בעודי מתלבט אם להתלבש או לשתות את הקפה בפיז'מה, קלטתי אותו דרך החלון.

הוא מיהר

מאד מיהר

תיק מסמכים שחור, חליפה, שפתיים מכווצות, עיניים נעוצות קדימה.

כמו טיל שהתביית על יעד.

אוף

גם אני רוצה למהר לאנשהו!
שיחכו לי בלי סבלנות
שיהיו תקועים בלעדיי
שיאנחו "הו סוף סוף הגעת"

עוד מעט מנוחת צהריים
אבל לא בא לישון עכשיו.
בא לי משהו חריף
משהו חם

כמו פתיחת הבורסה בטוקיו
כמו השקת מוצר מהפכני
כמו הצבעה חשאית בקבינט

מחפש מטרה
משהו למרפק אליו
ולצפור "סליחה סליחה" לכל הנמושות שאני דורך עליהם בדרך

.... שופך את הקפה שהתקרר בנתיים לכיור
ומתבונן על בהונותיי המחוצות מהדריסות של כל הקרייריסיטים שחולפים ב'וווווייישש' על פניי...

עוד מעט נאכל צהריים ונלך לנוח.

אבל לנוח ממה?!

את הרגע הזה לא אשכח בחיים. הוא ירדוף אותי לעד.

התחבאתי מאחורי הדלת הטרוקה של חדר השירות הקטנטן, דלת דקה מעץ עתיק שהייתי נועל לולא ידי העמוסות כל כך.

בידי האחת שני קרמבואים וניל ואחד נוסף מוקה, בידי השנייה דבוקת חמצוצים, מרשמלואים, שוקולדים ועוד מק"טים רבים של מיני מתיקה טעימים להפליא.

הפה שלי היה דחוס בעיסה לא מזוהה של סוכרים וצבעי מאכל. הוא התקשה לעמוד במעמסה שהטלתי עליו. שרירי הלסת שרפו ונתפסו בזה אחר זה. אם היו יכולים היו מגישים מכתבי התפטרות מופגנים.

למרות הלעיסות האינטנסיביות, שמרתי על שקט מקסימלי, כמו גנב מיומן הצועד על בהונותיו בחצי הלילה בבית זר שבחר רנדומלית.

ואז זה קרה. הדלת נפתחה והדמות שעמדה מולי מחויכת הרצינה באחת. בדקה הבאה שרר שקט בחדר, כאשר רק המימיקות של העומד מולי הולכות ומחריפות; מרצינות לכעס, מכעס לזעם, ומזעם לפקעת עצבים בלתי נשלטת.

ואני עומד מולו חסר ישע עם ידיים עמוסות ודבוקות ופה כבוי שחדל מלתפקד, ובתוכו תכולת סוכרים אדירה בנפח מוערך של כ-421 גרם. תכולה תקועה שאני לא מצליח לירוק וגם לא לבלוע.

ואז באו גם ממטרי המילים הזועמות: "אתה תמיד אוכל במסתור את כל הממתקים בבית? עכשיו אני מבין לאן לעלמים כל כך הרבה דברים טעימים. כמה היה לך מכל דבר? אני רוצה לדעת הרגע כמה ממתקים לקחת לך".

ואני עומד שם עם עיניים מושפלות כמו ילד נזוף, לא משיב דבר.

אבל אז התאפסתי על עצמי כשלפתע ההבנתי שמשהו לא תקין בסיטואציה.

"מושי אל תהיה ילד חצוף" צעקתי בעזרת צלילים חדים במיוחד שבגבורתם לא נדבקו למיתרי הקול המסוכרים "לאבא מותר לאכול כמה ממתקים שהוא רוצה והוא לא חייב לך דין וחשבון. וחוץ מזה לא התחבאתי. אמא ביקשה ממני להפעיל מכונה, ותוך כדי נשנשתי קצת. ועכשיו עוף לחדר לאסוף את המשחקים. אהה חצוף כזה!"

ב''ה

לַנֶּפֶשׁ יֵשׁ רַק שָׁאוֹן.



נִקְרַעְנוּ לִשְׁנַיִם, לִרְסִיסִים רְסִיסִים נַעְשֶׂנּוּ, וְהָיִינוּ לְבוֹדְדִים. יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: זֶה צָפוּי הָיָה. יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: זֶה מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת. יֹאמְרוּ מְבִינֵי דָּבָר: זוֹ הַגָּלוּת שֶׁאַלְפֵי שָׁנִים נֶעְדֶּרֶת הָאֱמֶת מִלְּהָאִיר, אֵין כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם, אֵין מִי שֶׁיְּלַכְּדֵם לִכְדֵי לֶהָבָה אַחַת, לִהְיוֹת כֻּלָּם דְּבֵקִים בְּמַשֶּׁהוּ שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶם. כָּזֶה שֶׁיִּקַּח מֵהֶם אֶת עֲנִיּוּת דַּעְתָּם, יִטֹּל אֶת אֹפִי שִׁירָתָם, יְזַכֵּךְ אֶת צוּרַת נַפְשָׁם הַשּׁוֹנָה זוֹ מִזּוֹ.

וְגַם עַל מִלּוֹתַי אֵלֶּה יִהְיוּ הֵמָּה מְרִיבִים זֶה עִם זֶה: וְכָל קוֹרֵא יֹאמַר לַחֲבֵרוֹ רְאֵה נָא מִלּוֹתָיו שֶׁל זֶה, הֲרֵי הֵם תּוֹאֲמִים לְהַפְלִיא לְךָ וּלְשֶׁכָּמוֹתְךָ.

וַאֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה? הָפַכְתִּי לִמְשֻׁגָּע שֶׁכַּזֶּה. שֶׁאֵינוֹ שָׂם עַצְמוֹ בְּאַחַת מִקֻּפְסָאוֹת הָעִיר. הֵיכָן שֶׁאוֹרְזִים אֲנָשִׁים לְפִי צְבָעִים, לְפִי כּוֹבָעִים.

אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים סֵדֶר, צוֹעֲקִים בְּאָזְנַי. אוֹהֲבִים צִיּוּרִים סִימֶטְרִיִּים, אוֹהֲבִים מִנְיָן שֶׁמַּתְחִיל וּכְבָר נוֹדַע מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, אֵימָתַי יִסְתַּיֵּם וְיָשׁוּבוּ הָאֲנָשִׁים הָרְעֵבִים לְבָתֵּיהֶם לִסְעֹד אֶת לְבָבָם. לְבָבָם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּעֹמֶס הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית שֶׁמַּזָּל אָדֹם מֵאִיר בָּהּ. וְנַפְשָׁם אֶל הַדָּג הֶעָשׂוּי הֵיטֵב לִכְבוֹד שַׁבָּת וְלִכְבוֹד עַצְמָם.

וְיֵלְכוּ הָאֲנָשִׁים לִמְצֹא מַרְגּוֹעַ לַנֶּפֶשׁ וּבָנוּ לָהֶם בֵּית אֲרִיזָה גָּדוֹל. וְכָל הָאֲנָשִׁים וְכָל הַמִּשְׁפָּחוֹת נֶאֱרָזוֹת בְּזֶה אַחַר זֶה. לְפִי אֶרֶץ מוֹצָא, לְפִי יְשִׁיבָה, לְפִי סְמִינָר. וַאֲנִי מֵעוֹדִי לֹא שָׁמַעְתִּי נֶפֶשׁ מְרֻבַּעַת מָה הִיא? מֵעוֹדִי לֹא שָׁמַעְתִּי נֶפֶשׁ עֲטוּיָה סְפּוֹדִיק, מֵעוֹדִי לֹא שָׁמַעְתִּי תְּפִלָּתוֹ שֶׁל שָׁעוֹן. מְשֻׁגָּע זוֹעֲקִים בְּאָזְנֵי, וַאֲנִי הִנְנִי מַסְכִּים, לַנֶּפֶשׁ אֵין כְּלָלִים, לַנֶּפֶשׁ יֵשׁ רַק שָׁאוֹן.

וואו כמה זמן לא הייתי פה
(הבתים לא אמורים להיות במנגינה של השיר, אולי במקצב)

אברהם אברהם

יום אחד מאור כשדים יצאה שיירה
תרח, לוט, אברהם ושרה
מסיבות השמורות באמתחתם
עזבו עם כל משפחתם

ארזו מטלטלים,
טיפסו על הגמלים,
שמו פעמיהם אל חוף מבטחים

רצו להגיע אל ארץ כנען
שם תכננו שיהא המען
אך לפתע...
משמים....
קול יורד כהמון מים...

אברהם! אברהם! ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני
לך לך ממולדתך ויאמר הנני
מארצך ומבית אביך ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני

אני רוצה שתעזוב את כל התוכניות
תודיע לכולם על התפניות
תעזוב את אמונותיך הקודמות
ותלך אחרי בעיניים עצומות

מהו המקום אינך יודע
אך אני רוצה אותך לשמוע
שבי אתה בוטח במאת האחוזים
שתעזוב את ההבל שבו כולם אוחזים

ואברהם...
קם...
עומד וצועק, עונה הוא לבורא העולם

אברהם! אברהם! ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני
לך לך ממולדתך ויאמר הנני
אל הארץ אשר אראך ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני

לאחר מכן,
אחרי שאברהם אמר 'כן'
הקדוש ברוך הוא לו גילה
מהו המקום הנעלה

אל ארץ כנען אותו כיוון
לשם מלכתחילה אברהם תכנן
ואם תשאל, הלא השם רצה
שילך אל המקום אליו הוא יצא
אז למה לסבך ולומר לך
בלי לשאול למה ואיך
יכול היה רק לתת אישור
לך להיכן שרצית לגור
טמון כאן יסוד חשוב מאוד
שממנו כולם צריכים ללמוד

גם כשקשה ונראה כביכול
הכל תקוע, העולם לא עגול
אתה רוצה את העבודה הזאת, או את השידוך הזה
ובשום התקדמות אתה לא חוזה

דע לך...
זה יבוא...
אם תאמין רק בו

אברהם! אברהם! ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני
לך לך ממולדתך ויאמר הנני
לך לך ואברכך ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני
אברהם! אברהם! ויאמר הנני

סיפור לפרויקט בנושא בין אדם לחברו
אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית
ועל הדרך שאלה- איך למען השם מוצאים כותרת מתאימה לסיפור/מאמר/קטע?......
קשה לי ממש עם העניין הזה, אשמח לשמוע עצות רעיונות וכו'
__


אל תהי בז לכל אדם.

--

כן, אני יודע שאני לא בנאדם, אני יודע.

ובכל זאת, אל תגידו שזה לא מעליב שאומרים עליכם שאתם מכוערים ומיושנים ממש.

"כדאי להעיף את העמודון הזה, ומהר. הוא מיושן כל כך, סבתא! והעיטורים המוזנחים האלו לא ישתלבו בעיצוב המדהים של הדירה החדשה. אז אפשר לזרוק אותו, נכון?". זה הציטוט המדויק, אם התעניינתם.

כששמעתי את זה- כמעט התעלפתי. מטאפורית, כמובן. שככה יזרקו אותי כאילו לא שירתי אותם בנאמנות במשך ארבעה עשורים וחצי, כאילו לא הכלתי בתוכי את המסמכים הכי רגישים ואת צרורות המפתחות שהם הסתירו מהילדים הקטנים ואחר כך מהנכדים השובבים....

אני לא מוכן לזה.

היא לא יכולה לדבר ככה, הנערה הצעירה והחוצפנית הזו. היא נולדה כאשר אני הייתי כבר בגיל העמידה וכבר ראיתי דבר ושניים בחיי.

והיא- פשוט באה ומשכנעת את הסבתא לזרוק אותי!....

הדור הצעיר, נו נו....

__

ואל תהי מפליג לכל דבר

__

המשך השיחה ביניהן גורם לי לזקוף את עמודות העץ שלי מעט. אך לא לאורך זמן.

"למה, שירה? תסתכלי איזה מוצר נחמד, אני נזכרת כשקנינו אותו, זה היה כשדוד אשר נולד.... היינו זוג צעיר ונלהב ומצאנו אותו בחנות רהיטים יוקרתית בחצי מחיר", אומרת הסבתא ושוקעת מעט בהרהורים, ואני מחייך לעצמי, מטאפורית כמובן. אני גם זוכר את היום הזה, בו עברתי דירה, עמודון צעיר, חלק וגאה, לבית של הגולדמנים. זה היה יום חג בשבילי, אחרי שבועות ארוכים שישבתי, ריק לגמרי וחסר מעש עוד יותר לגמרי.

"נו באמת, סבתא, מה יש לכם לעשות אתו? שום דבר! הספרייה שקניתם לפני שנתיים מהממממת ויש בה מספיק מקום לכל מה שהייתם שמים ב....דבר הזה" את המילים האחרונות היא אומרת בלגלוג מסוים.

אני כועס עכשיו מאוד. ממש בוער מכעס. מטאפורית, כמובן. אבל זה ממש מרגיז לשמוע שאומרים עליך שאתה חסר תועלת ושימוש, ואני שוקל להיעלב.

__

כי אין לך אדם שאין לו שעה

__

אפילו שאני לא בנאדם, ואולי דווקא בגלל זה, אני מזהה סכנה באוויר.

ותוך שניות אני גם מגלה מהי, ונשימתי נעצרת, מטאפורית כמובן. כי ערמת ארגזים שנארזו על ידי הסבתא והנכדה החוצפנית מתנודדים קלות מאחורי הגב של הנכדה הצעירה, ועומדים ליפול עליה. ואני לא יגזים אם אני אומָר שהם שוקלים לפחות 60 קילו עם כל הספרי קריאה שארוזים בקפידה.

וזה, איך לומר, עלול להכאיב לבחורונת הזו. מאוד. ולא רק להכאיב אלא גם לפצוע.

ברגע הראשון אני חושב להתעלם, כי אני בסך הכל עמודון. ולא סתם, אלא מכוער, לפי דיבוריה של הילדונת.

אבל ברגע השני אני מתעשת ומפיל את עצמי בקול רעש גדול קרוב-קרוב לרגלים של הסבתא, גורם לה ולנכדה לקפוץ קפיצה מרשימה אחורה. מציל אותן מערמת הארגזים שמתרסקת שנייה אחרי זה בדיוק במקום בו הן עמדו. ואפילו שאני שוכב עכשיו עם פרצוף ברצפה בלי יכולת לזוז ויודע שהן לעולם לא תבנָה שזה היה אני, הלב שלי מלא בסיפוק ושמחה. מטאפורית כמובן.

__

ואין לך דבר שאין לו מקום

__

"אמהלה סבתא מה זה היה?!" סופסוף היא מצליחה להוציא מילים משפט שלם מהפה, מחזיקה את ליבה בהלם.

"וואו, זה היה... ממש מסוכן", הסבתא לוגמת מים מכוס שהנכדה מגישה לשניהן, ומביטה, מוטרדת, על הספרים שזרוקים על הרצפה.

"וכל הארגזים שסגרנו יפה נקרעו...." הנכדה קצת עצבנית, אני מבחין. "אבל בוא נראה, אני אלך לגמ"ח ארגזים להביא חדשים, עד אז נסדר פה. אולי נשים לבנתיים את הספרים בעמודון ה.... נחמד הזה?" היא מרימה אותי בעדינות, ואני פוער פה מטאפורי כמובן. מה קרה פה בשניות האחרונות?!

לאט לאט אני מתמלא, ושוב המדפים שלי לא ריקים ועצובים.

אני לא יודע מה יהיה איתי מחר או אפילו היום בערב, אבל כשאני מביט על עצמי ועל הנכדה הזאת ועל הכל- אני יודע שיהיה לי טוב, אז אני שוקע בנמנום רגוע, מטאפורי כמובן.

ב"ה

כשבני שלום עמד לחגוג 19 שנים הוא פנה אלי בשאלה, אמא, באיזה יום ובאיזה שעה נולדתי.

היות ואני לא משננת את התאריכים וגם זיכרון פנומנלי אין לי, לא זכרתי את התשובה.

רק כאשר שלום ציין בפני כי הוא כנראה נולד בין שמונה לשתיים עשרה בלילה, התחלתי לנסות להיזכר מה היו הנסיבות באותו הזמן.

מהר מאוד נזכרתי.

אבי שיחיה, ראש ישיבה וגם אחראי על הכספים היה נוהג לצאת פעם בשנה לחו"ל, נפגש עם הורי תלמידים ונדיבים, ובעזרת ה' היה מצליח להחזיק את הישיבה למשך השנה.

תאריך חזרתו היה ביום חמישי בערב, ואני ממש רציתי שאם יתברר כי התינוק שעתיד להיוולד בעזרת ה', הוא בן, אבי יזכה להיות בברית.

כך יצא שהגעתי לבית החולים, לקבלה, שבוע אחרי הזמן, הודעתי למיילדת כי אני חפצה ללדת אחרי שקיעה, של יום חמישי כמובן, עוד שבוע אבי יהיה שוב בארץ.

המיילדת שהתפלאה מאוד על הבקשה, וכי איזו אישה מבקשת להתעכב בשעה שכזאת, למרות זאת היא הגיבה בחיוך, והעבירה את ההודעה למיילדת האחראית.

וכמו שביקשתי כך הצוות כיבד את בקשתי, כשכולנו מתבוננים על השעון הגדול והדקות שחולפות, אם שקיעה היתה בשבע ועשרים, אז עבר גם צאת הכוכבים, גם לפי דעת רבינו ת"ם, הגיעה השעה שמונה ועשרים וברוך ה' נולד שלום.

תינוק מתוק וחמוד עד מאוד.

זכינו לקיים את הברית במועדו ביום שישי ערב שבת שבוע לאחר מכן, בהשתתפות אבי, הסב המאושר, שזכה לנחות בארץ הקודש ישר לנחת, וללכת מחיל אל חיל.

עכשיו כשנזכרתי בפרטים היה לי מאוד קל לשחזר את היום, יום חמישי, ואת השעה, שמונה ועשרים.

נכון, אמרתי לשלום כמה שעות מאוחר יותר, אתה נולדת בין שמונה לשתיים עשרה בלילה, בליל שישי.

אבל תגיד לי, שאלתי מסוקרנת כולי, איך חישבת זאת?

ושלום הסביר בקצרה, כדרכו.

בכל תשע עשרה שנה, התאריך העברי והלועזי מסתנכרן אבל בשנת שמיטה יש פיגור של יום, למרות זאת אצלי לא היא פער, אם כך חייב להיות שנולדתי בין שמונה לשתיים עשרה, שאז יש את ההבדל בין היום העברי ללועזי.

טוב, לקח לי כמה דקות להבין מה הוא הסביר לי.

ועוד כמה דקות להבין שהתינוק הקטן והחמוד הזה שנולד, כבר הפך להיות בוגר, וכבר יכול לחשב את השעה בו הוא נולד, בלי שנגלה לו זאת.

האמת, כשחיכינו במתח לראות באיזה שעה ייולד לא חשבתי שעוד תשע עשרה שנה יבוא התינוק הקטן בכבודו ובעצמו וייחשב את שעת לידתו.

תרשו לי לחרוג מהכללים, מעבר לסיפור המדהים כשלעצמו, ולכתוב את המסר הנלמד ממנו,

לפעמים אנשים מחכים למשהו מסוים, מחכים מאוד, לפעמים ההמתנה ארוכה וקשה, לפעמים נדמה כי אין לה סוף.

אבל חשוב מאוד לזכור כי כל דבר מחושב לפרטי פרטים אצל בורא עולם, וגם כמות ההמתנה מדויקת להפליא.

הכל מדויק, ומחושב, גם הישועה מדויקת ומחושבת.

כשנזכור שבורא עולם הוא המסדר את הזמנים, בְּחָכְמָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים, וּמְסַדֵּר אֶת הַכּוֹכָבִים בְּמִשְׁמְרוֹתֵיהֶם בָּרָקִיעַ כִּרְצוֹנוֹ.

מסדר את המזל, וקובע גם שנוכל לשנות את המזל.

מנהל את העולם בהשגחה פרטית מופלאה.

אני בכלל לא כזה. בדרך כלל אני מתבונן בחצי הכוס המלאה ומסתפק בה. אבל פעמים, כמו הפעם הזו למשל, שהחצי הריק מעקר מתוכנו את זה המלא.

ובכן בניגוד למבנה אישיותי האופטימי, מצאתי את עצמי לראשונה בחיי מרוסק ודומע נוכח חצי כוס ריקה.

היא עמדה שם בודדת ונטושה, כמו תינוק בן יומו שהוריו עזבוהו והפקירהו לגורלו. ליבה העצוב והמריר נצבע כולו שחור משחור. גופה הרך שעד לפני כמה שעות עוד היה חמים, עכשיו קופא מקור מפלח.

תקווה גדולה הפכה בין-רגע לשבר בל יתואר.

מי שהביא אותה לעולם האמין בה כל כך. הוא ראה בה תקווה גדולה. משהו לשאוב ממנו כוח ואנרגיה לחייו האינטנסיביים. אבל אז הוא פתח את המקרר וראה שאין חלב. בלב שבור ורצוץ הוא נאלץ לוותר על הקפה החצי מוכן, והשאיר אותו לקפוא למותו כמו זקן אסקימוסי.

אני יודעת שהסיפור הבא קצת דרמטי... אבל המטרה שלו היא לאפיין דמויות ולתת ביטוי לקולה של ההיסטוריה.
היום הוא לא הגיוני; אבל אז - דבר כזה יכול להסתדר.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם על הסיפור, ואם היחסים ההיסטוריים בין המחתרות וכו' ברור מספיק. [שישמש עבור למידה...]

חלק א
השמיים היו תכולים, בורקים ומתזזים בתכול עמוק ומרחיב נפש. אבל את נפשה שלה הם רק עינו, גורמים לה לנשוך את שפתיה ולנצור את המילים הלא מתאימות העומדות על קצה לשונה.

דלת משרד התעסוקה נסגרה מאחוריה בטריקה שהעלתה דמעות בעיניה. ממצמצת מול השמש החזקה, היא ירדה את שלושת המדרגות בכתפיים שמוטות, מושכת באפה. מנסה לעצור את הדמעות.

שהיא, רחל, תבכה? אפילו כשהודיעו לה על גירוש כל בני עירה שבפולין אל יעד לא ידוע – לא נע שריר בפניה.

"ד' זן ומפרנס לכל", קול חורק מזוקן עלה לצידה. אישה מבוגרת, תמניה למראה, הניחה יד מעודדת על כתפה. "לא קיבלו אותך, הא? רק תגידי 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון', צדיקה, וד' יענה לתפילות שלך".

רחל כלאה את האוויר בריאותיה במאמץ, מנסה לעצור את רגשותיה. "הם לא יקבלו אותי, לפחות לא כל עוד אני משתייכת לאצ"ל", ירקה בתסכול, נראית נואשת. "הכל בגלל הסיזון הארור. פיטרו אותי מהעבודה לפני שבועיים בגלל שאני חברת אצ"ל, ולא מוכנים לתת לי לעבוד באף מקום אחר. חושבים לשבור אותנו ככה". קולה מריר. מלא אכזבה, נבגדות.

צל חלף בעיניה של התמניה הזקנה. "לא טוב להיות באצ"ל, צדיקה, לא טוב. התורה לא מסכימה. אדמה לא שווה דם של יהודי. תעשי טובה, צדיקה, ותצאי מהאצ"ל. ככה גם תהיה לך פרנסה וגם לא תעשי עברה".

זה בדיוק מה שחסר לה. "תודה, גברת", רחל חייכה באדיבות, חשה את רגליה מעקצצות. "איך אמרת שהפסוק הזה הולך? 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'?" תמיד אמרו לה שהזיכרון שלה שובר שיאים. ניחא, אולי הוא יבוא עכשיו לידי שימוש. אם לעבודה לא מוכנים לקחת אותה.

התימניה נדה בראשה בשביעות רצון. "יש לך זיכרון טוב, צדיקה. ד' יעזור לך ויביא לך את הפרנסה שלך מהר מהר", ברכה אותה בלבביות, מחייכת וממשיכה במורד הרחוב בצעדיה המדשדשים.

רחל בהתה אחריה כמה רגעים ואחר פנתה שמאלה, לכיוון ההפוך. איך היא אמורה לשלם בסוף החודש את שכר הדירה שלה? ומאיפה יהיה לה כסף לכלכל את עצמה? אבן כבדה התיישבה על ליבה. תקופה קשה באה עליהם עכשיו, לאיש מבין חברי המחתרת אין פרנסה בשפע. היא לא יכולה ליפול לנטל על אף אחת מחברותיה. עגלות חלפו לידה ומכוניות, דוהרות על הכביש. חולפות במהירות, כל אחד ממהר ליעדו.

ורק היא מסתובבת סביב עצמה, אבודה.

למה הם עושים להם את זה? למה אנשי ההנהגה הציונית וההגנה יורדים לחייהם, משתפים פעולה עם הבריטים ורודפים אחריהם? כל כך הרבה לוחמי אצ"ל הוסגרו בשבועות האחרונים. מאות איבדו את מקור הפרנסה שלהם. ומילא אם מדובר רק בצעירים חסרי עול! משפחות שלמות נותרו עתה רעבות ללחם!

הם לא יהודים?

דמעות חדשות עלו לעיניה, מטשטשות את הבתים הדו-קומתיים שעמדו כחיילים משני צידי הרחוב. רגליה הוליכו אותה מאליהם אל החדר שהשכירה, עולה את המדרגות אל הדלת החיצונית. פותחת את הדלת וכושלת פנימה, זורקת את תיקה לקצה השני של החדרון.

שום דבר לא הולך!!

אבל אחרי עשרים דקות של בהיה בקיר, רחל מבינה שעדיף לה לצאת החוצה. אולי תתנדב שעות נוספות עבור האצ"ל, מילא אין לה עבודה או חיים אחרים. היא לא אחת שתבלה עם חברות במסיבות ובהוללות.

מעברו השני של השביל היוצא מן הדלת של החדר שלה הייתה דלת לבנה ומקולפת, וגיבוב סמרטוטים נח על יד המדרגות העקומות. רחל לא הכירה את שכניה, רק ראתה פעם אחת ילדה צעירה ורזה, כבת תשע, יוצאת מהבית כשצרחות נשיות בטונים מבהילים הודפים את הדלת מאחוריה.

היא עמדה להסתובב ולצאת אל הרחוב, כשתנועה לא צפויה מערמת הסמרטוטים לכדה את תשומת ליבה. עד כמה שהיא יודעת, סמרטוטים שייכים לעולם הדומם, ואינם אמורים לנוע מעצמם. מישהו מתחבא שם? דריכות מילאה את עורקיה. ערבי?

בצעדים זהירים היא התקרבה אל ערמת הסמרטוטים, אינה מסירה את עיניה מהגיבוב המתנועע. הערבים די שמרו על שקט לאחרונה. מי זה יכול להיות?

רק כשעמדה ממש מעל ערמת הסמרטוטים עיניה ראו את הדבר.

יותר מדויק, את הדברים. או את השתיים, כי לא נהוג לכנות אנשים כחפצים.

רחל כרעה על ברך אחת, עיניה גדולות מפליאה. "ילדה, אני יכולה לעזור לך?" שאלה בקול נמוך, שלא להפתיע את בת התשע לערך. שכנתה.

הילדה, שערותיה מדובללות ופניה מלוכלכות, הרימה עיניים כשל עכבר מבוהל. "לא, גברת", אמרה והרימה את השמיכה שעליה אל כתפיה.

מכסה את התינוק השוכב בחיקה, הבחינה רחל. מפחדת שיתגלה, שומרת עליו. למה? מדוע היא שוכבת בחוץ? התינוק נראה, מהמבט הקצר שנתנה בו לפני שהוא כוסה, כבן שבועיים. לכל היותר. איפה אמא שלו?

דוחקת כל מחשבה מראשה, היא התרכזה בפנים הצעירות והמבוהלות ובעיניים הענקיות והמבוגרות שננעצו בה. "מה אכלת לארוחת צהריים?"

הילדה בעלת עיני השקד שתקה. מעפעפת.

רחל התרוממה באחת ונכנסה הביתה בלי לומר מילה, חוזרת כעבור רגעים ספורים עם מה שייעדה להיות ארוחת הערב שלה. "מתוקה, אני רוצה שתאכלי", אמרה והניחה על הקרקע את הצלחת עם שתי פרוסות הלחם, מחצית כוס החלב ופרוסת עגבניה.

קריעה ריצדה בעיניה הגדולות של הילדה. מצד אחד ניכר היה כי היא רעבה מאוד, מצד שני היא פחדה. ידה התהדקה סביב הגוף הקטן שלצידה, יבבה קטנה בוקעת מצידו.

לבסוף, הרעב גבר על החשש. הילדה התרוממה, מכסה היטב את התינוק, והתנפלה על האוכל בלי לומר מילה. היא אכלה בשתיקה, גומרת את הפרוסות בהינד עפעף ובהינד השני – פרוסת העגבנייה נעלמה. רק בכוס החלב היא לא נגעה.

"למה את לא שותה?" קולה של רחל עדין, אכפתי. "את לא אוהבת חלב?" קשה לה להאמין. הילדה מורעבת, במצב שלה לא עושים חשבונות של טעים או לא. אוכלים הכל.

עיניה של הילדה הושפלו, ואז היא הרימה בהיסוס את התינוק המייבב ואחזה אותו בידיים לא אמונות, נוטלת את כוס החלב ומשקה בזהירות את שפתיו הזעירות. רוב המשקה הלבן ניגר משני צידי פיו, ידיה של הילדה מרעידות. "נו, תמר, תשתי", התחננה בת התשע כשדמעות עולות בעיניה. "אמא אמרה שהיא לא מביאה לך כלום עד מחר. את לא יכולה לשפוך!"

ההוא שיושב ומספר לכל הסובבים על חתונה יוקרתית שהוא השתתף בה.

ההוא שמקטר על האוכל ומספר סיפור זוועה על מה שראה פעם במטבח של קייטרינג.

הקומבינטור שמסדר לעצמו לחמניות מהמקומות שעדיין ללא מתיישבים.

ההוא שלא מפסיק לבקש שיעבירו לו דברים.

ההוא שמנסה לקחת חומוס מרחוק לבד ומפיל עם בטנו כוס קולה מה שמקפיץ באחת את כל יושבי השולחן.

ההוא ששולח עשר פעמים את המלצר להביא משהו שחסר לו.

המלצר ששם שפע רוטב בנדיבות יתר בדיוק על המנה של ההוא שלא סובל רוטב.

ההוא שאולי מאוד אוהב רוטב אבל לא כשהוא נשפך על חליפתו רותח היישר ממגשו של המלצר המובך עד אוזניו.

ההוא שרוצה עוד מנה ובהרגשת תחכום אינסופית אומר למלצר לשים מנה למישהו (והוא תוקע שם! גאון!) שעוד מעט יגיע.

ההוא ששעה מתלבט בין המבחר כששאר יושבי השולחן מביטים עליו בתחנונים שישחרר ברחמיו את המלצר אליהם.

ההוא שעוקב בדאגה לאורך כל חלוקת המנה לסובבים שיישאר לו בלינצ'ס אחד לרפואה.

המבוגר שלוקח את הדבר שאף אחד לא מעז לגעת בו.

הדאוג על הבלינצ'ס הנ"ל שלבסוף לא נשאר לו בלינצ'ס ויושב בפרצוף אבל וחפוי ראש עם מוסקה.

ההלם האינסופי של ילד שמגלה שהבלינצ'ס במילוי ירקות.

השמן ששולח את הילד הקורבן התורן ללכת להביא לו מהמזרח את הפפסי מקס.

ההוא שיושב ומנסה במשך שעה לנסות להסתיר עם העניבה והחליפה את כתם השמן והפפריקה שהוא קיבל מתפוח אדמה סורר.

הצווחה של המזל טוב המתפרצת אחרי התנפצות צלחת שנפלה מידו של מלצר אומלל.

לפני שאתם קוראים חשוב לי לציין שזה בסדר.
זה בסדר לומר "כפרה עליו".
וזה בסדר לומר "ביבי המלך".
זה בסדר לחשוב "אני מעדיפה לעשות קניה דווקא בסופר ולא במכולת".
זה בסדר להתלהב מאנשים, או ממושגים פופולאריים.
גם אני כזו, זה העולם, ולא באתי להעביר ביקורת, אלא לייחל למציאות בה נחיה באהבה אמיתית, נכונה, ולא אהבה שיטחית וסלקטיבית.

* * *

"אני לא יכולה... איזה מהמם זה".
"שימדורה איזה חומד".
"הבית שלה נוצץ 24 /7"
"כל העולם מעריך אותו"...
"איזה מפורסמת היא..."
"זה העיתון הכי פופולארי".....

כל אותם משפטים ודומים להם, שממלאים אותנו חיצונית, הם חוסר אהבה.

כן כן.

משפטים ריקים.

כי אהבה פשוטה, מלאה, היא אהבה לפנימיות. להכנעה שגם אם הבית לא סוף הדרך וגם אם ה... לא פופולרי וגם אם 'היא' ההיפך ממפורסמת וגם אם 'אף אחד לא מעריך אותו' - יש הערכה עמוקה, פנימית, שממלאת את הלב בשמחה פשוטה והערכה כנה גם לחוסר שלימות.

עצם זה שיש עיתון/ספר/שיר או כל דבר אחר, זה יפה מאוד, כי פופולרי זה לא שבח. העיקר שיש.

מקסים שהמכולת פועלת ומוכרת לי מוצרים, היא לא צריכה להיות של טייקון או של רשת עם פרסומות נוצצות, היא צריכה לשרת אותי.

ודווקא חנוכה הוא חג שמזכיר לנו מה זה אהבה אמיתית. אור פשוט, עמוק, שהולך ומתגבר בכל יום באופן קבוע. בלי צלצולים או דרמות או אהבה אינטרסנטית.

כמה התרחקנו מעצמנו? מאהבת הבריאה הפשוטה והטהורה, מחיים בלי תשבחות או רושם חיצוני?

וכמה עוד נאלץ לעבור בדרך, כדי להכנס לשער של האהבה הפשוטה, זו שאוהבת את כל הבריאה כולה, שנשמתנו משתוקקת כבר לחוות?

אהבת אמת לכל יצור, לכל אדם. אהבה אמיתית כזו בלי מסכות ובלי הגדרות ובלי רצונות.

סתם אהבה כזו שנכנסת לכל מקום כמו מים שזורמים ומחפשים כלים להכנס בהם.
אהבה בלי מטרה, בלי מחשבות, בלי חישובים מה יצא לי מכך שהעולם יזכה באהבה שלי.

להביט על הבריאה ולומר: איזה יופי. אנחנו לא צריכים להיות חשובים או פופולריים או חכמים כדי לזכות לאהבה.
היא חינם, האהבה, לכל דורש. היא כאן בהרגשה. בהבנה שכולם אהובים מאוד מאוד.

כי אנחנו רק צריכים לחיות בה.

באהבה רבה.

* חשוב לי לציין שאמנם יש כאן בקטע הנ"ל הבנה מה זה אהבה, אבל אני עדיין לא שם! אני חושבת שאפשר לחיות בתוך קשת של רגשות שהם לא אהבה, כמו: קנאה, כעס, תסכול, הכל זה לגיטימי כי זה חלק מאיתנו, אבל לזכור שכל המניע של הכל - זה הרצון להגיע לאהבה.
כן כן, כל החיפושים שהדור שלנו עובר הם כי נולדנו לתור חסר עמוק של אהבה, שהתבטאה בהישגיות, בביקורת, בתחושות שליליות.
וזה המסע שלנו כל הזמן, הרצון להגיע לאהבה אמיתית לכל הבריאה, בלי תחושת נפרדות.

התיישבתי.

הוא סידר את משקפיו בארשת חשיבות.

"שלום" הוא פתח בקול סמכותי "אני מרדכי אבל אתה יכול לקרוא לי מוטי, איך קוראים לך?"

"שלום מוטי, אני משה" עניתי נבוך.

"משה? שם יפה. כן, על מה באת להתייעץ?"

"אז כך אני בן אדם שנעלב מהר ואז מתפרצים לי כעס..."

"אוקיי. זה פשוט. הכלל הראשון..."

"שנייה, אני רק אסיים..."

"הכל טוב. כלל ראשון, הקשבה! אתה חייב ללמוד להקשיב לשני עד הסוף!"

"אני מקשיב לשני, אבל תבין לפעמים אני לא מצליח להקשיב..."

"אין כזה דבר לא מצליח, מה זה לא מצליח? לא מבין את זה! הכלל השני, הבנה! לנסות להבין את השני!"

"השאלה היא מה השני אמר. כשהוא אומר דבר נגדי..."

"זה לא משנה! מבחינתך, הצד השני אמור להיות תמיד צודק!"

"לדעתי..."

"אין לדעתי! זהו שבשביל זה אני פסיכולוג ואתה לא... בקיצור הכלל הבא הוא 'בחיים אל תקטין את הפרטנר שלך!'"

"אני מכבד, אבל מה עם לכבד אותי?"

"כלל בסיס, אתה בחיים לא אמור לבקש כבוד!"

"סליחה?"

"אם תוכל לשתוק כשאני מדבר, אני הפסיכולוג שלך, קצת כבוד!!"

"בקיצור? אתה רוצה להקשיב לי שנייה?"

"חצוף! לא מאמין! אתה מבין? זו הבעיה שלך! אם היית מיישם את הכללים שלי מזמן היו מפסיקים לך ההיעלבויות ובעקבותיהם התפרצויות הכעסים! אני סיימתי כאן!"