קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
א.
שעת לילה מאוחרת, בני הבית נמים את שנתם, ואתה מדמדם.. את שנתך. לפתע דפיקות בדלת, טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק...! (בפועל יותר מעצבן לשמוע את הדפיקות מאשר לקרוא את כל ה-20 טוק טוק...)

אתה ניגש להציץ בקוקר (עינית) ורואה חזות מטושטשת.
לבוש בפיג'מה, ואין לך מושג את מי תגלה כשתפתח את הדלת, אולי את רב השכונה.. או סתם אדם מכובד שלא היית רוצה להתראות בפניו במדי לילה. וללבוש בגדים לא בא בחשבון, אז אתה נשאר במטה.
אך הדפיקות לא מרפות וקצב הנקישות עולה בכמה סולמות... מה שמאלץ אותך לעלות על מדים רגילים.
בכל זאת, אם יהודי דופק באישון לילה מסתבר שזה עסק רציני, כמו הצלת נפש אחת מישראל, ואפילו שתיים.

אתה ניגש לפתוח את הדלת בדחילו ורחימו, דרוך לגלות מיהו הדופק.. שגרם לך להתלבש?
מתברר שהשכן מקומה-4 בא להחזיר לך עכשיו את 2 השקלים שלקח ממך בשחרית! איזה יופי...!

ב.
שעת מנוחת צהרים. בלילה הקודם השינה שלך נקטעה בגלל השכן מקומה-4.
וממש הרגע אתה הולך לחרוף כמה שעות טובות לפצות על השעות האבודות. בחדר שורר שקט מופתי וכבר הפכת צד במיטה. אבל אז בדיוק נשמעות דפיקות נמרצות בדלת.
יותר מאלף טוקטוקים בקצב מסחרר, גורמים לך לקום בעצבנות, ולצמצם מרחק מהדלת הנדפקת.

אתה פותח את המסכנה, ומגלה שמדובר בשני זאטוטים קטנים שדורשים את המסמרים שהבן שלך לקח להם (לטענתם..) לבניית 'המחנה'..
מעצבן, משגע, מטריף, כל מילת תיאור בהקשר שלילי תואמת כשורה את המצב. ואם לא היית אנטישמי. היית קולע את שניהם בפאות אוזנם ומשלחם בנימוס להוריהם. אבל אתה מנומס. ופורע את חובך מבנך השובב.

ג.
שעת לילה שקטה במיוחד, אתה שקוע בשיחת טלפון ראשונה עם המלמד של הבן - שמספר שהוא מתנהג באלימות, ופתאום - דפיקות בדלת. טוק טוק טוק, מלווה ברעש קל של גרירת חפץ מתכתי.

אתה עוזב את השיחה, פותח את הדלת עם הטלפון, ורואה שכן שמחזיק מברג ענק.
"סליחה על ההפרעה, אתה יכול להלוות לי פטיש? זה הדבר היחיד שחסר לי כדי לפרק את הארון הישן שלי".
"לא אין לי פטיש!". סוגר את הדלת ומסנן: "למזלך!"
והמכובד מעבר לאפרכסת שואל, "מה אמרת?"

ד.
שעה מאוחרת, דפיקות בדלת מעירות אותך מהשינה.
השכן מקומה-3 מחכה מעבר לדלת עם מבט מודאג:
"סליחה על ההפרעה, אבל יש לך אולי מלח+ביצים? בדיוק באתי להכין חביתה וגיליתי שנגמר לי".
לאחר שנתת לו וסגרת את הדלת. אתה מהרהר לעצמך: "חביתה? בשתיים בלילה? הלוואי שיחטוף צרבת!"

ה.
שעת בוקר מוקדמת, השמש בקושי זרחה, הציפורים חורפות, והדפיקות בדלת מתחילות בקצב אחיד. טוק טוק טוק.
אתה מנסה להתעלם, אבל הדפיקות לא פוסקות.

מתוך שינה מעורפלת אתה קם וניגש לדלת, מציץ בעינית, ורואה אדם עם קופסת קרטון.
אתה פותח את הדלת בחצי עין עצומה, והברנש מכריז בהתלהבות: "המשלוח שהזמנת הגיע!".
רק אתה לא הזמנת כלום...
מתברר שזה תבניות ביצים לשכן מקומה 3...

ו.
שעת בוקר מוקדמת, אתה מתארגן בזריזות ליציאה להספיק את המניין המהיר.
טוק טוק טוק טוק טוק!

השכן מקומה-3 מחכה לך עם כוס ביד:
"היי, אפשר קצת קפה? אני לא יכול להתחיל את הבוקר בלעדיו".
אתה שוקל ברצינות אם לזרוק עליו ביצים.. או להשאיר כוסות חד-פעמיות מחוץ לדלת.
"מתי הבנדיט הזה ישן?!", אתה שואל את עצמך.

ז.
שעה מאוחרת, דפיקות קלות אבל עיקשות בדלת.
אתה פותח, ורואה את השכן המבוגר מקומת הקרקע.
"סליחה, אבל נראה לי שמישהו אצלכם מזיז רהיטים. זה מפריע לקרוא את העיתון".
אתה מסתכל על הסלון - שום דבר לא זז כבר שנים...

ח.
שעה לא ברורה בלילה, אתה שומע את הדפיקות אבל לא ברור מהיכן.
אתה מתלבש בזריזות, פותח את הדלת, ואין אף אחד.
אבל... על הרצפה יש פתק:
"הייתי חייב לבדוק אם אתה ער. תודה. השכן מקומה-3..."



אז מה באמת הפתרון לטרדנים כאלה?
כי הפתרון הקונבנציונאלי - לתלות על הדלת פתק בנוסח:
ין לדפוק בשעות 2-4 בצהרים, ומ-11 בלילה" -
לא נמצא יעיל אל מול נוקש טרדן, שסבור שדפיקתו היא יוצאת מהכלל....
אז מה כן?

לפניכם מספר אופציות להרחיק את הדפקנים הדווקנים...
אפשר למשל לתלות על הדלת שלט "זמני קבלת קהל" גדול ומעוצב - בנוסח:
"אנחנו ישנים בשעות 11 בלילה עד 7 בבוקר. ובצהרים בשעות 2 עד 4. בשאר השעות אנחנו מתעלמים בכוונה. תודה על ההבנה!"
ואל תשכחו להוסיף אייקון של מנעול ענק לחיזוק המסר.

במצב ואתם אדיבים או גרים עם שכנים רגישים במיוחד, כתבו את הנוסח הבא:
"אנחנו כל כך מצטערים על חוסר המענה! כדי לוודא שמקרה כזה לא יקרה שוב, בבקשה כתבו את הבעיה שלכם בפתק, העבירו אותו בתחתית הדלת ותלכו לישון –אל חשש בבוקר כבר נעדכן אתכם".

או: "אתם דופקים בשעה מאוחרת? הדלת שלנו עלולה להיעלב! חזרו מחר והיחסים יישארו תקינים".
וגם: "דלת זו אינה תומכת בדפיקות לילה וצהרים. אנא נסו להקיש קלות ביום בהיר אחר".

ואולי אתם בעניין של שלט מפתיע: "נא לא לדפוק! במקום זאת, שלחו לנו הודעה טלפונית. נענה מיד... או כשנתעורר".
או: "דיירי הבית ישנים עכשיו! דפיקות בשעות אלו יתועדו ויובילו לדיון בוועד הבית על מהות השפיות. תודה על שיתוף פעולה!"


במקרה ואתם מתגוררים בשכנות לליקויי ראיה, או שכנים שעושים ראש קטן ומצלצלים בפעמון, החליפו את הפעמון במתג מזויף עם שלט "לחצו כאן לשירות". כשהם לוחצים, שימו הקלטה של צפצוף ואחריו: "השירות כרגע לא זמין. תודה על הפניה!"
אפשר גם להתקין רמקול קטן מעל הדלת שיאמר: "הדיירים עסוקים כרגע במשהו מאוד חשוב. נסו שוב ביובל הבא".

ואם כלו כל האפשרויות, תמיד אפשר לחשוב מחוץ לקופסה. להתקין דלת דו-כיונית! איך זה עובד אתם שואלים?
כשמישהו דופק בשעה מאוחרת, הדלת מסתובבת ומפנה אותו חזרה למדרגות עם הודעה: "קבע את ביקורך בשעה יותר ראויה. תודה!".

ואם תליתם פתקים ושלטים מכל הסוגים, החלפתם את מתג הפעמון, העמדתם רמקול, התקנתם דלת דו-כיונית, ואף הצמדתם מכתזי"ת קטנה שכל דפיקה משגרת שפריץ מים לעבר הדופק (ככל שהשעה פחות נוחה, השפריץ יותר חזק), ועדיין זה לא עזר, אז קבלו עצת זהב.. רק רגע, אני שומע מישהו עומד במפתן הבית.
"רותי תפתחי את הווילון. תראי מה רוצים השכנים..."
העיקר שלא ידפקו!

מקווה שהועלתי. בהצלחה!
הדלת נפתחת ונטרקת בסערה שומעים את זה עד לפה,

זה נשמע שהוא עצבני וטעון היום

מזל שאני פה בחדר

אני מרגישה שהוא מתקרב למטבח (רגע איפה אמא?)

אוי הוא נכנס למטבח הוא מוציא עכשיו קיטור על אמא (וואי וואי אלו צעקות הוא עצבני במיוחד היום)

מסכנה אמא מה היא אשמה שהכל מתנקז אליה (לא הכל זה עוד יגיע אלי מניסיון)

בעצם הוא הרבה יותר מסכן, אבל כולם סובלים בגללו,

אוי ווי הוא מתקרב לחדר אני מפפחחחדת (מזל שאני מוסתרת עם השמיכה מתחת למיטה )

הוא נכנס (הוא מתנשם בכבידות) רק שלא ימצא אותי (הפעם הוא נראה הרבה יותר טעון)

חבל שאני לא יכולה לצעוק או לפחות לפנות למישהו ולספר לו על מה שקורה שיעשה משהו בנידון ושהדבר הזה ייפסק

(כן אני יודעת שאנשים לא מבינים מה זאת אומרת אני לא יכולה לספר לאף אחד אבל זוהי המציאות וחבל שכך)

אוי הוא מתחיל לחפש כנראה הוא מחפש אותי האם אני אצליח הפעם להיחלץ ממנו? הלוואי אבל אני לא מאמינה,

הוא מחפש על המיטה לא מוצא הוא הולך לארון (אולי הוא ישקע באיזה קריאת ספר מותחנית, שייתן לי כמה דקות של חסד)
לא הוא סוגר את הארון

אוי לא הוא מתקרב כדי לחפש מתחת למיטה
הוא כבר מרים את השמיכה

אוי הוא רואה אותי (אני כבר יכולה לראות את הלבן (או אדום) של העינים שלו)
הוא מושך אותי בכוח אל מחוץ למחבואי

הוא לוקח אותי ומטיח אותי על המיטה,

ועוד לפני שהוא מצליח להתקרב אלי מתפרץ לו אשד הדמעות, אשר מתחילות ללחלח את הציפה שעלי, וכשהפנים שלו פוגשות אותי אני כבר ספוגה דמעות,
דמעות על עוד יום קשה שהיה לו בחיידר,על עוד יום שהוא הסתבך עם כולם בגלל הקשים שלו,
ושוב אני היא זאת שסופגת את הדמעות,

אבל מה לעשות שלכרית אין פה, כך שאין לי למי לפנות, ואין לי למי לספר,

ומה שנשאר לי זה רק ללטף אותו ב'רכות' שיש בי ולהמשיך לספוג עוד ועוד,

ולקוות שבסוף יהיה לו טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ..........
היא ישבה שם, על אבן רטובה וגדולה, והביטה בנקודה מתעופפת ברוח.

היה קר. אפילו קר מאוד, והחולצה הדקה שעל גופה לא הגנה עליה מצינת הלילה.

היא עצמה את עניה, מכסה את ידיה בשולי השרוול, מקמצת אגרוף ורועדת.

היא ידעה שמחר לא תתפלא אם תהיה מצוננת. שיער רטוב וחולצה דקה הם סגולה ל...

אבל זאת לא הסיבה שתגרום לה לקום, כלום לא משנה לה עכשיו גם לא הקור או הצינון או נקודות מתעופפות ברוח.

היא חיכתה לדמעות. הן לא באו.
היא ניסתה לעזור להן לצאת והזכירה לעצמה מקרים כואבים שרק לה קורים, ורק לה עושים, ורק לי, ולמה? למה? ולמה??

זה לא עזר, אין דמעות ואין מחר ו...

היא הביטה בשמיים השחורים, וחיפשה את הכוכב המחבק ההוא מהשיר שכתבה, גם הוא בקטע של דווקא – נעלם...

ריקים השמים, ריק לה בלב ריקנות ששורפת ומבקשת מענה, כמה ארוך הוא הלילה וכמה בודד הירח בדיוק כמוה.

מול עיניה צפו אותיות שחברו למילים שחברו למשפט:

" אל תיכנעי לרגשות בדידות בכל מקום בו את נמצאת אבא שבשמים קרוב אליך..."

היא החליטה לנסות, פעם שמעה על כך שאנשים מדברים עם השם כמו עם החבר הכי טוב, במילים פשוטות בלי גינונים והתנצלויות...

אבל איך? לדבר ממש? ככה?

הגולה שעמדה לה בגרון הכריעה את תחושת הבושה.

היא נשמה נשימה עמוקה ולחשה "אבא" ליבה החסיר פעימה.

"אבא--" קצת יותר בקול, רך מתחנן "אתה בכלל שומע???"

היה רגע של שקט, היא קצת הרגישה מטופשת.

ואז היא שמעה את כל היקום עונה לה "כן!"
אוהב. מתנגן. כן לא ברור, לא מושמע כן בתוך הנשמה.

ואז עלו הדמעות והתגלו הכוכבים וחיבקו וחייכו ובכו איתה...

***

בוקר.
משהו חם לה בתוך הלב. כמו סוד שאף אחד לא יודע עליו.
והוא לא מעיק לא כבד. להפך הוא מקל ומאיר ומלא באהבה.

אילו שמכירים אותה ציינו שיש לה ניצוץ בעיניים. ואמא אמרה לה שהחיוך שלה מסגיר שמשהו מיוחד קרה לאחרונה...

כן, היא מחייכת לעצמה כשהיא משתקפת על חלון הראווה, צועדת לאיטה ברחוב המואר, משהו חדש מתחיל מכאן.

ברוכה הבאה ילדה.

מחשבות מדברות לה בראש: נולדתי בזרועותייך אבל אף פעם לא ידעתי שאני יכולה לדבר איתך,
הכרתי אותך מיום היוולדי אבל אף פעם לא חשתי אותך קרוב כל כך כמו אתמול,
התחברתי אלייך דרך הסידור ולא שמעתי אותך מדבר לי בתוך הלב...

הברסלבים קוראים לזה התבודדות, אבל זו רק הכותרת, כותרת לכל התהליך הזה שיהודי עובר כשהוא פתאום מגלה את השם יתברך.
במקום הכי רחוק, בשעה הכי קשה, הוא מרים עיניים ומוציא מילה, וכל פמליה של מעלה זזים לכבודה.
ואפילו השטן לא יכול לקטרג כי הוא לא מוכן אליה בשום תחנה...
והיא מחוללת פלאות, ועושה ניסים, והשם עוזב את הגזרות שהיה עסוק בהם והולך לשמוע את המילה הקטנה שהבת שלו אי שם בגלות שלחה לו.
והוא מתענג עליה ומחכה בציפייה לעוד מילה ועוד אחת ומבטל את הגזירות בזכותה...

רק אחרי שמרגישים כל כך לבד, כל כך בדד אז הניצוץ הזה נדלק לו עמוק בלב, ואז גם כשטוב, ושמח הוא כבר דולק בכל רגע...

***

לילה, והיא שוב שוקעת בפוך המלטף, כ"כ מאוחר, החדר חשוך, שקט. רדום כמו הרגשות שבליבה.

"אבאלה" היא לוחשת מהססת, "אבא" שותקת, נאנחת
"אז אם אמרנו שאתה שומע אז רק תדע שרק אתה, רק אתה מבין אותי באמת!
וכמה שכולם ואפילו כבר אני מאמינה לכל אלה שאומרים שהכאבים שלי קטנים וקטנוניים רק אתה יודע שזה לא והכי לא ובכלל בכלל לא!"

היא הרגישה את הלב שלה בוכה מבפנים, צף ועולה, מציף וגואה מתפרץ דרך העיניים שוטף את הפנים, צמרמורת ניגנה על מיתרי ליבה הדומעים.

"תאהב אותי אבא! תאהב רק אותי תחבק אותי, תפצה אותי, תנגב את דמעותיי, תמלא בי את החסר הזה.
תגיד לי שאני שווה, תרגיע אותי שהכול ייגמר, שאני בסוף אגדל ואהיה חיוך אחד ענק בכל ישותי...

אבא, תנשום בשבילי את כל הנשימות שקשה לי לנשום שהכול שרוף ואפוף עשן.

תמיס את הגולה בגרון שעולה לי תמיד ברגע הכי לא נכון ובשעה הכי קשה.

תאהב אותי, אבא'לה,... תעזור לי, תרחם עלי, אין לי מלבדך כלום!

אני בלעדייך כלום, אנא אבא! תן לי להרגיש אהובה, תאיר לי את הדרך, תדליק בי את הנשמה.."

"ת..א..ה..ב.." עניה החלו להיעצם "א...ו...ת...י" החלום החל לעטוף אותה, שואב אותה אליו "אבא אהוב שלי..." ונרדמה.

***

היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים צהובים שעפים באביב הפתוח.

היא דילגה על השביל והשיער שלה עף לצדדים לפי קצב הרוח..

הים ממול, ענק, מכיל, והשמש מחממת, עוטפת איזה יום יפה...

ואז היא ראתה אותה, קצת מרחוק, מול הים, דומה כ"כ, גדולה כ"כ, ונראת בדיוק כמו האבן ההיא שהזכירה לה רגעים רטובים מלאים קור ודמעות.
היא רצה אליה אל נקודת התורפה, אל הרגשת החום.
האבן הייתה חמה, נעימה ומלטפת, בעדינות התיישבה עליה, הגב לעולם היא מול הים, מעליה שמים ורוח ושיער שעף לאחור ושמש ו...

"דברי איתי" היא שמעה את הלחישה האהובה נושבת לה בעורף. מצמררת, שואבת, כ"כ מתגעגעת.

"דברי ילדה שלי, אני שומע, ספרי לי את הכול, אני כ"כ רוצה שנדבר "

והיא דיברה, וסיפרה לו שככה היא אוהבת את העולם בטבע שלו בפשוט באמיתי.

סיפרה לו שזה החלום שלה, בית כפרי עם גג אדום נדנדה בחצר וחלון שמשקיף לים.

והיא דיברה איתו על כול הפעמים שהוא ישב והקשיב לה, קיבל את תפילותיה, ניגב את הדמעות.

ניגן את המילים שהיא לא הצליחה להגיד,

והוא הזכיר לה שהוא מחכה תמיד, מחכה למילה אחת, מחכה לפנייה אחת.

שאפילו "אבא תעזור לי" ממיס אותו, כל כך אוהב שפונים אליו שמשתפים אותו...

והיא הסבירה לו כמה היא אוהבת אותו, באלפי מילים. באלפי צורות. ושפות. ותנועות. ודמעות.

"כן אבא ,לא קל, לא קל בכלל, ואולי גם לא יהיה, כי ככה זה, חיים רצופים ניסיונות, עליות וירידות.
אבל איתך אבאל'ה. הכול קל. קל המשא וקלה הדרך, קל לחשוב וקל לדבר, קל לבכות וקל להכיל,
כי אתה לוקח את הקשה ומשאיר בי את הקל, כי אתה לוקח את הכבד ומשאיר לי את הקלילות, את היציבות ואת הסיבות לחייך.
איך אפשר אבא, לחיות יום אחד בלי לדבר איתך? בלי לשתף אותך?
איך אפשר אבא בלי העידוד ממך בלי האמונה שהכל לטובתי כי אתה אבא שלי ואבא אף פעם לא עושה רע לבן שלו גם כשזה לפעמים נראה אחרת...?!
אני רואה לפעמים אנשים בוכים, בוכים לחברים, איך אנשים יכולים לבכות לאחרים ולא לבכות לך? ולמה הם לא זכו להכיר לא זכו לטעום את המתיקות שבתלות בך? א ב א . . ."

סימני שאלה גדולים וילדה אחת קטנה ...

השמש שקעה ואיתה שקעו הזיכרונות המרים, הכואבים, ועם הצבעים העזים שנמרחו על השמים, היא הרגישה איך
היא רוצה לחבק את העולם, להצמיד את כולו לליבה, לעצום עיניים ולבקש מאבא, בקשה אחרונה להיום לפני ש"נפרדים" :

"עשה גם אותם אבא, את כל אלה כולם, כל מי שנמצא בעולם, עשה להם קל, קל להכיר אותך וקל לדבר איתך, כי אתה הכל ויודע הכל ולפנייך כל הסודות גלויים. אנא אבא תן להם את הזכות לטעום את הזכות להבין...

עשה גם אותם "מתבודדים"..."
פעם אחת נכנס אחד מבני הנעורים הקטנים אל רבי נחמן זצ"ל ושאל אותו: "רבי איך מתבודדים?" ולימד אותו רבינו לומר לפני השם יתברך: "רבונו של עולם רחם עלי וכו', כי הייתכן שיעברו ימי בהבל שכזה, וכי בשביל כך נוצרתי?"
(חיי מוהר"ן סימן רלט')
אחר כך שמעו איך שרבינו בעצמו מתבודד עמו יתברך באותו נוסח שלימד את הקטן, כי אצל רבי נחמן היה כל העניין של תפילה והתבודדות דבר יסודי, ובפירוש גילה שאי אפשר להיות איש כשר בלי התבודדות, ואמר, בוודאי יש אנשים כשרים, אבל בלי התבודדות הם נקראים אצלי "פלייטס" היינו מבוהלים ומבולבלים (שיחות הר"ן סימן רכח').

וכן סיפר על עצמו שלא הגיע למדרגתו, אלא על ידי שדיבר הרבה אל הקדוש ברוך הוא, בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות כלל, אלא כמו "פראסטיק", היינו אדם פשוט, והירבה לדבר עמו יתברך, וכן סיפר אשר הרבה צדיקים גדולים לא זכו להגיע אל מדרגתם כי אם על ידי התבודדות, וככל שאדם עושה את עצמו יותר פשוט, ומתבודד אליו יתברך, מעלתו גדולה מאוד (חיי מוהר"ן סימן תקפז').
בקצה כפר קטן
בית מדרש ישן
העצים בתנור בוערים

משגיח מסר
שיחת מוסר
בידו - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ פתאום עצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


האחד התנדנד
השני ראשו גרד
השלישי מבטו לא הרים

והמשגיח לקירות
בשפתיים דולקות
שואג את ה - מסילת ישרים

יש בר מצוה היום
נזכר מישהו פתאום
מתנצל ויוצא בצעדים מהירים

ואחריו קמים עוד
חתונה של בן דוד
זו מצוה שדוחה - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ והמשגיח עצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


ראש נשמט פה ושם
מישהו בכבדות נשם
רק שלא ייהפך לנחירות

ושנים שלשה אנשים
שם בסוף מתלחשים
מנתחים את תוצאות הבחירות

ִ​
ועיניו של העסקן
אל מתחת לשלחן
לופת אחד מאותם מכשירים

מדפדף בתוכן מגוון
(צרכי פרנסה כמובן)
רחוק שנות אור מ - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ והמשגיח עוצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


על כורסה בסלון
עם קפה ועתון
המשגיח צנח עצבני

איש לא מקשיב
זה כל כך מעליב
אני כמו מדבר לעצמי

*

בבית מדרש ישן
בקצה כפר קטן
בתנור נותרו גחלים

ולאורם הקלוש
על שולחן נטוש
צללית של - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ פתאום עצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ועל לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ חש כעוס, יהיר ותאוותני

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ נחוץ פה "שיתברר ויתאמת"
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ שופך את הקפה, עתון מקמט
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ נו, הגיע זמן שאדבר - גם לעצמי.
וואו מזמן לא קפצתי ככה. צמד אצבעות מתופפות לי בהפתעה חדה על כתף שמאל: "שמעתי שיש לך עט מושחז", נכנס הסאונד לתמונה לקצב תיפופי הלב המואצים. זה שמואל, גבאי בית הכנסת שלנו בקולו הצרוד והפורט על נימי העצבים.

"לא יודע עד כמה הוא מושחז, אבל עט איכותי יחסית. פרקר. קיבלתי אותו לבר מצווה" עניתי בהיתממות.

"לא התכוונתי לעט ממש, אלא לחוש הכתיב.... אההה מילתא דבדיחותא, אהההה אהה אה (צחוק עצל שמסרב להתניע. לא מצאתי הברה בעברית שתבטא אותו טוב יותר) הומור, הומור, חשוב, חשוב מאוד", העניק לי הגאון תעודת הסמכה בעל פה, לחוש ההומור שלי והתועלתיות שבו.

"לעניינינו", ניסיתי לתמצת את האינטראקציה המייסרת אתו למינימום ההכרחי.

"בקרוב יש קומפיין מצ'נינג בבית המדרש שלנו (הטעויות במקור), וחשבנו שאין מתאים ממך לנסח ככה כמה מילים שיכניסו 'ברען' בלבבות" פרס את מבוקשו בחיוך חנפני-נצלני.

"למה שלא תבקש ממישהו אחר? לא חסרים מוכשרים בבית המדרש שלנו", ניסיתי להתחמק מנצלנות הכתיבה, שפגשתי אין ספור פעמים בחיי.

"לא, מה פתאום. אמרו לי שצריך לזה מומחה גדול. אלו מילים שבהן תלויה הצלחת ההתרמה כולה" הסביר, "זה הדבר האחרון שאני מוכן להתפשר בו". על חשבוני כמובן, חשבתי לעצמי.

בהבזק של יצירתיות נבט בי רעיון מבריק להתנערות יעילה מהנודניק: "מקובלני מצוואת סב-סבי, שהיה סופר ידוע בדורו, שאל לו לאדם לנדב מכישוריו במקום שזהו מקור פרנסתו. ולכן אני מחויב לגבות סכום כלשהו תמורת העבודה"

"נוו וכמה תבקש" שאל בפרצוף חמוץ, כאילו התכוון מתישהו לשלם ולו שקל אחד שחוק.

"היות שמדובר בעניין הקרוב לליבי, אסתפק בסכום סמלי בלבד, רק כדי שלא להפר את צוואת סבי"

"נו אז כמה תבקש?" חזר ושאל, מתאבל על האנרגיות המיותרות שניתב לשיחה איתי.

"150 ₪" עניתי.

"אתה לא מתבייש? זה מעות הקדש! 150 ₪ על קשקוש של כמה מילים? לא חסר מי שישמח לעשות את זה בחינם, ובהרבה יותר נשמה והתכוונות ממי שחושב רק על כסף".

לא נרשמו עוד בקשות לכתיבה נצלנית מכיוון זה.
כבר שנים שאנחנו מנסים לכתוב את השיר שלנו.
שיר כזה יפה, עשיר, בטוח בעצמו ומתנגן יפה, גם אם לא שמח במיוחד.
שיר שמבוסס על דמות היהודי ששרד והשתקם ומצא אשר חיפש.
שיר שמשלב בתוכו קטע נוסטלגי על געגוע למקדש, מין פינה אומנותית שכזו שמקפיצה את הרמה, כמו פלפל שחור על קוגל.
זה באופנה להתאבל על ירושלים. מין סיכת חטופים שכזו בפסטיבל יינות בהילטון.
השיר שלנו נחמד דווקא.
עד לחנוכה.
בשבילי.
אני חנוק בחנוכה.
קרוע בין הזמזום של פסטיבל ההוללות שלנו, לבין שמץ של סיפור חשמונאי.
מכבים שחירפו נפשם בשמירה על הבית, שכשמצאו פך שמן הבינו שהם בפסגת העולם ולא בכו על ה-99% שנטמא,
שמעלים בי געגוע של אמת - לשם שינוי - למנגינה אמיתית שבוקעת רקיעים במקום לקנות כרטיס להופעה של אפקטי הולוגרמות של שמחה.
אני חנוק מכיסופים לחיבור ולא בא לי לרקוד כמו הולוגרמה מאוויר.
אבל רוצה לשמוח ב-0.1%, כמו המכבים.
לא יודע איך עושים את זה.
אולי להלחין איזו מנגינה בקצב גבוה, אבל בסולם מינורי עצוב מאין כמותו.
כזו מין מנגינה שרוקדים לצליליה ובוכים.
שלא נגמרת לעולם, ושהזמזום שלה ממלא את החלל של כל הזמנים.
שמחבר את העבר עם ההווה,
שמשרה אווירה של מכביות - נטילת אחריות, שמחה במועט ומלחמה על הכל.
שיר שמרווח קצת כמו וונטולין את הסימפונות של הנפש החנוקה.
שיר מהלב.
  • 113
  • רוח המכבים

    כשהוא רץ ככה, בין רחובות העיר, אפשר לחוש ביתר שאת את עשרות העיניים הננעצות בו מבעד לחלונות המקושטים.

    תחושת קבס כווצה את בטנו כשעיניו נעצרו לרגעים ספורים על ביתה של אחותו. עץ האשוח שלה, לפחות לפי דברי הילדים המתרוצצים על שפת האגם הבוצי, הוא הגדול ביותר בכפר.

    בכוח יאשיהו מצווה על מוחו להתנתק ועל עיניו להיצמד לקרקע החולית, ובכוחות לא לו הוא המשיך לחצות את הכפר.

    קריאות בוז הדהדו מתוך הבתים, הודפות אותו הלאה.

    איך כולם יודעים מה נאמר היום בדיון?



    ביתו עמד ריקני. את אשתו ובנו הקטן העביר למחבוא ביער עוד ביום שבו נאמר לו להתכונן לדיון. רוב חפציהם הועברו טיפין טיפין במהלך השבוע שנותר לו לחכות, אינו יודע אפילו למה.

    אם הם יצטרכו לעזוב, אף תּאוֹ לא יוכל לשאת את ביתם על גבו. הם יאלצו להשאיר הרבה מאוד מהחיים שלהם כאן, בכפר שבעשר שנים בלבד איבד הכל.

    מבט אחרון לדלת הירוקה דרכה נכנס ויצא בשנתיים האחרונות, קצוות שפתיים רועדות לרגע קט, ואז הוא מסב את ראשו וחומק אל השביל האחורי, המוביל אל היער.

    את ביתו הוא לא יראה שוב. לעולם.

    לא אחרי הדיון היום.



    עשרים וחמש דקות ריצה אינם דבר של מה בכך, ויאשיה נאלץ להסתובב על רגליו הכושלות עוד כמה נוספות עד שליבו חזר לדפוק בקצב נורמלי.

    אהליבה המתינה בסבלנות למרגלות עץ רחב גזע, אלדד מחייך אליו במתיקות ומצפה לתשומת לב מאביו. יאשיהו מתח את שפתיו בעווית שיכלה לדמות לחיוך, מחשבותיו במקום אחר לחלוטין.

    "מה... מה הם אמרו בישיבה?" קולה של אהליבה סדק את המסך שערפל את מחשבותיו.

    יאשיהו משך בכתפיו. "הכל נגמר", דיבר בקצרה, נשימתו עדיין מהירה. "הם האשימו אותי בכפייה דתית או משהו".

    "בגלל שסדרת מניין למבוגרים שלא השתמדו?" אהליבה הבינה את הלך חשיבתם של הכופרים הרבה יותר טוב ממנו.

    יאשיהו קרס על האדמה זרועת העלים, כתפיו שחות. "כן. הם אומרים שהמבוגרים אינם מבינים כבר מה הם עושים, מה טוב להם ומה לא. התנאי שניתן לנו הוא להשתמד או לעזוב את הכפר".

    ידה של רעייתו חלפה על פני תלתליו השחורים של בנם הבכור. "הם מתביישים בהורים שלהם, יאשיהו. מתביישים בזה שהם עדיין הולכים לבית הכנסת, שהם לא נאורים ומתקדמים כמו הכופרים מאירופה. והם יודעים שאם לא תהיה בכפר, אף אחד לא יארגן מניין ושחיטה כשרה במקומך".

    יאשיהו נד בראשו בשתיקה, עיניו צופות לכיוון הכפר בו גדל. בו גדלו ונפטרו כל זקניו במשך דורות. איך הוא יכול לעזוב את הבית שלו?

    אם הוא יעזוב עכשיו, לא יישאר אפילו יהודי אחד שיקרא בשם ד'. שיאסוף את היראים האחרונים, בני השישים ומעלה, להתפלל. למול את נכדיהם כבר אין על מה לדבר, הדור הבא מתנגד. ברבריות, התעללות בתינוקות חפים מפשע.

    לפני עשר שנים, כשהכופרים הלבנים הגיעו לכפר, הוא היה רק בן עשר. והוא זוכר בדייקנות כואבת איך אחד אחד כולם עזבו את דת אבותיהם. הם נאורים, האנגלים. ככה קוראים להם. מתורבתים, מתקדמים.

    אנחנו סתם פרימיטיביים מהג'ונגל. שחורים חסרי תרבות.

    "יש עוד יהודים בעולם, נכון?" אהליבה משכה את אלדד אליה וחיבקה אותו בחוזקה.

    האם הוא הילד היהודי האחרון בעולם?

    "אני בטוח שכן", קולו של יאשיהו אפור. "וגם משפחותיהם של שמעי, אלעזר ויכניה נמלטו בהתחלה, כשראו לאן הכל הולך".

    משמע שיש המשך לעם ישראל.

    איך בכלל חשבה אחרת? ד' הבטיח שהם לעולם לא יכלו. "אבל זה מספיק?" ההיגיון יכול להגיד את האמת, אבל הרגש לא נכנע. היא מפחדת, השינוי הזה קיצוני ומהיר. גם אם היו אינספור התרעות לפניו.

    הוא צריך להיות כאן בשביל אשתו. יאשיהו מיקד את מבטו, דוחק הצידה את כל החששות והכאב שאופף אותו כשהוא חושב על אחיו ואחיותיו מתבוללים בעמים. ולא נשאר מהם נצר אחד.

    "אהליבה, די ביהודי אחד שהתורה בוערת בליבו כדי להמשיך את עם ישראל", הוא מלטף את לחיו של אלדד, שצוהל בתגובה. "חנוכה מתקרב עוד כמה ימים. אין לנו נרות, לא משמן זית ולא מאף שמן אחר. אבל את התקווה אנחנו יכולים לשאוב כבר מעכשיו. נגיע למשפחות שגלו כבר לפני כמה שנים, אלדד יגדל וישא אישה. ועם ישראל ימשיך לפרוח בכל כוחו ועוצמתו".

    המילים הרגיעו את אהליבה, אבל רק מעט. הדרך לפניהם ארוכה, מייגעת, ומי אמר שהם בכלל ימצאו את המשפחות? אולי הם עזבו את המקום עליו הודיעו ליאשיהו טרם יצאו מהכפר?

    "בוא אלי, אלדד", יאשיהו אסף את הילד אל חיקו רגע לפני שטיפס על סלע גדול פי שניים מגובהו. הבעה מהורהרת עלתה על פניו.

    איך יעודד את רעייתו?

    היא אוהבת מטרה ברורה. יעד. ועכשיו נראה שאין כלום, הכל לא ברור, העתיד לוט בערפל.

    ועם כל זאת, צריך להיות לו מה לתת לה. הוא אב המשפחה.

    "תראי, אנחנו המעט עכשיו", קולו השקט כמעט נבלע בתוך צפצופי הציפורים ורחשי היער. לא בטוח בעצמו, במה שהוא אומר. אבל עם כל מילה, קולו התחזק ובטחונו גבר. "מרבית האומה שלנו לא הולכת בדרך שהותוותה לנו מאז היותנו לעם. חזק ונתחזק בעד עמנו. אנחנו האחרונים, אהליבה, אז יש לנו תפקיד".

    המילים הללו ליוו אותם בין העצים, על שפת נהרות גועשים וכשסוף סוף נפגשו עם המשפחות האחרונות שנותרו.

    אנחנו אחרונים. נשארנו בודדים, יחידים, שנושאים את דגל ד'.

    יש לנו תפקיד.

    חזק ונתחזק בעד עמנו.

    ---

    נכתב בהשראת דבריו של הרש"ר הירש על חנוכה:

    גם אם אתה היהודי האחרון,
    שדם המכבים זורם בעורקיו
    ורוחם משתמרת בביתו:

    דע לך,
    שדי ביהודי אחד,
    ובבית יהודי אחד,
    כדי להקים את בית המקדש מחדש על יסודותיו---
    דלת הבית נפתחה באחת. התנערתי מהמסך. דפיקות הלב שלי שברו שיאים. דחפתי ת'מכשיר תחת החולצה. ניסיתי להתכווץ לתוך הקיר.

    "ליבי! מה את עושה פה למען השם?".

    "גמרנו מוקדם היום", גמגמתי.

    רצתי לחדר. דחפתי מכשיר לתיק. נשמתי עמוק. לא אהבתי לפחד. לא אהבתי להרגיש את הלב שלי כל כך. חי. פועם. רעדתי שאמא תגלה את המכשיר. לא היה לי כח לעוד ויכוח. לא היה לי כח לעוד מלחמה. אני מפחדת ממלחמות, לא יודעת לעבור אותן בשלום, לא יודעת שלום מהו.

    תמיד הייתי ילדה כזו. עושה הכל. כל מה שאפשר. כל מה שמצוי. תמיד הייתי אחת כזו, בלי גבולות. בלי מסגרת. לא אהבתי את האנשים הגדולים. תמיד הם אמרו מה נכון, מה לא. תמיד הם דחפו אותי חזק. ישר לתוך מסגרת. תלו אותי על קיר. אמרו לי לא לזוז, לא לנשום.

    להיות שֶקֶט.

    את המכשיר קניתי הבוקר. לא התחשק לי ללכת לסמינר. רציתי כבר לבדוק סוף סוף מה כל כך מעניין שם. בריבוע השחור ההוא. המרצד. למה כל כך הרבה אנשים תוקעים שם מבט. ידעתי מה יש שם. לא הספיק לי.

    רציתי לחוות.

    הבוקר חוויתי.

    לא אהבתי ליפול. זה גומר ת'אוויר. מכווץ ת'בטן. לא אהבתי להרגיש חלשה.

    חולשה נפלה עלי. נפלתי אני. מסך עטף אותי. בכל הזדמנות שהייתה לי שקעתי בתוכו. עמוק. חזק.

    כשהרמתי ת'מבט מהמסך היה מאוחר מידי. היא עמדה שם. כעס ודם בעיניה. אש רקדה בפניה.

    "ליבי די. תפסיקי להכאיב לי. למה?" היא לחשה במאמץ רב.

    לא אהבתי להכאיב לה. הלכתי למטבח. זרקתי מכשיר לפח. ככה, מול עיניה.

    אני. ליבי אלון. השלכתי. אלף מאה שקל. אל תוך שק אשפה. מדיף ריח נהדר. בלי למצמץ. בכלל.

    "תורידי את הפח ליבי. אני לא רוצה מכשיר טמא בתוך הבית שלנו." העיניים שלה כעסו. נורא.

    לא יכולתי שלא לציית. פחדתי. ידעתי, מלחמת עולם יכולה להתחיל אם לא אציית. ידעתי גם שבמלחמת עולם יש הרוגים. ופצועים. ודם. ידעתי באיזה צד הם יהיו. מי יהיה המנצח. ידעתי.

    ירדתי לחצר. הכנסתי יד לתוך שקית האשפה. הוצאתי משם ריבוע מרצד וניגבתי בבגד. הכנסתי אותו לכיס החצאית.

    השלכתי ת'שקית לפח הירוק. חתולה קפצה משם, מבועתת. הבטתי בה, חיוך עלה על פני.

    חשבתי אולי גם אני נראית ככה. חתולה. אוכלת פסולת. חוטפת שקית בראש. בורחת. הולכת לפח אחר. ממשיכה לאכול שם אשפה, פסולת.

    ממשיכה ליפול.

    חשבתי ברחתי ממלחמות.

    לא ידעתי.

    מלחמת עולם התחילה באותו יום.

    תמר.

    אשמח לביקורת.
    על שולחן קטן, בחדר אפל,
    ישב לו אדם, מבטו מתפלפל.
    עיניים נוגות, ידיו רועדות,
    ועליהן נחים דפים בעלי שורות נכבדות.

    "מה אתה כותב?" לחש אליו הצל,
    "עוד חלום שמתרסק, עוד כאב מנצל?"

    האיש נענע בראש, לא הביט, רק כותב.
    אולי ככה יציל את שברי הלב.

    אך הצל לא ויתר, חייך בנועם שכזה,
    "אולי תרקוד איתי? נצא מן התוהו הזה."

    "לא", ענה הכותב, "אני כאן כדי לשתוק.
    את אשר העולם אמר לרחוק."

    ובין השורות, בין קמטי הדף והחומות.
    עלו חייהם של דמויות, יוצאות מֵאבק.
    אמיתות נולדות, תקוות נעלמות.
    זעקות לוחשות בסוף. יוצרות מָאבק.

    "זה לא אמיתי", לחש הצל המקרר.
    "העולם לא נכתב על ידי משורר."

    האיש עצר, דמעות בעיניו.
    "אם לא אכתוב, האם בכלל אחיה?" שאל רק עם פניו.

    וכשהבוקר הפציע, והגיע המחר.
    נשארה רק שירה, מרימה לה כנף.
    הכותב נדם, אך שירו נשאר,
    מספר על אדם שחי על הדף.

    והנה הבוקר העיר את הדף לחיים,
    והשירה נשאה רוחות של פלאים.
    אנשים שעברו, הביטו, נדהמו.
    קראו את המילים ולא הבינו איך נרדמו.

    "מי כתב זאת?" שאל ילד קטן,
    "מי גרם לדמעתי לפרוח כאן?"
    והצל, שהתבונן מכל פינה במבט אוהב.
    חייך ברוך ואמר: "זהו הכותב."

    כי האיש כבר הלך, גופו נעלם.
    אך שירו נשאר, זכרו בעולם.
    הוא הפך לאור, לחום, לקורה.
    לזכר לכך שתקווה יכולה לגבור על כל רע.

    ואותן ילד, שגדל עם הזמן.
    החל לכתוב. בלב פתוח.
    וכשהצל שבצד שב לשאול, איתן:
    "למה אתה כותב? מה התכלית של הרגש המלוח?"

    ענה בחיוך, דף בידו נשאר:
    "כדי להחיות. כדי לנצח עם דממה.
    כדי שלעולם יידעו – גם אם נדמה שהכל נגמר,
    תמיד יש מילים שפותחות דלתות של תקווה חמימה."

    ובין שורה לשורה, בתוך הספרים.
    חי הכותב, מאיר לילד.
    כך נמשכת השרשרת, כך ייכתב לאחרים.
    שהחיים הם שיר, וסופו אל-חלד.
    לא מאחל את זה לגרועים שבאויביי.

    לאבד את חוש הטעם בשיא החיים? מה טעם יש בחיים נטולי טעם? במיוחד כשמדובר ב
    חובב קולינריה מושבע כמוני.

    לא אשכח את הרגע בו זה קרה. צלחת פורצלן גדולה ויפהפייה מוגשת לי. היא מצולחתת למשעי. עוף עסיסי שלם עם גב מקורמל, כורע על מרבד אורז מעורר חושים. העוף הלא מנומס מנקר גרגרי אורז, כמו מזמין אותי בקריצה לחבור אליו לארוחה המגרה.

    אני מתלבט לרגע אם להנות עוד קצת מהפרזנטציה המהפנטת, או לדלג על התמהמהות הלא עניינית ולגשת ישירות למפגש המרגש עם הטעים-טעים הזה.

    טוב, עד שההתלבטות תוכרע אפשר הרי לאכול. מזלג ננעץ. לוע נפער. שיניים לועסות במרץ. אך החך, אוי החך בוגד בתפקידו. הוא לא מצליח לפענח את הטעמים.

    ביסים עקרים, הופכים לארוחות תפלות שהופכות למציאות חסרת טעם. שבר גדול. שיניים יושבות שבעה, חך קורע קריעה ובלוטות טעם יוצאות לפנסיה מוקדמת. מוקדמת מידי.

    שום דבר לא הכין אותי לזה. זה קרה כמה שנים טובות לפני הקורונה. מי שמע אז על אדם בריא שמאבד ביום אחד בהיר את חוש הטעם?

    גדולי העסקנים הרפואיים נכנסו לתמונה. התגלגלתי מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, אך אפס, אף אחד לא מצליח לעלות על התעלומה המסתורית.

    שבעה חודשים המתנתי לתור אצל פרופסור שאלוביץ. העסקנים אמרו שהוא המומחה היחידי שהצליח לטפל בעבר בכמה מקרים דומים.

    "שב כבודו" אמר בנחמדות במבטא רוסי כבד, "מה הביא אותך אלי?" חתר מיד לעניין.

    פרצתי בבכי עז "כבר זמן רב שאני לועס קלקר וחול. לא מרגיש טעם בכלום".

    פרופסור שאלוביץ הקשיב בסבלנות, וביקש לקבל יותר רקע על התקופה שבה זה קרה. מובן ששיתפתי אותו בהרחבה.

    "זה כנראה מה שאני חושב שזה" אמר באכפתיות נעימה "לעולם הרפואה הקלאסי אין תרופה למחלה, אבל אשלח אליך הביתה מומחה שיכול לעזור לך. חשוב שגם אשתך תהיה שם".

    הפגישה עם המומחה תואמה ורוח של תקווה החלה מפעמת בקרבי.

    דפיקות בדלת. מומחה עם תיק כבד נכנס. הוא פורס את מרכולתו על השולחן. מתעלם מנוכחותי ופונה ישירות לאשתי: "בעלך מתלונן שמיום אחרי החתונה הוא איבד את חוש הטעם. הבאתי איתי כמה תרופות טבעיות שממש יכולות לעזור לו".

    "בטח בטח" אמרה אשתי ההמומה.

    "ובכן" המשיך המומחה "לזה קוראים מלח. יש לו תכונה מיוחדת של הענקת טעם למאכלים. ולזה קוראים פלפל שחור, מעט ממנו מקפיץ את התבשיל בצורה שלא תיאמן. ואילו זה חומץ...."

    מה אומר לכם? פלא פלאים! מאז המפגש המרתק חוש הטעם שב אלי!
    נר ראשון של חנוכה, תשפ"ה.

    מכל עבר ניבטות חנוכיות, מהבהבות בשלהבותיהן המרצדות, ריח סופגניות נישא באוויר, ושירי הלל והודאה מתנגנים בכל הבתים.

    'יוונים נקבצו עליי' נשמע קולו של ילד חינני מסתלסל בקול, ואני חש מחנק חשוד בגרוני, לחלוחית דמעה מבצבצת מקצה עיני.

    אני מביט בחנוכייה המוכספת הניצבת לה בחלון, שומע את אבי מזמר 'מעוז צור', ואת אימי מעתירה תחינות רותחות, ובליבי זעקת כאב.

    אבא, עד מתי?!

    כבר שלשה עשורים ברציפות, שאני סמוך על שולחן הוריי היקרים, שומע שנה אחרי שנה את ברכות ההדלקה, עונה אמן בדביקות, ומייחל שלשנה הבאה אזכה אני להיטיב את הנרות, להעלות בהן את אש הזיכרון ופרסום הנס.

    משתוקק כל כך לקיים בהידור 'נר איש וביתו', להקים בית נאמן לה' ולתורתו, חולם שגם לי כבר יהיה תינוק קטן וחמוד, שישיר בשיבוש מתוק שירי חנוכה.

    אך עוד שנה אני כאן. עדיין לא זכיתי לנס מציאת פך השמן הפרטי שלי. כשלפעמים מזדחל לו החשש, אולי איחרתי את הרכבת, נשכחתי כמת מלב, מאחור.

    מתי תהיה לי כבר חנוכיה משלי?!

    רעם מתגלגל נשמע מבעד לחלון, וגשם החל ניתך ארצה, משתלב היטב בתחושתי העגמומית.

    התבוננתי בלהבה המיתמרת אל על, נלחמת ברוח הפרצים שחוֹללה סביבה, מתעקשת להמשיך ולבעור, לא נכנעת. מְנַסֶּה לשאוב ממנה כוח, להמשיך במלחמת החיים האישית שלי.

    ברק מסנוור היכה לפתע בעיניי, חודר אל חדרי ליבי. שלהבת אדומה, שלחה לשון לעומתי, כמבקשת ללחוש לי סוד טמיר.

    ואז ניצתה בי ההבנה.

    יש עוד מישהו במצב שלי - ה' יתברך, אבי יוצרי ובוראי, ששואג כארי: "מי ידליק את החנוכיה שלי?!"

    כבר קרוב לאלפיים שנה הוא יושב ומצפה, מתי יזכה שבניו ידליקו לפניו את המנורה, מתי ישוב וישמע את זמירות הלוויים על דוכן ביתו, כשכל בניו ובנותיו סביב לשולחנו.

    ולי הקטן, יש את האפשרות למלא את משאלתו הבוערת, אף קודם שנזכה לגאולה השלימה ולבניין הבית.

    כאשר אדם יושב בביתו, ומדליק את החנוכיה יחד עם בני משפחתו, כשעל שפתותיהם מזדמזמים להם שירי חנוכה, זהו מצב בו ה' יתברך מדליק לו את הנרות, מאיר לו פנים ומעלה חיוך מודה על שפתיו, שאיפת חייו של כל יהודי.

    אך כשיהודי נמצא בחושך ובהסתר, סביבו אפילה כבידה, ממשית, כל תו בו זועק מכאב. ודווקא שם, הוא מדליק את אש האמונה הפשוטה, נכנע לרצונו יתברך בתמימות, ויחד עם זאת, מייחל ומקווה לישועת ה' גם כשאור לא נראה באופק, זוהי המנורה היפה ביותר שהוא מדליק לאבא שבשמים.

    יתירה מכך, כאשר אדם מכניס אל ליבו את הקב"ה, הוא בונה לו משכן בתוכו, מעניק לו בכך את הגדולה שבמתנות - בית מושב לשכינתו בין קרוצי חומר, ילד טהור שמביט בו בעינים דומעות ולוחש: אני שלך. רק שלך.

    אני פותח את עיניי, רואה במבט מחודש את החנוכיה שלמולי, זוהרת בגוונים מרהיבים, מבקשת לומר לי:

    שלך גדולה משלהם.

    ------

    כמה מילים:
    • הקטע שהעליתי מבוסס על תיאור של גיסי, גיבור הסיפור 'לאסורים צאו'. למרות שהקטע הנוכחי מתאר שלבים מתקדמים בסיפורו (בסיפור אנו נמצאים 8 שנים לאחור), לא יכולתי שלא להעלות את הסיפור המצמרר הזה, ברוח ימי החנוכה האופפים אותנו
    • הסיפור עלה באתגר המצוין 'מילים של אמת', אך לעומק המסר שבו, ייחדתי לו פוסט נפרד.
    • בונוס: קובץ מעוצב של הסיפור מחכה לכם בתחתית ההודעה.
    אודה לכל מי שיוכל להזכיר את שמו בהדלקת הנרות, לרפואה שלימה ולזיווג הגון:
    משה אהרן בן רויטל סימה שמחה.

    חנוכה שמח!
    ככה סתם.
    באמצע היום.
    הלכתי לבד.
    המשכתי לחלום.

    ולפתע ראיתי אותם.
    בשביל של שום מקום.
    שולחן היה בצד.
    נפנפתי לשלום.

    שמטו הבקבוקים המשכרים. הסבו מבטם.
    "אל תקרב הלום."
    אמרו מיד, כאילו קרבתי לאחוזתם.
    "זה יגמר לא טוב אם בך נהלום."

    פי נחתם.
    הלכתי בתום.
    הושטתי יד.
    ואמרתי פתאום:

    "סתם באתי לכאן.
    סתם הגעתי.
    הלכתי בדרך.
    ובכם פגעתי.

    אבל אתם.
    חשבו רגע.
    למה אתם באתם.
    לעולם של יגע.

    יגיע כפיים שבכם, אשר טוּב אוֹכל.
    לא יישאר חי אחרי מותו.
    שהרי ההוא שעל גחון זוחל.
    רודף אחריתכם. אחריתו."

    הם שתקו. מהנהנים.
    ואני הלכתי מ'ביתם'.
    מרגיש עמוק בפנים.
    שאולי, אולי לא באתי סתם.

    הרי אין דבר כזה 'סתם' בְּעולם הַרהַב.
    הכל מכוון משמים, בין אם לי או לאחרים.
    ואם הגעתי אליהם דווקא עכשיו.
    סימן שבעתיד הם עוד יבינו את הדברים.

    ...

    כעבור מספר שנים.
    הלכתי שוב סתם.
    פגשתי באותם פנים.
    (סליחה על המילה, אבל הרגשתי מטומטם.)

    הם עדיין היו על השביל אשר ניטעו בו עיני.
    מתרועעים כחבורה מאושרת למדי. בקבוקים על השולחן לידם.
    שפתי ננשכו מעצמם, השפלתי את פני.
    מבין שהכל היה סתם. ליבי עצר, נדם.

    "הי! אחי!" קרא לי אחד מהאנשים.
    "האתה הוא הפלוני אשר פגשנו מזמן?"
    הנהנתי. בלב דפקו פטישים
    וישר הוא סימן לי בידו, כאילו אני מוזמן.

    "כל זה בזכותך", אמר האיש, מצביע על השולחן.
    "מה אתם עושים?" שאלתי, מנסה להשתלט על קולי.
    נשמתי עמוק. לא ידעתי אם לקבל אהיה מוכן.
    דממתי. רועד כולי.

    "סיום מסכת ברכות", ענה האדם.
    "את זה קיבלנו על עצמנו קצת אחרי שהגעת לכאן".
    פי נדהם.
    היה נראה כי השולחן תוקן, ונשבר, ותוקן.

    "כשהלכת, חשבנו על מה שאמרת. שיש לכל מחליט.
    אז ישבנו דיברנו על משמעות החיים. על התכלית.
    ולאחר לילה ארוך של דיונים וויכוחים.
    החלטנו לנסות ללכת לסמינר של ערכים.

    משם, לאחר זמן, התחלנו לחזור בתשובה שלמה.
    והיום, סיימנו את מסכת ברכות , אותה למדנו ביחד."
    פי עדיין נשאר פעור בתדהמה.
    מיהרתי לסגור אותו. הזבוב ברח, מפוחד.

    לא הגעתי אז סתם. ברור.
    אולי בגלל שהייתי צריך ללמוד מה כוחה של מילה.
    ה' גלגל לפתחי את כל הסיפור.
    גורם לי לשתוק בתפילה.

    "הדרן על מסכת ברכות... ואני אבטח בך".
    אמר האיש, קולו הגבוה מרעים כתוף.
    ואני חשבתי לעצמי, שלא משנה אם אני יצאתי מובך.
    העיקר שהם הגיעו לסוף.

    ואקווה שאולי, גם אני אצליח כמוהם להתקדם.
    להמשיך. לרוץ. להתקדם.
    ואברך גם אתכם, קוראים יקרים.
    שתדעו מהם באמת החיים המאושרים.

    לא חיים של שביל בצד, חיים של הבל.
    לא חיים של צער וסבל.
    אלא חיים שיש להם מטרה.
    חיים שיש בהם אהבת תורה.
    סתם2.png
    העפתי מבט על מגש הסופגניות המאובקות שרחלי אחותי הביאה, ומבט על התינוקות שכרכרו מסביבו.
    האמת, ובלי לפגוע, לא מצאתי הרבה הבדל. פלטתי בטעות. בקול.

    רחלי שתחום המומחיות שלה במשפחה - להיפגע. קלטה את המלל שסיננתי בשקט.
    "תגיד לי אנטיוכוס, מה אתה בכלל משווה, אהההה?!"
    "רחלי תירגעי. זו אמנם עובדה בועטת מכבידה ומלכלכת, אבל זו עובדה".
    רחלי הניפה ידה לביטול.
    "אנטיוכוס הרביעי, כבר אמרו לך שהחוש הומור שלך מזדקן עם הזמן?!".

    דודי גיסי עמד מהצד בפרצוף מדושן עונג. הוא אוהב את הוויכוחים שפורצים מידי פעם ביני ובין רחלי אשתו.
    וכצו'פר לגיס הנחמד, החלטתי לדשן אותו עד הסוף.

    "רחלי, אם ההשוואה שלי מופרכת כמו בצק פריך של סופגניה. אז איך זה שיש יותר ממכנה משותף אחד?!"
    "על מה אתה מדבר, המן?!" רחלי הרחיקה את מוישי וחיימי ממגש הסופגניות בפעם השניה.

    על מה אני מדבר, זרש?! אני מדבר על כך ש..:

    שניהם קטנים, עגולים, ותמיד מוצאים דרך להידבק אליך.
    שניהם דביקים במיוחד אחרי כמה דקות של התעסקות.
    שניהם מתוקים - אבל עם גבול לצריכה היומית. אחרת זה מכביד.
    תמיד יש הפתעה בפנים, לפעמים זה ריבה או גרוע מכך, טיטול רווי במוצקים.
    תמיד יש אבקת סוכר או "ריבה" (נזלת) שמעטרת להם את הפנים.
    אף פעם לא מסתדרים איתם בלי מוצרי היגיינה וחומרי חיטוי.
    הם מתוקים, רכים, וחלק מהם תמיד נמרח עליך.
    הם נראים מושלמים בתמונות - פחות במציאות.
    אי אפשר לעמוד בפניהם, למרות המחיר שאתה עומד לשלם.
    הם תמיד מתגלגלים למקום הכי פחות צפוי.
    שניהם קטנים אבל משאירים רושם גדול - לפעמים דביק מדי.
    אם אתה איתם, אין סיכוי שתצא נקי.
    שניהם משאירים עליך סימנים שאי אפשר להתעלם מהם.
    לא משנה כמה תיזהר, משהו ומישהו מיהם תמיד ייפול על הרצפה.
    לא משנה כמה....

    "דודי, תנקה את המפה מהריבה שמוישי מרח, אני אנקה את חיימי ויוציא את הסופגנייה מתחת לספה!" קטעה את רצף דבריי. בצעקה נואשת לגיס הנחמד שמחק את החיוך מפרצופו במחי קול.
    "ואתה אנטיוכוס. די כבר עם זה. ילדים הם מותקים. ומידי פעם צריך לנקות. זה הכל!".
  • 102
  • הוא חייך, עיניו חצי עצומות בהזיה.
    "למי אתה מחכה?" שאלתי אותו.
    "לחנוכה האחרת".
    "מה זאת חנוכה אחרת?"
    "העולם שלי כאן, בין הקירות האלה. כאן, בין צבעי הקירות הלבנים, הרהיטים המשומשים, והבגדים על הרצפה. השולחן הכבד והחנוכיה העקומה שעליו.
    אין שום דבר אחר שאני מכיר, רק זה. סט הפורצלן שהפך למיותר מזמן. והזיכרון הישן שבספרים האלה.

    "אז אתה מחכה? למה בדיוק?" שאלתי בהיסוס.
    "לא יודע, אבל ברגע שהיא תבוא, אני ארגיש את זה."
    ליד החלון, הכחול של הלילה מעמיק לאט, מליוני אורות קטנים וצהובים מתמזגים עם האפלה. שמעתי רעש רחוב מתערבב ברקע — קול של מכונית, רגליים דוהרות, ואז פתאום משהו אחר. משהו שלא יכולתי לזהות.
    עמדתי שם, מבולבל, ממתין למשהו שיבוא מעצמו, ולא ידעתי מה זה.
    שמעתי את הרעש שוב. זה היה שיר. שיר לא מוכר, צליל ישן שזז והפך למנגינה חדשה. מרגיש מעט מוכר, אבל לא.

    "טיפש!" הוא קרא בקול צורם, "הזמן עבר, הצלילים השתנו. זה כבר לא אותו דבר!"

    לא ידעתי אם הוא התכוון לעצמו או אלי, או שהוא דיבר אל הרעש ברחוב, או לשקט הזה שפתאום כבש אותנו, כמו ריקוד של ווילונות ברוח כשאף אחד אינו רואה.

    החדר היה דומם עכשיו. האור נחלש, הנרות כבו חוץ מהשמש הארוך. העיניים שלי לא הצליחו להתרכז. הייתי איתו, הייתי לבד.
    הוא חייך, באותו חיוך מוזר, שאומר הרבה יותר ממה שהוא מעז להגיד, וחיוכו ביקש ממני לחפש אותה, את החנוכה האחרת, לחפש אותה בכל העולם.
    "העולם שלי כאן, בתוך הלב הזה, בתוך המחשבות הרגילות האלה שמלוות אותי, בתוך שגרת היום שלי, אין דבר אחר, אין חנוכה אחרת, הכל רק אשליות"

    החדר התחיל להתרוקן ממילים, ולהתמלא בתמונה של עצמי שלא רוצה לשנות את צורתה. הרעש הרחוק התגבר, וטשטש את הגבולות. אני לא ידעתי אם אני בתוך החנוכה הישנה הזאת, או שהיא כבר נמצאת בי.

    ואז כבה גם השמש.
  • 181
  • התלבטתי מעט אם להעלות לכאן את המילים הבאות שכתבתי לעצמי.
    ההתלבטות היא בגלל שכנראה כתבתי כאן באתר יותר מידי על הספר "סדר הפוך" ועל השיווק שלו.

    וגם בגלל שלכל כותב יש מסע פרטי שלו ואינני בטוחה שנכון לשתף את המסע שלי.

    זה כמו שכמה דודים יושבים ומשוחחים ואחיין אחד מתערב ומספר על מבחן מאתגר, וכל אחד מייעץ
    ומספר על המבחנים שלו ואיך הוא התמודד... והאחיין חש שלא מבינים אותו, כי עד כמה רלוונטיים עבורו הסיפורים של הדודים?
    הוא מתמודד עם עניין/מבחן שונה לחלוטין...
    כך גם בכתיבה, כל כותב מול עצמו, לגמרי, כך שעד כמה רלוונטי באמת המסע שלי?

    אבל החלטתי כן לשתף,
    דווקא בגלל ששיתפתי עד כה באשכולות קודמים.
    אז השיתוף כעת הוא סוג של סגירת מעגל בשבילי סביב הסאגה של הספר "סדר הפוך".

    התפכחות

    כתבתי ארבעה ספרים.
    האחרון שבהם, הוא הספר "סדר הפוך", שהייתי בטוחה שהוא מיוחד מאוד, יותר מהקודמים, ושיש בו בשורה חדשה לעולם, ושהוא ספר מדהים וכו' וכו'.
    הייתי מסונוורת מהספר, ומהתוכן שלו.
    וזה היה מדהים שהסתנוורתי ממנו...
    כן כן, זה היה סוג של נס, שגרם לי להשקיע בשיווק וברצון שהספר יהיה פופולארי ואולי יעשה שינוי.

    ואז, פתאום, עיינתי בו השבוע כדי לבחור לפרסם קטע מתוכו,
    ופוף,
    ירד הקסם.

    כאילו: קראתי ועיינתי וניסיתי לחפש מה גרם לי לחשוב שיש בספר משהו מיוחד.
    ולא מצאתי...

    זה פתאום נראה לי אסופת מילים, קלילות, נחמדות, סגנון קצת ייחודי ולא בהכרח לטובה, ותו לא...
    פתאום אמרתי לעצמי: את באמת רוצה לשווק את הדבר הזה?
    - לא יודעת... זה שווה? זה באמת ספר שיכול לעניין מישהו?

    וואו,
    זה מעניין.
    כי פתאום הרגשתי שלא, הספר לא שווה את זה.

    מעניין טבע האדם, ואיך שברגע קודם טקסט שכתבנו נראה לנו 'וואו' כזה שהעולם חייב אותו,
    וברגע הבא, כמו בלון שיורד ממנו האוויר, הספר כבר לא נראה מעניין, אלא נכנס לתוך פרופורציה, והכותב אומר לעצמו: באמת, חשבת שיש בספר משהו שיכול לעניין מישהו?
    מעניין אותי מאיפה מגיעה ההתלהבות מהספר, או מטקסט כלשהו, שאנחנו כותבים,
    ומאיפה מגיעה ההתפכחות?!

    אני לא מצטערת על הדרך שהספר עבר,
    אבל כעת מסוגלת להסתכל על הספר, ולומר לו "אתה ספר נחמד, תודה על הדרך שגרמת לי לעבור, במסע שלי אל האושר שלי".

    ולהפסיק להרגיש שזה פספוס שהוא לא הגיע לציבור הקוראים, ולא נקרא כל כך.
    כי אין כאן בכלל פספוס.

    והיום - התחלתי להסתכל על כתיבה כמשהו שהוא עבור הנפש של הכותב:
    לכתוב זה לעבור מסע, מסלול, דרך.

    לכתוב ספר זה לפרק את הנפש על הכתב, ולבנות אותה על הכתב, ואז לקבל אותה אחרת, להרגיש את רוח אלוקים שמרחפת על הכתב, ואותה רוח אלוקים בונה את הנפש ונותנת לה מתנות וחיזוקים.

    לכתוב ספר זה למצוא את האומץ שלך להתבטא, למצוא את המילים שלך, למצוא את האמירות שלך, אבל לא אמורים להיות קוראים לאותו מסע של יציאה לאור, כי כשאדם מסכים לעצמו להתבטא, לא משנה אם יש באמת קהל שמאזין לו או שמא אין - ההתקדמות שלו קיימת ומתבטאת באומץ שלו לצאת לאור, ולדבר (במיוחד לאדם שיש לו אילמות סלקטיבית, או בושה, או פחד קהל, שאז זו ממש פריצת דרך).

    אז כן, אף אחד בעולם לא יכול לדחות אותנו,
    או לקבל אותנו,
    או לקדם אותנו,
    או להרחיק אותנו.
    כי תמיד נשאר באותו מקום.

    גם אם נתקבל, או נהיה דחויים, גם אם נהיה פופולאריים, או נהיה בצללים, תמיד נשאר באותו מקום: האדם מול עצמו.

    כך שהיציאה הזו החוצה, וההתכנסות חזרה פנימה, הן סך הכל תנועות בנפש שרוצה להתרחב, לגדול, להעז להיות מי שהיא: בלי גבולות.
    אותה נפש שרוצה סך הכל דבר אחד:
    לקבל חותמת שהיא בסדר, למרות הכל!

    אז כרגע אני רוצה לומר תודה לבורא עולם.
    גם על היציאה וגם על ההתכנסות.

    אני אוהבת את זה:
    להגיע למקום של חוסר הצלחה, כביכול, ולהרגיש הצלחה.
    אני חושבת שיש בזה קסם, יש בזה הרחבה של גבולות.
    יש בזה אור גדול. כמו האור של נרות החנוכה,
    שיש לו חוקיות, אבל גם יש בו נס.
    הכל התחיל בשיחת טלפון מהשכנה שלי, יוכבד, ביום שלישי אחר הצהריים.

    "יש לך מקדחה?" היא שאלה.

    "מקדחה? אין לי, יוכבד. אבל למה את צריכה מקדחה?"

    -"סתם, לספריה."

    "מה לספריה?"

    -"לתלות אותה."

    הבטן שלי קרקרה. לא בגלל שהייתי באמצע החומוס. אלא בגלל שיוכבד, איך נאמר, לא בדיוק אישה של עשה-זאת-בעצמך. היא יותר אישה של עשה-זאת-ואני-אקטר-מול-המחשב.

    "תקשיבי", אמרתי לה, "אני יכולה להשאיל לך מקדחה מהשכנה השני, אבל אולי עדיף שתזמיני מישהו מקצועי? את יודעת, למקרה ש..."

    "מה יכול לקרות?" היא קטעה אותי. "אני כבר עשר שנים עובדת עם מקדחה!"

    הבאתי לה את המקדחה שלקחתי מהארגז של בעלי המנוח (ככה קוראים לבן אדם שנח, לא?), וכמובן, היא לקחה אותו בצהלה, הרי איך היא אמרה: "מה כבר יכול לקרות?"...

    ...

    שעתיים אחר כך שמעתי את הטררם מהדירה שלה. מקדחה פוגשת בטון. הרעש הזה שמרגיש כמו מישהו שמנסה לחפור מנהרה עם כפית פלסטיק.

    ואז, לפתע, דממה שררה. דממה מפחידה.

    אני מנסה להתעלם, חוזרת לטוסטים שלי, ופתאום טלפון. יוכבד.

    "תגידי, יש לך מסור?"

    -"מסור?! למה, מה קרה לספריה?"

    "סתם, בקטנה. לא יצא טוב. את לא צריכה לדאוג."

    -"בטוחה?"

    "כן, כן, הכל בסדר. פשוט צריך טיפה... לקצר את אחד המדפים."

    אני משאילה לה מסור (שלקחתי מארגז הכלים של בעלי המנוח, כמובן...) וחוזרת הביתה. מתיישבת. נושמת עמוק.

    עוד שעה עוברת. טלפון נוסף.

    "תגידי, את טובה עם חשמל?"

    -"מה קרה עכשיו?!"

    "לא, סתם. שום דבר רציני. רק שבטעות קדחתי לתוך שקע."

    זהו, הבנתי שאין ברירה. שמתי נעליים, לקחתי ארגז כלים שלם (כי ידעתי שהפעם זה לא ייגמר במסור) הוא היה די כבד (איך הגברים סוחבים את כל זה?!!!) ונכנסתי לדירה של יוכבד.

    את מה שראיתי שם לא אשכח בחיים.

    הספריה, שפעם הייתה ספריה תמימה מאיקאה, הפכת לאנדרטת מלחמה. קיר הסלון היה נראה כאילו נחתה עליו חללית. מדף אחד תלוי בזווית של 45 מעלות, ועוד שניים שכבו על הרצפה, במרחק בטוח מהקיר.

    "אני לא מבינה למה זה לא מתיישב ישר", היא אמרה, עומדת שם, מנסה להיראות מקצועית עם מסור ביד אחת ומקדחה בשנייה.

    "את מבינה שזה לא בדיוק תחום ההתמחות שלך, נכון?" ניסיתי לשאול בעדינות.

    "אל תדאגי. אני תמיד מסיימת את מה שאני מתחילה!"

    חמש דקות אחר כך שמענו בום.

    לא. לא הספרייה. השכנה מלמטה דפקה בדלת עם קסדה ואמרה:
    "תפסיקו להרוס את הקיר המשותף או שאני מזמינה את העירייה!"
    פיגוע חברתי ושמו ערב לביבות.

    חוץ מהלביבות, שום דבר לא מלבב בו: ישיבה כפויה ומאולצת של שנאות עתיקות, אינטריגות נושנות והתנגשויות פוצעות.

    זה נראה יותר כמו מזימה יוונית. מה שלא עשה הכוח והגבורה המיליטריסטית מול העם היהודי, יעשה אותו ערב "מאחד ומלכד". כך חשבו לעצמם הרבים, המובסים והנתונים ביד המעטים, כאשר השיקו את ערב הזוועות באצטלה של קירוב לבבות.

    "מי הכינה את פשטידת הברוקולי?" שואלת הדודה נטולת הטקט. "אני," עונה הכלה הטריה שטרם נחשפה לזוועות האישה המתעניינת. "יצא לך דלוח קצת, אבל לא נורא, את עוד חדשה. עוד תלמדי לתבל דברי מאכל כמו שצריך".

    התכווצות קולקטיבית לתוך כיסאות כתר בלתי מרופדים בעליל. עוד רובד של הנאה קסומה בערב המהנה ממילא.

    מזל שיש את הילדים. הם משמשים בצוק העיתים, גורם הסחה אולטימטיבי. אם בדרך כלל אנחנו מייחלים לשקט מהם, הרי שעכשיו אנו משוועים למהומות ולצרחות מכיוונם.

    יש מההורים שמסכסכים בשקט בין הילדים כדי למקסם את אפקט ההסחה: "יוחאי, דני גנב ממך את הטופי בזמן ששיחקת". כל הדרכים כשרות להתנתק רגשית מהסיטואציה המעיקה.

    אבל אפילו הילדים הפרובוקטיביים ביותר, לא מצליחים להציל אותנו מהשלב של השתיקה הממושכת - כשל תקשורתי שנפתר רק הודות למשחק חברתי משעמם כלשהו.

    הכרוניקה ידועה מראש: שאלות משעשעות גוררות תשובות כנות שדורשות הבהרות דחופות, שרק מסבכות את העניינים בהאשמות הדדיות. כעבור חמש דקות גם אלה שהבטיחו לעצמם שהם לא נגררים לזה הפעם תופסים צד.

    כיסאות כתר באוויר, הורים משתוללים וילדים צורחים.

    עד מתי נאפשר ליוונים לשסות אותנו זה בזה? השנה משלימים את הניצחון. מפסיקים להיפגש! משיגים ניצחון מוחלט!
  • 355
  • מין המשך לקטע הזה.

    הכול התחיל כשהסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "די, תתאפס על עצמך. אתה נראה כמו בורקס עם מילוי כפול!"

    אז נרשמתי למכון כושר, קניתי בגדים ספורטיביים שאמורים לגרום לך להיראות כמו כוכב ג'אז, ובפועל גורמים לך להיראות כמו סופגנייה בחנוכה.

    המכון היה עולם חדש ומוזר. אנשים הזיעו שם בהתלהבות, כאילו מישהו שילם להם על זה. נכנסתי באי נוחות, חיפשתי מכשיר פשוט – לא משהו מוגזם כמו ההליכון הזה שנראה כמו תחנת חלל – ומצאתי אופניים סטטיות. פשוט, נכון?

    התיישבתי. הדוושות היו נעימות, והתחלתי לדווש. הרגשתי כאילו אני על הטור דה פראנס – רק בלי הצרפתים והנוף. אחרי דקה בערך, המסך מולי צייץ: "שרפת 3 קלוריות!"

    שלוש קלוריות. שלוש. זה אפילו לא שלוק של קפה.


    אמרתי לעצמי: "אוקיי, זו רק ההתחלה. ממשיכים!"

    עכשיו, חשוב לציין שהמסך הזה גם הראה לי את משקלם של שאר החברים שלי לאימון. מאחוריי היה מישהו על מסילה שנראה כאילו הוא רודף אחרי הפיצה שלו, ובצד עמד איזה בריון שמתאמן על משקולות ששוקלת כמשפחת בני-ברקים שלמה. אני, לעומת זאת, התאמנתי באומץ רב על לעבור את הקלוריה החמישית.

    אחרי עשר דקות, המסך צייץ שוב: "שרפת 12 קלוריות!"

    עכשיו הבנתי. אני אתחזק בשיטה שלי – בדיוק כמו המילואימניקים שאני מכיר: "יש קפה?"

    אני מגיע הביתה, מזיע כאילו סיימתי מרתון (בפועל רק רכבתי 15 דקות באופניים הסטטיות). אשתי מסתכלת עלי ואומרת, "מה קרה? נראה כאילו חטפת התקף חרדה במדבר."

    "אל תזלזלי!" אני נוהם, "שרפתי 12 קלוריות היום!"

    היא הרימה גבה. "אתה יודע שפרוסת לחם קל שווה 35 קלוריות, נכון?"

    "זה לא העניין", ניסיתי להצטדק. "אני עכשיו בספורט, עכשיו!"

    אבל בינינו, היא צדקה. אחרי מקלחת וארוחת ערב (שכללה בערך 800 קלוריות), הבנתי שאני צריך לתכנן את האימונים בצורה יותר... אפקטיבית.

    אז למחרת בבוקר, מצויד בטבלת אקסל חדשה ומוטיבציה של אצן אולימפי, חשבתי להעלות הילוך.

    ...

    אני מגיע בקרוב. יש לי תכנית מסודרת: חימום, כוח אימון, הליכה על המסילה, אולי אפילו קפיצה בחבל – הכול כדי לוודא שאני שורף מספיק קלוריות כדי לכפר על פיצה אחת לפחות.

    המדריך ניגש אלי. בחור שרירי מדי, שבטח אוכל ביצים לארוחת בוקר ובודק את הדופק שלו כל שעה.

    "איך הולך, גבר?"

    "בסדר", אני עונה, "היום אני עובד קשה יותר."

    "מעולה!" הוא מחייך. "באיזה מכשיר אתה מתכנן להתאמן?"

    "המסילה", אני משיב בגאווה.

    אני עולה על המסילה ומתחיל לצעוד. היא נראית פשוטה - עד שאתה לוחץ על הכפתור הלא נכון.

    ככה, בטעות, אני מוצא את עצמי על מהירות של 12 קמ"ש, ורגליי מתחיל לרוץ כאילו מישהו רודף אחרי. אני מנסה להאט את הקצב, לוחץ על כל הכפתורים, אבל במקום זה אני מגביר את השיפוע. עכשיו אני רץ בעלייה!

    "תלחץ על עצור!" צועק המדריך מהצד, בזמן שאני נאבק על חיי.

    בסוף, אחרי שנראה כאילו אני משתתף באודישנים ל"המתאגרף 8: הקרב על המסילה," המסילה נעצרת. אני מתגלגל לרצפה, מזיע כמו ברווז במיקרוגל, והמדריך מתכופף כדי לעזור לי לקום.

    "אל תדאג", הוא אומר. "כולם מתחילים ככה."

    ...

    אני מספר לאשתי על היום שלי.

    "אתה יודע שזה נראה כאילו אתה מנסה להרוג את עצמך?" היא שואלת.

    "זו רק ההתחלה", אני מתעקש. "מחר אני מוסיף גם תרגילי כוח."

    אבל למחרת...

    ...

    אנסה את מכשיר המשקולות.

    אני מרים את הידיות בעדינות, אבל משהו שם מתעקש לא לזוז. אני מנסה בכל כוחי, ומה שאני מקבל את זה מבט מזלזל מאיזה בחור שכנראה נולד בחדר כושר.

    "בוא, תן לי להראות לך איך עושים את זה", הוא אומר בקול עמוק מדי.

    הוא מרים אותו בפשטות, כאילו הוא עשוי מסוכריות גומי.

    אני מסתכל עליו, ואז על עצמי, ואז חזרה עליו, ומחליט - אולי הגיע הזמן להתרכז באכילת עוגיות...

    ...

    אני יושב בבית עם פחית גלידה, בוהה בפרוג. על המסך מופיע פרסומת: "התחל עכשיו! מנוי למכון כושר ב-50% הנחה!"

    אני צוחק בקול.

    "מה מצחיק?" אשתי שואלת.

    "פשוט הבנתי," אני אומר, "שכושר זה כמו סושי."

    "מה זאת אומרת?"

    "כולם אומרים שזה ונפלא, אבל זה רק גורם לך להרגיש מסכן עם עצמך."

    ואז שלפתי עוגייה מהאריזה ואמרתי בקול מלא ניצחון:

    "אני מתאמן על להיות מאושר – וזה גם שרף קלוריה אחת!"
    ...
    "נו?..."

    -"מה נו?!"

    "איפה הפאנץ'?!"

    -"איפה ה...מה?"

    "פאנץ', פאנץ'. נו... תפנית, קאצ', יוצר-הומור..."

    -"למה שאני אכתוב פאנץ'?"

    "לא יודע, חשבתי שכל הטורים ההומוריסטים צריכים להיות עם פאנץ'."

    -"זה טור הומוריסטי?"

    (הלה מתחיל לגמגם.).

    -"אה הא! תפסתי אותך! אתה שמח לאידי!"

    "מה פתאום. פשוט... אה...".

    -"עכשיו, בגלל שצחקת עלי, אני בכוונה יפרסם את הטור כשהוא בלי פאנץ'!".

    ...

    וככה טורנו נשאר בלי פאנץ', וכך יישאר, עד ביאת גואל (או פאנץ') אמן ואמן... :p
    אני בן אדם של הרגע האחרון.

    לא סובל להתארגן מוקדם!

    גם השנה תכננתי לעשות זאת, כמיטב המסורת.

    אך במוצ"ש השבוע זרזה אותי אשתי.

    "משה! כל העולם כבר מתארגן! יום רביעי חנוכה! שלא נשכח את הדלקת נרות חנוכה כמו בשנה שעברה, עד היום אני מסמיקה מכך שהדלקנו באחת בלילה, עם כל השכנים שהציצו מהחלון, לראות מיהו הזוג המוזר שמזמר לו בשקט בכזאת שעה..."

    חזקה עליי דבריה של אשתי היקרה, וחיש ביום שלישי בבוקר יצאתי לקנות את השמן הנרות וכל השאר.

    קניתי הכל! לא האמנתי לעצמי שכך אני מקדים!

    ירדתי לפתח הבניין, וארגנתי את החנוכייה ברוב רגש.

    אפילו השכנים שמדליקים גם הם בפתח הבניין, עדיין לא הכינו!

    בשעת השקיעה ירדתי יחד עם אשתי והילדים. התרגשתי, סוף סוף אני מדליק כמו שצריך, ועוד הראשון!

    הפעם שוררתי בקולי קולות. אם אני מדליק מוקדם, שכולם יראו את זה.

    ילדי הבניין התאספו סביבנו, דבר שרק הוסיף למעמד המרגש.

    הזמנתי אותם למעגל.

    הם נבוכו, אבל לבסוף הצטרפו.

    זו הייתה ללא ספק ההדלקה הכי סוערת בחיי.

    -----------------------------------------

    לא סובל את מי שאמר לאשתי שחנוכה ביום רביעי, ולא טרח להגיד לה שהכוונה יום רביעי בלילה ולא אור לרביעי!
  • 349
  • בעקבות השיתוף שלי 'דפיקה ולב'...

    כל השנה חשבתי לעצמי, איך זה בעצם עובד, מערך הנפגעים?
    לא רציתי להתעסק בזה יותר מידי, אבל הדימיון, מה לעשות, עובד שעות נוספות.
    אז באותם שבתות קיץ, בשעות הארוכות שנמתחות לאיטם עד צאת שבת, הייתי מתעסקת באותן שאלות שהטרידו אותי.
    למשל, מה קורה אם צריך להודיע בשבת?
    איך יודעים איפה כל המשפחה נמצאת, אם לא נסעו לשבת?
    ומה עושים אם חלק מבני המשפחה לא בבית?
    ואיך דואגים שאף אחד מבחוץ לא ידע לפני שהמשפחה הקרובה יודעת?

    אז ישבתי וטוויתי אפשרויות.
    איך באים, איך דופקים, מי מגיע…
    וכל פעם אני מתנערת ואומרת לעצמי: אבל זה לא יקרה, שניאור הכי מקצועי, הכי חייל, הכי חי. לנו זה לא יקרה.
    ואם זה יקרה, כמה דרמטי זה יהיה..?

    וזה קרה. עם כל הקלישאות שיכולות להצטרף ליום שכזה.
    בשבת לא הייתי בבית, הייתי עם אחי אצל דודים שלנו.
    בבוקר דוד שלי ואחי יצאו לבית הכנסת והכל הרגיש נפלא. אולי נפלא מידי. מן שבת של רוגע קסום כזה, ממש יום אידיאלי.
    ואז דפקו בדלת. לא רציתי ללכת לפתוח, אולי זה שכן שצריך משהו ואני לא אדע להביא לו, לא נורא. שיחזור יותר מאוחר, עדיין בוקר…
    אבל הדפיקות לא מפסיקות, הן שומרות על הקצב שלהן ועל חוסר הדחיפות אבל הופכות לתובעניות. מישהו שם גם קורא את השם של דודה שלי. לקום? מכריעה שוב שלא.
    וכשהדפיקות ממשיכות אני שומעת את בת דודה שלי יורדת למטה ואני נרגעת, בערך. כי תחושה עמומה מתנחלת לי בלב. אולי קרה משהו למישהו?
    מה פתאום, מאיפה הבאת את זה? את מתוחה מידי…
    מי שזה לא יהיה בדלת קורא לדודה שלי החוצה, והתחושה שלי מתעצמת. ואז דודה שלי נכנסת לחדר, מסתכלת ויוצאת עם פרצוף מבולבל והתחושה שלי תופחת.
    אחרי כמה דקות כשהיא חוזרת ומבקשת ממני לבוא לסלון כי היא צריכה את העזרה שלי, כבר ברור לי שמשהו קרה. והתחושה מקבלת שם. חרדה גדולה, אדומה ומאיימת מתחילה להבהב בי. להרעיד אותי מבפנים. והרגליים שהופכות לג'לי לא מסכימות להתיישר, והידיים רועדות כשאני מצחצחת שיניים ומעבירה מים על התלתלים ורואה במראה את דודה שלי עם פרצוף מבועת.
    וכל מה שהלב שלי דופק בי זה מה קרה. אלוקים, מה קרה??
    אני יוצאת לסלון, מרגישה שאני הולכת על גשר, סחרחורות מקיפות אותי והרצפה לא ישרה. ואז אני רואה אותם.
    שלושה חיילים, במדי א' מגוהצים. קצין יושב על הספה, קצינה עומדת על יד הפסנתר, וקצינה שלישית נכנסת בדלת הפתוחה.
    הבית אפלולי מעט ומהדלת הפתוחה נכנסת אלומת אור בדיוק על החיילת שעומדת על יד הפסנתר.
    וכשאני רואה אותם, אני מבינה הכל.
    כי לא צריך יותר מידי כדי להבין. לא אחרי ששנה שלימה הלב שלך לוחש לך את זה, מכין אותך בלי ידיעתך.
    לא צריך והשחור ממלא לי את העיניים ואני נזכרת שבעצם, אני חולה. אני רוצה לחזור למיטה, זה בטח טעות, מה הקשר, בכלל?
    אני נעצרת, מסתובבת מבועתת לדודה שלי, מנסה לחייך ובקול שמנסה להשתלט על עצמו אני קובעת- קרה משהו לשניאור. מה קרה לו..? ודודה שלי רק דוחפת אותי מאחור, קדימה. קדימה. קדימה.
    החיילת שליד הפסנתר מתקרבת אלי ואני רוצה לצעוק לה- לכי מכאן, מה את עושה? את לא רואה שאני חולה? שאני לא יכולה לעמוד בשום דבר שתגידי לי?
    ותוך כדי שאני הולכת את כמה הפסיעות האלה שמפרידות ביני לבין הסלון, והכיסא והחיילת, מתפוצצת לי ההבנה בראש.
    שניאור מת. שניאור. מת. שני. אור. מת. שניאור. שלי.
    אני יושבת על הכיסא והחיילת יושבת מולי, מחזיקה לי את הידיים ומסתכלת עלי ואני רועדת ובוכה. הדמעות שלי פשוט יוצאות לבד.
    מה קרה לשניאור? אני מתחננת. תגידי כבר. והיא אומרת.
    יקירך שניאור זלמן נפל ברצועת עזה.
    אני רועדת. וקר לי, וחם לי ואני בכלל הוזה. זה רק חלק מהחלומות והדמיונות שדמיינתי לעצמי במיטה.
    אבל הלב שלי שדופק בלי הפסקה מכריע:
    זה אמיתי. שניאור שלי מת.

    למה דווקא שניאור?
    זה מה שהפה שלי שואל. ואני מתקנת את עצמי בראש, היית רוצה שמישהו אחר ימות? שאח אחר?
    אז הפה שלי מסביר בקול: הוא החבר הכי טוב שלי בבית.
    ואני אומרת את זה בהשלמה, כמעט באדישות.
    והלב שלי, הלב שלי כואב. כל כך כואב.
    והדמעות שלי רותחות וכשהן מתגלגלות על הלחיים הקפואות אני מרגישה שהן משאירות אחריהן פסי כוויות אדומות וצורבות.
    השעון מתקדם אבל אני לא רואה כלום חוץ מירוק ושחור שמתערבבים לי מול העיניים, לא מרגישה כלום חוץ מכאב איום בלב, ואת מלח הדמעות צורב את הלחיים.
    אני רוצה לעצום עיניים ולתת למציאות להסתדר חזרה במקום, לחזור למיטה ולישון ולא לקום יותר. לתת לכאב האיום הזה לבלוע אותי.
    אבל אני לא יכולה לאבד את עצמי עכשיו. אח שלי שעדיין לא יודע כלום כי הוא בתפילה צריך אותי. אחים שלי שבבית צריכים אותי. אני צריכה את עצמי.

    IMG-20241127-WA0026.jpg
    אח שלי, החייל הקדוש שניאור זלמן הכהן הי"ד
    חיה רבקה גרדה בראשה בעצבנות. בקשו ממנה להגיש עד מחר סיפור עכשווי עם פאנץ' מעניין, בן 1300-1500 מילים,
    וכרגע היא עומדת רק על מחצית הכמות, וגם רמת העלילה לא מדהימה, לדעתה.
    היא קראה שוב ושוב את הטקסט המוקלד, בתקווה נואשת שמשהו יתפוס אותה – רעיון חדש או פיתול מעניין בעלילה. אך המילים לא זרמו, והסיפור הרגיש לה רדוד וחסר חיים.

    ***
    לא ברור למה שלומי בחור ישיבה רציני ואיכותי נתקע בשידוכים, אבל זה היה המצב.
    הוא נשק לסוף גיל 29 בואכה שלושים, וכל מה שעניין אותו זה בחורה צעירה. כמו שרבים מחבריו כבר מצאו.
    אמו ניסתה שוב ושוב לשכנע אותו להתגמש, אבל הוא עמד על שלו.
    "שלומי", היא פנתה אליו, "השדכנית זילברמן הציעה את הבת של רייכמן. שמענו עליה דברים טובים".
    "בת כמה היא?"
    "עשרים וחמש, בסך הכל", ענתה בנימה קלילה.
    "לא, תורידו את זה", הגיב בנחרצות, "אני לא מעוניין ביותר מעשרים וארבע".
    אמו נאנחה. "שלומי, אבל רק לפני חודשים היא עשתה עשרים וחמש!".
    "בסדר. גם עשרים וארבע זה בדיעבד בשבילי!". והשידוך עם רייכמן ירד מהר מהפרק.

    במקביל, שפיגלמן השדכן הנמרץ החליט לארגן מבצע סוף שנה - לסיים עם כל 'התיקים' הלא פתורים שלו, ביניהם שלומי. עד סוף השנה הוא יארס את שלומי וחבריו הבררנים. ויהי מה... הבטיח לעצמו השדכן המהולל.
    שלף פנקס דהוי, פתח בסדרת טלפונים, לחץ, שכנע, ובעיקר עיגל פינות, והציע בהתלהבות את מרכולתו המשובחת... להורי הבחור והבחורה.
    אתמול נפלה בחכתו, משפחה מירושלים, ששתיים מבנותיה מחפשות שידוך. הבת הצעירה שרה שולמית בגיל 23 ואחותה חיה רבקה שיינדי המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות.

    "תקשיבי גברת בראון", אמר לאמו של שלומי, "יש משפחה מירושלים, משפחת כהן, יש להם בת בשידוכים, כלילת המעלות, חיה רבקה, בול בשביל שלומי".
    "ובת כמה היא"? ביררה האם את הפרט הכל כך חשוב בעיני בנה.
    "הממ.. שניה רגע, תני לי להסתכל בפנקס... בת עשרים ושלוש".
    "מעולה! אפשר להתקדם".

    ***
    שבוע לאחר מכן, שלומי ישב בקו 404 בדרכו לפגישה עם חיה רבקה. התנועה זרמה, האוטובוס שעט בנינוחות על פני צומת קוקה-קולה חופשי מפקקים מעיקים, ובקבינה התנגן השיר "קול ששון וקול שמחה". שלומי ראה בכך סימן משמיים לשידוך שיעלה יפה..
    בינתיים הוא הריץ בראשו שאלות חכמות וסיפורים שנונים, בתקווה שיצליחו להותיר רושם חיובי על הבחורה שאותה עמד לפגוש.

    אך אז, בשער הגיא, מנוע האוטובוס שהחליט להשתעל קטע באחת את הרהוריו, ודקות לאחר מכן - שרר שקט ומלא עשן.
    הנהג הכריז בייאוש: "חברים, המנוע שבק חיים, כדאי לרדת מהר לפני שהוא יתלקח".
    שלומי נאנח. "פנצ'ר ראשון בשידוך", מלמל לעצמו, וירד מהאוטובוס עם יתר הנוסעים לחכות לאוטובוס חלופי.

    בעודם ממתינים בשולי הכביש, התקרב אליו בחור צעיר ומזמין:
    "שלום עליכם! קוראים לי מוישי. מתסכל, הא?" אמר בטון ידידותי.
    שלומי, שהתעסק בניסיון נואש לפתוח בקבוק מים, הרים את מבטו ופתח איתו בשיחה. עד מהרה התברר שמוישי כהן הוא בחור ישיבה שלומד בבני ברק אך מתגורר בשכונת רמות שבירושלים.
    לאחר שיחה קלילה על איכות התחבורה הציבורית, וכמה "טוב" שההגה בידיים של אגד.. וחבל שהוא מאחר לחתונה של חבר קרוב. מוישי שאל אותו בנונשלנטיות:..
    "תגיד, בן כמה אתה?"
    שלומי ענה בזהירות: "עשרים ותשע לפני חודש ושבוע".
    מוישי נענע ראשו בהתלהבות. "וואו! בדיוק מה שאני צריך. תקשיב, יש לי אחות מדהימה. חכמה, מוכשרת,
    מנהלת קריאייטיב במשרד פרסום יוקרתי וגם סופרת מחוננת – אבל, איך נאמר, היא כבר בת עשרים ושמונה. אתה יודע איך זה... השדכנים קצת מתעלמים ממנה בגלל אחותי הצעירה. אולי תסכים לשמוע עליה?"

    שלומי, כמעט נחנק משתיית המים כששמע את השאלה הישירה, ובכל זאת החליט להתעניין:
    "מה השם שלה?"
    מוישי חייך: "חיה רבקה שיינדי"........
    גון פניו של שלומי נשתנה באחת, הוא הרגיש שהלב שלו מפסיק לפעום לרגע.
    מושי בהה בו,
    ושלומי חייך במבוכה. "הממ... נשמע מעניין... אתה בטוח שהיא בת עשרים ושמונה?"
    מוישי עיקם את פרצופו. "למה אתה לא מאמין לי?!"
    "לא לא, פשוט.. עזוב סתם שאלתי".

    הדקות חלפו, האוטובוס החלופי הגיע, ושלומי ומוישי עלו עליו, מתיישבים אחד ליד השני. מוישי, שהמשיך לשבח את אחותו, נשמע כמו שפיגלמן השדכן. "אני אומר לך", הוא התלהב, "אין דברים כאלה. היא פשוט פנינה, יהלום. מי שיזכה בה – הרוויח לכל החיים".
    ושלומי, שבראשו רצו מחשבות סותרות עד להתפקע, חייך חיוך מאולץ. הוא כבר ידע שבשעות הקרובות ייאלץ לשבת מול הבחורה שמוישי תיאר בפניו, אבל המידע החדש שהשיג הצליח לערער אותו.

    כשהם הגיעו לירושלים, שלומי כבר קיבל ממוישי רשימת טלפונים לבירורים על אחותו כולל טלפון של השדכן שפיגלמן.. שמתעסק עם השידוך.
    שלומי נפרד ממוישי בלחיצת יד קלילה. "תודה על ההצעה". ניסה לא לחשוף את הלחץ שבעבע בתוכו.
    "אולי עוד יצא מזה משהו"... זרק מושי שניה לפני שירד מהאוטובוס.
    ושלומי חייך במבוכה.

    דקות ארוכות הוא התלבט אם להמשיך לפגישה, ורק כשהוא עמד מול הדלת של לובי המלון, ההחלטה נפלה.
    הוא שלף את הטלפון והתקשר לשדכן.
    "הרב שפיגלמן? אני מצטער, אבל אני לא מרגיש שזה מתאים לי. משהו... פשוט לא מסתדר."
    "מה קרה?!" שפיגלמן הזדעק. "אתה יודע כמה עבדתי על השידוך הזה?!"
    "אני בהחלט יודע. לפחות חמש שנים!" גיחך שלומי. "אבל אני פשוט לא מרגיש את זה. אולי זה לא הזמן.....".
    שפיגלמן נאנח. "אוייש. הצעירים של ימינו, כמה ג'וקים יש לכם בראש!" עקץ את שלומי בחזרה. "ובכלל מה אני יגיד להורים שלה על כך שהפרזת בדקה התשעים?!"
    "תגיד, שהאוטובוס נתקע וכבר מאוחר". והשיחה הסתיימה.

    שלומי חזר לבני ברק עם תחושת הקלה מעורבת באכזבה ורגשות אשם. הוא עבר חוויה הזויה בכל קנה מידה, והוא ניסה לשכוח ממנה ולחזור לשגרה.

    ***
    מוישי, לעומת זאת, חזר הביתה שמח וטוב לב.
    "איך הייתה החתונה, מוישי?"
    "אמא עזבי את זה עכשיו. פגשתי היום בחור מושלם בשביל חיה רבקה!" הכריז בקול עליז. "מישהו ברמה שלה".

    חיה רבקה, ששמעה את השיחה מהחדר הסמוך, נאנחה לעצמה.
    "הלוואי שיום אחד יפסיקו עם זה", היא מלמלה
    והמשיכה להקליד סיפור עכשווי, קלאסי, עם פאנץ' מעניין בן 1300-1500 מילים
    שמתאים לנשים לאהוב,
    אבל כרגע זה לא הולך לה עד הסוף...

    מאוחר יותר, חיה רבקה שבה אל המחשב. היא נאנחה כשהבינה שגם השידוך הזה מוטל בספק...
    "כולם רוצים סוף טוב", היא מלמלה, "אבל החיים לא תמיד ככה, יש הרבה פיתולים בדרך".

    ולבסוף, כתבה את המשפט שסיכם את כל מה שעבר עליה:
    "המילים נולדות מתוך מה שחווינו. מקבלות כח ממה שעברנו. אולי עכשיו, סוף-סוף הסיפור יקבל חיים ויתחיל לנשום באמת".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה