הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
15 תגובות
7 תגובות
3 תגובות
11 תגובות
6 תגובות
10 תגובות
5 תגובות
0 תגובות
5 תגובות
הנר שדולק לחוץ ומאיר,
מצית את נרי מקרין הוא לפנים.
כל רוח חולפת מעבירה לי סוד,
לוחשת לנשמתי על טוהר וזוך.
כל גץ זעיר שובר את הדממה,
מאיר בתוכי מנגינה נשכחה.
להבה מתפתלת בריקוד עקבי,
מאירה במחשכים ממתינה לתקומתי.
השלהבת עולה מתפרצת,
מאיצה בכוחותיי מרוממת.
על אף שבסוף ידעך לו הנר,
אזכור למחר להדליק נר חדש.
האור שבחוץ והאור שבפנים,
שוזרים יחד נתיבים עדינים.
בין הצללים והאור המאיר,
נשמה זוהרת, פורחת בשיר.
@הספרן חנוכה תשפ"ה
אשמח לקבל משוב.
.
מצית את נרי מקרין הוא לפנים.
כל רוח חולפת מעבירה לי סוד,
לוחשת לנשמתי על טוהר וזוך.
כל גץ זעיר שובר את הדממה,
מאיר בתוכי מנגינה נשכחה.
להבה מתפתלת בריקוד עקבי,
מאירה במחשכים ממתינה לתקומתי.
השלהבת עולה מתפרצת,
מאיצה בכוחותיי מרוממת.
על אף שבסוף ידעך לו הנר,
אזכור למחר להדליק נר חדש.
האור שבחוץ והאור שבפנים,
שוזרים יחד נתיבים עדינים.
בין הצללים והאור המאיר,
נשמה זוהרת, פורחת בשיר.
@הספרן חנוכה תשפ"ה
אשמח לקבל משוב.
.
3 תגובות
6 תגובות
4 תגובות
1 תגובות
1 תגובות
8 תגובות
לא מאחל את זה לגרועים שבאויביי.
לאבד את חוש הטעם בשיא החיים? מה טעם יש בחיים נטולי טעם? במיוחד כשמדובר בחובב קולינריה מושבע כמוני.
לא אשכח את הרגע בו זה קרה. צלחת פורצלן גדולה ויפהפייה מוגשת לי. היא מצולחתת למשעי. עוף עסיסי שלם עם גב מקורמל, כורע על מרבד אורז מעורר חושים. העוף הלא מנומס מנקר גרגרי אורז, כמו מזמין אותי בקריצה לחבור אליו לארוחה המגרה.
אני מתלבט לרגע אם להנות עוד קצת מהפרזנטציה המהפנטת, או לדלג על התמהמהות הלא עניינית ולגשת ישירות למפגש המרגש עם הטעים-טעים הזה.
טוב, עד שההתלבטות תוכרע אפשר הרי לאכול. מזלג ננעץ. לוע נפער. שיניים לועסות במרץ. אך החך, אוי החך בוגד בתפקידו. הוא לא מצליח לפענח את הטעמים.
ביסים עקרים, הופכים לארוחות תפלות שהופכות למציאות חסרת טעם. שבר גדול. שיניים יושבות שבעה, חך קורע קריעה ובלוטות טעם יוצאות לפנסיה מוקדמת. מוקדמת מידי.
שום דבר לא הכין אותי לזה. זה קרה כמה שנים טובות לפני הקורונה. מי שמע אז על אדם בריא שמאבד ביום אחד בהיר את חוש הטעם?
גדולי העסקנים הרפואיים נכנסו לתמונה. התגלגלתי מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, אך אפס, אף אחד לא מצליח לעלות על התעלומה המסתורית.
שבעה חודשים המתנתי לתור אצל פרופסור שאלוביץ. העסקנים אמרו שהוא המומחה היחידי שהצליח לטפל בעבר בכמה מקרים דומים.
"שב כבודו" אמר בנחמדות במבטא רוסי כבד, "מה הביא אותך אלי?" חתר מיד לעניין.
פרצתי בבכי עז "כבר זמן רב שאני לועס קלקר וחול. לא מרגיש טעם בכלום".
פרופסור שאלוביץ הקשיב בסבלנות, וביקש לקבל יותר רקע על התקופה שבה זה קרה. מובן ששיתפתי אותו בהרחבה.
"זה כנראה מה שאני חושב שזה" אמר באכפתיות נעימה "לעולם הרפואה הקלאסי אין תרופה למחלה, אבל אשלח אליך הביתה מומחה שיכול לעזור לך. חשוב שגם אשתך תהיה שם".
הפגישה עם המומחה תואמה ורוח של תקווה החלה מפעמת בקרבי.
דפיקות בדלת. מומחה עם תיק כבד נכנס. הוא פורס את מרכולתו על השולחן. מתעלם מנוכחותי ופונה ישירות לאשתי: "בעלך מתלונן שמיום אחרי החתונה הוא איבד את חוש הטעם. הבאתי איתי כמה תרופות טבעיות שממש יכולות לעזור לו".
"בטח בטח" אמרה אשתי ההמומה.
"ובכן" המשיך המומחה "לזה קוראים מלח. יש לו תכונה מיוחדת של הענקת טעם למאכלים. ולזה קוראים פלפל שחור, מעט ממנו מקפיץ את התבשיל בצורה שלא תיאמן. ואילו זה חומץ...."
מה אומר לכם? פלא פלאים! מאז המפגש המרתק חוש הטעם שב אלי!
לאבד את חוש הטעם בשיא החיים? מה טעם יש בחיים נטולי טעם? במיוחד כשמדובר בחובב קולינריה מושבע כמוני.
לא אשכח את הרגע בו זה קרה. צלחת פורצלן גדולה ויפהפייה מוגשת לי. היא מצולחתת למשעי. עוף עסיסי שלם עם גב מקורמל, כורע על מרבד אורז מעורר חושים. העוף הלא מנומס מנקר גרגרי אורז, כמו מזמין אותי בקריצה לחבור אליו לארוחה המגרה.
אני מתלבט לרגע אם להנות עוד קצת מהפרזנטציה המהפנטת, או לדלג על התמהמהות הלא עניינית ולגשת ישירות למפגש המרגש עם הטעים-טעים הזה.
טוב, עד שההתלבטות תוכרע אפשר הרי לאכול. מזלג ננעץ. לוע נפער. שיניים לועסות במרץ. אך החך, אוי החך בוגד בתפקידו. הוא לא מצליח לפענח את הטעמים.
ביסים עקרים, הופכים לארוחות תפלות שהופכות למציאות חסרת טעם. שבר גדול. שיניים יושבות שבעה, חך קורע קריעה ובלוטות טעם יוצאות לפנסיה מוקדמת. מוקדמת מידי.
שום דבר לא הכין אותי לזה. זה קרה כמה שנים טובות לפני הקורונה. מי שמע אז על אדם בריא שמאבד ביום אחד בהיר את חוש הטעם?
גדולי העסקנים הרפואיים נכנסו לתמונה. התגלגלתי מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, אך אפס, אף אחד לא מצליח לעלות על התעלומה המסתורית.
שבעה חודשים המתנתי לתור אצל פרופסור שאלוביץ. העסקנים אמרו שהוא המומחה היחידי שהצליח לטפל בעבר בכמה מקרים דומים.
"שב כבודו" אמר בנחמדות במבטא רוסי כבד, "מה הביא אותך אלי?" חתר מיד לעניין.
פרצתי בבכי עז "כבר זמן רב שאני לועס קלקר וחול. לא מרגיש טעם בכלום".
פרופסור שאלוביץ הקשיב בסבלנות, וביקש לקבל יותר רקע על התקופה שבה זה קרה. מובן ששיתפתי אותו בהרחבה.
"זה כנראה מה שאני חושב שזה" אמר באכפתיות נעימה "לעולם הרפואה הקלאסי אין תרופה למחלה, אבל אשלח אליך הביתה מומחה שיכול לעזור לך. חשוב שגם אשתך תהיה שם".
הפגישה עם המומחה תואמה ורוח של תקווה החלה מפעמת בקרבי.
דפיקות בדלת. מומחה עם תיק כבד נכנס. הוא פורס את מרכולתו על השולחן. מתעלם מנוכחותי ופונה ישירות לאשתי: "בעלך מתלונן שמיום אחרי החתונה הוא איבד את חוש הטעם. הבאתי איתי כמה תרופות טבעיות שממש יכולות לעזור לו".
"בטח בטח" אמרה אשתי ההמומה.
"ובכן" המשיך המומחה "לזה קוראים מלח. יש לו תכונה מיוחדת של הענקת טעם למאכלים. ולזה קוראים פלפל שחור, מעט ממנו מקפיץ את התבשיל בצורה שלא תיאמן. ואילו זה חומץ...."
מה אומר לכם? פלא פלאים! מאז המפגש המרתק חוש הטעם שב אלי!
6 תגובות
נר ראשון של חנוכה, תשפ"ה.מכל עבר ניבטות חנוכיות, מהבהבות בשלהבותיהן המרצדות, ריח סופגניות נישא באוויר, ושירי הלל והודאה מתנגנים בכל הבתים.
'יוונים נקבצו עליי' נשמע קולו של ילד חינני מסתלסל בקול, ואני חש מחנק חשוד בגרוני, לחלוחית דמעה מבצבצת מקצה עיני.
אני מביט בחנוכייה המוכספת הניצבת לה בחלון, שומע את אבי מזמר 'מעוז צור', ואת אימי מעתירה תחינות רותחות, ובליבי זעקת כאב.
אבא, עד מתי?!
כבר שלשה עשורים ברציפות, שאני סמוך על שולחן הוריי היקרים, שומע שנה אחרי שנה את ברכות ההדלקה, עונה אמן בדביקות, ומייחל שלשנה הבאה אזכה אני להיטיב את הנרות, להעלות בהן את אש הזיכרון ופרסום הנס.
משתוקק כל כך לקיים בהידור 'נר איש וביתו', להקים בית נאמן לה' ולתורתו, חולם שגם לי כבר יהיה תינוק קטן וחמוד, שישיר בשיבוש מתוק שירי חנוכה.
אך עוד שנה אני כאן. עדיין לא זכיתי לנס מציאת פך השמן הפרטי שלי. כשלפעמים מזדחל לו החשש, אולי איחרתי את הרכבת, נשכחתי כמת מלב, מאחור.
מתי תהיה לי כבר חנוכיה משלי?!
רעם מתגלגל נשמע מבעד לחלון, וגשם החל ניתך ארצה, משתלב היטב בתחושתי העגמומית.
התבוננתי בלהבה המיתמרת אל על, נלחמת ברוח הפרצים שחוֹללה סביבה, מתעקשת להמשיך ולבעור, לא נכנעת. מְנַסֶּה לשאוב ממנה כוח, להמשיך במלחמת החיים האישית שלי.
ברק מסנוור היכה לפתע בעיניי, חודר אל חדרי ליבי. שלהבת אדומה, שלחה לשון לעומתי, כמבקשת ללחוש לי סוד טמיר.
ואז ניצתה בי ההבנה.
יש עוד מישהו במצב שלי - ה' יתברך, אבי יוצרי ובוראי, ששואג כארי: "מי ידליק את החנוכיה שלי?!"
כבר קרוב לאלפיים שנה הוא יושב ומצפה, מתי יזכה שבניו ידליקו לפניו את המנורה, מתי ישוב וישמע את זמירות הלוויים על דוכן ביתו, כשכל בניו ובנותיו סביב לשולחנו.
ולי הקטן, יש את האפשרות למלא את משאלתו הבוערת, אף קודם שנזכה לגאולה השלימה ולבניין הבית.
כאשר אדם יושב בביתו, ומדליק את החנוכיה יחד עם בני משפחתו, כשעל שפתותיהם מזדמזמים להם שירי חנוכה, זהו מצב בו ה' יתברך מדליק לו את הנרות, מאיר לו פנים ומעלה חיוך מודה על שפתיו, שאיפת חייו של כל יהודי.
אך כשיהודי נמצא בחושך ובהסתר, סביבו אפילה כבידה, ממשית, כל תו בו זועק מכאב. ודווקא שם, הוא מדליק את אש האמונה הפשוטה, נכנע לרצונו יתברך בתמימות, ויחד עם זאת, מייחל ומקווה לישועת ה' גם כשאור לא נראה באופק, זוהי המנורה היפה ביותר שהוא מדליק לאבא שבשמים.
יתירה מכך, כאשר אדם מכניס אל ליבו את הקב"ה, הוא בונה לו משכן בתוכו, מעניק לו בכך את הגדולה שבמתנות - בית מושב לשכינתו בין קרוצי חומר, ילד טהור שמביט בו בעינים דומעות ולוחש: אני שלך. רק שלך.
אני פותח את עיניי, רואה במבט מחודש את החנוכיה שלמולי, זוהרת בגוונים מרהיבים, מבקשת לומר לי:
שלך גדולה משלהם.
------
כמה מילים:
- הקטע שהעליתי מבוסס על תיאור של גיסי, גיבור הסיפור 'לאסורים צאו'. למרות שהקטע הנוכחי מתאר שלבים מתקדמים בסיפורו (בסיפור אנו נמצאים 8 שנים לאחור), לא יכולתי שלא להעלות את הסיפור המצמרר הזה, ברוח ימי החנוכה האופפים אותנו
- הסיפור עלה באתגר המצוין 'מילים של אמת', אך לעומק המסר שבו, ייחדתי לו פוסט נפרד.
- בונוס: קובץ מעוצב של הסיפור מחכה לכם בתחתית ההודעה.
משה אהרן בן רויטל סימה שמחה.
חנוכה שמח!
2 תגובות
8 תגובות
4 תגובות
15 תגובות
0 תגובות
0 תגובות
3 תגובות
14 תגובות
6 תגובות
מין המשך לקטע הזה.
הכול התחיל כשהסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "די, תתאפס על עצמך. אתה נראה כמו בורקס עם מילוי כפול!"
אז נרשמתי למכון כושר, קניתי בגדים ספורטיביים שאמורים לגרום לך להיראות כמו כוכב ג'אז, ובפועל גורמים לך להיראות כמו סופגנייה בחנוכה.
המכון היה עולם חדש ומוזר. אנשים הזיעו שם בהתלהבות, כאילו מישהו שילם להם על זה. נכנסתי באי נוחות, חיפשתי מכשיר פשוט – לא משהו מוגזם כמו ההליכון הזה שנראה כמו תחנת חלל – ומצאתי אופניים סטטיות. פשוט, נכון?
התיישבתי. הדוושות היו נעימות, והתחלתי לדווש. הרגשתי כאילו אני על הטור דה פראנס – רק בלי הצרפתים והנוף. אחרי דקה בערך, המסך מולי צייץ: "שרפת 3 קלוריות!"
שלוש קלוריות. שלוש. זה אפילו לא שלוק של קפה.
אמרתי לעצמי: "אוקיי, זו רק ההתחלה. ממשיכים!"
עכשיו, חשוב לציין שהמסך הזה גם הראה לי את משקלם של שאר החברים שלי לאימון. מאחוריי היה מישהו על מסילה שנראה כאילו הוא רודף אחרי הפיצה שלו, ובצד עמד איזה בריון שמתאמן על משקולות ששוקלת כמשפחת בני-ברקים שלמה. אני, לעומת זאת, התאמנתי באומץ רב על לעבור את הקלוריה החמישית.
אחרי עשר דקות, המסך צייץ שוב: "שרפת 12 קלוריות!"
עכשיו הבנתי. אני אתחזק בשיטה שלי – בדיוק כמו המילואימניקים שאני מכיר: "יש קפה?"
אני מגיע הביתה, מזיע כאילו סיימתי מרתון (בפועל רק רכבתי 15 דקות באופניים הסטטיות). אשתי מסתכלת עלי ואומרת, "מה קרה? נראה כאילו חטפת התקף חרדה במדבר."
"אל תזלזלי!" אני נוהם, "שרפתי 12 קלוריות היום!"
היא הרימה גבה. "אתה יודע שפרוסת לחם קל שווה 35 קלוריות, נכון?"
"זה לא העניין", ניסיתי להצטדק. "אני עכשיו בספורט, עכשיו!"
אבל בינינו, היא צדקה. אחרי מקלחת וארוחת ערב (שכללה בערך 800 קלוריות), הבנתי שאני צריך לתכנן את האימונים בצורה יותר... אפקטיבית.
אז למחרת בבוקר, מצויד בטבלת אקסל חדשה ומוטיבציה של אצן אולימפי, חשבתי להעלות הילוך.
אני מגיע בקרוב. יש לי תכנית מסודרת: חימום, כוח אימון, הליכה על המסילה, אולי אפילו קפיצה בחבל – הכול כדי לוודא שאני שורף מספיק קלוריות כדי לכפר על פיצה אחת לפחות.
המדריך ניגש אלי. בחור שרירי מדי, שבטח אוכל ביצים לארוחת בוקר ובודק את הדופק שלו כל שעה.
"איך הולך, גבר?"
"בסדר", אני עונה, "היום אני עובד קשה יותר."
"מעולה!" הוא מחייך. "באיזה מכשיר אתה מתכנן להתאמן?"
"המסילה", אני משיב בגאווה.
אני עולה על המסילה ומתחיל לצעוד. היא נראית פשוטה - עד שאתה לוחץ על הכפתור הלא נכון.
ככה, בטעות, אני מוצא את עצמי על מהירות של 12 קמ"ש, ורגליי מתחיל לרוץ כאילו מישהו רודף אחרי. אני מנסה להאט את הקצב, לוחץ על כל הכפתורים, אבל במקום זה אני מגביר את השיפוע. עכשיו אני רץ בעלייה!
"תלחץ על עצור!" צועק המדריך מהצד, בזמן שאני נאבק על חיי.
בסוף, אחרי שנראה כאילו אני משתתף באודישנים ל"המתאגרף 8: הקרב על המסילה," המסילה נעצרת. אני מתגלגל לרצפה, מזיע כמו ברווז במיקרוגל, והמדריך מתכופף כדי לעזור לי לקום.
"אל תדאג", הוא אומר. "כולם מתחילים ככה."
אני מספר לאשתי על היום שלי.
"אתה יודע שזה נראה כאילו אתה מנסה להרוג את עצמך?" היא שואלת.
"זו רק ההתחלה", אני מתעקש. "מחר אני מוסיף גם תרגילי כוח."
אבל למחרת...
אנסה את מכשיר המשקולות.
אני מרים את הידיות בעדינות, אבל משהו שם מתעקש לא לזוז. אני מנסה בכל כוחי, ומה שאני מקבל את זה מבט מזלזל מאיזה בחור שכנראה נולד בחדר כושר.
"בוא, תן לי להראות לך איך עושים את זה", הוא אומר בקול עמוק מדי.
הוא מרים אותו בפשטות, כאילו הוא עשוי מסוכריות גומי.
אני מסתכל עליו, ואז על עצמי, ואז חזרה עליו, ומחליט - אולי הגיע הזמן להתרכז באכילת עוגיות...
אני יושב בבית עם פחית גלידה, בוהה בפרוג. על המסך מופיע פרסומת: "התחל עכשיו! מנוי למכון כושר ב-50% הנחה!"
אני צוחק בקול.
"מה מצחיק?" אשתי שואלת.
"פשוט הבנתי," אני אומר, "שכושר זה כמו סושי."
"מה זאת אומרת?"
"כולם אומרים שזה ונפלא, אבל זה רק גורם לך להרגיש מסכן עם עצמך."
ואז שלפתי עוגייה מהאריזה ואמרתי בקול מלא ניצחון:
"אני מתאמן על להיות מאושר – וזה גם שרף קלוריה אחת!"
-"מה נו?!"
"איפה הפאנץ'?!"
-"איפה ה...מה?"
"פאנץ', פאנץ'. נו... תפנית, קאצ', יוצר-הומור..."
-"למה שאני אכתוב פאנץ'?"
"לא יודע, חשבתי שכל הטורים ההומוריסטים צריכים להיות עם פאנץ'."
-"זה טור הומוריסטי?"
(הלה מתחיל לגמגם.).
-"אה הא! תפסתי אותך! אתה שמח לאידי!"
"מה פתאום. פשוט... אה...".
-"עכשיו, בגלל שצחקת עלי, אני בכוונה יפרסם את הטור כשהוא בלי פאנץ'!".
וככה טורנו נשאר בלי פאנץ', וכך יישאר, עד ביאת גואל (או פאנץ') אמן ואמן...
הכול התחיל כשהסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "די, תתאפס על עצמך. אתה נראה כמו בורקס עם מילוי כפול!"
אז נרשמתי למכון כושר, קניתי בגדים ספורטיביים שאמורים לגרום לך להיראות כמו כוכב ג'אז, ובפועל גורמים לך להיראות כמו סופגנייה בחנוכה.
המכון היה עולם חדש ומוזר. אנשים הזיעו שם בהתלהבות, כאילו מישהו שילם להם על זה. נכנסתי באי נוחות, חיפשתי מכשיר פשוט – לא משהו מוגזם כמו ההליכון הזה שנראה כמו תחנת חלל – ומצאתי אופניים סטטיות. פשוט, נכון?
התיישבתי. הדוושות היו נעימות, והתחלתי לדווש. הרגשתי כאילו אני על הטור דה פראנס – רק בלי הצרפתים והנוף. אחרי דקה בערך, המסך מולי צייץ: "שרפת 3 קלוריות!"
שלוש קלוריות. שלוש. זה אפילו לא שלוק של קפה.
אמרתי לעצמי: "אוקיי, זו רק ההתחלה. ממשיכים!"
עכשיו, חשוב לציין שהמסך הזה גם הראה לי את משקלם של שאר החברים שלי לאימון. מאחוריי היה מישהו על מסילה שנראה כאילו הוא רודף אחרי הפיצה שלו, ובצד עמד איזה בריון שמתאמן על משקולות ששוקלת כמשפחת בני-ברקים שלמה. אני, לעומת זאת, התאמנתי באומץ רב על לעבור את הקלוריה החמישית.
אחרי עשר דקות, המסך צייץ שוב: "שרפת 12 קלוריות!"
עכשיו הבנתי. אני אתחזק בשיטה שלי – בדיוק כמו המילואימניקים שאני מכיר: "יש קפה?"
אני מגיע הביתה, מזיע כאילו סיימתי מרתון (בפועל רק רכבתי 15 דקות באופניים הסטטיות). אשתי מסתכלת עלי ואומרת, "מה קרה? נראה כאילו חטפת התקף חרדה במדבר."
"אל תזלזלי!" אני נוהם, "שרפתי 12 קלוריות היום!"
היא הרימה גבה. "אתה יודע שפרוסת לחם קל שווה 35 קלוריות, נכון?"
"זה לא העניין", ניסיתי להצטדק. "אני עכשיו בספורט, עכשיו!"
אבל בינינו, היא צדקה. אחרי מקלחת וארוחת ערב (שכללה בערך 800 קלוריות), הבנתי שאני צריך לתכנן את האימונים בצורה יותר... אפקטיבית.
אז למחרת בבוקר, מצויד בטבלת אקסל חדשה ומוטיבציה של אצן אולימפי, חשבתי להעלות הילוך.
...
אני מגיע בקרוב. יש לי תכנית מסודרת: חימום, כוח אימון, הליכה על המסילה, אולי אפילו קפיצה בחבל – הכול כדי לוודא שאני שורף מספיק קלוריות כדי לכפר על פיצה אחת לפחות.
המדריך ניגש אלי. בחור שרירי מדי, שבטח אוכל ביצים לארוחת בוקר ובודק את הדופק שלו כל שעה.
"איך הולך, גבר?"
"בסדר", אני עונה, "היום אני עובד קשה יותר."
"מעולה!" הוא מחייך. "באיזה מכשיר אתה מתכנן להתאמן?"
"המסילה", אני משיב בגאווה.
אני עולה על המסילה ומתחיל לצעוד. היא נראית פשוטה - עד שאתה לוחץ על הכפתור הלא נכון.
ככה, בטעות, אני מוצא את עצמי על מהירות של 12 קמ"ש, ורגליי מתחיל לרוץ כאילו מישהו רודף אחרי. אני מנסה להאט את הקצב, לוחץ על כל הכפתורים, אבל במקום זה אני מגביר את השיפוע. עכשיו אני רץ בעלייה!
"תלחץ על עצור!" צועק המדריך מהצד, בזמן שאני נאבק על חיי.
בסוף, אחרי שנראה כאילו אני משתתף באודישנים ל"המתאגרף 8: הקרב על המסילה," המסילה נעצרת. אני מתגלגל לרצפה, מזיע כמו ברווז במיקרוגל, והמדריך מתכופף כדי לעזור לי לקום.
"אל תדאג", הוא אומר. "כולם מתחילים ככה."
...
אני מספר לאשתי על היום שלי.
"אתה יודע שזה נראה כאילו אתה מנסה להרוג את עצמך?" היא שואלת.
"זו רק ההתחלה", אני מתעקש. "מחר אני מוסיף גם תרגילי כוח."
אבל למחרת...
...
אנסה את מכשיר המשקולות.
אני מרים את הידיות בעדינות, אבל משהו שם מתעקש לא לזוז. אני מנסה בכל כוחי, ומה שאני מקבל את זה מבט מזלזל מאיזה בחור שכנראה נולד בחדר כושר.
"בוא, תן לי להראות לך איך עושים את זה", הוא אומר בקול עמוק מדי.
הוא מרים אותו בפשטות, כאילו הוא עשוי מסוכריות גומי.
אני מסתכל עליו, ואז על עצמי, ואז חזרה עליו, ומחליט - אולי הגיע הזמן להתרכז באכילת עוגיות...
...
אני יושב בבית עם פחית גלידה, בוהה בפרוג. על המסך מופיע פרסומת: "התחל עכשיו! מנוי למכון כושר ב-50% הנחה!"
אני צוחק בקול.
"מה מצחיק?" אשתי שואלת.
"פשוט הבנתי," אני אומר, "שכושר זה כמו סושי."
"מה זאת אומרת?"
"כולם אומרים שזה ונפלא, אבל זה רק גורם לך להרגיש מסכן עם עצמך."
ואז שלפתי עוגייה מהאריזה ואמרתי בקול מלא ניצחון:
"אני מתאמן על להיות מאושר – וזה גם שרף קלוריה אחת!"
...
"נו?..."
-"מה נו?!"
"איפה הפאנץ'?!"
-"איפה ה...מה?"
"פאנץ', פאנץ'. נו... תפנית, קאצ', יוצר-הומור..."
-"למה שאני אכתוב פאנץ'?"
"לא יודע, חשבתי שכל הטורים ההומוריסטים צריכים להיות עם פאנץ'."
-"זה טור הומוריסטי?"
(הלה מתחיל לגמגם.).
-"אה הא! תפסתי אותך! אתה שמח לאידי!"
"מה פתאום. פשוט... אה...".
-"עכשיו, בגלל שצחקת עלי, אני בכוונה יפרסם את הטור כשהוא בלי פאנץ'!".
...
וככה טורנו נשאר בלי פאנץ', וכך יישאר, עד ביאת גואל (או פאנץ') אמן ואמן...
0 תגובות
3 תגובות
בעקבות השיתוף שלי 'דפיקה ולב'...
כל השנה חשבתי לעצמי, איך זה בעצם עובד, מערך הנפגעים?
לא רציתי להתעסק בזה יותר מידי, אבל הדימיון, מה לעשות, עובד שעות נוספות.
אז באותם שבתות קיץ, בשעות הארוכות שנמתחות לאיטם עד צאת שבת, הייתי מתעסקת באותן שאלות שהטרידו אותי.
למשל, מה קורה אם צריך להודיע בשבת?
איך יודעים איפה כל המשפחה נמצאת, אם לא נסעו לשבת?
ומה עושים אם חלק מבני המשפחה לא בבית?
ואיך דואגים שאף אחד מבחוץ לא ידע לפני שהמשפחה הקרובה יודעת?
אז ישבתי וטוויתי אפשרויות.
איך באים, איך דופקים, מי מגיע…
וכל פעם אני מתנערת ואומרת לעצמי: אבל זה לא יקרה, שניאור הכי מקצועי, הכי חייל, הכי חי. לנו זה לא יקרה.
ואם זה יקרה, כמה דרמטי זה יהיה..?
וזה קרה. עם כל הקלישאות שיכולות להצטרף ליום שכזה.
בשבת לא הייתי בבית, הייתי עם אחי אצל דודים שלנו.
בבוקר דוד שלי ואחי יצאו לבית הכנסת והכל הרגיש נפלא. אולי נפלא מידי. מן שבת של רוגע קסום כזה, ממש יום אידיאלי.
ואז דפקו בדלת. לא רציתי ללכת לפתוח, אולי זה שכן שצריך משהו ואני לא אדע להביא לו, לא נורא. שיחזור יותר מאוחר, עדיין בוקר…
אבל הדפיקות לא מפסיקות, הן שומרות על הקצב שלהן ועל חוסר הדחיפות אבל הופכות לתובעניות. מישהו שם גם קורא את השם של דודה שלי. לקום? מכריעה שוב שלא.
וכשהדפיקות ממשיכות אני שומעת את בת דודה שלי יורדת למטה ואני נרגעת, בערך. כי תחושה עמומה מתנחלת לי בלב. אולי קרה משהו למישהו?
מה פתאום, מאיפה הבאת את זה? את מתוחה מידי…
מי שזה לא יהיה בדלת קורא לדודה שלי החוצה, והתחושה שלי מתעצמת. ואז דודה שלי נכנסת לחדר, מסתכלת ויוצאת עם פרצוף מבולבל והתחושה שלי תופחת.
אחרי כמה דקות כשהיא חוזרת ומבקשת ממני לבוא לסלון כי היא צריכה את העזרה שלי, כבר ברור לי שמשהו קרה. והתחושה מקבלת שם. חרדה גדולה, אדומה ומאיימת מתחילה להבהב בי. להרעיד אותי מבפנים. והרגליים שהופכות לג'לי לא מסכימות להתיישר, והידיים רועדות כשאני מצחצחת שיניים ומעבירה מים על התלתלים ורואה במראה את דודה שלי עם פרצוף מבועת.
וכל מה שהלב שלי דופק בי זה מה קרה. אלוקים, מה קרה??
אני יוצאת לסלון, מרגישה שאני הולכת על גשר, סחרחורות מקיפות אותי והרצפה לא ישרה. ואז אני רואה אותם.
שלושה חיילים, במדי א' מגוהצים. קצין יושב על הספה, קצינה עומדת על יד הפסנתר, וקצינה שלישית נכנסת בדלת הפתוחה.
הבית אפלולי מעט ומהדלת הפתוחה נכנסת אלומת אור בדיוק על החיילת שעומדת על יד הפסנתר.
וכשאני רואה אותם, אני מבינה הכל.
כי לא צריך יותר מידי כדי להבין. לא אחרי ששנה שלימה הלב שלך לוחש לך את זה, מכין אותך בלי ידיעתך.
לא צריך והשחור ממלא לי את העיניים ואני נזכרת שבעצם, אני חולה. אני רוצה לחזור למיטה, זה בטח טעות, מה הקשר, בכלל?
אני נעצרת, מסתובבת מבועתת לדודה שלי, מנסה לחייך ובקול שמנסה להשתלט על עצמו אני קובעת- קרה משהו לשניאור. מה קרה לו..? ודודה שלי רק דוחפת אותי מאחור, קדימה. קדימה. קדימה.
החיילת שליד הפסנתר מתקרבת אלי ואני רוצה לצעוק לה- לכי מכאן, מה את עושה? את לא רואה שאני חולה? שאני לא יכולה לעמוד בשום דבר שתגידי לי?
ותוך כדי שאני הולכת את כמה הפסיעות האלה שמפרידות ביני לבין הסלון, והכיסא והחיילת, מתפוצצת לי ההבנה בראש.
שניאור מת. שניאור. מת. שני. אור. מת. שניאור. שלי.
אני יושבת על הכיסא והחיילת יושבת מולי, מחזיקה לי את הידיים ומסתכלת עלי ואני רועדת ובוכה. הדמעות שלי פשוט יוצאות לבד.
מה קרה לשניאור? אני מתחננת. תגידי כבר. והיא אומרת.
יקירך שניאור זלמן נפל ברצועת עזה.
אני רועדת. וקר לי, וחם לי ואני בכלל הוזה. זה רק חלק מהחלומות והדמיונות שדמיינתי לעצמי במיטה.
אבל הלב שלי שדופק בלי הפסקה מכריע:
זה אמיתי. שניאור שלי מת.
למה דווקא שניאור?
זה מה שהפה שלי שואל. ואני מתקנת את עצמי בראש, היית רוצה שמישהו אחר ימות? שאח אחר?
אז הפה שלי מסביר בקול: הוא החבר הכי טוב שלי בבית.
ואני אומרת את זה בהשלמה, כמעט באדישות.
והלב שלי, הלב שלי כואב. כל כך כואב.
והדמעות שלי רותחות וכשהן מתגלגלות על הלחיים הקפואות אני מרגישה שהן משאירות אחריהן פסי כוויות אדומות וצורבות.
השעון מתקדם אבל אני לא רואה כלום חוץ מירוק ושחור שמתערבבים לי מול העיניים, לא מרגישה כלום חוץ מכאב איום בלב, ואת מלח הדמעות צורב את הלחיים.
אני רוצה לעצום עיניים ולתת למציאות להסתדר חזרה במקום, לחזור למיטה ולישון ולא לקום יותר. לתת לכאב האיום הזה לבלוע אותי.
אבל אני לא יכולה לאבד את עצמי עכשיו. אח שלי שעדיין לא יודע כלום כי הוא בתפילה צריך אותי. אחים שלי שבבית צריכים אותי. אני צריכה את עצמי.
אח שלי, החייל הקדוש שניאור זלמן הכהן הי"ד
כל השנה חשבתי לעצמי, איך זה בעצם עובד, מערך הנפגעים?
לא רציתי להתעסק בזה יותר מידי, אבל הדימיון, מה לעשות, עובד שעות נוספות.
אז באותם שבתות קיץ, בשעות הארוכות שנמתחות לאיטם עד צאת שבת, הייתי מתעסקת באותן שאלות שהטרידו אותי.
למשל, מה קורה אם צריך להודיע בשבת?
איך יודעים איפה כל המשפחה נמצאת, אם לא נסעו לשבת?
ומה עושים אם חלק מבני המשפחה לא בבית?
ואיך דואגים שאף אחד מבחוץ לא ידע לפני שהמשפחה הקרובה יודעת?
אז ישבתי וטוויתי אפשרויות.
איך באים, איך דופקים, מי מגיע…
וכל פעם אני מתנערת ואומרת לעצמי: אבל זה לא יקרה, שניאור הכי מקצועי, הכי חייל, הכי חי. לנו זה לא יקרה.
ואם זה יקרה, כמה דרמטי זה יהיה..?
וזה קרה. עם כל הקלישאות שיכולות להצטרף ליום שכזה.
בשבת לא הייתי בבית, הייתי עם אחי אצל דודים שלנו.
בבוקר דוד שלי ואחי יצאו לבית הכנסת והכל הרגיש נפלא. אולי נפלא מידי. מן שבת של רוגע קסום כזה, ממש יום אידיאלי.
ואז דפקו בדלת. לא רציתי ללכת לפתוח, אולי זה שכן שצריך משהו ואני לא אדע להביא לו, לא נורא. שיחזור יותר מאוחר, עדיין בוקר…
אבל הדפיקות לא מפסיקות, הן שומרות על הקצב שלהן ועל חוסר הדחיפות אבל הופכות לתובעניות. מישהו שם גם קורא את השם של דודה שלי. לקום? מכריעה שוב שלא.
וכשהדפיקות ממשיכות אני שומעת את בת דודה שלי יורדת למטה ואני נרגעת, בערך. כי תחושה עמומה מתנחלת לי בלב. אולי קרה משהו למישהו?
מה פתאום, מאיפה הבאת את זה? את מתוחה מידי…
מי שזה לא יהיה בדלת קורא לדודה שלי החוצה, והתחושה שלי מתעצמת. ואז דודה שלי נכנסת לחדר, מסתכלת ויוצאת עם פרצוף מבולבל והתחושה שלי תופחת.
אחרי כמה דקות כשהיא חוזרת ומבקשת ממני לבוא לסלון כי היא צריכה את העזרה שלי, כבר ברור לי שמשהו קרה. והתחושה מקבלת שם. חרדה גדולה, אדומה ומאיימת מתחילה להבהב בי. להרעיד אותי מבפנים. והרגליים שהופכות לג'לי לא מסכימות להתיישר, והידיים רועדות כשאני מצחצחת שיניים ומעבירה מים על התלתלים ורואה במראה את דודה שלי עם פרצוף מבועת.
וכל מה שהלב שלי דופק בי זה מה קרה. אלוקים, מה קרה??
אני יוצאת לסלון, מרגישה שאני הולכת על גשר, סחרחורות מקיפות אותי והרצפה לא ישרה. ואז אני רואה אותם.
שלושה חיילים, במדי א' מגוהצים. קצין יושב על הספה, קצינה עומדת על יד הפסנתר, וקצינה שלישית נכנסת בדלת הפתוחה.
הבית אפלולי מעט ומהדלת הפתוחה נכנסת אלומת אור בדיוק על החיילת שעומדת על יד הפסנתר.
וכשאני רואה אותם, אני מבינה הכל.
כי לא צריך יותר מידי כדי להבין. לא אחרי ששנה שלימה הלב שלך לוחש לך את זה, מכין אותך בלי ידיעתך.
לא צריך והשחור ממלא לי את העיניים ואני נזכרת שבעצם, אני חולה. אני רוצה לחזור למיטה, זה בטח טעות, מה הקשר, בכלל?
אני נעצרת, מסתובבת מבועתת לדודה שלי, מנסה לחייך ובקול שמנסה להשתלט על עצמו אני קובעת- קרה משהו לשניאור. מה קרה לו..? ודודה שלי רק דוחפת אותי מאחור, קדימה. קדימה. קדימה.
החיילת שליד הפסנתר מתקרבת אלי ואני רוצה לצעוק לה- לכי מכאן, מה את עושה? את לא רואה שאני חולה? שאני לא יכולה לעמוד בשום דבר שתגידי לי?
ותוך כדי שאני הולכת את כמה הפסיעות האלה שמפרידות ביני לבין הסלון, והכיסא והחיילת, מתפוצצת לי ההבנה בראש.
שניאור מת. שניאור. מת. שני. אור. מת. שניאור. שלי.
אני יושבת על הכיסא והחיילת יושבת מולי, מחזיקה לי את הידיים ומסתכלת עלי ואני רועדת ובוכה. הדמעות שלי פשוט יוצאות לבד.
מה קרה לשניאור? אני מתחננת. תגידי כבר. והיא אומרת.
יקירך שניאור זלמן נפל ברצועת עזה.
אני רועדת. וקר לי, וחם לי ואני בכלל הוזה. זה רק חלק מהחלומות והדמיונות שדמיינתי לעצמי במיטה.
אבל הלב שלי שדופק בלי הפסקה מכריע:
זה אמיתי. שניאור שלי מת.
למה דווקא שניאור?
זה מה שהפה שלי שואל. ואני מתקנת את עצמי בראש, היית רוצה שמישהו אחר ימות? שאח אחר?
אז הפה שלי מסביר בקול: הוא החבר הכי טוב שלי בבית.
ואני אומרת את זה בהשלמה, כמעט באדישות.
והלב שלי, הלב שלי כואב. כל כך כואב.
והדמעות שלי רותחות וכשהן מתגלגלות על הלחיים הקפואות אני מרגישה שהן משאירות אחריהן פסי כוויות אדומות וצורבות.
השעון מתקדם אבל אני לא רואה כלום חוץ מירוק ושחור שמתערבבים לי מול העיניים, לא מרגישה כלום חוץ מכאב איום בלב, ואת מלח הדמעות צורב את הלחיים.
אני רוצה לעצום עיניים ולתת למציאות להסתדר חזרה במקום, לחזור למיטה ולישון ולא לקום יותר. לתת לכאב האיום הזה לבלוע אותי.
אבל אני לא יכולה לאבד את עצמי עכשיו. אח שלי שעדיין לא יודע כלום כי הוא בתפילה צריך אותי. אחים שלי שבבית צריכים אותי. אני צריכה את עצמי.
אח שלי, החייל הקדוש שניאור זלמן הכהן הי"ד
0 תגובות
חיה רבקה גרדה בראשה בעצבנות. בקשו ממנה להגיש עד מחר סיפור עכשווי עם פאנץ' מעניין, בן 1300-1500 מילים,
וכרגע היא עומדת רק על מחצית הכמות, וגם רמת העלילה לא מדהימה, לדעתה.
היא קראה שוב ושוב את הטקסט המוקלד, בתקווה נואשת שמשהו יתפוס אותה – רעיון חדש או פיתול מעניין בעלילה. אך המילים לא זרמו, והסיפור הרגיש לה רדוד וחסר חיים.
***
לא ברור למה שלומי בחור ישיבה רציני ואיכותי נתקע בשידוכים, אבל זה היה המצב.
הוא נשק לסוף גיל 29 בואכה שלושים, וכל מה שעניין אותו זה בחורה צעירה. כמו שרבים מחבריו כבר מצאו.
אמו ניסתה שוב ושוב לשכנע אותו להתגמש, אבל הוא עמד על שלו.
"שלומי", היא פנתה אליו, "השדכנית זילברמן הציעה את הבת של רייכמן. שמענו עליה דברים טובים".
"בת כמה היא?"
"עשרים וחמש, בסך הכל", ענתה בנימה קלילה.
"לא, תורידו את זה", הגיב בנחרצות, "אני לא מעוניין ביותר מעשרים וארבע".
אמו נאנחה. "שלומי, אבל רק לפני חודשים היא עשתה עשרים וחמש!".
"בסדר. גם עשרים וארבע זה בדיעבד בשבילי!". והשידוך עם רייכמן ירד מהר מהפרק.
במקביל, שפיגלמן השדכן הנמרץ החליט לארגן מבצע סוף שנה - לסיים עם כל 'התיקים' הלא פתורים שלו, ביניהם שלומי. עד סוף השנה הוא יארס את שלומי וחבריו הבררנים. ויהי מה... הבטיח לעצמו השדכן המהולל.
שלף פנקס דהוי, פתח בסדרת טלפונים, לחץ, שכנע, ובעיקר עיגל פינות, והציע בהתלהבות את מרכולתו המשובחת... להורי הבחור והבחורה.
אתמול נפלה בחכתו, משפחה מירושלים, ששתיים מבנותיה מחפשות שידוך. הבת הצעירה שרה שולמית בגיל 23 ואחותה חיה רבקה שיינדי המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות.
"תקשיבי גברת בראון", אמר לאמו של שלומי, "יש משפחה מירושלים, משפחת כהן, יש להם בת בשידוכים, כלילת המעלות, חיה רבקה, בול בשביל שלומי".
"ובת כמה היא"? ביררה האם את הפרט הכל כך חשוב בעיני בנה.
"הממ.. שניה רגע, תני לי להסתכל בפנקס... בת עשרים ושלוש".
"מעולה! אפשר להתקדם".
***
שבוע לאחר מכן, שלומי ישב בקו 404 בדרכו לפגישה עם חיה רבקה. התנועה זרמה, האוטובוס שעט בנינוחות על פני צומת קוקה-קולה חופשי מפקקים מעיקים, ובקבינה התנגן השיר "קול ששון וקול שמחה". שלומי ראה בכך סימן משמיים לשידוך שיעלה יפה..
בינתיים הוא הריץ בראשו שאלות חכמות וסיפורים שנונים, בתקווה שיצליחו להותיר רושם חיובי על הבחורה שאותה עמד לפגוש.
אך אז, בשער הגיא, מנוע האוטובוס שהחליט להשתעל קטע באחת את הרהוריו, ודקות לאחר מכן - שרר שקט ומלא עשן.
הנהג הכריז בייאוש: "חברים, המנוע שבק חיים, כדאי לרדת מהר לפני שהוא יתלקח".
שלומי נאנח. "פנצ'ר ראשון בשידוך", מלמל לעצמו, וירד מהאוטובוס עם יתר הנוסעים לחכות לאוטובוס חלופי.
בעודם ממתינים בשולי הכביש, התקרב אליו בחור צעיר ומזמין:
"שלום עליכם! קוראים לי מוישי. מתסכל, הא?" אמר בטון ידידותי.
שלומי, שהתעסק בניסיון נואש לפתוח בקבוק מים, הרים את מבטו ופתח איתו בשיחה. עד מהרה התברר שמוישי כהן הוא בחור ישיבה שלומד בבני ברק אך מתגורר בשכונת רמות שבירושלים.
לאחר שיחה קלילה על איכות התחבורה הציבורית, וכמה "טוב" שההגה בידיים של אגד.. וחבל שהוא מאחר לחתונה של חבר קרוב. מוישי שאל אותו בנונשלנטיות:..
"תגיד, בן כמה אתה?"
שלומי ענה בזהירות: "עשרים ותשע לפני חודש ושבוע".
מוישי נענע ראשו בהתלהבות. "וואו! בדיוק מה שאני צריך. תקשיב, יש לי אחות מדהימה. חכמה, מוכשרת,
מנהלת קריאייטיב במשרד פרסום יוקרתי וגם סופרת מחוננת – אבל, איך נאמר, היא כבר בת עשרים ושמונה. אתה יודע איך זה... השדכנים קצת מתעלמים ממנה בגלל אחותי הצעירה. אולי תסכים לשמוע עליה?"
שלומי, כמעט נחנק משתיית המים כששמע את השאלה הישירה, ובכל זאת החליט להתעניין:
"מה השם שלה?"
מוישי חייך: "חיה רבקה שיינדי"........
גון פניו של שלומי נשתנה באחת, הוא הרגיש שהלב שלו מפסיק לפעום לרגע.
מושי בהה בו,
ושלומי חייך במבוכה. "הממ... נשמע מעניין... אתה בטוח שהיא בת עשרים ושמונה?"
מוישי עיקם את פרצופו. "למה אתה לא מאמין לי?!"
"לא לא, פשוט.. עזוב סתם שאלתי".
הדקות חלפו, האוטובוס החלופי הגיע, ושלומי ומוישי עלו עליו, מתיישבים אחד ליד השני. מוישי, שהמשיך לשבח את אחותו, נשמע כמו שפיגלמן השדכן. "אני אומר לך", הוא התלהב, "אין דברים כאלה. היא פשוט פנינה, יהלום. מי שיזכה בה – הרוויח לכל החיים".
ושלומי, שבראשו רצו מחשבות סותרות עד להתפקע, חייך חיוך מאולץ. הוא כבר ידע שבשעות הקרובות ייאלץ לשבת מול הבחורה שמוישי תיאר בפניו, אבל המידע החדש שהשיג הצליח לערער אותו.
כשהם הגיעו לירושלים, שלומי כבר קיבל ממוישי רשימת טלפונים לבירורים על אחותו כולל טלפון של השדכן שפיגלמן.. שמתעסק עם השידוך.
שלומי נפרד ממוישי בלחיצת יד קלילה. "תודה על ההצעה". ניסה לא לחשוף את הלחץ שבעבע בתוכו.
"אולי עוד יצא מזה משהו"... זרק מושי שניה לפני שירד מהאוטובוס.
ושלומי חייך במבוכה.
דקות ארוכות הוא התלבט אם להמשיך לפגישה, ורק כשהוא עמד מול הדלת של לובי המלון, ההחלטה נפלה.
הוא שלף את הטלפון והתקשר לשדכן.
"הרב שפיגלמן? אני מצטער, אבל אני לא מרגיש שזה מתאים לי. משהו... פשוט לא מסתדר."
"מה קרה?!" שפיגלמן הזדעק. "אתה יודע כמה עבדתי על השידוך הזה?!"
"אני בהחלט יודע. לפחות חמש שנים!" גיחך שלומי. "אבל אני פשוט לא מרגיש את זה. אולי זה לא הזמן.....".
שפיגלמן נאנח. "אוייש. הצעירים של ימינו, כמה ג'וקים יש לכם בראש!" עקץ את שלומי בחזרה. "ובכלל מה אני יגיד להורים שלה על כך שהפרזת בדקה התשעים?!"
"תגיד, שהאוטובוס נתקע וכבר מאוחר". והשיחה הסתיימה.
שלומי חזר לבני ברק עם תחושת הקלה מעורבת באכזבה ורגשות אשם. הוא עבר חוויה הזויה בכל קנה מידה, והוא ניסה לשכוח ממנה ולחזור לשגרה.
***
מוישי, לעומת זאת, חזר הביתה שמח וטוב לב.
"איך הייתה החתונה, מוישי?"
"אמא עזבי את זה עכשיו. פגשתי היום בחור מושלם בשביל חיה רבקה!" הכריז בקול עליז. "מישהו ברמה שלה".
חיה רבקה, ששמעה את השיחה מהחדר הסמוך, נאנחה לעצמה.
"הלוואי שיום אחד יפסיקו עם זה", היא מלמלה
והמשיכה להקליד סיפור עכשווי, קלאסי, עם פאנץ' מעניין בן 1300-1500 מילים
שמתאים לנשים לאהוב,
אבל כרגע זה לא הולך לה עד הסוף...
מאוחר יותר, חיה רבקה שבה אל המחשב. היא נאנחה כשהבינה שגם השידוך הזה מוטל בספק...
"כולם רוצים סוף טוב", היא מלמלה, "אבל החיים לא תמיד ככה, יש הרבה פיתולים בדרך".
ולבסוף, כתבה את המשפט שסיכם את כל מה שעבר עליה:
"המילים נולדות מתוך מה שחווינו. מקבלות כח ממה שעברנו. אולי עכשיו, סוף-סוף הסיפור יקבל חיים ויתחיל לנשום באמת".
וכרגע היא עומדת רק על מחצית הכמות, וגם רמת העלילה לא מדהימה, לדעתה.
היא קראה שוב ושוב את הטקסט המוקלד, בתקווה נואשת שמשהו יתפוס אותה – רעיון חדש או פיתול מעניין בעלילה. אך המילים לא זרמו, והסיפור הרגיש לה רדוד וחסר חיים.
***
לא ברור למה שלומי בחור ישיבה רציני ואיכותי נתקע בשידוכים, אבל זה היה המצב.
הוא נשק לסוף גיל 29 בואכה שלושים, וכל מה שעניין אותו זה בחורה צעירה. כמו שרבים מחבריו כבר מצאו.
אמו ניסתה שוב ושוב לשכנע אותו להתגמש, אבל הוא עמד על שלו.
"שלומי", היא פנתה אליו, "השדכנית זילברמן הציעה את הבת של רייכמן. שמענו עליה דברים טובים".
"בת כמה היא?"
"עשרים וחמש, בסך הכל", ענתה בנימה קלילה.
"לא, תורידו את זה", הגיב בנחרצות, "אני לא מעוניין ביותר מעשרים וארבע".
אמו נאנחה. "שלומי, אבל רק לפני חודשים היא עשתה עשרים וחמש!".
"בסדר. גם עשרים וארבע זה בדיעבד בשבילי!". והשידוך עם רייכמן ירד מהר מהפרק.
במקביל, שפיגלמן השדכן הנמרץ החליט לארגן מבצע סוף שנה - לסיים עם כל 'התיקים' הלא פתורים שלו, ביניהם שלומי. עד סוף השנה הוא יארס את שלומי וחבריו הבררנים. ויהי מה... הבטיח לעצמו השדכן המהולל.
שלף פנקס דהוי, פתח בסדרת טלפונים, לחץ, שכנע, ובעיקר עיגל פינות, והציע בהתלהבות את מרכולתו המשובחת... להורי הבחור והבחורה.
אתמול נפלה בחכתו, משפחה מירושלים, ששתיים מבנותיה מחפשות שידוך. הבת הצעירה שרה שולמית בגיל 23 ואחותה חיה רבקה שיינדי המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות.
"תקשיבי גברת בראון", אמר לאמו של שלומי, "יש משפחה מירושלים, משפחת כהן, יש להם בת בשידוכים, כלילת המעלות, חיה רבקה, בול בשביל שלומי".
"ובת כמה היא"? ביררה האם את הפרט הכל כך חשוב בעיני בנה.
"הממ.. שניה רגע, תני לי להסתכל בפנקס... בת עשרים ושלוש".
"מעולה! אפשר להתקדם".
***
שבוע לאחר מכן, שלומי ישב בקו 404 בדרכו לפגישה עם חיה רבקה. התנועה זרמה, האוטובוס שעט בנינוחות על פני צומת קוקה-קולה חופשי מפקקים מעיקים, ובקבינה התנגן השיר "קול ששון וקול שמחה". שלומי ראה בכך סימן משמיים לשידוך שיעלה יפה..
בינתיים הוא הריץ בראשו שאלות חכמות וסיפורים שנונים, בתקווה שיצליחו להותיר רושם חיובי על הבחורה שאותה עמד לפגוש.
אך אז, בשער הגיא, מנוע האוטובוס שהחליט להשתעל קטע באחת את הרהוריו, ודקות לאחר מכן - שרר שקט ומלא עשן.
הנהג הכריז בייאוש: "חברים, המנוע שבק חיים, כדאי לרדת מהר לפני שהוא יתלקח".
שלומי נאנח. "פנצ'ר ראשון בשידוך", מלמל לעצמו, וירד מהאוטובוס עם יתר הנוסעים לחכות לאוטובוס חלופי.
בעודם ממתינים בשולי הכביש, התקרב אליו בחור צעיר ומזמין:
"שלום עליכם! קוראים לי מוישי. מתסכל, הא?" אמר בטון ידידותי.
שלומי, שהתעסק בניסיון נואש לפתוח בקבוק מים, הרים את מבטו ופתח איתו בשיחה. עד מהרה התברר שמוישי כהן הוא בחור ישיבה שלומד בבני ברק אך מתגורר בשכונת רמות שבירושלים.
לאחר שיחה קלילה על איכות התחבורה הציבורית, וכמה "טוב" שההגה בידיים של אגד.. וחבל שהוא מאחר לחתונה של חבר קרוב. מוישי שאל אותו בנונשלנטיות:..
"תגיד, בן כמה אתה?"
שלומי ענה בזהירות: "עשרים ותשע לפני חודש ושבוע".
מוישי נענע ראשו בהתלהבות. "וואו! בדיוק מה שאני צריך. תקשיב, יש לי אחות מדהימה. חכמה, מוכשרת,
מנהלת קריאייטיב במשרד פרסום יוקרתי וגם סופרת מחוננת – אבל, איך נאמר, היא כבר בת עשרים ושמונה. אתה יודע איך זה... השדכנים קצת מתעלמים ממנה בגלל אחותי הצעירה. אולי תסכים לשמוע עליה?"
שלומי, כמעט נחנק משתיית המים כששמע את השאלה הישירה, ובכל זאת החליט להתעניין:
"מה השם שלה?"
מוישי חייך: "חיה רבקה שיינדי"........
גון פניו של שלומי נשתנה באחת, הוא הרגיש שהלב שלו מפסיק לפעום לרגע.
מושי בהה בו,
ושלומי חייך במבוכה. "הממ... נשמע מעניין... אתה בטוח שהיא בת עשרים ושמונה?"
מוישי עיקם את פרצופו. "למה אתה לא מאמין לי?!"
"לא לא, פשוט.. עזוב סתם שאלתי".
הדקות חלפו, האוטובוס החלופי הגיע, ושלומי ומוישי עלו עליו, מתיישבים אחד ליד השני. מוישי, שהמשיך לשבח את אחותו, נשמע כמו שפיגלמן השדכן. "אני אומר לך", הוא התלהב, "אין דברים כאלה. היא פשוט פנינה, יהלום. מי שיזכה בה – הרוויח לכל החיים".
ושלומי, שבראשו רצו מחשבות סותרות עד להתפקע, חייך חיוך מאולץ. הוא כבר ידע שבשעות הקרובות ייאלץ לשבת מול הבחורה שמוישי תיאר בפניו, אבל המידע החדש שהשיג הצליח לערער אותו.
כשהם הגיעו לירושלים, שלומי כבר קיבל ממוישי רשימת טלפונים לבירורים על אחותו כולל טלפון של השדכן שפיגלמן.. שמתעסק עם השידוך.
שלומי נפרד ממוישי בלחיצת יד קלילה. "תודה על ההצעה". ניסה לא לחשוף את הלחץ שבעבע בתוכו.
"אולי עוד יצא מזה משהו"... זרק מושי שניה לפני שירד מהאוטובוס.
ושלומי חייך במבוכה.
דקות ארוכות הוא התלבט אם להמשיך לפגישה, ורק כשהוא עמד מול הדלת של לובי המלון, ההחלטה נפלה.
הוא שלף את הטלפון והתקשר לשדכן.
"הרב שפיגלמן? אני מצטער, אבל אני לא מרגיש שזה מתאים לי. משהו... פשוט לא מסתדר."
"מה קרה?!" שפיגלמן הזדעק. "אתה יודע כמה עבדתי על השידוך הזה?!"
"אני בהחלט יודע. לפחות חמש שנים!" גיחך שלומי. "אבל אני פשוט לא מרגיש את זה. אולי זה לא הזמן.....".
שפיגלמן נאנח. "אוייש. הצעירים של ימינו, כמה ג'וקים יש לכם בראש!" עקץ את שלומי בחזרה. "ובכלל מה אני יגיד להורים שלה על כך שהפרזת בדקה התשעים?!"
"תגיד, שהאוטובוס נתקע וכבר מאוחר". והשיחה הסתיימה.
שלומי חזר לבני ברק עם תחושת הקלה מעורבת באכזבה ורגשות אשם. הוא עבר חוויה הזויה בכל קנה מידה, והוא ניסה לשכוח ממנה ולחזור לשגרה.
***
מוישי, לעומת זאת, חזר הביתה שמח וטוב לב.
"איך הייתה החתונה, מוישי?"
"אמא עזבי את זה עכשיו. פגשתי היום בחור מושלם בשביל חיה רבקה!" הכריז בקול עליז. "מישהו ברמה שלה".
חיה רבקה, ששמעה את השיחה מהחדר הסמוך, נאנחה לעצמה.
"הלוואי שיום אחד יפסיקו עם זה", היא מלמלה
והמשיכה להקליד סיפור עכשווי, קלאסי, עם פאנץ' מעניין בן 1300-1500 מילים
שמתאים לנשים לאהוב,
אבל כרגע זה לא הולך לה עד הסוף...
מאוחר יותר, חיה רבקה שבה אל המחשב. היא נאנחה כשהבינה שגם השידוך הזה מוטל בספק...
"כולם רוצים סוף טוב", היא מלמלה, "אבל החיים לא תמיד ככה, יש הרבה פיתולים בדרך".
ולבסוף, כתבה את המשפט שסיכם את כל מה שעבר עליה:
"המילים נולדות מתוך מה שחווינו. מקבלות כח ממה שעברנו. אולי עכשיו, סוף-סוף הסיפור יקבל חיים ויתחיל לנשום באמת".
17 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: איטלקינוס, אלופה בהייטק, חסיד מתפתח ועוד 61 משתמשים64 //