שיתוף - לביקורת רוח המכבים - סיפור ביום אחרון של חנוכה

[חני גרשון]

רוח המכבים​

כשהוא רץ ככה, בין רחובות העיר, אפשר לחוש ביתר שאת את עשרות העיניים הננעצות בו מבעד לחלונות המקושטים.

תחושת קבס כווצה את בטנו כשעיניו נעצרו לרגעים ספורים על ביתה של אחותו. עץ האשוח שלה, לפחות לפי דברי הילדים המתרוצצים על שפת האגם הבוצי, הוא הגדול ביותר בכפר.

בכוח יאשיהו מצווה על מוחו להתנתק ועל עיניו להיצמד לקרקע החולית, ובכוחות לא לו הוא המשיך לחצות את הכפר.

קריאות בוז הדהדו מתוך הבתים, הודפות אותו הלאה.

איך כולם יודעים מה נאמר היום בדיון?



ביתו עמד ריקני. את אשתו ובנו הקטן העביר למחבוא ביער עוד ביום שבו נאמר לו להתכונן לדיון. רוב חפציהם הועברו טיפין טיפין במהלך השבוע שנותר לו לחכות, אינו יודע אפילו למה.

אם הם יצטרכו לעזוב, אף תּאוֹ לא יוכל לשאת את ביתם על גבו. הם יאלצו להשאיר הרבה מאוד מהחיים שלהם כאן, בכפר שבעשר שנים בלבד איבד הכל.

מבט אחרון לדלת הירוקה דרכה נכנס ויצא בשנתיים האחרונות, קצוות שפתיים רועדות לרגע קט, ואז הוא מסב את ראשו וחומק אל השביל האחורי, המוביל אל היער.

את ביתו הוא לא יראה שוב. לעולם.

לא אחרי הדיון היום.



עשרים וחמש דקות ריצה אינם דבר של מה בכך, ויאשיה נאלץ להסתובב על רגליו הכושלות עוד כמה נוספות עד שליבו חזר לדפוק בקצב נורמלי.

אהליבה המתינה בסבלנות למרגלות עץ רחב גזע, אלדד מחייך אליו במתיקות ומצפה לתשומת לב מאביו. יאשיהו מתח את שפתיו בעווית שיכלה לדמות לחיוך, מחשבותיו במקום אחר לחלוטין.

"מה... מה הם אמרו בישיבה?" קולה של אהליבה סדק את המסך שערפל את מחשבותיו.

יאשיהו משך בכתפיו. "הכל נגמר", דיבר בקצרה, נשימתו עדיין מהירה. "הם האשימו אותי בכפייה דתית או משהו".

"בגלל שסדרת מניין למבוגרים שלא השתמדו?" אהליבה הבינה את הלך חשיבתם של הכופרים הרבה יותר טוב ממנו.

יאשיהו קרס על האדמה זרועת העלים, כתפיו שחות. "כן. הם אומרים שהמבוגרים אינם מבינים כבר מה הם עושים, מה טוב להם ומה לא. התנאי שניתן לנו הוא להשתמד או לעזוב את הכפר".

ידה של רעייתו חלפה על פני תלתליו השחורים של בנם הבכור. "הם מתביישים בהורים שלהם, יאשיהו. מתביישים בזה שהם עדיין הולכים לבית הכנסת, שהם לא נאורים ומתקדמים כמו הכופרים מאירופה. והם יודעים שאם לא תהיה בכפר, אף אחד לא יארגן מניין ושחיטה כשרה במקומך".

יאשיהו נד בראשו בשתיקה, עיניו צופות לכיוון הכפר בו גדל. בו גדלו ונפטרו כל זקניו במשך דורות. איך הוא יכול לעזוב את הבית שלו?

אם הוא יעזוב עכשיו, לא יישאר אפילו יהודי אחד שיקרא בשם ד'. שיאסוף את היראים האחרונים, בני השישים ומעלה, להתפלל. למול את נכדיהם כבר אין על מה לדבר, הדור הבא מתנגד. ברבריות, התעללות בתינוקות חפים מפשע.

לפני עשר שנים, כשהכופרים הלבנים הגיעו לכפר, הוא היה רק בן עשר. והוא זוכר בדייקנות כואבת איך אחד אחד כולם עזבו את דת אבותיהם. הם נאורים, האנגלים. ככה קוראים להם. מתורבתים, מתקדמים.

אנחנו סתם פרימיטיביים מהג'ונגל. שחורים חסרי תרבות.

"יש עוד יהודים בעולם, נכון?" אהליבה משכה את אלדד אליה וחיבקה אותו בחוזקה.

האם הוא הילד היהודי האחרון בעולם?

"אני בטוח שכן", קולו של יאשיהו אפור. "וגם משפחותיהם של שמעי, אלעזר ויכניה נמלטו בהתחלה, כשראו לאן הכל הולך".

משמע שיש המשך לעם ישראל.

איך בכלל חשבה אחרת? ד' הבטיח שהם לעולם לא יכלו. "אבל זה מספיק?" ההיגיון יכול להגיד את האמת, אבל הרגש לא נכנע. היא מפחדת, השינוי הזה קיצוני ומהיר. גם אם היו אינספור התרעות לפניו.

הוא צריך להיות כאן בשביל אשתו. יאשיהו מיקד את מבטו, דוחק הצידה את כל החששות והכאב שאופף אותו כשהוא חושב על אחיו ואחיותיו מתבוללים בעמים. ולא נשאר מהם נצר אחד.

"אהליבה, די ביהודי אחד שהתורה בוערת בליבו כדי להמשיך את עם ישראל", הוא מלטף את לחיו של אלדד, שצוהל בתגובה. "חנוכה מתקרב עוד כמה ימים. אין לנו נרות, לא משמן זית ולא מאף שמן אחר. אבל את התקווה אנחנו יכולים לשאוב כבר מעכשיו. נגיע למשפחות שגלו כבר לפני כמה שנים, אלדד יגדל וישא אישה. ועם ישראל ימשיך לפרוח בכל כוחו ועוצמתו".

המילים הרגיעו את אהליבה, אבל רק מעט. הדרך לפניהם ארוכה, מייגעת, ומי אמר שהם בכלל ימצאו את המשפחות? אולי הם עזבו את המקום עליו הודיעו ליאשיהו טרם יצאו מהכפר?

"בוא אלי, אלדד", יאשיהו אסף את הילד אל חיקו רגע לפני שטיפס על סלע גדול פי שניים מגובהו. הבעה מהורהרת עלתה על פניו.

איך יעודד את רעייתו?

היא אוהבת מטרה ברורה. יעד. ועכשיו נראה שאין כלום, הכל לא ברור, העתיד לוט בערפל.

ועם כל זאת, צריך להיות לו מה לתת לה. הוא אב המשפחה.

"תראי, אנחנו המעט עכשיו", קולו השקט כמעט נבלע בתוך צפצופי הציפורים ורחשי היער. לא בטוח בעצמו, במה שהוא אומר. אבל עם כל מילה, קולו התחזק ובטחונו גבר. "מרבית האומה שלנו לא הולכת בדרך שהותוותה לנו מאז היותנו לעם. חזק ונתחזק בעד עמנו. אנחנו האחרונים, אהליבה, אז יש לנו תפקיד".

המילים הללו ליוו אותם בין העצים, על שפת נהרות גועשים וכשסוף סוף נפגשו עם המשפחות האחרונות שנותרו.

אנחנו אחרונים. נשארנו בודדים, יחידים, שנושאים את דגל ד'.

יש לנו תפקיד.

חזק ונתחזק בעד עמנו.

---

נכתב בהשראת דבריו של הרש"ר הירש על חנוכה:

גם אם אתה היהודי האחרון,
שדם המכבים זורם בעורקיו
ורוחם משתמרת בביתו:

דע לך,
שדי ביהודי אחד,
ובבית יהודי אחד,
כדי להקים את בית המקדש מחדש על יסודותיו---