קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 214
    • %
    שיתוף - לביקורת חשבתי.
  • %תמר% //
    • וחשבתי
    שהצלחתי לשמור
    הרי החזקתי אותה בציפורניים

    וחשבתי
    שהצלחתי לשמור
    הרי לרגע לא עצמתי עיניים

    וחשבתי
    שהצלחתי לשמור
    הרי חיים שנשכתי שפתיים

    חשבתי
    שהצלחתי
    לשמור

    ואין לי
    אלא
    להרכין ראש
    למציאות שעומדת מולי

    ואין לי
    אלא
    להישיר מבט
    לאמת שניצבה בתוכי

    חשבתי
    שהצלחתי
    לשמור
    ואין לי
    אלא
    להפנים
    שאיבדתי אותה
    את שפיותי.


    שלא תחשדו בתמר באיבוד שפיות. לא היא כתבה את זה....היא רק נתנה לי רשות להשתמש בניק שלה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תפוז ג'ינג'י, Avigail Amram, kshir ועוד 12 משתמשים15 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    וחשבתי שהצלחתי לשמור הרי החזקתי אותה בציפורניים וחשבתי שהצלחתי לשמור הרי לרגע לא עצמתי עיניים...
  • 228
    • א
    שיתוף - לביקורת יום אחד, גם אני.
  • אבינועם גולדברג //
    • חנות הסיגריות האלקטרוניות שקטה בלילה. רק ריח קל נישא באויר.
    ליד הדלפק עמד נער, עיניו ריקות, אך לבו מלא. הוא הביט בשמשה הגדולה שהשתקפו בה עשרות מכלי פלסטיק צבעוניים, כמו חלום רחוק. אולי קצת מלחיץ, אך גם מפתה.
    הוא הסיר את נעלי הספורט. הרגליים שלו נוגעות ברצפה הקרה, ולבו עף יחד עם המכוניות החולפות בחוץ. איש לא נכנס לכאן כבר שעתיים.
    כל רכב ששובר את הדממה מספר סיפור אחר. כל משב רוח אקראי שנכנס לחנות מציץ כה וכה, ויוצא מבלי לשנות דבר.
    בבטנו היה כל הזמן שעבר, כל החלומות, אמא ואבא, שעיניהם עצובות כל הזמן. מה שהבטיחו לו ולא קיימו, מה שלא הבטיחו, ומה שלא חשבו אפילו.
    יש לו לב. זה ברור. והוא יישאר. גם אם כל העולם צועק שאין לו.
    הטלפון צלצל.
    הנער לבש את נעליו, ויצא, לסגור את התריס הגדול.
    כשהוא סובב את המפתח ונעל, בתוכו משהו נפתח.
    כי גם אני - חשב.
    יום אחד, גם אני.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: לרקוד על הירח, א. א, אוראל סולטן ועוד 18 משתמשים21 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    כל משב רוח אקראי שנכנס לחנות מציץ כה וכה, ויוצא מבלי לשנות דבר. השורה הזאת היא בסגנון זריצקי
  • 188
    • א
    שיתוף - לביקורת ה' מה אתה חושב עלי
  • איוליס //
    • ה' מה אתה חושב עלי
    רואה אותי נופלת וקמה
    מרגיש אותי
    נמצא בהתקדמות שלי

    ה' מה אתה רואה בי
    בת שלך
    שמנסה להיות טובה
    לרצות אותך
    אבל בעיקר את הסביבה

    אבא שלי
    מה אני נותנת לך בתוך הנפילה
    מתוך החטא
    עולה בי תפילה

    אל תראה אותי ככה
    כשאני בבור למטה
    תזהה את הניצנים
    את הרצונות הקטנים
    שמשם צומחים

    תראה את האני שאחר כך
    את הלב שבחר
    לקום מהעבר המר
    ולחיות את יום המחר
    אתך יד ביד
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ילדה של אמונה !!!, מרימדיה, מדינאית ועוד 21 משתמשים24 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איוליס
    תודה, כיף לקרוא
  • 561
    • א
    שיתוף - לביקורת סיוטו של יום הולדת עגול
  • איש המילה הכתובה //
    • יום הולדת עגול. לא משהו שקורה כל יום. התרגשות אדירה. בכל זאת שלושים שנות קיום.

    זמן טוב לעצור הכול ולחשוב לעומק על מהות החיים ומשמעותם, אבל בפועל המוח שלי עמוס במחשבות אחרות וסקרניות: מי יודע איזו הפקה גרנדיוזית מכינים לי בבית.

    אני מנסה להתבונן אחורה על כל השנים, ולהביט קדימה אל העתיד בבגרות ובבשלות נפשית, אבל לא באמת מצליח.

    בלילה במיטה כמו ילד בן שש, מחשבות מתרוצצות מדירות שינה מעיניי: מעניין אם יארגנו לי משהו בבית, או דווקא משהו בחוץ. כך או כך, זה בטוח יהיה מטורף ומושקע.

    צמרמורת ילדותית תוקפת את גופי מתחת לשמיכת הפוך; כבר לא מסוגל לחכות.

    היום הגדול הגיע. אני קם בבוקר ומתארגן כרגיל. משתדל לא לשדר התרגשות מיוחדת. בכל זאת גבר בן שלושים, מה לי ולהצטעצעויות הילדותיות האלה. טורק את דלת הבית במבע שקרני של "תחסכו ממני את כל הרגשי הזה", בעוד שפתיי לוחשות תפילה זכה שהמבע לא ישיג את מטרתו.

    מחוץ לבניין אני מזהה טנדר של הפקת בלונים, ומאחוריו רכב של השכרת כלים לאירועים. מתאפק שלא להמשיך לבית הכנסת בדילוגים מביכים, ממשיך כאילו לא שמתי לב.

    את היום הנשגב העברתי בכותל המערבי, בקבר רחל ובמערת המכפלה. טוב, לא באמת. כלומר, מאוד הייתי רוצה שזה מה שיהיה, אבל ההתרגשות שיתקה אותי. במקום זה, קניתי לי משקפת איכותית, וניסיתי לתצפת על סלון ביתי מעל גבעה בשכונה מרוחקת. הווילון היה סגור, אך לא ויתרתי, המשכתי לתצפת בציפייה, שמא מישהו יזיז אותו ברחמיו ויאפשר לי הצצה של חסד להכנות הקדחתניות לאירוע של פעם בשלושים שנה.

    הערב הגיע. זה הזמן לשוב הביתה. עטיתי שגרתיות מיתממת, ונכנסתי לבניין. והריחות... אוי, הריחות של כל המאכלים הכי האהובים עליי. ככל שעליתי קומות, הריח רק הלך והתעצם. בעוד שניות ספורות אפתח את הדלת, והפקת העשור תצא לדרך.

    כשנגעתי בידית הדלת, ידיי התחשמלו מהתרגשות. לקחתי עוד עשר שניות כדי להחניק סממני התרגשות סוררים, ופתחתי את הדלת.

    תשעה באב. אורות כבויים. הריחות המטריפים היו בכלל מהשכנים שלנו, זינגבוים.

    שני ילדים רבים בסלון, ועוד שניים כלל לא טרחו להיות בבית. אין בלון, גם לא שושנה. יש רצפה מכוערת מכוסה בניירות גזורים, לורדים מפוזרים ובננה נגוסה.

    הבוילר הרגשי שלי נדלק. הוא חימם לי את העצבים בצורה לא מבוקרת, עד להתפרצות האדירה שבאה תוך זמן קצר:

    "אף אחד לא סופר אותי בבית הזה! לאבא יש יום הולדת שלושים, אז מה? שיבושם לו! מה לו ולנו? שימשיך לעבוד קשה לפרנס את כולם, להתייחס לכל אחד יפה וזהו. שלא יטריד אותנו בימי הולדת החגיגיים שלו מידי שנה", צרחתי את נשמתי.

    נוות ביתי סימנה לי בהיסטריה להירגע. היא ניסתה להסביר משהו.

    אבל אני, כמו ילד בטנטרום השוכב במרכז הסופר וצורח ורוקע ברגליו בעוז, או כמו מקק שהתהפך על גבו – לבחירתכם. שני התיאורים קולעים בול במידה שווה למצבי הנפשי באותו רגע.

    "זה הכול מתחיל בבית של הורייך", הפכתי את ההאשמות מכלליות לממוקדות יותר, "שם פשוט לא יודעים לכבד, והנגיף הזה, מסתבר, עובר בתורשה..."

    צרחות. צרחות. צרחות.

    ואז כל הדלתות נפתחות בהפתעה, ומכל החדרים נפלטים בני משפחה בצווחת "מזל טוב"!. הוריי היקרים, סבים וסבתות גם מצדדים שלא ידעתי שיש לי, דודים ודודות, בני דודים, אחיינים, חברים, עמיתים לעבודה. גם השכנים זינגבוים פה, עם האוכל הריחני בידיהם, ומעל כולם השווער והשוויגער, גיבורי הנאום חוצב הלהבות שלי.

    פתאום הייתי שמח, שמח מאוד, שמח מאוד מאוד, שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי חיש.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ראובן שפירא, סוסה כתומה, קרן_אור ועוד 54 משתמשים57 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה, משמח לשמוע
  • 526
    • ה
    שיתוף - לביקורת האם יש לשימי גידול בראש?
  • המאושר! //
    • מיותר לציין: שאשמח מאוד מאוד על כל ביקורת בכללי ובפרטי.

    היום יום שני בשעה 7:32 בבוקר זה קרה.

    אני יוצא מהמקווה, פאותיי נוטפות מי טהרה, מטהרות את הרצפה שמתחתיי. המגבת, תלויה על כתפי הימנית. כך אני נכנס לביהמ"ד, פונה אל מקומי הקבוע, מתכוון להתחיל לברך את ה' על התורה הנפלאה שהוא נתן לנו, להתפלל עליי, על ילדיי ועל תלמידיי שהם כבניי.

    לפתע פונה אלי 'דָּוִד שמואל' העסקן הרפואי הגדול, שזה עתה סיים את תפילתו, ואומר: "יענק'ל יש לך בשבילי שתי דקות, נכון?" אני מחייך ועונה: "בטח בטח."

    דוד שמואל מתיישב, מסתכל עלי חצי מתוסכל, חצי עוד יותר מתוסכל ואומר: "תשמע, זה כבר לא יכול להמשיך ככה! אין לי כבר כוח! שימי, לא מפסיק לעשות לי בושות, כל התפילה הוא עומד בחוץ ומדבר, כל החברותות שלו לא רוצים להמשיך אתו – חוץ ממך – באמת יפה מצידך. אני כבר מיואש ממנו לגמרי. מה יהיה אתו למען ה'???

    אני מביט בו בהבנה ושואל: "דוד שמואל, אני מרגיש שמשהו מיוחד קרה אתמול. אני צודק, או טועה?"

    דוד שמואל מופתע מהשאלה, עונה: "נכון, בטח קרה משהו. לא אתמול, אלא בשבת. פשוט קלטתי, שהבחור לא עושה כלום במשך השבת. קם מאוחר, הולך לביהמ"ד מדבר ומדבר, כשבאמצע גם מתפלל. מגיע הביתה, אוכל בלי הפסקה וללא מעצורים, ובין לבין רב עם האחים שלו. לא לומד, לא אומר איזה ווארט על השולחן. בקיצור: בבית, הוא עושה לי בושות ליד חתניי, ובביהמ"ד ליד חבריי."

    "וואו!" אני מגיב בהשתתפות "וכתוצאה מההבנה הזאת עשית לו משהו, אמרת לו משהו?"

    "לא!" עונה דוד שמואל בהחלטיות. "אבל שיהיה ברור" מוסיף בהחלטיות יתר "שימי ראה והרגיש שאיני מרוצה מההתנהגות שלו. אל תחשוב שאשיב לו אהבה על השנאה שהוא מפגין כלפיי".

    "אין לי כבר כוח לסיפור הזה", אני חושב לעצמי, ומחליט: "הגיע הזמן להסביר לו בדיוק מה קורה כאן - להעמיד את הדברים על דיוקם".

    "ר' דוד שמואל"     אני קורא לו בנועם, "אשאל אותך שאלה קטנה, התסכים?"

    "כן, ברור!" משיב דוד שמואל בקוצר רוח, שרק רוצה לשמוע שהוא הוא הצודק ואין בלתו.

    אני שם את ידי על ידו ושואל אותו בשקט: "אתה הרי עסקן רפואי גדול, הפעולות שלך חובקות עולם, יש לך קשרים עם כל הרופאים למיניהם, ועם כל בתי החולים לסוגיהם. מה היה קורה לו היית מתוודע שלשימי שלך יש מחלה קשה?"

    דוד שמואל נבהל: "חס וחלילה! אל תקלל אותו ואותי. שלא תבין אותי לא נכון, זה שיש לי טענות עליו ועל התנהגותו, לא אומר שאיני רוצה אותו חי." הוא מצטדק.

    "ברור שלא, ולא חשבתי כך לרגע ח"ו" אני מרגיע אותו. "אבל, אני שואל אותך תיאורטית, מה אתה העסקן הגדול היית עושה במצב כזה?" אני מראה לו עם היד לשתוק עד שאגמור את השאלה, "והאם היית עוזר לגידול לו היא היתה נמצאת בראש, להתפשט לכל האיברים, לזהם את הגוף שלו?"

    "מה השאלה בכלל???" הוא צועק עלי בקול שקט, "ברור שהייתי הופך את כל העולם לעזור לו להתרפאות. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי נותן לזה להתפשט לכל האיברים. מה השאלה?"

    "יפה מאוד!" אני אומר לו.

    אז למה אתה עושה בדיוק הפוך ממה שאתה לבד מתאר שהיית עושה??? למה אתה כן נותן לגידול שבראשו להתפשט לכל האיברים, ובפרט ללב שלו. למה? אני שואל אותו בצער ובכאב.

    "מה?" הוא נבהל, "יש משהו שאני לא יודע? אתם מסתירים ממני דברים, ועוד כאלה קריטיים???"

    "הירגע ר' דוד שמואל, הירגע! גוף הבן שלך בריא ושלם ב"ה. אבל הנפש שלו, לצערי לא כל כך".

    ואני ממשיך: "כן. יש לו גידול נפשי בראש, ששולח לו כל רגע חיצים, עם מסרים על כמה הוא לא שווה, וכמה הוא חסר ערך. כמה אף אחד בעולם לא אוחז ממנו, וכמה הוא לא חסר לאף אחד. החיצים האלו, רוצים להגיע ללב שלו, לייאש אותו ולהרפות אותו מלעשות את מה שהוא צריך לעשות בכדי לגדול ולפרוח."

    "ואתה ר' דוד שמואל"     אני מסיים את נאומי הקצר "לא רק שאינך מרפא ועובד בכדי להסיר את הגידול מהראש שלו, אלא אתה מסייע לה. במעשיך אתה עוזר לחיצים שלה להשלים את ייעודם, להיכנס ללב שלו, לייאש ולהרפות אותו מלעבוד לגדול ולפרוח."

    דוד שמואל שותק, לראשונה זה זמן רב. לאחר כחצי דקה, הוא שואל בשקט: "אבל למה הוא מבייש אותי, למה אין שימי חס על כבודי כלל וכלל?"

    אני מביט לתוך עינייו, ועונה: "כי כך מגיבים במקרה של התקפה - מתגוננים מול האויבים. כן!"

    "מה? וכי אני האויב שלו" שואל ר' דוד שמואל בעלבון לא מוסתר.

    "לא. בהחלט לא!" אני עונה לו, "אבל המסרים שלך – מה שאתה משדר, לו ולכל הבית סביבו עליו, הם הם האויבים שלו. ומולם הוא חייב להילחם על נפשו".
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: צוציקית:-), Aארי, %תמר% ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    המאושר!
    תודה רבה על המחמאות והביקורת - תיקנתי. מחמאה מכותב מוכשר כמוך, פשוט מרפא את הגידול הרגשי שבתוך...
  • 115
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת עד שתגיע למקומו
  • צביה ר. //
    • יש מקום כזה בעולם.
    הוא רחוק,
    הוא עמוק,
    המקום.
    כל מה שלא אוכל לעולם להבין,
    כל מה שלא אוכל לדעת
    לא אהין לגעת –
    רק לדמיין,
    לחשוב, לשער.
    רק לתאר לעצמי.
    להשיל נעליי בטרם אדרוך.
    הכל שם.
    מונח במקומו.
    ממתין שאגיע-

    אני לא.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אנטוריום, איש המילה הכתובה, Avigail Amram ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה. מחמם את הלב.
  • 178
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת אשקול
  • צביה ר. //
    • כמה אכלתי-
    מיליון קינוחים,
    ערימת פיצוחים המונית.

    חלות, חטיפים,
    עוגה לאורחים-
    חיסלתי את כל התבנית.

    נשמתי היתרה
    שבעה, התענגה,
    התפנקה בצורה קיצונית.

    יצאו כוכבים,
    היא חזרה למקומה
    השאירה אצלי חשבונית...


    מחר יום ראשון
    אעלה על משקל
    ואשקול להיות טבעונית.

    ארכוש לי מלאי
    מאוזן ומושכל
    של חסה, כרוב וצנונית.

    אעמוד בגבורה
    בהחלטה הנחושה
    שעה עגולה וזמנית...
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רפב, נח שוורצברגנדרוביץ, אבינועם גולדברג ועוד 29 משתמשים32 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה! מי אני שאגיד לא? :)
  • 448
    • A
    שיתוף - לביקורת אבקש שתצחק בשקט, תודה!
  • Avigail Amram //
    • בס"ד


    שלום עולם/
    אל תצחק בקול.
    יש לי חלום/
    עוצמתי, גדול.

    במילותיי לתת אש/
    רעיונות להבעיר.
    אותיות לרקום/
    דיו לשפוך למכביר.

    שיהא בי האומץ/
    חלומות לשרטט.
    שלא יבוא אדריכל/
    חלומי ימוטט.

    וכיצד יהפוך חלומי/
    למציאות?
    ההמון גורס, דורש/
    נחישות.

    ואם אגיד שיש בי/
    ואין זה מספיק?
    שגלי חיי סוערים/
    אלופים בלהדחיק?
    שרעיונותיי כים/
    גאות ושפל.
    שהשראתי אינה זמינה/
    שבירה כספל?

    אזי תצחק/
    עולם תאטרלי.
    תטען בכובד ראש/
    כהרגלך, רציונלי.
    שמילים הן לא/
    תחום ריאלי.


    לכן עולם/
    אבקש שתצחק בשקט.


    ....
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מוריופ, הווה פשוט, %תמר% ועוד 33 משתמשים36 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    אליפוווווווות. את אומנית המילים. אין לי מה לומר חוץ מ-אליפות עולם. כתיבה חזקה. רעיון אלוף...
  • 375
    • %
    שיתוף - לביקורת פַּעַם.
  • %תמר% //
    • פַּעַם תָּלוּ עַל הַלֵּב שֶׁלִּי שֶׁלֶט.

    זְהִירוּת: אֶבֶן.

    פַּעַם.

    פַּעַם אָמְרוּ הַרְבֵּה.
    שְׁלָטִים כִּסּוּ לִי גּוּף.
    לֵב וּמֹחַ.
    שֵׂכֶל וְרֶגֶשׁ.

    קָבְעוּ לִי כַּמּוּת.
    כַּמּוּת הַכֹּחַ. הַיְּכֹלֶת. הַתִּקְשֹׁרֶת.
    מָדְדוּ בִּי מַעֲלוֹת.
    הַחֹם וְהַקֹּר. הַפּוֹשֵׁר וְהַקֶּרַח.
    תִּיְּגוּ אוֹתִי.
    חָתְמוּ לִי דִּין. וְגוֹרַל.
    עָשׂוּ בִּי מִשְׁפָּט.

    גַּם בְּחוּצוֹת הָעִיר פִּרְסְמוּ עֲלֵי.
    בְּסִמְטְאוֹתֶיהָ.
    נָתְנוּ לִי מְחִיר. וְשֹׁוִי.
    לֹא עָשׂוּ עָלַי הֲנָחוֹת.

    פַּעַם עָמַדְתִּי שָׁם.
    כְּבוּלָה בִּשְׁלָטִים.
    מְלֵאַת תָּגִיּוֹת.
    קְשׁוּרָה בַּחֲבָלִים אֶל לוּחַ מוֹדָעוֹת.

    צִפּוֹרִים עָמְדוּ עָלַי.
    נִקְרוּ אֶת רֹאשִׁי.
    גֶּשֶׁם נָטַף בִּי.
    זָלַג מִלִּים.
    שֶׁמֶשׁ סִנְוְרָה עֵינַי.
    וְדָּמִי עוֹד שָׁצַף. גַעַשׁ.

    בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
    חָפְרוּ לִי בּוֹר.
    וְשָׁם. בְּתוֹכוֹ.
    הָיִיתִי לְעַמּוּד תְּאוּרָה.
    אוֹרִי כָּבָה. וְדָלַק.
    הִבְהֵב.
    אֲנָשִׁים עָבְרוּ.
    סִנְוַרְתִּי לָהֶם עֵינַיִם.
    נִתְּקוּ לִי מְקוֹר חַשְׁמַל. וְחַיִּים.
    חָתְכוּ כְּבָלִים.
    אוֹרִי נָמוֹג.

    וְכׇּכׇה
    יוֹם וְעוֹד יוֹם.
    לִבִּי צָבַר חֲלוּדָה.

    וְכָּכָה.
    שָׁנָה. וְעוֹד אַחַת.
    גּוּפִי רָקַד בָּרוּחַ.
    מִצַּד לְצַד.
    נָע וָנָד.

    כָּכָה.
    עָבַר הַזְּמַן.

    פַּעַם.
    הָיִיתִי עַמּוּד תְּאוּרָה.

    הַיּוֹם.
    נָמוֹג אוֹרִי.

    אֵינֶנִּי עוֹד.

    --
    תמר.



    אשמח לביקורת...
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בת עם סגולה, מֶנַחֵם, tmr ועוד 31 משתמשים34 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    נדמה לי שצדקת... פחות או יותר...
  • 628
    • R
    שיתוף - לביקורת האיינשטיינים של הלכות שבת
  • RU1 //
    • בס"ד

    הערה והבהרה:
    הקטע מבוסס על מעשה ששמעתי, בשינויים רבים.
    כדי שבשום פנים לא תצא תקלה תחת ידי:
    הקטע הוא ספרותי בלבד ואין ללמוד ממנו ולא אות אחת הנוגעת להלכות שבת!

    קריאה מהנה,
    אשמח מאוד להערות ולהארות שלכם!

    הם ישבו יחד, מדושני עונג על המזרנים הדקים. מוטי, ארי וחיים למטה, הוא מנופף רגליים מימין לראשו של מוטי, מה שלא עושה הביטחון, יעשה הגובה.

    תמיד אמרו לגדי שיש לו יותר מזל משכל, עכשיו בשיעור ב' של ישיבה גדולה סוף סוף הוא הבין את המשמעות של הביטוי הזה.

    אם היה לו יותר שכל ממזל, הוא היה מזמן משתמש בו כדי להפוך ל'שפיץ', שנון, מבריק, שיודע לשלוף מתחת לכובע את התשובה המדויקת אליה כיוון הר"ם, בדיוק כמו מוטי, ארי וחיים. או אז היה זוכה למיטתו בחדר בזכות, ובוחר ראשון במיטה שקרובה לחלון.

    עד שזה יקרה, הוא ישתמש בחסד שניתן לו השנה בלי להתלונן.

    איכשהו, בתחילת הזמן, הודיעו לו שהמיטה הפנויה היחידה היא בחדר של השלישייה, זה לא קרה אף פעם, אבל כבר מזל בקי וידוע, הוא לא בזבז זמן,וניצל מיד את הפריווילגיה לשפר את מעמדו בישיבה.

    נו, לא צריך להיסחף, לרביעייה הם לא הפכו, אלא יותר לכמו "השלישייה וגדי", החבורה והזנב, לאריות כמובן.

    זו הייתה אחת משבתות תמוז, אחרי לימוד אחר הצהריים, בו וידאה החבורה והזנב להיכנס ראשונים לבית המדרש, ולצאת חמש דקות אחרי ישראל שולמן, המתמיד של הישיבה מינוס ארבע, אחריהם כמובן.

    השמש עמדה בדיוק מול החלון שלהם וקרנה כמו שרק שמש של חודש תמוז בארץ ישראל יודעת.

    מוטי וחיים נפנפו על פניהם במכסים של קופסאות נעליים, מבדרים את שערם לכל עבר.

    "מי היה הטמבל שסגר את המאוורר תקרה שנייה לפני השקיעה?" הכתמים האדמדמים על לחייו של ארי הוסיפו למראה הכועס.

    גדי זכר שחיים התעצבן מהרעש וסגר אותו אחרי שארי ומוטי יצאו, אבל ביכר בשתיקה, כרגיל ובקי.

    "זה חום לא אנושי, אי אפשר להירדם ככה" הפטיר מוטי בייאוש.

    "בואו נעשה את הטריק שעשינו עם שולמן לפני שנתיים" ארי התלהב מההברקה של עצמו.

    "הוא לא ייפול בזה פעמים" חיים ריסן אותו.

    "אז נמצא מישהו אחר שייכנס, זה מה שתוקע אותך? סדר אתה את הכיסא, אני אסדר את המזרן".

    גדי הביט בתמיהה על הנעשה בחדר ממרומי מיטת הקומתיים, נו, אולי נהגו בכירי הישיבה לעצב את חדרם מחדש כל אימת שקצו בחום?

    חיים לקח את הכיסא המשרדי המתגלגל שעמד בחדרם וסובב אותו כך שהמשענת עמדה סנטימטרים ספורים מהמתג של המאוורר, ארי שלף את המזרון הדק מהמסגרת של המיטה והשכיב אותו לאורך כך שפאה אחת נשענת על רגליו של הכיסא והפאה השנייה נושקת למשקוף הדלת.

    "לייזרוביץ' בא הנה!" קרא ארי ליוסף לייזרוביץ' מהחדר שמולם.

    "רגע, מה אתם עושים?" האסימון נפל לגדי בסופו של דבר.

    "הוא ידליק את המאוורר בלי לדעת, בשביל קצת אוויר תגרמו לו לחלל שבת?"

    "גדי, עם כל הכבוד אליך, בא תשאיר את הפסק ההלכתי למי שקצת מבין בזה, הא?"

    הם בהחלט בקיאים בהלכות שבת יותר ממנו, הוא לא יודע אם עבור לייזרוביץ' זה נחשב מתעסק או פסיק רישא, אולי באמת כדאי שישאיר את העניין למומחים.

    הוא שתק, לא זה לא היה נראה כלל וכלל, השבת היא לא ספר החוקים של מדינת ישראל, לא מחפשים דרכים כדי לעבוד עליה, אבל מהי ההרגשה שלו מול הידיעה של ה"שפיצים"? הם בקיאים בהלכות טוב ממנו, איך הוא יבוא לאסור?

    הוא חיבק את ברכיו מהמיטה למעלה, ממתין לבאות.

    "לייזרוביץ', צריך פה עזרה דחוף!!!"

    הידית ירדה, וחמשת הנוכחים בחדר היו עדים ל"קליק" שגרם למאוורר להתעורר לחיים.

    הדלת דחפה את המזרון, שדחף את הכיסא, שלחץ על המתג, להפתעתם ולחרדתם של שלושה אריות, אחד זנב, אחד ראש ישיבה שבדיוק עבר במזדרון.





    שלושה אריות עמדו במשרד שפופי כתפיים, אוחזים בידם מזוודה.

    "אבל הָרֹאשְיבֶה, בדקנו, זה לא נחשב אפילו לספק חילול שבת".

    הרב מנדלבוים העביר יד בזקנו המאפיר.

    "נו, בחורים שמצאו פתח להתיר חילול שבת בלי פיקוח נפש? אני עוד לא הצלחתי, כאן אין לכם עוד מה לחפש".

    גדי קיווה שמזלו יאיר לו פנים שנית עם חברי החדר החדשים.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נסיך על חלל, kshir, שירת הכוכבים ועוד 12 משתמשים15 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RU1
    תודה רבה :giggle: הערות חשובות, קיבלתי. תודה ! יפה, תודה!
  • 557
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת בחורה נעלה נעלה נעלה
  • צביה ר. //
    • הִיא הִגִּיעָה לַגִּיל
    שֶׁדֻּבַּר נִכְבָּדוֹת,
    נִכְבְּדָה הָלוֹךְ וְהַכְבֵּד.

    נִלְעֲסָה בְּפִיהֶן
    שֶׁל כָּל הַדּוֹדוֹת,
    נִטְחֲנָה טָחוֹן וְעַבֵּד.

    הָלְכָה
    וְקָנְתָה
    מִנְעָלִים חֲדָשִׁים
    טִפְּסָה עֲלֵיהֶם כְּסֻלָּם,

    הֲלָכָה בְּיָדוּעַ-
    חוֹבָה לְהַרְשִׁים
    אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁל כָּל הָעוֹלָם.

    נִפְגְּשָׁה,
    הִתְרַגְּשָׁה,
    דִּדְּתָה מְדוּדוֹת
    עַל חֻדּוֹ שֶׁל עָקֵב מְמֻסְמָר,

    כְּשֶׁכָּאַב- חִיְּכָה
    (מָה יֹאמְרוּ הַדּוֹדוֹת)
    הָעִקָּר שֶׁבַּסּוֹף זֶה נִגְמַר.

    הָיוּ תְּנָאִים
    הָיְתָה גַּם כְּתֻבָּה
    וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת פְּלוּס מַעַ"מ

    הִסְתַּיְּמוּ חֲגִיגוֹת
    וְאֵין כְּבָר סִבָּה,
    סוֹפְסוֹף
    הִיא יָרְדָה אֶל הָעָם.



    (וְאִם תִּרְאוּ
    בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַזוּ"צ
    מַסְמֵר קְצָת מוּזָר, בִּמְחִילָה,
    תֵּדְעוּ-
    זֶה הַהוּא שֶׁעָלָיו דִּדְּתָה,
    תְּרוּמָתָהּ שֶׁל הַנַּעַל שֶׁלָּהּ.)
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: נאו ממש, רפב, הקומפיוטר ועוד 79 משתמשים82 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה על הפרגונים! כל מילה. תודה, החכמנו.
  • 185
    • ח
    שיתוף - לביקורת אבוד
  • .חיה פ //
    • אשמח לביקורת

    אבוד

    הוא טעה ונכנע
    קפץ למים
    חטא ואיבד
    את יראת השמים
    שבע כישלונות
    ובדידות לא מוכרת
    השתגעו הנורות
    בנפשו הסובלת

    האמת הוא נבהל
    וכלום לא הבין
    נפשו הנועזת
    כיסתה לב עדין...
    הוא כמה למעט
    נינוחות ושלווה
    לא רצה אלכוהול
    רק רצה שמחה!

    איך הפיל את עצמו...
    לתהום עמוקה
    מיצה כבר הכל
    ונפשו נסדקה
    הרגיש קצת ניכור
    בהלה ובלבול,
    קלט רק פתאום
    שאיבד ת'מסלול...

    הגלים סוערים
    הדגל שחור,
    ושמישהו יסביר
    איך חוזרים לאחור...
    בכה, התעצבן, דפק ראש בקיר.
    נמאס לו מכל העולם שהכיר!!!

    ופתאום הוא הופיע, אבא הגיע...
    מסתיר אכזבה, ולילד מודיע:
    אתה ילד שלי, וכזה תישאר!!!
    בין אם תרצה, ואם תוותר!

    והילד הזה...
    אז הרים את עיניו
    חשב שהוזה,
    נרטבו לחייו
    יותר לא לבד
    בקרב המורכב
    גם כשמועד -
    הוא נסלח, נאהב!
    נתנו לו אמון. החזירו תקווה. שינה אז מסלול.
    בזכות אהבה...
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: Eli Zee, Avigail Amram, להאמין ביכולות שלי ועוד 8 משתמשים11 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    נכון, ברור שכך
  • 143
    • ל
    שיתוף - לביקורת געגועים למחר, או כאב באצבע?
  • לגדול נכון //
    • מספרים על אדם שבא לרופא,
    טוען שבכל מקום בו הוא נוגע בגוף הוא חש כאב.
    או בנמשל שלנו,
    אדם שבא להשם וטוען שהוא מתגעגע.
    הרופא מיד בדק את האצבע,
    וגילה שהיא אכן מקור הכאב.
    השם בדק את הלב, ולא סיפר את הדיאגנוזה שלו.
    הוא רק שתק.
    וזה מבלבל כששותקים.
    זה נותן למתלונן קצת מין תחושה מוזרה שכזו,
    "אולי אני הזוי"
    "לא שווה יחס",
    "מתלונן תלונות שווא",
    ועוד מחשבות שכאלה.
    כזו היא השתיקה. יש בה מין כוח שכזה לערער את העומד מולה.
    העניין הוא שהגעגוע צף מכל שטות.
    אתה מביט על הילדים ומוצף,
    חושב על הבית ומוצף,
    על ההורים, היותך מחוצף,
    ומוצף.
    חיבה מיוחדת יש לו ללב,
    להתגעגע בשמחות, לשלב.
    את השמחה עם העצב,
    את הריקוד עם דמעה, בקצב.
    להציף בראש השנה
    את הלב עם דמעות,
    ובפורים, או ב"מה נשתנה",
    לנקוף מצפונים ולבעוט.
    בך,
    בשמחתך,
    ברוח התנופה,
    שמעיפה,
    ומתנגדת,
    למשקולת המתנדנדת
    שהלב מטלטל אותה.
    אבל אם זה לא אצל כולם,
    ואם רק אני בעולם,
    בוכה מפרחים שנופלים,
    מילדים שהולכים,
    משולחנות שבת חסרים
    ומשכול של אחרים,
    והעולם סובב כרגיל
    וכולם רוקדים את חייהם,
    אז הלב שלי הוא המגעיל,

    זה שכשהאצבע שלו כואבת,
    את כל מה שסביבה מסובבת,
    ולא מתחשבת,
    ברצון שלנו לעצום אזניים, לשבת,
    ולצום בעשירי בטבת,
    מתוך הרגל ותירוצים של בריאות,
    בלי לחשוב על כלום, עליבות.

    אולי זו האצבע.
    של ליבי.
    ואולי זה הפצע,
    לא שלי,
    של בוראי.
    • תודה
    • וואו!
    • כועס
    Reactions: ספרות בנשמה, NOA#, ניק 139689 ועוד 15 משתמשים18 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לגדול נכון
    לגבי הבלבול בזמנים, קיבלתי. אכן הכוונה היתה לכתוב הכל בזמן עבר . הניסוח החדש שלך הוא מתאים יותר...
  • 519
    • נ
    שיתוף - לביקורת בא לי להישאר
  • נועה לבין (Tamar) //
    • בא לי רק לכתוב
    בלי לחשוב
    בלי לרצות לשתף
    בלי לרצות לפרוק

    בא לי להיות אני
    מקולפת מול מראה
    לא חושבת על יופי
    לא על הישגים

    וגם לא
    לא על הנאה

    בא לי להישאר
    ערומה מחומר ורצון
    לשבת מול הים
    ולשתוק שעות

    בא לי להירגע
    מהעולם הרגוע שלי
    לא הספקתי כלום
    כי הזמן שבי גרוע

    בא לי לאהוב
    את מי שאני
    כי השריטות שבי
    גועות
    גוועות
    באמת שבי
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תפוז ג'ינג'י, יוסף יצחק פ., .חיה פ ועוד 12 משתמשים15 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    וגם התחברתם: מילים נוגעות. תודה.
  • 162
    • ל
    שיתוף - לביקורת קשה לנצח שנאה
  • לעשות רצון ה' //
    • המגירה העליונה שלי מלאה בדפי דפדפת עם משפטים צפופים.

    מכתבים שכתבתי לאנשים שעשו לי רע.

    ולא חסר כאלה. ההפך, יש יותר מדי.

    את הכל שפכתי על הדפים האלה. הדיו שבו כתבתי עליהם הוא תמצית דמי. את כל השנאה הקזתי לשם ולפעמים, כשנדמה לי שאני שוכחת, אני קוראת בהם שוב.

    עם האנשים האלה אין לי דיבור יותר וגם אם כן הוא רק מהשפה ולחוץ. לא באמת.

    לא אשכח ולא אסלח.



    לפעמים זה כיף להרגיש שנאה, את הזרמים שלה מהלכים בקצות אצבעותיך. אולי זה סוג של הנאה כזאת, כשהרגש מציף אותך.

    אומרים שאנשים משתנים, אבל לי קשה להאמין לזה. בטח לא לאחר שאני קוראת את מה שהם עשו לי, או לאחרים, ואז הכל שוב צף, כמו פסולת במים נקיים.

    הסליחה בורחת בזמנים האלה, הופכת למטושטשת, בהירה. לא רואים אותה. הלב שלי נהייה גם הוא עכור, אבל טוב לי בלכלוך הזה. ברמת העוינות שאני מרגישה כלפי כל האנשים האלה, בעצבים הרוטטים שלי בגוף.



    עכשיו אני בוהה בהר הקרעים שמולי, זה קצת קשה לראות אותו כשהעיניים מלאות דמעות. חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי, אבל הצלחתי בסוף. רוח טהורה נכנסה בי.

    מסלקת את השנאה.

    מביאה את הסליחה

    וגם קצת רוגע ללב.



    קשה לנצח שנאה.

    אבל אפשרי.

    וזו גבורה ברמה אחרת.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, Avigail Amram, להאמין ביכולות שלי ועוד 14 משתמשים17 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    בהתחלה התחשק לי להפנות אתכם לאיזה רב, שאולי יעזור. אבל הסוף, מדהים. הכתיבה נוגעת ומרגשת...
  • 859
    • אימון- והנחייה בNLP
    שיתוף - לביקורת פרח(ח)ים יפים סיפור קצר בהמשכים (בן שלושה פרקים) פרק 1
  • אימון- והנחייה בNLP //
    • השעה 2:30 אחרי חצות,
    מוקף בכמה הזוים (סליחה שלא מצאתי מילה יותר יפה לבטאות את חבורת המסכנים שישבו סביבי ושיגעו לי את השכל),

    ובדיוק אז, בתזמון מושלם למורת רוחו של מזלי (ה"משופר"),

    הפלאפון שלי מצלצל (עם מנגינה זוועתית, ששוב אחד מהחבר'ה החליט לשנות, מבלי לקבל את רשותי),

    מה כ"כ דחוף למישהו להתקשר באמצע הלילה, (ואני עוד צריך לענות לו, כאילו אני איזה מזכירת שירות, במשרד משעמם, לנתינת שירות משעמם, לאנשים משועממים עוד יותר,)

    לא בא לי אפי' להסתכל, מי מתקשר עכשיו,

    אבל הפלאפון כמו בדווקא, החליט לעצבן אותי היום/ הלילה,

    בצלצול השני (מבחיל, כבר אמרנו?) מנסיון העבר, עם האנשים שאני מתעסק איתם (הזוים, כבר אמרנו) אני יודע שעדיף להרים, ולא ח"ו להסתכן בהתפוצצות העצבים, כמו על זה שהחליט בארבע לפנות בוקר, לצלצל 44 פעם, (אל תדאגו אני לא ספרתי, אבל מה לעשות שהפלאפון סופר כל שיחה שלא נענתה כך הגענו למספר הדמ"ים הזה),
    רק כדי לוודא שאני ער, ושהוא יכול 'רגע'(האם ידעתם שיש רגע שהוא ארוך יותר משעה?) לקפוץ אלי לדבר "קצת" ,

    כך ידעתי שלא לענות זה לא הפתרון,

    אבל כשראיתי את השם על הצג, התחילו עצמותי לרעוד אוי וואי, מה הוא כבר עולל הפעם, מה הספיק לעשות מאז הפעם האחרונה שהייתי איתו בקשר, (לפני שנה בערך),

    ואז עלו לי כל מיני סיפורים, מחשובת, ורגשות ,שהתערבבו לי בתוך מסך ערפל אחד גדול,


    נ.ב. ההמשך יעלה בעזרת השם לקראת יום שלישי /רביעי, ויהיה גם יותר ארוך, סליחה על קוצר היריעה הפעם,
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, מ. ש, אמאל'ה קטנה :) ועוד 20 משתמשים23 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    הפרקים קצרים מידי גם בשביל פרקים שמתפרסמים במדיה.
  • 439
    • א
    שיתוף - לביקורת לא הכול צחיק!
  • איש המילה הכתובה //
    • אם לא נחסום עכשיו את איילון, אנחנו גוזרים על עצמינו עתיד אומלל.

    האיזון השברירי והעדין בין הרשויות מופר ברגל גסה. מגפי הרשות הצוחקת מוחצים את סמכויות הרשות הכואבת. והכול בהעלמת עין פושעת של הצוחקת המשפטית למצחקה.

    הופכים את המדינה! אומרים די לאקטיביזם הצחקני!

    אוי, סליחה. נשימה עמוקה. מתנצל על הפתיחה הסוערת, ובעיקר על גודש משחקי המילים הממוחזרים. אני פשוט מוצף ולא כל כך שולט בזה.

    אז נחזור להתחלה. לאחרונה נתקלתי בשני מקרים שהצחוק עשה ממני צחוק (סליחה, פעם אחרונה. מבטיח. מבין אתכם אם נטשתם):

    המקרה הראשון התרחש לפני חודשיים. תיקנתי את כפתורי גז הבישול בביתי. לקחתי לי כיסא וארגז כלים, והתחלתי לעבוד על אשתי שאני עובד כדי לתקן את התקלה. בשלב מסוים הייתי צריך לכרוע נמוך מגובה מושב הכיסא, כדי להפוך את משחק התיקון שלי לאמין יותר. נטשתי את הכיסא על מנת לשוב אליו בקרוב.

    באותו זמן בא שלומי בן השבע לאכול. הוא ליקט בטבעיות ובשקט את הכיסא שלי והתיישב לכרסם.

    מה שקרה לאחר דקה הוא שהתיישבתי באוויר – שיטת התיישבות שידועה כלא יציבה מספיק. עשיתי שתי סלטות לאחור. המשפחה כולה התפקעה מצחוק, בזמן שאני פיצחתי 7 חוליות בגב.

    באתי לצעוק להם "זה לא מצחיק, זה כואבבב!" אבל לא הצלחתי לדבר מחמת הכאב העצום.

    כונני ההצלה שהגיעו למקום קבעו שחייבים לקבע לי את הגב ולפנות אותי למיון, אך הם התקשו לבצע את הפעולה הפשוטה בעודם רוטטים ומתגלגלים מצחוק על הרצפה.

    המצב רק החמיר בבית החולים, כאשר המנתחים ששמעו על פרטי המקרה הודיעו על נבצרות מביצוע הפרוצדורה הפולשנית המתבקשת, מחשש להתפרצויות צחוק בלתי נשלטות תוך כדי הליכים עדינים ורגישים. "סכין זה לא משחק ילדים", הצליח להבריח מגרונו אחד מהם בין פרץ צחוק אחד למשנהו.

    בסוף הביאו מנתח מחו"ל, ומדרו אותו מפרטי האירוע עד סיום ההליך.

    המקרה השני קרה לפני שלושה שבועות בפינת הקפה שבבית הכנסת. בעודי מתאושש מהניתוח בגב, אני צועד בזהירות על הרצפה הרטובה עם קפה בידי , ולפתע אני מחליק באלגנטיות ובחדות מהמסדרון לתוך מניין תפילה פעיל. 43 טליתות צחורות הכתמתי באותו יום.

    מיוסר ומושפל הבחנתי איך כולם מתעטפים בטליתות המוכתמות שלהם ונחנקים בתוכן מצחוק. ורק אני עושה במוחי חישובים עגומים על העלות הכוללת של 43 טליתות חדשות, ועל מי ירצה להשתדך איתי בעתיד.

    גם אתם מרגישים שכאבכם מבדר את סביבתכם? הגיע הזמן לעשות לזה סוף!

    נצא אפוא כולנו לרחובה של עיר ונדרוש תשובות לשאלות הבאות:

    איפה אותו צחוק בלתי נשלט, בסיומן של הבדיחות המיותמות שלנו?

    מדוע שלא תחול חובת הצחוק גם אחרי בדיחה בלתי מובנת שהובהרה?

    רפורמה עכשיו!
    • חחח
    • תודה
    Reactions: T;), כפתור אדום, אימון- והנחייה בNLP ועוד 42 משתמשים45 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    אכן השתדלתי לצלוח את זה כראוי. תודה ששמת לב! תודה רבה על הפירגון השופע. וסליחה על כאבי הבטן ;)...
  • 363
    • ללמוד לכתוב
    שיתוף - לביקורת חייזר בלב בני ברק
  • ללמוד לכתוב //
    • זה קרה באמצע יום בהיר.
    עב"מ מוזר בצורת גלגל הגיע לפתע לצומת ר' עקיבא - רש"י - הרב שך, כשלחזיתו מוצמדים פנסים רבי עוצמה המאירים באור סגול בוהק.
    תוך פחות משניה התגודדו לידו המונים.
    הידען התמידי טען בתוקף שאלו חייזרים, ומנגד עמד הצו"ל ואמר שלדעתו על פי התורה אין דבר כזה חייזרים.

    מרגע לרגע הפכה ההתקהלות לגדולה יותר ויותר.
    השמועה על העצם המוזר שנחת במקום הכי רועש בארץ הופצה תוך שניות ברשת, וכעבור כמה דקות החלו לזרום לאזור עיתונאים וכתבים רבים.

    ואז נפתחה דלת קטנה בגג העב"מ, ומתוכו השתחל יצור שנראה ככל האדם, אם כי הבגדים שלבש היו מוזרים במקצת.
    תוך שניות הוצמדו לפרצופו עשרות מיקרופונים, וקקפוניה צורמת של שאלות הומטרה עליו בבת אחת.
    הוא סימן בידו, והמקהלה הזוועתית השתתקה.

    היצור פתח בנאום:
    "שלום לכם. בניגוד למה שאתם חושבים, אינני חייזר.
    אני מגיע משנת 2070, על ידי מכונת זמן שהומצאה לפני כמה שנים.
    עד עכשיו לא אישרו לנו לנסוע איתו, מחשש לפגיעה במארג הזמן והיווצרות פרדוקס הסבתא.

    אבל מכיוון שהבנו שבתקופת הזמן הזאת אתם עומדים לעשות טעות גורלית שתשפיע באופן משמעותי על העתיד, החלטנו לעשות שימוש בפעם הראשונה בהיסטוריה במכונת הזמן, וכן לבדוק מה יהיו התוצאות של ההתערבות במארג הזמן.
    הטעות שדיברתי עליה היא שאתם עומדים לגייס לצבא את לומדי התורה.

    אסרו עלי להסביר למה זו טעות ומה יהיו ההשלכות של זה בעתיד.
    אבל תאמינו לי שהתוצאות לא יהיו טובות, ולכן אני מתחנן בפני מקבלי ההחלטות, אל תגייסו את לומדי התורה! תצילו את העתיד שלכם!
    שיהיה לכם יום טוב".
    האיש סיים את דבריו, נכנס לעב"מ ותוך כמה שניות הוא כבר לא היה שם.

    סערה אדירה פרצה.
    רוב העם צידד שיש לקבל את בקשתו, וארבע מאות פרופסרים שיגרו מכתב לממשלה שלדעתם יש לפטור את לומדי התורה מגיוס – כדי להועיל להתקדמות המדע בעתיד.
    תוך כמה ימים אושרה ברוב גדול בכנסת הצעת חוק שפטרה לחלוטין את לומדי התורה מגיוס, ובג"ץ הודיע שאין בדעתו לפסול את החוק.

    -----------------------------

    כמה דקות אחרי שמכונת הזמן הסתלקה, בחניה תת קרקעית בבני ברק

    שתי אברכים מזוקנים פירקו משטח פח עגול מרכב סובארו אברכים מיושן.
    "יענק'ל, תזכור להחזיר את הפנסים הסגולים למפיק האירועים, ואת הבגדים לגמ"ח התחפושות".
    • חחח
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: NECHAMI M, ספרא אמר ספרא יודע!, shimon-or ועוד 50 משתמשים53 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ללמוד לכתוב
    ללמוד לכתוב
    למי שלא יודע מה זה פרדוקס הסבא (אני שיניתי לסבתא...) אפשר לקרוא כאן...
  • 392
    • כ
    שיתוף - לביקורת מי אתם? אנשי החנוכיות [הכבויות]
  • כותב השורות //
    • הבהרה קטנה:
    מבדיקות שערכתי בצורה שטחית, גיליתי שאין שום קשר בין 'אנשי החנוכיות הכבויות' ל-     אנשי המטריות הגדולות, זה לא אותם אנשים, נקודה!


    מי אתם???
    אנשי החנוכיות הכבויות?
    לא שמעתם על 'זאת חנוכה'?
    זה היה היום האחרון של חנוכה, מה שאומר - שאין טעם להשאיר לנצח את החנוכייה הכבויה עומדת לה מבוישת בחלון הפונה לרשות הרבים או בפתח החצר הפרטית שלכם.
    לפחות הייתם מוציאים את הפתילות החרוכות ואת הכוסיות עם שאריות השמן שהספיק שוב ושוב להגליד ולהפשיר כמניין הימים שיעברו מחנוכה עד ליום בו סוף סוף תיזכרו שעוד לא ניקיתם את החנוכייה לפסח...
    או אז לבטח תתפלאו למראה הוויטרינה כשהיא ריקנית מה'מנורה' בעלת תשעת הקנים, איפה החנוכייה? תשאלו את עצמכם, ואחרי חיפוש ממושך תופתעו לגלות אותה במקום המיועד לה לחנוכה ה'תשפ"ו.

    מי אתם אנשי החנוכיות הכבויות המונחות עדיין בחלונות הבתים?
    האם אינכם מודעים לכך שגם אחרוני 'שורפי הפתילות' כבר הספיקו לכבס את הבגדים שספחו אליהם את ריח השמן זית השרוף שמילא את כל מי שהיה ב'מעמד ההדלקה' הפרטי שנערך ברחובה של עיר או בגינה ציבורית סמוכה כי האישה שלהם וגם הכביסה שבביתם לא כל כך אוהבים את העיסוק בכל מה שמעלה עשן כל שהוא...

    מי אתם אנשי החנוכיות שגורמים לכל מכורי הסופגניות שמבטם נפגש בחנוכייה שלכם, להיזכר בטעם הבלתי נשכח, ברוך הבצק, בחום הריבה, ובפלומה הלבנה שכיסתה את פצצת הקלוריות שהם כל כך אוהבים, אתם הרי יודעים שבחנויות כבר אין סופגניות, לא ב-6 שקל וגם לא ב-15 ש"ח, תחשבו על הבולמוס שגורם להם לפתוח בריצת אמוק לעבר המאפייה הקרובה כשבמקום לקבל סופגנייה טרייה, הם מקבלים הצעה לקנות אוזני המן בשלושה טעמים... אתם קולטים שבגללכם הם יצטרכו לחכות שנה שלימה, עם ריר נוטף...

    מי אתם אנשי החנוכיות הכבויות? אולי לכל הפחות תדליקו בהם נרות כדי להמשיך את ה'אור', אולי יפגינו לכם מתחת לבית כמה צדיקים שחוששים ל'בל תוסיף' במצוות דרבנן, אבל אתם תזכו 'לפרסם את הנס' גם בעשרה בטבת, מה יש...

    ועכשיו ברצינות...
    סך הכל רציתי להזכיר לכם לגשת לחלון, לנקות את החנוכייה נוטפת השמן שהאירה לנו את ימי החנוכה, ולהכניס אותה למקום מכובד בתוך הבית, זה לוקח גג עשר דקות...
    כמו לכתוב את הקטע הזה...
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, לבלוב, CN ועוד 21 משתמשים24 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    עקב מגבלת עשר הדקות דילגתי על שתי תופעות משולי המחנה של 'אנשי החנוכיות הכבויות'... לא ברור מה...
  • 901
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת כך נעצרה הפריצה לפרוג, שאפילו לא הספקתם לשמוע עליה...
  • שועל ספרות. //
    • הפורץ: טוב, חיים דיקמן, הכלבויניק, שניכם כאן באישי, נכון?

    @הכלבויניק : כן

    @ניהול האתר : כן

    @הכלבויניק : מה אתה רוצה?

    הפורץ: מה זאת אומרת? כסף...

    @ניהול האתר : נו באמת, זו לא בדיחה, מה הן באמת הדרישות שלך?

    הפורץ: הו, חכמים אתם!

    @ניהול האתר : חכמים חכמים, דבר!

    הפורץ: לא להיות תוקפניים, עוד מילה אחת לא במקום, ואני חושף קבל עם ועדה מי הוא הניק שקיבל הכי הרבה אימוג'ים כועסים!

    @הכלבויניק : רוגע! מה הדרישות?

    הפורץ: אוקיי, הנה הן. אז כך, הן לא גבוהות מדי, אבל תהיו חייבים לעמוד בכולן.

    @ניהול האתר : אוקיי, אתה מוזמן לחשוף אותן כבר

    הפורץ: חח לחשוף... טוב, אז קודם כל אני דורש, מאה ושנים עשר אלף לייקים ושכוייחים או איך שאומרים את זה...

    @הכלבויניק : אתה לא נורמלי!

    הפורץ: חכו, זה לא הכל! אם לא תקשיבו לי, אני פותח אשכולות נפיצים שחבל לכם על הזמן!

    @ניהול האתר : תמשיך!

    הפורץ: אוקיי, לקבל את הכיתוב 'מהמשתמשים המובילים', זכייה באתגר החודשי ב-AI, פתיחת קהילת האקרים שאני אנהל...

    @הכלבויניק : עד כאן! לא ניכנע לטרור!

    הפורץ: אוקיי, אם לא תמולאנה כל דרישותיי, אני הולך עכשיו ומקפיץ את כל האשכולות הכי מביכים של ניקים מהאתר!

    @הכלבויניק : חח איש לא חכם! הפלת את עצמך! אם אתה לא עוזב את האתר לנפשו הרגע, אני מקפיץ את האשכול המטורלל ההוא שהעלית בשתים בלילה לפני עשר שנים, בו תיארת בחרדה ועם שפע שגיאות כתיב, על קולות הגנבים שאתה שומע מהסלון. אתה זוכר איך האשכול ההוא הסתיים... החשיפה שלך על הטייפ הדולק שנשבר מההסתערות הדרמטית שביצעת, בוודאי מזכיר לך משהו! עוד מילה אחת והאשכול ההוא מקבל נעיצה בראש דף הבית בפורום.

    השיחה הסתיימה.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אמא של :-), ניק 3810, שיוותי ה’ לנגדי תמיד ועוד 71 משתמשים74 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    לא. את הניק הנוכחי אגב, לקחתי מאשתי. אני אישית פעיל באתר מראשית 2022 לערך.
  • 589
    • א
    שיתוף - לביקורת מדמון מפחד או נגעל? ואתם? בחנו את עצמכם!
  • איש המילה הכתובה //
    • איך לכתוב את זה בלי להעליב? אם היה ענף תחרותי בשיאי גינס על האיש המוזנח בעולם, הוא היה קוטף את התואר באלגנטיות בלתי מתאמצת.

    טוב, יצא קצת מעליב, אבל אין דרך עדינה יותר לתאר את מדמון (במלעיל), כפי שאני מכנה את השכן המצחין שלי.

    בגדיו מורכבים מ–44% פוליאסטר, ו–56% רוטב עגבניות, גבינה, טחינה, משחת נעליים ושמן גריז. כמו כן הם עשויים להכיל סויה, בוטנים ועוד שורה ארוכה של אלרגנים.

    בכל פעם שהוא פותח את דלת ביתו, אני מבחין בלהקות זבובים חנוקים הנמלטים משם כל עוד נפשם בם. הם אוהבים מדמנות מפנקות, אבל המעדנייה של מדמון קשוחה אפילו להם.

    המלמד בחיידר סיפר לי פעם שכאשר הוריש אייקון הנקיות את תיק בית הספר לבנו, הוא מצא בו עדויות ל - 46 סנדוויצ'ים משנות ילדותו של האב. המלמד שמתעסק קצת גם בארכיאולוגיה, שיער באוזניי שהיו שם מאות כאלה שלא שרדו את מכשול הזמן ונרקבו עד כליה.

    אני זוכר את מדמון היטב בילדותו, רודף אחרי ילדי השכונה ובידיו פגר מעוך של עורב שגירד בעזרת שיניו מהכביש.

    בקיצור הבנתם, האיש לא בדיוק פרזנטור של נקה 7.

    אז איפה זה פוגש אותי, מלבד העובדה שאני שוקל בקרוב לצאת מטווח הצחנה, כלומר לרדת מהארץ?

    טוב ששאלתם. אסביר:

    אמש פגשתי את מדמונינו בשכונה רחוקה מאוד ממקום מגורנו. בשתי ידיו שקיות זבל כבדות. "מה אתה מחפש כאן?" שאלתי אותו, תוך שמירה על מרחק מה שמנסה לנצל בתבונה את הפער בין מהירות הקול לזו של הריח.

    "ירדתי לזרוק זבל", הוא ענה בפשטות.

    "ירדת?", שאלתי בתדהמה. "הרחקת חצי שעה", הסברתי את תמיהתי.

    "אני מזמן כבר לא זורק את האשפה בשכונה שלנו, יש שם מלא חתולים", השיב במילים מתובלות בריח פה חריף שבכמות גבוהה אף ממית.

    "לא ידעתי שאתה פחדן", יצא לי בכנות.

    ואז באה התשובה הנפוצה שמעצבנת אותי כבר שנים, אבל לא דמיינתי שאשמע אותה אי פעם מבן שיחי: "אני לא מפחד, אני פשוט נגעל!".

    נגעל! שמעתם? האיש נגעל, ולא מעצמו. שמישהו יזמין אמבולנס לאירוניה, היא חשה ברע.

    לאחר הסדרת הנשימה הקשתי עליו בהיתממות "מה כל כך מגעיל בחתול? סך הכול יצור חמוד וכובש", חתמתי את שאלתי ומיהרתי לאטום את אפי לקראת עוד מטח של מילים מעופשות.

    "איכס, החתולים חופרים כל היום בפחים, גועל נפש!", ענה.

    בשלב הזה חדלתי את השיחה בפתאומיות מטעמי חוסר חמצן במוחי. אתה נגעל מהחתול כי הוא נובר בפח? חשבתי לעצמי בעודי מתרחק במהירות מהמקום. אם לא היה לו לחתול פחד טבעי מבני אנוש, הוא היה נובר בך. או שלא, אולי זה גדול גם עליו, בדומה לזבובים.

    המפגש המסעיר והמפתיע, גרם לי לרצות לקרוע את המסכה מעל פניהם של כל ה'נגעלים מחתולים' למיניהם. אלה שמתים מפחד במסווה של נקיות מופרזת.

    איך? בעזרת האתגר הפשוט הבא:

    לפניכם שתי אפשרויות: או להיסגר לבד במעלית עם חתול ג'ינג'י ושתום עין, או להתחבק ממושכות עם מדמון.

    אם בחרתם במעלית - אתם טיפוסים פדנטיים ונגעלים; אם בחרתם במדמון - אתם מ-פ-ח-ד-י-ם!
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., סוסה כתומה, שיבת ציון ועוד 38 משתמשים41 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו ממש משמח לשמוע. תודה רבה! תודה רבה רבה. איזה כיף. העונג כולו שלי. 😂
  • 72
    • נ
    שיתוף - לביקורת היכל הקודש
  • נ. גל //
    • גם לו בגן עדן
    אין סוף דרגות
    אין סוף עולמות
    אין סוף גנים, עדנים ועידנים

    גם לו בעולם הבא
    מבורך הוא כל הבא
    טוב לו עד אין סוף
    דבר לא נעלם, והבא לא הולך

    אבקש אני הקטנה
    מעולם של רשע
    מעולם של טירוף
    שיהיו הם כולם בעולם הזה

    כל הרוגי מלכות
    כל קדושי עולם
    כל הרבים ככוכבים
    בואו, אל תהיו עוד אחד בדור

    יום אחר יום
    הולך אחד מעיר
    עוזבים שניים מכפר
    אל חלקות שיש ודממת מוות

    רק אבקש לומר
    אם במתים חופשי
    נפשותכם נפשו די
    אנא, חזרו אלינו עם גואל צדק.

    עכשיו.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, איש המילה הכתובה, CN ועוד 10 משתמשים13 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    sh.t.down
    וואו, כתיבה עוצמתית ותוכן משובח כמו תמיד.
  • 496
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת מנהג 'שחמט ליל הניטל' של שולעם
  • שועל ספרות. //
    • שולעם הוא בחור ליטאי לכל דבר. לא מן המתמידים יש לציין, ואף לא מן המעט פחות...

    אך ליטאיותו המוצהרת, לא מונעת ממנו לקיים דווקא את מנהג הניטל, ובהידור!

    האמת, עד לפני מספר שנים, אכן הכותרת הייתה נכונה.

    היה זה מנהג 'שחמט ליל הניטל' של שולעם.

    אך לפני מספר שנים שמע שולעם ברתת, שבחסידויות מסוימות נהגו המנהגים כבר מחצות היום לפני.

    לא קאלטע'ר הוא שולעם, בעצם, הוא קאלט'ער גדול! אך לא בעניינים כאלו.

    אז אף שאין לו אף קרבה לאותן הקהילות גם דור עשירי, קיבל על עצמו המנהג בקבלה גמורה.

    עשר דקות לפני חצות היום, מתיישב שולעם ליד הגמרא אותה לא פתח זה מכבר, לשם מצוות סעודה מפסקת.

    חמש דקות לפני חצות, סוגר את הגמרא בזיע, עקב מנהג 'תוספת ניטל' שהחמיר על עצמו.

    מיד בחצות תופס את לוח השחמט, ותר אחר החפץ לקיים המנהג.

    לא פשוט הוא העניין, יען בסביבתו שוכנים להם אך ליטאים חסרי רגש יהודי, המהינים בנפשם ללמוד תורה אף ברגעים נשגבים, אה, חס ושולע'ם! שפלים(!) אלו.

    שעות הוא מחפש במסירות נפש עד שמוצא לעצמו 'בר פלוגתא- בר הכי'.

    ממלמל את פסוקי הניצחון אותם התיר לעצמו לומר אף בשעות אלו, ומתחיל בשרשרת משחקים ארוכה, המקבילה לשרשרת הסיגריות הנשרפות לקצב נשיפות ראותיו הצחורות...

    הפסקה קצרה ל'מנחה מעריב' (בלי מניין, חלילה! שלא יהיה על חשבון מנהג השחמט, ובכלל, מי מסוגל להתפלל במניין בזמן טומאה שכזה?)

    אך כמו המסורת הקבועה שלו, עקב המחסור העצום באיי קיו הנחוץ, בחלוף עשרים משחקים בהם מוכרעים המשחקים שוב ושוב במטים הפשוטים ביותר, מה במט הסנדלרים מה במט הטיפשים ומה במטים שאפילו לא הוכנסו לקטגוריה... הופך שולעם את הלוח על שלל חלקיו המועפים לכל עבר, תוך שהוא ממלמל את הפסוק 'ולמטים עקלקלותם' וצועק למנצח האומלל "נו, באמת! בוא נלמד! זה מנהג של חסידים!"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Aארי, אביגלוש, יוסף בן שאול ועוד 34 משתמשים37 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    כתיבה טובה ושנונה. (קצת הפריע לי בעין השורות הקצרות (כשזה יותר מדי, זה מעצבן)).
  • 519
    • מ
    שיתוף - לביקורת מעשה בסיר וזוצון חרוצון
  • מיהי //
    • זה מתחיל בסיר טשולנט, ואתם לא יודעים מתי זה נגמר.

    זה פשוט לא.


    חתנים צעירים, זה המקום שלי להתריע:

    במוצאי השבת הראשונה שלכם בבית, אחרי שהרגשתם גדולים מהחיים ועפתם על עצמכם ועל נוות ביתכם הבשלנית, מחכה לכם הסיטואציה הבאה -

    פרצוף עגום ונגעל, סינר, סבון כלים ו-סיר טשולנט אחד בודד ותמים למראה.

    אתם נכנעים בקלות, כי מה זה סיר אחד לעומת שבת שלימה שהיא טרחה והכינה?

    אבל ככה בדיוק כולם נופלים לתפקיד שאף מדריך חתנים לא מכין אותנו אליו - שטיפת הכלים.

    תתחדשו.


    היום החלטתי להתפלל מוקדם ממש, ולסעוד את ארוחת בוקר בבית עם הבית שעובדת היום מהבית.

    כשחזרתי, גבירתי עוד ישנה, אז בינתיים מילאתי את חובתי לאומה ושטפתי כלים בתחושה נעלה.

    טיגנתי לי חביתה והתחלתי לאכול, והנה היא פוסעת מעדנות למטבח, מפהקת ומכינה קפה מוקצף לשנינו. מחמיאה על הכלים, ואני מהמהם בסיפוק בין ביס למשנהו.

    פטפטנו כהרגלנו מי חלם מה ולמה, החלומות שלה איכשהו תמיד יותר ארוכים משלי, לכן נאלצתי לוותר על החלום שלי, ברכת המזון ו - לעוף לכולל.

    נכנסתי אל הבסמדרש, ופסעתי נמרצות אל שפיגלמן שכבר חיכה לי. חרוצים שכמותינו, התמוגגתי בערגה.

    "חרוץ" טפח לי על השכם שכן לספסל עם חיוך רומז, וכמה חבר'ה הרימו את ראשם ובהו בנו בעניין.

    "תודה" עיקמתי עליו מבט. חצוף, לא שהוא מתייצב כל סדר בזמן, ובכלל.

    "אכלת אותה, מה." שפיגלמן הביט בי בעיניים מרחמות, הוא רכן מעט קדימה והנמיך את קולו "חבל שלא הזהרתי אותך לגבי סיר הטשולנט."

    "גם אתה נפלת לזה?" פערתי עליו פרצוף.

    "אני לא, אבל אתה נראה ממש ממש עמוק באמה." הוא השפיל את מבטו לרגע על חולצתי.

    רק אז הבטתי על עצמי.

    אוי לא.

    שכחתי להוריד את הסינר.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: איתי טלי, הספרן, רצתה ועוד 68 משתמשים71 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פ
    פניני ריין
    בסיפור ממש קצר, כמו שלך-עדיף עם רווחים. עושה לי שחור בעיניים לפתוח אשכול ולגלות תשע שורות צפופות...
  • 59
    • י
    שיתוף - לביקורת מעז לרצות
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • כְּשֶׁרְאִיתִיךְ לָרִאשׁוֹנָה
    נִשְׁמָתִי נֶעֶצְרָה
    נִפְעַמְתִּי

    הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁלְּךְ
    הֵצִיף בִּי כָּל תָּא בּוֹדֵד
    הֵאִיר אֶת נִשְׁמָתִי

    וּמִפַּעַם לְפַעַם
    מַגְנִיב מַבָּט מִתְגַּעְגֵּעַ
    מוּל שִׁגְרָה צְחִיחָה

    מֵעֵז לִרְצוֹת
    לַחֲזֹר הַבַּיְתָה
    לַתֹּם, לְרַכּוּת    ​
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, אוראל סולטן, חנה ש. ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 123
    • א
    שיתוף - לביקורת להפסיק לנסות
  • אבינועם גולדברג //
    • התעוררתי בוקר אחד עם תחושת חנק. אף פעם לא היתה לי תחושה כזאת.
    כל מחשבה, כל פעולה, כל דבר. אפילו הצעד הראשון שלי לעבר הכיור, הרגיש כאילו אני נגרר.
    זה לא קרה לי בדרך כלל. תמיד אני קם מתארגן, יוצא לתפילה כמו שצריך. אבל היום זה היה שונה. בכל תנועה כאילו הלכתי לאיבוד במשהו.

    באותו יום, יצאתי מוקדם מהכולל.
    והחלטתי ללכת לטייל על גגות העיר. לשתות פחית מיץ תפוזים מוגז במקום מבודד למעלה.
    כשהבטתי על הכל ביחד, הבנתי.
    לא משנה לאן, לא משנה כמה, לא משנה איך. תמיד תחשוב שאתה במקום הלא נכון.
    חייכתי ושפכתי את חצי הפחית שנותרה בזרם צהוב וארוך עד למטה.
    הבנתי מצוין.
    הפתרון הכל כך פשוט הוא, להפסיק לנסות למצוא פתרונות.
    חזרתי לספסל שלי, והקשתי על הסטנדר באצבע משועממת, שוב ושוב, עד שהכל נגמר.
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, אוראל סולטן, להאמין ביכולות שלי ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר' יעקב ישראל
    ר' יעקב ישראל
    קטע יפה מאוד! עד שהכולל נגמר...;)
  • 560
    • ה
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון - למה רק אותי לא חיברו לחשמל?
  • המאושר! //

    • ​

    איזה פחד מהשיתוף הראשון! לא מאמין את זה על עצמי.
    זהו מאמר שכתבתי לאברכים שמחכים לילדים.

    הביקור המאכזב​

    אוי, רבש"ע! מדוע דווקא אני? למה תמיד אני הוא המיועד לפורענות?" חיים נטל את הפלפון בידו ופנה לאשתו בזעקה: "אני אומר לך – הוא עשה זאת בכוונה תחילה! סבור הוא שאם אני רעו ואוהבו, אוכל לסבול את מחדליו ולא אתרגז. אך לא אשתוק עוד! אראה לו כי אין להתל בי!"

    חיים נכנס אל הדירה החדשה שבבניין שזה עתה מסתיים להיבנות, ונבהל למראה עיניו. החשמל – איננו. "מה חשב בלבו?!" קרא חיים אל הפלפון. "הכיצד נכין סעודה? במה נתחמם? ואיך נטעין את מכשירי הפלפון?"

    בכעסו ניתק את השיחה והחל מחפש את מספרו של יוס'ל הקבלן. שוב ושוב התקשר, אך רק קול קר ומתכתי ענה: "המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר."

    זעם רב בער בלבו. "טוב, אלך למנחה ואז אנסה שנית" רטן לעצמו. לאחר תפילת מנחה, מעריב ושאר עיסוקיו, שב אל ביתו עייף ועצבני. "מה יהא על הדירה?" הרהר בלבו, אך בהביטו בשעונו ראה כי השעה כבר 2:30 אחר חצות. "לא, לא אעשה לו כך למרות מה שהוא עשה לי. אמתין עד למחר."

    ויהי ממחרת...​

    בבוקר קם חיים בחיפזון. "אוי, קריאת שמע!" פתח בקריאתו, בעוד מכשיר הפלפון מצלצל ללא הרף. לאחר שסיים את קריאתו, ראה כי ישנם 33 שיחות שלא נענו. "מה זה?" תמה. בדק ומצא – יוס'ל היה המתקשר.

    חיים שב והתקשר אליו, ויוס'ל ענה בקול מתנצל: "חיים, רעי, אינך יודע מה אירע! הפלפון שלי נפל למים ולא עבד. אך זה עתה השגתי מכשיר חדש."

    "יוס'ל, אינני חפץ לשמוע תירוצים!" התפרץ חיים. "מה עם החשמל בדירתי? בעוד שבועיים אני אמור להיכנס, ואין חיבור! כל הבניין מחובר, ורק אני לא! זה משום שאני רעך? היית צריך לחברני ראשון, ולא אחרון!"

    יוס'ל שמע את דבריו בסבלנות. לאחר שחיים סיים, השיב: "שמע נא, חיים, מבין אני את כעסך. באמת ובתמים רציתי לעדכנך, אך אירע מה שאירע עם הפלפון. אולי תבוא היום לבניין, ואפרש לך הכול?"

    חיים השיב: "טוב, אך אני רוצה לשמוע את האמת, בלי שום תירוצים! דרוש אני לכך שדירתי תהא מוכנה, ומחוברת לחשמל כמתבקש."

    שכר ההמתנה​

    בצהרי היום הגיע חיים לבניין. יוס'ל עמד עסוק בענייני מלאכתו עם הפועלים בדירה סמוכה. לאחר זמן מה ניגש אליו והזמינו לשיחה. חיים, שעדיין בער כעס בלבו, פתח: "יוס'ל, מה קורה כאן? מדוע דווקא אני?"

    יוס'ל הרים את ידו, ועצר את חיים, ואמר: "חיים, אנא, תן לי לבאר. אך בבקשה, הקשב עד סוף דבריי."

    חיים נשם עמוק. "בסדר, דבר."

    יוס'ל פתח ואמר: "בשעה שחיברו את הבניין לחשמל, אנשי חברת החשמל בדקו וגילו כי באזור זה יש די כוח לכל הבניין – חוץ מדירה אחת. לדירה זו, אמרו, יידרש למשוך קו חדש וישיר מתחנת הכוח המרכזית."

    "ומה משמעות הדבר?" שאל חיים.

    "פירושו עיכוב של חודשיים," ענה יוס'ל. "יש להתקין את הקו, ולאחר מכן לחבר את הדירה. ורק אז נוכל להשלים את יתר המלאכה – הפינישים בלע"ז. זה המצב."

    חיים הזדעק: "ולמה אני? מדוע לא מישהו אחר? וכי נחות אני מכולם, הלא להיפך, בגלל שאתה ידידי ואוהבי – צריך היית לחפוץ בטובתי ובנוחיותי, יותר מעל טובת ונוחות כולם, לא?"

    יוס'ל ביקש להרגיעו: "חיים, הנח לי לערוך שיחת טלפון. רק רגע." הוא התרחק, דיבר דקות ספורות, ושב כשחיוך מסתורי נסוך על פניו. "התקשר נא לאשתך, ואמור לה לבוא איתך כעת אל ביתי. רוצה אני להראותכם דבר חשוב."

    חיים הרים גבה. "עכשיו? למה?"

    "סמוך עליי," השיב יוס'ל. "זה חייב להיות כעת."

    כעבור רבע שעה הגיעו חיים ואשתו לביתו של יוס'ל. הבניין כולו חשוך היה, ורק קווי חשמל ארוכים ומשתרגים מאירים באור קלוש, משתרעים מן הדירה של יוס'ל לכל עבר. היה נראה כאילו הבית הזה הוא לבו הפועם של הבניין כולו.

    המעלית מושבתת הייתה, ועלו השניים במדרגות, מתנשפים ומתאוננים. "איזה טורח זה" לחשה אשתו. "מעודי לא ראיתי כדבר הזה."

    כשהגיעו לדירתו של יוס'ל סוף סוף, נפתחה הדלת, ואור בהיר שטף את פניהם. יוס'ל עמד שם עם חיוך רחב וקיבל פניהם בכוסות סודה קרה. "שבו נא, חביביי," פתח ואמר. "רוצה אני לשתף אתכם בסיפור אישי, התסכימו?".

    "בוודאי! ומהי?" השיבו חיים ואישתו בתמיהה, כשכבר גם ככה תמהים הם על כל מה שראו וחוו בשעות האחרונות בכלל, ובדקות האחרונות בפרט.

    "כשהתחלתי לגור כאן, לא היה לי חשמל." התחיל יוס'ל את סיפורו האישי. "והמתנתי בקושי למשך כ3 חודשים שלמים עד שחיברו אותי ישירות לתחנה המרכזית. ובחודשים אלו, אין לכם מושג באיזה חושך – תרתי משמע חיינו. כל האוכל היה קר, כמעט ולא היצלחנו לישון, כשלכל מה שהיינו צריכים, השתמשנו בשכנינו היקרים והמסורים."

    "אך מאז שהתחברנו לתחנת הכוח המרכזי, אורו חיינו לצמיתות. ואפילו כאשר יש הפסקות חשמל בכל הבניין, בביתנו הכול מואר ופועל. ואף גם זאת – אנו מספקים חשמל לכל הבניין. מה שהיה בתחילה לצרה, הפך לבסוף לברכה – לנו ולכל הבניין, ובעוד שכל בני הבניין שורדים את זה בקושי, אנו ובני בתינו מתנהגים כאילו לא אירע דבר."

    "עכשיו חשבו היטב:" מסיים יוס'ל בסיפוק: "האם באמת תרצו לוותר על ברכה כזו?"

    הטענה של כולנו ותשובת האימהות​

    כלפי מה הדברים אמורים?

    מי מאיתנו לא מכיר את רגש הנחיתות הבוערת בתוכנו ואומרת: למה דווקא אני נבחרתי לעבור את הניסיון הקשה הזה – לחכות לזרע של קיימא שיחמם ויאיר את חיינו? במה טובים חבריי וידידיי, שלהם נתן ה' את המתנה המיוחלת הזאת, ולי לא?

    על כך, בואו נפנה למי שאמר והיה העולם, שהוא גם הקבלן של הבריאה, ונשאל אותו במילים שלנו: "וכי נחותים אנו? אם כל כך חפץ אתה בטובתנו הנצחית והאמיתית, מדוע אינך ממלא את מבוקשנו – בן או בת שיאיר את החושך שבו אנו שרויים ויחמם אותנו בקור שבו אנו קופאים?"

    והוא, מצידו, שומע את טענותינו ועונה לנו באמצעות נביאיו: "בינו שנות דור ודור – התבוננו בשלשלת הדורות. גם אמותיכם – אימות העולם, אף שהיו צדיקות אמיתיות, עשיתי אותן עקרות."

    והטעם לכך: "כי רציתי והתאוותי לתפילותיהן ולתחנוניהן. בכך הן התחברו לאור ולכוח האינסופי, ומשם הורידו נשמות שהאירו את חייהן ואת חיי כל הדורות הבאים עד סוף כל הדורות."

    שאלו אותן, וברור שהן יגידו לכם: "זה משתלם! נכון שכשמחכים זה קשה וכואב. אבל הקושי והכאב הם אלה שמנתקים אותנו מהצינורות הגשמיים והמצומצמים, וממילא גורמים לנו לפנות אל המקור. כי השפע שמגיע ישירות מהמקור מלא ביותר אור וחיים מהשפע שמגיע מהצינורות המצומצמים."

    כמו שגילו לנו חז"ל: "שיתרון האור מן החושך" – החושך גורם לאדם לעזוב את הצינורות הצרים והמצומצמים ולפנות אל האור האמיתי, המאיר ללא צמצומים מיותרים.

    עד מתי?​

    כדי להיות ראויים לכך, עלינו להמתין עוד מעט, עד שנתייאש מהכוחות הגשמיים שעליהם אנו רגילים להישען. כך, לאט לאט אבל בטוח, אנו בונים את נפשותינו על הכוח והאור האינסופי של בורא העולם – תחנת הכוח של כל הצינורות כולם.

    וכשהשפע שלנו יגיע ישירות מידיו, הוא יאיר לא רק אותנו, אלא גם את כל הסובבים אותנו. כך קרה עם נשמות הצדיקים שירדו לעולם אחרי שנות ציפייה ארוכות וחשוכות.

    למעשה:​

    בכל תפילה שאנו פונים אל ה' שימלא את מבוקשנו, אנו מזכירים לעצמנו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, שרק בידיו נמצא "המפתח של בנים".

    והוא, מצידו, יאמר: "הואיל ואתם בוטחים בי, לא אאכזב אתכם, ואמלא את מבוקשיכם עם פיצויים הוגנים, כראוי וכיאות למי שאמר והיה העולם, שלא חסר לו דבר."

    לכן, "עם ה' חזקו ונתחזקה", בעת החושך והקור – 'חזקו', כך השפע שירד אלינו מכוח התחזקותנו - 'ונתחזקה' – יחזק ויאיר אותנו ואת כל הדורות הבאים אחרינו בנשמות גבוהות ומאירות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, hadassah m, אוראל סולטן ועוד 25 משתמשים28 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קרב
    חבל שא"א ללייק פעמיים, ולא מהכובע הספרותי כרגע, אלא מהכובע של אדם שמחכה, והתחזק. תודה!
  • 131
    • א
    שיתוף - לביקורת המסע הביתה
  • א. פרי //
    • פעם הרגשתי מוזרה וזרה
    פעם חיפשתי את עצמי, אבודה.
    פעם עליתי וטיפסתי וירדתי וזעקתי
    פעם התפללתי וביקשתי ותהיתי.

    ופעם,
    כן, פעם,
    חשבתי שהעולם כל כך לא ברור
    ולא צלול
    ולא נורמלי.
    וצריך תיקון דחוף.

    אבל עכשיו
    אחרי כל זה
    הלכתי והלכתי
    ולמדתי והקשבתי
    וחשבתי המון מחשבות
    וחיפשתי הרבה הערות

    ונלחמתי על עצמי
    ומילאתי את עצמי
    בהמון המון אבק דרכים
    כי לא היתה לי ברירה,
    מלבד ללכת ימים במדבר
    או לחוף הים.

    אז כעת הגעתי אל המנוחה
    ואל הנחלה
    משהו בי סוף סוף נרגע.
    האם המקום אליו הגעתי זה נאות מדבר,
    או שמא סוכת אמת?

    זאת לא אדע...

    אבל במקום הזה יש יציבות
    הערכה עצמית
    אור גדול
    בהירות.

    והוא קיים-
    לא בחוץ,
    המקום הזה,
    פשוט
    בתוכי.

    למקום הזה קוראים
    השלמה וגם הכנעה.

    אז תודה לך אלוקי על הכל.

    על הדרך ועל המסע
    על שעזרת לי לסחוב את המשא
    אני מאמינה שכמו שלי עזרת
    ותמכת
    ונשאת

    כך לכל אדם בעמך
    ולכל איש בעולמך
    אתה נותן צידה
    לדרך
    ועזרה במסע.

    ויום אחד, קרוב או רחוק
    כל אחד
    וכל אחת
    ישבו תחת עץ של גפן
    או של תאנה
    וירגישו שהמסע שלהם
    היה שווה
    כי הם הגיעו, לעצמם.

    בלי חיצוניות,
    בלי רעש
    אלא רק הם
    ושלווה בליבם.

    ואחרי מנוחה
    של יום או יומיים
    חודש, שנה
    או אפילו שנתיים,
    יביטו אל האופק,
    מוכנים להתחיל
    מסע חדש.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, איש המילה הכתובה, ח.ד. וחלק ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    .חיה פ
    שיר ממש יפה גם אם קצת ארוך לדעתי אהבתי במיוחד תבית האחרון, מטורף
  • 352
    • א
    שיתוף - לביקורת עשה סופגניותך קבע ודיאטתך ארעי
  • איש המילה הכתובה //
    • חלף החג נגנז האור. שקע אובך אבקת הסוכר, הוסרו כתמי הריבה. נעקרו באלימות יבלות השעווה הצבעונית מכל משטחי הבית. נשארנו רק אנחנו: הקלוריות והזכוכיות השרויות במי סבון.

    חנו-כה קילוגרמים חדשים, בחניון הקילוגרמים הרב-מפלסי שלי. חנו ודממו מנוע. חנו שלא על מנת להתגלגל לאחור.

    עכשיו אנחנו תקועים יחד לתקופה הקרובה. אולי לנצח; אם נשפוט לפי הכ"ה שבאו אשתקד, והכ"ה שבאו באשתקד של אשתקד. באו ולא התפנו עד עצם היום הזה.

    עכשיו אני טרף קל ליועצי תזונה חסרי תחושת שובע כסף. אם המשקל שלי ירד בזמן הקרוב יהיה זה בשל התרוקנות הארנק. הקילוגרמים העקשניים יתבצרו בי בכל כוחם.

    צודקים בסך הכול. פעם הם היו שמן לא איכותי, היום הם התעלו לדרגת אנוש. מדוע אם כן יתפתו להקשיב לנזיפותיו המזויפות של יועץ תזונתי עשיר כקורח. נזיפות המלוות בקריצה שובבה הרומזת להם: "הישארו נא גושי שומן, תשמינו את הוני כפי שהשמנתם את האיש שבקליניקתי".

    והאיש שבקליניקתו הוא אני. 'איש' במובן הרחב ביותר של המילה.

    התזונאי חמור-הסבר מאיים עלי ביד מונפת עם גזר ענק ורצועות הצלפה ירוקות, כלומר סלרי אמריקאי. הוא דורש שאחתום על חוזה הדיאטה ותנאיה.

    אני מסכים בתנאי אחד. החוזה חייב לפוג עד כ"ה כסליו בשנה הבאה, עת אפתח ברון את חניון הקיבה לעיגולים המתגלגלים לעברו בששון.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: יוסף בן שאול, תמרוז, חנה ש. ועוד 34 משתמשים37 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה
  • 619
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת מצוקתו של השועל
  • שועל ספרות. //
    • "שלום אדוני הווטרינר".

    "שלום וברכה. ספרות שועל, נכון?"

    "ודאי, כתוב על הכרטיס, למה אתה שועל את זה כל פעם?"

    "מה? אה, אתה זה עם הפאנצ'ים והמשחקי מילים.."

    "הו הו, זהו בדיוק העניין בשלו באתי לוויטרינה הזו שלך..."

    "תסביר".

    "אני אסביר. אז כך, בדרך כלל אנשים נהנים מהפאנצ'ים ומשחקי המילים, אבל לדעתי דווקא זה מה שמשחק לרעתי..."

    "למה כוונתך?"

    "אתה הולך ברחוב ורואה איש שמן מגולח, מה אתה רואה?"

    "איש, שמן, מגולח".

    "זהו, שאני רואה 'כבד קצוץ'..."

    "חח זה טוב!"

    "זהו, שלך ולאחרים זה אולי טוב, ולכן זה עולה לי במוח, כדי לכתוב את זה. אבל לי, פאנץ' זה כמו אפצ'י..."

    "אפצ'י?"

    "כן! כיף בבית ליד המחשב, או במקרה של אפצ'י, טישו. פחות באמצע רחוב, כשכל העולם מסתכל על החיוך האווילי שהפציע בפתאומיות, ובמקביל האפצ'י, על מאבק האיתנים לכיסוי מפלי החוטם מעיני הציבור..."

    "אני מבין. וממה זה נובע לדעתך?"

    "מהבטן".

    "חח לא הפאנץ'! זה שאתה לא שולט בהם..."

    "אה, זה פשוט, כמו שאמרתי, כי זה מהנה אנשים, הבעיה שאותי זה מענה לפעמים..."

    "אתה לא מסוגל להפסיק, אה? זה דווקא נחמד, לא?"

    "נחמד? אתה נקרעת פעם מצחוק באמצע דרשה של חמיך כי בדיוק עלה לך בדמיון, מה היה קורה לו מישהו היה מדליק נרות בטעות יום לפני חנוכה? אתה מתאר לעצמך איך הוא היה חם עליי אחר כך..."

    "חחח... סורי, אין לי מזור למחלה כזו..."

    "לרופא כמוך אין מזור? אתה יודע שזה מזור מאוד..."

    "חח... טוב, שועל, אתה מוכרח להפסיק לשכתב את הדו שיח הדמיוני הזה שלנו! תחשוב על זה, אני הרי לא קיים במציאות, אז כשאתה כותב שאני צוחק ומחמיא על הבדיחות שלך, זה בעצם יוצא שאתה צוחק מהבדיחות של עצמך ומחמיא עליהן..."
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ה"קאלטער", אש קודש!, יוסף בן שאול ועוד 53 משתמשים56 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    מצטרפת לנאמר פה. קטע טוב מאד, אבל לא יזיק לו להיות עוד קצת בתנור. עוד שכתוב. כי צריך לקרוא את...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה