- הוסף לסימניות
- #1
יום הולדת עגול. לא משהו שקורה כל יום. התרגשות אדירה. בכל זאת שלושים שנות קיום.
זמן טוב לעצור הכול ולחשוב לעומק על מהות החיים ומשמעותם, אבל בפועל המוח שלי עמוס במחשבות אחרות וסקרניות: מי יודע איזו הפקה גרנדיוזית מכינים לי בבית.
אני מנסה להתבונן אחורה על כל השנים, ולהביט קדימה אל העתיד בבגרות ובבשלות נפשית, אבל לא באמת מצליח.
בלילה במיטה כמו ילד בן שש, מחשבות מתרוצצות מדירות שינה מעיניי: מעניין אם יארגנו לי משהו בבית, או דווקא משהו בחוץ. כך או כך, זה בטוח יהיה מטורף ומושקע.
צמרמורת ילדותית תוקפת את גופי מתחת לשמיכת הפוך; כבר לא מסוגל לחכות.
היום הגדול הגיע. אני קם בבוקר ומתארגן כרגיל. משתדל לא לשדר התרגשות מיוחדת. בכל זאת גבר בן שלושים, מה לי ולהצטעצעויות הילדותיות האלה. טורק את דלת הבית במבע שקרני של "תחסכו ממני את כל הרגשי הזה", בעוד שפתיי לוחשות תפילה זכה שהמבע לא ישיג את מטרתו.
מחוץ לבניין אני מזהה טנדר של הפקת בלונים, ומאחוריו רכב של השכרת כלים לאירועים. מתאפק שלא להמשיך לבית הכנסת בדילוגים מביכים, ממשיך כאילו לא שמתי לב.
את היום הנשגב העברתי בכותל המערבי, בקבר רחל ובמערת המכפלה. טוב, לא באמת. כלומר, מאוד הייתי רוצה שזה מה שיהיה, אבל ההתרגשות שיתקה אותי. במקום זה, קניתי לי משקפת איכותית, וניסיתי לתצפת על סלון ביתי מעל גבעה בשכונה מרוחקת. הווילון היה סגור, אך לא ויתרתי, המשכתי לתצפת בציפייה, שמא מישהו יזיז אותו ברחמיו ויאפשר לי הצצה של חסד להכנות הקדחתניות לאירוע של פעם בשלושים שנה.
הערב הגיע. זה הזמן לשוב הביתה. עטיתי שגרתיות מיתממת, ונכנסתי לבניין. והריחות... אוי, הריחות של כל המאכלים הכי האהובים עליי. ככל שעליתי קומות, הריח רק הלך והתעצם. בעוד שניות ספורות אפתח את הדלת, והפקת העשור תצא לדרך.
כשנגעתי בידית הדלת, ידיי התחשמלו מהתרגשות. לקחתי עוד עשר שניות כדי להחניק סממני התרגשות סוררים, ופתחתי את הדלת.
תשעה באב. אורות כבויים. הריחות המטריפים היו בכלל מהשכנים שלנו, זינגבוים.
שני ילדים רבים בסלון, ועוד שניים כלל לא טרחו להיות בבית. אין בלון, גם לא שושנה. יש רצפה מכוערת מכוסה בניירות גזורים, לורדים מפוזרים ובננה נגוסה.
הבוילר הרגשי שלי נדלק. הוא חימם לי את העצבים בצורה לא מבוקרת, עד להתפרצות האדירה שבאה תוך זמן קצר:
"אף אחד לא סופר אותי בבית הזה! לאבא יש יום הולדת שלושים, אז מה? שיבושם לו! מה לו ולנו? שימשיך לעבוד קשה לפרנס את כולם, להתייחס לכל אחד יפה וזהו. שלא יטריד אותנו בימי הולדת החגיגיים שלו מידי שנה", צרחתי את נשמתי.
נוות ביתי סימנה לי בהיסטריה להירגע. היא ניסתה להסביר משהו.
אבל אני, כמו ילד בטנטרום השוכב במרכז הסופר וצורח ורוקע ברגליו בעוז, או כמו מקק שהתהפך על גבו – לבחירתכם. שני התיאורים קולעים בול במידה שווה למצבי הנפשי באותו רגע.
"זה הכול מתחיל בבית של הורייך", הפכתי את ההאשמות מכלליות לממוקדות יותר, "שם פשוט לא יודעים לכבד, והנגיף הזה, מסתבר, עובר בתורשה..."
צרחות. צרחות. צרחות.
ואז כל הדלתות נפתחות בהפתעה, ומכל החדרים נפלטים בני משפחה בצווחת "מזל טוב"!. הוריי היקרים, סבים וסבתות גם מצדדים שלא ידעתי שיש לי, דודים ודודות, בני דודים, אחיינים, חברים, עמיתים לעבודה. גם השכנים זינגבוים פה, עם האוכל הריחני בידיהם, ומעל כולם השווער והשוויגער, גיבורי הנאום חוצב הלהבות שלי.
פתאום הייתי שמח, שמח מאוד, שמח מאוד מאוד, שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי חיש.
זמן טוב לעצור הכול ולחשוב לעומק על מהות החיים ומשמעותם, אבל בפועל המוח שלי עמוס במחשבות אחרות וסקרניות: מי יודע איזו הפקה גרנדיוזית מכינים לי בבית.
אני מנסה להתבונן אחורה על כל השנים, ולהביט קדימה אל העתיד בבגרות ובבשלות נפשית, אבל לא באמת מצליח.
בלילה במיטה כמו ילד בן שש, מחשבות מתרוצצות מדירות שינה מעיניי: מעניין אם יארגנו לי משהו בבית, או דווקא משהו בחוץ. כך או כך, זה בטוח יהיה מטורף ומושקע.
צמרמורת ילדותית תוקפת את גופי מתחת לשמיכת הפוך; כבר לא מסוגל לחכות.
היום הגדול הגיע. אני קם בבוקר ומתארגן כרגיל. משתדל לא לשדר התרגשות מיוחדת. בכל זאת גבר בן שלושים, מה לי ולהצטעצעויות הילדותיות האלה. טורק את דלת הבית במבע שקרני של "תחסכו ממני את כל הרגשי הזה", בעוד שפתיי לוחשות תפילה זכה שהמבע לא ישיג את מטרתו.
מחוץ לבניין אני מזהה טנדר של הפקת בלונים, ומאחוריו רכב של השכרת כלים לאירועים. מתאפק שלא להמשיך לבית הכנסת בדילוגים מביכים, ממשיך כאילו לא שמתי לב.
את היום הנשגב העברתי בכותל המערבי, בקבר רחל ובמערת המכפלה. טוב, לא באמת. כלומר, מאוד הייתי רוצה שזה מה שיהיה, אבל ההתרגשות שיתקה אותי. במקום זה, קניתי לי משקפת איכותית, וניסיתי לתצפת על סלון ביתי מעל גבעה בשכונה מרוחקת. הווילון היה סגור, אך לא ויתרתי, המשכתי לתצפת בציפייה, שמא מישהו יזיז אותו ברחמיו ויאפשר לי הצצה של חסד להכנות הקדחתניות לאירוע של פעם בשלושים שנה.
הערב הגיע. זה הזמן לשוב הביתה. עטיתי שגרתיות מיתממת, ונכנסתי לבניין. והריחות... אוי, הריחות של כל המאכלים הכי האהובים עליי. ככל שעליתי קומות, הריח רק הלך והתעצם. בעוד שניות ספורות אפתח את הדלת, והפקת העשור תצא לדרך.
כשנגעתי בידית הדלת, ידיי התחשמלו מהתרגשות. לקחתי עוד עשר שניות כדי להחניק סממני התרגשות סוררים, ופתחתי את הדלת.
תשעה באב. אורות כבויים. הריחות המטריפים היו בכלל מהשכנים שלנו, זינגבוים.
שני ילדים רבים בסלון, ועוד שניים כלל לא טרחו להיות בבית. אין בלון, גם לא שושנה. יש רצפה מכוערת מכוסה בניירות גזורים, לורדים מפוזרים ובננה נגוסה.
הבוילר הרגשי שלי נדלק. הוא חימם לי את העצבים בצורה לא מבוקרת, עד להתפרצות האדירה שבאה תוך זמן קצר:
"אף אחד לא סופר אותי בבית הזה! לאבא יש יום הולדת שלושים, אז מה? שיבושם לו! מה לו ולנו? שימשיך לעבוד קשה לפרנס את כולם, להתייחס לכל אחד יפה וזהו. שלא יטריד אותנו בימי הולדת החגיגיים שלו מידי שנה", צרחתי את נשמתי.
נוות ביתי סימנה לי בהיסטריה להירגע. היא ניסתה להסביר משהו.
אבל אני, כמו ילד בטנטרום השוכב במרכז הסופר וצורח ורוקע ברגליו בעוז, או כמו מקק שהתהפך על גבו – לבחירתכם. שני התיאורים קולעים בול במידה שווה למצבי הנפשי באותו רגע.
"זה הכול מתחיל בבית של הורייך", הפכתי את ההאשמות מכלליות לממוקדות יותר, "שם פשוט לא יודעים לכבד, והנגיף הזה, מסתבר, עובר בתורשה..."
צרחות. צרחות. צרחות.
ואז כל הדלתות נפתחות בהפתעה, ומכל החדרים נפלטים בני משפחה בצווחת "מזל טוב"!. הוריי היקרים, סבים וסבתות גם מצדדים שלא ידעתי שיש לי, דודים ודודות, בני דודים, אחיינים, חברים, עמיתים לעבודה. גם השכנים זינגבוים פה, עם האוכל הריחני בידיהם, ומעל כולם השווער והשוויגער, גיבורי הנאום חוצב הלהבות שלי.
פתאום הייתי שמח, שמח מאוד, שמח מאוד מאוד, שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי חיש.
הנושאים החמים