שיתוף - לביקורת לבבות הומים בשטיבלך

[אבינועם גולדברג]

כמעט שנה שלמה שמוישי והאיש עם המשקפיים העבים נפגשו כל יום בשעה שבע ועשרים, או משהו קרוב לזה כשהתחילה תפילת שחרית בשטיבלך.
מוישי תמיד היה משקיף עליו ממרחק, סקרן, שואל את עצמו איך מישהו יכול להיות כל כך שקט, כל כך מלא באמונה.
האיש עם המשקפיים העבים תמיד הגיע לפניו, לא מוותר, לא מתפשר, אפילו במזג אויר גרוע או בחופשות הוא תמיד היה שם עם החיוך הסמוי והחליפה הדהויה, כאילו הגיע מהעבר הרחוק. משהו מסביבת חז"ל.

מוישי לא היה כמוהו. הוא לא חיפש את התחזקות, ולא הרגיש קשר ישיר בין עצמו לבין אמונה לוהטת. בשבילו, היהדות הייתה משהו שהולך עם החיים, לא מעבר לזה. הוא לא יכול היה לדבוק ברוחניות בצורה מוחלטת, לא כמו הממושקף.

לפעמים מוישי היה תופס את עצמו מהרהר כל מיני הרהורים.
היו ימים שהוא היה מתעורר מחלום בתפילה בתחושה של זרות. בכל פעם שראה את בעל המשקפיים, היה מרגיש את הספקות מתעוררים. היה מבקש יותר מהשגרה היהודית הזאת, משהו חזק יותר שיאחז בו.

אבל כל זה השתנה ביום שבו בעל המשקפיים העבים לא הופיע.
זה כבר לא היה עוד יום רגיל. מוישי שבאופן טבעי לא התערב בעניינים של אחרים, לא יכול היה להפסיק לחשוב על מה שקורה. האיש פשוט נעלם, ומוישי התחיל לחשוב שאולי דווקא הוא, שהיה כל כך יציב, פתאום נפל. אולי עבר איזה משבר אישי שגרם לו לשנות את כל התפיסה הדתית שלו, או שסתם עבר בית כנסת. אנשים עושים את זה כל הזמן.
מוישי לא יכול היה להבין מה קרה.

למחרת בשעה שבע ועשרים כששוב, הוא לא ראה את הממושקף, מוישי כבר כמו נבהל קצת, הפעם היה בזה משהו שונה. מוישי חשש שלא רק בעל המשקפיים אלא גם הוא עצמו לא יוכל להחזיק באמונה הזו לאורך זמן.
חלילה, אמר לעצמו, אבל ממש נבהל.

שבוע לאחר מכן ביום ראשון בבוקר, ראה מוישי אותו שוב. האיש בעל המשקפיים העבות עמד שם, לבוש תפילין עם החיוך הסמוי והחליפה הדהויה.
אחרי התפילה מוישי ניגש אליו בזהירות, פונה אליו לאט.
"כבוד הרב" הוא אמר, "היית חסר. לא ראיתי אותך בימים האחרונים. הכל בסדר?"
האיש הרים את עיניו לאט. הפעם, משהו היה שונה. מתחת לעדשות העבות לא היה אותו זוהר בעיניים. לא היתה שם את הוודאות הבלתי מעורערת שהוא כל כך התרשם ממנה. במקום זאת, הייתה שם איזו דממה. שקט רפוי.
"אני בסדר," אמר האיש בקול שקט, "אבל הייתי צריך לקחת צעד אחורה. קצת זמן לחשוב על הכל."
מוישי לא שאל "על מה?" הוא לא ידע על מה בדיוק חשב האיש, אבל הוא הרגיש שבסופו של דבר האיש הזה עובר איזה תהליך פנימי, כמו שהוא בעצמו היה עובר אם רק היה יודע איפה להתחיל. היה משהו בתשובתו של בעל המשקפיים, ביכולת שלו לא להסתיר את הספקות, שפתח למוישי צוהר.

"אתה יודע," אמר האיש אחרי רגע, "לפעמים אני שואל את עצמי למה אני עושה את כל זה. אני לא תמיד בטוח אם מה שאני עושה זה נכון. גם אני לא תמיד יודע אם האמונה שלי חזקה כמו שאני חושב. זה לא פשוט."
מוישי לא ציפה לשמוע את זה ממנו. המילים שגרמו לו להרגיש שמישהו אחר, כמו הצדיק הזה שלפניו, המסור כל כך לעבודת הקודש, גם הוא שואל את השאלות שהוא עצמו שואל. והם לא היו שונות כמו שמוישי חשב. היה משהו מנחם בהבנה הזו, האמונה היא משהו גינמאי בנפש, והיא דווקא נעשית אמיתית יותר כשנוגעים בה עם כל האצבעות. כשמתערבבים איתה עירבובי נפש כואבים.
"אני מבין אותך," אמר מוישי אחרי כמה שניות של שתיקה. "אני מרגיש את זה הרבה, את הספקות. לפעמים אני לא יודע איך להאמין בכל דבר. העולם כל כך... לא פשוט."
האיש נגע במשקפיים שלו, כאילו היו הם משהו שיכול להגן עליו, משהו שמחבר אותו למהות אמיתית יותר. "אני לא יודע אם אני יכול לשנות את הכל, אבל אני גם לא יכול לשכוח את הדרך בה הגעתי עד פה. אמונה היא לא תמיד דבר פשוט. היא כמו לנסות לבנות משהו בתוכך, ולייצב אותו, בכל פעם מחדש כשהוא מתנדנד"

מוישי הרגיש כאילו אור זרח אליו מהעדשות העבות. כל הימים בהם הרגיש מנותק מהאמונה, כל הזמנים בהם חשב על המשמעות של החיים והכאב שבם פתאום התפוגגו. אולי גם הוא יכול למצוא את דרכו לצידקות ולמסירות לרוח, אפילו אם היא לא תראה תמיד בצורה ברורה.

מאז אותו יום, משהו השתנה אצל מוישי. הוא לא מצא את התשובות לכל השאלות שהיו לו, אבל הוא החל להבין ששאלות הן חלק מהדרך. הוא התחיל להתפלל, לא מתוך חובה, אלא מתוך רצון להבין. הוא גם ידע שעכשיו הוא לא לבד במערבולות האלה. לפעמים, אולי המחשבה לא בהירה ומוחלטת – אלא דרך שצועדים בה, צעד אחרי צעד, בלי לדעת תמיד מה הצעד הבא.
הם המשיכו להיפגש כל יום, בשבע ועשרים. ובסיום התפילה היו מסתובבים זה אל זה מרחוק, ומחייכים בעידוד.