הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הסיפור הזה הוא חלק מעולם פנטסיה שאני כותבת בהמשכים. עולם פנטסיה שבא מתוך עולמי היהודי. בכל פעם אני כותבת פרק אחר, לא ברצף, וכל אחד מהפרקים בעצם יוצר סיפור קצר בפני עצמו.
בזכות האשכול הזה: https://www.prog.co.il/threads/על-המלחמות-של-הסופר-במחזאי.734165/ ובזכות בקשתה של @מוריופ - כתבתי היום עוד פרק בסיפור הזה.
"נהרה. את פה?"
אני חשה את מחשבותיה. הן מסתחררות בחלל, מטלטלות את מחוז הדמיון של נהרה.
מחוז הדמיון שלה יפה. לא בדיוק הטעם שלי – אני מעדיפה את הטבע השוקק בשביל המקום שבו אני מחדשת את כוח מחשבותיי – אבל הוא יפה. כמו היכל זכוכית שכזה, מנצנץ בשמש בלתי נראית, קירותיו פעם נראים ופעם נעלמים.
כבר מזמן לא הייתי פה, לא ביקרתי את נהרה במחוז הדמיון שלה. השבריריות שבה הגיבה למאבק האחרון שלה עם בעלת־הכוח מהאומה הזרה, הכריחה אותי לבוא לכאן גם בלי הזמנה מפורשת.
המחשבות שלה מתקרבות אליי פתאום. רגע אחר־כך, בקול פקיעה עדין, מתגלית דמותה לפניי.
אני מתנשמת, בוחנת את זרועותיה המרקדות בפראות, את שערה המיטלטל בחופש לא טבעי. פניה חיוורות, דקות כזכוכית בעצמן. היא לא מדברת. כאילו מילותיה של איזָבֶּל השיבו אותה שנים לאחור, לנקודת התורפה שליוותה אותה מרגע שלמדה לדבר – ולגמגם.
"נהרה." עדינות, הכלה, אהבה. אני מצווה על קולי. מי כמוני יודעת כמה נהרה זקוקה לכל אלה כעת. כמה הייתי זקוקה אני לאלה אחרי המאבק האחרון שלי בבעלת־הכוח הזרה, בנווטת התעופה המדהימה והמבלבלת ההיא. ולנהרה אין בעל שאותו תשתף בעמקי נפשה. עדיין אין.
"ל–למה?" שפתיה השקופות נפרשו, ידיה המשיכו לרקד כאילו מעצמן. לפעמים אני חושבת שהכוח שיש לה בריקוד הוא עוצמתי לא פחות מכוח ההיעלמות שלה.
"למה?" אני מהדהדת את שאלתה, והיא חוזרת אליי מקירות הזכוכית הרבים. למה מה? מגלגלת את מחשבותיי בתוכי, מנסה להבין לְמה כוונתה. מתבוננת בה, מנסה לקרוא את מחשבותיה הרוקדות בתוכה, להבין את שאלתה, לא מצליחה. נהרה תמיד הייתה הטובה מכולנו במיסוך מחשבות.
"ל–מה אני? ל–מה אנ–חנו?" אני רואה את המאמץ בעורקיה. לא רק בגלל הניסיון לדבר, אף שבדרך־כלל המחשבות מהוות את דרך התקשור בינינו, אלא גם בגלל הרצון להבין. והתסכול.
אני מתחילה להבין. חשה את התסכול בעצמי. רוצה לברוח ממנו, לפרוח ממנו. מצווה על רגליי להישאר יציבות על קרקע הזכוכית – לא הזמן לעוף עכשיו, לא הזמן להתעופף הרחק מן התשובה.
"אני – באמת לא יודעת," הגמגום שלה דבֵק בי. "כשהייתי נערה צעירה, אחרי שנת החניכה, הרגשתי דווקא גאווה גדולה. אני, דווקא אני, זו המגושמת והמסורבלת שתמיד נותרה מאחורי חברותיה – אני יודעת לעוף! אני יודעת לקרוא מחשבות! אני חלק מחבורה סודית, נבחרת, שתפקידה להגן על העם!"
"אני – לא." היא מתנשמת. "מוותרת על – על – על – הכוח, כדי להיות כמו כולם. כ–כה מאז ומת–מיד."
מכריחה את עצמי לרכז את מחשבותיי בה. רואה את כל החוויות הקטנות שעקצו אותה במהלך חייה, רואה את הכיווץ של גופה המבקש לרקוד. הריקוד שחרר אותה מעט מהמקום הפגיע שבו הייתה כילדה. יכולת ההיעלמות אולי רק הנציחה אותו.
אז בשביל מה, באמת?
לא יכולה להחזיק יותר על הרצפה. אפשר להגיע ממחוז דמיון אחד הישר למחוז דמיון אחר? אבל לא, גם לא יכולה להשאיר פה את נהרה לבדה. אולי לא אני המתאימה למשימה הזו, נושאת בעצמי עלבונות ילדות ספוגי דמעות. אולי היה עדיף שלאה, בחכמת חייה, תדבר עם נהרה. או פנינה, שתקרא את פניה כשם שהיא קוראת מחשבות. אבל לאה שרועה עכשיו במחוז הדמיון שלה, באפיסת כוחות משל עצמה לאחר המאבק באניקה, בעלת־היכולת הגרמנייה, ופנינה נמצאת ביחד עם גד בעלה במסע משלהם, בשליחותו של הרב ישראל־לוי הכהן. זו רק אני פה. אני, וקירות הזכוכית של מחוז הדמיון – ומה שמעבר להם. אלוקים.
והוא כאן, פתאום. משיב את הרוח מתחת לרגליי ולזרועותיי, מקים אותה לתחייה גם בהיכל הסגור הזה.
אני תופסת את עצמי במועד, נוחתת בחזרה לצדה של נהרה לפני שאמצא את דרכי אל השמים שבחוץ, מניחה יד מגושמת על כתף דקיקה.
אני והוא נושיע אותה. הוא יושיע אותה.
"נהרה." שוב מהדהדת את שמה, מעניקה לו יציבות בעולם הרעוע הזה. "גם עם־ישראל נבחר. ה' בחר בעם הזה, קטן ורדוף ככל שיהיה, ואנחנו לא יודעים למה. אבל הוא עשה זאת מאהבה, נכון? אנחנו יודעים זאת. מרגישים זאת."
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי מאהבת ה' אתכם," מצטטת נהרה חרישית, ולרגע היא נשמעת כמו יצחק, שמשנן את התנ"ך בעל־פה כמו היה טקסט להצגה שהוא אמור להרים. ולרגע היא גם לא מגמגמת. אולי זה הסוד? פסוקים? בדומה לשירה, אצל מגמגמים אחרים?
"בדיוק." אני מסרבת להתרגש. לא כעת, כשהרעיון המתגבש במחשבותיי עומד להתייצב על גבישי הזכוכית שסביבותינו. "הקדוש־ברוך־הוא בחר בעם שלנו מאהבתו אותנו. וגם אותנו, את בעלי היכולות, הוא בחר מאהבה. בחר באהבה."
היא שותקת. שתיקתה לא חריגה, השלווה הפתאומית שבמחשבותיה – כן.
אני מרגישה אותו. רוטטות מחשבותיה פתאום. מרגישה אותו באמת. תמיד ידעתי שהוא קיים. אף־פעם לא הרגשתי זאת. חשבת על זה שבעצם אלוקים הוא קורא המחשבות הגדול באמת?
צחקוק, בלי סדקי גמגום קל, נפלט מבין שפתיה, שמקבלות צבע פתאום.
את צודקת... אני חושבת אליה בחזרה, מרגישה איך ההארה שסביבנו גדלה. הוא נתן לנו מעט שבמעט מן היכולת הזו – ואין סימן גדול מזה לאהבתו אותנו. וביחד עם היכולות האהובות האלו, הוא נתן לנו גם משימה. ואנחנו נעשה אותה גם הפעם, נכון? נצליח גם במלחמה הנוכחית, הקשה מכולן. כי אנחנו רוצים להציל את בני עמנו, נכון? את בני העם הנבחר והאהוב של אלוקים...
היא שוב שותקת, שותקות גם מחשבותיה. אבל אני לא זקוקה לפנינה כדי לדעת את משמעותו של החיוך הגדול שמותח את פניה, את משמעותם של כתמי הצבע שעולים בלחייה.
ורק לו אני זקוקה, לקדוש־ברוך־הוא, כשאני מפנה את מבטי המשתאה פתאום מפניה של נהרה אל היכלותיו של מחוז הדמיון שלה.
כי הקירות שהיו תמיד שקופים בבואי לכאן – התמלאו פתאום באור. אור משתנה, מלא גוונים של צבע. היכל הגוונים המשתנים. היכל הגוונים הנעלמים.
ופתאום אין עוד בעולם הסתר, ואין ייאוש, ואין העלם.
וכשאני מביטה שוב בנהרה, אני יודעת: גם הוא יבוא, הָעֶלֶם . והיא תגבור על כל מלחמותיה, אלה שעם איזבל ואלה שעם זיכרונותיה, וכוח ההיעלמות שלה יביא אותה לגילוי גדול.
בזכות האשכול הזה: https://www.prog.co.il/threads/על-המלחמות-של-הסופר-במחזאי.734165/ ובזכות בקשתה של @מוריופ - כתבתי היום עוד פרק בסיפור הזה.
"נהרה. את פה?"
אני חשה את מחשבותיה. הן מסתחררות בחלל, מטלטלות את מחוז הדמיון של נהרה.
מחוז הדמיון שלה יפה. לא בדיוק הטעם שלי – אני מעדיפה את הטבע השוקק בשביל המקום שבו אני מחדשת את כוח מחשבותיי – אבל הוא יפה. כמו היכל זכוכית שכזה, מנצנץ בשמש בלתי נראית, קירותיו פעם נראים ופעם נעלמים.
כבר מזמן לא הייתי פה, לא ביקרתי את נהרה במחוז הדמיון שלה. השבריריות שבה הגיבה למאבק האחרון שלה עם בעלת־הכוח מהאומה הזרה, הכריחה אותי לבוא לכאן גם בלי הזמנה מפורשת.
המחשבות שלה מתקרבות אליי פתאום. רגע אחר־כך, בקול פקיעה עדין, מתגלית דמותה לפניי.
אני מתנשמת, בוחנת את זרועותיה המרקדות בפראות, את שערה המיטלטל בחופש לא טבעי. פניה חיוורות, דקות כזכוכית בעצמן. היא לא מדברת. כאילו מילותיה של איזָבֶּל השיבו אותה שנים לאחור, לנקודת התורפה שליוותה אותה מרגע שלמדה לדבר – ולגמגם.
"נהרה." עדינות, הכלה, אהבה. אני מצווה על קולי. מי כמוני יודעת כמה נהרה זקוקה לכל אלה כעת. כמה הייתי זקוקה אני לאלה אחרי המאבק האחרון שלי בבעלת־הכוח הזרה, בנווטת התעופה המדהימה והמבלבלת ההיא. ולנהרה אין בעל שאותו תשתף בעמקי נפשה. עדיין אין.
"ל–למה?" שפתיה השקופות נפרשו, ידיה המשיכו לרקד כאילו מעצמן. לפעמים אני חושבת שהכוח שיש לה בריקוד הוא עוצמתי לא פחות מכוח ההיעלמות שלה.
"למה?" אני מהדהדת את שאלתה, והיא חוזרת אליי מקירות הזכוכית הרבים. למה מה? מגלגלת את מחשבותיי בתוכי, מנסה להבין לְמה כוונתה. מתבוננת בה, מנסה לקרוא את מחשבותיה הרוקדות בתוכה, להבין את שאלתה, לא מצליחה. נהרה תמיד הייתה הטובה מכולנו במיסוך מחשבות.
"ל–מה אני? ל–מה אנ–חנו?" אני רואה את המאמץ בעורקיה. לא רק בגלל הניסיון לדבר, אף שבדרך־כלל המחשבות מהוות את דרך התקשור בינינו, אלא גם בגלל הרצון להבין. והתסכול.
אני מתחילה להבין. חשה את התסכול בעצמי. רוצה לברוח ממנו, לפרוח ממנו. מצווה על רגליי להישאר יציבות על קרקע הזכוכית – לא הזמן לעוף עכשיו, לא הזמן להתעופף הרחק מן התשובה.
"אני – באמת לא יודעת," הגמגום שלה דבֵק בי. "כשהייתי נערה צעירה, אחרי שנת החניכה, הרגשתי דווקא גאווה גדולה. אני, דווקא אני, זו המגושמת והמסורבלת שתמיד נותרה מאחורי חברותיה – אני יודעת לעוף! אני יודעת לקרוא מחשבות! אני חלק מחבורה סודית, נבחרת, שתפקידה להגן על העם!"
"אני – לא." היא מתנשמת. "מוותרת על – על – על – הכוח, כדי להיות כמו כולם. כ–כה מאז ומת–מיד."
מכריחה את עצמי לרכז את מחשבותיי בה. רואה את כל החוויות הקטנות שעקצו אותה במהלך חייה, רואה את הכיווץ של גופה המבקש לרקוד. הריקוד שחרר אותה מעט מהמקום הפגיע שבו הייתה כילדה. יכולת ההיעלמות אולי רק הנציחה אותו.
אז בשביל מה, באמת?
לא יכולה להחזיק יותר על הרצפה. אפשר להגיע ממחוז דמיון אחד הישר למחוז דמיון אחר? אבל לא, גם לא יכולה להשאיר פה את נהרה לבדה. אולי לא אני המתאימה למשימה הזו, נושאת בעצמי עלבונות ילדות ספוגי דמעות. אולי היה עדיף שלאה, בחכמת חייה, תדבר עם נהרה. או פנינה, שתקרא את פניה כשם שהיא קוראת מחשבות. אבל לאה שרועה עכשיו במחוז הדמיון שלה, באפיסת כוחות משל עצמה לאחר המאבק באניקה, בעלת־היכולת הגרמנייה, ופנינה נמצאת ביחד עם גד בעלה במסע משלהם, בשליחותו של הרב ישראל־לוי הכהן. זו רק אני פה. אני, וקירות הזכוכית של מחוז הדמיון – ומה שמעבר להם. אלוקים.
והוא כאן, פתאום. משיב את הרוח מתחת לרגליי ולזרועותיי, מקים אותה לתחייה גם בהיכל הסגור הזה.
אני תופסת את עצמי במועד, נוחתת בחזרה לצדה של נהרה לפני שאמצא את דרכי אל השמים שבחוץ, מניחה יד מגושמת על כתף דקיקה.
אני והוא נושיע אותה. הוא יושיע אותה.
"נהרה." שוב מהדהדת את שמה, מעניקה לו יציבות בעולם הרעוע הזה. "גם עם־ישראל נבחר. ה' בחר בעם הזה, קטן ורדוף ככל שיהיה, ואנחנו לא יודעים למה. אבל הוא עשה זאת מאהבה, נכון? אנחנו יודעים זאת. מרגישים זאת."
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי מאהבת ה' אתכם," מצטטת נהרה חרישית, ולרגע היא נשמעת כמו יצחק, שמשנן את התנ"ך בעל־פה כמו היה טקסט להצגה שהוא אמור להרים. ולרגע היא גם לא מגמגמת. אולי זה הסוד? פסוקים? בדומה לשירה, אצל מגמגמים אחרים?
"בדיוק." אני מסרבת להתרגש. לא כעת, כשהרעיון המתגבש במחשבותיי עומד להתייצב על גבישי הזכוכית שסביבותינו. "הקדוש־ברוך־הוא בחר בעם שלנו מאהבתו אותנו. וגם אותנו, את בעלי היכולות, הוא בחר מאהבה. בחר באהבה."
היא שותקת. שתיקתה לא חריגה, השלווה הפתאומית שבמחשבותיה – כן.
אני מרגישה אותו. רוטטות מחשבותיה פתאום. מרגישה אותו באמת. תמיד ידעתי שהוא קיים. אף־פעם לא הרגשתי זאת. חשבת על זה שבעצם אלוקים הוא קורא המחשבות הגדול באמת?
צחקוק, בלי סדקי גמגום קל, נפלט מבין שפתיה, שמקבלות צבע פתאום.
את צודקת... אני חושבת אליה בחזרה, מרגישה איך ההארה שסביבנו גדלה. הוא נתן לנו מעט שבמעט מן היכולת הזו – ואין סימן גדול מזה לאהבתו אותנו. וביחד עם היכולות האהובות האלו, הוא נתן לנו גם משימה. ואנחנו נעשה אותה גם הפעם, נכון? נצליח גם במלחמה הנוכחית, הקשה מכולן. כי אנחנו רוצים להציל את בני עמנו, נכון? את בני העם הנבחר והאהוב של אלוקים...
היא שוב שותקת, שותקות גם מחשבותיה. אבל אני לא זקוקה לפנינה כדי לדעת את משמעותו של החיוך הגדול שמותח את פניה, את משמעותם של כתמי הצבע שעולים בלחייה.
ורק לו אני זקוקה, לקדוש־ברוך־הוא, כשאני מפנה את מבטי המשתאה פתאום מפניה של נהרה אל היכלותיו של מחוז הדמיון שלה.
כי הקירות שהיו תמיד שקופים בבואי לכאן – התמלאו פתאום באור. אור משתנה, מלא גוונים של צבע. היכל הגוונים המשתנים. היכל הגוונים הנעלמים.
ופתאום אין עוד בעולם הסתר, ואין ייאוש, ואין העלם.
וכשאני מביטה שוב בנהרה, אני יודעת: גם הוא יבוא, הָעֶלֶם . והיא תגבור על כל מלחמותיה, אלה שעם איזבל ואלה שעם זיכרונותיה, וכוח ההיעלמות שלה יביא אותה לגילוי גדול.
נערך לאחרונה ב:
