סיפור בהמשכים פיורדא

[מירי11111]

סיפור יפה..
מחכה להמשך.

 

[שלחן עורך]

פרק ה. מתחדשים.

'שולמ'קה, גמרת להתפלל?' מבררת צביה חנה האלמנה בקול גבוה מידי, ומכניסה לתיקה בקבוק מים קטן. 'משען ומבטח לצדיקים', עונה שלום מאיר בחוסר סבלנות, הנשמעת היטב למתפללי המניין הקטן.

בעוד מספר דקות, יקומו מן השבעה, וילכו להקמת מצבה.

אילולי הרעיון של שכנא, לא הייתה לשלום מאיר סיבה טובה להתרגש מהקמת המצבה. אך ההברקה של שכנא גרמה לו להתרגשות רבה, ולרעד קל בקולו.

'איך אמא תגיב לרעיון?' עוברת מחשבה טורדנית במוחו, אך הוא מסלק אותה במהירות מראשו. 'היום זה יום חג. היום זה היום שלי. אולי גם של שכנא. כנראה. בטח יגמור היום כמות כפולה של סוכריות קרמל'.

בשביל שכנא, יום מתוק כזה אינו זקוק להמתקה מלאכותית, חומה, דביקה וקרמלית. ביום כזה ניתן ללעוס עשב מר וירוק, והיום יישאר מתוק. זהו יום שבפירט לא ישכחו.

מצבה זוגית. שילוב של גאונות פשטנות וחדשנות. על מצבה זוגית יש מקום גם לנרות, גם לטקסטים מסורתיים, וגם לאמרות כנף צעירות ומחייכות. קצת הומור וצבע לא יזיק במקום חסר חיים שכזה.

ושלום מאיר זורם עם הרעיון עד הסוף. אפילו איור קטן של מלאך צחור, הוא ביקש לשרטט שם. רק את שם האמא הוא ביקש להשאיר פתוח. שכנא לא כל כך הבין מדוע, הרי כולם בסוף מתים. לא?!

הטרקטורון של 'מצוות חברה' - שמה העתיק של החברא קדישא בפיורדא, מגיח מתחתית בית החיים. ולהשתאות הנוכחים, הוא סוחב מצבה כפולה בגודלה, בצבע שיש כחול מבהיק.

ר' עקיבא מבין ומכחיל, האמנם מעז שכנא לפרוץ את תקנות פיורדא?! האמנם מסכים היתום הצעיר והאומלל לתרום את גופת אביו לפריצת הגדרות?!

המאבק על צביון בית הקברות היהודי בפיורדא, לא החל בהתיישבות החדשה. כבר בפיורדא העתיקה, ניסו הרפורמים לשוות מראה מכובד לבית הקברות היהודי.

אז היה זה ביטוי נפוץ לחוסר סדר אצל כל גרמני, 'זה נראה כמו בית קברות יהודי'. מול הטיפוח החיצוני של בית הקברות הנוצרי, בו נראו מצבות מפוארות ומפוסלות, צמחיה פרחונית ומטופחת, שבילים מסודרים ושילוט מרהיב עין, נראה היה בית הקברות היהודי, כתערובת אבנים ועשבים ללא סדר והגיון, ללא הדר וגיוון.

האמנם ההשכלה החדשה הגיעה גם לכאן?! האם לא די להם בנזקים והחורבן שהם המיטו על יהודי ארץ ישראל?!

ר' עקיבא לא מצליח להשכין סדר במחשבותיו. קולות שונים מתערבבים בתוכו. 'מלחמה'. 'בחכמה'. 'טרם יפרץ הסכר'. 'קודם לחשוב בשכל'...

אך להישאר שם הוא לא מצליח. הקהל הרב שהמתין בחשש לתגובתו, והבחין היטב בסערת לבו, מביט בו בעיניים קרועות, עת פונה הוא לאחוריו בהחלטיות, ועוזב את בית החיים, טרם הקמת המצבה המפוארת, הסוררת.

לזה שכנא לא ציפה. הוא ידע כי תהיה לו בעיה עם תגובת הרב, אך קיווה בכל לבו, כי תמונה של הרב ליד מצבת השיש הכחולה והמבהיקה, תפעל על לב הציבור. יותר מכל דרשה ומודעה נגד התופעה החדשה. וזה כבר לא יקרה.

האמנם יישארו לנצח רק השוחט המנוח, וזוגתו תבדל לחיים טובים, במצבה זוגית חדשנית ומפוארת?!

שכנא לא מוותר כל כך מהר על חלומותיו. רעיונות רבות הוא מעביר במוחו. אח. סוכריית קרמל קטנה לא הייתה מזיקה עכשיו. בפיזור נפש הורה לפועלים להקים את המצבה המפוארת והחדשה.

ובצד המצבה הרחבה, משמאל לנוסח 'פ. נ. ר' חיים דוד בן ר' גבריאל שמעון', הקבוע והעתיק, נכתב בכתב דק ומסולסל:

'שׁוּב מְּאֵרָה, שּׁוב צָּרָה. שׁוּב הָעִירָה, שׁוּב מְהֵרָה. שלום מאיר'.

אוהבי הלשון הבליעו חיוך, פשוטי העם קימטו מצח, ושלום מאיר ושכנא קבעו עצמם לידידי נצח.​

 

[המלמד מבני ברק]

הניחוח העולה מהפרק מזכיר לי את אחד מסיפורי הסופר... על הבנים שקנו לאביהם הזקן מצבה ליום הולדתו...

 

[מירי11111]

'שׁוּב מְּאֵרָה, שּׁוב צָּרָה. שׁוּב הָעִירָה, שׁוּב מְהֵרָה. שלום מאיר'.

נשמע שהוא חי ושהם מתכננים להביא איזו קללה על העיר..


מרתק. סקרנית להמשך..

 

[נודד]

מרתק ממש.
הרבה זמן לא נהנתי כך מסיפור.

 

[שלחן עורך]

פרק ו. משתבשים.

'צביה חנה אלמנת השוחט הייתה ממש מנותקת', מפטירה דינה לנחמה, 'היא נראית לי ממש מוזר'.

'אכן', מאשרת נחמה, 'לא היה נראה שהיא מבינה מה קורה סביבה, היא הלכה כמו כלה בין אבלות'.

צביה חנה לקחה קשה את פטירתו של חיים דוד. לא שאת שאר אירועי החיים היא לקחה קליל וחיובי, ממש לא. אבל את זה לקחה ממש עמוק ללב. והלב השפיע על המוח, ולא כל כך באופן חיובי.

שלום מאיר היה טרוד מידי, עצוב מידי, ועליז מידי, מכדי לעסוק במצבה הרעוע של אמו, האלמנה הבודדה. המצבה עניינה אותו הרבה יותר. רק מספר שכנות טובות התנדבו להיות במחיצתה, להעביר לה מעט מן הכאב.

'חיים דוד!' קוראת היא לפתע, לעבר הסלון.

'חיים דוד לא כאן', מנסה לנער אותה ציפורה השכנה הטובה מדמיונותיה.

'למה? לאן הוא הלך?' מבררת צביה חנה.

וציפורה, בולעת את לשונה בחשש. 'מישהו יודע מה עונים?' היא מהרהרת. 'למעלה? הלך וזהו? תכף ישוב?'...

בערב היא תשתף את יחיאל בעלה במצב, ותבקש הדרכה מפורטת. אבל מה עושים בינתיים?! היא מתעלמת משאלתה של צביה חנה, ומגישה לה כוס תה מתוק וחם.

***

שימי לא אוהב תה. בכלל לא! זה מזכיר לו את אמא. בירה מתאימה לו הרבה יותר. היא מרה. היא מערפלת את המוח. היא משתיקה מצפון. ובעיקר, לא מזכיר לו משום כיוון את הבית.

שימי מחזיק את שק הפנקסים העתיקים בידו. סקרן. 'צריך לברך שהחיינו?' עולה לו מחשבה שובבה... חיוך עקום ומעוות צץ בזווית הפה. נס שאף אחד לא רואה.

הנה, זה נראה פנקס 'שווה'. שימי נשכב על הספה, עם הנעליים על המשענת. בדיוק כמו שאמא לא אוהבת, והוא כן!
​

פנקס הקהילה פיורדא ה' אלפים ת"ע​

​

ברוך גודר פרצות עמו ישראל​

​

במותב חמשה פרנסי הקהל הבאים לחזק גדר הנהרסת הוקבע כי אין רשאי שום מו"ץ או שמש לשנות כל שינוי מנהג או מינוי בלא קבלת הרשאה מאת הפרנסים הממונים​

​

יש להגביר הבירור והחיפוש למרא דאתרא בעירנו למלא מקום אחר פטירת מורינו הרב יששכר בערמן סג"ל זצוק"ל ראש הישיבה ראש הרבנים וראש אב בית דין​

'וואו, זה ממש משעמם', מפהק שימי פיהוק ענק. 'חשבתי למצוא כאן רכילויות, תככים, מזימות, סיפורים אמתיים. אולי בהמשך, צריך קצת סבלנות'...
​

כל רביעי בשבת מחויב כל פרנס לבוא לאסיפה בבית ראש הקהל להתבונן על עסקי הקהילה ולראות הבמחנים אם במבצרים לתקן תקנות ולגדור פרצות​

​

שמנו עינינו ברבי ברוך כהנא רפא פורט יצ"ו הרב דוילנא הנראה ראוי והגון לשמש מקום מורינו הרב זצוק"ל כי שמו הולך לפניו כחכם ובקיא הגון ופיקח אך צריך בירור בכוחו ועזותו ללחום ברוחות החדשות והזרות בעירנו ת"ו ובפרט יען צעיר הוא לימים​

'אוף', מניח שימי את הפנקס בזעם. 'שעה עד שאני מבין מילה. הם לא יכלו לכתוב יותר ברור? יותר זורם? מה זה המילים האלו? בבית מרקחת מדברים יותר ברור'.

שתי דפיקות נשמעות על הדלת. 'אפשר להיכנס?' נשמע קול צורמני.

שבתי לא ממתין לתשובה, ופותח את הדלת במהירות. שימי בקושי מספיק להתיישב.

'מ'מצב אח'שלי? אתה נראה על הפנים'. שימי נדהם כל פעם מחדש מהעין החדה, ויתר הטקט של שבתי...

'כן', משיב שימי בעגמומיות מעושה, 'הולך קשה עם המכירה של הפנקסים. אתה יודע. אי אפשר לפרסם את זה ב'קול פירט' או במודעות רחוב...'

'אז מה כן התכנית? למי אתה פונה?' מתעקש שבתי.

'לא הכל אפשר לספר', שימי מגרד בסנטרו, 'אבל התכנית מתקדמת'.

'סבבה. סומך עליך! יש בירה?'

***

יחיאל אינו מבין מה כל כך קשה לציפורה להגיד לצביה חנה את כל האמת. 'אל תגידי ככה בגסות - הוא מת, תגידי בעדינות - הוא נפטר'... 'אה. ציפורה! מה קרה? למה את בוכה?!'​

 

[המלמד מבני ברק]

פרק יפה.
שימי ושבתי הם קרובי משפחה של חיים דוד?

 

[נ. גל]

פרק נהדר.
נראה שסגנון הדיבור של שבתי השתנה עם הפרקים וההיכרות עימו.

יחיאל אינו מבין מה כל כך קשה לציפורה להגיד לצביה חנה את כל האמת. 'אל תגידי ככה בגסות - הוא מת, תגידי בעדינות - הוא נפטר'...

מעלה חיוך ומוחק אותו בו זמנית. משפט נהדר!

 

[שלחן עורך]

פרק ז. מתאספים.

ר' עקיבא סוקר במבט רך את הנוכחים. במבט מכבד. 'אני מעריך את המאמץ שעשה כל אחד מכם, לבוא לאסיפה ללא התרעה מראש. ישנם מספר נושאים על הפרק שאינם סובלים דיחוי, ואני זקוק לעזרתכם. בעצה, ובביצוע'.

במילים קצרות פורס לפניהם ר' עקיבא את אירועי הימים האחרונים. החל מן הרינונים על השוחט, דרך העלמות פנקסי הקהל ההיסטוריים, ועד לשיש הכחול והרחב בבית הקברות.

'מורי ורבותי! הרבה עמל ודמעות השקענו בהקמת הקהילה החדשה כאן. ועכשיו...' קולו שבור, ודמעות חמות זולגות על לחייו. 'ועכשיו, הכול בסכנה! צעירי הקהילה מאבדים את אמונם ברבותיהם, בן קם באביו, ורוח פילוג ושנאה נושבת בעירנו. זה לא יכול להמשיך כך!' קולו גווע, והוא מנסה לספוג את דמעותיו בממחטה הלחה שבידו, ללא הצלחה יתרה.

ר' בערל השמש ממהר להגיש לו כוס מים פושרים, ונוטל ממנו את רשות הדיבור.

'אנו נתחלק לשלוש קבוצות. שלמה שעיה ומנחם, אתם אחראים על חקירת העלמות הפנקסים. יענקל' מרדכי ופיניה, אתם אחראים על בירור השמועות בדבר השוחט, ועל מציאת שוחט חדש והגון לעיר. אני שמחה ובנימין, אחראים על בית הקברות. כל רעיון צריך לקבל את אישורו של מורינו המרא דאתרא, ואשר יצווה עליכם תעשו. מקובל עליכם?'

הרב סוקר שוב את פני הנוכחים, ניכר על פניהם כי נחוש כל אחד להצליח בשליחות הנכבדה שהוטלה עליו. 'בהצלחה רבה, אני מתפלל להצלחתכם' אמר בקול חנוק, והליט שוב את פניו בממחטתו.
​

***​

מהרגע הראשון לא אוהב שכנא את האסיפה הדחופה הזאת. וכשהוא שומע שברי שמועות על הנעשה בה, מזמן אליו את לייבלה לנסיעה דחופה. צורר בכיסו כמות נכבדה של סוכריות קרמל, וסכום כסף נכבד, ויורד אל הרכב. יום קשה היום.

לייבלה כבר מכיר את הדרך. והפעם, לשם שינוי, שכנא הוא זה שאינו מפסיק לדבר.

'הם חושבים שנוכל להישאר כמו בפיורדא העתיקה! אין בעיה. בבקשה. שיחזרו לשאוב מים מן הבאר, ולכבס את הכביסה בנהר!

תחליט אם אתה חי בפיורדא העתיקה, עם הבתים החד קומתיים, עם הסוס והעגלה. או בפירט המחודשת, עם החשמל והטכנולוגיה, עם הפלאפון והמחשב, וכן, גם עם המצבות המודרניות!

מי אתה שתחליט מה לקבל ומה לדחות, מה לחדש ובמה לדשדש, מה הוא כלי עזר ומה היא פרצה!

ההתנשאות שלהם עלינו אינה יודעת גבול! הם יחליטו לנו מה מותר ומה אסור, מה נחשב מצרך נחוץ ומהו מותרות, מה לקרב ומה לרחק!

ומה עם לשון הרע והלבנת פנים? זה אין להם בתורה? מה עם 'ואהבת לרעך כמוך'? מה עם 'הוו מתונים בדין'? ככה לשפוט אותי לחובה, לדון עלי בפומבי, לשפוך את דמי, להלחם נגדי!'

לייבלה כבר לא יכול לשתוק. כמה הוא יכול? ומאידך גם להשחיל מילה הוא לא מצליח. למרות שהוא ממש מנסה.

שכנא מדבר בקצב של מכונת ירייה. יורה לכל עבר. מוציא את כל התסכול שהצטבר בו עם השנים. אפילו אינו עוצר לרגע לדחוף איזה סוכריית קרמל קטנה לפיו.

הם כבר מזמן הגיעו ליעד. שכנא אפילו לא שם לב. מחשש פיקוח נפש, עושה לייבלה סיבוב נוסף, לתת לשכנא לשפוך את הכול.

'ואחר כך הם ישבו בשבת בבוקר בקידוש, עם הטלית מופשלת על כתפיהם, ויאכלו הערינג עם קרקר, וקוגל עם זנב מלפפון חמוץ, וירגישו שהם מחזיקים את העולם לבד!' מסיים שכנא את משנתו הסדורה על העולם כולו ויושביו.

וכאילו במקרה, כמעט כמו בסיפורי הבעל שם טוב, הנסיעה בדיוק מסתיימת. שכנא יורד, וטורק את הדלת בעוצמה.

לייבלה נרעד. הוא לא הכיר את שכנא כך. הוא היה נראה לו אדם כה נעים ונוח. אולי לא מי יודע מה טוב לשמים, אבל לכל הפחות טוב לבריות.

נו נו, יש גם הפתעות בחיים.​

 

[המלמד מבני ברק]

קצר!
קראתי בשקיקה, מותח ומעניין מאוד, הקונספט מתחיל להיות מורגש יותר.

 

[נ. גל]

מחשש פיקוח נפש, עושה לייבלה סיבוב נוסף,

ההברקות הקטנות האלו עושות את הקריאה מענגת, עוד יותר ממה שהיא גם כך.
נפלא!

 

[שלחן עורך]

מרתק ממש.
הרבה זמן לא נהנתי כך מסיפור.

ההברקות הקטנות האלו עושות את הקריאה מענגת, עוד יותר ממה שהיא גם כך.
נפלא!

קצר!
קראתי בשקיקה, מותח ומעניין מאוד, הקונספט מתחיל להיות מורגש יותר.

תודה לכם, על מחמאות ותמיכה לאורך כל הדרך...
כל פרק הוא קצת יותר מחמש מאות מילה. מקווה להעלות לפחות שתי פרקים בשבוע.

 

[שלחן עורך]

פרק ח. טכסים.

שכנא חייב להירגע. הוא לא יכול להיפגש כך עם קארל. הוא מוצץ בשתיקה קרמל אחת קטנה. מביט על השמים, ומדמיין לו עדר כבשים, צמר לבן, עשב ירוק, פסטורליות.

אוף. למה הכבשה הסוררת תמיד תפתח במנוסה, תגרור את כל העדר אחריה, ותהרוס את הדמיון המודרך?!

'שכנא, כמה טוב לראות אותך!' מקבל אותו קארל בחמימות. 'איך הולך עם התוכניות, נתנו לך שלישי או שישי?'

קארל מרוצה מההלצה שהשמיע, ואינו שם ליבו לתגובה הצוננת משהו של שכנא. 'אתה יודע, פחות או יותר'...

'קדימה. מתקדמים לצעד הבא'. קארל החלטי ומעשי. 'מכניסים גם חצוצרות ותופים בהלוויות. אין לך מושג כמה זה מרגש, הרבה יותר מה'אוי וי' וההתייפחויות הקולניות בהספדים הארוכים שלכם'.

שכנא מנסה לעצור אותו מהתלהבותו, להסביר לו שצריך עוד קצת להשקיע בצעד הקודם, שזה לא עובר כל כך חלק.

אבל קארל משולהב. 'אחר כך נתקדם ללבוש השחור והכל כך מכובד. לבוש של הלוויות. תמיד מצחיק אותי לראות רב צעיר בבגדי שבת חגיגיים ועניבה אדומה, בוכה את נשמתו על המיקרופון. זה ממש לא מתאים. בהמשך נביא את הארון המעוצב, את המרכבה והסוסים. ובסוף נכניס בזהירות גם את זרי הפרחים ע"י בנות המשפחה. גם להן מגיע ליטול חלק בטכס ההלוויה'.

שכנא מופתע. גם הוא לא חשב ללכת כל כך רחוק. הוא בסך הכול התייעץ עם קארל ידידו הוותיק, איך הוא יכול להכניס קצת צבע לקהילה המיושנת. אבל מרגע לרגע התכנית נשמעת לו לא רעה בכלל...
​

***​

שימי יודע היטב, שאם הוא לא יכיר את תוכן הפנקסים, תכניתו לא תצא אל הפועל. הוא ממשיך לקרוא, למרות חוסר החשק שאחז בו.
​

עניין השמחות צריך תיקון גדול מפני גודל ההוצאה ורוב הטרחה לכל בעל שמחה בהגיע עת דודים או בהכניסו בן לברית או לתורה אשר על כן נתקבל באופן מוחלט שלא להוציא יותר מי"ב זהובים לשמחה והמוציא יתר על כן ייאסר על בני קהילת פיורדא להשתתף עמו בעת שמחתו

בדבר הכומר אנדראס קנולן הרוצה ללמוד תלמוד בבלי בבתי מדרשות שלנו ולתרגמם לשפת גרמניה אי אפשר למנוע זאת ממנו ובפרט שנתברר בבירור גמור כי אין כוונתו להזיק אלא עושה כן מפני החכמה העמוקה שמצא בתורתנו הקדושה​

שימי לא מאמין לכל סיפור. שלא ימכרו לו מעשיות. הוא השתתף בעצמו לא פעם בשיעורי גמרא, ואין סיכוי שכומר גרמני נוצרי ייהנה מלימוד כזה.

אבל אין מה לומר. מתחיל להיות קצת יותר מעניין.
​

***​

ציפורה תופסת את ידה של צביה חנה ואומרת בפעם המי יודע כמה, 'חיים דוד עדיין לא חזר, הוא הלך רחוק, צריך להתפלל שיחזור מהר'. ושוב פורצת צביה חנה בבכי בלתי נשלט, 'חיימ'קה, למה לא אמרת לי שאתה רוצה ללכת? הייתי מכינה לך תיק עם עוגיות שאתה אוהב'.

'שולמ'קה', היא פונה אל בנה, שלאחרונה מסתובב בבית יותר מידי. 'תגיד לאבא לחזור מהר, טוב?'

לשלום מאיר אין כוח לשטויות האלה. אך עדיין נעים לו יותר בבית מאשר בישיבה.

בלי מבטי רחמים. בלי הערות של המשגיח. בלי החיזוקים של הראש ישיבה. ובעיקר, בלי סדר יום קפדני ומעיק. תנו קצת לנשום!

לאחרונה, מצטרף הוא מידי פעם לנסיעותיו של שכנא. זה תענוג. לראות עולם, לשמוע דעות נוספות. להשתחרר. לפרוש כנפיים. כמו הכנפיים של המלאך הקטן והצחור המאויר על המצבה של אבא.

לשכנא יש רעיונות חדשניים. שכנא חושב מחוץ לקופסא. שכנא מפעיל קצת את הראש, ולא מנענע אותו לאות הן לפי כל החלטה שיוצאת לציבור.

ההחלטה האחרונה, גם לדעתו הייתה לגמרי מוגזמת.

שהוא יהיה השוחט החדש?! שהוא ימלא את מקום אביו?!

נכון. הוא היה הרבה עם אבא בבית המטבחיים, ויודע היטב את הלכות השחיטה והטכניקות השונות. אבא גם נתן לו פעמים רבות לבדוק את הסכין. אבל להיות השוחט הראשי של פירט עוד טרם מלאו לו כ"א שנים? זה ממש מוגזם!​

 

[המלמד מבני ברק]

הקטעים והניסוח של התקנות הם אמיתיים?

 

[שלחן עורך]

הקטעים והניסוח של התקנות הם אמיתיים?

לא מצאתי עדיין את הפנקסים האבודים... כך שהניסוח בודאי לא אמיתי.
התוכן בחלקו מבוסס על ארועים אמיתיים, כגון:

הכומר אנדראס קנולן הרוצה ללמוד תלמוד בבלי בבתי מדרשות שלנו ולתרגמם לשפת גרמניה

שהוא אירוע שהתרחש באמת בתקופת הרב רפפורט.

 

[שלחן עורך]

פרק ט. תככים.

שלום מאיר היתום, ממש הופתע, כשקראו לו בדחיפות לבית הרב.

ר' עקיבא מניח יד רכה על כתפו, ומורה לו לשבת.

'מיניתי את ר' יעקב ר' מרדכי ור' פנחס לאתר שוחט חדש לעירנו. אחרי חיפוש רב הודיעו לי, כי לא מצאו ראוי ובקי ממך למלאכה נכבדה זו. אני מבקש ממך לחשוב על הדבר, ולהחזיר לי תשובה בשבוע הבא'.

שלום מאיר לא מאמין. 'לא מצאו להם מישהו אחר להתלוצץ עליו חוץ ממני? אני? שוחט? מטעם המרא דאתרא?'

צביה חנה דוקא נשמעת מרוצה. 'אני מקווה שאבא יחזור מהר, אבל אתה ממש מתאים לזה עד שהוא יחזור'.

שכנא לא מאמין. 'אתה בטוח שלא חלמת? למה שיתנו לך תפקיד חשוב שכזה?'

'למה לא?' מתפלא שלום מאיר.

ושכנא תופס את עצמו מהר ומשיב, 'סתם, אתה פשוט ממש צעיר, זה מפתיע'.
​

***​

פיורדא. ת"ע.

הכומר אנדראס קנולן מגיע כמידי ערב לשיעור הגמרא. השיעור שנמסר על ידי ר' משה זאב וולף.

אנדראס משתתף פעיל בשיעור. שואל ומתרץ. מברר וחוקר. הוא אינו מן הנרדמים מיד עם תום כוס התה, ואף אינו מן המצפים רק למעשיות הנאות שמשלב ר' משה זאב דרך קבע בתוך דבריו. הוא מתענג על כל מילה. נדהם בכל שורה מחדש, מהחכמה העמוקה והישרה שבתורה הקדושה.

הכומר לא היו מודע לסערה שהתחוללה באסיפת הפרנסים ביום רביעי האחרון.

'הרי מפורש בגמרא שאסור למסור דברי תורה לנוכרי, וכל שיקול נכבד ככל שיהיה לא יתיר איסור זה', הפרנס ר' נח היה נחרץ.

'כבר דנו בדבר בדורות הקודמים' מנסה להרגיעו ר' קלמן, 'והכריעו, כי במקום הצורך, ניתן לסמוך על כך שזה לא נפסק להלכה, שהרי הפוסקים לא הביאו הלכה זו'.

ברוב קולות, הוכרע שלא למנוע מאנדראס השתתפות בשיעורי הגמרא.

בתחילה התייחסו אליו בחשדנות רבה. לאחר זמן, כשראו את כוונותיו האמתיות והנקיות, כשראו שאינו לומד על מנת לקנטר, ואף לא כדי למצוא פגמים, רק נהנה מחכמה עתיקה ועמוקה, קבלו אותו בכבוד.

אנדראס אינו חושב להתגייר, הוא ממש לא בכיוון. אך משכיל כמוהו לא יוותר על חכמה שכזו, ששאר החכמות כאין וכאפס לעומתה.

מגיד השיעור ר' משה זאב וולף, אינו מרוצה כלל מנוכחותו של אנדראס. תמיד הוא אוהב אמנם להוכיח גם את חכמת התורה, אך אין זה העיקר. העיקר הוא ההתעסקות בתורת ה', ההשתוקקות לדעת את דבר ה' ורצון ה' עד לפרטים הקטנים.

לאחר התייעצות עם פרנסי העיר, הוחלט כי ישתף פעולה עם כוונותיו של אנדראס. אי אפשר לדעת מתי תצא תועלת לעם ישראל מהערצתו של הכומר לחכמת התורה.
​

***​

שלום מאיר מסרב. הוא אינו מסכים להצטרף לנסיעה נוספת עם שכנא. אין זה מתאים לתפקידו החדש, שוחט העיר, להסתובב עם שכנא ברחבי גרמניה, ולספק לו שעשוע בנסיעות הארוכות. שכנא יאלץ להסתפק בלייבלה.

שכנא מאוכזב. עד שמצא לו נער כלבבו, מגיע הרב וטורף לו את הקלפים.

שכנא מחפש נקמה. נקמה מתוקה. נקמה שהרב עוד יתחרט על המלחמה שקידש נגדו.
​

***​

ציפורה השכנה המסורה שוב מכינה כוס תה רותחת לצביה חנה, שמודה לה מכל הלב. 'אוי ציפורה, אין לי מילים להודות לך. כזה תה אפילו חיים דוד שיהיה בריא ויחזור מהר, לא ידע להכין'.

'בעלך היה מכין לך תה?', מתעניינת ציפורה בנחמדות. 'כן, כשהיה חוזר לפנות בוקר מהסיבוב, תמיד היה מניח לי ליד המיטה כוס רותחת.

'אז הוא באמת היה יוצא לסיבוב?' ציפורה נדהמת.​

 

[נ. גל]

נהדר!
נשארתי במתח...
כמה הערות קטנות:

שלום מאיר היתום הטרי

אנחנו בפרק ט'. הדמויות כבר מוכרות לנו מספיק כדי שלא יצטרכו להזכיר את תאריהן שוב.

בתחילה התייחסו אליו בחשדנות רבה. לאחר זמן, כשראו את כוונותיו האמתיות והנקיות, כשראו שאינו לומד על מנת לקנטר, ואף לא כדי למצוא פגמים, רק נהנה מחכמה עתיקה ועמוקה, קבלו אותו בכבוד.

אנדראס אינו חושב להתגייר, הוא ממש לא בכיוון. אך משכיל כמוהו לא יוותר על חכמה שכזו, ששאר החכמות כאין וכאפס לעומתה.

למיטב ידיעתי, זו בדיוק הסיבה בגללה התנגדו החכמים לתרגום השבעים וכד'. היחס לתורה כאל "חכמה עמוקה ועתיקה" ולא כאל חכמה אלוקית, קדושה ומוחלטת.
וזו גם (לחלק מהדעות) הסיבה שאסור לגוי ללמוד תורה - כי הוא לא מסוגל לתפוס אותה כדבר קדוש, אלא רק כשכל אנושי.

המלחמה שהקדיש נגדו.

קידש.

 

[שלחן עורך]

למיטב ידיעתי, זו בדיוק הסיבה בגללה התנגדו החכמים לתרגום השבעים וכד'. היחס לתורה כאל "חכמה עמוקה ועתיקה" ולא כאל חכמה אלוקית, קדושה ומוחלטת.
וזו גם (לחלק מהדעות) הסיבה שאסור לגוי ללמוד תורה - כי הוא לא מסוגל לתפוס אותה כדבר קדוש, אלא רק כשכל אנושי.

חלק זה בסיפור הינו חלק היסטורי ונכון, כולל דיון הרבנים אם לקבלו. איני יכול לשכתב את ההיסטוריה...
והשאר... תוקן. טנקס!

 

[נ. גל]

חלק זה בסיפור הינו חלק היסטורי ונכון, כולל דיון הרבנים אם לקבלו. איני יכול לשכתב את ההיסטוריה...

תודה על החידוש!

 

[שלחן עורך]

פרק י.

שימי נסחף כל כולו אל ההתרחשויות בפיורדא העתיקה. אחח. היו אלו ימים טובים. כמה חבל שהיום הכל כה רגוע ושקט...
​

בענין הקבורה הוסכם שלא לשנות כלום מהנהוג במצוות חברה זה רבות בשנים ואין לייפות הארון או הקבר בשום צורה וענין ולעמוד בפרץ נגד כל המתחדשים בזה ואין לחשוש מלעג האומות בזה

בדבר האשה העגונה תרצה שיינא שהלך בעלה למדינת הים לפני תרי עשר שנה ולא נשמע כלום ממנו ורצו להתירה בפסילת עדי הקידושין הרי זו פרצה חמורה ואין לדון בה כלל והדן בזה יוסר מתפקידו​

אוי. מאוחר ממש. שימי צורר את הפנקסים, מטמין אותם היטב תחת הארון הכבד, ויוצא אל הרחוב הקריר.

בסמטה הקטנה בקצה נירנברג הוא פוגש את היינריך. שמנמן, שפם מסתלסל, ועיניים קטנות וחשדניות.

'השיטה שלי טובה משל כולם. אני לא מיישן את הנייר והדיו באמצעים שונים ומתוחכמים. כל שיטה כזו יכולה להיחשף על ידי מומחים בתחום. אני משתמש בנייר באמת ישן, ודיו עתיק, מהתקופה המבוקשת. וכך גם במעבדה הטובה ביותר, התוצאה תמצא את סוג הדף והדיו המותאמים לתאריך שתבקש'.

'דפים אני לא צריך' מבהיר שימי ומשתעל קלות. המקום מלא אבק, מחניק, מיושן. 'סך הכל צריך שתשנה כמה מילים בפנקס הזה', מצביע שימי על הפנקס שבצרורו.

במקום למכור את הפנקסים בשוק השחור, ולקבל מחיר סביר ומטה, הגה שימי תכנית משולשת. גם למכור את רוב הפנקסים, ולהכניס סכום נכבד לכיסו, ומעט לכיס לשותפיו. גם למכור לקהילה את אחד הפנקסים, במחיר מפולפל. וגם לגרום לזעזועי עומק בקהילה, עם גילוי ההיסטוריה שהיינריך ישכתב מחדש.

'זו תכנית גאונית', מחמיא שימי לעצמו, בפעם המי יודע כמה.
​

***​

'זו תכנית גאונית!' מכריז שכנא בפתאומיות.

כיווני נקמה שונים עלו במוחו, החל מחשיפת הונו הרב של ר' עקיבא, ועד פשקווילים אנונימיים על ר' בערל השמש.

אבל זאת, הברקה!

שכנא מכיר היטב את נכד הרב. ברוך. ברוך הצעיר שובב לא קטן, וממושמע לא גדול. תמיד אוהב לבדוק את הגבולות מחדש. את המרץ הרב שלו ניצל הרב לשליחויות שונות, לניהול אירועי הקהילה, ולניסוח הודעות הקהילה. סוג של - 'דובר בית הרב'.

בסיום מניין שחרית האחרון והמאוחר, פוגש אותו שכנא 'במקרה'.

'התעסקת פעם עם כסף גדול?' שואל שכנא תוך גלילת רצועות התפילין.

'כסף גדול? מה פירוש?' עיני ברוך נפתחות. בגדול.

'אי אפשר לדבר כאן עכשיו, בוא אחר הצהרים לביתי, נדבר', שכנא מניח את הפיתיון.

העיניים של ברוך, עונות במקומו.
​

***​

'השמועות מבוססות ביותר', קולו של פינייה כאוב, 'יותר מדי אנשים העידו שהם ראו אותו עם חבילות גדולות בשעות של לפנות בוקר'.

'ומי אמר מה יש בתוך החבילות?' יענקל המתמיד אינו ממהר לדון לכף חובה. 'אולי עצים להסקה? אולי קש לבהמות להאכיל אותם עד השחיטה?'

'ולמה הוא מסתיר את החבילות? ולמה הוא עושה את זה בשעות כה מוזרות?' מרדכי אינו שקט.

'מצד שני, כל מי שהכירו יכול להעיד בלב שקט על יושרו ואמינותו. כל כך הרבה סיפורים סיפרו ב'שבעה', איך בכל חשש רחוק של גזל, העדיף לקחת את ההפסד על עצמו'. פינייה אינו יודע מה להחליט. גם יענקל ומרדכי לא.

'אולי הפתרון יהיה, לחקור את צביה חנה אשתו, שתבדל לחיים ארוכים'. מרדכי חופן את זקנו, וממתין לתגובת חבריו.

'לו יהי כן', משיב יענקל אחר מחשבה ארוכה, 'אך האנשים אומרים שהיא כבר לא כל כך איי איי איי, נצטרך לעשות את זה בחכמה ובעדינות'...

'אז מחר בערב נעלה אליה שלושתינו', נועל פינייה את האסיפה, וניגש לקבל את רשות הרב למהלך.​