סיפור בהמשכים פיורדא

[מירי11111]

העלילה מתחילה להסתבך..

'אך השמועות אומרים שהיא כבר לא כל כך איי איי איי

השמועות אומרות... (או שזה שיבוש מכוון?)

 

[שלחן עורך]

השמועות אומרות... (או שזה שיבוש מכוון?)

זה שיבוש לא מכוון, שיצא מתוך ספק אם לכתוב השמועות אומרות, או האנשים אומרים, ונתקע באמצע... תודה על התיקון.

 

[אלעזר 1]

עלילה יפה וכתיבה משובחת.

העיניים של ברוך, עונות במקומו.​

הפסיק לכאו' לא מתאים.

 

[המלמד מבני ברק]

אולי עצים להסקה

בדורנו? אין הסקה מרכזית?

 

[שלחן עורך]

פרק יא. כספים.

ברוך לא מבקש את רשות הרב, ללכת לביתו של שכנא. הוא יודע מה תהיה התשובה, ושאלות שואלים רק כשלא יודעים את התשובה...

בדירתו המפוארת של שכנא, הוא מתקבל בכבוד מלכים. כיבוד עשיר מפאר את השולחן, ובקבוק ליקר אדווקט גרמני משובח משלים את האוירה.

ברוך ניגש היישר ללב העניין. 'למה כוונתך – כסף גדול, שכנא?'

שכנא בתגובה, ניגש לכספת שבפינת החדר, מקיש מספר לחיצות, משיב לחיוג הפלאפון בהקשות נוספות, ופותח את הכספת בדרמטיות מוגזמת.

חופן בידיו שתי חבילות שטרות ארוזות, ותוחב לידיו של ברוך.

ברוך אינו מבין. 'מה זה?!' הוא תמה בקול.

'זה כסף גדול', עונה שכנא בשובבות, וממלא בנדיבות עוד חצי כוס אדווקט לברוך.
​

***​

שימי נסער. כמה טעויות אנשים יכולים לעשות?!

הם לא ידעו שיבואו עוד גויים בעקבות הכומר אנדראס?! הם לא ידעו שהם פתחו פתח שאין להם יכולת לסגור?!

הרי זה היה כל כך שקוף!

על אשר באו עוד נכרים אחר הכומר אנדראס שרוצים ללמוד תורת ד' ולהחכים ממנה אין למנוע מהם מלבד יוהנס ווילפר שכפי הנתברר לנו כוונתו להזיק ולעשות תורתנו קרדום שיש למנוע ממנו בחכמה מלשמוע השיעורים

יום בשורה היא לנו עם קבלת מורינו רבי ברוך רפא פורט לרבנות עירנו פיורדא ת"ו ולראשות הישיבה ואב בית דין יהי בואו להרמת קרן הדת

המטיפים להמיר הדת מגבירים כוחם בקצה העם ובנצרכים לעזרה יש להקים קופת גמ"ח לבל יפלו בזרועותיהם רח"ל

'פוי! הכל כסף! לשחד אנשים כדי שיישארו יהודים. אז כמו היום. בדיוק כמו המשגיח שמבטיח טיול בתמורה לעמידה בזמני הסדרים'. שימי מדליק סיגריה בעצבנות, ואינו מצליח להבחין בהבדל השקוף בין הצלה ממיסיון ומניסיון בעידוד כספי, לבין המרת דת למען תמורה כספית.
​

***​

'למי כבר יכול להיות סיבה לגנוב את הפנקסים?' תוהה מנחם.

'כנראה שהסיבה העיקרית היא כסף'. שעיה משיב קצרות, כהרגלו. 'פנקסים עתיקים אלו, שווים הון רב'.

'יש לי רעיון', עיניו של שלמה העילוי בורקות. 'נעשה כנס התעוררות בענין חומר איסור גזל, ובאמצע הדברים יצעק הרב 'גזל מקטרג בראש', ואנו נביט מעזרת הנשים, מי מחוויר או רועד באותו הרגע, וכך נדע שהוא הגנב'...

שעיה מביט נואשות בעיניו של מנחם, נגמר לו הכוח לשלל ההברקות של שלמה.

מנחם מתנדב לענות. 'ראשית כל, מסתבר כי הגנב לא יטריח את עצמו לכינוס שכזה'...

'נו, נראה מי לא הגיע, ונדע שהוא הגנב', קוטע שלמה את דבריו בהתלהבות.

'אני מבקש להשלים את דברי', מאבד מעט מנחם את סבלנותו. 'גם מי שאינו גנב, לא כל אחד מגיע לכל כינוס, ובפרט לא אלו החלשים יותר, שרק ביניהם יש חשד שאחד מהם הוא הגנב'.

שלושתם שוקעים במחשבות. רק הקפיצות והתנועות של שלמה, מפרים את השקט הסמיך.

לפתע ננער שעיה ממחשבותיו. 'שלמה, אתה מבריק! אבל נעשה את זה הפוך'...
​

***​

'מה הוא היה עושה בסיבוב?', ציפורה ממש סקרנית. לא כל יום פותחת צביה חנה את לבה ומשתפת אחרים בקורות חייה. ועוד סיפור שכזה?! 'הסיפור' שכל העיר מדברת עליו...

'מביא בשר, אלא מה? נראה לך שסתם הוא הצליח במכירות?' צביה חנה נשמעת רצינית לגמרי.

ציפורה אינה יודעת למי לגשת עם המידע המפחיד שהיא קבלה. ברגליים רועדות הולכת היא לבית הרב, בטח הוא ידע מה לעשות עם ידיעה כזו.

הרב שומע את הדברים ברצינות, רושם כל מילה ומילה, ולבסוף מבקש ממנה, שלא תמסור את המידע לאנשים נוספים. 'אנחנו מטפלים בזה במלוא הרצינות. תסמכו עלינו. תודה רבה לכם'.

יחיאל אינו מבין למה ציפורה שותקת כל ארוחת הערב.

כל ערב הוא בקושי מצליח להוציא בעצמו משפט, והיום הוא בקושי מצליח להוציא ממנה משפט. מוזר, אבל זה כנראה יעבור מהר.​

 

[שלחן עורך]

פרק יב. מעריצים.

המודעות הצבעוניות הגדולות שמילאו את לוחות המודעות, גורמים לכל עוברי הדרך להיעצר ולקרוא.

בעיר כמו פירט, שבסך הכל מנתה כאלף ומאתיים משפחות, לוחות המודעות היו די משעממים. מעט מודעות אבל, מודעות גמ"ח והשבת אבידה, ומפעם לפעם פרסומת על חנות נוספת או מיזם חדש.

אך הפעם זה שונה. 'הופעה נדירה של גדול הזמר הליטאי יודי ליפנוביץ' בהרכב להקה מלא עם כל הלהיטים החדשים'....

כהרף עין נהפכת פירט לזירת התגוששות. כמו חבית נפט שחיכתה רק לניצוץ הלהבה.

'הרי כך בדיוק נהרס היישוב החרדי בארץ ישראל', שואג פינייה מעומק לבו, 'ההופעות נכנסו ללב הציבור החרדי, וכל בחור ונערה פיתחו להם הערצה עיוורת ומעוותת באלילי זמר שונים. בהמשך כל זמר פיתח לו ריקוד מטורף משלו, וכל העם קיפץ ותיזז אחריו כעיזים ותיישים. וראשי הישיבות שראו את הישיבות נהפכות למועדוני מעריצים משולהבים, לא הצליחו לעצור את התופעה'...

'כל כך נכון', נכנס מנדל לתוך דבריו. 'רק בגלל השטויות האלו יצאנו מארץ ישראל, ופתחנו את קהילת פירט הנפלאה. למה להרוס?! למה?!'

'לא צריך להגזים', מנסה מני להשקיט מעט את הביקורת, 'אל תשכחו שבארץ ישראל ההופעות גם איבדו פרופורציה ופיקוח, וההופעות היו רבות כל כך ומעורבות כל כך, עד שכמעט בכל ערב יצאו הצעירים לחגוג. מה גם שהתחילו לחלק משקאות חריפים בהופעות, ואז כבר איש לא שלט על עצמו. אבל כאן מדובר בסך הכל בהופעה מסודרת ורגועה. אסור קצת ליהנות?!'

'ובכלל' ממשיך מני, 'מה ששבר בעיקר את היישוב החרדי בארץ ישראל, היו הגזירות הכלכליות והמיסים הנוראיים שהוטלו על ידי הממשלה בישראל. צאו וראו מה תפס את כותרות העיתונים שם, הפרצות בדת או הגזירות הכלכליות?'

פינייה ושאר הבוגרים עוזבים את לוח המודעות בכעס. והצעירים ממשיכים לדון ביניהם בכל צדדי הנושא הבוער.

כולם מצפים לתגובה של הרב. ר' עקיבא שבחכמתו הרבה הצליח עד עכשיו לעצור כל פרצה, בוודאי ימצא דרך להרגיע את הרוחות גם בסערה החדשה.

אבל לשם שינוי ר' עקיבא מאכזב.

תגובה לקונית ופשוטה נוסחה והוצאה לציבור על ידי נכד הרב ומשמשו – ברוך.

'הרב מרא דאתרא מורה שאין להשתתף במופע המדובר כלל, ואין רוח חכמים נוחה הימנו'.

זקני הקהל דנו ביניהם בלהט. האם ידיו של ברוך דאגו לניסוח המחאה הקריר?!
​

***​

'שלום מאיר, אתה בא להופעה?' מני לא רוצה ללכת בלי חבירו, למרות שהתואר החדש 'השוחט של פירט', כבר צינן לא מעט את הקשרים ביניהם.

'אני רוצה, אך העומס בעבודת הקודש אינה נותנת לי זמן לחגוג. נראה'. שלום מאיר משאיר פתח של תקוה למני. קשה לו לאכזב ידיד, שליווה אותו בתקופות הקשות ביותר, כשכל העולם היה נגדו. הראש ישיבה, המשגיח, ההורים, ורוב החברים.

שכנא גם רוצה ללכת. מאוד רוצה, אבל לא יכול. לא חסר לו להסתכסך יותר עם הרב. אם הרב יפטר אותו ממשרתו, הוא יאבד את עקר מקור מחייתו.

לא נורא. הוא מתנחם בכך שגם ברוך ידידו החדש לא יכול ללכת. אחרי הכל, נכד של הרב, ומשמשו הנאמן.

בטח יש עוד הרבה שרוצים, אבל ידיהם כבולות. מסכנים.

שימי מזמין כרטיס. גם לנחום ולשבתי. אלא מה?! מגיע להם ערב של חגיגה, אחרי תקופה של עבודה כה קשה.

'רק ששבתי לא ישיר שם בקול', מהרהר שימי בעצבנות, 'הצרידות שלו תהרוס לי את הערב'.​

 

[נ. גל]

פרק נהדר!
היכרות מעמיקה יותר עם הסיבות להקמת הקהילה, שימוש יפה בפוליטיקה הפנימית המוכרת מפרקים קודמים, וניחוח של אקשן מתחת לפני השטח.
בהחלט פרק שמעורר חשק לקרוא את ההמשך...

המודעות הצבעוניות הגדולות... גורמים

גורמות

בעיר כמו פירט

עיירה. 1200 משפחות זו לא עיר.

 

[שלחן עורך]

פרק נהדר!
היכרות מעמיקה יותר עם הסיבות להקמת הקהילה, שימוש יפה בפוליטיקה הפנימית המוכרת מפרקים קודמים, וניחוח של אקשן מתחת לפני השטח.
בהחלט פרק שמעורר חשק לקרוא את ההמשך...

תודה! ממשיך לכתוב רק בזכות התגובות האלה, והתודות שלכם!

גורמות

עיירה. 1200 משפחות זו לא עיר.

יש שם עוד משפחות לא יהודיות. הייתי צריך להדגיש יותר. תודה!

 

[שלחן עורך]

פרק יג. חוקרים.

דפיקות עדינות נשמעות על הדלת. 'או, סוף סוף, בטח זה חיים דוד'. צביה חנה ממהרת לפתוח.

זה לא חיים דוד. זה כמעט הפגנה! צביה חנה נבהלת. 'קרה משהו לחיים דוד?! קרה משהו לשלום מאיר?! תספרו לי! אני לא עומדת בזה! אני מתעלפת!'

פינייה יענקל ומרדכי עומדים מבוהלים מעבר לסף. הם לא ציפו לתגובה מבוהלת ומבולבלת שכזו.

'סליחה הרעבצן', מרדכי מנסה להרגיע בעדינות, 'ברוך ד' אין שום בשורה רעה בפינו, שלום מאיר בסדר גמור, וגם עם חיים דוד אנחנו מקוים שהכל טוב, בכל אופן אין לנו שום מידע חדש בעניינו. רצינו רק לדבר מעט עם הרעבצן'.

'רק לדבר? בשמחה!'. כהרף עין הרגשתה משתפרת פלאים, ולא נותר זכר לאשה המבוהלת על סף עילפון, שהייתה שם בפתח רק לפני רגע.

במרץ רב ניגשת למטבח, ממלאה קנקן מים, מצרפת חבילת עוגיות בטעם חמאה, ומספר כוסות דורלקס מצוחצחות. 'דינה המסורה שוטפת את הכלים כל כך ביסודיות, הלוואי ששלום מאיר יהיה יסודי לפחות כמותה', מהרהרת צביה חנה. 'לפחות עושה לי קצת נחת, ובמקום להסתובב עם הכלבים על שתים המשוטטים בחוצות, הוא מסתובב בין העגלים, ומארגן אותם לאכילה מהודרת'.

גם אווירת האירוח החגיגית מידי, אינה מתאימה לשלושת החוקרים החשובים היושבים סביב השולחן. השינוי החד והקיצוני מרגע לרגע, מונע מהם לגשת ללב העניין.

שיחת נימוסים וזיכרונות מעט מוזרה מתפתחת סביב השולחן. צביה חנה נהנית לספר, ושלושת המאזינים מוכרחים לשמוע.

על בחרותו ובחרותה, על החתונה ועל קשיי הפרנסה, על הבריאות ועל הדאגה.

'אני ממש דואגת לו, תמיד ידעתי לאן הוא הולך'. צביה חנה עוצרת לרגע לנגב את הדמעות.

יענקל מנצל את ההפסקה הכפויה, ומצליח לנתב את השיחה למטרת הביקור.

'אה. תמיד ידעת? אז לאיפה הוא היה הולך באמצע הלילה?' מרדכי ופינייה מביטים בו בהערצה. ככה, ניגש ישר ולעניין.

'זה סוד!' צביה חנה עוצמת עיניה בדרמטיות, ומרימה את ידיה בסירוב מוחלט. 'לא כל דבר אפשר לספר'.

מרדכי מנסה לרכך. 'אנחנו ידועים כשומרי סוד מובהקים, הרעבצן. ומלבד זאת, אנחנו כל כך מעריכים את ר' חיים דוד ורוצים ללמוד מדרכיו. הסוד הזה חשוב לנו מאוד'.

צביה חנה מקשיחה את מבטה. 'אתם יודעים לשמור סודות?'

השלושה מהנהנים בראשם במרץ ובתקוה.

'גם אני! סודות אסור לגלות!' צביה חנה נהנית מההלצה השחוקה.

בטרם תחזור לספר את המשך קורות חייה המרתקים והארוכים, קמים שלושת הרבנים, ונפרדים בברכות הצלחה.

זה מרגיש לצביה חנה מוזר. ממש מוזר. מה הם בעצם רצו? אבל הכל כל כך מוזר לאחרונה, כך שזה לגמרי נורמלי.​

***​

ברוך מצליח לתזז בין תפקידיו הרבים. גם בחור ישיבה. גם מנהל בית הרב. ולאחרונה, גם שליחו הסודי של שכנא לפעילויות שונות וחשאיות.

לייבלה נוסע כמעט בעיניים עצומות למשרדים של קארל. כל כך הרבה פעמים הסיע את שכנא לשם.

הוא הופתע מהנוסע החדש שביקש את אותה הכתובת. אבל נהג לא נוהג לשאול שאלות. לפחות לא על מטרת הנסיעה...

ברוך לא פטפטן גדול. כנכד של הרב, יש לו המון ידע שאסור לו לשתף, מה שגורם לו לסגל לעצמו שתקנות.

לייבלה, פטפטן מאוד גדול. אך משום מה, הוא לא מרגיש בנוח לפרוש באוזני נכד הרב את כל מחשבותיו ורעיונותיו. מי יודע מה הוא יספר לרב בארוחת הערב.

הנסיעה עוברת כמעט בשתיקה, משאירה ללייבלה שיחת נפש עמוקה וארוכה עם עצמו ושפמו. 'ברוך נוסע לקארל?! לא יכול להיות. מה יש לרב עם קארל? אז מי יש שם עוד במגדל המשרדים שיכול לעניין את הרב? אולי הרב הסתבך במשהו והוא צריך עורך דין?! שכנא בטח יעזור לי לפענח את התעלומה, שכנא יודע הכל!'

ברוך יורד, סוגר את הדלת בעדינות, ועולה לבניין המשרדים.

'קארל – יועץ אסטרטגי', מופיע בשלט הקטן בגרמנית שעל הדלת היוקרתית. ברוך דופק שלוש דפיקות.​

 

[נ. גל]

פרק מעולה.
העלילה מתפתחת באיטיות ובעקביות, מותירה זמן לעקוב אחרי כל שלב, ולהבין כל הסתעפות.

'אה. תמיד ידעת? אז לאיפה הוא היה הולך באמצע הלילה?' מרדכי ופינייה מביטים בו בהערצה. ככה, ניגש ישר ולעניין.

'זה סוד!' צביה חנה עוצמת עיניה בדרמטיות, ומרימה את ידיה בסירוב מוחלט. 'לא כל דבר אפשר לספר'.

מרדכי מנסה לרכך. 'אנחנו ידועים כשומרי סוד מובהקים, הרעבצן. ומלבד זאת, אנחנו כל כך מעריכים את ר' חיים דוד ורוצים ללמוד מדרכיו. הסוד הזה חשוב לנו מאוד'.

צביה חנה מקשיחה את מבטה. 'אתם יודעים לשמור סודות?'

השלושה מהנהנים בראשם במרץ ובתקוה.

'גם אני! סודות אסור לגלות!' צביה חנה נהנית מההלצה השחוקה.

בטרם תחזור לספר את המשך קורות חייה המרתקים והארוכים, קמים שלושת הרבנים, ונפרדים בברכות הצלחה.

זה מרגיש לצביה חנה מוזר. ממש מוזר. מה הם בעצם רצו? אבל הכל כל כך מוזר לאחרונה, כך שזה לגמרי נורמלי.

קטע טוב. המעבר בין צביה חנה השברירית לצביה חנה הקשוחה מחליק מעולה.

 

[שלחן עורך]

פרק יד. צבועים.

שימי לא מוותר, עד שהוא מסיים לקרוא את כל הפנקס. 'אחח. חתיכת היסטוריה משובחת. וזה עוד לפני השכתוב'...

שאר הפנקסים יועמדו למכירה, ופנקס זה יוחזר לקהילה אחרי הטיפול המסור של היינריך. ככה עושים היסטוריה.

נוטל לידיו מחברת, ובאומנות נדירה מתחיל לשכתב את התוכן מחדש. שכתוב דומה מאוד למקור, עם שינויים דקים ועדינים. שיעוררו סערה, שיפילו חומות, אך לא יגרמו לחשדות מיותרים.

שימי מאושר. הוא רץ אל בר המשקאות, ליטול עוד כוסית מבקבוק הויסקי המשובח.

אאוץ'. מצחו נתקל בחוזקה בדלת הזכוכית הפתוחה. כנראה לאחרונה הוא שותה יותר מידי.

דם רב נוזל לו מן המצח, מטפטף על הפנקס הפתוח, וצובע בו נחילי אדמומיות.
​

***​

בית הקברות שעל ידי 'מצוות חברה' פירט. שעת לילה מאוחרת. לילה חורפי וקר, עננים אפורים מכסים את אור הירח.

פנס קטן מרצד בין המצבות, יוצר צלליות מעוותות ומאיימות. שתי דמויות מהלכות שם בזריזות, מביטים עמוק לתוך החשכה.

המצבה הרחבה והכחולה, של השוחט המנוח וזוגתו תבלחט"א, נמצאה בקלות אף בחושך העז ששרר בבית הקברות. השיש הכחול החזיר את אלומת הפנס בשברי זהרוריות צבעוניות.

לא בקלות הם הגיעו לרגע זה. לא היה זה מעשה של פזיזות. זמן רב חשבו ודנו אם המעשה ראוי או לא. כבוד המת מצד אחד, ומצד שני עתיד החיים.

'טוב הכלב החי מן הארי המת', ציטט ר' עקיבא את מילותיו של המלך שלמה, ובירכם בברכת הדרך.

בנימין לוקח בידו את המברשת, ולוחש בקול רועד, 'לשם יחוד קודשא בריך הוא, לקיים מצוות ועשית ככל אשר יורוך, ולשם מצוות ובערת הרע מקרבך'.

שמחה מחזיק את דלי הסיד הלבן, והצבע השחור.

ר' בערל השמש, מסמן להם מכיוון שער בית הקברות שהשטח נקי, וניתן להתחיל במלאכה.

במריחות מברשת מהירות, מתכסה מצבת השיש הכחולה בצבע לבן צח ומבריק. לבן כמו מת. לבן כמו שמצבה יהודית צריכה להיות.

פס עבה של צבע שחור, מגדר ומגדיר את הגבול בין שתי המצבות. בנימין מביט על התוצאה, תחת אלומת הפנס. נו נו. לא יפה, לא מושלם, אבל הרבה יותר מתאים לפירט.

מקפלים ציוד, עולים חזרה לרכב המקרטע של בנימין, וחוזרים הביתה. מחר, כך הם מקוים, יאיר שחר חדש ולבן על פירט השמורה.

עוד פרצה נסתמה בחומת העיר. או לפחות כך הם חשבו...
​

***​

'מה בפיך, בחור צעיר?' קארל מקבל בחביבות את האורח החדש.

'בטח שמעת על ההופעה שמסעירה את פירט. חשבנו, שאם הכניסה תהיה זולה יותר, יבואו יותר אנשים להופעה, וילמדו ליהנות קצת מהחיים'. ברוך אינו מבזבז זמן בשיחות נימוסים. לא בשביל זה הוא נשלח לכאן. לא על זה הוא מקבל חבילת שטרות שמנמנה.

'אה, ההופעה של יודי? כמה עולה שם כרטיס?' קארל מראה התעניינות.

'לא הרבה, חמש עשרה יורו בסך הכל. אבל בשביל נער צעיר זה הוצאה ממש גדולה. אנחנו רוצים שההוצאה הכספית לא תהווה מכשול לאי מי מלבוא אל ההופעה'.

'אז אני לוקח חסות על ההופעה, וכרטיס הכניסה יעלה רק חמש יורו'. קארל אוהב לחתוך עניינים.

'ומה? מה נגיד לציבור על ההנחה הפתאומית? נכתוב מודעות ענק שההופעה בחסותך? אתה יודע, זה ירחיק אנשים, השם שלך ירתיע אותם'.

'צודק, זאת בעיה'. קארל מהרהר רגע, ומיד מבריק. 'נקים עמותה בשם 'צעירי עולם התורה', ונסבסד את האירוע רק למי שיתחייב ללמוד עוד עמוד גמרא. כך יבואו עוד מתמידים וצדיקים לאירוע הענק. שם יתחילו להבין שיש עוד עולמות והנאות, עוד מושגים להערצה'.

ברוך נדהם מעומק הבנתו של קארל, בניואנסים הדקים של עולם התורה. הוא לא יודע שקארל היה פעם בחור ישיבה מן המניין.

ברוך גם לא יודע, שקארל הצבוע, מצלם ומקליט את הפגישה איתו מכל כיוון. מאיפה שידע?​

 

[נ. גל]

בית הקברות שעל ידי 'מצוות חברה' פירט. שעת לילה מאוחרת. לילה חורפי וקר, עננים אפורים מכסים את אור הירח.

פנס קטן מרצד בין המצבות, יוצר צלליות מעוותות ומאיימות. שתי דמויות מהלכות שם בזריזות, מביטים עמוק לתוך החשכה.

המצבה הרחבה והכחולה, של השוחט המנוח וזוגתו תבלחט"א, נמצאה בקלות אף בחושך העז ששרר בבית הקברות. השיש הכחול החזיר את אלומת הפנס בשברי זהרוריות צבעוניות.

לא בקלות הם הגיעו לרגע זה. לא היה זה מעשה של פזיזות. זמן רב חשבו ודנו אם המעשה ראוי או לא. כבוד המת מצד אחד, ומצד שני עתיד החיים.

'טוב הכלב החי מן הארי המת', ציטט ר' עקיבא את מילותיו של המלך שלמה, ובירכם בברכת הדרך.

בנימין לוקח בידו את המברשת, ולוחש בקול רועד, 'לשם יחוד קודשא בריך הוא, לקיים מצוות ועשית ככל אשר יורוך, ולשם מצוות ובערת הרע מקרבך'.

שמחה מחזיק את דלי הסיד הלבן, והצבע השחור.

ר' בערל השמש, מסמן להם מכיוון שער בית הקברות שהשטח נקי, וניתן להתחיל במלאכה.

במריחות מברשת מהירות, מתכסה מצבת השיש הכחולה בצבע לבן צח ומבריק. לבן כמו מת. לבן כמו שמצבה יהודית צריכה להיות.

פס עבה של צבע שחור, מגדר ומגדיר את הגבול בין שתי המצבות. בנימין מביט על התוצאה, תחת אלומת הפנס. נו נו. לא יפה, לא מושלם, אבל הרבה יותר מתאים לפירט.

מקפלים ציוד, עולים חזרה לרכב המקרטע של בנימין, וחוזרים הביתה. מחר, כך הם מקוים, יאיר שחר חדש ולבן על פירט השמורה.

קטע נהדר. מסביר מעולה את עמדתו של הרב ביחס לחתירה, ומוגש בצורה עדינה ומדוייקת.

ברוך נדהם מעומק הבנתו של קארל, בניואנסים הדקים של עולם התורה. הוא לא יודע שקארל היה פעם בחור ישיבה מן המניין.

ברוך גם לא יודע, שקארל הצבוע, מצלם ומקליט את הפגישה איתו מכל כיוון. מאיפה שידע?

בדרך כלל, שבירה כזו של הקיר הרביעי (=פנייה לקורא), הורסת את הסיפור.
כאן זה עובר יפה, אולי בגלל שברוך באמת תמים מדי.

 

[ביזנסטורי - אילה]

אני מתלבטת אם להמשיך ולקרוא.

מצד אחד זה כתוב מעולה.
זה סיפור טוב, סוחף, מעניין, מרתק, מגוון, מפתיע, פורץ גובלות... אני חייבת להיות כאן כשכל זה קורה.

אבל מצד שני...
אני לא מסוגלת לקרוא את זה.
אולי אני תמימה מידיי?
אבל אני כל פעם מרגישה בוקס בפרצוף,
כיווצים מטורפים במעיים.
אל תעשו לי את זה,
אנשים לא כאלו אכזריים ורשעים ומגעילים וערמומיים ופורצי גבולות במסווה של חלק מהקהילה.
לא רוצה!

אף אחד לא ייקח בן של רב ויכניס אותו לג'ורה ביודעין.
אין דברים כאלו, נו.
לא רוצה לשמוע על זה.
ואל תגידו לי שיש כי הבוקסים, הבוקסים...

 

[שלחן עורך]

אני מתלבטת אם להמשיך ולקרוא.

מצד אחד זה כתוב מעולה.
זה סיפור טוב, סוחף, מעניין, מרתק, מגוון, מפתיע, פורץ גובלות... אני חייבת להיות כאן כשכל זה קורה.

אבל מצד שני...
אני לא מסוגלת לקרוא את זה.
אולי אני תמימה מידיי?
אבל אני כל פעם מרגישה בוקס בפרצוף,
כיווצים מטורפים במעיים.
אל תעשו לי את זה,
אנשים לא כאלו אכזריים ורשעים ומגעילים וערמומיים ופורצי גבולות במסווה של חלק מהקהילה.
לא רוצה!

אף אחד לא ייקח בן של רב ויכניס אותו לג'ורה ביודעין.
אין דברים כאלו, נו.
לא רוצה לשמוע על זה.
ואל תגידו לי שיש כי הבוקסים, הבוקסים...

א. תודה על השבחים.
ב. הוא נכד של הרב...
ג. תמיד בסיפור מעלים על הנס את החריגים והפורצים, ולא מדברים על קהל האלפים השמורים, הישרים, ואוהבי ה' באמת.
ד. אקח את הדברים לתשומת ליבי.
ה. אשמח מאוד שתמשיכו לקרוא, להעיר, לכוון ולהנות.

 

[ביזנסטורי - אילה]

ג. תמיד בסיפור מעלים על הנס את החריגים והפורצים, ולא מדברים על קהל האלפים השמורים, הישרים, ואוהבי ה' באמת.

אכן נשמתי לרווחה גדולה כשהם צבעו את המצבה...
זה היה ציון דרך חשוב מאד בסיפור.

לדעתי אפשר אולי להכניס עוד נקודות כאלו של התנהלות שגרתית של הקהילה שמאויימת מהחידושים של שכנא
אז נניח, מנסים למדר אותו...

ה. אשמח מאוד שתמשיכו לקרוא, להעיר, לכוון ולהנות.

אני לכאורה לא אעמוד בסקרנות.

ד. אקח את הדברים לתשומת ליבי.

בשום אופן לא!
זה יהרוס את הסיפור.

 

[המלמד מבני ברק]

למרות התמימות של ברוך אני עדיין חושב ששבירת הקיר הרביעי הייתה חזקה מדי

 

[מירי11111]

למרות התמימות של ברוך אני עדיין חושב ששבירת הקיר הרביעי הייתה חזקה מדי

בדרך כלל, שבירה כזו של הקיר הרביעי (=פנייה לקורא), הורסת את הסיפור.
כאן זה עובר יפה, אולי בגלל שברוך באמת תמים מדי.

אני רואה הרבה פעמים בספרים קטעים כאלו. הם בין מוסיפים למתח לרומזים להמשך העלילה. למיותרם (בספרים של רבי מנדל...)

האם להפוך אותם למחשבות של קארל מתקבל טוב יותר?

 

[נ. גל]

אני רואה הרבה פעמים בספרים קטעים כאלו. הם בין מוסיפים למתח לרומזים להמשך העלילה. למיותרם (בספרים של רבי מנדל...)

אם נדייק את תפקידם של קטעים אלו - הם מפשטים את העלילה למען הקורא.
במקום שהקורא יחזיק בעצמו את תהיותיו, ובעוד כמה פרקים יגלה את הרמזים בעצמו, ולאט לאט יגיע לפתרון, הסופר מגיע ואומר: "יקירי, אל תטרח. קארל מתכנן משהו נגד ברוך, וזהו כיוון המחשבה עליו עליך לחשוב כעת."
(אגב, ספציפית רבי מנדל משתמש בהמון טכניקות כדי להשאיר את הסיפור כסיפור גרידא, ולא לשאוב את הילד לתוכו. כנראה כדרך למנוע סיוטי לילה. אחת מהן היא הפניות אל הקורא.)

האם להפוך אותם למחשבות של קארל מתקבל טוב יותר?

מסתמא כן, כיוון שאז הרמז עדין יותר.

 

[אלעזר 1]

ברוך גם לא יודע, שקארל הצבוע, מצלם ומקליט את הפגישה איתו מכל כיוון. מאיפה שידע?​

פרק יפה.
מותר לשאול על ה-'מכל כיוון'?

 

[שלחן עורך]

אכן, אם אוציא את הסיפור בעתיד בכל צורה, חשבתי לשנות את המשפט למחשבה של קארל, או לעבור ישירות אל שכנא שמקבל את תיעוד המפגש.
בהמשך היום אעלה בעז"ה את הפרק הבא.