סיפור בהמשכים פיורדא

[שלחן עורך]

פרק יט. מבררים.

'מי זה בפתח? אמא?! איך היא מצאה אותי? מה היא מרגישה עכשיו?'

שימי מבויש, אבל לא יכול להראות את זה לחבריו שכל כך טרחו בשבילו. הוא מסמן בידיו לאות שלום, קליל ולא מורגש. אמא מבינה מעצמה שהמקום לא בשבילה.

ליבה צנח. עוד אכזבה מרה. עוד תקוה שנגוזה. עוד הזדמנות שהתפספסה.

השירה גוברת, המחלקה כולה על הרגליים, עוברים משיר לשיר, ומשלבים אף שירה גרמנית, לכבוד שאר חברי המחלקה.

שימי וחבריו מכירים את השירה הלועזית, הם לא האלה שמכירים רק את השירה המגזרית והמצומצמת. תמיד דיברו ביניהם כמה אמנות ועוצמה יש בשירים, כל כך חבל להינעל על סגנון מסוים.

אמא לא מצליחה לעמוד על הרגליים. הכל מסתחרר סביבה. כוכבים שחורים ממלאים את הראיה. כוכבים שגדלים והולכים.

'שימי. שימי שלי. עם מי אתה מסתובב? איזה מושגים אתה מזמר?'

כוכב שחור אחד משתלט אט אט על כל המרחב. היא קורסת במסדרון, מעולפת.

קריאות ההצלה, וריצות הרופאים והאחיות, פיזרו את הקהל המזמר לחדרים, והשירה פסקה באחת.

כששימי הבין סוף סוף במי מדובר, זלגה ממנו שוב דמעה סוררת.

שוב הוא אכזב את אמא, בפעם המי יודע כמה.

הפלאפון מצלצל. קולו של היינריך בוקע מן הפומית. 'היית אמור להביא כבר את הפנקס, לא? מה קורה איתך?'

שימי מנסה לייצב את קולו. 'נפצעתי קצת, אני בבית חולים, זה יתעכב בכמה ימים'.

'אל תהיה בלחץ, תרגיש טוב. אני מוכן מתי שתרצה'.
​

***​

'מה הוא הסוד?' שלום מאיר סקרן.

צביה חנה יודעת לשמור סודות. 'כשזה יהיה מעשי אני יגלה לך, כרגע זה רק הצעה, ואני עוד מבררת עליה'.

'על מה את מדברת, אמא? דיברתי על סוד השוחטים, שאבא כתב בצוואה'.

'אהה! זה אני ודאי לא יכולה לגלות. אתה לא השוחט הבא, אתה רק ממלא מקום זמני עד שאבא יחזור. אסור לי לגלות לך'.

'רגע, ועל מה דברת קודם?' שלום מאיר מסתחרר.

'על שידוך בשבילך, כמובן. נראה לך שלנצח תישאר לבד?'

'מי זאת? בת כמה היא? מה היא עובדת? מאיזה עיר היא? לא מפריע לה שאני שוחט? לא מפריע לה שאני יתום?' שלום מאיר יורה את השאלות בקצב של מכונת יריה, כמו נער צעיר וסקרן.

צביה חנה שמחה לראות את הזיק שנדלק בעיניים הבוגרות של שולמ'קה, אך אינה מנדבת יותר מידי פרטים.

'היא בחורה מיוחדת, נראה לי שהיא ממש מתאימה לך'.

'מיוחדת?! מה זה אומר? צדיקה במיוחד? מוצלחת במיוחד? חינוך מיוחד?'... שלום מאיר לא מצליח לעצור בעצמו, למרות שיודע היטב, שלא ישיג שום מידע מהותי מהשיחה הזו.

'אם אני חושבת שהיא מתאימה, אתה יכול לסמוך עלי!'

'בוודאי!' הוא אומר. 'בוודאי שלא!' הוא מהרהר.

שלום מאיר משער שהוא יכול לשאול כל אחד מהשכנים מה היא ההצעה שעל הפרק, אמא לא יודעת לדבר בשקט בזמן האחרון. אך הוא מחליט לכבד.

'בהצלחה אמא. אשמח שתשתפי אותי מיד כשזה יהיה רלוונטי, אני גם צד בסיפור'.

'מה השאלה שולמ'קה? בוודאי! מיד אחרי שאספר לאבא'.

שלום מאיר לא מצליח לכלוא את האנחה העמוקה שיוצאת מקרבו.

נוטל את כובעו וחליפתו, ויוצא לתפילת ערבית. השכנה המסורה ציפורה נכנסת לשוחח עם צביה חנה.

'מה את אומרת על הרעיון? נראה לך מתאימה לנו הבת של ר' שלמה העילוי?'

ציפורה כבר יודעת על ההצעה, היא שמעה את השם פעמים רבות, מן החלון. אך לראשונה היא יכולה גם לענות.

'צביה חנה, את מכירה את ר' שלמה? קצת עילוי, קצת טיפוס. זה בדרך כלל תורשתי. תבררי טוב'.

'אני אברר היטב. אני ישאל את ר' עקיבא'.

'זה רעיון מצוין! להכין לך כוס תה?'​

 

[נ. גל]

הו!
עכשיו תקוע מזל טוב בגרון המקלדת, עד שהוא יוכל להשתחרר...

שימי מבויש, אבל לא יכול להראות את זה לחבריו שכל כך טרחו בשבילו. הוא מסמן בידיו לאות שלום, קליל ולא מורגש. אמא מבינה מעצמה שהמקום לא בשבילה.

ליבת הקונפליקט... חבריו כל כך טרחו בשבילו, עד שהוא אינו יכול להביע את רגשותיו כלפי האדם הנוסף שטרח (לא פחות) בשבילו.

'מי זה בפתח? אמא?! איך היא מצאה אותי? מה היא מרגישה עכשיו?'

צריך הרבה מאוד רגישות סביבתית כדי לחשוב כל כך מהר על "מה היא מרגישה עכשיו". זה מעבר מאוד בוגר ומאוד רגיש.
עד כאן, עם כל הרגישות והעדינות של שימי, הוא נראה עדיין אחד שחושב בעיקר על כאן ועכשיו, ועל עצמו. האם זה פרט חדש על הדמות, או שכדאי לדייק את המשפט?

 

[שלחן עורך]

שאלה לשונית:

כרגע זה רק הצעה,

העירו לי שצריך לכתוב 'כרגע זו רק הצעה'.
לכאורה זה נכון. אלא שמדובר על הסוד, והוא כעת רק הצעה. האם נכון לכתוב זה או זו?

@נ. גל תודה על הערות בונות והדגשות נבונות, אחרי כל פרק ופרק! מעריך מאוד.
לגבי הרגישות של שימי, את צודקת. היייתי משנה את המשפט מעט, אם היה אפשר עדיין לערוך... משהו כמו 'היא נראית מאוכזבת, אפשר להבין אותה'.

 

[ביזנסטורי - אילה]

העירו לי שצריך לכתוב 'כרגע זו רק הצעה'.
לכאורה זה נכון. אלא שמדובר על הסוד, והאו כעת רק הצעה. האם נכון לכתוב זה או זו?

זו.
(אנחנו מדברים על ההצעה. לא משנה אם ההצעה היא סוד זכר או סודית נקבה...)

 

[שלחן עורך]

פרק כ. ילדים

הישוב היהודי בארץ ישראל אוהב סנסציות. הכותרות הראשיות בכל התקשורת, המדווחות על תחילת קריסתן של קהילות השמרנים בארצות הגולה, מכניסות אור ושמחה לבתים.

'ג'וש, ראית את כותרות המהדורה הערב?' אור בוזקת מעט מלח על הסלט, ומגישה אל השולחן שמול המסך המרצד.

'בטח ראיתי, שמח שם בפירט. אורצ'וק, מהרגע הראשון אמרתי לך שהם לא יחזיקו מעמד. אי אפשר להתעלם מהקדמה, מההתפתחויות, לטמון ראש בחול, ולדמיין עולם טהור וזך כמו לפני מאה חמישים שנה'.

'בטח בעיתונים שלהם שם לא מדברים על זה, הם חושבים שאם יטאטאו את כל הבעיות מתחת לשטיח, הבעיות ייעלמו מעצמן'.

ג'וש מעיף מבט לעבר השטיח הפרסי, שקנו בנופש האחרון בהמאדן שבפרס. 'בטח אין להם בכלל שטיחים', הוא אומר בלי קשר.

אור מביטה בו במבט מוזר. מבטיהם נפגשים.

'את גם חושבת שהגיע הזמן שילדים יסתובבו כאן על השטיח?' הנה, שוב זה עולה. 'מצד שני, איך ננקה מזה כתמי שוקולד?'

'יש עוד זמן, לאן אנחנו ממהרים. אתה יודע שהמחקרים אומרים שתפוקת העבודה יורדת בלפחות שלושים אחוז עם כל ילד שנולד. בחשבון פשוט, אחרי ארבע ילדים אתה כבר במינוס'...

'צודקת. גם לא מקובל היום בציבור החרדי ללדת לפני גיל שלושים ושלוש. למרות שהייתי רוצה, לשבור מוסכמות אני לא יכול'. העיניים של ג'וש עצובות.

'אתה יודע מה אני חושבת? שבעצם כמה שדברנו על המסגרות החונקות שהיו כאן בארץ לפני המהפכה המודרנית, גם היום אנחנו במסגרות חונקות לא פחות, אולי אפילו יותר'. היא מניחה לפניו סלט ירקות רענן.

אור נועץ את המזלג בסלט, וממלמל ברכה חרישית. 'טעים מאוד, תודה'.

אור לא טועמת, חשוב לה יותר לדבר. 'תראה באיזה מסגרות חונקות אנחנו חיים. כל דבר אנחנו צריכים לעשות רק כי כך מקובל. החלפנו ריצוף לפני שנה וחצי כי הישן יצא מהמודה, חידשנו מטבח שנה שעברה כי סגול חציל כבר היה 'אאוט', כל שנה מחליפים רכב, טיסות פעמיים בשנה רק כדי להיות מה'חברה', ביגוד מעודכן, מותגים יוקרתיים, תקשורת עדכנית, ועוד המון דברים. אתה לא יכול להפעיל שיקול דעת אם זה נצרך או מיותר, אם זה מצדיק את ההשקעה או לא, רק כי כך עושים כולם'.

ג'וש שונא את השיחות האלה, שלא מגיעות בסוף לשום מקום.

'מה את מעדיפה? את החנק העתיק, שאסור לשמוע ואסור לראות, אסור לדבר ואסור לחשוב, אסור לטוס לשם, ואסור לדבר עם ההוא, השם ההוא מקובל והשם ההוא לא, אסור לאכול את זה, וחייבים להקשיב לזה. היום לפחות ניתן לחיות בנחת ולהחליט לבד מה מותר ומה אסור'.

'אתה צודק'. אור משתתקת. מהרהרת. מביטה על הצלחת בחוסר תיאבון.

ג'וש מהרהר אף הוא. מזלף מעט רוטב חרדל על סלט הצנון.
​

***​

בבית החולים הגרמני חשבו, שאין דבר יותר הגיוני, מלאשפז את האמא ששברה את האגן, עם הבן שמתאושש מניתוח ראש.

גם לאמא זה היה נראה ממש הגיוני. אפילו מרגש. כבר זמן רב חלמה על שיחה נעימה וארוכה עם בנה היקר, בלי שיקום באמצע וילך. רק חבל שזה קורה בנסיבות פחות משמחות.

רק לשימי זה נראה ממש לא הגיוני. מופרך. מתסכל. מה הוא יעשה עם אמא שעות ארוכות? בטח יאלץ להקשיב לשיחות מוסר ארוכות ומייגעות, לתחנונים ובקשות. אין לו כח לזה.

'שלום אמא, איך את מרגישה?' הוא חייב להיות מנומס.

'כואב מאוד, אבל זה יעבור. איך אתה מרגיש?' הקול של שימי כל כך קפוא, מרחיק.

'יהיה בסדר, אני צריך קצת לנוח'.

אמא מכבדת את בקשתו, פותחת את ספר התהלים שמלווה אותה בתקופות הקשות, ושופכת את ליבה בלחש לפני ריבונו של עולם.

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד'... שוב הדמעות.

היא מנסה להתייפח בשקט בשקט, לתת לשימי לנוח, להתאושש.

אבל שימי שומע, שימי מרגיש, שימי מצטמרר.

'לא כן הרשעים, כי אם כמץ אשר תדפנו רוח'...

שימי לא מסוגל. הוא מכניס את האוזניות עמוק לתוך האוזן, ומפעיל מוזיקה שקטה ומרגיעה.

כן, היא שקטה, אבל למה היא לא מרגיעה?!​

 

[מירי11111]

מושלם!

אהבתי את הדיון בחלק הראשון...
אוף זה עצוב, כי הדברים האלו באמת מתחילים להיכנס אלינו... וזה מפחיד לקרא לאן זה עלול להידרדר... (בכל תחום, לא רק בנושאי הדיון שלהם..)

כן, היא שקטה, אבל למה היא לא מרגיעה?!​

למה כל פרק חייב להסתיים במשהו שרק גורם לי לרצות לקרא כאן ועכשיו את ההמשך?

 

[המלמד מבני ברק]

אור נועץ את המזלג בסלט, וממלמל ברכה חרישית. 'טעים מאוד, תודה'.

אור לא טועמת, חשוב לה יותר לדבר.

טעות קטנה, צריך להיות 'ג'וש נועץ את המזלג'.
וצודקת בהחלט @מירי11111 לגבי ההערה על סיום הפרקים.

 

[נ. גל]

פרק מעולה, ואם זאת:

אי אפשר להתעלם מהקדמה, מההתפתחויות, לטמון ראש בחול, ולדמיין עולם טהור וזך כמו לפני מאה חמישים שנה'.

קודם כל, זה משפט של ראש בחול. העולם מעולם לא היה "טהור וזך". לא לפני 150 שנה, וגם לא בימי מתיתיהו.
הוא יהיה טהור וזך בגאולה, ובינתיים - אלו אשליות באספמיה, של אנשים שמתרפקים על נוסטלגיה שלא הכירו.

'את גם חושבת שהגיע הזמן שילדים יסתובבו כאן על השטיח?' הנה, שוב זה עולה. 'מצד שני, איך ננקה מזה כתמי שוקולד?'

'יש עוד זמן, לאן אנחנו ממהרים. אתה יודע שהמחקרים אומרים שתפוקת העבודה יורדת בלפחות שלושים אחוז עם כל ילד שנולד. בחשבון פשוט, אחרי ארבע ילדים אתה כבר במינוס'...

'צודקת. גם לא מקובל היום בציבור החרדי ללדת לפני גיל שלושים ושלוש. למרות שהייתי רוצה, לשבור מוסכמות אני לא יכול'. העיניים של ג'וש עצובות.

יש כאן האשמה חמורה מאוד.
האשמה של הציבור החרדי, שכביכול אינו שומר על הלכה למען הנורמות החברתיות. האשמה של הציבור, כציבור שמסוגל ללכת נגד פסיקות ברורות, ולהפוך את זה ל"מקובל".
אף פעם לא היינו מושלמים, אבל לטעון שאפשר להגיע למצב שבו "אני לא יכול ללכת על פי ההלכה, רק כי אלו הנורמות"?!
מלבד זאת, יש כאן התעלמות מהעובדה שהציבור היהודי בארץ הוא הציבור המערבי עם אחוז ילודה הגבוה ביותר, התעלמות מכך שאצל יהודי, הרצון לילדים חזק מאוד באופן טבעי. חזק מספיק בשביל שאנשים יהיו מוכנים לעבור טיפולים של שנים ומאמצי על (ובטח לשבור סטיגמות חברתיות).
אישית, צרם לי.

שימי לא מסוגל. הוא מכניס את האוזניות עמוק לתוך האוזן, ומפעיל מוזיקה שקטה ומרגיעה.

כן, היא שקטה, אבל למה היא לא מרגיעה?!

סיום מעולה.
@מירי11111 ו @המלמד מבני ברק, בהתחשב בעובדה שמדובר בסיפור בהמשכים, נראה שכך זו אכן הדרך הטובה ביותר לשמור על הקהל.

 

[שלחן עורך]

יש כאן האשמה חמורה מאוד.

תודה על ההערה.
אי אפשר לפתוח כאן פולמוס על עצם הנושא, הוא רגיש, הוא ארוך, ואינו מתאים למקום זה.
רק אסביר, שחיפשתי איך לתאר מצב קיצוני של פתיחות וקידמה שהתפתחה בארץ, שזה בעצם הגורם לעזיבת הקהילות השמרניות לחו"ל, דבר שכבר ספג ביקורת שלך כאן.
כמעט כל דבר כבר מותר היום, וכמעט אין דבר, שגם הפתוחים ביותר שיקראו את הסיפור, יתחברו עם ההבנה, שהגזימו שם לגמרי.
בשולי הציבור שנקרא חרדי, כבר יש בתים עם מסכי צפייה, ויש אפילו את התופעה של עיכוב ילודה למען פיתוח קריירה.
אך עדיין זה דבר שלא מקובל על רוב ככל הציבור, ומגדיר ברורות שהגזימו שם לגמרי.
ואין כאן האשמה בכלל. יש כאן מסר שלפתיחות מוגזמת אין גבול.

 

[נ. גל]

תודה על ההערה.
אי אפשר לפתוח כאן פולמוס על עצם הנושא, הוא רגיש, הוא ארוך, ואינו מתאים למקום זה.
רק אסביר, שחיפשתי איך לתאר מצב קיצוני של פתיחות וקידמה שהתפתחה בארץ, שזה בעצם הגורם לעזיבת הקהילות השמרניות לחו"ל, דבר שכבר ספג ביקורת שלך כאן.
כמעט כל דבר כבר מותר היום, וכמעט אין דבר, שגם הפתוחים ביותר שיקראו את הסיפור, יתחברו עם ההבנה, שהגזימו שם לגמרי.
בשולי הציבור שנקרא חרדי, כבר יש בתים עם מסכי צפייה, ויש אפילו את התופעה של עיכוב ילודה למען פיתוח קריירה.
אך עדיין זה דבר שלא מקובל על רוב ככל הציבור, ומגדיר ברורות שהגזימו שם לגמרי.
ואין כאן האשמה בכלל. יש כאן מסר שלפתיחות מוגזמת אין גבול.

אוקי... מחילה, אם כך.

 

[ביזנסטורי - אילה]

ואני שוב אבקש להפסיק את הסיפור הזה
אבל לא להפסיק אותו בשום אופן...

 

[שלחן עורך]

פרק חדש יעלה אי"ה מחר או בערב, מפני המצב שלא מתאים לדברים כאלה.

 

[שלחן עורך]

פרק כא. גישושים

'אה, הרבנית, במה זכיתי?' ר' עקיבא מקבל בכבוד את צביה חנה. 'איך שלום מאיר מרגיש? איך מסתדרים? במה אני יכול לעזור לכם?'

'כבוד הרב', צביה חנה צועקת, 'אני מבקשת לשמור את הדברים שאומר לכם, בסוד'. בבניינים מסביב ראשים רבים מהנהנים בהסכמה. אכן, נשמור כולנו בסוד.

הרב קם וסוגר את החלון, מנסה למנוע מן הקול לצאת, ללא הצלחה יתרה.

'אתה מכיר את שלום מאיר, הוא כבר לא ילד. הציעו לנו את שפרה, הבת של ר' שלמה העילוי. מה הרב אומר? זה מתאים לבן יקיר שלי? הם יכולים לסגור?'

'לסגור?!' ר' עקיבא נדהם. 'הם כבר נפגשו?!'

'כבוד הרב, אם הרב אומר שזה מתאים, מי יגיד אחרת?!' פרצי צחוק חרישיים מתפשטים סביב. גם אשת הרב המבשלת במטבח, אינה מצליחה שלא לחייך.

'תשמעו, חיתנתי ברוך ה' כמה ילדים, יש לי גם ניסיון עם עוד כמה בתים בסייעתא דשמיא, אני לא יכול לתת את הסכמתי לפני ששלום מאיר ייתן את הסכמתו. ומלבד זאת, את מכירה את שפרה מקרוב?'

'השדכנית אומרת שהיא בחורה מיוחדת!'

'לא לכל דבר צריך להאמין, השדכנית גם אומרת ששלום מאיר יתום'. הרב יודע באיזה נקודות ללחוץ.

'חלילה וחס! להבדיל בין חיים לחיים! עד מאה ועשרים!' צביה חנה מזדעקת, השכנים מעט נלחצים. 'סליחה שאני אומרת ככה לכבוד הרב, אבל אסור לפתוח פה סגור לשטן'.

הרב מבליע חיוך מתחת לשפמו. 'שפרה היא באמת מיוחדת, גם אשתי אמרה כך. אבל יש כל מיני סוגים של מיוחדות, והבן המיוחד שלך לא בהכרח מתאים למיוחדות של שפרה'.

צביה חנה מתקשה לרדת לעומק דעתו של הרב. 'אז הרב אומר שזה לא מתאים?'

'ממש לא אמרתי כך. רק אמרתי שזה טעון בדיקה יסודית!'

'בדיקה יסודית', מקבלת צביה חנה את הגזירה, ועם יציאתה מבית הרב מטלפנת לשדכנית לבדיקה יסודית.

'תגידי, את בטוחה שהמיוחדות של שפרה מתאימה למיוחדות של שלום מאיר?' צביה חנה חוזרת על המילים בדיוק כפי ששמעה מהרב, היא בודקת ביסודיות, בלי להשאיר פינות פתוחות, הכל פתוח על השולחן.

'בטוחה, בטוחה', משיבה השדכנית.

צביה חנה מאושרת. זהו. אחרי כזאת בדיקה יסודית יש גם ברכה מהרב למהלך. סוף סוף מצאה כלה לבן יקיר שלה. לא סתם כלה, כלה מיוחדת!

היא רצה לספר לשלום מאיר את הבשורה המרגשת. שלפחות יתארגן ויקנה כובע חדש לכבוד האירוע המרגש.

מדמיינת אותם כבר עומדים תחת החופה, מדמיינת את הדמעות, את המטאטא, את הנכדים, את הנחת. 'הלוואי שחיים דוד יחזור מהר, שיספיק להשתתף'.​

***​

'אתה אוהב את האוכל הכשר שמגישים כאן?' אמא מנסה שוב, להתחיל שיחה נימוסית עם בנה השוכב כה קרוב, כה מרוחק.

שימי בולע במהירות את האוכל. אין לו כח. אין לו מצב רוח. 'סביר', הוא עונה.

'האוכל שלי היה טעים יותר, לא?' אמא לא מוותרת.

'כן, כנראה'. שימי משיב הכי קצר שהוא יכול.

'אתה לא הרגשת אף פעם, איך זה לבשל אוכל לבני הבית שאתה כל כך אוהב. נכון. את עייפה, המיטה קורצת, הבית זועק לעזרה. אבל התענוג לראות את אבא, אותך, את הילדים, מברכים, נהנים מכל מאכל, מחמיאים, זה ממלא את הלב בהרגשה כל כך נעימה, שזה נותן הרבה יותר כוח מעוד שעת שינה'.

'יפה'.

אמא לא מוותרת. מנסה לעורר זיכרונות, להמיס את הקרח העבה המפריד ביניהם. 'אני זוכרת עד היום, כמה אהבת את הקציצות שהייתי מכינה מההודו הטרי ששחט לנו ר' חיים דוד זכרונו לברכה. היית מבקש את סיר הרוטב האדום, לנגב אותו עם לחם. זה היה כל כך משמח אותי כל פעם מחדש'.

שימי מסכים לנדב חיוך קריר וקטן. קטן מאוד.

'אולי אני יכין לך את זה עוד פעם? תבוא, תיקח, תיתן לחברים לטעום. אין לך מה להפסיד'.

שימי מהנהן חלושות. 'סבבה אמא, עכשיו אני רוצה לישון. בסדר?'​

 

[מירי11111]

פרק כא. גישושים

'אה, הרבנית, במה זכיתי?' ר' עקיבא מקבל בכבוד את צביה חנה. 'איך שלום מאיר מרגיש? איך מסתדרים? במה אני יכול לעזור לכם?'

'כבוד הרב', צביה חנה צועקת, 'אני מבקשת לשמור את הדברים שאומר לכם, בסוד'. בבניינים מסביב ראשים רבים מהנהנים בהסכמה. אכן, נשמור כולנו בסוד.

הרב קם וסוגר את החלון, מנסה למנוע מן הקול לצאת, ללא הצלחה יתרה.

'אתה מכיר את שלום מאיר, הוא כבר לא ילד. הציעו לנו את שפרה, הבת של ר' שלמה העילוי. מה הרב אומר? זה מתאים לבן יקיר שלי? הם יכולים לסגור?'

'לסגור?!' ר' עקיבא נדהם. 'הם כבר נפגשו?!'

'כבוד הרב, אם הרב אומר שזה מתאים, מי יגיד אחרת?!' פרצי צחוק חרישיים מתפשטים סביב. גם אשת הרב המבשלת במטבח, אינה מצליחה שלא לחייך.

'תשמעו, חיתנתי ברוך ה' כמה ילדים, יש לי גם ניסיון עם עוד כמה בתים בסייעתא דשמיא, אני לא יכול לתת את הסכמתי לפני ששלום מאיר ייתן את הסכמתו. ומלבד זאת, את מכירה את שפרה מקרוב?'

'השדכנית אומרת שהיא בחורה מיוחדת!'

'לא לכל דבר צריך להאמין, השדכנית גם אומרת ששלום מאיר יתום'. הרב יודע באיזה נקודות ללחוץ.

'חלילה וחס! להבדיל בין חיים לחיים! עד מאה ועשרים!' צביה חנה מזדעקת, השכנים מעט נלחצים. 'סליחה שאני אומרת ככה לכבוד הרב, אבל אסור לפתוח פה סגור לשטן'.

הרב מבליע חיוך מתחת לשפמו. 'שפרה היא באמת מיוחדת, גם אשתי אמרה כך. אבל יש כל מיני סוגים של מיוחדות, והבן המיוחד שלך לא בהכרח מתאים למיוחדות של שפרה'.

צביה חנה מתקשה לרדת לעומק דעתו של הרב. 'אז הרב אומר שזה לא מתאים?'

'ממש לא אמרתי כך. רק אמרתי שזה טעון בדיקה יסודית!'

'בדיקה יסודית', מקבלת צביה חנה את הגזירה, ועם יציאתה מבית הרב מטלפנת לשדכנית לבדיקה יסודית.

'תגידי, את בטוחה שהמיוחדות של שפרה מתאימה למיוחדות של שלום מאיר?' צביה חנה חוזרת על המילים בדיוק כפי ששמעה מהרב, היא בודקת ביסודיות, בלי להשאיר פינות פתוחות, הכל פתוח על השולחן.

'בטוחה, בטוחה', משיבה השדכנית.

צביה חנה מאושרת. זהו. אחרי כזאת בדיקה יסודית יש גם ברכה מהרב למהלך. סוף סוף מצאה כלה לבן יקיר שלה. לא סתם כלה, כלה מיוחדת!

היא רצה לספר לשלום מאיר את הבשורה המרגשת. שלפחות יתארגן ויקנה כובע חדש לכבוד האירוע המרגש.

מדמיינת אותם כבר עומדים תחת החופה, מדמיינת את הדמעות, את המטאטא, את הנכדים, את הנחת. 'הלוואי שחיים דוד יחזור מהר, שיספיק להשתתף'.​

***​

'אתה אוהב את האוכל הכשר שמגישים כאן?' אמא מנסה שוב, להתחיל שיחה נימוסית עם בנה השוכב כה קרוב, כה מרוחק.

שימי בולע במהירות את האוכל. אין לו כח. אין לו מצב רוח. 'סביר', הוא עונה.

'האוכל שלי היה טעים יותר, לא?' אמא לא מוותרת.

'כן, כנראה'. שימי משיב הכי קצר שהוא יכול.

'אתה לא הרגשת אף פעם, איך זה לבשל אוכל לבני הבית שאתה כל כך אוהב. נכון. את עייפה, המיטה קורצת, הבית זועק לעזרה. אבל התענוג לראות את אבא, אותך, את הילדים, מברכים, נהנים מכל מאכל, מחמיאים, זה ממלא את הלב בהרגשה כל כך נעימה, שזה נותן הרבה יותר כוח מעוד שעת שינה'.

'יפה'.

אמא לא מוותרת. מנסה לעורר זיכרונות, להמיס את הקרח העבה המפריד ביניהם. 'אני זוכרת עד היום, כמה אהבת את הקציצות שהייתי מכינה מההודו הטרי ששחט לנו ר' חיים דוד זכרונו לברכה. היית מבקש את סיר הרוטב האדום, לנגב אותו עם לחם. זה היה כל כך משמח אותי כל פעם מחדש'.

שימי מסכים לנדב חיוך קריר וקטן. קטן מאוד.

'אולי אני יכין לך את זה עוד פעם? תבוא, תיקח, תיתן לחברים לטעום. אין לך מה להפסיד'.

שימי מהנהן חלושות. 'סבבה אמא, עכשיו אני רוצה לישון. בסדר?'​

כרגיל מושלם. מצחיק. מרגש. מחכה כבר לחתונה של המיוחדים בע"מ....

והשיחה של שימי היום נשמעת הרבה יותר אוטנטית מהשיחות הקודמות שלהם...

נשמע בדיוק המתבגר המצוי מול האמא החופרת...

 

[נ. גל]

הלייק הצוחק על השיחה עם צביה חנה. התמוגגתי.
בפרקים הקודמים היא נשמעה יותר מבינת עניין, למען האמת. המעבר היה קצת מוזר לי. כקטע בפני עצמו - נהנתי מאוד.
ועל שימי... מחכה להמשך.

 

[שלחן עורך]

בפרקים הקודמים היא נשמעה יותר מבינת עניין,

דמנציה הוא דבר מתפתח, ל"ע.
דמנציה - משרד הבריאות

 

[שלחן עורך]

פרק כב. מגלים.

שכנא מקבל הצעת מחיר מכובדת, מערוץ תקשורת מרכזי בישראל.

הוא מעביר את תוכן הסרטונים לערוץ, נותן להם רקע מאחורי הקלעים. מצרף הסרטות מההופעה המוצלחת של יודי, והסרטות של ברוך המשמש את סבו המכובד בכל עת ושעה.

צ'יקו שלומשטיין הכתב הבכיר, מקבל את החומר לעריכה, לצורך כתבה בראש מהדורת הערב הנצפית ביותר בבתי החרדים, מהדורת ליל שישי.

הרבה זמן לא קיבל צ'יקו חומר שכזה, ללא צורך לחפש ולחטט, ללא עבודת מעקב ממושכת, רכילות עסיסית שהוגשה לו באיכות מצוינת על מגש של כסף.

בפעם הקודמת, בכתבה על הסכסוך המשפחתי אצל יורשי הנגיד גדי שנויאר, לקח לו זמן רב, עד שהצליח לעמוד על מקור הוויכוח, שהתחיל מסיפור הגירושין של בנו הבכור, על בסיס חוסר אימון של משפחת הגרושה ביכולותיו הכלכליות של האב הנגיד.

צ'יקו לא מאמין. ככה. ברור. הגבאי הראשי ונכדו של המרא דאתרא, מארגן מימון לאירוע שהרב מתנגד אליו בכל תוקף. והכל מצולם ומוקלט ברמה גבוהה.

כבר במהדורת הערב של אותו היום, הכינו את הקרקע לחשיפת הענק של מהדורת ליל שישי. המשפחות שהתאספו לארוחת הערב סביב המהדורה, נדהמו מן הכתבה הצפויה לבוא.

העינים של ג'וש נדלקות. 'אורצ'וק, נכון אמרתי לך שהכל פייק? ההסתגרות הזאת לא יכולה להחזיק בעידן המתקדם'.

אור מהנהנת במרץ. כמה כיף לגלות שגם בדשא של השני יש זבל, והרבה.
​

***​

שימי מתאושש מהר מהצפוי. הוא רק רוצה לצאת כבר מבית החולים. מעיקה עליו השהות עם אמא נגד רצונו.

אמא שמחה שהוא מתאושש, אך עצובה שהוא לא מתרכך. הוא כל כך קשה, כל כך קר, כל כך מנוכר.

'ריבונו של עולם. רק אתה יודע כמה התפללתי על שמעון שלי, רק אתה יודע כמה שמחה התפלל עליו, אני מאמינה שאתה שומר את כל התפילות אצלך, אבל קשה לי, מר לי כל כך'.

תיכף עם שחרורו, מזדרז שימי להגיה את השורות האחרונות במחברת התיקונים לפנקס העתיק. קשה לו עדיין לראות חד, אבל זה כל כך חשוב לו. זו תכנית של שנים. הוא מסיים את המלאכה ויוצא לנירנברג, לעבר חנותו הקטנה של היינריך.

היינריך מקבל אותו בחיוך גדול, אין לו הרבה עבודה לאחרונה. בעולם הדיגטלי המתקדם כל כך, כמעט אין צורך בידיים מדויקות ועדינות כמו שלו. הוא מקבל משימי את החומר, לוקח מקדמה קטנה, ומסכם איתו שיבוא בעוד שבועיים לקחת את הפנקס המשוכתב.

שימי חוזר לדירתו. זהו. החלק הגדול בתכנית מאחוריו. איזו הקלה. 'סוף סוף קצת שקט. זהו, אני משוחרר'. הוא לוקח בקבוק בירה מהמקרר, ונשכב על הספה בעיניים עצומות.

לרגע הוא פותח את העיניים, לרפרף בחדשות האחרונות, טרם הוא ישקע בשינה עמוקה.

'מה?! אני לא מאמין!!' שימי מחויר, הוא מניח את בקבוק הבירה בידיים רועדות, ומנסה לסדר את מחשבותיו.​

 

[שלחן עורך]

פרק כג. מבוהלים.

דפיקה חלושה נשמעת על הדלת. דלת עדינה, ישנה ופשוטה.

הרבנית פותחת את הדלת. נער מוכר, לחוץ ומבויש מעט, עומד מתנשף בפתח. 'אפשר לדבר עם ר' עקיבא? זה ממש דחוף'.

'בשביל דברים דחופים ניתן להפריע לרב גם באמצע הלימוד. בבקשה'. היא מחווה בידה לעבר חדר הלימוד של הרב.

הרב הרים את עיניו מהספר שלפניו. קשה לו כשמפסיקים אותו באמצע הסוגיא, ובפרט בסוגיא כה חמורה כמו רוב וקרוב.

'רבינו, מה אני עושה? אימי לא מתחשבת בדעתי בכלל!'

ר' עקיבא לא צריך פרטים נוספים. הוא מבין לבד מה רוצה ממנו שלום מאיר. כנראה הוא לא הבהיר מספיק ברור לצביה חנה, מה דעתו על השידוך המוצע.

הרב הופך את שערות זקנו מעלה ומטה, מניח את ידו על מצחו, ושוקע בהרהור קצר.

'אני צריך לדבר עם ר' שלמה אבי המשודכת, לפני שאני מייעץ לך מה לעשות, חזור אלי מחר, ובעזרת ד' אוכל לענות לך'.

'ומה אני אומר לאמא בינתיים? היא כבר הולכת לקנות תכשיטים ובגדים'.

'תאמר לה, שבמקרים מסוימים יש עניין על פי הסוד, שעד שהשידוך לא סגור סופית לא קונים כלום. זה יהיה סוד בינינו'.

שלום מאיר מחייך קלות, ועוזב את בית הרב. תמיד הוא מתפעל החכמת החיים הרבה ששופע הרב.

הוא נכנס בפסיעות קלות יותר אל ביתו, ומודיע לאמו על הפסק החדש.

'אף פעם לא שמעתי על כזה דבר!' צביה חנה צועקת, והשכנות מסתקרנות. 'אסור לקנות דברים עד שהשידוך סגור?! על פי הסוד?! אף פעם לא שמעתי כזה דבר!'

'כך אמר לי הרב, כנראה שלא תמיד נוהגים כך, רק במקרים מסוימים'.

'אם הרב אומר אני לא מתווכחת!' מספר ראשים מהנהנים בהערכה בבניינים מסביב.
​

***​

דפיקות מהירות נשמעות על הדלת. דלת עדינה, ישנה ופשוטה.

הרבנית פותחת את הדלת. 'סליחה על ההפרעה. אני צריך לדבר בדחיפות עם ר' עקיבא. זה עניין שלא סובל דיחוי'.

'בשביל דברים שלא סובלים דיחוי ניתן להפריע לרב גם באמצע הלימוד. בבקשה'. היא מחווה בידה לעבר חדר הלימוד של הרב.

'רבינו! רבינו! מה עושים?'

'מה קרה?' הרב מרים את עיניו מן הגמרא הפתוחה לפניו, במבט מעט מבוהל, מעט מופתע.

'הכל קורס! הכל נהרס! מה יהיה?'

'אולי תספר לי בבקשה במה מדובר'.

לייבלה סוגר את החלון, מסיט את הווילון, ומניח בפני הרב את תצלומי המסך מהכותרות המרצדות בארץ הקודש. 'לפי מה שזה נשמע, יש להם דברים חמורים מאוד על הנעשה בקהילה שלנו. ונראה לי שאני יודע במה מדובר'.

ר' עקיבא עדיין שומר על קור רוח. לא כל כתבה בתקשורת תוציא אותו משלוותו.

'על מה הם מדברים, לדעתך?'

לייבלה פורס בפני הרב את השיחות האחרונות ששמע בנסיעותיו עם שכנא, על רצונו לנקום, על רצונו לפרוץ, ועל נסיעותיו התכופות לקארל. 'ואחרי כל זה, אני נדהם לשמוע מברוך, הנכד שלכם, שהוא מבקש גם להגיע לאותה הכתובת. ראיתי גם כמה שיחות שקטות בין שכנא לברוך, להשערתי שכנא הפיל אותו בפח, והעביר את החומר לתקשורת בישראל'.

הרב מחוויר. לבגידה כזו מהנכד המסור הוא לא ציפה, למרות שניתן לחשוד בו גם בדברים כאלו.

'יש לך אולי מושג על איזה נושא מדובר?'

'בתקשורת הראו חלקים מתוך ההופעה של יודי הזמר, אולי זה קשור'.

ר' עקיבא שוקע בהרהורים. חיוור, חלוש, כאוב.

'יישר כוח ר' לייבל, היית שליח טוב. אחשוב מה אפשר לעשות'.

'אבל הרב, אני מבקש מאוד. שאיש לא ידע לעולם שאני העברתי לרב פרטים, אני עלול לאבד את פרנסתי. סיפרתי לרב מה אני יודע, כי הרגשתי שכך אני צריך לעשות, אך חשוב לי מאוד שהדבר יישמר בסוד'.

'בוודאי', הרב נחרץ, 'אדאג למלא את בקשתך, בעזרת ד''.

ספוילר: מתי הפרק הבא?

הפרקים הבאים עדיין אינם מסודרים, ובימים טרופים ועמוסים אלו, אני מסופק אם אספיק לשכתב. מלבד זאת, למי יש זמן לקרוא? ועוד עם כל מוספי החג... אז תזכרו את הסיפור, ובעז"ה המשך יבוא...

 

[מגבת]

סיפור יפהפה!!!
המון זירות, המון רגשות,
דמויות מעוצבות להפליא, קונספט ברור,
והכי חשוב - כ"כ רלוונטי.
אם תסיים עד סוכות - זה הספר המועדף עלי לחוה"מ...

 

[נ. גל]

אפשר לדבר עם ר' עקיבא?

ר' שלמה

ובעזרת ד'

כיוון שהוזכר באשכול אחר, קפץ לי בעין - עדיף לכתוב כפי שזה נשמע ולא כפי שזה נכתב בד"כ (רב, השם וכו') כדי לא להפריע לרצף בקריאה.

זה ממש דחוף'.

'בשביל דברים דחופים ניתן להפריע לרב גם באמצע הלימוד. בבקשה'

קצת מוזרה לי הקלות שבה הרבנית מקבלת את האמירה "זה דחוף". מן הסתם היא אמורה לברר את הכיוון, כדי לוודא שזה אכן דחוף, לא? אחרת כל אדם שני יגיד "דחוף" ויכנס...

'אם הרב אומר אני לא מתווכחת!' מספר ראשים מהנהנים בהערכה בבניינים מסביב.

ב"ה, לפחות זה...

אז תזכרו את הסיפור, ובעז"ה המשך יבוא...

מחכים.