הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הודעה ראשונה שלי בפורום "החכמים כותבי העיתים".
מעונין מאוד בביקורת.
נקודת מבט
האמת נמאס לו מכל זה, הוא רצה רק לקנות חליפה בר’ עקיבא. אבל המבטים האלה של כולם הרגו אותו, מבט כזה קצר, ואז הסטת העיניים, כאילו לא ראו את זה, כאילו הוא לא שם.
לפעמים, כמו אז בחנות המשקפיים יש את הילד ששואל בקול "אמא למה יש לו פנים מצחיקות", חיים רצה לחייך לילד הזה, אבל ידע שזה רק יעוות את פרצופו יותר. הוא לא היה צריך את הילד הזה בשביל לדעת " שהמלך הוא עירום", אלפי מבטים בכל מקום אמרו והזכירו את זה.
זה לא דבר קל לקנות חליפה כשכל משפט שלך יוצא מעוות, וצריך לחזור על כל בקשה שלוש פעמים, והמוכר מסתכל עליך בסבלנות, אבל גם ברחמים. המקום היחיד שפרצוף כזה יכול לעזור, זה אם תבקש הנחה על החליפה. הוא החליט לחכות עם קנית החליפה, אולי החבר חדר שלו יסכים לבוא איתו.
חיים נזכר באותו בוקר, בשיעור ג’ ישיבה קטנה, כשקם והרגיש שאיבד תחושה בחצי מהפנים. הם הלכו לרופא שאמר שזה לא נורא, ואפילו יש לזה שם "שיתוק בל", ותוך שלושה שבועות עד שלושה חודשים זה יעבור, מאז עברו יותר משלוש שנים.
הוא נזכר בדברים של הוריו שניסו לנחמו, ובעיקר במבט שלהם שאמר חיים אם היה אפשר ההינו מתחלפים איתך. אבל הם לא יכלו להתחלף איתו בשום מקום, לא ברחוב עם המבטים, לא בקניות, לא בישיבה, ואפילו לא במבחן לישיבה גדולה, כשאתה מנסה להסביר לשלושה רמי"ם חשובים שיושבים מולך, מה זה "קנין לאחר זמן", ואתה מבין שגם לאחר זמן, הם לא יבינו מה אמרת עם הפה העקום שלך.
לאחר שלוש וחצי שנים של עמידה מול המראה ועשית תרגילים של פרצופים משונים, הרופא מבשר לחיים, שעצבי הפנים חזרו לעבוד בזכות התרגילים, אך כיוון שהפרצוף המשיך לגדול גם בזמן שהיה משותק, העיוות נשאר. וישנה אפשרות לעשות ניתוח פלסטי, שיתקן את המראה.
חיים נוסע לבאר שבע, העסקנים הרפואיים שהתייעץ איתם, המליצו לו על פרופסור אילן רבי מבאר שבע, שנחשב המומחה הגדול בארץ לניתוחים פלסטיים בפנים. הוא מגיע לכתובת שרשומה לו על דף, כדי שלא יצטרך להסביר עשרים פעם לאן הוא צריך להגיע. לא נראה לו שהוא במקום הנכון, הוא נמצא בשכונה מוזנחת ומזעזעת, כמו שרק בבאר שבע יכול להיות, לא יתכן שכאן נמצאת מרפאה של רופא כל כך חשוב, אבל השלט, פרופ’ אילן רבי מנתח פלסטי, לא משאיר מקום לספיקות.
חדר ההמתנה נראה קצת כמו נקודת איסוף לנפגעי הכור בצרנוביל, לראשונה הוא חש מבטים אחרים, מבטים של שותפות. המזכירה מכניסה אותו לחדרו של הרופא, חיים מביט בו בתדהמה, הוא רוצה לצאת לבדוק שוב, אם הוא קרא נכון את מה שכתוב בשלט, צלקת גדולה מעטרת את לחיו השמאלית של הרופא, חתך עם סימני תפירה גסים. הוא לא יכול שלא לחשוב על זה, שלא רק שהסנדלר הולך יחף, הוא גם ממשיך לקבל תיקונים.
הרופא מביט בו, בוחן את פניו, מבקש ממנו לעשות מספר תרגילים עם הפנים, ואומר, אני מצטער חיים, אני לא יכול לעשות את הניתוח, לא כל עצבי הפנים חזרו לפעולה, נחכה שנה שנתיים, תבוא שוב אולי אז יהיה אפשר לנתח.
שתיקה שוררת, חיים מרגיש איך השיתוק מתפשט לכל גופו, הוא רוצה לצעוק ולהסביר לרופא שזה לא יכול להיות, לא נראה לו שהרופא הזה יכול להבין את המשמעות, של זה שאין לו חברותא כבר שנתיים, כי מי יכול ללמוד עם מישהו שהוא לא מבין מה הוא אומר, הרופא גם לא יבין, את זה שהוא מעולם לא שאל את הר"מ שאלה בשיעור,או את זה שבשולחן בחדר האוכל הוא מעדיף לא לדבר, או את השידוכים שעוד שנתיים הוא יתחיל, וחוץ מלקנות אנצלקופדיה של כל המחלות, כדי להבין מה מציעים לו, אין לו מה לעשות.
הוא רוצה לצעוק, אבל יוצאות לו הברות לא ברורות, של זה לא יכול להיות, כבר היה רופא שאמר לי שזה יסתיים תוך שלושה חודשים, עברו מאז שלוש שנים, אז אתה אומר לי עוד שנתיים, רבש"ע למה? למה?
הרופא מביט בו בהשתתפות, ואומר, גדלתי כאן בשיכון ד’ בבאר שבע, שכונת פשע מהידועות בארץ, אבא שלי נהרג במלחמת כנופיות, גדלנו שני ילדים ללא אב, ועם אמא שעבדה ברוב שעות היממה, אחי הגדול גדל בהתאם לשכונה, והצטרף לארגון הפשע של הדוד שלנו יצחק רבי, אמא שלי ניסתה להלחם בזה, אבל לא הצליחה, ובמקום זה החליטה להלחם עלי, היא בדקה כל יום שאני הולך לבית הספר, שלחה אותי לחוגים, וזה כמעט הצליח.
עד אותו הלילה, הייתי לבד בבית, אימי עבדה משמרת לילה, אחי היה בעסקים הרגילים שלו בלילות, נכנסו שני רעולי פנים, הם חיפשו את אחי, וכשלא מצאו אותו הם השאירו לו הודעה, את ההודעה הם השאירו על הפנים שלי, אמרו שהוא כבר יבין. ישבתי שם ודיממתי כמה שעות, עד שאימי חזרה ולקחה אותי לסורוקה, לאחר כל כך הרבה זמן כבר לא יכלו לתפור את זה מושלם, וגם לא ידעו לתפור את זה מושלם.
זה לא היה דבר יוצא דופן להסתובב בשכונה שלנו עם צלקות כאלה ואחרות, אבל במקומות אחרים כן, לא קיבלו אותי בשום תיכון מחוץ לשכונה, למרות שאימי מאוד רצתה, אז למדתי בתיכון בשכונה, שהיה יותר מוסד לעברינים צעירים ופחות מוסד חינוכי, כשהגעתי לגיל גיוס אפילו בצבא לא רצו לקחת אחד ממשפחת רבי מבאר שבע, עם צלקת על חצי פנים, יותר מידי צרות זה יכול לגרום.
כך מצאתי את עצמי בגיל 17 ברחוב ללא מסגרת או עבודה, אבל עם פנים שנראות כמו עבר פלילי, בסוף היה אחד שהסכים להעסיק אותי, האשכנזי היחיד בשיכון ד’, מוסך רוז, תמיד הוא היה אומר לי "אל תצא מוסכניק" אבל אני חשבתי עדיף לצאת מוסכניק גנב, מאשר להיות גנב רכב.
כשהגעתי לגיל 20 אמר לי רוז, אילן תקשיב, אתה לא תצא מוסכניק, הבאתי לך מתנת יומלדת, הוא מגיש לי מעטפה ובתוכה ספר ועוד מעטפה, הוא אומר, הספר הזה נקרא "האדם מחפש משמעות", כתב אותו ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי, שהיה מאבות תורת הפסיכולוגיה, פרנקל נשלח בתקופת השואה למחנה ההשמדה אושוויץ, ולאחר מכן כתב את הספר הזה, בו הוא מספר את מה שראה ולמד שם.
לא הבנתי מה רוצה ממני אדון רוז, לקחתי את הספר והמעטפה, והתחלתי לקרוא את הספר, זו היתה משימה לא פשוטה, הרבה תיאוריות ומילים גבוהות, בסוף הספר היו מספר שורות מודגשות, שבהם כתב פרנקל כך:
האדם מכונן בכוח ההגדרה העצמית, לבור את דרכו וגורלו, כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו. במחנות הריכוז, במעבדה חיה זו, ובמגרש ניסוים זה, ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים, אפשרויות אלה ואלה, גנוזות באדם, איזה מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים.
אחרי הכל האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגזים של אושוויץ, אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גז אלה, ועל שפתיו תפילת שמע ישראל.
פתחתי את המעטפה השניה מספר הרופא לחיים, היו שם 20,000 שקל, ומכתב מרוז, "אילן היקר בודאי למדת מפרנקל שלא משנה היכן גדלת, מה עשו לך, באיזה נסיונות אתה מתנסה, עדיין הבחירה בידך, כלשונו של פרנקל "תלוי בהכרעות ולא בתנאים", קח את סכום הכסף המצורף שישנה לך קצת את התנאים לעשות את ההכרעות הנכונות".
לקחתי את הכסף, הלכתי ללמוד, והנה אני כאן היום, פרופסור. השארתי את הצלקת הזו, שידעו כולם, שאני אזכור ושאתה תבין לא הנסיבות והתנאים ישפיעו, אלא ההכרעות, כן, וגם אתה חיים, במקום לשאול למה?, תתחיל לשאול מה?, מה אתה יכול לעשות.
אז חיים נתראה בעוד שנה שנתיים, תבוא לעשות את הניתוח, חיים מהרהר ואומר, טוב, במידה ואני עדיין ירצה לעשות את הניתוח...
מאחורי הסיפור
הדרכתי טיול מטעם ארגון של חולי סכרת נעורים חרדים, היו שם בחורים נפלאים ומוצלחים, ומאוד מאוד מתוקים,
והנושא הזה היה ברקע כל הזמן, למה אנחנו? במה חטאנו שיש לנו את ההתמודדות הזאת?
השאלה הזאת ניקרה במוחי זמן רב, עד שהבנתי למה?
ככה...
זה מה שהוחלט מלמעלה, את המתנה הזאת אי אפשר להחזיר, אבל את דרך ההתמודדות אפשר.
(תוכלו גם לעזור למתוקים במיזם שהעלה איש רב פעלים @אברימי פה)
צלקות
תמונה שהעלתי בעבר בקהילת הצלמים
מעונין מאוד בביקורת.
נקודת מבט
האמת נמאס לו מכל זה, הוא רצה רק לקנות חליפה בר’ עקיבא. אבל המבטים האלה של כולם הרגו אותו, מבט כזה קצר, ואז הסטת העיניים, כאילו לא ראו את זה, כאילו הוא לא שם.
לפעמים, כמו אז בחנות המשקפיים יש את הילד ששואל בקול "אמא למה יש לו פנים מצחיקות", חיים רצה לחייך לילד הזה, אבל ידע שזה רק יעוות את פרצופו יותר. הוא לא היה צריך את הילד הזה בשביל לדעת " שהמלך הוא עירום", אלפי מבטים בכל מקום אמרו והזכירו את זה.
זה לא דבר קל לקנות חליפה כשכל משפט שלך יוצא מעוות, וצריך לחזור על כל בקשה שלוש פעמים, והמוכר מסתכל עליך בסבלנות, אבל גם ברחמים. המקום היחיד שפרצוף כזה יכול לעזור, זה אם תבקש הנחה על החליפה. הוא החליט לחכות עם קנית החליפה, אולי החבר חדר שלו יסכים לבוא איתו.
חיים נזכר באותו בוקר, בשיעור ג’ ישיבה קטנה, כשקם והרגיש שאיבד תחושה בחצי מהפנים. הם הלכו לרופא שאמר שזה לא נורא, ואפילו יש לזה שם "שיתוק בל", ותוך שלושה שבועות עד שלושה חודשים זה יעבור, מאז עברו יותר משלוש שנים.
הוא נזכר בדברים של הוריו שניסו לנחמו, ובעיקר במבט שלהם שאמר חיים אם היה אפשר ההינו מתחלפים איתך. אבל הם לא יכלו להתחלף איתו בשום מקום, לא ברחוב עם המבטים, לא בקניות, לא בישיבה, ואפילו לא במבחן לישיבה גדולה, כשאתה מנסה להסביר לשלושה רמי"ם חשובים שיושבים מולך, מה זה "קנין לאחר זמן", ואתה מבין שגם לאחר זמן, הם לא יבינו מה אמרת עם הפה העקום שלך.
לאחר שלוש וחצי שנים של עמידה מול המראה ועשית תרגילים של פרצופים משונים, הרופא מבשר לחיים, שעצבי הפנים חזרו לעבוד בזכות התרגילים, אך כיוון שהפרצוף המשיך לגדול גם בזמן שהיה משותק, העיוות נשאר. וישנה אפשרות לעשות ניתוח פלסטי, שיתקן את המראה.
חיים נוסע לבאר שבע, העסקנים הרפואיים שהתייעץ איתם, המליצו לו על פרופסור אילן רבי מבאר שבע, שנחשב המומחה הגדול בארץ לניתוחים פלסטיים בפנים. הוא מגיע לכתובת שרשומה לו על דף, כדי שלא יצטרך להסביר עשרים פעם לאן הוא צריך להגיע. לא נראה לו שהוא במקום הנכון, הוא נמצא בשכונה מוזנחת ומזעזעת, כמו שרק בבאר שבע יכול להיות, לא יתכן שכאן נמצאת מרפאה של רופא כל כך חשוב, אבל השלט, פרופ’ אילן רבי מנתח פלסטי, לא משאיר מקום לספיקות.
חדר ההמתנה נראה קצת כמו נקודת איסוף לנפגעי הכור בצרנוביל, לראשונה הוא חש מבטים אחרים, מבטים של שותפות. המזכירה מכניסה אותו לחדרו של הרופא, חיים מביט בו בתדהמה, הוא רוצה לצאת לבדוק שוב, אם הוא קרא נכון את מה שכתוב בשלט, צלקת גדולה מעטרת את לחיו השמאלית של הרופא, חתך עם סימני תפירה גסים. הוא לא יכול שלא לחשוב על זה, שלא רק שהסנדלר הולך יחף, הוא גם ממשיך לקבל תיקונים.
הרופא מביט בו, בוחן את פניו, מבקש ממנו לעשות מספר תרגילים עם הפנים, ואומר, אני מצטער חיים, אני לא יכול לעשות את הניתוח, לא כל עצבי הפנים חזרו לפעולה, נחכה שנה שנתיים, תבוא שוב אולי אז יהיה אפשר לנתח.
שתיקה שוררת, חיים מרגיש איך השיתוק מתפשט לכל גופו, הוא רוצה לצעוק ולהסביר לרופא שזה לא יכול להיות, לא נראה לו שהרופא הזה יכול להבין את המשמעות, של זה שאין לו חברותא כבר שנתיים, כי מי יכול ללמוד עם מישהו שהוא לא מבין מה הוא אומר, הרופא גם לא יבין, את זה שהוא מעולם לא שאל את הר"מ שאלה בשיעור,או את זה שבשולחן בחדר האוכל הוא מעדיף לא לדבר, או את השידוכים שעוד שנתיים הוא יתחיל, וחוץ מלקנות אנצלקופדיה של כל המחלות, כדי להבין מה מציעים לו, אין לו מה לעשות.
הוא רוצה לצעוק, אבל יוצאות לו הברות לא ברורות, של זה לא יכול להיות, כבר היה רופא שאמר לי שזה יסתיים תוך שלושה חודשים, עברו מאז שלוש שנים, אז אתה אומר לי עוד שנתיים, רבש"ע למה? למה?
הרופא מביט בו בהשתתפות, ואומר, גדלתי כאן בשיכון ד’ בבאר שבע, שכונת פשע מהידועות בארץ, אבא שלי נהרג במלחמת כנופיות, גדלנו שני ילדים ללא אב, ועם אמא שעבדה ברוב שעות היממה, אחי הגדול גדל בהתאם לשכונה, והצטרף לארגון הפשע של הדוד שלנו יצחק רבי, אמא שלי ניסתה להלחם בזה, אבל לא הצליחה, ובמקום זה החליטה להלחם עלי, היא בדקה כל יום שאני הולך לבית הספר, שלחה אותי לחוגים, וזה כמעט הצליח.
עד אותו הלילה, הייתי לבד בבית, אימי עבדה משמרת לילה, אחי היה בעסקים הרגילים שלו בלילות, נכנסו שני רעולי פנים, הם חיפשו את אחי, וכשלא מצאו אותו הם השאירו לו הודעה, את ההודעה הם השאירו על הפנים שלי, אמרו שהוא כבר יבין. ישבתי שם ודיממתי כמה שעות, עד שאימי חזרה ולקחה אותי לסורוקה, לאחר כל כך הרבה זמן כבר לא יכלו לתפור את זה מושלם, וגם לא ידעו לתפור את זה מושלם.
זה לא היה דבר יוצא דופן להסתובב בשכונה שלנו עם צלקות כאלה ואחרות, אבל במקומות אחרים כן, לא קיבלו אותי בשום תיכון מחוץ לשכונה, למרות שאימי מאוד רצתה, אז למדתי בתיכון בשכונה, שהיה יותר מוסד לעברינים צעירים ופחות מוסד חינוכי, כשהגעתי לגיל גיוס אפילו בצבא לא רצו לקחת אחד ממשפחת רבי מבאר שבע, עם צלקת על חצי פנים, יותר מידי צרות זה יכול לגרום.
כך מצאתי את עצמי בגיל 17 ברחוב ללא מסגרת או עבודה, אבל עם פנים שנראות כמו עבר פלילי, בסוף היה אחד שהסכים להעסיק אותי, האשכנזי היחיד בשיכון ד’, מוסך רוז, תמיד הוא היה אומר לי "אל תצא מוסכניק" אבל אני חשבתי עדיף לצאת מוסכניק גנב, מאשר להיות גנב רכב.
כשהגעתי לגיל 20 אמר לי רוז, אילן תקשיב, אתה לא תצא מוסכניק, הבאתי לך מתנת יומלדת, הוא מגיש לי מעטפה ובתוכה ספר ועוד מעטפה, הוא אומר, הספר הזה נקרא "האדם מחפש משמעות", כתב אותו ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי, שהיה מאבות תורת הפסיכולוגיה, פרנקל נשלח בתקופת השואה למחנה ההשמדה אושוויץ, ולאחר מכן כתב את הספר הזה, בו הוא מספר את מה שראה ולמד שם.
לא הבנתי מה רוצה ממני אדון רוז, לקחתי את הספר והמעטפה, והתחלתי לקרוא את הספר, זו היתה משימה לא פשוטה, הרבה תיאוריות ומילים גבוהות, בסוף הספר היו מספר שורות מודגשות, שבהם כתב פרנקל כך:
האדם מכונן בכוח ההגדרה העצמית, לבור את דרכו וגורלו, כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו. במחנות הריכוז, במעבדה חיה זו, ובמגרש ניסוים זה, ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים, אפשרויות אלה ואלה, גנוזות באדם, איזה מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים.
אחרי הכל האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגזים של אושוויץ, אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גז אלה, ועל שפתיו תפילת שמע ישראל.
פתחתי את המעטפה השניה מספר הרופא לחיים, היו שם 20,000 שקל, ומכתב מרוז, "אילן היקר בודאי למדת מפרנקל שלא משנה היכן גדלת, מה עשו לך, באיזה נסיונות אתה מתנסה, עדיין הבחירה בידך, כלשונו של פרנקל "תלוי בהכרעות ולא בתנאים", קח את סכום הכסף המצורף שישנה לך קצת את התנאים לעשות את ההכרעות הנכונות".
לקחתי את הכסף, הלכתי ללמוד, והנה אני כאן היום, פרופסור. השארתי את הצלקת הזו, שידעו כולם, שאני אזכור ושאתה תבין לא הנסיבות והתנאים ישפיעו, אלא ההכרעות, כן, וגם אתה חיים, במקום לשאול למה?, תתחיל לשאול מה?, מה אתה יכול לעשות.
אז חיים נתראה בעוד שנה שנתיים, תבוא לעשות את הניתוח, חיים מהרהר ואומר, טוב, במידה ואני עדיין ירצה לעשות את הניתוח...
מאחורי הסיפור
הדרכתי טיול מטעם ארגון של חולי סכרת נעורים חרדים, היו שם בחורים נפלאים ומוצלחים, ומאוד מאוד מתוקים,
והנושא הזה היה ברקע כל הזמן, למה אנחנו? במה חטאנו שיש לנו את ההתמודדות הזאת?
השאלה הזאת ניקרה במוחי זמן רב, עד שהבנתי למה?
ככה...
זה מה שהוחלט מלמעלה, את המתנה הזאת אי אפשר להחזיר, אבל את דרך ההתמודדות אפשר.
(תוכלו גם לעזור למתוקים במיזם שהעלה איש רב פעלים @אברימי פה)
צלקות
תמונה שהעלתי בעבר בקהילת הצלמים
