ז.
וכמה קצרים... (יחסית 
)
אוהו. עובר לאחור על האשכול – איזה אשכול! עשיר ממש. ("כמה אבק עשינו", אמר
@אפרסמון2 לפיל, כלומר לספר הכחול
) הרבה תובנות עלו והתחדדו בו. והדיון היה מחכים ומלא אינטלקט.
יש כמובן עוד
הרבה מה לכתוב על הספר. זה אולי ישמע מוגזם למי שלא מכיר את הספר, אבל זה בהחלט כך. יש לי כל הזמן תחושה של אי מיצוי, שיש הרבה תהליכים שלא כתבתי עליהם מספיק. אבל האדם ויכולותיו-מוגבלים המה.
אז הנה כמה מילים על חלקים מהספר שלא אספיק לכתוב עליהם פרק מהוגן כמו שצריך. אפילו שבהחלט מגיע להם.
(זה דברים נפרדים לגמרי, אז אם מגיבים, למען הסדר הטוב, כדאי לצטט את הקטע הרלוונטי).
1. פיזיקה.
זה אפילו קצת מוזר שנזכרתי בה רק עכשיו. הספר בנוי בצורה אומנותית שאין לתאר, על יסודות הפיזיקה, הקלאסית וגם המודרנית, ושלל תחומים קרובים: אסטרונומיה, מתמטיקה, ביולוגיה, וגם פחות קרובים, כמו פילוסופיה. וכולם משולבים בספר ובסיפור, פרק פרק, בשפה ברורה ונעימה, עד שאפילו טיפוסים אנטי-אינטליגנטים, כמו כותב השורות, נהנו מאוד לקרוא. (ואפילו יפהלה, אני משער, הייתה נהנית לקרוא את החוקים השונים, כשהם מוגשים בצורה מושכת כזו).
רק כמו הפיזיקה, וכוחות הטבע כולם, שלא נועדו אלא להוות תבנית ומסגרת אל האדם, המגיע ביום השישי, ופוגש את כל היקום מוכן עבורו "כשולחן המתוקן לסעודה", כך הפיזיקה שבספר, הייתה בעיני מסגרת ורקע לעלילה עצמה.
אבל הרקע היה כ"כ אומנותי ומדוייק וברור – בצורה בלתי מצויה בעליל.
חייב גם לציין, שנקל לשער, שזה הצריך המון המון עבודה, ולימוד, ודיוק אין סופי. לזה שהנושאים המוזכרים בספר, (כמו בספר הנוכחי מיקרוטיה), נכתבו אחרי עבודת מחקר יסודית – התרגלנו כבר, מהספרים הקודמים.
אבל בספר הזה, עם הפיזיקה - זה כבר עלה ללוול אחר.
זה מאוד מכבד. מאוד מכבד אותנו הקוראים, שאנחנו מקבלים מוצר ש"עשו עליו עבודה", כמו שאומרים.
(במקביל זה גם קצת מייאש כמובן. אם היה איזשהו סיכוי שתקראו פעם ספר קריאה טוב מאת
@אפרסמון2 - הוא פחת מאוד בעקבות הספר הזה. למי יש כח לעבודה סיזיפית כזו...
)
2. אמא של דודי. (בסוף מצאתי, קוראים לה לאה. לאה סילבר)
דבר ראשון חייב להדגיש – היא אשה טובה. תאמרו, משנה שאינה צריכה היא. כל הגיבורים בספריה של המחברת, טובים הם (וכפי
שניסח פעם @ראש לשועלים בצורה פנומנית). אבל בכל אופן. לפרוטוקול.
ועכשיו רוצה לדבר קצת על היחס שלה לדודי. היחס הזה עוד מקובל היום?
עד לקריאת הספר הייתה לי תחושה שמשהו השתנה.
אחרי
ההוראה הנחרצת של מרן הרב אדלשטיין שליט"א, אחרי
ההסברים החוזרים ונשנים של הרב אורי זוהר זצ"ל, אחרי המלחמה התודעתית שמנהלים אנשים כמו
ר' דן טיומקין,
ר' יחיאל פליסקין, ועוד -
הורים עוד ממשיכים להאבק עם בניהם מאבקים חסרי תוחלת?
אני לא מדבר על החצי שנה - שנה הראשונה. אני מדבר אחרי שהבן כבר גיבש דרך בחיים, ועוד התחתן.
להמשיך לנדנד לבן נשוי - ולכלה?!?! - על סגנון חיים, צורת לבוש וכד', נראה לי כבר לא כ"כ מקובל היום...
והיא הרי אמא טובה, בסך הכל. אז נראה לי שזה יותר ההורים של המאה העשרים, לא העשרים ואחת. בטח לא העשור השלישי שבו.
אבל אולי אני זה שטועה, ואני חי את הרצוי ולא את המצוי? בהחלט יש מצב. רק מציב את התהיה הזו.
3. המשפט המכוּון של גדליה
כתבתי כבר על גדליה. נזכרתי שאני חייב לו עוד מחמאה אחת. משפט מדוייק אחד שהוא אמר, שהיה שווה את מילותיו בזהב.
לקראת סוף הספר, למי שלא זוכר, יוצא גדליה אל מעבר לים, לניתוח שאמורה לעבור ביתו מירי, ודודי מתלווה אליהם, לתרגום ולסיוע.
מפה לשם, תוך כדי הנסיעה, מתברר שהטלפון החכם של דודי, משמש אותם די הרבה, ולמעשה מתברר שבלעדיו היה די קשה להסתדר, בכל הפרוצדורות מול המרכז הרפואי, וכדומה.
ואז מירי שואלת את אבא שלה – אתה הרי מתנגד לכאלו דברים?
והוא עונה, תסלחו אבל כבר כשל כוחי מלצטט, משהו כמו: מצוין ששאלת, מירי, כי כבר מזמן רציתי להסביר לך. אנחנו לא מתנגדים לסמארטפון בגלל שהוא איננו מסייע לחיים. הפוך. זה רק חלק מהסכנה שלו.
אנחנו מתנגדים לסמארטפון, בגלל שמלבד הדברים שבהם הוא כן יעיל, יש בו גם המון שטויות מחרידות שאינן יעילות בכלל. כאנשים בוגרים, וכיהודים שאמרו "נעשה ונשמע", אנחנו לא קופצים על כל דבר שמועיל לנו, לפני שאנחנו בודקים שהוא מתאים לנו מכל הבחינות.
והנה, ברוך השם, אין לנו מחשב בבית, ושרדנו איכשהו, ואפילו לא איכשהו.
עד כאן בערך, עיקרי דבריו החכמים והישרים של גדליה.
ואם יש סיכוי, גדליה, שהבת שלך, כשתגדל, תמשיך את מסורת אביה, במדיניות המחמירה והזהירה מאוד מפני כל פגע טכנולוגי, אפילו זה הקטן ביותר – אז עכשיו, בשיחה הזו, בישרות ובאומץ, קנית את הסיכוי הזה.
4. "פרס התובנה" של הספר – לעלמה מרת בתיה שתחי'
את פרס התובנה של הספר, יש לתת, לא בלי תחרות קשה אבל בלב שלם, לבתיה.
אם אני צריך להזכיר. בתיה היא חברה של מירי, עם מוגבלות שמיעה. והיא משמשת לה לפרטנרית לשיחות גלויות לב, בענייני המוגבלות והטיפול הרפואי.
בקטע הרלוונטי, מירי מדווחת לבתיה שהיא קלטה שפתחו עבורה בהתרמה דרך קופת הצדקה למימון הניתוח, והיא מחליטה לסרב לכל העניין.
בתיה מספרת לה שגם לה שילמו, על מכשירי השמיעה והשתלים.
וכאן חייבים ציטוט:
- (מירי) "מעצבנת! אף אחד לא תרם לך! את קיבלת הכל בחינם מביטוח לאומי!"
- (בתיה) "ומי שילם את הביטוח הלאומי?"
-(מירי) "המדינה!"
-(בתיה) "אני אגיד לך מי שילם על הניתוח שלי. אנשים שלקחו מהם כסף מהמשכורת שלהם ומהבנק שלהם, לביטוח לאומי. אולי הם בכלל לא רצו לתת? אולי לא התחשק להם לשלם על השתלים של בתיה אחת תינוקת שלא שומעת כלום? אבל לא שאלו אותם. כי במדינה הבינו שמשפחה רגילה לא יכולה לעמוד בעלויות של שתלים קוכליאריים וניתוח, ולכן כל האנשים בארץ צריכים להשתתף בכל ניתוח כזה, ולשלם לכל תינוקת את הכסף שהיא צריכה בשביל לשמוע ולהתפתח ולדבר דברי חכמה. כמו אלו שאני משמיעה לך עכשיו.
ואת צריכה לשמוח מאוד, כי לך הולכים לתת רק אנשים שירצו לתת לך. אנשים שבאמת אוהבים אותך ורוצים שיהיה לך טוב".
זהו. הרבה אנשים בני ארבעים ושישים ושמונים, ככל הידוע לי, עוד לא חשבו על התובנה הפשוטה הזו.
ולא יקרה כלום, אם בפעם הבאה כשנפתח את העיתון, ונראה את כל המודעות "אתה בדיכאון מאובחן? יש לך חטוטרת דו ראשית? נולד לך ילד עם צרעת? הי הי! בוא ונשיג לך כסף!", נזכר קצת בבתיה.
5. על משפחת שפינדר – והחיים ככדור
על חיה ומוישי שפינדר הגיע שאכתוב יותר. אבל אני רוצה לכתוב רק על משהו בשולי הסיפור שלהם.
בכל ספר ועלילה, יש לכאורה את הרצון לסגור את כל הקצוות, לקראת הסוף. בין בטוב בין ברע – אבל לסגור.
בספר הזה, למרות שסיפורם של נחמי ושוע נסגר בצורה יפהפיה, חיה ומוישי דווקא רק מתחילים את האקשן, ולפתע - קאט. הספר נגמר. וזה יכול להיות מאכזב. אבל מצד שני יש בזה גם יופי, עם סוג של מסר.
ואם כבר אסטרונומיה, אז גם את המסר הזה אפשר לסכם במושג אסטרונומי. שכמו שהכדור שלנו עגול – כך שמעתי שטוענים – גם הסיפור שלנו. החיים שלנו. עגולים. ואין להם תחילה, ואין להם תכלית.
כי בספרים לוקחים איזה סצינה מתוך החיים, ומעבדים אותה, ואז אתה מקבל תחושה, שהגיבורים חיו חיים משעממים, ואז קרה משהו, ומיד מגיע הסופר עם המסרטה, לוחץ "פליי" – כי סוף סוף יש מה לראות! – ואז הסופר עוקב בפרוטרוט אחרי הסיפור, כל עוד יש מה לראות. ואז כשהעלילה חוזרת להיות משעממת, הסופר לוחץ סטופ, משחרר כמה משפטי "חיו באושר ובעושר", וזהו.
והמסר הזה הוא מטעה, וממש לא נכון. המסר כאילו החיים שלנו מורכבים מחלקים מעניינים, וחלקים משעממים.
אבל לא. וגם בבוקר אחרי החתונה/הלוויה/הניצחון בקרב, קמים כל הגיבורים בבוקר, וממשיכים לחיות ולחוות ולפגוש אתגרים ולצחוק ולבכות. והחיים שלהם לא פחות מעניינים, אם רק נדע להסתכל עליהם מהזווית הנכונה.
ואפילו, אפילו במקום היחיד שהחיים הם לכאורה טרמינליים, כוונתי למה שקוראים "לאחר מאה ועשרים" – שום דבר אינו טרמינלי לגמרי. רק שזה כבר שייך למושג אחר, שהוזכר אף הוא בספר: יקומים מקבילים...
(והמסר הזה גם כיכב, בעיני, ב"הלוואי שתהי" מאת
@dvory . גילינו "לפתע" שכל גיבורות הספרים חזרו לחיות, אחרי שחשבנו שהם כבר חזרו להקפאה של "חיו באושר ועושר". וזה הזכיר לנו, שהחיים ממשיכים ללא הפסקה, והם שווים שנחשוב על כל רגע שבהם. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי).
הנושאים החמים
