תעתועי הזמן פרק י"ד
פרק יד
דליוס, האורח רם המעלה, נפרד מהורדוס שהתעקש ללוותו. הורדוס לא יפסיד את ההזדמנות להחניף לאחד משרי אנטונינוס. וכמו תמיד כך גם עתה, ידע באיזה צד מרוחה החמאה. יודע הוא שהמלוכה ניתנה לו בזכותם, מה גם שהצליח בכל מחלוקת לגייס את אהדתם לו עצמו בלבד.
באופן זה ובזכות ערמומיותו גרם לחבריו המושלים לבוז לצד שכנגד. זכורים לו מקרים לא מעטים שמשלחות של יהודים ניגשו לקיסר והתחננו להוריד אותו משלטונו. לשמחתו בקשתם נדחתה.
כיוון שראה בחצר את מרים ואימה ועל פניהן רוח קרב, החליט להיפרד מאורחו ולחזור כלעומת שבא. לא לפוגשן לעת עתה. דליוס עלה על סוסו, התקרב לאיטו, ונעמד מולן מוקסם למראה מרים ואריסטובולוס. כמה יפים הנערים. האם אלו צאצאי החשמונאים, הידועים בניסים הנעשו להם משמיים? האם הם אלו הידועים בצדקותם? דליוס הלך שבי אחר מראה עיניו ועשה אוזנו כאפרכסת לשמוע את נושא שיחתם.
אריסטובולוס שם לב ראשון לדליוס השר החשוב, וסימן לאימו. אלכסנדרה שמחה על ההזדמנות הנפלאה שזימן לה אלוקים. לפני שפנתה אליו - פנה הוא אליה.
"שמעתי את נושא שיחתכם, אנא, שמעי לעצתי, הזמיני צייר שיכין איקונין - ציור - של ילדייך היפים ושלחי לאנטונינוס, כי אז בתאוות היופי לא ימנע ממך מבוקשך לתת לבנך כהונה גדולה".
"אם כך, אעשה זאת מייד".
אלכסנדרה חשה ביד הטופחת על כתפה. היא הביטה לאחור ונתקלה בשלומית.
"רציתי רק להזכיר לכן שהתינוקות בוכים".
"מה זאת אומרת, יוליאנה לא שומרת עליהם?" השתוממה אלכסנדרה.
"התינוקות שלי לבד?" דאגה מרים
"יוליאנה שמרה עליהם, אבל כעת היא עצורה".
"מדוע?" שאלה מרים חדות.
"באשמת גנבה".
"אם את עצרת אותה, ברור לי שהיא חפה מפשע". אמרה מרים לשלומית ורצה מהר לילדיה.
"תני לי את מפתחות תאה, אני רוצה לדבר איתה". כעסה אלכסנדרה.
"הדברים אמורים להתנהל לפי חוק ומשפט, ונעשה בה דין צדק". אמרה שלומית בפסקנות.
"טוב יותר שתאמרי שנעשה פשע ועוול. מזמן כבר אין פה דין ולא צדק".
"את ובתך לא חדלות לרגע לבזות את המלוכה". שלומית הניחה ידיה על מותניה והביטה לתוך עיני אלכסנדרה בתיעוב: "אינכן ראויות למלוך".
"יביא ה' מרפא לליבך הגועש משנאת הבריות, ובינתיים מסרי לי את מפתח תאה של יוליאנה".
"אני אחראית על העצורים עד שייעשה בהם משפט".
אלכסנדרה לא שלטה בזעם שהאדים את פניה, וללא היסוס סטרה בחוזקה על לחייה של שלומית, לקחה את צרור המפתחות מכיסה ורצה לשחרר את יוליאנה מכלאה.
<<<<<
"תודה לך הוד מלכותך. תמיד נהגת בי ביושר וברחמנות". חיבקה אותה יוליאנה בהתרגשות.
"נהגו בך בעיוות הדין, אבל זה כבר לא סוד שבארמון זה אין דין ואין דיין. כל מה שקורה כאן הוא המשך של דרך הצדוקים".
יוליאנה התיישרה, צעדה אחורה בהפתעה ושאלה:
"האינך צדוקית? והרי ידוע לכולם שזו דרככם. סלחי לי אם פלשתי לתחום לא לי".
"כך אנו נחשבים וכך חונכנו. אך העיוותים והטעויות שחווינו על בשרנו גורמים לי לתהות על הדרך. לא כך היה בזמן מלכות סבתי, המלכה שלומציון, שאף אני קרויה על שמה אלכסנדרה. היא החליפה את שמה וכך היא זכורה בפי כול".
"סבתך הייתה מעדת הפרושים והייתה גאה בדרכה. כך גונב לאוזניי".
"בזמנה, כשמלכה לבדה, לא היה קורה דבר כזה. המשפט מעולם לא נעשה ולא התנהל על ידי אנשי רשעה וצמאי דם. סליחה על דמעותיי. אני יכולה רק לקנא בזכותה של סבתי. אז הממלכה התנהלה על פי משפט צדק".
"האם לא קרה דבר כזה שטעו ודנו לחובה חף מפשע?"
"היא היטיבה להעביר לחכמי הסנהדרין את כל מערכת המשפט. שם שפטו על פי שני עדים. שם חקרו את העדים חקירת שתי וערב בחדרים נפרדים כדי שלא יוכלו להצליב מידע, והכול כדי שהדין יהיה משפט צדק. שם חיפשו כל מידע ואפילו קלוש כדי לזכות בן אדם. שם לא נתנו חרב חופשית בידי בן בלייעל. שם לא היה מקום למי שלא בקי בקוצן של הלכות".
"אף אני כמוך כבר מאסתי בצדוקים, שתוצאות דרכם האיומות ניכרות היטב בשטח".
"אספר לך איך אח סבתי רבי שמעון בן שטח הנהיג בחוכמה את הסנהדרין ואיך הצליח בזמן אלכסנדר ינאי. בזמן ההוא לצערי הרג אלכסנדר חכמים רבים בגלל הוצאת שם רע. ביום אחד טבח 800 משפחות, לא ריחם ולא חמל גם על נשים ועוללים. בהם כל חברי הסנהדרין. היחיד שנשאר לפלטה היה שמעון בן שטח, שנאלץ לברוח אבל חזר לאחר שאחותו שלומציון ניקתה את שמו. כשחזר להיות ראש הסנהדרין גילה שהמלך ינאי דאג למנות רק צדוקים שמאמינים בתורה שבכתב בלבד. רבי שמעון לא נבהל מכך שהוא הפרוש היחידי בהיכל המשפט. בחוכמתו הידועה דאג שכל אחד מחכמים אלו יביא ראיה מן התורה לדין שיצא מידו. הוא עמד על כך שלא יבוצע הדין כל עוד אין ראיה. מכיוון שהצדוקים לא מאמינים בתורה שבעל פה, לא הצליחו להביא ראיה מהתורה שבכתב בלבד. זו הייתה ההזדמנות לנקות אט אט את הסנהדרין מכל הצדוקים. כך נהג עד שהחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את בתי הדין לתנאים ענקי הדור".
"נראה שמה שהיה לא יחזור".
"לא. לא יחזור. הורדוס עולה ברשעותו על כל המלכים הקודמים. טעות עשה יוחנן. אחד מסבות אבותיי. הוא גייר את כל הכותים והאדומים שגרו בירושלים. הוא השאיר להם ברירה לצאת מהארץ או להתגייר. הם העדיפו להישאר בבתיהם ולהתגייר מהשפה אל החוץ. וכך נטמעו בעם ישראל אדומים שלא חשבו לרגע להיות יהודים אמיתיים. והתוצאה האומללה היא - הורדוס.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
יוספה ומרתה שכשכו את רגליהן במי המעיין. ביום אביבי שכזה לא מיהרו החברות לחזור לבתיהן. את הכבסים שסיימו לכבס מיהרו לפרוס על גבי הענפים שהוקצעו לשם כך. רוח מערבית העידה שברגעים הבאים יוכלו להעמיס את הבגדים שוב בתוך הסלסילה הענקית ולחזור לבתיהן.
"איילת המדומיינת סיפרה אתמול שעוד ימציאו מכונות שיכבסו לבד את הכבסים".
"קשה להבין איך עדיין היא חיה עם שיגיונות לב ומוח כה קשים".
"אולי היא חולה במחלה חשוכת מרפא, אבל מה חבל שאי אפשר לתרגם את רעיונותיה לשפת המעשה".
"מה כל כך טוב במחלת הנפש שלה?"
"תארי לך שפותחים קופסה גדולה, מכניסים את הכבסים, לאחר זמן פותחים ותולים לייבוש. האין זה נפלא? יהיה לנו זמן בשפע לכל המטלות האחרות".
"הבלים מטורפים, חדלי! אחרת אאמין שנדבקת ונפלת במחלתה".
יוספה הביטה מהורהרת בפני חברתה מרתה ואמרה: "האם זו לא את שרצת כתינוקת להציע לה את ידידותך והזמנת אותה אלייך?"
"ומה בכך, היא ידידה נעימה ואפילו חכמה, אבל נפשה נטרפה עליה".
"ליבי אומר לי שהיא כלל לא מטורפת אלא נביאה".
"מה עולה בדעתך, איך יכולה צדוקית להיות נביאה?" נענעה מרתה ראשה בחוסר אמון.
"נוכרייה כמוך לא תבין. הסברתי לך הרבה פעמים שאנו יהודים מתקדמים. כלום אין אנו עולי רגלים? כלום אין אנו מביאים ביכורים ומקריבים קורבנות? אפילו כוהנים גדולים יצאו מתוכנו".
מרתה חשה היטב שאין הם מבינות זו את זו. "היהודים המלומדים שהפיצו את החוכמה, האצילות, אהבת האלוקים והאדם, היו נראים אחרת ממשפחתך. אברהם, משה, יתרו, דוד ושלמה, חכמי התורה, האם הם היו צדוקים?" כעסה מרתה והלכה לאסוף את הכבסים היבשים לקערה.
"אל תכעסי עליי, מרתה. התורה ניתנה ליהודים והם אמורים לפרשה. עד היום פירשו אותה רק המיושנים, אבל העולם השתנה והצדוקים מפרשים אותה כדי שתתאים לתקופתנו".
"אם הייתי יהודייה, הייתי בוחרת בדרך האמת, להיות מהפרושים, ולא הייתי עושה מהתורה צחוק והיתול כצדוקים".
"שפר חלקי שאת נוכרייה, אחרת היית מתרחקת מידידותי". צחקה יוספה.
בלכתם לביתם והסלסילות על ראשן, אמרה לפתע מרתה: "שלשום איילת באה לבקרני בביתי ופניה זוהרות. שאלתיה מה יום מיומיים? היא הוציאה מכיס שמלתה מטבעות שבורים והראתה לי. מכיוון שאני יודעת את מצבה, כבר לא ייחסתי חשיבות לדבריה".
"מה שמעת מדבריה?" שאלה יוספה בסקרנות.
"היא אמרה שאנסה לעזור לה להתאים את חלקי המטבעות".
"מדוע?" השתוממה יוספה.
"היא אמרה שזה דחוף, זה יחזיר אותה לבית שחייתה בו בטרם הגיעה לכפרנו".
"ומה ענית?"
"שאלתי אותה: מאיפה מצאת את השברים המוזרים הללו? והיא סיפרה שהלכה מזרחה לטייל לבדה, בדרך גילתה מערה. היא נכנסה להסתתר בתוכה מפני החיילים שראתה בקרבת מקום. היא הביטה לארץ וראתה רסיסים מנצנצים. לאחר שאספה בכף ידה חופן הבחינה בחלקי מטבעות".
יוספה הביטה במרתה שהשתתקה פתאום. "מדוע עצרת בדיבורך?"
"היא שמעה מתוך עומק המערה צחוק פרוע ולחישות משונות. היא הספיקה לגרוף כמה חופנים לכיסה וברחה משם בפחד".
"אולי הגיעה בלי משים לאחת המערות ששימשו את המכשפות בזמן שמעון בן שטח". גילתה יוספה בפחד והצטמררה.
"בדיוק מה שחשבתי בעצמי". פערה מרתה עיניה באימה.
"ואז צעקתי עליה: נערי מייד את כיסייך מכל הכישופים שעלייך. אלו חפצי המכשפות. היא הביטה בעיניים מבודחות וצחקה לי: 'אל תהיי טיפשה כמו כולם. ואם הם מכושפים מה כבר הם יעוללו לך?'
"'לשם מה את צריכה זאת?' צעקתי והבנתי שהיא בכלל לא מבינה מה המכשפות יכולות לעולל".
"אולי היא בעצמה מכשפה?" לחשה לעצמה יוספה.
"בסוף היא בכתה ואמרה שהמטבעות שהורידו אותה אלפיים שנה, יעלו אותה חזרה אלפיים שנה".
"יש לי רעיון. אולי הוא יוביל אותנו להבין מה מסתתר בנפשה". פסקה יוספה.
"מה הרעיון?"
"נלך לפגוש אותה ונאמר לה שאנו מאמינות לה".
"ועוד יותר מזה", התלהבה מרתה. "נגיד לה שאנו מוכנות לעזור לה לחזור לזמן שהיא רוצה".
"היא לא תאמין לנו?"
"נגרום לה להאמין שאנו איתה ואז אולי גם תתרפא ממחלת הנפש".
הנושאים החמים
)
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //