הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שהגעתי לעולם, עוד טרם פתחתי את פי ליבבה ראשונה, אמא שלי הביטה בי במבט אוהב ואמרה לי "אתה לא תעשן".
לא הבנתי מה זה עישון, ידעתי מה זה לישון ועשיתי את זה מעולה.
כשקצת גדלתי, הבנתי שבבית שלנו, עישון זה יהרג ואל יעבור.
אמא שלי היתה אישה יחסית רגועה.
אבל שסיגריה נכנסה לטווח, הצרחות שהיא הקימה, נתנו לנו להבין שיש סיגריה באזור.
היום אני חושב שהיא היתה צריכה טיפול.
אז, רק ידענו שיש לאמא איזה סוד שהיא סוחבת והוא קשור איכשהו לניקוטין או לסיגריה או למאפרה.
כשהייתי בישיבה גדולה אדם בוגר ועצמאי, באמצע נייעס מטורף עם גישמאקר אחד, מיילך קראו לו. הוא שלף אותה, ארוכה לבנה והושיט לי.
השתגעת? אתה לא יודע?
שאלו אותו העיניים שלי.
כולם יודעים שאסור לי לעמוד בד' אמותיו של מעשן.
הוא לא ידע, כנראה.
ואני מצאתי את עצמי ממולל אותה באצבעות ארוכות. נבוך.
"אז מה אמרת שבן גביר פלט"? שאל והצית את הסיגריה שנחה מיוזעת בכף ידי.
מודה שהיא כמעט נשמטה לי מהיד.
אבל מול מיילך, הכבוד העצמי שלי לא נתן לי לסרב.
קרבתי לפה, לקחתי שאכטה. ודווקא היה מעניין. הלב שלי דפק בקצב מטורף, לא האמנתי שעשיתי את זה.
אחרי חודש כבר הייתי מכור סופית.
אחרי חודשיים כבר לוויתי את ה20 שקלים הראשונים.
לאחר שבועות נוספים, הייתי כבר בעל חוב גדול, שתפח והתעצם.
זה היה הגיוני, בהתחשב בכך שלא עבדתי וגם לא קיבלתי דמי כיס לסיגריות.
יום אחד, כשבאתי שוב לפרלשטיין לללוות 30 שקלים או סיגריה שתיים. הוא הסתכל עלי, התלבט רגע ואמר. "תראה דב, אתה חייב לי כבר כמעט אלף שקל" זה היה נכון, אז הסמקתי.
"יש לי רעיון בשבילך." הוא פלט בלי לחשוב. "אני עובד כשומר על נפטרים, אומרים לידם משניות בלילה שבין הפטירה לקבורה.
זה גם תורה, גם חסד של אמת, וגם שכרה בצידה.
וחוץ מזה שזה בלילות, כך שלא מפסידים שום סדר, והמעסיק שלי מחפש עכשיו עוד חבר'ה."
זה היה נשמע מצמרר ומגרה באותה מידה.
"רגע, שאני אשב ליד נפטרים בלילה? לבד?"
"לא, תרגיע" הוא טפח לי על השכם. "באים בזוגות, אני הולך עם פדידה"
לא היו לי הרבה ברירות, הסכמתי.
הלילות הראשונים היו מרטיטים, אחר כך התרגלתי.
לילה אחד, קר במיוחד, נראה לי אפס מעלות בחוץ, אני ומושקוביץ מנסים להתחמם מהנרות שדלקו מסביב נפטר טרי, עמוס, קראו לו, מהנגריה.
"אתמול הוא עוד דפק מסמרים, בא התקף לב ולקח אותו".
סיפרה לנו זקנה מקומטת שהיתה אישתו עד הבוקר. לקחה כמה חפצים אישיים, וידאה שאנחנו שמרטפים טובים ובאמת לומדים משניות. והלכה לנוח עד הלוויה אצל הבן שלה.
בשתיים בלילה, כשהרעמים כבר יישרו לנו את כל העקמומיות שבלב. על הרקע האפלולי והנשמה המתה שליידנו, מושקוביץ נעלם לשירותים.
אני יושב כולי רועד מקור ומפחד. הצלליות של הנרות רוקדות על הקיר וליידי גופה נטולת חיים.
צמרמורת עוברת לי בכל הגוף.
סיגריה תרגיע אותי. אני בטוח.
אוטומטית היד שלי נשלחת לחפיסה. מוציאה את האחרונה.
היד ממשיכה למשש את הכיס, להוציא את המצית. אין. כלום. מסביבי נרות בשפע ובלב חושך מצרים.
ברקים מחרידים. רעמים מתפוצצים. חושך
אני- חייב- סיגריה!
שולח את הסיגריה אל נר הנשמה.
אני לא הולך לעשות את זה. זה נר כנגד נשמה.
להדליק איתה סיגריה???
נראה לי אני שומע רחשים. הוא בטוח מת? עמוס?
אני חייב סיגריה כמו שלא הייתי חייב בחיים.
לא יכול להדליק מנר נשמה.
כן! מושיט יד רוטטת.
בוווום
רעם אדיר קורע את הדממה.
היד שלי קופצת אחורה.
אני לא מתייאש.
נושם עמוק ושולח את הסיגריה שוב לתוך האש. הלב שלי לא שלם איתי. לא בטוח שזה מותר.
האש נאחזת בסיגריה ואני מתנשם חזק מכין את הריאות לקבל את כל הטוב הזה.
"אתה לא מתבייש!" זעקה חלושה של קול זקן. צרוד. מחרחר.
"אין לך נשמה?!"
הלב שלי נדם סופית.
מתוך ענן מרשמלו שחור אני שומע את הקשישה מזעיקה בגרון ניחר את הצדיק השני שיזמין מד"א.
לא הבנתי מה זה עישון, ידעתי מה זה לישון ועשיתי את זה מעולה.
כשקצת גדלתי, הבנתי שבבית שלנו, עישון זה יהרג ואל יעבור.
אמא שלי היתה אישה יחסית רגועה.
אבל שסיגריה נכנסה לטווח, הצרחות שהיא הקימה, נתנו לנו להבין שיש סיגריה באזור.
היום אני חושב שהיא היתה צריכה טיפול.
אז, רק ידענו שיש לאמא איזה סוד שהיא סוחבת והוא קשור איכשהו לניקוטין או לסיגריה או למאפרה.
כשהייתי בישיבה גדולה אדם בוגר ועצמאי, באמצע נייעס מטורף עם גישמאקר אחד, מיילך קראו לו. הוא שלף אותה, ארוכה לבנה והושיט לי.
השתגעת? אתה לא יודע?
שאלו אותו העיניים שלי.
כולם יודעים שאסור לי לעמוד בד' אמותיו של מעשן.
הוא לא ידע, כנראה.
ואני מצאתי את עצמי ממולל אותה באצבעות ארוכות. נבוך.
"אז מה אמרת שבן גביר פלט"? שאל והצית את הסיגריה שנחה מיוזעת בכף ידי.
מודה שהיא כמעט נשמטה לי מהיד.
אבל מול מיילך, הכבוד העצמי שלי לא נתן לי לסרב.
קרבתי לפה, לקחתי שאכטה. ודווקא היה מעניין. הלב שלי דפק בקצב מטורף, לא האמנתי שעשיתי את זה.
אחרי חודש כבר הייתי מכור סופית.
אחרי חודשיים כבר לוויתי את ה20 שקלים הראשונים.
לאחר שבועות נוספים, הייתי כבר בעל חוב גדול, שתפח והתעצם.
זה היה הגיוני, בהתחשב בכך שלא עבדתי וגם לא קיבלתי דמי כיס לסיגריות.
יום אחד, כשבאתי שוב לפרלשטיין לללוות 30 שקלים או סיגריה שתיים. הוא הסתכל עלי, התלבט רגע ואמר. "תראה דב, אתה חייב לי כבר כמעט אלף שקל" זה היה נכון, אז הסמקתי.
"יש לי רעיון בשבילך." הוא פלט בלי לחשוב. "אני עובד כשומר על נפטרים, אומרים לידם משניות בלילה שבין הפטירה לקבורה.
זה גם תורה, גם חסד של אמת, וגם שכרה בצידה.
וחוץ מזה שזה בלילות, כך שלא מפסידים שום סדר, והמעסיק שלי מחפש עכשיו עוד חבר'ה."
זה היה נשמע מצמרר ומגרה באותה מידה.
"רגע, שאני אשב ליד נפטרים בלילה? לבד?"
"לא, תרגיע" הוא טפח לי על השכם. "באים בזוגות, אני הולך עם פדידה"
לא היו לי הרבה ברירות, הסכמתי.
הלילות הראשונים היו מרטיטים, אחר כך התרגלתי.
לילה אחד, קר במיוחד, נראה לי אפס מעלות בחוץ, אני ומושקוביץ מנסים להתחמם מהנרות שדלקו מסביב נפטר טרי, עמוס, קראו לו, מהנגריה.
"אתמול הוא עוד דפק מסמרים, בא התקף לב ולקח אותו".
סיפרה לנו זקנה מקומטת שהיתה אישתו עד הבוקר. לקחה כמה חפצים אישיים, וידאה שאנחנו שמרטפים טובים ובאמת לומדים משניות. והלכה לנוח עד הלוויה אצל הבן שלה.
בשתיים בלילה, כשהרעמים כבר יישרו לנו את כל העקמומיות שבלב. על הרקע האפלולי והנשמה המתה שליידנו, מושקוביץ נעלם לשירותים.
אני יושב כולי רועד מקור ומפחד. הצלליות של הנרות רוקדות על הקיר וליידי גופה נטולת חיים.
צמרמורת עוברת לי בכל הגוף.
סיגריה תרגיע אותי. אני בטוח.
אוטומטית היד שלי נשלחת לחפיסה. מוציאה את האחרונה.
היד ממשיכה למשש את הכיס, להוציא את המצית. אין. כלום. מסביבי נרות בשפע ובלב חושך מצרים.
ברקים מחרידים. רעמים מתפוצצים. חושך
אני- חייב- סיגריה!
שולח את הסיגריה אל נר הנשמה.
אני לא הולך לעשות את זה. זה נר כנגד נשמה.
להדליק איתה סיגריה???
נראה לי אני שומע רחשים. הוא בטוח מת? עמוס?
אני חייב סיגריה כמו שלא הייתי חייב בחיים.
לא יכול להדליק מנר נשמה.
כן! מושיט יד רוטטת.
בוווום
רעם אדיר קורע את הדממה.
היד שלי קופצת אחורה.
אני לא מתייאש.
נושם עמוק ושולח את הסיגריה שוב לתוך האש. הלב שלי לא שלם איתי. לא בטוח שזה מותר.
האש נאחזת בסיגריה ואני מתנשם חזק מכין את הריאות לקבל את כל הטוב הזה.
"אתה לא מתבייש!" זעקה חלושה של קול זקן. צרוד. מחרחר.
"אין לך נשמה?!"
הלב שלי נדם סופית.
מתוך ענן מרשמלו שחור אני שומע את הקשישה מזעיקה בגרון ניחר את הצדיק השני שיזמין מד"א.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //