סיפור בהמשכים המושל בגן

[Chaya Lea]

פרולוג

השמש זרחה וליטפה את השדה בקרניה החמימות, משקיפה על זוג הגברים הקרבים אל השדה.
הם פסעו באיטיות ובזהירות, נושאים מכשירים משונים בידיהם. השניים עצרו, חילופי מבטים מהירים ביניהם העידו על התרגשות. מבטיהם חלפו על פני השדה, מתבוננים בפרחים השונים. היו שם פרחים מכל הצבעים והסוגים, מרהיבים ומהפנטים ביופיים ובריחם העז, המשכר.
אהרון תפס את עצמו ראשון, "יונתן", צליל קולו היה בהול, "השתגענו? שים מהר את המסכה!"
הם לבשו את המכשירים המשונים על פניהם, מסכות מוזרות שהעולם עוד לא ראה מעודו.
"אתה צודק", קולו של יונתן נשמע עמום מבעד למסכה. "היינו צריכים לצאת איתן כבר מהבית".
אהרון העביר יד על כמה פרחים סגלגלים, "אתה קולט את זה?", עיניו זרחו ויונתן תהה אם המסכה היא זו שגורמת לאור שבהן להראות על אנושי. "החלום שלנו, החזון האדיר, הרעיון שלנו… הוא מתגשם ברגע זה!"
יונתן חייך, משער שאהרון רואה רק את עיניו הזורחות באור משלהן, "לא ברגע זה, בטח שלא כולו, אבל זו התחלה והיא מדהימה!"
הם התהלכו כשיכורים ברחבי הגן דקות מספר עד שאהרון הכריז, "זהו, הגיע הזמן לעשות את מה שעבורו באנו הנה".
יונתן התנער, "ודאי!" הוא שלף שקיק מיוחד כשאהרון מבצע בדיוק את אותה הפעולה.
"לא מדגדג לך משהו במצפון על לקיחת הדגימות שלנו?" סנט יונתן באחיו.
השדה באמת שידר הרמוניה מושלמת וסוחפת בגווניה, הוא חש אי נוחות כאשר נגע בפרחים העדינים, כאילו מפרק פאזל שהם משלימים.
"במצפון?" לאהרון לקח רגע להבין את הכוונה. "אהה, אל תדאג, זה יצמח מחדש", הוא צחק.
"חוץ מזה", הוסיף, "שכל זה נועד למען הפרחים המדהימים האלה, אתה יודע…"
"כמה שנים חיכינו לרגע הזה", בהה יונתן בשקיק שבידו. "כמה למדנו, כמה השקענו כדי שיהיו לנו את כל הכלים…"
"והנה, זה הגיע", אהרון חייך בחולמנות.
"בוא", הוא התעשת. "הגיע הזמן לדבר האמיתי".
"אף פעם לא הבנתי את אשתי כשהיא דיברה על פרפרים בבטן", התקשה יונתן להתנתק מערפילי הקסם שאפפו את הרגע, "עד עכשיו…"
"העתיד שלנו קורא לך יונתן", האושר של אהרון ניכר בקולו.
"אל תדאג", חייך יונתן, "ברור שאני מגיע".
והם פילסו את דרכם בינות לפרחים לעבר דרך חדשה, עתיד חדש, עולם שלם שנפתח באותו הרגע.

 

[נ. גל]

וואו, זו פתיחה מעניינת.
נראה כמו התחלה של משהו טוב.
מחכה ועוקבת.

 

[Chaya Lea]

וואו, זו פתיחה מעניינת.
נראה כמו התחלה של משהו טוב.
מחכה ועוקבת.

תודה! כיף לשמוע (לקרוא )

סתם כדי שתדעו למה לחכות עד שאעלה את הפרק הראשון,
זה סיפור שנראה לי הוא פוסט אפוקליפסה (הפרולוג עוד מתרחש בעולם שאנחנו מכירים למרות שלא נראה לי קיים כזה שדה)
זה די דמיוני-עתידני כזה.
אשמח לקבל ביקורת.

 

[Talya kadosh]

חיה,
בואי נגיד ככה, אני מתחברת לכתיבה שלך.
ההתחלה מושכת ומסקרן אותי לדעת מה יהיה בהמשך.
מאחלת בהצלחה, מוזמנת להעלות את הפרק הבא, אה?

 

[Chaya Lea]

מוזמנת להעלות את הפרק הבא, אה?

בעקרון יש לי ארבעה פרקים כתובים ואני שואלת את עצמי אם זה הרבה או קצת.
חשבתי להעלות כל שבוע כדי ליצור איזון וזמן להמשיך.
אז מה את אומרת, להעלות עכשיו?

 

[Talya kadosh]

לדעתי, כדאי כל תקופת זמן.
אם זה עולה ברצף, אני, לכל הפחות לא מספיקה לעקוב. ואז מתחיל גלגל ההשלמות. חושבת שפעם בשבוע זה מצוין.

 

[המלמד מבני ברק]

תודה על הפרולוג

 

[Chaya Lea]

פרק ראשון

מאז שנולדתי הייתי שונה, מוזר. זה התקבל איכשהו במשפחה, למרות שכל הילדים האחרים באזור הפועלים גם היו כמו כולם, אבל עד שנולד מבט קיוו הוריי שזה רק כי אני ילד ובן זכר. עד אז היו לי רק אחיות. כאשר מבט גדל והחל להתפתח הייתי כבן שמונה או תשע. אז הם הבינו שרק אני כזה והתחילו לקשר את זה למגבלה שלי.
נולדתי בריא ושלם, אך כאשר התחלתי לגדול, הוריי שמו לב בין עיסוק לעיסוק שאני לא מגיב לריחות.
מאז הייתי במעקב רפואי צמוד מידי תקופה והוריי קיבלו עדכון על כל דבר חדש שהתגלה בתחום. ניסו לעזור לי בכל דרך אפשרית. נתנו לי את הצמחים הכי חזקים, את החומרים הכי פעילים והריחות הכי מסריחים, אבל שום דבר לא עבר את מחסום חוש הריח שלי. גם תרופות למיניהן לא הועילו ובשלב כלשהו כבר פחתו הביקורים שלי במרכז הרפואי, אולי מחוסר התקדמות.
אני זוכר את עצמי יושב בבית הספר. חלק מהילדים בכיתה היו מנמנמים כדי להשלים שעות שינה לאחר לילה עמוס במיוחד ובין נים לנים כתבו פרט חשוב במחברת. הם היו מהאזור שלי, מהפועלים. הילדים מאזור הכישורים עסקו בכתיבה, ציור, או זמזומים שהפריעו למהלך השיעור וגררו עונשים וזעם מהמורה. היו גם הסוחרים שהקשיבו רק בשיעור מתמטיקה ובשאר השיעורים חשבו על דרכים להשיג כסף. הסוג האחרון של הילדים היה מהמלומדים. הם היו חביבי המורים ואוהבי בית הספר. אני לא הייתי דומה לאף אחד מהם.
כשהתחיל שיעור התיישבתי כמו ילד טוב והקשבתי בכבוד גם לשיעורים שלא עניינו אותי, כמו למשל שיעורי אגדות העמים והדתות בהם רק דת אחת עניינה אותי, הדת שלי. אבל גם אז לא נדמיתי לאינטיליגנטים, השאלות ששאלתי את המורה גררו פליאה ולפעמים אף נזיפה.
היום אני מבין שזה בגלל שהמלומדים לומדים הכל כדי להבין והדבר היחיד שמעניין אותם זה לדעת עוד ועוד. אני לא למדתי כדי להבין, אני באמת התעניינתי בדת שלי. זה היה מוזר בעולם שאיש לא מתעניין בדת.
אבל אני הייתי שונה, תמיד.
כשהייתי חוזר הביתה, מיד הייתי בודק מה יש לאכול ואחר כך מחפש תעסוקה.
אני זוכר במעורפל שבגיל קטן ממש, אולי חמש, כולם התבוננו בי בתמיהה כאשר עשיתי זאת ואמא ואבא היו חסרי אונים.
רק אני לא הבנתי מה הבעיה.
אחר כך התחלתי לשמוע את המילים "שונה", "מוזר" והן חזרו על עצמן בשלל צורות.
כך במשך הזמן חלחלה למוחי ההבנה שיש לי עוד שוני, שזו לא רק המגבלה של חוש הריח.
רק אמא תמיד הבינה לליבי, ולמרות שהיא הייתה עסוקה כל כך, כמו כולם, היא הגנה עלי במצבים לא נעימים וטענה שהכל בגלל חוש הריח ואני לא מוזר בכלל, אני מיוחד.
כשהיא אמרה זאת עיניה האירו וליטפו אותי, נתנו לי הרגשה שאני מיוחד. באמת, עדיין לא חשבתי שיש בי משהו מיוחד. לא קיבלתי את הטענה שיש קשר בין שני הדברים שמבדילים אותי משאר בני האדם. למדתי וקראתי על הדת, וכך הבנתי שלפי האמונה הקדומה יש מישהו שמנהיג את העולם, החלטתי להאמין בו. אחרת, איזה הסבר אפשר למצוא לזה שנבראתי כל כך שונה?
כך האמנתי שיש קשר בין כל הפרטים, שנבראתי מיוחד בפני עצמי, אבל לא שיש בין המאפיינים השונים קשר הגיוני.
עם הזמן גם אחיותיי התחילו להתרגל אלי ואפילו למדו להעריך את השוני שלי. למשל בקניות.
ההברקה הייתה של ריצה אחותי הבכורה. זה קרה באחד הימים לאחר שחזרתי הביתה מהלימודים והתחלתי להפריע לכולם בעיסוקיהם הנכבדים בקריאות שמשעמם לי.
"אם משעמם לך אולי תלך במקומי לקניות?" היא הפטירה במהירות שמשלבת לחץ עם זעם.
קיבלתי את דבריה כמות שהם, לקחתי את הרכב שלי ויצאתי בריחוף לכיוון רחבת המסחר.
כאשר חזרתי, הבאתי לריצה את הכרטיס וגם את הקבלה.
להפתעתי, לא הספיק לה רפרוף קל והיא לא התיקה את עיניה מהקבלה כמה דקות.
"מה קרה?" לא הבנתי.
"אתה בטוח שקנית את כל המצרכים ששלחתי למכשיר שלך?" היא שאלה.
נפגעתי עד עמקי נשמתי, "בטח שקניתי! למה את חושבת שלא?" כן, אני תמיד השונה, המוזר, אבל אני עושה מה שאומרים לי ואני לא שקרן וגם לא שכחן.
"בחיים לא יצא לי כזה מחיר סופי, זה הכל", הבחנתי בהתפעלות שבקול שלה וזה די החמיא לי.
"אמאאאאאא!" היא צעקה.
אמא הרימה את הראש מהמחשב שלה בהפתעה, "מה קרה, ריצה?"
"איך זה הגיוני שיצא לקול מחיר סופי של מאה יחידות תשלום?" היא תהתה בקול רם מידי שגרם לי להסמיק.
"רק מאה?? לכל הקניות? בטוחה שהוא קנה הכל?" הפעם לא נפגעתי, רק צחקתי בליבי על הלך המחשבה הדומה שלהן.
"עברתי על הקבלה", היא הסבירה, "והמחירים שם ממש מצחיקים. את חייבת לראות!"
אמא לקחה את הקבלה ולאחר מספר דקות של קריאה הרימה אלי עיניים מופתעות, "איך עשית את זה, ילד?"
"עשיתי כמו כולם", השבתי בבלבול כלשהו.
"זה מוזר מאוד", טענה אמא, "איך זה יכול להיות שלי אף פעם לא הציעו כזה מחיר?"
"אה, את משלמת לפי המחיר של המוכר?" תמהתי, "למה?"
"אז לפי איזה מחיר משלמים?" שאלה ריצה, ואני חשתי כבשיח חרשים.
"מתמקחים", הדגשתי כל הברה, "זה הכל".
"זה הכל?" נתנה בי אמא מבט מוזר.
"להסביר איך עושים את זה?" המבוכה הציפה אותי.
"אין צורך", חתכה ריצה את השיח שנעשה מוזר כמעט כמוני.
מאז קניות הן התפקיד שלי, למרות שזה לוקח לי לפחות חצי שעה.
"אם לך זה לא מפריע זה בסדר", נאנחה אמא כששאלתי אותה בנוגע לכך. לא הבנתי למה זה אמור להפריע לי, ובכלל, לאן יש לי למהר?
אני יודע שנקראתי על שם מהירות הקול, אבל מסתבר שלי יש קול משלי והוא לא מהיר, למרות שהוא גם לא איטי. בהתחלה זה קצת הציק לי, אף אחד לא אוהב להיות שונה. אבל זוהי מציאות חיי ועם הזמן למדתי לאהוב אותה, את מי שאני.

 

[נ. גל]

פרק נהדר, תודה.

כמה הארות:

מאה יחידות תשלום

אין להם איזה קיצור? זה די ארוך, לומר כל פעם "יחידות תשלום".

השיח שנעשה מוזר כמעט כמוני.

אהבתי.

נולדתי בריא ושלם, אך כאשר התחלתי לגדול, הוריי שמו לב בין עיסוק לעיסוק שאני לא מגיב לריחות.
מאז הייתי במעקב רפואי צמוד מידי תקופה והוריי קיבלו עדכון על כל דבר חדש שהתגלה בתחום. ניסו לעזור לי בכל דרך אפשרית. נתנו לי את הצמחים הכי חזקים, את החומרים הכי פעילים והריחות הכי מסריחים, אבל שום דבר לא עבר את מחסום חוש הריח שלי. גם תרופות למיניהן לא הועילו ובשלב כלשהו כבר פחתו הביקורים שלי במרכז הרפואי, אולי מחוסר התקדמות.

אוקי... זה מתחיל להיות מעניין. בעולם המוכר לי, תתרנות היא בעיה שולית, כמעט חסרת משמעות. כזו שיש לה מעלות יותר מחסרונות.
יקום שבו תתרנות היא בעיה שדורשת טיפול משמעותי נשמע לי מעניין. מה כבר יכול להיות כל כך קריטי בחוש הריח?

אני יודע שנקראתי על שם מהירות הקול,

הופה. עד כאן לא שמענו בכלל את שמו של הדובר, בעצם. איך קוראים לו?

 

[Talya kadosh]

@נ. גל, השם שלו כתוב כאשר אחותו שואלת איך ל*קול* יצא מחיר יחסית נמוך.

@Chaya Lea, פרק יפהפה. את יודעת שאני אוהבת את כיוון המחשבה שלך?

 

[נ. גל]

@נ. גל, השם שלו כתוב כאשר אחותו שואלת איך ל*קול* יצא מחיר יחסית נמוך.

צודקת, פספסתי את זה. תודה.

 

[RIVKA W]

וואו

אני זוכר את עצמי יושב בבית הספר. חלק מהילדים בכיתה היו מנמנמים כדי להשלים שעות שינה לאחר לילה עמוס במיוחד ובין נים לנים כתבו פרט חשוב במחברת. הם היו מהאזור שלי, מהפועלים. הילדים מאזור הכישורים עסקו בכתיבה, ציור, או זמזומים שהפריעו למהלך השיעור וגררו עונשים וזעם מהמורה. היו גם הסוחרים שהקשיבו רק בשיעור מתמטיקה ובשאר השיעורים חשבו על דרכים להשיג כסף. הסוג האחרון של הילדים היה מהמלומדים. הם היו חביבי המורים ואוהבי בית הספר

רק לי זה מזכיר את ילדי דינור של יעל רועי?

 

[Chaya Lea]

אין להם איזה קיצור? זה די ארוך, לומר כל פעם "יחידות תשלום".

תודה, באמת יותר חמוד י"תים

הופה. עד כאן לא שמענו בכלל את שמו של הדובר, בעצם. איך קוראים לו?

"איך זה הגיוני שיצא לקול מחיר סופי של מאה יחידות תשלום?"

קוראים לו קול, אני צריכה לכתוב את זה באופן יותר מפורש (או להזכיר יותר את השם בפרק זה)?

 

[Chaya Lea]

רק לי זה מזכיר את ילדי דינור של יעל רועי?

לא קראתי את הספר הזה...

 

[מיהי]

אני צריכה לכתוב את זה באופן יותר מפורש (או להזכיר יותר את השם בפרק זה)?

בעיקרון לא, זה היה די ברור,
אבל בגלל שזה שם לא סטנדרטי בעולם הפרו-אפוקליפסי לזה שיצרת (העולם שלנו),
אולי כן כדאי להבליט אותו בטבעיות- לדוג' לתת למישהו לקרוא לו "קול!" והוא יפנה את תשומת ליבו אליו, ואז בטוח כוווולם יבינו שזהו שמו.

 

[נ. גל]

קוראים לו קול, אני צריכה לכתוב את זה באופן יותר מפורש (או להזכיר יותר את השם בפרק זה)?

לדעתי אם עד סוף פרק 3 יהיה ברור לכל הקוראים ששמו הוא "קול", זה מספיק לגמרי.
יותר מה לא צריך. קוראים מרוכזים יקלטו בפרק הראשון, ולא מרוכזים (כמוני) יבינו בהמשך...

 

[Chaya Lea]

פרק שני

עוד בימי בית הספר היסודי הייתי מבלה שעות בקריאת ספרים מכל הסוגים. ביניהם גם ספרים מימים עברו שפורסמו באינטרנט ובימי חייו של הכותב היו משלמים עבורם. בהמשך גיליתי שיש בספריה אגף שלם של ספרים אפילו מלפני מאתיים שנה, ישנים ומאובקים, מכל הסוגים. הם היו אוצר בלום עבורי, חובב ההיסטוריה.
אהבתי במיוחד את הספרים שסיפרו על היהדות. אמנם בימינו אף אחד לא מקפיד על שמירת דתו ומלבד בענייני נישואים לא ניכר על היהודים מוצאם אבל אותי זה מעניין. מהרה תמיד טוענת שזה בגלל שיש לי זמן לחשוב ואני משיב לה שאם היא תרצה גם לה יהיה. כשאני אומר לה את זה היא מסתכלת עלי כמו כולם ואז אני נזכר שאני שונה.
באחת ההפסקות, כאשר הייתי לקראת סיום בית הספר היסודי, נכנס ילד לכיתה שלי וקטע אותי באמצע קריאת מותחן. "איכס! אתה לא שם לב לריח שיש פה?" הוא הניח יד על אפו.
"אני באמת לא שם לב", עניתי לו, "אני לא מריח".
במקום שהוא יופתע הוא הפתיע אותי, "כן", הוא נהיה מהורהר, "גם בן דוד שלי היה כזה".
"באמת?" נדהמתי, "ומה זאת אומרת היה? זה… עובר?"
"כן. לא ידעתי שיש עוד כאלה בעולם אבל בגלל שיש לזה שיטת טיפול בזה יכולתי לשער…" תשובתו הממה אותי. "יש דרך לטפל בזה?" לא שמתי לב שאני כמעט צועק, "אז איך לא אמרו לנו?"
"לא יודע", הילד משך בכתפיו, "בן הדוד שלי היה תינוק כשהוא עבר את זה, היום הוא ילד רגיל, כמו כולם".
החלטתי לבדוק את זה. ברגע שנכנסתי לביתי לאחר שהסתיימו הלימודים סיפרתי להוריי על הדברים ששמעתי.
"אנחנו נבדוק את זה", הבטיח אבא. "מוזר מאוד שהרופא לא אמר לנו כלום, הוא הרי יודע עליך… אני אדבר איתו".
"ויכול להיות", הוסיפה אמא, "שזה לא נכון או לא מדוייק, אולי מה שיש לבן דוד שלו זה לא מה שיש לך".
אבא הנהן, "הילד לא בטוח יודע הכל…"
"בבקשה תבדקו את זה מהר", התחננתי, "זה חשוב לי".
אמא ליטפה את ראשי, "אתה תמיד בעדיפות ראשונה חמוד שלי", משהו הועם במבטה, היא הבינה למה התכוונתי. בושתי בצער שהבאתי עליה אבל זה באמת היה חשוב לי ולא הייתי מסוגל לראות איך זה ידחק בין שלל המטלות בסדר היום העמוס של הוריי.
יום למחרת קראו לי הוריי, "דיברנו עם הרופא", החלה אמא לדבר אלי ברכות, "הוא הסביר לנו שזה טיפול רפואי לא ארוך אבל אתה לא יכול לעבור אותו כרגע".
"למה?" התאכזבתי.
"הוא הסביר לנו שאפשר לעבור אותו לפני גיל שלוש, אבל כאשר אתה היית פעוט עוד לא התגלה הטיפול הזה", השיב לי אבא בקולו הבס, "אבל אפשר להתחיל את הטיפול הזה גם בגיל שש עשרה ומעלה, רק לא לפני…"
"אוף", נפלו פניי, "אבל למה?"
"לפני גיל שלוש אין לילד דעה", עיניה המבינות של אמא נחו עלי בניסיון להרגיע, "ולכן ההורים יכולים להחליט בשבילו שיקבל את הטיפול. בגיל שש עשרה כבר תוכל להחליט עבור עצמך שאתה רוצה לקבל אותו".
"יש לך רק שנתיים, קול", אבא הניח יד על כתפי, "זה יעבור מהר".
אבל זה לא היה נכון עבורי, כי שנתיים של ציפיה הן בהחלט הרבה זמן.
העברתי אותן בשגרת חיי השונה, המורכבת מתחומי עניין משתנים ולא מנתיב אחד כמו שיש לכולם. פעם המורה שלי ציטט פתגם עתיק, "תפסת מרובה לא תפסת". הוא ניסה להשפיע עלי להשתנות אבל אני משכתי בכתפיי בידיעה שאני שונה.
אני אוהב את השוני שלי אז אני לא מחפש שינוי בי, אני גם לא מנסה להיות כמו כולם.
זה מה שהדאיג אותי כאשר המשכתי להתעניין בטיפול שאני עתיד לעבור ובאנשים שכבר עברו אותו. הבנתי שהוא מחולל ניסים ונפלאות וכבר יש כמה וכמה בני אדם שגברו עליה והצליחו להריח בזכות הטיפול. החלטתי לבדוק אם גם האנשים הללו היו כמוני, שונים מכולם ולהפתעתי גיליתי שאמא צודקת.
מצאתי שהעניין נחקר ובינתיים כל אותם אלו שסבלו מחוש הריח המוגבל היו שונים מכל טיפוס קיים, כלומר, מהמלומדים, מהפועלים, מהסוחרים, מהכישוריים, מהמעוצבים ומכל סוג ואזור של אנשים אשר קיים. לאחר הטיפול, כך גילה המחקר, נעלם השוני כלא היה והם קיבלו את האופי של המקום בו הם חיים.
"אז תהיה נורמלי", אחותי מהרה שהייתה אז בת אחת עשרה לא הבינה את סיבת הדאגה, "אנחנו לא כאלה גרועים".
"ומי יעשה קניות?" התבדחתי, למרות שזו הייתה באמת דאגתי האחרונה.
"מישהו עם חוש ריח, ולא משנה מי זה יהיה", חייכה ריצה.
חייכתי אליה בחזרה, אוהב את הרגעים הללו שבהם למרות העומס אנחנו משפחה. חייכתי, אבל המשכתי לרצות להישאר אני.

 

[נ. גל]

מהרה תמיד טוענת שזה בגלל שיש לי זמן לחשוב ואני משיב לה שאם היא תרצה גם לה יהיה. כשאני אומר לה את זה היא מסתכלת עלי כמו כולם ואז אני נזכר שאני שונה.

אהבתי!
ובכלל, פרק מרתק. מתחילה להיווצר פה עלילה קסומה בהחלט.

הערה קטנה:
אם הטיפול המוצע עומד להיות חלק משמעותי בהמשך, אולי כדאי לתת עליו עוד כמה פרטים מלבד "לא ארוך" ו"מחולל ניסים". מחיר? סיכון? אמינות? מה בעצם גורם לכך שהסכמת ההורים לא מספיקה אחרי גיל 3? איך עושים אותו בכלל? זה פולשני? זה ניתוח? מה זה?
כמובן, לא הכל חייב להיכנס בפרק אחד... רק לתת לקורא היכרות.

 

[מיהי]

אהבתי!
הכתיבה ברמה וקולחת,
ואהבתי את הצורה בה את חושפת אותנו לעולם שבו הוא חי.

מצאתי שהעניין נחקר

אולי היה עדיף לכתוב "התוצאות גילו לי שהעניין נחקר", משום מה מרגיש לי קצת לא תקני לפתוח ככה את הפסקה. כאילו הוא מתחיל מהאמצע... תקנו אותי אם אני טועה!

 

[Chaya Lea]

הערה קטנה:
אם הטיפול המוצע עומד להיות חלק משמעותי בהמשך, אולי כדאי לתת עליו עוד כמה פרטים מלבד "לא ארוך" ו"מחולל ניסים". מחיר? סיכון? אמינות? מה בעצם גורם לכך שהסכמת ההורים לא מספיקה אחרי גיל 3? איך עושים אותו בכלל? זה פולשני? זה ניתוח? מה זה?
כמובן, לא הכל חייב להיכנס בפרק אחד... רק לתת לקורא היכרות.

האמת שהטיפול הזה לא ממש משמעותי, הוא יוזכר רק בפרק הבא וכנראה שעליו באמת אצטרך לעבור כדי שיהיה אמין מספיק.
זה כן חשוב לרצף של הסיפור.
הסיבה היא שזה עדיין בגדר ניסיוני למרות שבינתיים זה מאה אחוזי הצלחה (זה כתוב בפרק הבא).