הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
צופיה את חייבת חייבת לשמוע איזה יום מהמם אש טילים היה לי.
אז הבוקר הספקתי את האוטובוס של שש בבוקר, וטסתי לבית חולים, נולדה לי אחיינית חדשה. הדלת של המחלקה לא הייתה נעולה אז הצלחתי להכנס. כן, בטח שהיה קשה. אני לא מבינה איך מגיעים בכלל לבקר יולדות, מה זה קשה לראות את כל התינוקות הקטנים האלו, זה איכס ממש.
מגעיל אותי לחשוב שגם אני הייתי פעם תינוקת כזו, קטנה קטנה עם פרצוף כזה קטן, זעירונת ופיצית.
הסתכלתי על האחיינית החדשה שלי, החזקתי אותה חצי דקה כדי לכבד את הדודה, ממש שמחתי כבר לעזוב את החדר שלה. כן, בטח, יואו, מה אני אגיד לך. גיבורות האחיות במחלקת יולדות, איך הן מסוגלות לעבוד כל יום בסביבה עם היצורים האלו. לא שהם עשו משהו רע, כן? הם רק נולדו, אבל הם כאלו... בררר... את יודעת, בקיצור, נו, תינוקות.
בשניה שיצאתי מהמחלקה, מנסה כזה לנשום עמוק ולראות את הדברים היפים שיש במחלקה, עציצים וקישוטים שעושים אווירה טובה, את יודעת, ראיתי את חייל'ה של קוכי, הצלמת של הניו-בורן, זא'תי שלמה איתנו בי"ב 3 לפני כמה שנים.
וואי וואי, מסכנה, איזו עבודה קשה. לצלם את ה.. תינוקות הטריים האלו. להניח אותם בסלסלות ממולאות קטיפה, להגיד לאמהות שלהן כמה שהן מלאכיות, וכולן יודעות שלא כיף להסתכל עליהם, וגם לאמהות קשה אפיל ולהסתכל על התינוקות שלהן. ככה בגיל הזה כשהם כאלו תלויים בטובות שלנו. אבל ככה עושים...
אז מה אני מספרת, צופיה. תקשיבי איזה צחוקים.
אז אחרי שיצאתי מהמחלקה, בדיוק יצא שאמא שלי ביקשה שאקפוץ לבקר את סבתא שלי בבית אבות. סבתא צפורה, סיפרתי לך עליה מלא.
כן, היא עכשיו כבר חצי משותקת, יואו, איזו מתוקה. איזו מאמי. כל הזקנות שם באגף שלה... חמודות חמודות חמודות. אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל עליהן, חבל שלא מרשים לצלם אותם בלי רשות.
את סבתא שלי אני יכולה, כי היא שלי. צילמתי איך היא נשענת ככה על הכיסא גלגלים שלה, עם העיניים השמוטות והפה המטפטף. בא לי לאכול אותה. לאכול. לטרוף. כמה שהיא חמודהההה. וואי וואי. חבל שהיא לא כזה מתקשרת, אבל אני חושבת שהיא חייכה אליי קצת.
ראיתי שם גם כמה זקנים לא סיעודיים, גם ממש חמודים. הקשבתי להם מדברים אחד עם השני, קולות כאלו עמומים, איזה מאמי, צופיה, איזה מאמי שהם היו. אני מקנאת בצוות שעובד שם, נראה לי שהם עובדים בחינם, בטח מה זה כיף להם. כל היום לעבוד עם החמודים האלו... וואי וואי.
לפעמים אני מדמיינת שהעולם היה הפוך, נגיד שהיינו נורא אוהבים תינוקות ומשוגעים עליהם, ונגעלים מזקנים מבוגרים. נכון זה מוזר? כי כאילו, שניהם בסך הכל במצב דומה, אבל צופיה, איך זה יכול להיות. הזקנים כאלו חמודים, דבש דבש, והתינוקות... איכס. פשוט קשה לי לראות אותם. רק שיגדלו כבר.
טוב אני כבר חייבת לסגור, אמא שלי קוראת לי. ביי.
אז הבוקר הספקתי את האוטובוס של שש בבוקר, וטסתי לבית חולים, נולדה לי אחיינית חדשה. הדלת של המחלקה לא הייתה נעולה אז הצלחתי להכנס. כן, בטח שהיה קשה. אני לא מבינה איך מגיעים בכלל לבקר יולדות, מה זה קשה לראות את כל התינוקות הקטנים האלו, זה איכס ממש.
מגעיל אותי לחשוב שגם אני הייתי פעם תינוקת כזו, קטנה קטנה עם פרצוף כזה קטן, זעירונת ופיצית.
הסתכלתי על האחיינית החדשה שלי, החזקתי אותה חצי דקה כדי לכבד את הדודה, ממש שמחתי כבר לעזוב את החדר שלה. כן, בטח, יואו, מה אני אגיד לך. גיבורות האחיות במחלקת יולדות, איך הן מסוגלות לעבוד כל יום בסביבה עם היצורים האלו. לא שהם עשו משהו רע, כן? הם רק נולדו, אבל הם כאלו... בררר... את יודעת, בקיצור, נו, תינוקות.
בשניה שיצאתי מהמחלקה, מנסה כזה לנשום עמוק ולראות את הדברים היפים שיש במחלקה, עציצים וקישוטים שעושים אווירה טובה, את יודעת, ראיתי את חייל'ה של קוכי, הצלמת של הניו-בורן, זא'תי שלמה איתנו בי"ב 3 לפני כמה שנים.
וואי וואי, מסכנה, איזו עבודה קשה. לצלם את ה.. תינוקות הטריים האלו. להניח אותם בסלסלות ממולאות קטיפה, להגיד לאמהות שלהן כמה שהן מלאכיות, וכולן יודעות שלא כיף להסתכל עליהם, וגם לאמהות קשה אפיל ולהסתכל על התינוקות שלהן. ככה בגיל הזה כשהם כאלו תלויים בטובות שלנו. אבל ככה עושים...
אז מה אני מספרת, צופיה. תקשיבי איזה צחוקים.
אז אחרי שיצאתי מהמחלקה, בדיוק יצא שאמא שלי ביקשה שאקפוץ לבקר את סבתא שלי בבית אבות. סבתא צפורה, סיפרתי לך עליה מלא.
כן, היא עכשיו כבר חצי משותקת, יואו, איזו מתוקה. איזו מאמי. כל הזקנות שם באגף שלה... חמודות חמודות חמודות. אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל עליהן, חבל שלא מרשים לצלם אותם בלי רשות.
את סבתא שלי אני יכולה, כי היא שלי. צילמתי איך היא נשענת ככה על הכיסא גלגלים שלה, עם העיניים השמוטות והפה המטפטף. בא לי לאכול אותה. לאכול. לטרוף. כמה שהיא חמודהההה. וואי וואי. חבל שהיא לא כזה מתקשרת, אבל אני חושבת שהיא חייכה אליי קצת.
ראיתי שם גם כמה זקנים לא סיעודיים, גם ממש חמודים. הקשבתי להם מדברים אחד עם השני, קולות כאלו עמומים, איזה מאמי, צופיה, איזה מאמי שהם היו. אני מקנאת בצוות שעובד שם, נראה לי שהם עובדים בחינם, בטח מה זה כיף להם. כל היום לעבוד עם החמודים האלו... וואי וואי.
לפעמים אני מדמיינת שהעולם היה הפוך, נגיד שהיינו נורא אוהבים תינוקות ומשוגעים עליהם, ונגעלים מזקנים מבוגרים. נכון זה מוזר? כי כאילו, שניהם בסך הכל במצב דומה, אבל צופיה, איך זה יכול להיות. הזקנים כאלו חמודים, דבש דבש, והתינוקות... איכס. פשוט קשה לי לראות אותם. רק שיגדלו כבר.
טוב אני כבר חייבת לסגור, אמא שלי קוראת לי. ביי.
