שנת 3832
ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.
אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.
"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.
"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"
"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."
"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.
"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"
אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."
"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."
טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."
לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.
בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.
"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."
ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.
"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.
"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."
"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."
רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.
האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.
"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.
"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.
העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.
טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.
פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"
אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.
לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."
הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.
"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."
אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.
לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.
הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.
אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.
"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"
פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."
עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.
הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.
הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.
אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה
rhon.co.il
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //