סיפור בהמשכים לוחמת. המשך של הפרולוג.

[חנה סלמה]

וואו איזה פרק מרגשש
מדהים!

 

[בובה בובה]

?

 

[מירי11111]

וואו מדהים.. קראתי מזמן ואז נזכרתי שלא הגבתי ..

ממתינה במתח להמשך
(שיבוא כנראה רק שנה הבאה?! )

 

[מאה מם]

שלושה חדשי המתנה הם קצת יותר מדי
@Talya kadosh מה קורה?

 

[Talya kadosh]

@מאה מם, תודה על התיוג. לגמרי פרח לי מהזיכרון שאני צריכה להעלות פרק, יש לי עכשיו עומס בלתי רגיל.
בעזרת השם הפרק יעלה היום.
כמה נקודות:
1. לא נגעתי בסיפור הרבה מאוד זמן, אז עד שאחזור לעניינים, הפרק הזה נכתב לפני כמה שבועות טובים. אז נקווה שהכתיבה בו לא ממש גרועה
2. ממליצה לקרוא את הפרק הקודם בשביל להיזכר קצת ברקע.

 

[Talya kadosh]

פרק שלוש עשרה:

תגדירי לי מורדת, אחות".

"חותרת נגד השלטון של אבא. במחשבה, אני מאמינה בדברים אחרים לגמרי, נגד העקרונות שהוא מפתח. בדיבור, מדברת נגדו, בשקט. רק לאנשים שאני יודעת שהם אמינים, מבחינתי כמובן. במעשה, פועלת בחזית מולו. יותר ממה שאתה יודע. אח, אני מחללת את הקודש".

"הקודש של מי?" צ'ארי לוחש.

"אבא".

ושקט ביניהם. וכאב. וחוט מקשר, נמתח מכאן לשם. מאחד, קושר. מגביל.

מלהטטים בין הכללים.

"חשבתי שאת תמימה", הוא מוצא מילים. מגלה בתוכו אומץ. "לא מעיזה לדבר, לפעול כנגד אבא. קל וחומר שלא לחשוב".

"ההפך. לא?"

"מחשבה, היא הדבר הקרוב ביותר לנפש, נינה. כשאת מכניסה לתוכה רעיונות שונים, אחרים, היא משפיעה ישירות על נקודת העצם שלך".

היא מכווצת מצח, תמהה. "מי סיפר לך על תהליך מעניין כל כך?"

"רומאלה".

נינה מהורהרת. "מתי?"

"כשהייתי בן אחת עשרה, לפני שהכל נגמר. את זוכרת את רואן? האש שבערה לנו בעיניים, ריח הדם. רומאלה לא היה יכול לסבול את אווירת הטבח. אמרתי לו, אז, שאני חושב שאם הוא בוגד, מגיע לו.

הוא חייך, עצב הבליח בין האישונים שלו.

אמר שאנחנו לא יכולים להחליט על דעת עצמנו מי צריך למות, מי לא. הוא נבהל, השתתק. אחרי חמש דקות של שקט, הוא פתח פה בהיסוס, הוסיף: צ'ארי, מחשבה היא דבר קדוש. ממנה נובעים כל הדיבורים והמעשים שלנו. תשמור עליה נקייה, אל תלכלך אותה בזבל שמושלך ברחובות.

רואן, לא בוגד. והלוואי והייתי יכול להוכיח אחרת. הוא הבזיק לעברי חיוך, הלך. עד היום כשאני חושב על בוגדים, עולה בי צמרמורת".

"הוא חכם, רומאלה".

צ'ארי משחרר חיוך נפול. "כן. ועכשיו, הוא הבוגד. אבא הסגיר אותו לידי המורדים. כולם יודעים שמדובר בעונש גרוע יותר ממוות. אף אחד לא מצליח להבין איך אנחנו מתקשרים יחד, סוגרים ביננו עסקים".

"אף אחד גם לא שואל".

"אסור".

"מי אמר?"

"נינה".

"צ'ארי".

המבטים שלהם נפגשים אחד בשני. חום נחוש אל מול חום מהוסס. מתלכדים לאחד. מתערבים לבוץ סמיך. במלחמה, צריך נחישות, סבלנות. חייב מיזוג.

הוא משפיל עיניים, "צודקת".

"אתה איתי?"

"לא תהיה דרך חזרה".

"כשאתה צועד בדרך הנכונה, אתה לא צריך פניות לסיבובי פרסה. תחליט, צ'ארי".

"איתך".

נינה מגישה לו יד יציבה, הוא מחזיר לה כף מזיעה. היא מקימה אותו, הוא קם. אגרוף משותף של מלחמה. "אני סומך עלייך, אחות".

היא מבזיקה לעברו חיוך כובש. "לא, תסמוך על עצמך".

***

"אני רוצה לחזור לרחוב".

"אה".

"אני רצינית".

"בסדר".

"אחינועם!"

"תחזרי, להתראות. אני יכולה לנתק ולחזור לעניינים שלי?"

נועה פוערת שפתיים רועדות. הלומה. "את צוחקת".

"קבעת עבודה? בסדר, חה".

כאב מכה בה. "אחינועם, את-"

"נועה", היא קוטעת אותה. "את יודעת שאני לא רוצה לראות אותך ברחוב, באותה מידה שאת יודעת שאת, לא רוצה לחזור לרחוב. קרה משהו, אני צודקת?"

"כמו תמיד", חמוץ.

"מוזמנת לבוא אלי, תמיד".

"הדרך אל הבית שלך, עוברת ברחוב".

"אני מקשיבה".

"הגעתי לבית המלון, חיפשתי סימנים למהפכה שכביכול חוללתי בו. בחדרים לא מצאתי כלום. במדרגות החירום, כן".

"נו?"

היא לא מתרגשת. הכתב שלה נחרט שם, שחור על גבי שמנת.

או שהיא לא עשתה את המעשה, או שהיא שחקנית טובה. אני לא יודעת מה אני מעדיפה מבין האפשרויות. "את כתבת אותו, אחינועם".

"נכון". שליו.

"את גרמת לפיטורים שלי מבית המלון".

"גם נכון".

"את סידרת שאמצא את כתב היד שלך גם אחרי שהחדרים נוקו מכל סממן שמוביל אלייך".

"טעות".

"למה עשית את זה?"

"לטובתך".

"אחינועם", שבור. "חשבתי שאת חברה אמיתית. שמחה שיש לי עבודה, רוצה שאמשיך לקבל את הכסף. את יודעת שאני צריכה אותו".

"גם עכשיו יש לך כסף, יותר".

"ועבודה שאני לא אוהבת".

"בית המלון סגר אותך, דחף לכלא עצמי".

"מה?"

"רציתי לשחרר אותך מעבודה לא מתגמלת, זייפתי את החתימה שלך. לא קשה, נועה".

"אחינועם", היא נשנקת. "זה, אסור".

"את סומכת עלי?"

"אני כבר לא יודעת".

"נועה, מעולם לא גרמתי לך רע. לא עשיתי דבר שהיה יכול לפגוע בך, לגרום לך לכאב. בטח שלא בכוונה. תסמכי עלי".

"תמיד יש פעם ראשונה".

"תמיד יש יוצא מן הכלל".

"מדובר בסתירה".

"לאו דווקא. החיים מלאים בסתירות, וסטירות. הם לא פשוטים וחלקים, ההפך. דרוש מאמץ וכוח רצון נועז, עז, כדי לצלוח אותם.

אנחנו לא הגענו לכאן כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. כסף, לא שווה הכל. עבדת כמו, תסלחי לי המילה, חמור. זה לא מגיע לך".

"מה את מסתירה ממני?"

"למה את חושבת שאני מסתירה ממך?"

"למה את מתחמקת?"

"נועה, תתעסקי בדברים שלך. בסדר? תרפי קצת את המושכות, את לא מנהלת את העולם. לא בראת אותו, לא יצרת. את בסך הכל חיה בו. תשחררי. תחיי באמת. תפסיקי לחפש צרות".

"הן קיימות".

"אם לא תתעסקי בהן בכזו אובססיה, הן יתגמדו. לא יחנקו אותך".

"מדובר בחיים שלי. את לא יכולה להעלים ממני מידע שקשור אלי, הוא יכול להיות נחוץ. גם אם נראה לך שלא".

"אני יכולה, ואני עושה את זה".

"אז את מודה".

"מודה ומתוודה.

אני לא מגלה לך את הפאזל השלם. וגם אין צורך. תלמדי לחיות עם החסר, עם קצת פחות תחושה של שליטה. בכל מקרה, זו רק אשליה.

נועה", היא לוחשת. "העולם לא יתמוטט אם תשמטי את הידיים שלך, תרימי אותם כלפי מעלה. לא מדובר בייאוש, מדובר בתפילה.

תני לו להוביל".

תני לו להוביל. תשחררי. תרפי מהמושכות. את לא מנהלת את העולם.

אני לא.

חיה בדמיון ואשליה.

בניתי לי מבצר. הקפתי בתעלת מים, גשרים. הצבתי שומרים. יצאתי ללקט שאריות חיים. תפסו אותי, היכוני אהובים. פירקו חומה ומגדל, השאירו ארמון. חשוף.

בואי נראה אותך עכשיו, לוחמת.

***

"לא".

"כן".

"לא רוצה".

"זה יעזור לך".

"אל תתערבי לי בחיים".

"רעות-"

"די, שיר. אני לא רוצה לשמוע יותר את המילה מטפלת היום, הבנת אותי? בעצם, לא היום, לא מחר, ולא מחרתיים. אף פעם. אני לא הולכת, נקודה".

שיר נושכת את פנים השפה, נשמטת על ידה. "אז יועצת".

רעות מרימה עיניים רושפות. "פשוט, תשתקי".

"אני רוצה-"

"מה לא היה מובן במילה תשתקי?!"

שיר נסוגה לאחור. "סליחה".

"יש על מה".

"רעות", הוא עומד בפתח החדר. גבוה, חדור. יצוק אמת, יודע את הכיוון הנכון של המפה.

"אבא", היא מרימה ראש באיטיות. לאבא אי אפשר להגיד לא, לפטור בכעס. הוא לא מתרגש מאמוציות.

"שוקו חם?"

רעות מזיזה שיער סתור לצדדים. "כלום".

"שיר", הוא מפנה אליה מבט.

"אני יוצאת".

"תסגרי אחרייך את הדלת, בבקשה".

הוא מתיישב על המיטה, מעביר ליטוף על פנים לחות מבכי. "למה את לא רוצה ללכת?"

"אני לא ילדה בעייתית".

"את לא".

"אז למה אתם דוחפים אותי ללכת למטפלת?"

"כי את לא בעייתית".

"לא הבנתי".

"רעות", הוא מישיר אליה עיניים צלולות, גלי ירוקת משובצים באפור שטים בהם, רגועים. "הנפש שלך חוותה טראומה".

"אז יש לי בעיה".

"בעיה, לא מגדירה את האדם. אפילו השם שלו, לא. אנחנו הרבה יותר עמוקים מהגדרות חיצוניות. בעומק של הנשמה שלנו, תות, יש את הנקודה הפנימית ביותר.

אנחנו יהודים, חלק אלוקה. אנחנו אפס, בלעדיו. איתו, הכל.

אין לך בעיה, והיא לא מגדירה אותך. יש בך כאב שמחכה לרגע שיתנו לו להתרפא. לאט, אבל בטוח".

"לא כולם רואים את המציאות כמוך, אבא".

"מה זו מציאות, בכלל?"

שורף לה הגרון. "מה שהעולם אומר, מה שהעיניים רואות. מה שהחושים שלי מרגישים. התדר שעובר אלי".

"לא, ילדה. אין מציאות, אין שום מציאות חוץ מאלוקים. ברגע שהוא יפסיק להחיות אותנו, לא נחיה. בשניה שהוא יפסיק לשלוח חיות לעולם הוא יחזור לתוהו ובוהו. את מבינה?"

"אני מקווה".

"ננסה, רעות. הנפש שלך צריכה את זה. הגוף שלך, צריך את זה. גוף בריא, בנפש בריאה. אל תתני לאמירות מעוותות לגרום לך להזניח את עצמך. את חשובה יותר מדעה של אנשים. ממה יאמרו".

ננסה, אבא יחד איתי. רגש חם מציף לה את הלב, פועם חיים. "אתה היחיד שמאמין בי".

"לא. אלוקים, מאמין בך. גם שיר. ואמא".

רעות מכרכמת פנים.

הוא מרפרף על השיער החלק באצבעות שקטות, שלוות. "אמא אוהבת אותך, יותר ממה שאת מסוגלת לחשוב. אל תתני למציאות השקר להסתיר לך את האמת".

רעות שותקת.

"בהצלחה, בת שלי. מעוניינת בשוקו?"

היא מסתכלת עליו, דמעות מטשטשות לה את שדה הראייה. "חיבוק בשם אמא".

הוא מתכופף. מחבק בשתי פעימות, ארוכות. "אחד בשם עצמך".

אי אפשר לקבל אהבה מאחרים, כשאהבה שלך לעצמך, לוקה בחסר.

***

"מה שלומך היום?"

"עבר יום?"

טרי מתכופף לעברו. "מסתבר".

"בסדר, אני חושב".

"אפשר להציע לך מים?"

ברק מכווץ מצח. "לאן אתה חותר?"

"לילה עכשיו".

"מה הקשר?"

"הלילה השלישי שלך, כמעט חסר אוכל ומים".

"כמעט".

"מה אמרת בנוגע למים?"

"קודם", התרסה בעיניו. "תשתה מהם אתה".

טרי מחייך. "אין בעיה". הוא בוחן את כוס הפלסטיק. "אבל נשאר לך רק חצי".

"אני אסתדר", ברק משיב בעייפות. "אתה משקה אותי או שיש לי שחרור מהאזיקים?"

"שחרור", הוא מפתיע. מניח את הכוס על הרצפה, מתיר אזיקים. "בבקשה".

"תודה". שקט בקולו. הוא לא שותה.

טרי מכוון ראש לעבר הכוס המיותמת.

ברק מחייך. "אין צורך".

טרי פותח את אזיקי הרגליים. מעדיף להתעלם מהתקרית. "קום".

הוא לא שואל שאלות, מתרומם בחולשה. מחפש משהו יציב להישען עליו, טרי מתרחק. הוא לא מוצא.

"בוא אחרי".

"הייתי קשור שלושה ימים". הבזקים שחורים נמרחים מולו. כאב חד חוצה את הרקה השמאלית, גורם לו לפלוט אנחה.

הוא נשמט. "אי אפשר, ללכת. אחרי קשירה, ממושכת כל כך".

"קום". טרי בועט בו.

ברק מרים אליו עיניים מיוסרות.

"אמרתי", הוא נועץ בו עיניים קרות. "קום".

ברק מרים את עצמו בכוחות שלא ידע שחבויים בו. החולשה מאיימת להפיל אותו בכל רגע, אבל המבט של טרי מספיק כדי להבין שבטוב, זה לא יסתיים.

הנקמה שבוערת בעיניים של טי טי, מוליכה אותו צעד ועוד אחד. בכבדות, בחריקת שיניים.

אני לא אמות בגלל חוסר יכולת זמני של הליכה מהירה.

הם יוצאים החוצה. טרי מסמן על החומה. ברק קורס עליה, מתנשף.

"תראה את הכוכבים".

הוא מרים עיניים כלפי מעלה. מתנשם. מאות אלפי כוכבים מבזיקים מולו, מסנוורים. כאב עצום מקפל אותו לשניים, הוא נאנק.

הירח שולח לעברו אור טהור. שוקולד לבן, חלבי, נוזל מתיקות.

טרי מניח עליו יד, מקים לישיבה זקופה. "לא אישרתי לך את צורת הישיבה הזו".

דמעות כאב עולות בעיניו, הוא ממצמץ. הברקים בעמוד השדרה מאיימים להפיל אותו פעם נוספת. הידיים לופתות את החומה עד קילוף העור. הציפורניים מקבלות גוון חולני.

והיד של טרי, עדיין עליו.

"מה אתה רוצה?" כל הבהרה עולה לו במאמץ, בסחרור השמיים על אין סוף הכוכבים שבהם.

סטירה חזקה מצלילה אותו.

"שכחת את כלל הברזל", קפוא.

ברק גונח.

"תסתכל על הכוכבים, תנסה לספור אותם".

"כמו פעם".

טרי נועץ בו מבט חלול, משפד בריקנותו. "בדיוק".

והוא מנסה. חייב לרצות את טרי, חייב קצת שפיות לעצמו. לנסות להבין מה מתרחש סביבו. ולמה.

אני משוחרר. יושב על החומה, מביט בנפלאות הבריאה. במערכת שלמה שאני לא מבין בה דבר וחצי דבר. טרי לידי. החבר של פעם, השובה של היום.

מייחל להפסקה, פסק זמן. לדאות על כנפי נשרים אל השממה.

פורח. בחסות ירח ולילה.

צומח. בין ערוגות הכוכבים והדממה.

***

נועה יושבת על החוף, צמוד לקו המים.

אמא קמה היום. חזרתי על הפחד שלי, עדכנתי ביובש שאבא מת. היא לא התרגשה, פטרה אותי באמירת שלום. כמעט גררה אותי החוצה, אמרה, לכי לנשום אוויר צח.

נגררתי.

חזי נשאר איתה.

ניסיתי לשחרר. זה היה קשה, אבל הצלחתי. ושום טעם של גאווה, או של התגברות לא מחבק אותי.

ענן צמרירי מכסה רבע מהירח. הוא עגול, שלם. שלושת רבעי מציץ מבין קרעים, מחייך אליה.

היא משפילה עיניים אל המים. גלים שחורים מתקרבים אליה במהירות, מתנפצים לרגליה לרסיסים. כוח איתן עוצר אותם, מפריד בין ים לאדמה. בוחר בחיים.

וזה פס דק, כל כך קטן. בין יסוד מים, ליסוד האדמה. ורוח מעליה, ואש בתוכה. והיא אדם. אבל אני לא חיה. אני שורדת. חיה פצועה ביערות העד של החיים.

קשה לבחור, וטוב לבחור.

כואב, לגדול.

---

נועה מחזירה עיניים חומות לירח. הענן חלף. הוא נשאר, קיים.

ברק מעביר עיניים מכוכב מספר מאתיים וארבע אל הסהר הרך. חדל מלספור כוכבים, מתמקד במלך שלהם.

שני זוגות עיניים, על ירח אחד. והן עולות מעלה, גבוה יותר.

נועה נשכבת על החול, חודרת את האטמוספרה, מדלגת על החור באוזון, חוצה את שבעת הרקיעים.

ברק, מביט מטה. אדמה תחתיו. והאישונים שלו שחורים, גדלים. קודחים בה, עוקפים מי תהום. מגיעים לאין סוף.

ואין למעלה, ואין למטה, דבר. זולתו.

והעיניים שלהם נפגשות אי שם, בחיפוש אחריו. במציאתו. הם לוקחים נשימה ארוכה, פותחים במלחמה.

סוללים דרך, לניצחון.

 

[RIVKA W]

מהפנט

"לא".

"כן".

"לא רוצה".

"זה יעזור לך".

"אל תתערבי לי בחיים".

"רעות-"

"די, שיר. אני לא רוצה לשמוע יותר את המילה מטפלת היום, הבנת אותי? בעצם, לא היום, לא מחר, ולא מחרתיים. אף פעם. אני לא הולכת, נקודה".

שיר נושכת את פנים השפה, נשמטת על ידה. "אז יועצת".

רעות מרימה עיניים רושפות. "פשוט, תשתקי".

"אני רוצה-"

"מה לא היה מובן במילה תשתקי?!"

שיר נסוגה לאחור. "סליחה".

"יש על מה".

"רעות", הוא עומד בפתח החדר. גבוה, חדור. יצוק אמת, יודע את הכיוון הנכון של המפה.

"אבא", היא מרימה ראש באיטיות. לאבא אי אפשר להגיד לא, לפטור בכעס. הוא לא מתרגש מאמוציות.

"שוקו חם?"

רעות מזיזה שיער סתור לצדדים. "כלום".

"שיר", הוא מפנה אליה מבט.

"אני יוצאת".

"תסגרי אחרייך את הדלת, בבקשה".

הוא מתיישב על המיטה, מעביר ליטוף על פנים לחות מבכי. "למה את לא רוצה ללכת?"

"אני לא ילדה בעייתית".

"את לא".

"אז למה אתם דוחפים אותי ללכת למטפלת?"

"כי את לא בעייתית".

"לא הבנתי".

"רעות", הוא מישיר אליה עיניים צלולות, גלי ירוקת משובצים באפור שטים בהם, רגועים. "הנפש שלך חוותה טראומה".

"אז יש לי בעיה".

"בעיה, לא מגדירה את האדם. אפילו השם שלו, לא. אנחנו הרבה יותר עמוקים מהגדרות חיצוניות. בעומק של הנשמה שלנו, תות, יש את הנקודה הפנימית ביותר.

אנחנו יהודים, חלק אלוקה. אנחנו אפס, בלעדיו. איתו, הכל.

אין לך בעיה, והיא לא מגדירה אותך. יש בך כאב שמחכה לרגע שיתנו לו להתרפא. לאט, אבל בטוח".

"לא כולם רואים את המציאות כמוך, אבא".

"מה זו מציאות, בכלל?"

שורף לה הגרון. "מה שהעולם אומר, מה שהעיניים רואות. מה שהחושים שלי מרגישים. התדר שעובר אלי".

"לא, ילדה. אין מציאות, אין שום מציאות חוץ מאלוקים. ברגע שהוא יפסיק להחיות אותנו, לא נחיה. בשניה שהוא יפסיק לשלוח חיות לעולם הוא יחזור לתוהו ובוהו. את מבינה?"

"אני מקווה".

"ננסה, רעות. הנפש שלך צריכה את זה. הגוף שלך, צריך את זה. גוף בריא, בנפש בריאה. אל תתני לאמירות מעוותות לגרום לך להזניח את עצמך. את חשובה יותר מדעה של אנשים. ממה יאמרו".

ננסה, אבא יחד איתי. רגש חם מציף לה את הלב, פועם חיים. "אתה היחיד שמאמין בי".

"לא. אלוקים, מאמין בך. גם שיר. ואמא".

רעות מכרכמת פנים.

הוא מרפרף על השיער החלק באצבעות שקטות, שלוות. "אמא אוהבת אותך, יותר ממה שאת מסוגלת לחשוב. אל תתני למציאות השקר להסתיר לך את האמת".

רעות שותקת.

"בהצלחה, בת שלי. מעוניינת בשוקו?"

היא מסתכלת עליו, דמעות מטשטשות לה את שדה הראייה. "חיבוק בשם אמא".

הוא מתכופף. מחבק בשתי פעימות, ארוכות. "אחד בשם עצמך".

אי אפשר לקבל אהבה מאחרים, כשאהבה שלך לעצמך, לוקה בחסר.

הקטע הזה הרגיש לי קצת מרוח.
ולמרות זאת ההיתי מצטטת גם ממנו כמה משפטים שאהבתי...

 

[נ. גל]

פרק מעולה, עלילה שמתקדמת בכמה חזיתות בקצב נהדר.

בקשר לנועה ואחינועם: בדקת אם מותר לאחינועם לעשות את זה בכלל, הלכתית? קצת צורם לי, שקרים, הליכה מאחורי הגב... ואז להפוך אותה לגיבורה שמצילה את נועה. לא כל הדרכים כשרות. הדרך הזו - כשרה?

הערות ספציפיות:

תגדירי לי מורדת, אחות".

גרשיים בתחילת ציטוט.

"מחשבה, היא הדבר הקרוב ביותר לנפש, נינה. כשאת מכניסה לתוכה רעיונות שונים, אחרים, היא משפיעה ישירות על נקודת העצם שלך"

נקודת העצם? ביטוי קצת מוזר... במיוחד כשהמקור הוא:

צ'ארי, מחשבה היא דבר קדוש. ממנה נובעים כל הדיבורים והמעשים שלנו. תשמור עליה נקייה, אל תלכלך אותה בזבל שמושלך ברחובות.

ואין שום היגיון בכך שצ'ארי יביא מעצמו את הביטוי הזה. הוא לא קיים בסביבה שלו.

כשאתה צועד בדרך הנכונה, אתה לא צריך פניות לסיבובי פרסה.

אהבתי.

תחליט, צ'ארי".

"איתך".

נינה מגישה לו יד יציבה, הוא מחזיר לה כף מזיעה. היא מקימה אותו, הוא קם. אגרוף משותף של מלחמה.

ברגע הראשון חשבתי להעיר על זה שאין שום רמז להתלבטות שבאה לפני החלטה כזו. ואז הבנתי את הגאונות - במקום לכתוב כמו כולם, שורה ארוכה שהקורא כבר יודע מה יגיע בסופה - דילגת, כתבת רק את ההחלטה, ואז, לרמוז לקרוא בצורה אלגנטית שהייתה פה מלחמה פנימית.
יפהפה, בעיניי.

החיים מלאים בסתירות, וסטירות.

היא אומרת את זה בטלפון. לא שומעים את ההבדל בין סתירות וסטירות.

עבדת כמו, תסלחי לי המילה, חמור

רק נדמה לי, שבדרך כלל אחינועם משתמשת בביטויים קצת קיצוניים, בלי לבקש סליחה?
כאילו, למה כאן היא מבקשת פתאום?

בניתי לי מבצר. הקפתי בתעלת מים, גשרים. הצבתי שומרים. יצאתי ללקט שאריות חיים. תפסו אותי, היכוני אהובים. פירקו חומה ומגדל, השאירו ארמון. חשוף.

בואי נראה אותך עכשיו, לוחמת.

אהבתי.

חלק אלוקה

במקור - אלוק.

"לא, ילדה. אין מציאות, אין שום מציאות חוץ מאלוקים. ברגע שהוא יפסיק להחיות אותנו, לא נחיה. בשניה שהוא יפסיק לשלוח חיות לעולם הוא יחזור לתוהו ובוהו. את מבינה?"

חוץ מהעובדה שתוהו זה כלום, ובוהו זה כבר סוג של מציאות (מלשון בו הוא. כבר יש בו משהו), הכל טוב. אבל מי יודע...

אני לא אמות בגלל חוסר יכולת זמני של הליכה מהירה.

ניסוח בעייתי. לא מצליחה להפיק את הניסוח הנכון, אבל כדאי לשנות.

נועה מחזירה עיניים חומות לירח. הענן חלף. הוא נשאר, קיים.

ברק מעביר עיניים מכוכב מספר מאתיים וארבע אל הסהר הרך. חדל מלספור כוכבים, מתמקד במלך שלהם.

שני זוגות עיניים, על ירח אחד. והן עולות מעלה, גבוה יותר.

נועה נשכבת על החול, חודרת את האטמוספרה, מדלגת על החור באוזון, חוצה את שבעת הרקיעים.

א. על פי הקטע, זה אמור להיות בו זמנית. בדקת את הפרשי השעות, והמרחק, האם אכן אפשרי מצב כזה?
ב. הייתי מציעה לך להוריד את ה"חור באוזון". כיוון שזה בסך הכל שכבת אטמוספירה של חלקיקי חמצן, שבאיזורים מסויימים הצפיפות שלהם קטנה יותר מאשר איזורים אחרים, ובמקומם נמצאים חלקיקי חמצן מסוג אחר.
אם כבר, אולי במקום לדלג מיידית לשעת הרקיעים (שהם אחרי סוף החלל, לדעות שהרקיעים הם גשמיים), אפשר להגיד משהו על הגלקסיות שהיא מדלגת עליהן?

עד כאן הערותיי להפעם. מחכה כבר לפרק הבא, שאני בטוחה שיהיה מעולה גם הוא.

 

[מירי11111]

@נ. גל אני פשוט נהנית כל פעם מחדש לקרא את הדיוקים שלך.

 

[Talya kadosh]

תודה @RIVKA W, אני אשמח לדעת מה מרוח בו כדי לתקן.

@נ. גל, כל תגובה שלך, להתמוגג. תודה על ההערות והמחמאות, הן עוזרות מאוד.

*לא כל הדרכים כשרות, חד משמעית. והיא תבין את זה, בהמשך. זה יקח קצת זמן, כי מה שהיא עשתה לא היה תלוי בה. אם היא הייתה יכולה, היא לא הייתה עושה את זה.
*צ'ארי לא הביא אותה מעצמו. שימי לב שהיא שואלת אותו מי הסביר לך את העניין הזה והוא משיב שרומאלה. רומאלה, כידוע, יהודי. זה ברק.
*כן. אחינועם בהחלט קיצונית. וכשהיא אומרת תסלחי לי על המילה, היא לא באמת מתכוונת למשמעות של המשפט. שוב, שום דבר לא תלוי בה. אני חושבת שאת הסיפור שלה יבינו בערך עוד שני פרקים.
*האמת שהקטע אמור להיות בסך הכל מטפאורי. אבל את מעירה נכון שגם במטפאורי צריך לדייק, ואני בעזרת השם אשנה את זה.

נ.ב.
סליחה על הכתיבה של הפרק הזה בעזרת השם זה ישתפר בפרקים הבאים.

 

[נ. גל]

צ'ארי לא הביא אותה מעצמו. שימי לב שהיא שואלת אותו מי הסביר לך את העניין הזה והוא משיב שרומאלה. רומאלה, כידוע, יהודי. זה ברק.

לא שאלתי על הנקודה, אלא על הניסוח. יש פה מעבר בין שפות (הרי ברק למד את הרעיונות הללו בלשון הקודש, ולא בשפה המקומית), ומעבר בין תרבויות. קצת מוזר לי שהביטוי עבר בצורה הזו, כיוון שמן הסתם צ'ארי היה זקוק להסבר כדי להבין את משמעותו. לא סביר לי שהוא משתמש בביטוי כל כך זר, כחלק משפתו הטבעית בשיחה עם אחותו (שוב, בשפה ובתרבות שבה הביטוי הזה לא קיים, למיטב ידיעתי). אמורה לעבור איזו שהיא טרנספורמציה על התוכן הזה, והוא אמור להגיע בניסוח מקומי יותר.

*לא כל הדרכים כשרות, חד משמעית. והיא תבין את זה, בהמשך. זה יקח קצת זמן, כי מה שהיא עשתה לא היה תלוי בה. אם היא הייתה יכולה, היא לא הייתה עושה את זה.
*כן. אחינועם בהחלט קיצונית. וכשהיא אומרת תסלחי לי על המילה, היא לא באמת מתכוונת למשמעות של המשפט. שוב, שום דבר לא תלוי בה. אני חושבת שאת הסיפור שלה יבינו בערך עוד שני פרקים

אוקי, נחכה בסבלנות.
אני שמה לב שאת מקפידה לא לשפוט את הדמויות המרכזיות, ולאפשר לקורא לדון בעצמו האם הן עושות נכון או לא, בלי לכוון אותו לצד מסויים באופן מיידי.

@נ. גל אני פשוט נהנית כל פעם מחדש לקרא את הדיוקים שלך.

תודה!

 

[Talya kadosh]

*לגבי הנקודה הראשונה, את צודקת בהחלט. שכחתי לחשוב בכיוון הזה. תודה.
*לגמרי. אני מאמינה בלא לשייך מייד לצד מסוים, זה מייצר סטיגמה. וחבל. אגב, גם בחיים. אולי בעיקר.
באופן עקרוני בכל סיפור אני משתדלת לתת לקורא לדון בעצמו את הדמות, בסופו של תהליך האמת כבר תהיה ברורה גם מצד הכתיבה.

 

[רוח פרצים]

סיפור מהפנט.
אני אוהבת את ברק!!
וגם טרי הוא אחלה נבל. מידה מדויקת של רשעות ורגש.
שאפו.
מחכה להמשך

 

[Talya kadosh]

פרק ארבע עשרה:
"למה את מסובבת אותי?"

עדי תמהה. "מסובבת?"

"קצת מעגלת לי פינות, קצת מטה בשבילי את דרך האמת לכיוון השקר".

"את יכולה להטיח בי שאני משקרת. פסיחה על שני הסעיפים, גם אני לא אוהבת".

"אסור להתחצף להורים", יבש.

חיוך מרחף בין שפתיה. "מה אני מסובבת עבורך, בת שלי?"

נועה בוחנת אותה, מתלבטת. "אבא מת. זה לא אכפת לך. במקום לבכות יחד איתי, לשבת שבעה". לחבק. "את שולחת אותי לים".

"הנחתי שאת צריכה מעט שקט, ולבד".

היא ממצמצת. "ובכל זאת".

"יעזור לבכות?"

"לא יעזור?"

"אנחנו לא יודעים שהוא מת בוודאות, נועה. איך את מסוגלת לקבוע מוות לאבא שלך על סמך רמז? את אוהבת אותו, רוצה שהוא יחיה. תני לו הזדמנות לנשום".

"את לא פוחדת".

"לא".

"איך?"

"אז, מָתִי כל יום מחדש".

נועה מניחה עליה זוג עיניים חומות, עמוקות מני תהום. בוץ בהן. "וקמת לתחייה".

"עוף החול יכול להרים כנף. להפוך אגדה, למציאות".

"ואולי אין אגדה ואין מציאות. אולי", היא בולעת רוק. "יש אמת. העולם, הוא אשליה אחת גדולה. אבל העיניים שלנו לא מסוגלות לראות את חוסר המציאות. עיני בשר".

"התבגרת", עדי מסבה גב. "מהר יותר ממה שחשבתי".

איפה השתיל שהצמחתי, אז. איפה הוא היום. וכמה שנים הוא גדל בלעדי. בלי יד של אמא.

עם מלאך שמכה באהבה. לוחש, גדל.

"זה רע?"

כאב חד מכווץ לה את קנה הנשימה, שורט עד קוצר. "אמרת שאין מציאות".

נועה מכווצת מצח במחשבה. "לא הבנתי".

עדי סופרת את הקווים על המצח הגבוה, החלק בדרך כלל. שלושה גדולים, אחד בינוני, אחד קטן. זקנה. "אם אין מציאות, למה את פוחדת לאבד שליטה? אין הגה בידיים שלך".

נועה מתערערת. "מה?"

"נסיכה, אני יודעת שהבנת. אין טעם שאחזור על עצמי פעם נוספת. את מסוגלת להגיע למסקנות הנכונות בעצמך".

היא בולעת רוק. "אני, צריכה לצאת".

עדי לא שואלת לאן. עוקבת אחריה, פותחת דלת, סוגרת. הלומה.

לא הצמחתי שתיל. בחוסר הנגיעה שלי, גידלתי עץ.

---

נועה מתיזה ספריי חלונות. אחד, שתיים, שלוש. תולשת חתיכה גדולה של נייר סופג, מצמידה בלחץ, מנקה.

הידיים שלה אדומות.

אני לא אוהבת כפפות. אני לא צריכה כפפות. יכולה להסתדר בלעדיהן. ואז מה שחומרי ניקיון גורמים לי לאלרגיה חריפה בעור, מקלפים אותו.

היא בוהה לרגע בזכוכית המבריקה. קרני השמש משתברות בה, מגלות יופי בשקוף.

אחת, שתיים, ש-

"כפפות". רעות ניגשת אליה, קופסא סגורה מקפצת בין הידיים. "אני חושבת שאת צריכה אותן". היא פוזלת לכיוון הקילופים, האדמומיות השורפת.

"אני בסדר, תודה".

רעות קורעת את הקרטון, שולפת שתיים. "את לא".

-לוש, נועה משלימה את השפריץ. מתעלמת.

"אני אלכלך את העבודה שלך, אקרא לאמא שלי. היא לא תאהב את מה שהיא תראה, תכעס עלייך".

"את לא תעשי את זה".

"בהחלט כן, אני מסוגלת. יש בי יצר הרס", כמו שאמא מאמינה. "אני אשחית כאן הכל, לא אשאיר רמז לניקיון שלך".

להשחית. נועה מצטמררת. נזכרת בבית המלון, בחדרים. באחינועם שהפנתה גב, שמטה קרקע.

"אני לא נכנעת לאיומים, זו לא הדרך שלי".

רעות מחייכת בסלחנות. "אני יכולה את הקשב שלך לכמה רגעים?"

נועה מצמצמת מולה מבט. "מהר".

"שבי על הספה, בבקשה".

היא נאנחת. "אני-"

"שבי".

"בסדר". נועה עוזבת את התרסיס ואת הנייר. מצייתת.

רעות מתיישבת לידה, מעבירה אצבעות על העור החולה. הלוך ושוב.

"זה לא נעים לי", היא מציינת בשקט.

"אני יודעת".

נועה שותקת.

"את לא שואלת למה?"

משיכת כתף. נשיכת שפה, מצמוץ.

"תגידי שכואב לך. תצעקי, תצרחי. אני משתגעת מהשלווה שלך".

נועה מושכת את הידיים המגורות אליה, משלבת אותן. "שלווה היא דבר מבורך".

"תפסיקי לחפש שליטה בכל מקום שאת נמצאת בו", רעות משפדת אותה בזוג עיניים רושפות, ניצוץ זר בהם.

"אני-" היא נרתעת.

"אני, אני. את, את. כן, אני יודעת. קחי את הכפפות", היא זורקת אותם על הברכיים שלה. "תפסיקי להתווכח איתי".

נועה מרימה אותם באיטיות, מלבישה. "תודה".

"כואב לך?"

שתיקה.

"שאלתי אם כואב לך".

"ואני שתקתי".

"תעני".

"רעות", נועה שואלת בעייפות. "מה את רוצה ממני?"

"שתודי שאת בן אדם, שיש לך חולשות".

"אני מודה, יותר ממה שאת יודעת".

"את מודה, מדי פעם. כשאת רוצה, כשיש לך אינטרס להשיג משהו. לא באמת. התת מודע שלך צורח לך, מהבהב באלפי נורות אדומות. תני לו את האוכל שלו, הוא רעב".

"מה האוכל שלו?"

"אנושיות".

נועה קמה. "הלכתי לנקות את החלונות בקומה הראשונה, להתראות".

"את מתחמקת".

כעס מבעבע בה. "וזה אכפת לך?"

"כן".

נועה לוקחת נשימה עמוקה. "אני לא אמורה להיות חשובה לך, רעות. אני רק עובדת ניקיון. את לא מכירה אותי, אני לא מכירה אותך".

"תצרחי עלי".

"לא".

"תתעצבני".

נועה נשענת על הקיר בחולשה. "תעזבי אותי".

"תבכי".

היא מסבה מבט. חרדה מהמוח שמקשיב לפקודה של אדם אחר. ציווה על שקי דמעות לשחרר, לבכות.

"אני רוצה לראות", קשוח.

"אני לא יכולה, רעות. די, את מוכנה לעזוב אותי?"

"אם היית צועקת את זה, בשמחה. יש לך שתי אפשרויות: אחד, לצעוק עלי. שתיים, להראות לי בכי".

נועה מפנה אליה עיניים, כאב בהם. "אני משוחררת, המפקדת?"

"להתראות".

***

טריקה, בום.

שיר מרימה עיניים נוזפות, "מותר לסגור דלת בצורה נורמלית".

"כן, כי אנחנו לא חיים באוטובוס".

"חד הם".

"טוב".

"מה קרה?"

"כלום".

שיר מתיישרת. "חה, אחות שלי. ואת באמת מצפה שאאמין לך? קדימה, מתוקה, אני מקשיבה".

"אל תקראי לי מתוקה".

"למה, כי את ילדה גדולה?"

"לא, אני קטנה. יותר ממה שאת חושבת. וכי המילה הזו גורמת לי לגרד איום בכל הגוף. מחמאה לא אמיתית, לא מתאימה. שקרית-"

"עוד משהו?"

"אם לא היית עוצרת אותי באמצע המשפט".

"סליחה, גבירתי".

"אמא ביקשה שאפרק את חומות ההגנה של נועה".

"עובדת הניקיון?"

"כן. לא ידעתי בכלל שיש לה חומות ומבצרים, עד שאמא ביקשה, גילתה עליה אמת נוספת. ניסיתי, זה היה קשה.

היא כל כך סגורה, מחפשת שליטה בכל מקום. חייבת להרגיש ה- שולטת. שחס ושלום אף אחד לא יהיה מעליה, אפילו לא מצדדיה. רק מאחוריה. והוא לא יהיה העומד.

היא העומדת, הבלעדית.

משחק מחבואים מעולם לא היה קשה יותר, שיר. היא שומרת סף קשוחה. רגש לא נכנס, לא מול אנשים אחרים".

"למה אמא ביקשה לשבור אותה?"

"אני לא שואלת יותר שאלות, לא את אמא. הכאבתי לנועה. ועכשיו, לי כואב. לא רציתי לגרום לה לבכות, להראות רגש בכוח. הייתי חייבת. אמא לא סולחת מהר".

שיר נושכת שפה. "גלידת תות?"

"לשתינו?"

"לשתינו".

"שלוש". רעות מרימה אצבע, מתקנת. "אני אביא גם לנועה".

***

טרי נכנס לחדר, רענן. "זוכר אותי?"

"איך אפשר לשכוח?"

הוא נועץ בו מבט מצמית. "זוכר?"

ברק מגלגל עיניים. "זוכר".

"מעולה. מה החלטת?"

"אני לא מעביר את ניקולה צד. טרי, זה לא יקרה. יש לי כבוד. ומילה שלי, היא מילה. אני לא מתכוון לבטל אותה בגלל איומים, בגלל ביצועם".

"לא?"

"חד משמעית".

"רומאלה", הוא מעביר עליו ליטוף עדין, ארסי. "אתה סובל".

"אני גאה בכך".

תווי הפנים שלו מתקשחים. "חשבתי שאנחנו חברים".

"גם אני". הוא משפיל עיניים, לא רוצה שיראה את הכאב. את הגעגוע העמוק. "אבל כנראה שמדובר על פעם, ולא יותר. היום, אנחנו כבר לא אותו דבר. לא דומים. השתנינו, החלפנו זהות. אולי החברים הטובים מלפני מספר שנים, לא מתאימים יותר, צריכים להיפרד".

טרי סורק אותו. "לא השתנית, לא החלפת זהות. קברת את הרצונות האמיתיים שלך, עמוק בתוך הרפש של הנפש. איפה שאתה לא מסכים להסתכל לעצמך בעיניים.

בפנים, עוד שוכן רומאלה הישן. אתה רק צריך להעיר אותו, אני בסך הכל עוזר לך".

"אני לא רוצה לחזור לעבר".

"אני לא רוצה שתחזור לעתיד".

"אני רוצה לחיות בהווה".

"לא רוצה, רוצה. תבין, זה לא מעניין אותי. יש לי בקשה אחת והיא תלויה ברצון שלך. לגרום לניקולה להגיע לכאן בכוח לא יוביל לשום דבר טוב, רק להרס. אבל אם תתערב, תיתן לו להבין שכאן נמצא הטוב האמיתי, הכל יהיה בסדר.

הדרך תהיה חלקה, בזכותך".

"הדרך לגיהנום".

"אתה מאוד מריר כלפי, כלפי האמת שלי. רומאלה", טרי מתכופף לעברו, מישיר מבט חד, מלא בזיק ההוא, של פעם.

הוא מתכווץ.

"אין אמת אחת בעולם, אין שקר אחד. יש אנשים ונפשות, ולכל אחד מתאים דבר אחר. אנחנו דינמיים, משתנים. היום חיים, מחר מתים. הבנייה שלנו שונה וכל אחד צורך אוכל אחר. בחייו, במותו".

ברק מרים עיניים חומות, מאמץ שלווה. מחייב את עצמו לשדר חוזק. אמת ללא פשרות. "כולנו הגענו מאדם אחד, מאבא יחיד. יש בך את העצם הזו, בי. ואולי יש אין ספור אמיתות, אבל הן מגיעות מאותה אחת. אלמותית. ובסוף, הכל מתחבר. אתה לא יכול לעוות את המציאות, לשקר עלי".

"יהודי". יריקה.

שקט עצור.

"אתה מקשה עלי".

"אני מצטער", ברק אדיש.

"אתה יודע מה? תן לו לבחור".

"למה הכוונה?"

"נציב בפני ניקולה שתי אפשרויות. איך נהגת לומר? בחירה חופשית. נציב מולו את האמת שלך, את האמת שלי. ניתן לו להחליט".

"אכזרי".

"וזה למה?" טרי שואל במתיקות, מתעניין.

ברק לוקח נשימה עמוקה. "עזוב", סחטת ממני את טיפת הכוח האחרונה. "כרצונך, חבר".

הוא מתעלם מהחוצפה, מתמקד בסוף המשפט. לא מאמין. "חבר?"

דוק כאוב מטשטש לו את שדה הראייה. "אני אוהב את דרך החשיבה שלך, תמיד אהבתי. ואני מודה, התגעגעתי".

---

"הוא התגעגע".

"אפשר להרים כוס שמפניה?"

"גוסטב".

"כן?"

טרי שותק לרגע. פותח שפתיים, מהדק בעקשנות. נאנח. "השינוי היה מהיר מדי".

"מהיר? שבוע אני מתעלל בו יום יום. מונע אוכל, שינה. נותן מכות פה ושם. מחנך מחדש. האחרים, נשברו לכל היותר אחרי יומיים. אתה מדבר איתי על שבוע?"

"לא בשביל רומאלה".

"כמה זמן ציפית שהוא יחזיק מעמד?"

"לפחות חודש".

"אתה חושד שהוא פועל איתנו הפוך על הפוך? גורם לנו להסתובב סביב הזנב של עצמנו בפסיכולוגיה גאונית?"

"אני לא יודע. הוא חכם, מאוד. אני מכיר אותו לא מהיום. לא מתאים לו לפעול בפזיזות, להישבר אחרי שבוע. הוא היה נותן לי את החודש הזה במתנה, פלוס סרט מסולסל. אין לו בעיה לסבול כאב, לא בשביל מטרה נעלית יותר. עבורו".

"לחקור אותו על העניין?"

טרי זועם, "רקוב".

גוסטב מרים גבה.

"אל תיתן לחתול לשמור על השמנת, תמים. אנחנו נלך בראש שלו, צעד אחר צעד. נלחם. אולי הוא מכיר אותי. אבל גם אני, מכיר אותו.

הוא מתגרה בי, מניף בד אדום מול העיניים, חושב שאני עיוור מלידה. ובכן, לא. אני אעזור לו לגלות שעיוור מרגע פקיחת העיניים בפעם הראשונה, לא יודע להבדיל בין צבעים.

***

"טעית, אבא".

פיטו מעביר אליו מבט משועשע. "סלח לי, צ'ארי?"

"לא. רומאלה לא בוגד, אני מאמין בו".

פיטו נוטש את המזלג, מצר מולו עיניים. "צ'ארי, אסור לך להשמיע זמירות מהסוג הטיפשי הזה".

"מי החליט?" מתריס.

"תפסיק".

"אני לא יכול לראות איך עוול מתרחש מולי, לשתוק".

"עוול?" כעס מלהיט אותו. "מה עובר עלייך, בן? אתה מדבר כמו ילד בתחילת החונכות שלו, לא כמו נער בן חמש עשרה. אתה לא מבין שאתה מסכן את עצמך? מילה אחת לא במקום ואני אצטרך לגמור את הסיפור בעריפת ראש או במכירה לעבדות. שום אופציה לא קורצת לעברי, אני מניח שגם לך".

"לא אכפת לי", חד.

מרד נעורים. "תירגע בבקשה, ועכשיו. אני לא רוצה שיקרה לך משהו רע, בטח לא שאני אגרום לו להתרחש. מבין אותי?"

צ'ארי מנחית את המזלג על פורמייקת העץ, מחקה את הפעולה הקודמת של פיטו. "אז אל תגרום לאירוע להתרחש".

"אני מחויב".

"מי מחייב אותך?"

"צ'ארי", פיטו מסנן, "אתה מגזים".

נינה מביטה בהם, מעבירה זוג עיניים שקטות מאחד לשני. קמה. "כשתסיימו, תעדכנו אותי".

פיטו נועץ בו מבט רושף. "תתחרט".

"לא".

"אתה מאלץ אותי לפעול בניגוד לרצוני".

"מי קובע לך את הרצונות?" מאולף.

"הזדמנות אחרונה".

"אני לא מדבר כאן על הזדמנויות, אלא על-"

"צ'ארי", פיטו מתרומם באחת. "שתוק, מיד. בכל מילה נוספת אתה מקצר את החיים שלך. אתה לא מבין שאתה עושה שטות, ואם אתה לא מבין, אני אעזור לך. תגיד לא התכוונתי. תודה, טעיתי".

"אני לא אעשה את זה. כן התכוונתי, לא טעיתי".

האוויר מחניק אותו. "אתה לא גורם לי לעשות את זה, בן. אל תמיט על עצמך חורבן ומוות".

הוא מתון, "אתה לא עושה לי את זה. אבא, אני רוצה לראות את רומאלה. אתה יודע עד כמה היינו קשורים. ולמרות זאת, אתה מגיע, מפריד ביננו בטענה חסרת ביסוס. מכנה אותו בוגד. למה?"

פיטו מסתחרר. "צ'ארי אתה עושה טעות. את-"

"פיטו".

הוא מסב עיניים כהות לאחור, מתמוטט על הרצפה. "אני".

"הבן שלך מואשם במרידה".

"זו טעות". עור הפנים שלו מאבד מצבעו הטבעי. "הוא לא התכוון. ברור שמדובר בחוסר הבנה. זה לא-"

"צ'ארי", הנמוך מבין השניים קוטע אותו. פונה אליו, "רוצה להסביר לנו מה קרה כאן?"

אגרוף ישיר סוחט ממנו את דם הלב. אבי העורקים משתגע, הדופק משתולל. "אתם, איך ידעתם להגיע?"

---

נינה מקלידה במהירות, "הוא מורד".

"קיבלתי, רות סוף".

***

אני חייבת לשלוט.

אני לא יכולה לנשום בים מלא מערבולות בלי לדעת לשחות. ואני לא יודעת, בפירוש.

תמיד חשבתי שכן. עד שהגיעה המציאות, או אולי חסרונה, הטיחה בי אמת אחת. אמיתית, או שלא. הבהבה מולי באלפי נורות, את לא יכולה.

זה למעלה ממני, מהיכולת שלי, לנטוש את המושכות. הסוסים הפראיים שבתוך הלב הרגיש מדי יובילו אותי לתהום.

ואני לא רוצה לחזור לשם, אלוקים. אני לא רוצה. אבל אני נמשכת, חסרת מעצורים. בלי יכולת להתנגד.

אחינועם בגדה.

והכאב, שלא הסכמתי להודות בקיומו, מאיים לשבש אותי.

אמא אומרת לי להרפות. רעות אומרת לי להרפות. צחוק הגורל, אבל אחינועם הייתה הראשונה שהחליטה להעמיד אותי על המקום הראוי לי, מבחינתה. הקול שלה היה קר כל כך, החלטי ובלתי מתפשר. את לא צריכה לדעת את הפאזל השלם, תרפי.

נועה מניחה אצבעות לחות על שורש כף היד. דופק. הוא מהיר, חזק. מאיים לפרוץ מהגוף המגביל, להמית אותי.

שחור האישונים בוהה סביבו, כאב לא ניתן להכלה מתלהט בו. מבעיר אש, וגיצים רותחים.

לא מדובר ביער האבוד של אחינועם. מדובר בי.

והאורות, לא ניתנו בכלים מספיקים. והפיצוץ, הגיע. אלפי ניצוצות ניתזו ברחבי העיר הקטנה שלה, שורפים דונמים שלמים, משאירים אחריהם אדמה חרוכה. וצעקה.

הבנתי את המסר, אני נוטשת.

 

[דנמרק]

פרק ארבע עשרה:
"למה את מסובבת אותי?"

עדי תמהה. "מסובבת?"

"קצת מעגלת לי פינות, קצת מטה בשבילי את דרך האמת לכיוון השקר".

"את יכולה להטיח בי שאני משקרת. פסיחה על שני הסעיפים, גם אני לא אוהבת".

"אסור להתחצף להורים", יבש.

חיוך מרחף בין שפתיה. "מה אני מסובבת עבורך, בת שלי?"

נועה בוחנת אותה, מתלבטת. "אבא מת. זה לא אכפת לך. במקום לבכות יחד איתי, לשבת שבעה". לחבק. "את שולחת אותי לים".

"הנחתי שאת צריכה מעט שקט, ולבד".

היא ממצמצת. "ובכל זאת".

"יעזור לבכות?"

"לא יעזור?"

"אנחנו לא יודעים שהוא מת בוודאות, נועה. איך את מסוגלת לקבוע מוות לאבא שלך על סמך רמז? את אוהבת אותו, רוצה שהוא יחיה. תני לו הזדמנות לנשום".

"את לא פוחדת".

"לא".

"איך?"

"אז, מָתִי כל יום מחדש".

נועה מניחה עליה זוג עיניים חומות, עמוקות מני תהום. בוץ בהן. "וקמת לתחייה".

"עוף החול יכול להרים כנף. להפוך אגדה, למציאות".

"ואולי אין אגדה ואין מציאות. אולי", היא בולעת רוק. "יש אמת. העולם, הוא אשליה אחת גדולה. אבל העיניים שלנו לא מסוגלות לראות את חוסר המציאות. עיני בשר".

"התבגרת", עדי מסבה גב. "מהר יותר ממה שחשבתי".

איפה השתיל שהצמחתי, אז. איפה הוא היום. וכמה שנים הוא גדל בלעדי. בלי יד של אמא.

עם מלאך שמכה באהבה. לוחש, גדל.

"זה רע?"

כאב חד מכווץ לה את קנה הנשימה, שורט עד קוצר. "אמרת שאין מציאות".

נועה מכווצת מצח במחשבה. "לא הבנתי".

עדי סופרת את הקווים על המצח הגבוה, החלק בדרך כלל. שלושה גדולים, אחד בינוני, אחד קטן. זקנה. "אם אין מציאות, למה את פוחדת לאבד שליטה? אין הגה בידיים שלך".

נועה מתערערת. "מה?"

"נסיכה, אני יודעת שהבנת. אין טעם שאחזור על עצמי פעם נוספת. את מסוגלת להגיע למסקנות הנכונות בעצמך".

היא בולעת רוק. "אני, צריכה לצאת".

עדי לא שואלת לאן. עוקבת אחריה, פותחת דלת, סוגרת. הלומה.

לא הצמחתי שתיל. בחוסר הנגיעה שלי, גידלתי עץ.

---

נועה מתיזה ספריי חלונות. אחד, שתיים, שלוש. תולשת חתיכה גדולה של נייר סופג, מצמידה בלחץ, מנקה.

הידיים שלה אדומות.

אני לא אוהבת כפפות. אני לא צריכה כפפות. יכולה להסתדר בלעדיהן. ואז מה שחומרי ניקיון גורמים לי לאלרגיה חריפה בעור, מקלפים אותו.

היא בוהה לרגע בזכוכית המבריקה. קרני השמש משתברות בה, מגלות יופי בשקוף.

אחת, שתיים, ש-

"כפפות". רעות ניגשת אליה, קופסא סגורה מקפצת בין הידיים. "אני חושבת שאת צריכה אותן". היא פוזלת לכיוון הקילופים, האדמומיות השורפת.

"אני בסדר, תודה".

רעות קורעת את הקרטון, שולפת שתיים. "את לא".

-לוש, נועה משלימה את השפריץ. מתעלמת.

"אני אלכלך את העבודה שלך, אקרא לאמא שלי. היא לא תאהב את מה שהיא תראה, תכעס עלייך".

"את לא תעשי את זה".

"בהחלט כן, אני מסוגלת. יש בי יצר הרס", כמו שאמא מאמינה. "אני אשחית כאן הכל, לא אשאיר רמז לניקיון שלך".

להשחית. נועה מצטמררת. נזכרת בבית המלון, בחדרים. באחינועם שהפנתה גב, שמטה קרקע.

"אני לא נכנעת לאיומים, זו לא הדרך שלי".

רעות מחייכת בסלחנות. "אני יכולה את הקשב שלך לכמה רגעים?"

נועה מצמצמת מולה מבט. "מהר".

"שבי על הספה, בבקשה".

היא נאנחת. "אני-"

"שבי".

"בסדר". נועה עוזבת את התרסיס ואת הנייר. מצייתת.

רעות מתיישבת לידה, מעבירה אצבעות על העור החולה. הלוך ושוב.

"זה לא נעים לי", היא מציינת בשקט.

"אני יודעת".

נועה שותקת.

"את לא שואלת למה?"

משיכת כתף. נשיכת שפה, מצמוץ.

"תגידי שכואב לך. תצעקי, תצרחי. אני משתגעת מהשלווה שלך".

נועה מושכת את הידיים המגורות אליה, משלבת אותן. "שלווה היא דבר מבורך".

"תפסיקי לחפש שליטה בכל מקום שאת נמצאת בו", רעות משפדת אותה בזוג עיניים רושפות, ניצוץ זר בהם.

"אני-" היא נרתעת.

"אני, אני. את, את. כן, אני יודעת. קחי את הכפפות", היא זורקת אותם על הברכיים שלה. "תפסיקי להתווכח איתי".

נועה מרימה אותם באיטיות, מלבישה. "תודה".

"כואב לך?"

שתיקה.

"שאלתי אם כואב לך".

"ואני שתקתי".

"תעני".

"רעות", נועה שואלת בעייפות. "מה את רוצה ממני?"

"שתודי שאת בן אדם, שיש לך חולשות".

"אני מודה, יותר ממה שאת יודעת".

"את מודה, מדי פעם. כשאת רוצה, כשיש לך אינטרס להשיג משהו. לא באמת. התת מודע שלך צורח לך, מהבהב באלפי נורות אדומות. תני לו את האוכל שלו, הוא רעב".

"מה האוכל שלו?"

"אנושיות".

נועה קמה. "הלכתי לנקות את החלונות בקומה הראשונה, להתראות".

"את מתחמקת".

כעס מבעבע בה. "וזה אכפת לך?"

"כן".

נועה לוקחת נשימה עמוקה. "אני לא אמורה להיות חשובה לך, רעות. אני רק עובדת ניקיון. את לא מכירה אותי, אני לא מכירה אותך".

"תצרחי עלי".

"לא".

"תתעצבני".

נועה נשענת על הקיר בחולשה. "תעזבי אותי".

"תבכי".

היא מסבה מבט. חרדה מהמוח שמקשיב לפקודה של אדם אחר. ציווה על שקי דמעות לשחרר, לבכות.

"אני רוצה לראות", קשוח.

"אני לא יכולה, רעות. די, את מוכנה לעזוב אותי?"

"אם היית צועקת את זה, בשמחה. יש לך שתי אפשרויות: אחד, לצעוק עלי. שתיים, להראות לי בכי".

נועה מפנה אליה עיניים, כאב בהם. "אני משוחררת, המפקדת?"

"להתראות".

***

טריקה, בום.

שיר מרימה עיניים נוזפות, "מותר לסגור דלת בצורה נורמלית".

"כן, כי אנחנו לא חיים באוטובוס".

"חד הם".

"טוב".

"מה קרה?"

"כלום".

שיר מתיישרת. "חה, אחות שלי. ואת באמת מצפה שאאמין לך? קדימה, מתוקה, אני מקשיבה".

"אל תקראי לי מתוקה".

"למה, כי את ילדה גדולה?"

"לא, אני קטנה. יותר ממה שאת חושבת. וכי המילה הזו גורמת לי לגרד איום בכל הגוף. מחמאה לא אמיתית, לא מתאימה. שקרית-"

"עוד משהו?"

"אם לא היית עוצרת אותי באמצע המשפט".

"סליחה, גבירתי".

"אמא ביקשה שאפרק את חומות ההגנה של נועה".

"עובדת הניקיון?"

"כן. לא ידעתי בכלל שיש לה חומות ומבצרים, עד שאמא ביקשה, גילתה עליה אמת נוספת. ניסיתי, זה היה קשה.

היא כל כך סגורה, מחפשת שליטה בכל מקום. חייבת להרגיש ה- שולטת. שחס ושלום אף אחד לא יהיה מעליה, אפילו לא מצדדיה. רק מאחוריה. והוא לא יהיה העומד.

היא העומדת, הבלעדית.

משחק מחבואים מעולם לא היה קשה יותר, שיר. היא שומרת סף קשוחה. רגש לא נכנס, לא מול אנשים אחרים".

"למה אמא ביקשה לשבור אותה?"

"אני לא שואלת יותר שאלות, לא את אמא. הכאבתי לנועה. ועכשיו, לי כואב. לא רציתי לגרום לה לבכות, להראות רגש בכוח. הייתי חייבת. אמא לא סולחת מהר".

שיר נושכת שפה. "גלידת תות?"

"לשתינו?"

"לשתינו".

"שלוש". רעות מרימה אצבע, מתקנת. "אני אביא גם לנועה".

***

טרי נכנס לחדר, רענן. "זוכר אותי?"

"איך אפשר לשכוח?"

הוא נועץ בו מבט מצמית. "זוכר?"

ברק מגלגל עיניים. "זוכר".

"מעולה. מה החלטת?"

"אני לא מעביר את ניקולה צד. טרי, זה לא יקרה. יש לי כבוד. ומילה שלי, היא מילה. אני לא מתכוון לבטל אותה בגלל איומים, בגלל ביצועם".

"לא?"

"חד משמעית".

"רומאלה", הוא מעביר עליו ליטוף עדין, ארסי. "אתה סובל".

"אני גאה בכך".

תווי הפנים שלו מתקשחים. "חשבתי שאנחנו חברים".

"גם אני". הוא משפיל עיניים, לא רוצה שיראה את הכאב. את הגעגוע העמוק. "אבל כנראה שמדובר על פעם, ולא יותר. היום, אנחנו כבר לא אותו דבר. לא דומים. השתנינו, החלפנו זהות. אולי החברים הטובים מלפני מספר שנים, לא מתאימים יותר, צריכים להיפרד".

טרי סורק אותו. "לא השתנית, לא החלפת זהות. קברת את הרצונות האמיתיים שלך, עמוק בתוך הרפש של הנפש. איפה שאתה לא מסכים להסתכל לעצמך בעיניים.

בפנים, עוד שוכן רומאלה הישן. אתה רק צריך להעיר אותו, אני בסך הכל עוזר לך".

"אני לא רוצה לחזור לעבר".

"אני לא רוצה שתחזור לעתיד".

"אני רוצה לחיות בהווה".

"לא רוצה, רוצה. תבין, זה לא מעניין אותי. יש לי בקשה אחת והיא תלויה ברצון שלך. לגרום לניקולה להגיע לכאן בכוח לא יוביל לשום דבר טוב, רק להרס. אבל אם תתערב, תיתן לו להבין שכאן נמצא הטוב האמיתי, הכל יהיה בסדר.

הדרך תהיה חלקה, בזכותך".

"הדרך לגיהנום".

"אתה מאוד מריר כלפי, כלפי האמת שלי. רומאלה", טרי מתכופף לעברו, מישיר מבט חד, מלא בזיק ההוא, של פעם.

הוא מתכווץ.

"אין אמת אחת בעולם, אין שקר אחד. יש אנשים ונפשות, ולכל אחד מתאים דבר אחר. אנחנו דינמיים, משתנים. היום חיים, מחר מתים. הבנייה שלנו שונה וכל אחד צורך אוכל אחר. בחייו, במותו".

ברק מרים עיניים חומות, מאמץ שלווה. מחייב את עצמו לשדר חוזק. אמת ללא פשרות. "כולנו הגענו מאדם אחד, מאבא יחיד. יש בך את העצם הזו, בי. ואולי יש אין ספור אמיתות, אבל הן מגיעות מאותה אחת. אלמותית. ובסוף, הכל מתחבר. אתה לא יכול לעוות את המציאות, לשקר עלי".

"יהודי". יריקה.

שקט עצור.

"אתה מקשה עלי".

"אני מצטער", ברק אדיש.

"אתה יודע מה? תן לו לבחור".

"למה הכוונה?"

"נציב בפני ניקולה שתי אפשרויות. איך נהגת לומר? בחירה חופשית. נציב מולו את האמת שלך, את האמת שלי. ניתן לו להחליט".

"אכזרי".

"וזה למה?" טרי שואל במתיקות, מתעניין.

ברק לוקח נשימה עמוקה. "עזוב", סחטת ממני את טיפת הכוח האחרונה. "כרצונך, חבר".

הוא מתעלם מהחוצפה, מתמקד בסוף המשפט. לא מאמין. "חבר?"

דוק כאוב מטשטש לו את שדה הראייה. "אני אוהב את דרך החשיבה שלך, תמיד אהבתי. ואני מודה, התגעגעתי".

---

"הוא התגעגע".

"אפשר להרים כוס שמפניה?"

"גוסטב".

"כן?"

טרי שותק לרגע. פותח שפתיים, מהדק בעקשנות. נאנח. "השינוי היה מהיר מדי".

"מהיר? שבוע אני מתעלל בו יום יום. מונע אוכל, שינה. נותן מכות פה ושם. מחנך מחדש. האחרים, נשברו לכל היותר אחרי יומיים. אתה מדבר איתי על שבוע?"

"לא בשביל רומאלה".

"כמה זמן ציפית שהוא יחזיק מעמד?"

"לפחות חודש".

"אתה חושד שהוא פועל איתנו הפוך על הפוך? גורם לנו להסתובב סביב הזנב של עצמנו בפסיכולוגיה גאונית?"

"אני לא יודע. הוא חכם, מאוד. אני מכיר אותו לא מהיום. לא מתאים לו לפעול בפזיזות, להישבר אחרי שבוע. הוא היה נותן לי את החודש הזה במתנה, פלוס סרט מסולסל. אין לו בעיה לסבול כאב, לא בשביל מטרה נעלית יותר. עבורו".

"לחקור אותו על העניין?"

טרי זועם, "רקוב".

גוסטב מרים גבה.

"אל תיתן לחתול לשמור על השמנת, תמים. אנחנו נלך בראש שלו, צעד אחר צעד. נלחם. אולי הוא מכיר אותי. אבל גם אני, מכיר אותו.

הוא מתגרה בי, מניף בד אדום מול העיניים, חושב שאני עיוור מלידה. ובכן, לא. אני אעזור לו לגלות שעיוור מרגע פקיחת העיניים בפעם הראשונה, לא יודע להבדיל בין צבעים.

***

"טעית, אבא".

פיטו מעביר אליו מבט משועשע. "סלח לי, צ'ארי?"

"לא. רומאלה לא בוגד, אני מאמין בו".

פיטו נוטש את המזלג, מצר מולו עיניים. "צ'ארי, אסור לך להשמיע זמירות מהסוג הטיפשי הזה".

"מי החליט?" מתריס.

"תפסיק".

"אני לא יכול לראות איך עוול מתרחש מולי, לשתוק".

"עוול?" כעס מלהיט אותו. "מה עובר עלייך, בן? אתה מדבר כמו ילד בתחילת החונכות שלו, לא כמו נער בן חמש עשרה. אתה לא מבין שאתה מסכן את עצמך? מילה אחת לא במקום ואני אצטרך לגמור את הסיפור בעריפת ראש או במכירה לעבדות. שום אופציה לא קורצת לעברי, אני מניח שגם לך".

"לא אכפת לי", חד.

מרד נעורים. "תירגע בבקשה, ועכשיו. אני לא רוצה שיקרה לך משהו רע, בטח לא שאני אגרום לו להתרחש. מבין אותי?"

צ'ארי מנחית את המזלג על פורמייקת העץ, מחקה את הפעולה הקודמת של פיטו. "אז אל תגרום לאירוע להתרחש".

"אני מחויב".

"מי מחייב אותך?"

"צ'ארי", פיטו מסנן, "אתה מגזים".

נינה מביטה בהם, מעבירה זוג עיניים שקטות מאחד לשני. קמה. "כשתסיימו, תעדכנו אותי".

פיטו נועץ בו מבט רושף. "תתחרט".

"לא".

"אתה מאלץ אותי לפעול בניגוד לרצוני".

"מי קובע לך את הרצונות?" מאולף.

"הזדמנות אחרונה".

"אני לא מדבר כאן על הזדמנויות, אלא על-"

"צ'ארי", פיטו מתרומם באחת. "שתוק, מיד. בכל מילה נוספת אתה מקצר את החיים שלך. אתה לא מבין שאתה עושה שטות, ואם אתה לא מבין, אני אעזור לך. תגיד לא התכוונתי. תודה, טעיתי".

"אני לא אעשה את זה. כן התכוונתי, לא טעיתי".

האוויר מחניק אותו. "אתה לא גורם לי לעשות את זה, בן. אל תמיט על עצמך חורבן ומוות".

הוא מתון, "אתה לא עושה לי את זה. אבא, אני רוצה לראות את רומאלה. אתה יודע עד כמה היינו קשורים. ולמרות זאת, אתה מגיע, מפריד ביננו בטענה חסרת ביסוס. מכנה אותו בוגד. למה?"

פיטו מסתחרר. "צ'ארי אתה עושה טעות. את-"

"פיטו".

הוא מסב עיניים כהות לאחור, מתמוטט על הרצפה. "אני".

"הבן שלך מואשם במרידה".

"זו טעות". עור הפנים שלו מאבד מצבעו הטבעי. "הוא לא התכוון. ברור שמדובר בחוסר הבנה. זה לא-"

"צ'ארי", הנמוך מבין השניים קוטע אותו. פונה אליו, "רוצה להסביר לנו מה קרה כאן?"

אגרוף ישיר סוחט ממנו את דם הלב. אבי העורקים משתגע, הדופק משתולל. "אתם, איך ידעתם להגיע?"

---

נינה מקלידה במהירות, "הוא מורד".

"קיבלתי, רות סוף".

***

אני חייבת לשלוט.

אני לא יכולה לנשום בים מלא מערבולות בלי לדעת לשחות. ואני לא יודעת, בפירוש.

תמיד חשבתי שכן. עד שהגיעה המציאות, או אולי חסרונה, הטיחה בי אמת אחת. אמיתית, או שלא. הבהבה מולי באלפי נורות, את לא יכולה.

זה למעלה ממני, מהיכולת שלי, לנטוש את המושכות. הסוסים הפראיים שבתוך הלב הרגיש מדי יובילו אותי לתהום.

ואני לא רוצה לחזור לשם, אלוקים. אני לא רוצה. אבל אני נמשכת, חסרת מעצורים. בלי יכולת להתנגד.

אחינועם בגדה.

והכאב, שלא הסכמתי להודות בקיומו, מאיים לשבש אותי.

אמא אומרת לי להרפות. רעות אומרת לי להרפות. צחוק הגורל, אבל אחינועם הייתה הראשונה שהחליטה להעמיד אותי על המקום הראוי לי, מבחינתה. הקול שלה היה קר כל כך, החלטי ובלתי מתפשר. את לא צריכה לדעת את הפאזל השלם, תרפי.

נועה מניחה אצבעות לחות על שורש כף היד. דופק. הוא מהיר, חזק. מאיים לפרוץ מהגוף המגביל, להמית אותי.

שחור האישונים בוהה סביבו, כאב לא ניתן להכלה מתלהט בו. מבעיר אש, וגיצים רותחים.

לא מדובר ביער האבוד של אחינועם. מדובר בי.

והאורות, לא ניתנו בכלים מספיקים. והפיצוץ, הגיע. אלפי ניצוצות ניתזו ברחבי העיר הקטנה שלה, שורפים דונמים שלמים, משאירים אחריהם אדמה חרוכה. וצעקה.

הבנתי את המסר, אני נוטשת.

התחלתי לצטט לך משפטים מדהימים שאהבתי במיוחד, עד שקלטתי שאני מצטטת שלושת רבעי קטע...

 

[מירי11111]

את כותבת מהמם!
אני ממש אוהבת את צורת הניסוח.
אבל בגלל שכל העלילה מנוסחת ככה. זה סיפור שצריך לקרא ברצף.
קשה ממש לעקוב אחרי ההתרחשות.

אני אוהבת מאוד את הטוויסטים בעלילה...
מקווה למצא זמן לקרא הכל מהתחלה ולנסות לחבר קצוות....

 

[נ. גל]

"קצת מעגלת לי פינות, קצת מטה בשבילי את דרך האמת לכיוון השקר".

כשאני מדמיינת את השיחה, שומעת את הקולות בראש, קצת מוזר לי לומר "מטה את דרך האמת". חוץ מזה שבדרך כלל לא מטים את הדרך, אלא נוטים ממנה. אולי כדאי לנסח אחרת? בשפה קצת יותר דבורה?

את אוהבת אותו, רוצה שהוא יחיה. תני לו הזדמנות לנשום

אהבתי. ההיגיון שבשיגעון.

עדי לא שואלת לאן. עוקבת אחריה, פותחת דלת, סוגרת. הלומה.

לא הצמחתי שתיל. בחוסר הנגיעה שלי, גידלתי עץ.

א. משפט יפהפה.
ב. קצת בעייתי, כשגם עדי וגם נועה מבצעות פעולות באותו גוף, והקורא צריך לעקוב מי ביצעה איזו פעולה.

"את מודה, מדי פעם. כשאת רוצה, כשיש לך אינטרס להשיג משהו. לא באמת. התת מודע שלך צורח לך, מהבהב באלפי נורות אדומות. תני לו את האוכל שלו, הוא רעב".

"מה האוכל שלו?"

"אנושיות".

מצד אחד, הסכמתי עם זה. מצד שני, לא הרגשתי שזה נכון. קצת מוזר, כשמדובר על קטע שאמור לדבר על רגשות אנושיים בסיסיים. משהו בשיח הזה היה לי קצת מנותק, למרות שברמה השכלית אני מזדהה איתו לגמרי.

"אמא ביקשה שאפרק את חומות ההגנה של נועה".

אוה. אוהבת את הרגעים שהפיתולים העלילתיים מתחברים לאלו הרגשיים. כמו בחיים.

"רומאלה", הוא מעביר עליו ליטוף עדין, ארסי. "אתה סובל".

רק לי זה מתדמיין כשהוא מלטף איזו פציעה, מכאיב "בלי כוונה"?

אבל אם תתערב, תיתן לו להבין שכאן נמצא הטוב האמיתי,

הטוב האמיתי?
במשפט הבא הוא מודיע שאין בכלל טוב אמיתי, הכל דינמי. הוא בעצם מודה שגם הדרך שלו לא אמיתית באותה המידה, כך שהביטוי מוזר לי, בהקשר.
(מה גם שמדובר על פושעים. הם לא מחפשים אמת, בדרך כלל. ואם מדובר על מלחמת מאפיות מהסוג שהיה נשמע עד כה - לא נראה לי שיש להם אמת שאיננה "כסף".)

שעיוור מרגע פקיחת העיניים בפעם הראשונה,

ברגע.

תגיד לא התכוונתי. תודה, טעיתי

המילה "תודה" משמשת בד"כ בתור "תודה רבה". לכן לקח לי רגע להבין שכאן זה בתור "תודה על האמת". אולי כדאי להחליף למילה שתזרום יותר?

הבנתי את המסר, אני נוטשת.

אהבתי. סיכום יפהפה ומדוייק.

התחלתי לצטט לך משפטים מדהימים שאהבתי במיוחד, עד שקלטתי שאני מצטטת שלושת רבעי קטע...

גם אני... ציטטתי בכל זאת כמה, כי חייבים. זה פשוט פרק מעולה.

 

[RIVKA W]

@Talya kadosh הכתיבה שלך משאירה אותי דבוקה למסך כל פעם מחדש.
בקשר לזה:

תודה @RIVKA W, אני אשמח לדעת מה מרוח בו כדי לתקן.

אולי כי בעצם לא נגלה לי פה שום דבר חדש.

בדקתי בפרקים האחרונים וראיתי את זה:

"קבענו לך תור למטפלת", שני מסתובבת חזרה. "ואת תלכי. אני לא מקבלת יותר תירוצים של לא רוצה, זה לא יעזור".

"אני לא רוצה", היא חיוורת. "וזה לא יעזור".

"לכל החברות שלך זה עזר, את לא תהיי שונה. יוצא דופן יש רק בשאלות חשיבה, מבחני איי קיו. אני מחשיבה אותך כילדה חכמה".

אז בעצם כבר ראינו שהיא לא רוצה ללכת לטיפול.
נראה לי שכדאי לך לבדוק למה בעצם כתבת את הסצנה ומה היא אמורה להוסיף לקורא.
הגיוני שתגלי שאפשר לותר עליה, אבל את זה רק את יכולה לדעת כי רק לך יש את התמונה המלאה של הסיפור.

 

[אתיס]

היה שווה לחכות. הפרקים האחרונים יפים ומרתקים (כמו תמיד)
הגיוני שעדיין יש הרבה דברים שלא ברורים לי? או שפשוט קשה קצת לשמור על הרצף?
לא ברור לי בגלל מה קורה שם עם רומאלה וכו.
מי זו אמא של רעות ושיר? מה סיפורה?
מי זו אחינועם בכל הסיפור?

נועה מקסימה, נוגעת ללב ומסקרנת.
והכתיבה מיוחדת באמת. מחכה לפרק הבא

 

[Talya kadosh]

@דנמרק, תודה. ממש משמח לקרוא.

@מירי11111, אני מאמינה שהקושי להחזיק ראש בין היתר הוא ההפסקה הארוכה עד שעלה הפרק הנוכחי. יש סיכוי שגם הכתיבה שלי תורמת לעניין, אבל מקווה שהיא בכל זאת שווה את זה

@RIVKA W, תודה. איזה כייף. לגבי ההערה שלך, אני לוקחת אותה לתשומת ליבי ומקווה שיהיה לי זמן בקרוב לבדוק מה בדיוק קורה שם.

@אתיס, אני חושבת שבגלל ההפסקה הארוכה קצת קשה לחבר בין הפרק האחרון לכל העלילה שהייתה עד כה.
מה שכן, אמא של רעות ושיר זו שני, הסיפור שלה עוד לא ברור למדי, חוץ מהעניין שיש בינה לבין נועה יריבות מסויימת שבנויה על העבר. אחינועם היא חברה של נועה. לגבי כל מה שקורה בגזרת מדגסקר, יקח עוד מעט זמן להבין.