הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
העלה האחרון
"מתי הוא יגיע?", חנוך הסתובב בביתו הלוך ושוב. חסר מנוחה. אחת לכמה דקות היה משקיף מבעד לחלון ושואל, ספק את עצמו ספק את בני הבית: "מתי הוא יגיע?".
שמש אדמדמה נטבלה בים הגדול. יהלומים כסופים החלו לנקד את השמיים הכהים ומוטי, בנו היחיד, עדיין לא חזר.
כשהחושך הפך לעבה וסמיך, והמחוגים הורו על השעה שתיים עשרה וחצי אחר חצות, הדאגה והלחץ בבית משפחת נוימן הפכו לבלתי נסבלים בעליל. "למה הוא עושה לי את זה? למה?", חנוך פיזר את השאלות בחלל הבית בזו אחר זו. "כל מה שיכולתי לתת לו נתתי. לא מגיע לי לקבל ממנו מעט נחת? רק קצת".
"גם אני שואלת אותה השאלה", הגיבה חווה מעם המטבח. "לא כך ציפיתי לראות את מוטי שלנו".
חנוך הסתובב במעגלים. הדאגה החלה לכרסם בו באיטיות: "למה הטלפון שלו כבוי? למה הוא לא עדכן אותי מתי הוא יחזור? מה יש לו לעשות ברחוב בשעות מאוחרות כאלו?
עשרות סימני שאלה התפזרו בחלל הבית. השאלות היו רבות. ותשובות אין.
"אני יוצא לחפש אותו", החליט חנוך בחלוף שעה נוספת. כל דקה נדמתה כנצח. אלא שבדיוק אז נשמעו דפיקות חלושות מבעד לדלת. מוטי נכנס אל הבית. רגוע, שליו, לא מעורב כלל לסערה שהתחוללה בגינו אך לפני שניות מספר.
"איפה היית? אתה יכול להסביר לי? כמעט הזמנו משטרה בגללך!", גערותיו של חנוך נשמעו כזעקות כאב. אגלי זיעה ניגרו ממצחו. שני קמטים, חדים כתער, השתפלו במורד לחיו. "האמן לי, מוטי, לא מגיע לנו כל הצער הזה".
"אבא, כבר הסברתי לך עשרות פעמים", קולו של מוטי אדיש משהו. חצוף. "אתה לא צריך לדאוג לי. אני לא תינוק, וגם את תקופת הילדות כבר עברתי. תן לי לפתח עצמאות. אני בחור בוגר".
חווה הגיחה מן המטבח, מבוהלת: "אולי תסביר לנו, מוטי, מה יש לך לעשות מחוץ לבית בשעות מאוחרות כאלו?". דמעות נקוו בקצוות עיניה לנוכח מראהו המרושל של בנה: חולצה צבעונית שימשה כתחליף לחליפה הכהה. המכובדת. נעלי ספורט מגושמות איישו את מקומן של נעלי הישיבה העדינות. קשה היה לה להאמין שרק לפני כחצי שנה מוטי היה מבחירי הישיבה, רכון רוב היום אל הסטנדר.
"מה זה משנה איפה הייתי?", פיהק מוטי. "אבא, אמא, אתם באמת לא צריכים לדאוג לי. אני מסתדר".
חנוך וחווה עמדו מולו, המומים לנוכח החוצפה של בנם.
"אני הולך לישון", הוא פיהק שוב על מנת להדגיש את עייפותו.
"אני לא מאמין, מוטי, אני - ", המילים נעתקו מפיו של חנוך, ולפני שהספיק להמשיך את שברצונו לומר - מוטי פרש לשינה טובה, מגיף היטב את דלת חדרו.
חנוך וחווה קפאו על מקומם. המילים של מוטי ריחפו בחלל הבית, הכבידו על האווירה.
חנוך הסיט כיסא מן המטבח. "אני לא יודע מה יהיה עם הילד הזה", הוא השעין את גבו אחורנית. חיוורון התפשט על פניו.
"אל תיקח ללב", הציעה חווה אגב מזיגת כוס מים צוננים. "זוהי רק השפעה של גילאי העשרה. אני בטוחה שהוא עוד יתמתן", הוסיפה באופטימיות.
חנוך אחז בכוס המים, ידיו רעדו קמעה: "בן יחיד יש לי. את הכול נתתי לו. לא החסרתי ממנו כלום. מה בסך הכול ביקשתי ממנו? ללכת בדרך הישר. אז למה שלא יכאב לי לראות אותו כך?".
השאלה האחרונה נשארה תלויה באוויר, מיותמת. לחווה לא היה מה לומר, שכן גם היא כאבה על מוטי שנזרק מישיבה אחת ונטש את האחרת. כמה דמעות שפכה בגינו, שיחזור אל הסטנדר, אל עולם התורה שנטש. כמה אהבה לשמוע את ניגון הגמרא הקסום שמילא את הבית באווירה קדושה, מענגת. גם חידושי התורה של בנה הנעימו את שולחן השבת המצומצם בביתם.
"גם לי כואב לראות אותו כך – פוזל אל הרחוב", הודתה חווה. דמעה נשרה מעיניה. "הלוואי שהוא יחזור להיות מוטי נוימן, הבחור הרציני והמתמיד שהכרנו".
בבוקר, מעט לפני שיצא חנוך לתפילת שחרית, הוא דפק חלושות על דלת חדרו של מוטי. ומאחר שלא הגיעה כל תגובה מן העבר השני, הוא לחץ על הידית באיטיות, ופתח את הדלת.
"מוטי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר", חנוך זרק את המילים לחלל החדר. מילותיו לא זכו למענה.
"מוטי, אתה שומע?", הוא הסיט מעט את הפוך. מוטי לא היה שם.
רעד חלף בגופו. הוא התיישב על קצה המיטה, החדר הסתובב סביבו. שחור.
אחר שטו עינו על המכתבה שהייתה עמוסה בספרי קודש. פעם מוטי היה מעיין בהם. מתעמק באותיות הקדושות, מנסה לפענח את הרזים הטמונים במילים הטהורות. עתה, הספרים מונחים בעליבות על ספרייתו. מחכים לאי מי שיפתח אותם, שיתעניין בהם.
פיסת נייר קטנה שהייתה מונחת על השולחן בסתמיות הסבה את תשומת לבו של חנוך. הוא התרומם מהמיטה, ולקח את הדף.
"אבא, יצאתי לטיול קטן. אני צריך לחשוב קצת על החיים. אל תדאג לי - גם במקרה שאחזור מאוחר. מוטי".
חנוך תחב את הפתק בכיס מכנסיו, ויצא את החדר. מאורעות יום האתמול צפו מול עינו בזו אחר זו. מכאיבות.
יוסי, דוד, ואבי – חבריו של מוטי לישיבה, חלפו מול חנוך בדרכו לבית הכנסת. כולם חנטו חליפה מכובדת. לבו נצבט בכאב כאשר הרהר במוטי, שלבטח מסתובב עתה בנקודה נעלמת על הגלובוס.
########
המשך יבוא אי"ה, אשמח לביקורת.
"מתי הוא יגיע?", חנוך הסתובב בביתו הלוך ושוב. חסר מנוחה. אחת לכמה דקות היה משקיף מבעד לחלון ושואל, ספק את עצמו ספק את בני הבית: "מתי הוא יגיע?".
שמש אדמדמה נטבלה בים הגדול. יהלומים כסופים החלו לנקד את השמיים הכהים ומוטי, בנו היחיד, עדיין לא חזר.
כשהחושך הפך לעבה וסמיך, והמחוגים הורו על השעה שתיים עשרה וחצי אחר חצות, הדאגה והלחץ בבית משפחת נוימן הפכו לבלתי נסבלים בעליל. "למה הוא עושה לי את זה? למה?", חנוך פיזר את השאלות בחלל הבית בזו אחר זו. "כל מה שיכולתי לתת לו נתתי. לא מגיע לי לקבל ממנו מעט נחת? רק קצת".
"גם אני שואלת אותה השאלה", הגיבה חווה מעם המטבח. "לא כך ציפיתי לראות את מוטי שלנו".
חנוך הסתובב במעגלים. הדאגה החלה לכרסם בו באיטיות: "למה הטלפון שלו כבוי? למה הוא לא עדכן אותי מתי הוא יחזור? מה יש לו לעשות ברחוב בשעות מאוחרות כאלו?
עשרות סימני שאלה התפזרו בחלל הבית. השאלות היו רבות. ותשובות אין.
"אני יוצא לחפש אותו", החליט חנוך בחלוף שעה נוספת. כל דקה נדמתה כנצח. אלא שבדיוק אז נשמעו דפיקות חלושות מבעד לדלת. מוטי נכנס אל הבית. רגוע, שליו, לא מעורב כלל לסערה שהתחוללה בגינו אך לפני שניות מספר.
"איפה היית? אתה יכול להסביר לי? כמעט הזמנו משטרה בגללך!", גערותיו של חנוך נשמעו כזעקות כאב. אגלי זיעה ניגרו ממצחו. שני קמטים, חדים כתער, השתפלו במורד לחיו. "האמן לי, מוטי, לא מגיע לנו כל הצער הזה".
"אבא, כבר הסברתי לך עשרות פעמים", קולו של מוטי אדיש משהו. חצוף. "אתה לא צריך לדאוג לי. אני לא תינוק, וגם את תקופת הילדות כבר עברתי. תן לי לפתח עצמאות. אני בחור בוגר".
חווה הגיחה מן המטבח, מבוהלת: "אולי תסביר לנו, מוטי, מה יש לך לעשות מחוץ לבית בשעות מאוחרות כאלו?". דמעות נקוו בקצוות עיניה לנוכח מראהו המרושל של בנה: חולצה צבעונית שימשה כתחליף לחליפה הכהה. המכובדת. נעלי ספורט מגושמות איישו את מקומן של נעלי הישיבה העדינות. קשה היה לה להאמין שרק לפני כחצי שנה מוטי היה מבחירי הישיבה, רכון רוב היום אל הסטנדר.
"מה זה משנה איפה הייתי?", פיהק מוטי. "אבא, אמא, אתם באמת לא צריכים לדאוג לי. אני מסתדר".
חנוך וחווה עמדו מולו, המומים לנוכח החוצפה של בנם.
"אני הולך לישון", הוא פיהק שוב על מנת להדגיש את עייפותו.
"אני לא מאמין, מוטי, אני - ", המילים נעתקו מפיו של חנוך, ולפני שהספיק להמשיך את שברצונו לומר - מוטי פרש לשינה טובה, מגיף היטב את דלת חדרו.
חנוך וחווה קפאו על מקומם. המילים של מוטי ריחפו בחלל הבית, הכבידו על האווירה.
חנוך הסיט כיסא מן המטבח. "אני לא יודע מה יהיה עם הילד הזה", הוא השעין את גבו אחורנית. חיוורון התפשט על פניו.
"אל תיקח ללב", הציעה חווה אגב מזיגת כוס מים צוננים. "זוהי רק השפעה של גילאי העשרה. אני בטוחה שהוא עוד יתמתן", הוסיפה באופטימיות.
חנוך אחז בכוס המים, ידיו רעדו קמעה: "בן יחיד יש לי. את הכול נתתי לו. לא החסרתי ממנו כלום. מה בסך הכול ביקשתי ממנו? ללכת בדרך הישר. אז למה שלא יכאב לי לראות אותו כך?".
השאלה האחרונה נשארה תלויה באוויר, מיותמת. לחווה לא היה מה לומר, שכן גם היא כאבה על מוטי שנזרק מישיבה אחת ונטש את האחרת. כמה דמעות שפכה בגינו, שיחזור אל הסטנדר, אל עולם התורה שנטש. כמה אהבה לשמוע את ניגון הגמרא הקסום שמילא את הבית באווירה קדושה, מענגת. גם חידושי התורה של בנה הנעימו את שולחן השבת המצומצם בביתם.
"גם לי כואב לראות אותו כך – פוזל אל הרחוב", הודתה חווה. דמעה נשרה מעיניה. "הלוואי שהוא יחזור להיות מוטי נוימן, הבחור הרציני והמתמיד שהכרנו".
בבוקר, מעט לפני שיצא חנוך לתפילת שחרית, הוא דפק חלושות על דלת חדרו של מוטי. ומאחר שלא הגיעה כל תגובה מן העבר השני, הוא לחץ על הידית באיטיות, ופתח את הדלת.
"מוטי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר", חנוך זרק את המילים לחלל החדר. מילותיו לא זכו למענה.
"מוטי, אתה שומע?", הוא הסיט מעט את הפוך. מוטי לא היה שם.
רעד חלף בגופו. הוא התיישב על קצה המיטה, החדר הסתובב סביבו. שחור.
אחר שטו עינו על המכתבה שהייתה עמוסה בספרי קודש. פעם מוטי היה מעיין בהם. מתעמק באותיות הקדושות, מנסה לפענח את הרזים הטמונים במילים הטהורות. עתה, הספרים מונחים בעליבות על ספרייתו. מחכים לאי מי שיפתח אותם, שיתעניין בהם.
פיסת נייר קטנה שהייתה מונחת על השולחן בסתמיות הסבה את תשומת לבו של חנוך. הוא התרומם מהמיטה, ולקח את הדף.
"אבא, יצאתי לטיול קטן. אני צריך לחשוב קצת על החיים. אל תדאג לי - גם במקרה שאחזור מאוחר. מוטי".
חנוך תחב את הפתק בכיס מכנסיו, ויצא את החדר. מאורעות יום האתמול צפו מול עינו בזו אחר זו. מכאיבות.
יוסי, דוד, ואבי – חבריו של מוטי לישיבה, חלפו מול חנוך בדרכו לבית הכנסת. כולם חנטו חליפה מכובדת. לבו נצבט בכאב כאשר הרהר במוטי, שלבטח מסתובב עתה בנקודה נעלמת על הגלובוס.
########
המשך יבוא אי"ה, אשמח לביקורת.
