הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אז קראתי את "יש לך את זה" מאת שפרה גליק, או ג. שפר, איך שתרצו - ויש לי כמה מחשבות בעניין. הסתבכתי פה עם הניסוח אז החלטתי פשוט לכתוב את מה שיש לי להגיד ברשימה של נקודות לא מאוד מסודרות.
1. שמעתי כמה פעמים ממקורות - דווקא עם רזומה מפותח - "שאין מה ללמוד בכתיבה", ושמעתי מאחרים ש"חובה ללמוד מושגים כדי להיות מקצועיים".
הספר הזה מהווה פשרה מצוינת בין השניים. מי שאוהב ללמוד - יכול למצוא כאן חומר למחשבה, ומי שחושש שלימודים יוציאו ממנו את החשק לכתוב - לא צריך להיבהל. מאתיים עמודים, כולה. שפה קלה ונעימה, דוגמאות מפורטות. אפילו איורים. קשה לדמיין תירוץ מספיק משכנע כדי להימנע מהספר הזה. זה פשוט… כל כך קל.
בהתחלה השפה היתה קצצצצת יותר מידי קי'צית. אבל זה מתיישר די מהר, ולא ממש מפריע.
2. הלשון פונה אלייך - את. זה פילוח קהל מיד גס בשבילי, ושם אותי מיד בעמדה של ספקנות. קראתי את הספר שלוש פעמים כדי לכתוב את הסקירה/ביקורת/דיווח מפוזר הזה, ובכל פעם גיליתי מחדש את התוכן. אז זה עוד יותר מעצבן אותי. אחרי הכל, "יש לך את זה" יכול להועיל לכולם, בלי הבדלים של גיל, מגדר, או אפילו מגזר. למה בחרו לדבר אל פלח מצומצם מהאוכלוסייה? אם כל הכבוד להן, אנחנו זקוקים בספרייה שלנו לנקודות מבט הרבה יותר מגוונות.
3. כאן צחקתי בקול, וזה נדיר (הומור זה דבר סובייקטיבי, אבל אובייקטיבית - אין לי חוש הומור).
צילום מתוך: יש לך את זה מאת שפרה גליק
אבל אני רוצה רוצה להגיד משהו אחר על האיורים שמלווים את הטקסט. הם רק מלווים את הטקסט. קריקטורות יכולות להוסיף המון לחומר. להיות ניגוד, סיכום, אירוניה, אפילו הבהרה וויזואלית נוספת. אבל רוב הציורים פשוט חוזרים על מה שכבר כתוב. חסר איזה ערך מוסף.
3. הספר מתייחס אל ספרי אקשן במלוא הכבוד, אבל הוא ממחיש כמעט אך ורק בעזרת דרמה ורגש. מי שמעוניין בהתייחסות יותר ישירה - אולי כדאי שיחפש ספר שלא פונה "אלַייךְ".
4. מעבר ליסודות מהותיים, יש כאן גם התמודדות עם הרחמים של הסופר, שליטה על הקצב, היחס לביקורת, חשיבה על חושים, ניצול ציני של דמויות, ועוד פתרונות יעילים לשאלות שלא חשבתי אפילו לשאול.
נראה שהבעיות נתלשו היישר מתוך מדף הספרים העדכני שלנו. פתרונות לתופעות שמופיעות אצל הסופרים הכי מנוסים שיכולים לשנות ספר מ- נו-נו-ניחא כזה, להרבה יותר.
5. הדוגמאות רבות, והן ממחישות הכל בצורה מתיישבת על הדעת והשכל הישר. אין פה איזו הצהרה שככה "צריך" לעשות כי ככה הכי "מקצועי" או מה. אנחנו פשוט רואים שדרוג ממשי על העבודה של הסופרת בכבודה ובעצמה.
6. אוקי… זוכרים שאמרתי שהספר יכול להועיל לכל מגזר? התכוונתי לזה. קשה למצוא מדריך ספרותי שלא מנצל את האוזן הקשובה שלנו כדי להרצות על מה הכי ראוי ונכון ויפה - כמובן על פי דעתו הבלעדית של המדריך דנן. אבל "יש לך את זה" מקפיד להימנע מכך כמעט לכל אורכו. מלבד נפילה קטנה אחת ויחידה (באזור הרשע והזדון - חפשו).
במקרה הנדיר בו הסופרת ביטאה את האמת שלה - זה בד"כ מנוסח באופן נפרד וברור מתוך כל החומר. בבחינת: זו דעתי, לשיקולכם. (יכול להיות שזו הסיבה שהספר הזה דק יחסית). הספר לא מצווה עלינו לנו מה ה"נכון" לעשות, ורק מבקש לסייע לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים. ואנוכי, בנאדם אגואיסטי אני. מה יש?
7. מבין הדפים עולה התובנה שבסופו של דבר, הכדור בידיים שלנו. הרבה פעמים התשובה הכי יפה מגיעה מתוכנו, ואם כל מה שהיה צריך זה נוסחאות וחוקים - אז לא ירחק היום בטרם DALL-E יחמוס מאיתנו את המשרה.
מבחינה חזותית שושי קלינגר עשתה עבודה יפהפייה. הכותרות והאיורים נראים כמו עבודת יד, ואני לא רוצה לחשוב על הכאב ראש שזה עשה לה. איכשהו ארבע פלוס משקלים/פונטים מסתדרים בקומפוזיציה נעימה ומושכת.
אבל גם העיצוב של התוכן - אומנות בפני עצמו. במקום להתחיל מרשימות ותרשימים והסברים מתישים, מתחילים מבחוץ, מהשטחי. מעוררים שאלות, דוחקים בנו לגלות את התשובה. הספר מגרה אותנו להמשיך. ממש כמו סיפור, נגלה עוד עומקים ככל שנחדור פנימה.
9. עכשיו, הספר משתמש הרבה בתירוץ: ככה כותבים, כי ככה זה במציאות. (וזו בעיה קבועה שיש לי עם הרבה מדריכי כתיבה, אז אתם רשאים לעקוף עד לכותרת הבאה. סימנתי).
אז… מי אמר? יש סיפורים מציאותיים יותר ופחות. למה דווקא עכשיו המציאות מכתיבה לנו מה לעשות? בעיני, המציאות לא רלוונטית. ככה בונים סיפור, כי האלגוריתם זקוק לזה כדי "לעבוד". בתור פונקציה. לדוגמא, דמות צריכה לרצות משהו כדי שהיא תזוז. היא צריכה לזוז כדי שמשהו יקרה. משהו צריך לקרות כדי שיהיה לנו מה לקרוא! זה לא בגלל שבני אדם רוצים דברים במציאות. לפעמים בני אדם לא רוצים דברים במציאות. לפעמים בני אדם לא זזים במציאות. אבל זה לא יהיה סיפור… טוב נו. אולי. אולי זה בדיוק מה שמיוחד בסיפור שלכם. אבל הנה, רואים?
טוב שהספר לא נכנס לכל הנושא הזה. אין סטייה לדיונים פילוסופיים ופסיכולוגיים ונוירולוגים מתישים. זה מחייב אותנו למצוא את סיבה עצמאית לבחירות שלנו בכתיבה, ובסופו של דבר התשובה האישית שמגיעה מתוכנו תהיה הכי יפה עבור הסיפור הספציפי שלנו. אז אם התירוץ הזה עוזר לספר לתמצת, וזה דוחף אותנו להבין דברים לבד, וזה נמצא כמעט בכל ספר אחר בו נתקלתי… אין כאן הרבה מינוסים. אני פשוט לא מאמינה בתשובה הזאת, זה הכל. זהו, חזרה לספר:
10. כמה הערות קטנוניות
- קבלו ציטוט: "'ישנם שלושה כללים לכתיבת סיפור, למרבה הצער אף אחד אינו יודע מהם' - כך אמר סופר אחד." סומרסט מוהם אינו סופר אחד. טוב, מודה, זה ביטוי שעבר הרבה ידיים. אבל זה פשוט עושה רושם זול. לא מתלבש יפה על ספר כזה.
- עוד ציטוט: "דאוס אקס מכינה" תורגם בצורה אלגנטית אל "המושיע מתוך המכונה". חדש לכם? גם אחרי הספר הזה לא יהיה הכי ברור מה הקשר של מכונה לכל העסק. אהבתי את ההתחמקות מהתייחסות אל אלילי יוון ואריסטו, אבל זו עוד דוגמא לציטוט שהיה עדיף להתחייב אליה לגמרי - או להשאיר בחוץ. הפרק מסתדר מצוין בלעדיו.
הפרקים האחרונים הכי משמעותיים. הם עוסקים בתפיסה שלנו אודות מהות של סיפורת, מה סיפורים אומרים לנו, כלומר, איזה צורך סיפור מספק (ואיזה פחות). אולי הם לא אומרים את מה שהייתם מצפים לשמוע, אבל בעיני רק בשביל זה היה ראוי לפרסם את "יש לך את זה". קשה לי להסביר, אבל ג. שפר דווקא עשתה את זה מצוין. זה הסוף, השיא האחרון שמעניק לכל הפרקים הקודמים משמעות חדשה.
אמרתי שאני אגואיסטית, ונכון, לי אישית חשוב שתדעו מה קוראים (כמוני בעיקר) מחפשים לקנות. אבל זה לא הכל. אני חושבת שהתובנות האלה יכולים להקל מאוד על תהליך היצירה, לעזור לזרום ולסמוך על האינטואיציה במקום לפחד מדרישות של כל מיני אנשים מקצוע שפחות מבינים מה סיפור עושה. קשה לי להסביר, אבל זה שם, תסתכלו, בקיצור.
הייתי אומרת "תומך". השפה, המבנה, העיצוב חוברים יחד לכדי ספר מעודד, יעיל, שמזכיר לנו שאנחנו יכולים.
אוקיי, נגיד שלא היה לכם כוח לכל המלל שלי. ונגיד שחלילה וחס לא עליכם ולא עלינו, הדמות שלכם יצאה שטחית, מפונקת, מוענשת, מחונכת, או שיבוט. מעכשיו, מה יהיה התרוץ שלכם? מה תוכלו לטעון להגנתכם?
ממליצה גם לכל הוצאה לאור, למורים, להורים, וכל מי שמעורב ומתערב בהחלטות של מי ואיזה ספר הצרכנים יקבלו לידיים. כדאי להבין טיפהל'ה על מה אתם מדברים, כשאתם מחליטים מה להוסיף ומה לגרוע, לא?
רגע, עוד משהו. גילוי נאות: אני מפרסמת את הביקורת הזאת בהסכמת הסופרת, אז הרשיתי לעצמי להיות אמיתית וכנה. עברתי על הספר שלוש פעמים ועל הביקורת הזאת עוד יותר. נראה לי שזה כל מה שיש לי לומר. וראיתי שחזרתי על הספירה באמצע אבל אין לי כוח לערוך. תסדרו.
1. שמעתי כמה פעמים ממקורות - דווקא עם רזומה מפותח - "שאין מה ללמוד בכתיבה", ושמעתי מאחרים ש"חובה ללמוד מושגים כדי להיות מקצועיים".
הספר הזה מהווה פשרה מצוינת בין השניים. מי שאוהב ללמוד - יכול למצוא כאן חומר למחשבה, ומי שחושש שלימודים יוציאו ממנו את החשק לכתוב - לא צריך להיבהל. מאתיים עמודים, כולה. שפה קלה ונעימה, דוגמאות מפורטות. אפילו איורים. קשה לדמיין תירוץ מספיק משכנע כדי להימנע מהספר הזה. זה פשוט… כל כך קל.
בהתחלה השפה היתה קצצצצת יותר מידי קי'צית. אבל זה מתיישר די מהר, ולא ממש מפריע.
2. הלשון פונה אלייך - את. זה פילוח קהל מיד גס בשבילי, ושם אותי מיד בעמדה של ספקנות. קראתי את הספר שלוש פעמים כדי לכתוב את הסקירה/ביקורת/דיווח מפוזר הזה, ובכל פעם גיליתי מחדש את התוכן. אז זה עוד יותר מעצבן אותי. אחרי הכל, "יש לך את זה" יכול להועיל לכולם, בלי הבדלים של גיל, מגדר, או אפילו מגזר. למה בחרו לדבר אל פלח מצומצם מהאוכלוסייה? אם כל הכבוד להן, אנחנו זקוקים בספרייה שלנו לנקודות מבט הרבה יותר מגוונות.
3. כאן צחקתי בקול, וזה נדיר (הומור זה דבר סובייקטיבי, אבל אובייקטיבית - אין לי חוש הומור).
צילום מתוך: יש לך את זה מאת שפרה גליק
אבל אני רוצה רוצה להגיד משהו אחר על האיורים שמלווים את הטקסט. הם רק מלווים את הטקסט. קריקטורות יכולות להוסיף המון לחומר. להיות ניגוד, סיכום, אירוניה, אפילו הבהרה וויזואלית נוספת. אבל רוב הציורים פשוט חוזרים על מה שכבר כתוב. חסר איזה ערך מוסף.
3. הספר מתייחס אל ספרי אקשן במלוא הכבוד, אבל הוא ממחיש כמעט אך ורק בעזרת דרמה ורגש. מי שמעוניין בהתייחסות יותר ישירה - אולי כדאי שיחפש ספר שלא פונה "אלַייךְ".
4. מעבר ליסודות מהותיים, יש כאן גם התמודדות עם הרחמים של הסופר, שליטה על הקצב, היחס לביקורת, חשיבה על חושים, ניצול ציני של דמויות, ועוד פתרונות יעילים לשאלות שלא חשבתי אפילו לשאול.
נראה שהבעיות נתלשו היישר מתוך מדף הספרים העדכני שלנו. פתרונות לתופעות שמופיעות אצל הסופרים הכי מנוסים שיכולים לשנות ספר מ- נו-נו-ניחא כזה, להרבה יותר.
5. הדוגמאות רבות, והן ממחישות הכל בצורה מתיישבת על הדעת והשכל הישר. אין פה איזו הצהרה שככה "צריך" לעשות כי ככה הכי "מקצועי" או מה. אנחנו פשוט רואים שדרוג ממשי על העבודה של הסופרת בכבודה ובעצמה.
6. אוקי… זוכרים שאמרתי שהספר יכול להועיל לכל מגזר? התכוונתי לזה. קשה למצוא מדריך ספרותי שלא מנצל את האוזן הקשובה שלנו כדי להרצות על מה הכי ראוי ונכון ויפה - כמובן על פי דעתו הבלעדית של המדריך דנן. אבל "יש לך את זה" מקפיד להימנע מכך כמעט לכל אורכו. מלבד נפילה קטנה אחת ויחידה (באזור הרשע והזדון - חפשו).
במקרה הנדיר בו הסופרת ביטאה את האמת שלה - זה בד"כ מנוסח באופן נפרד וברור מתוך כל החומר. בבחינת: זו דעתי, לשיקולכם. (יכול להיות שזו הסיבה שהספר הזה דק יחסית). הספר לא מצווה עלינו לנו מה ה"נכון" לעשות, ורק מבקש לסייע לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים. ואנוכי, בנאדם אגואיסטי אני. מה יש?
7. מבין הדפים עולה התובנה שבסופו של דבר, הכדור בידיים שלנו. הרבה פעמים התשובה הכי יפה מגיעה מתוכנו, ואם כל מה שהיה צריך זה נוסחאות וחוקים - אז לא ירחק היום בטרם DALL-E יחמוס מאיתנו את המשרה.
8. הסדר והעימוד נהדרים פשוט
מבחינה חזותית שושי קלינגר עשתה עבודה יפהפייה. הכותרות והאיורים נראים כמו עבודת יד, ואני לא רוצה לחשוב על הכאב ראש שזה עשה לה. איכשהו ארבע פלוס משקלים/פונטים מסתדרים בקומפוזיציה נעימה ומושכת.
אבל גם העיצוב של התוכן - אומנות בפני עצמו. במקום להתחיל מרשימות ותרשימים והסברים מתישים, מתחילים מבחוץ, מהשטחי. מעוררים שאלות, דוחקים בנו לגלות את התשובה. הספר מגרה אותנו להמשיך. ממש כמו סיפור, נגלה עוד עומקים ככל שנחדור פנימה.
9. עכשיו, הספר משתמש הרבה בתירוץ: ככה כותבים, כי ככה זה במציאות. (וזו בעיה קבועה שיש לי עם הרבה מדריכי כתיבה, אז אתם רשאים לעקוף עד לכותרת הבאה. סימנתי).
אז… מי אמר? יש סיפורים מציאותיים יותר ופחות. למה דווקא עכשיו המציאות מכתיבה לנו מה לעשות? בעיני, המציאות לא רלוונטית. ככה בונים סיפור, כי האלגוריתם זקוק לזה כדי "לעבוד". בתור פונקציה. לדוגמא, דמות צריכה לרצות משהו כדי שהיא תזוז. היא צריכה לזוז כדי שמשהו יקרה. משהו צריך לקרות כדי שיהיה לנו מה לקרוא! זה לא בגלל שבני אדם רוצים דברים במציאות. לפעמים בני אדם לא רוצים דברים במציאות. לפעמים בני אדם לא זזים במציאות. אבל זה לא יהיה סיפור… טוב נו. אולי. אולי זה בדיוק מה שמיוחד בסיפור שלכם. אבל הנה, רואים?
טוב שהספר לא נכנס לכל הנושא הזה. אין סטייה לדיונים פילוסופיים ופסיכולוגיים ונוירולוגים מתישים. זה מחייב אותנו למצוא את סיבה עצמאית לבחירות שלנו בכתיבה, ובסופו של דבר התשובה האישית שמגיעה מתוכנו תהיה הכי יפה עבור הסיפור הספציפי שלנו. אז אם התירוץ הזה עוזר לספר לתמצת, וזה דוחף אותנו להבין דברים לבד, וזה נמצא כמעט בכל ספר אחר בו נתקלתי… אין כאן הרבה מינוסים. אני פשוט לא מאמינה בתשובה הזאת, זה הכל. זהו, חזרה לספר:
10. כמה הערות קטנוניות
- קבלו ציטוט: "'ישנם שלושה כללים לכתיבת סיפור, למרבה הצער אף אחד אינו יודע מהם' - כך אמר סופר אחד." סומרסט מוהם אינו סופר אחד. טוב, מודה, זה ביטוי שעבר הרבה ידיים. אבל זה פשוט עושה רושם זול. לא מתלבש יפה על ספר כזה.
- עוד ציטוט: "דאוס אקס מכינה" תורגם בצורה אלגנטית אל "המושיע מתוך המכונה". חדש לכם? גם אחרי הספר הזה לא יהיה הכי ברור מה הקשר של מכונה לכל העסק. אהבתי את ההתחמקות מהתייחסות אל אלילי יוון ואריסטו, אבל זו עוד דוגמא לציטוט שהיה עדיף להתחייב אליה לגמרי - או להשאיר בחוץ. הפרק מסתדר מצוין בלעדיו.
מה הכי אהבתי?
הפרקים האחרונים הכי משמעותיים. הם עוסקים בתפיסה שלנו אודות מהות של סיפורת, מה סיפורים אומרים לנו, כלומר, איזה צורך סיפור מספק (ואיזה פחות). אולי הם לא אומרים את מה שהייתם מצפים לשמוע, אבל בעיני רק בשביל זה היה ראוי לפרסם את "יש לך את זה". קשה לי להסביר, אבל ג. שפר דווקא עשתה את זה מצוין. זה הסוף, השיא האחרון שמעניק לכל הפרקים הקודמים משמעות חדשה.
אמרתי שאני אגואיסטית, ונכון, לי אישית חשוב שתדעו מה קוראים (כמוני בעיקר) מחפשים לקנות. אבל זה לא הכל. אני חושבת שהתובנות האלה יכולים להקל מאוד על תהליך היצירה, לעזור לזרום ולסמוך על האינטואיציה במקום לפחד מדרישות של כל מיני אנשים מקצוע שפחות מבינים מה סיפור עושה. קשה לי להסביר, אבל זה שם, תסתכלו, בקיצור.
אם הייתי צריכה לתאר את הספר במילה אחת
הייתי אומרת "תומך". השפה, המבנה, העיצוב חוברים יחד לכדי ספר מעודד, יעיל, שמזכיר לנו שאנחנו יכולים.
אוקיי, נגיד שלא היה לכם כוח לכל המלל שלי. ונגיד שחלילה וחס לא עליכם ולא עלינו, הדמות שלכם יצאה שטחית, מפונקת, מוענשת, מחונכת, או שיבוט. מעכשיו, מה יהיה התרוץ שלכם? מה תוכלו לטעון להגנתכם?
ממליצה גם לכל הוצאה לאור, למורים, להורים, וכל מי שמעורב ומתערב בהחלטות של מי ואיזה ספר הצרכנים יקבלו לידיים. כדאי להבין טיפהל'ה על מה אתם מדברים, כשאתם מחליטים מה להוסיף ומה לגרוע, לא?
רגע, עוד משהו. גילוי נאות: אני מפרסמת את הביקורת הזאת בהסכמת הסופרת, אז הרשיתי לעצמי להיות אמיתית וכנה. עברתי על הספר שלוש פעמים ועל הביקורת הזאת עוד יותר. נראה לי שזה כל מה שיש לי לומר. וראיתי שחזרתי על הספירה באמצע אבל אין לי כוח לערוך. תסדרו.
נערך לאחרונה ב:
